"אינני מצייר, אני עושה זאכען [דברים] אריה ארוך, 1986

תערוכת "אריה ארוך צורת הדבר" 04 ינואר 2019 עד 31 ביולי 2019. אוצרים: יונה פישר ואמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, מעצבת: רונה צ'רניקה חדר חגית והאולם לאמנות ישראלית

IMG_20190704_102704
אריה ארוך, הנציב העליון, 1968

במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת התערוכה "אריה ארוך צורת הדבר" תערוכה יפה ומרגשת, שיש בה מן ההומאז' לאמן שחשיבותו והשפעתו ניכרים בנוף האמנות המקומי. בתערוכה, עבודות מאוסף מוזיאון ישראל וכן עבודות מאוסף משפחת ארוך.[1] בנוסף, מוצגות יצירות של רפי לביא, אביבה אורי, ציבי גבע, עידו בר-אל ואחרים, בהן ניתן לראות את החותם שהשאיר ארוך על אמנים ישראלים שפעלו בשנות הששים והשבעים ואילך.arie-fe.jpg

יונה פישר, האוצר חתן פרס ישראל אצר את התערוכה ביחד עם ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.

IMG_20190704_102745
אריה ארוך, רחוב אגריפס, 1964

"עבור ארוך", כותב פישר בקטלוג התערוכה, "היה האינדיבידואליזם תפיסה המתגבשת לאטה והופכת עם הזמן להרגל ודרך עבודה, לשיטה, ולבסוף לאמונה, המוצהרת לא-אחת תוך שהיא נמנעת מלנסח את דברה, ולו ברמז, כאידאולוגיה. עמדה זו זיכתה את ארוך בהסתייגותם של חבריו ב"אופקים חדשים", ובראשם זריצקי (שארוך העריץ), על שום "הסטיות" וה"מוזרויות" שלו – הפניית העורף לאסכולת פריז ושלילת עקרון היסוד של ההפשטה הטוטלית: ומנגד, ההסתמכות המוחלטת על מאגר של דימויים שצירופם מרכיב  "סיפור" (חפצים, שברי צורות, חומרים, וכמובן צבעים שנדרשים לו ומוליכים את מבטו). כל אלה היו בשביל ארוך "צרור עובדות" השולח אותו לאחור, אל ילדותו, לעיר הולדתו ולבית אביו, וקדימה אל ההווה". [2]

בגוף היצירה המגוון של ארוך מהדהדת רוח המופשט הלירי הצרפתי, השפעות של ז'אן דובופה ופול קלה בצד השפעות אמני הפופ האמריקאי אליהן נחשף בין השאר בעת שירותו כדיפלומט מטעם משרד החוץ. שפה ייחודית שהינה מיזוג של שפת הקומפוזיציה: קו, צבע וטכניקה יחד עם הקשרים אישיים ביוגרפיים, ספרותיים וכאלו שהנם בזיקה למסורת והתרבות היהודית, אך גם התרבות האוניברסלית בהשראת עבודות של מייסטרים מתקופת הרנסנס.

Aroch Arieh, Arc on White Background_cropped,1961,L-B86_038
אריה ארוך, קשת על לבן, 1961

השפעות

לאריה ארוך נודעה השפעה רבה על דור האמנים הישראלים, מרביתם ילידי הארץ שהחלו כאמור לעיל לפעול בשנות הששים והשבעים. השרבוטים המעין ילדיים בצירוף קולאז'ים, ניכרים ביצירתו רבת השנים של רפי לביא. עידו בר-אל משתמש ב"רדי מייד" (חפצים מן-המוכן) עליהם הוא משרבט ורושם, וציבי גבע עשה הומאז' ל"אוטובוס בהרים" של אריה ארוך. הומאז' נוסף, עבודה שיצר המעצב קובי סיבוני לעבודתו של ארך "בחנותו של ראצ'יק". ואילו ביצירותיה של אביבה אורי מופיע הקו הילדי והספונטני והסוער אותו פיתחה קודם שפגשה את יצירתו של ארוך.

ב-1955 נערכה תערוכת יחיד בבית הנכות הלאומי, בצלאל, שם פגש יונה פישר לראשונה עבודות של ארוך. ב-1968, אצר פישר במוזיאון ישראל תערוכת יחיד בה הוצגו עבודות משנות השישים, ביניהן כמה מהעבודות האיקוניות. ב-1976, שנתיים לאחר מותו של ארוך, אצר פישר רטרוספקטיבה במוזיאון ישראל, "אריה ארוך: זמנים מקומות צורות", שעברה כעבור חודשיים למוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכה זו היא נושא הספר החדש, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות בעריכת יונה פישר.

