מוזיאון פתח תקווה לאמנות DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" , אוצרת: נוהר בן אשר, עד דצמבר 2019

כולנו כבני אדם חווים קשת של רגשות, הנעות בין שמחה, הנאה, עצב, תסכול ועוד. אלה אף באים לידי ביטוי במחוות פנים וגוף, ולעתים אף משפיעים על התנהגותנו במצבים מסוימים. התערוכה  DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מבקשת לעמוד על הקשר שבין רגשות אנושיים לבין אלה העוברים עיבוד באמצעות הטכנולוגיה. תערוכה שמאתגרת את המחשבה וגם הרגש ומעלה שאלות באשר לאמנות בעידן האינטליגנציה המלאכותית כיום.

אמנים משתתפים לפי סדר א"ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (איטליה), רוני קרפיול 

"בינה מלאכותית" היא ענף מתפתח במדעי המחשב, אשר מאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה-90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים-חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה-"אני" שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה"מרחב" דרך שימוש בטכנולוגיות עזר בנהיגה, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לעמוד על ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם.

היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה. בין הנושאים שעולים ביצירות: "בועות הסינון" המשמשות את ענקיות האינטרנט הגלובליות להתאמה של מידע סובייקטיבי עבור המשתמש, שהופך בעצמו לאלמנט סחיר (כמו בפיד הפייסבוק), אפליקציית תרגום קולי שבו-זמנית מטשטשת ויוצרת תרבות, יצירות הבוחנות נושאים כמו תעסוקה בעידן של בינה מלאכותית ועוד.

 העבודה Pseudotime, 2019 של ניבי אלרואי עוסקת במיון וקטלוג של יצירות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-לינארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפש ניסיוני של גוגל, Google Experience  המקטלג יצירות אמנות מקדמת דנא ועד ימינו. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות, שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות, ובכך חותרת העבודה תחת תפיסת הממד הלינארי היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (36).jpg
צילם אלעד שריג

העבודה "מצלמת מציאות חלופית", 2019 של ערן הדס ואייל גרוס מהקולקטיב "מחניים 134" מבקשת להדגים איך הבינה המלאכותית חושבת, איך היא יכולה ללמוד עלינו דבר או שניים. הבינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית.

דור זליכה לוי בעבודה "לשונות", 2019, מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס כעל אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרה של טקסט לקול וקול לטקסט. זליכה יוצר כאן שתי דמויות – מאג'ד וכרמית שיש להן קולות גנריים מסונתזים. שתי הדמויות חוזרות על מילים בשפה העברית ובשפה הערבית במעין דיאלוג. בעבודה, 5 פרקים – איפה נפגשות השפות -היכרות, תפילה, גידופים, נוהל מעצר חשוד, ההמנון וכן שיר אהבה.

ליאור זלמנסון במיצב"פחדים מלאכותיים מלאכותיים", 2019, מתייחס לאתר אמזון Amazon Mechanical Turk בהודו, ולמבצעים עבורנו מטלות שונות. המיצב מתקשר עם האנשים הללו, בוחן את רגשות העובדים הנמצאים "מאחורי המכונה", מבקש מהם לדבר על העתיד התעסוקתי שלהם, עת הבינה המלאכותית תחליף אותם.

העבודה אינטראקטיבית וניתן למיין את הדפים לפחדים רציונליים, שונות, פחדים מוגזמים וכו'. הבינה המלאכותית לומדת אותנו, בני האדם, והשאלה עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להרגיש אותנו, ועד כמה רחוק תוכל ללכת. זו טכנולוגיה גמישה ומתפתחת ואין עדיין תשובות.

פביו לטאנצי אנטינורי במיצב "אלים משועבדים זמנית", 2019, משלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, ובוחן איך חברות גלובליות משתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע באופן רגשי. אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון", שהן ייצוג של גוגל, פייסבוק ואמזון שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. "בועות סינון" הינו מינוח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט כדי לנחש את סוג המידע שהגולש מחפש. לדבריו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה", שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (11).jpg
צילם אלעד שריג

הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסבון. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, הוא מתוודע ל"דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים. במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות"[1] בהמשך בשל המוניטור הקטן עם הבועה, נגלה מי משלושת הגופים – גוגל פייסבוק ואמזון גבר על האחר ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

מיה מגנט במיצג האינטראקטיבי AI Love U, 2019, עוסקת בקשרים בין מיצג, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה. במיצג זה היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברות אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות פוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם.

המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"?

ליאת סגל במיצב FOMO, 2019, מציגה חבורת רובוטים בצורת 'נחום תקום'. המיצב שואב השראה חקר הבינה המלאכותית ותחום המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו אנו מתווכים בתקשורת שלנו באמצעות אמצעים דיגיטליים.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (19).jpg
צילם אלעד שריג

פומו – חרדת ההחמצה. חרדה זו גורמת לנו כל הזמן לקישוריות עם האחרת. המערכת הינה מורכבת, יש בעבודות משקולות, מנוע וחיישנים; החיישנים גורמים להם להפעיל אחד את השני ונוצר מערך שלם ומשתנה.

מירי סגל – המיצב After Life on Mars,2018-19, מורכב משני חלקים ובוחן רגשות בין עבר ועתיד; הקרנת וידאו קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. חלקי העבודה מקשרים בין שני ערוצים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: חקר החלל, וחקר הבינה המלאכותית; בשניהם האדם ניצב מל היקום והידע כאינסופיים.

סגל שמה חפצים על כוכב הלכת מאדים, והאנשים שם יכולים לראותם מסתובבים. החפצים כמו נופלים מהשמיים  על חלל המוזיאון הממשי. מאגר חפצים נלקח ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון. עשרות קטגוריות של חפצים, ובכל אחת מהן, מאות חפצים.

בחלק השני הקרנה של עשן צבעוני בהמלכה מושמע הווידאו קליפ "חיים על מאדים" Life on Mars (1972) של דויד בואי, והשאלה, האם יש חיים על מאדים? עליה לא ניתן להשיב.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (31).jpg
צילם אלעד שריג

בשתי העבודות הגוף נראה ולא נראה. מבחינתנו זו גם מחשבה שלא משנה עד כמה הטכנולוגיה מתקדמת והבינה המלאכותית לוקחת אותנו למאדים. עדיין לא התקדמנו למחוזות חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הפיזי.

דניאל סמול , וידאו דיגטלי, 2017, מראיין דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA4B, ישות וירטואלית המבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר נרחב של זיכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אישה אמריקאית בשם בינה אספן. Daniel R. Small, Animus Mneme (Interview with Bina48).jpg

בינה אספן ובן זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס הומניסטית (Terasem movement) בארצות הברית. הטרנס הומניסטים מאמינים שניתן לקחת רגשות ולהשתיל לאווטר, ושנוכל להתקיים לאחר כלות הגוף שלנו.

רוני קרפיול, מיצב War Assistant, 2019. קרפיול עוסקת בעבודת האנימציה הממוחשבת שלה בשאלות של מוסר ואתיקה בעידן  הבינה המלאכותית. המיצב שלה משלב סרט אנימציה שהוא סימולציה לקרב. ויש גם עפיפון ורחפן. הבינה המלאכותית כאן אומרת "אני עושה סימולציה לקרב עבורכם, תנו לי את השליטה ואני אלחם עבורכם"… מנסה לומר  "רחוק מהעין ומהלב", "לא צריך להתלכלך". "המלחמה הטהורה" – משג של הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו.

רוני קרפיול, War Assistant, מיצב אנימציה בתלת מימד, 2019.png (1).jpg

 

 

[1] מוחצנות-מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות ופתיחות מחשבתית.

ציור מאוסף המוזיאון, אוצרת: סיגל קהת קרינסקי מוזיאון פתח תקוה לאמנות תאריך נעילה: 29 במאי 2019

 

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

אנטון בידרמן

 

 

                               

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

                                                  

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

משה קופפרמן

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

מירב הימן ואילת כרמי, "שביל ישראל: התהלוכה", מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, נובמבר 2018-פברואר 2019

מיצב הווידיאו המרהיב "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של מירב הימן ואילת כרמי במוזיאון פתח תקוה לאמנות, המהווה חלק ממקבץ התערוכות "הזדמנות אחרונה לראות", מעמיד לנוכח הצופים אתגרים ותהיות – מסע, תהלוכה, מעשה לוליינות?

