מלך ברגר, התנאי לשגשוג האנושות", מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רותי דירקטור, עד 1 במאי 2021

הנרי מאטיס כתב ב-1954 על אהבה כמקור לכל יצירה, ובנחיצות ההתבוננות של האמן בחיים סביבו, בדומה למבט שהיה לו כילד. [1]  הדהודן של מילים אלה עלה בזיכרוני בעת הביקור בתערוכה "התנאי לשגשוג האנושות" של מלך ברגר, במוזיאון תל אביב לאמנות. 

באחדות נגד מלחמה, 1983

ביקרתי לראשונה בתערוכה בדצמבר 2020, זמן קצר קודם סגירת מוסדות התרבות, אני זוכרת את עצמי עומדת נפעמת מול העבודות המוצגות, התמות המופיעות בהן והעשייה הסיזיפית המלווה את הקריאה החוזרת ונשנית לשוויון, צדק ואחווה עולמית.

ביקור קצרצר לאחרונה עזר לי להיזכר ברציו העומד מאחורי העבודות: מרכז ושוליים, מהי אמנות: מהו טיבה של אמנות "נכונה", מי "זכאי/ת" להיקרא אמן/נית, והאם היום בעידן "הפנדמיה" יש עדיין מקום לקריאה מעין זו.

סולידריות 1982

מלך ברגר יליד 1926 פועל עשורים רבים מחוץ למעגלים "המוסכמים" של עולם האמנות. גוף העבודות שלו משנות ה-70 עד שלהי המאה ה-20, כולל עבודות הנעות בין עבודות מונומנטליות בגודלן לבין עבודות קטנות. אלו ואלו מזמנות התבוננות מקרוב על עשייה עמלנית וסיזיפית. שרבוט בצבע או בעפרון צבעוני, ומילוי המשטח בחומרים מן הטבע-  זרדים, גרעינים, חלוקי אבן קטנים, זרעים, נוצות, קליפות עצי תמר, אבנים אותן כתש האמן לאבקה והפך לפיגמנט, חול צבעוני. את כל אלה הוא מדביק באמצעות דבק פלסטי.

רקדניות ידידות

במרבית העבודות מסר החוזר ונשנה המשקף פילוסופיית חיים: דמויות המשקפות את האנושות בשלל הזהויות שבה, חתירה לשוויון בין אנשים, בין עמים, בין גזעים, בין גברים לבין נשים. עבודת כפיים בצד אזכורים לתיעוש וטכנולוגיה. אמנות שעיקרה העברת מסר ורעיון, ומספרת סיפור.

מרכיב משמעותי החוזר ונשנה אף הוא, כאמור, אמונה תמימה באפשרות לשלום בין-עולמי, קץ המלחמות, כישלון העריצות, שלום ואחווה וטוב בעולמנו כתנאי לשיקום ולשגשוג האנושות. במקביל ניתן לראות דימויים המתייחסים לקידמה, ולחשיבות הטכנולוגיה כתנאי לשגשוג, לבין עבודת כפיים כבימים עברו.

למטה, מימין ולדימיר מאיאקובסקי, שמאל, אבן סינא

העבודות פיגורטיביות ונרטיביות כאמור. דמויות, נופים, סמלי שלושת הדתות: יהדות, נצרות ואסלאם, גיוון בין גזעי, עונות השנה וגילאי האדם, וביניהן עולות עבודות המתייחסות לדמויות ספציפיות: המשורר הפוטוריסטי הרוסי ולדימיר מאיאקובסקי בן המאה ה-20, ודיוקן אבן סינא, הרופא, הפילוסוף והמדען פרסי בן המאה ה-11.[2]

מרכיב נוסף משמעותי – המילה והדימוי, לשניהם תפקיד משמעותי ביצירות ובהתכווננות אליהן.

עונות השנה, 1983

מבט ראשוני בעבודות מעלה על הדעת אפשרות להשפעות במישרין או בעקיפין: ציורי קיר מאמריקה הלטינית, כרזות מרוסיה הסובייטית, היד הנישאת באלכסון, שלי באופן אישי מזכירה את הפגנות האחד במאי, ואזכורים לאיקונות נוצריות בצד עבודות פסיפס ביזנטיות.

לוחמי השחרור, 1982

בתחילת המאה ה-20, אנרי רוסו, האמן שעבד כמוכס זמן רב קודם שהחל לצייר, ונערץ על ידי אמנים כפבלו פיקסו נכנס לקאנון, אמנות נאיבית מוצגת בתערוכות וזוכה אף היא להדהוד. ב-2013 הוצגה התערוכה "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים במוזיאון חיפה לאמנות.[3] ב-2019 הוצגה התערוכה "העולם על פי ולרי (ולרי בוקובסקי) בבית האמנים, תל אביב,[4]ונשאלת השאלה מיהו הקובע מהו הקאנון, מה נכון, מהם כוחות השוק ועוד, המחלחלת לשיח, ואולי התנאי לשגשוג של האנושות, הוא שינוי בפרדיגמות?

אפגניסטן

תודה לגלית לנדאו-אפשטיין על הדימויים


[1] https://artreview.com/henri-matisse-love-origin-creation-1954-archive-looking-life-eyes-child/

[2] אבן סינא, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%90

[3] "במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים", אוצרת: רותי דירקטור, מוזיאון חיפה לאמנות, 20.7.2013-9.2.2013. https://www.hma.org.il/%D7%AA%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9B%D7%95%D7%AA/948/%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9D_%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D:

[4] "העולם על פי ולרי, אוצרות: רעות פרסטר, רויטל בן-אשר פרץ, בית האמנים תל אביב. http://artisthouse.co.il/exhibitions/%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%99-%D7%95%D7%9C%D7%A8%D7%99/

בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה

בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.