IMG_20190704_102526.jpg
אריה ארוך, סירה, 1968

IMG_20190704_102720.jpg

                                       אריה ארוך, רוח אדומה ורוח כחולה, 1967                                                                             

IMG_20190704_103029.jpg
אריה ארוך, אורנמנט ופרופיל, 1968

IMG_20190704_103224.jpg

בתערוכה במוזיאון ישראל, יצירות המהוות אבני דרך הן ביצירתו של ארוך כאמן פורץ דרך, והן במקומו בהיסטוריה של האמנות הישראלית. בצד העבודות האיקוניות דוגמת "רחוב אגריפס" ו"אוטובוס בהרים", מוצגות עבודות בממדים קטנים בהן ניכרת עוצמת הקו והיד הרושמת, כמו גם רבדים אישיים ותרבותיים. יצירות רבות המוצגות בתערוכה, קוסמות לי ועם זאת אוהבת במיוחד את דימוי ה"סירה", 1968, שצורתו כצורתה המהופכת של הספרה 8 , וגם את "תרגיל מס' 8", 1969, ספרה שיש בה מן הקדושה, והנה גם סימן סגור המסמל מחזוריות וזרימה ומייצג את האינסוף, "אורנמנט ופרופיל", 1968 ואת "רוח אדומה ורוח כחולה", 1967, על כך אמר אריה ארוך, "רציתי בפירוש להוכיח שכאשר הכחול והאדום נמצאים ביחד, הם הופכים ליסוד, ולא חשוב איך תצייר אותם" מתוך שיחה עם יונה פישר, 1974.

תודה ליונתן ארוך על הקטלוג ועל ההקדשה!

לכו לראות!!!

על הספר: הספר  יונה פישר, אריה ארוך" זמנים, מקומות, צורות רואה אור כארבעים שנה לאחר התערוכה "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, שאצר פישר במוזיאון ישראל באביב 1976. התערוכה לוותה בזמנו בקטלוג "צנום", נטול רשימה שיטתית של המוצגים וללא דימויים. הטקסט נדפס במכונת כתיבה חשמלית (ולא בסדר-צילום), לא רק בשל מגבלות תקציביות אלא גם בזיקה לפרקטיקה שרווה אז במוזיאונים בארה"ב, ועד מהרה גם בישראל. טקסט זה מתפרסם שוב, ככתבו וכלשונו, בספר הנוכחי.

בספר צילומים המדמים את הקטלוג דאז (קט. מס. 147) והוא מלווה בתצלומי חלל של התערוכה משנת 1976 בצד יצירותיו של האמן. על מנת להמחיש את עולמו המורכב של ארוך, התערוכה נערכה במתכונת של מדורים. יצירות מוגמרות, אך גם מתווים, רשימות, קטעי ראיונות וחומרים ששימשו לארוך השראה.[3]

 

IMG_20190704_103054.jpg
אריה ארוך, הגדה של פסח, 1967

[1] אריה ארוך נולד בחרקוב, אוקראינה בשנת 1908. הגיע ארצה בשנת 1924. נפטר בירושלים בשנת 1974

[2] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019, עמ' 11-10.

[3] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019

יוליאן רוזפלדט, מניפסטו, מוזיאון ישראל, ירושלים

16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

IMG_20190216_132434

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

IMG_20190216_132356.jpg

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

IMG_20190216_132336.jpg

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.

בינינו, תערוכה, אגף הנוער, מוזיאון ישראל, יוני 2018-אפריל 2019 אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י

IMG_20181102_110458.jpg
נעה יקותיאלי
IMG_20181102_111558.jpg
אורית חופשי

"בינינו" מה זה באמת בינינו, האם אנו ממתיקים סוד, בינינו, מעיד על שייכות משפחתית, מגדרית, עדתית, לאומית? מה זה בינינו.

IMG_20181102_111630_HHT.jpg
נטליה זורבובה

IMG_20181102_110537.jpg

אז עלינו לירושלים, למוזיאון ישראל. מעניין בירושלים. קדושה מול חולין, רב-תרבותיות, משיחיות/אתאיזם. עולי רגל שפניהם מביעות התפעמות בצד הציניקנים והספקנים.

