בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן
אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה
בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג
רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.

סולידריות כדרך פעולה, תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת סבטלנה רינגולד, 21.12.2019-20.6.2020

"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

IMG_20191219_115055.jpg
אייריס קנסמיל

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

IMG_20191219_132201.jpg
אייריס קנסמיל

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

IMG_20191219_130837.jpg
שירלי סיגל

 

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

-2 11.jpg
רעיה ברוקנטל

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

IMG_20191219_130801.jpg
ארהמאיאני פייסל

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.

 

 

עושות היסטוריה, פמיניזם בעידן הטרנס-לאומיות, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, אשכול תערוכות. אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד, אוצרות שותפות: רויטל סילברמן-גרין, ענת מרטקוביץ',מיכל שקנאי, 20.6.2020-21.12.2019

אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 1.jpg
אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 

במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, מוצג אשכול תערוכות חדש וחשוב שעניינו "פמיניזם בעידן הטרנס- לאומיות". סוגות וזהויות העוסקות בפמיניזם, מגדר, זהויות היברידיות, האלה הגדולה ועוד. העבודות מידי אמניות (בעיקר) אך גם אמנים, מהארץ ומהעולם, עשויות במגוון מדיה. 

האוצרת סבטלנה ריינגולד: "במוקד אשכול תערוכות זה עומדת השאלה: האם לאחר מאבק פמיניסטי ממושך אכן התרחש מהפך באשר לתפיסה המסורתית אודות תפקוד המינים במרחב הפוליטי? אשכול התערוכות מבקש להציג את הדרכים שבהן האמניות משתמשות כדי ליצור מרחבים חדשים של חירות ולהתמודד עם הסדרים ממגדרים של כוח. ובנוסף, האם נשים יכולות לכונן היסטוריה אלטרנטיבית ולהוביל בעתיד מהפכה אמיתית"?

קריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan) משוררת ונציאנית (1364 בקירוב-1430) התבטאה בכתיבתה (הגות, פרוזה, מוסר, שירה, בלדות)  כנגד תפיסות מיזוגניות וממגדרות. הספר הידוע שביניהם הוא "עיר הגבירות" (1406 בקירוב) המספר על נשים גדולות בהיסטוריה האנושית, ומבקשת להגן על נשים בחברה.

ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך כתבה ב-1976 אמירה אותה אימץ השיח הפמיניסטי: "נשים שמתנהגות כיאות עושות לעתים רחוקות היסטוריה". עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון למזער ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים; כלומר הרצון "לְנַחְמֵד" נשים,  ולקשר אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

אשכול זה כותבת ריינגולד: "בוחן את האתגרים העומדים בפני הפמיניזם העכשווי, בשאיפתו להציע פלטפורמה אקטיביסטית שתאפשר לקיים דיאלוגים משמעותיים בין קבוצות ולגבש ידע פמיניסטי חדש".

את פני הבאות/ים למוזיאון מקדמת עבודתה המונומנטלית של אייריס קנסמיל,  אמנית חזותית הולנדית ממוצא סורינאמי, אשר גוף העבודות שלה כולל ציורים, רישומים ומייצבים.

אירייס קנסמיל - צלם גריט שראורס.jpg
אייריס קנסמיל, צילם גריט שראורס

באשכול מספר תערוכות:

התערוכה "נלחמות בגורלן" מבקשת לבחון ייצוגי נשים בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי, בדגש על מדינות העולם השלישי והעולם השני לשעבר, ולהציג ביקורת פמיניסטית נגד הגלובליזציה והקפיטליזם המערבי השולט. משתתפות: טניה אוסטוג'יק, וננה בוריאן, יעל ברתנא, טליה הופמן ודגנית אליקים, אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_120307.jpg
וננה בוריאן

התערוכה "סולידריות כדרך פעולה" עוסקת בקריאה לסולידריות נשית, כנגד התחרות ביניהן המשקפת הפנמה של עולם גברי. האמניות מביאות חזון פמיניסטי רדיקלי, התומך בשיח סולידרי בין הצפון הגלובלי והדרום הגלובלי. משתתפות: רעיה ברוקנטל, טליה הופמן, אריאן ליטמן, ענבל מנדס פלור, שירין נשאט, שירלי סיגל, ארהמאיאני פייסל, מאשה רובין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים" מציגה דמויות של בת הכלאיים, המפלצת ו"האחר", המשקפות את הזהות הדינמית בתרבות העכשווית, כזירה פלאית שמאפשרת התבוננות חדשה על הגוף. משתתפים/ות: בוריאנה רוסה, אנה ים, מאירה גרוסינגר, רועי ויקטוריה חפץ, סטלארק, אסף רהט. אוצרת: רויטל סילברמן גרין.

