דמיאן הירסט, Fake News – Fake Truth Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 1.9.2019-30.3.2019, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז3-דמיאן-הירסט-אוצרות-הספינה-הטרופה-של-תיאמן-1440x1920.jpg

במסגרת אשכול התערוכות העוסקות ב-"פייק ניוז" מוצגות גם 14 עבודות מתוך הפרויקט "אוצרות הספינה הטרופה שלא-תיאמן" של האמן הבריטי הנודע דמיאן הירסט. פרויקט שאפתני זה, שהוצג לראשונה בוונציה ב-2017, מתבסס על סיפור חפירות ארכיאולוגיות של ספינה טרופה מהתקופה הרומית. היצירות מתארות דמויות מיתיות ודתיות ממגוון תרבויות עתיקות ומעלות שאלות ביחס לנושאים של אמת, אמונה וההבניה של ההיסטוריה. העבודות, המכילות זהב, כסף ואבני חן, עוסקות גם בתפיסת היוקרה בימינו.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט1-1440x1920.jpg

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט2-1440x1920.jpg

במאי 2017 כתבתי בפוסט בבלוג זה על דמיאן הירסט בביאנלה בוונציה:"

אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

"כgת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable. התצוגה היא בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו: פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום".

את ההמשך ניתן לקרוא בבלוג שלי.   https://zivakoort.com/2017/05/27/2030/

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים.

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין

 

 

Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001

נגה יודקוביק-עציוני, שמלת חישוק, 2018, חומרי מחזור, ציפוי בניירות, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_212246.jpg

על עבודתה כותבת נגה יודקוביק-עציוני: "את העבודה שמלת חישוק, הכנתי במיוחד עבור תערוכה זו לאחר ובהתייחס לטקסטים שנשלחו אלי.

העבודה, שמלת חישוק בגזרת קרינולינה, בנויה כולה מחומרי מחזור שאותם ציפיתי בנירות שונים ומגוונים בצבעי שחור ולבן (פקקים, גלילי קרטון, קופסאות, קשים לשתייה ועוד).

הרעיון לשמלה זאת נולד בעקבות האהבה הגדולה שלי מילדות לדמויות הנשים מסיפורי הילדים. כולן לבשו שמלות בגזרה זאת: סינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת וכו'…

השמלה היא פריט לבוש המורכב משני חלקים: התחתון, חצאית בגזרת קרינולינה. בגזרה התייחסתי לצד אחורי ולצד הקדמי בטיפול שונה, התייחסתי לתפרים בצדי הבגד בטיפול שונה ולחגורת החצאית אף היא בטיפול שונה. את המשך השמלה השארתי לצופה להשלים בדמיונו. גזרה זאת היא מגזרת השמלות המטשטשות/מרחיקות את הבגד מהגוף, לא מהמבליטות".(מהטקסט של יודקוביק-עציוני)

ביגוד משתייך לתקופה ויכול לגלות חברה ומאפייניה. בדומה, שפת הביגוד יכולה להיות קשורה לשפות אמנותיות אחרות. נראה שיש בייצור אופנה באספקט המהפכני שלה הקשר לחיפוש של האמנויות הפלסטיות ו"החדשות", אחר צורות, צבעים, חומרים מיוחדים ורגילים. וכמובן, ההקשרים ביניהם קיימים: הגוף והקודים הרבים שלו; יצירות האופנה ועבודות באמנות שורשיהן בפרספציה של הגוף אחורה בהיסטוריה.

מראשיתו, הלבוש תפקד כסימבול של דיפרנציאציה חברתית ומינית; לבוש נשי וגברי התחרו בסגנון ובאקסטרווגנטיות. יש לזכור שאופנה, דרך הביגוד מספקת מודעות עצמית ומאפשרת לכל אדם להביע את אישיותו המיוחדת. המשחק החברתי מבוסס על הופעה ומלאכותיות. בשם ההופעה החיצונית נשים סבלו; לא רק המחוך והקרינולינה אלא גם מדיניות הרזון שהיתה תוצר לוואי של הדמויות הדקיקות של שנות ה-60.

יודקוביק-עציוני בחרה בגזרת הקרינולינה. גזרה זו היתה חלק מהאופנה במהלך המאות. החצאית התומכת היתה עשויה בד כותנה או ליינן בצירוף חישוקי מתכת. השאיפה היתה קרינולינה עצומת ממדים, מקושטת בעיטורים כגון אמרות. לעיתים נוספה תוספת  שיער סוס, בעיקר מאחור, להבלטת הישבן.

יודקביק-עציוני כותבת: "בעבודה שמלת חישוק התייחסתי לנושא שכתבתם בטקסט. 'אני צורך משמע אני קיים' התייחסות לתרבות הצריכה. לכן העבודה בנויה מחומרי מחזור פשוטים הנצרכים בכול בית והרבה מצד אחד ומצד שני הבחירה בדימוי שמלת הקרינולינה שהיא נרכשת כיום בעיקר לשמלות כלה, לאירועים מיוחדים לא כבגד יום יומי.  (קניה למשהו מאוד יחיד ומיוחד).

עניינה אותי ההתמודדות עם הנושא במובנו ובצורתו הפיסולית, המהווה פרט חשוב בעבודותיי. אפשרות ההפשטה בעבודת הפיסול מרתקת אותי ביותר. גם בעבודה זו עניינה אותי בניית הצורות המופשטות היוצרות את השלם". (מהטקסט  של יודקוביק-עציוני)

IMG_20180804_212253.jpg

יש לציין שחלקה העליון של שמלת הקרינולינה היה צר במאוד וצמוד לגוף, מבליט את מדגמי הגוף, בעוד  הכתפיים והזרועות  היו חשופים. נגה בחרה כאמור להשאיר לצופה את השלמת החלק העליון בדמיון..

בנוסף, הבחירה בחומרים ממוחזרים, "נמוכים", מעלה דיון נוסף בעבודה זו באשר לטיבה של תרבות הצריכה בימינו "צרוך, זרוק"… ואף על אמנות "המשחקת" בחומרים נמוכים-גבוהים למטרותיה.

יש לזכור שאופנה מתפקדת כתופעה חברתית, פוליטית ותרבותית, וככזו הקשרים שלה עם האמנויות הפלסטיות רבים ומגוונים. יש המטעימים שביגוד הנו הסימבול של הסוציאליזציה (חִבְרוּת) של הפרט בתוך הקבוצה והוא משקף את תשוקותיו, זהויותיו ודִּיפֶרֶנְצְיַאצְיָה חברתית ואישית. קרינולינה עומדת בגבול שבין מציאות לבין סמליות. בקונטקסט זה הגוף נעלם, מתכחש למורפולוגיה שלו עצמו. מכאן שאופנה הנה תופעה המבוססת על נוהג חברתי וקוד של לבוש.