IMG_20181102_110611.jpg
רמי מימון
IMG_20181102_111303.jpg
מימין, אן בן-אור, משמאל, נטליה זורבובה

התערוכה "בינינו" מספקת רגעים מענגים ובהחלט לא ציניים באשר למילה בינינו. עשרות יצירות במדיה שונות מוצגות באולמות האגף לנוער, מעניינות, יפות, מאתגרות את העין. מהם המפגשים, מה אנו חווים בהם, מה אנו זוכרים לטוב, ומה לאו, מה נעדיף לשכוח מאותם מפגשים… בתערוכה מנעד מילים, משפטים ורגשות-  פנים אל פנים, מה אומרות פניך? יחד או לבד? לחלוק, לשחק, להקשיב, להתחבר, עד כמה אנחנו קרובים? מפגשי רחוב

IMG_20181102_111158_HHT.jpg

בעידן בו לעתים קרובות הקשר והתקשורת "בינינו" היא מאחורי המסך (מחשב, סמארטפון ועוד) הממסך, מה נשאר מהמפגש הבלתי אישי, מבט, קשר עין, לחיצת יד?

IMG_20181102_111325.jpg
נינו הרמן

"מפגשים רבים מתרחשים בינינו ובין מי שסביבנו יום-יום: לעתים הם מסקרנים, לעיתים מרגשים, ופעמים רבות הם חולפים במהירות ונשכחים. למה למעשה מתרחש בהם, ומהו הרושם שהם מטביעים בנו?

IMG_20181102_110734.jpg
יעל רובין

התערוכה בודקת את השתנות הקשרים החברתיים בימינו, ומצביעה על ערכו של המפגש הישיר פנים אל פנים."[1]

IMG_20181102_111417
מירב הימן
IMG_20181102_111335.jpg
אריק פיקרסגיל
IMG_20181102_111815.jpg
סמאח שחאדה

ובנימה אישית, במהלך שנותיי הרבות בתפקידי הקודם כמדריכה, מרצה בכירה, פרויקטורית ולעתים אוצרות במוזיאון תל אביב לאמנות תחת שרביטה  הנמרץ, רב החזון של יעל בורוביץ מנהלת מחלקת החינוך דאז ניהלנו מפגשים רבים ומרתקים עם נשות ואנשי אגף הנוער של מוזיאון ישראל. הזדמנות להיזכר.

[1] הציטוט  שלעיל מתוך קטלוג תערוכת "בינינו", אגף הנוער, מוזיאון ישראל.IMG_20181102_110715.jpg

כריסטיאן בולטנסקי, ימי חיים, מוזיאון ישראל, ירושלים, יוני-3 בנובמבר 2018

IMG_20181102_120905_HHT.jpg

היינו היום במסגרת עבודה שלי במוזיאון ישראל ובמוזיאון האיסלם. חוויה! ועל כך בזמן הקרוב. ביקרנו בתערוכת ביננו – נהדרת, יצירתית! המשכנו לתערוכת האופנה וקינחנו בתערוכת כריסטיאן בולטנסקי כולן במוזיאון ישראל. המשכנו לתערוכת חמסה, חמסה, חמסה במוזיאון האיסלם עם העבודות הנהדרות.IMG_20181102_120805_HHT.jpg

רגע לפני סגירה  ואף שאני עייפה מאוד! מתיישבת לכתוב– כריסטיאן בולטנסקי "ימי חיים", אחת התערוכות הנפלאות שהזדמן לראות בשנים האחרונות. עבודות מהעשורים האחרונים, אף שחלקן מזכירות ומתכתבות עם עבודות מוכרות ומוקדמות יותר שלו.

IMG_20181102_120949_HHT.jpg

כריסטיאן בולטנסקי חשוב לעבודת המחקר שלי, אבל בשל עצלותי כי רבה הגעתי רק כשהתדפקו על דלתי, בבקשה, כאמור רגע לפני הסגירה (מחר, יום שבת).

בתערוכה שיוצרת במתבונן תחושה של התפעמות, של "ממנטו מורי" ושל שוטטות באולמות במוזיאון ישראל אותם היא מאכלסת ניתן למצוא הדים למוטו מרכזי בעבודתו של בולטנסקי:

"חלק מרכזי בעבודתי הוא העובדה שכל אדם הוא חד-פעמי וחשוב, ובו-בזמן סופו להיעלם… " (מפמפלט התערוכה) אמירה שיש בה מן התזכורת באשר לקטנות האדם מול נצחיות היקום.

IMG_20181102_121155_HHT.jpg

בולטנסקי, יליד פריז 1944, בן לאם קתולי ולאב יהודי מתכתב עם נושא חשוב: טיבו החמקמק והמתעתע של הזיכרון, פרטי וקולקטיבי כאחד. מי אנו?  מה מקומנו בעולם? מה משמעותו של הזמן המתקתק בפתח?