אסף רהט 1 - צילום רוני קאופמן.jpg
אסף רהט, צילום רוני קאופמן

התערוכה "מין זה שאינו אחד" מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות. משתתפות: קת'ה בורקהארט, מישל סילוונדה, קלוד קאהון, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

קלוד קאהון 01.jpg
קלוד קאהון

בתערוכה "העולם הלוהט" האמניות מייצרות מציאויות אחרות בייצוגי נוף שנדמה כאילו נלקחו מעולם אחר, אך נטועים במציאות היומיומית. כך הן חותרות תחת עולם שעוצב על ידי התודעה הגברית, המערבית והלבנה. משתתפות: אפרת גל־נור, נעמה רוט, מאיה אטון, אלהם רוקני. אוצרת: ענת מרטקוביץ'.

IMG_20191219_124556.jpg
אפרת גל-נור

בתערוכה "האלה האם" מוצגות עבודות של ארבע אמניות ישראליות. יצירתן נקשרות למיתוס של "האלה האם" ומשקפות התייחסות לעידן המטריארכלי עתיק, כחלק ממגמה פמיניסטית עכשווית. משתתפות: ביאנקה אשל גרשוני, מיכל בלייר, אביגיל שקלובסקי, ציפי גולדשטיין. אוצרת: מיכל שכנאי.

IMG_20191219_123311.jpg
ביאנקה אשל גרשוני

אמניות המציגות פרויקט יחידשרון לוקהרט, אייריס קנסמיל, איזבלה וולובניק, בוריינה רוסה, יעל מאירי, רונה יפמן. תערוכות אלו מציגות מגוון היבטים של התייחסויות לזהות נשית פורצת גבולות בעידן העכשווי ברחבי העולם. הפרוייקט של אייריס קנסמיל מגיע לחיפה הישר מהביאנלה בוונציה, שם ייצג את הולנד לשנת 2019. המיצב שלה קורא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

IMG_20191219_134409.jpg
איזבלה וולובניק

בפוסטים באים אבקש להתייחס למספר תערוכות באופן פרטני יותר.

תודה למוזיאון חיפה לאמנות עכשווית ולכל המעורבים בדבר על חומרי התערוכה.

 

דמיאן הירסט, Fake News – Fake Truth Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 1.9.2019-30.3.2019, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז3-דמיאן-הירסט-אוצרות-הספינה-הטרופה-של-תיאמן-1440x1920.jpg

במסגרת אשכול התערוכות העוסקות ב-"פייק ניוז" מוצגות גם 14 עבודות מתוך הפרויקט "אוצרות הספינה הטרופה שלא-תיאמן" של האמן הבריטי הנודע דמיאן הירסט. פרויקט שאפתני זה, שהוצג לראשונה בוונציה ב-2017, מתבסס על סיפור חפירות ארכיאולוגיות של ספינה טרופה מהתקופה הרומית. היצירות מתארות דמויות מיתיות ודתיות ממגוון תרבויות עתיקות ומעלות שאלות ביחס לנושאים של אמת, אמונה וההבניה של ההיסטוריה. העבודות, המכילות זהב, כסף ואבני חן, עוסקות גם בתפיסת היוקרה בימינו.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט1-1440x1920.jpg

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט2-1440x1920.jpg

במאי 2017 כתבתי בפוסט בבלוג זה על דמיאן הירסט בביאנלה בוונציה:"

אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

"כgת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable. התצוגה היא בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו: פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום".

את ההמשך ניתן לקרוא בבלוג שלי.   https://zivakoort.com/2017/05/27/2030/

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים.

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין

 

 

Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001