לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001

נגה יודקוביק-עציוני, שמלת חישוק, 2018, חומרי מחזור, ציפוי בניירות, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_212246.jpg

על עבודתה כותבת נגה יודקוביק-עציוני: "את העבודה שמלת חישוק, הכנתי במיוחד עבור תערוכה זו לאחר ובהתייחס לטקסטים שנשלחו אלי.

העבודה, שמלת חישוק בגזרת קרינולינה, בנויה כולה מחומרי מחזור שאותם ציפיתי בנירות שונים ומגוונים בצבעי שחור ולבן (פקקים, גלילי קרטון, קופסאות, קשים לשתייה ועוד).

הרעיון לשמלה זאת נולד בעקבות האהבה הגדולה שלי מילדות לדמויות הנשים מסיפורי הילדים. כולן לבשו שמלות בגזרה זאת: סינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת וכו'…

השמלה היא פריט לבוש המורכב משני חלקים: התחתון, חצאית בגזרת קרינולינה. בגזרה התייחסתי לצד אחורי ולצד הקדמי בטיפול שונה, התייחסתי לתפרים בצדי הבגד בטיפול שונה ולחגורת החצאית אף היא בטיפול שונה. את המשך השמלה השארתי לצופה להשלים בדמיונו. גזרה זאת היא מגזרת השמלות המטשטשות/מרחיקות את הבגד מהגוף, לא מהמבליטות".(מהטקסט של יודקוביק-עציוני)

ביגוד משתייך לתקופה ויכול לגלות חברה ומאפייניה. בדומה, שפת הביגוד יכולה להיות קשורה לשפות אמנותיות אחרות. נראה שיש בייצור אופנה באספקט המהפכני שלה הקשר לחיפוש של האמנויות הפלסטיות ו"החדשות", אחר צורות, צבעים, חומרים מיוחדים ורגילים. וכמובן, ההקשרים ביניהם קיימים: הגוף והקודים הרבים שלו; יצירות האופנה ועבודות באמנות שורשיהן בפרספציה של הגוף אחורה בהיסטוריה.

מראשיתו, הלבוש תפקד כסימבול של דיפרנציאציה חברתית ומינית; לבוש נשי וגברי התחרו בסגנון ובאקסטרווגנטיות. יש לזכור שאופנה, דרך הביגוד מספקת מודעות עצמית ומאפשרת לכל אדם להביע את אישיותו המיוחדת. המשחק החברתי מבוסס על הופעה ומלאכותיות. בשם ההופעה החיצונית נשים סבלו; לא רק המחוך והקרינולינה אלא גם מדיניות הרזון שהיתה תוצר לוואי של הדמויות הדקיקות של שנות ה-60.

יודקוביק-עציוני בחרה בגזרת הקרינולינה. גזרה זו היתה חלק מהאופנה במהלך המאות. החצאית התומכת היתה עשויה בד כותנה או ליינן בצירוף חישוקי מתכת. השאיפה היתה קרינולינה עצומת ממדים, מקושטת בעיטורים כגון אמרות. לעיתים נוספה תוספת  שיער סוס, בעיקר מאחור, להבלטת הישבן.

יודקביק-עציוני כותבת: "בעבודה שמלת חישוק התייחסתי לנושא שכתבתם בטקסט. 'אני צורך משמע אני קיים' התייחסות לתרבות הצריכה. לכן העבודה בנויה מחומרי מחזור פשוטים הנצרכים בכול בית והרבה מצד אחד ומצד שני הבחירה בדימוי שמלת הקרינולינה שהיא נרכשת כיום בעיקר לשמלות כלה, לאירועים מיוחדים לא כבגד יום יומי.  (קניה למשהו מאוד יחיד ומיוחד).

עניינה אותי ההתמודדות עם הנושא במובנו ובצורתו הפיסולית, המהווה פרט חשוב בעבודותיי. אפשרות ההפשטה בעבודת הפיסול מרתקת אותי ביותר. גם בעבודה זו עניינה אותי בניית הצורות המופשטות היוצרות את השלם". (מהטקסט  של יודקוביק-עציוני)

IMG_20180804_212253.jpg

יש לציין שחלקה העליון של שמלת הקרינולינה היה צר במאוד וצמוד לגוף, מבליט את מדגמי הגוף, בעוד  הכתפיים והזרועות  היו חשופים. נגה בחרה כאמור להשאיר לצופה את השלמת החלק העליון בדמיון..

בנוסף, הבחירה בחומרים ממוחזרים, "נמוכים", מעלה דיון נוסף בעבודה זו באשר לטיבה של תרבות הצריכה בימינו "צרוך, זרוק"… ואף על אמנות "המשחקת" בחומרים נמוכים-גבוהים למטרותיה.

יש לזכור שאופנה מתפקדת כתופעה חברתית, פוליטית ותרבותית, וככזו הקשרים שלה עם האמנויות הפלסטיות רבים ומגוונים. יש המטעימים שביגוד הנו הסימבול של הסוציאליזציה (חִבְרוּת) של הפרט בתוך הקבוצה והוא משקף את תשוקותיו, זהויותיו ודִּיפֶרֶנְצְיַאצְיָה חברתית ואישית. קרינולינה עומדת בגבול שבין מציאות לבין סמליות. בקונטקסט זה הגוף נעלם, מתכחש למורפולוגיה שלו עצמו. מכאן שאופנה הנה תופעה המבוססת על נוהג חברתי וקוד של לבוש.