התערוכה פורשת שלושים שנות עבודה (כאמור לא את כל שנות העבודה שלו). עבודות האלטר (המזבח) שיש בהן מן ההדהוד לנשים וגברים, ילדים וילדות אלמונים בהן הוא מתכתב עם עבודות מוקדמות יותר שלו והיקשרן לשואה, ועבודות ווידיאו שיש בהן מן האמירה המיתית וצולמו בטבע.

הלכנו בתערוכה באופן המאזכר מסע בציר הזמן, מעבר דרך מסכים,  מסע שיש בו אור ומן ההתגלות.

תערוכה נפלאה ואוצרות וההעמדה נהדרת!

IMG_20181102_122302.jpg

 

IMG_20181102_121337_HHT.jpg

ערכת הדרך: עיצוב עכשווי של חפצי טקס יהודיים, תערוכה במוזיאון ישראל

IMG_20180331_144408.jpg
נטי שמיע עפר,  נטלה לסעודת שבת בטבע

החיים הם "מסע ארוך"… בצאתנו לדרך אנו אורזים חפצים שונים העשויים לשמש אותנו בדרכנו. ומה עושים אנשים אשר בנוסף לאותם חפצי יסוד נזקקים לשאת עמם חפצי טקס יהודיים? התשובה לכך בתערוכה ערכת הדרך: "עיצוב עכשווי של חפצי טקס יהודיים"

IMG_20180331_144450
הארי קוסקינן, ערכה לשבת

שוטטתי ברחבי המוזיאון, ונקלעתי בדרכי לתערוכה מדויקת ומהלכת קסם המוצגת בחלל קטן במוזיאון ישראל. בתערוכה מוצגים תשמישי קדושה מעשה ידיהם של מעצבות ומעצבים מהארץ ומחו"ל שהתבקשו ליצור מארז של חפצים לאחד מהטקסים הרווחים בלוח השנה העברי או במחזור החיים היהודיים. החפצים עשויים מחומרים שונים: עץ, זכוכית, פלסטיק, פליז בד, חוטי מתכת, רדי מייד, זהב ועוד. בטקסט הנלווה לתערוכה מצוין "ערכות המשלבות קבוצות פריטים למארז חכם וחסכוני-במקום מוכרות כבר מן המאה ה-16, ובחיים המודרניים המשופעים בנסיעות הן רלוונטיות במיוחד. כאז כן עתה נארזים בהן חפצים חיוניים לאותם פעולות וטקסים שהנוסעים מבקשים לקיים גם הרחק מהבית. החיבור בין האמנות היהודית – שרוב היוצרים לא התנסו בה קודם – לעיצוב במאה ה-21 הוא שעומד כאן במוקד".

IMG_20180331_144425.jpg
יעקב קאופמן, ערכה לשבת

החפצים המוצגים טעונים בחלקם משמעויות אישיות ודתיות, פרשנות של היוצר/ת, ועם זאת ניכר הניסיון לבטא מגמות עכשוויות בעיצוב הבינלאומי, בין אם מדובר בזיקה לטבע, ובין אם מדובר בשימוש ואימוץ טכניקות יצור חדשניות, וברצון לעצב בחומרים המיועדים לשימוש בתנאים של ניידות. בחלק מהם ניכר הרצון לשוות לחפצים  הוד והדר,  גם אם אינם תמיד נוחים לשימוש בתנאים של ניידות.

IMG_20180331_144638.jpg
חנן דה לנגה, ערכה לשבת
IMG_20180331_144548.jpg
אסתר קנובל, ערכה להבדלה
IMG_20180331_144517.jpg
סבסטיאן ברנייה, שבת דיגיטלית, ערכה לשבת

אמנים/אמניותאסא אשוח, סבסטיאן ברנייה, קונסטנטין בוים, גלי כנעני, ניצן כהן, מרקו פררי, ורד קמינסקי, יעקב קאופמן, אסתר קנובל, הארי קוסקינן, חנן דה לנגה, סטודיו מישר-טרקסלר: קתרינה מישר ותומס טרקסלר, מיה מוצ'בסקי פרנס, נטי שמיע עפר, שרי סרולוביץ', סטודיו לעיצוב יורי סוזוקי, איריס טוטנאור

28 במרץ 2018 – 5 באוקטובר 2018 ;  אוצרת שרון וייזר-פרגוסון                                                הביתן לעיצוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

הטקסט מצוטט בחלקו מטקסט הקיר; צילומי העבודות מהתערוכה.

http://www.imj.org.il/he/exhibitions/%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A