ציור מאוסף המוזיאון, אוצרת: סיגל קהת קרינסקי מוזיאון פתח תקוה לאמנות תאריך נעילה: 29 במאי 2019

 

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

אנטון בידרמן

 

 

                               

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

                                                  

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

משה קופפרמן

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

מירב הימן ואילת כרמי, "שביל ישראל: התהלוכה", מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, נובמבר 2018-פברואר 2019

מיצב הווידיאו המרהיב "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של מירב הימן ואילת כרמי במוזיאון פתח תקוה לאמנות, המהווה חלק ממקבץ התערוכות "הזדמנות אחרונה לראות", מעמיד לנוכח הצופים אתגרים ותהיות – מסע, תהלוכה, מעשה לוליינות?

באודיסיאה מתוארים שני מסעות המתקיימים במקביל: מסעו של אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה, השב מטרויה לביתו שבאיתקה, ומנגד מסעו של טלמאכוס, בנו שלאודיסאוס, המחפש אחר אביו. ויש את מסעות האלים ומסעות הגיבורים מהמיתולוגיות השונות, מזרחיות ומערביות כאחד, מסעות בני ישראל במדבר, מסעות גוליבר, עליה לרגל לירושלים, למכה או לסנטיאגו דהקומפוסטלה.

מסע הוא המרחב הידוע והלא ידוע הטומן בתוכו ריגושים, הפתעות, אכזבות, מכשולים והתגברות. יש בו מן הגילוי ומהאתגר שהרי לנוע אין הכוונה רק במובן הפיזי אלא גם במובן המטפורי. המסע כמהות,

מסע כסיפור על זמני, שאינו תחום בזמן, עשוי להיות מסע של הנפש, של התודעה; מי הם אותן/ם נודדות/ים בדרך לא דרך, מתגלגלות/ים על מעמדים, על מנורות שהפכו לנעליים, עירומות ועירומים למחצה, במסע מתמשך וסיזיפי המעלה שאלות רבות באשר למהו מסע. מסע כצורך אנושי, כצורך קיומי, כדחף הרפתקני.

המסע בעבודה של הימן וכרמי הינו מסע מתמשך ב"שביל ישראל".[1] אין זה טקס מעבר או חניכה, אך בהחלט זהו טקס תודעתי בו נוטלות חלק דמויות רבות (50 במספר) החוברות לשם אותה מטרה "כיבוש"השביל בסרט המצולם, והמצלמה שם כדי לתעד את ההתרחשויות.

יצירת מופת אפית ולירית זו נעה בין קטבים –הליכה וא-הליכה; נגיעה/לא נגיעה באדמה; הנאה מהטבע בצד עינויי גוף מתמשכים בשל תלאות הדרך; נוף נטול סממנים ספציפיים; צעדה המאזכרת קרקס ולוליינות. מיני מכשירים באזכור למכשירי עינויים ומכשירים קדמונים –  קביים, כסאות, גלגלים מאולתרים, מתקנים הנדמים למכונות והמצאות רנסנסיות של מייסטרים דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י ופיזיקאים ומהנדסים במאות 17-15.

במסע מעין זה המאגד בתוכו באופן מגדרי, נשים הנדמות לאמזונות, ילדים, מספר גברים והנו גם רב-גילי, הניתוק הוא בעת ובעונה אחתניתוק חברתי וגם ניתוק מן הקרקע תרתי משמע. הנוכחות הנשית בתהלוכה בולטת: שרות,תוקעות בשופרות, נושאות משא, דגלים, עוסקות באקרובטיקה. נעות (וכך גם הגברים והנוער) על מיני קביים, על מבנה דמוי כוכב במקצבים שונים, בין כיסוי לגילוי, בקולקציית ביגוד שעוצבה במיוחד עבור הסרט. נאבקות בתלאות הדרך והמכשירים אליהם הן צמודות,מלהטטות במסע הנע בין קשיי הדרך לקשיי הגוף.

ההתקדמות היא א-התקדמות ומורכבת מהליכה, נפילה, המשך, התגלגלות קדימה, כל זה במעין כוריאוגרפיה הדורשת תיאום מראש ושיתוף פעולה, התרכזות פנימה.

דרורית גור אריה כותבת בקטלוג: "אתהקרקע אפשר לחוש דרך רקיעות ודריכות חזקות; את הטבע אפשר לנשום טוב יותר כשנמצאים בתוכו".[2]כך, ברוח האתוס הציוני, ביקשו מעצבי התרבות העברית החדשה לשלב בין צעדי הדבקה החלוציים לבין הצעד התימני, בין הדחף העמוק להשתלב במרחב לבין מורשת העולים שבאומרחוק..

בעבודתן של מירב הימן ואילת כרמי, המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, במעין תחליף לטיפוס בשבילים ההרואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה מצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו הימן וכרמי, הנפרשת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההרואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמותמנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים נשאב מבמת המחול העכשווי.

בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, קורסות הילת העבר והחוויה המכוננת הקשורה בפולחן הטיולים המקומי. נותר האקט של הגוף, גופניותו וביצועיו, בפעילות אינטנסיבית רב-כיוונית.

התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אם בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם".[3]

איטלו קאלווינו כותב ב"הערים הסמויות מעין": "… הו, אזי פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בו".[4] אכן מסע מעורר קנאה, פולחני, גופני עד מאוד, הייתי אומרת בקרבה לבכחנליה, מעורר אזכורים לתהלוכות בסרטיו של פליני, ובעיקר מעורר השתאות.

מיצב הווידיאו מלווה בקטלוג.


[1] שביל ישראל הוא נתיב הליכה ארוך שנמשך לאורך כל מדינת ישראל. הוא מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ומסתיים בבית ספר שדה אילת, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-1,030 קילומטרים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[2] רות אשכנזי, סיפור מחולות העם בדליה, תל אביב, תמר, 1992, עמ' 22.

[3] דרורית גור אריה, בגוף יודעים, בתוך שביל ישראל: התהלוכה, קטלוג מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, עמ' 20-17.

[4] איטלו קאלווינו, ערים וזיכרון. 1.בתוך הערים הסמויות מהעין, תל אביב, ספרית הפועלים, 2004, עמ' 14.

טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.