באודיסיאה מתוארים שני מסעות המתקיימים במקביל: מסעו של אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה, השב מטרויה לביתו שבאיתקה, ומנגד מסעו של טלמאכוס, בנו שלאודיסאוס, המחפש אחר אביו. ויש את מסעות האלים ומסעות הגיבורים מהמיתולוגיות השונות, מזרחיות ומערביות כאחד, מסעות בני ישראל במדבר, מסעות גוליבר, עליה לרגל לירושלים, למכה או לסנטיאגו דהקומפוסטלה.

מסע הוא המרחב הידוע והלא ידוע הטומן בתוכו ריגושים, הפתעות, אכזבות, מכשולים והתגברות. יש בו מן הגילוי ומהאתגר שהרי לנוע אין הכוונה רק במובן הפיזי אלא גם במובן המטפורי. המסע כמהות,

מסע כסיפור על זמני, שאינו תחום בזמן, עשוי להיות מסע של הנפש, של התודעה; מי הם אותן/ם נודדות/ים בדרך לא דרך, מתגלגלות/ים על מעמדים, על מנורות שהפכו לנעליים, עירומות ועירומים למחצה, במסע מתמשך וסיזיפי המעלה שאלות רבות באשר למהו מסע. מסע כצורך אנושי, כצורך קיומי, כדחף הרפתקני.

המסע בעבודה של הימן וכרמי הינו מסע מתמשך ב"שביל ישראל".[1] אין זה טקס מעבר או חניכה, אך בהחלט זהו טקס תודעתי בו נוטלות חלק דמויות רבות (50 במספר) החוברות לשם אותה מטרה "כיבוש"השביל בסרט המצולם, והמצלמה שם כדי לתעד את ההתרחשויות.

יצירת מופת אפית ולירית זו נעה בין קטבים –הליכה וא-הליכה; נגיעה/לא נגיעה באדמה; הנאה מהטבע בצד עינויי גוף מתמשכים בשל תלאות הדרך; נוף נטול סממנים ספציפיים; צעדה המאזכרת קרקס ולוליינות. מיני מכשירים באזכור למכשירי עינויים ומכשירים קדמונים –  קביים, כסאות, גלגלים מאולתרים, מתקנים הנדמים למכונות והמצאות רנסנסיות של מייסטרים דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י ופיזיקאים ומהנדסים במאות 17-15.

במסע מעין זה המאגד בתוכו באופן מגדרי, נשים הנדמות לאמזונות, ילדים, מספר גברים והנו גם רב-גילי, הניתוק הוא בעת ובעונה אחתניתוק חברתי וגם ניתוק מן הקרקע תרתי משמע. הנוכחות הנשית בתהלוכה בולטת: שרות,תוקעות בשופרות, נושאות משא, דגלים, עוסקות באקרובטיקה. נעות (וכך גם הגברים והנוער) על מיני קביים, על מבנה דמוי כוכב במקצבים שונים, בין כיסוי לגילוי, בקולקציית ביגוד שעוצבה במיוחד עבור הסרט. נאבקות בתלאות הדרך והמכשירים אליהם הן צמודות,מלהטטות במסע הנע בין קשיי הדרך לקשיי הגוף.

ההתקדמות היא א-התקדמות ומורכבת מהליכה, נפילה, המשך, התגלגלות קדימה, כל זה במעין כוריאוגרפיה הדורשת תיאום מראש ושיתוף פעולה, התרכזות פנימה.

דרורית גור אריה כותבת בקטלוג: "אתהקרקע אפשר לחוש דרך רקיעות ודריכות חזקות; את הטבע אפשר לנשום טוב יותר כשנמצאים בתוכו".[2]כך, ברוח האתוס הציוני, ביקשו מעצבי התרבות העברית החדשה לשלב בין צעדי הדבקה החלוציים לבין הצעד התימני, בין הדחף העמוק להשתלב במרחב לבין מורשת העולים שבאומרחוק..

בעבודתן של מירב הימן ואילת כרמי, המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, במעין תחליף לטיפוס בשבילים ההרואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה מצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו הימן וכרמי, הנפרשת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההרואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמותמנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים נשאב מבמת המחול העכשווי.

בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, קורסות הילת העבר והחוויה המכוננת הקשורה בפולחן הטיולים המקומי. נותר האקט של הגוף, גופניותו וביצועיו, בפעילות אינטנסיבית רב-כיוונית.

התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אם בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם".[3]

איטלו קאלווינו כותב ב"הערים הסמויות מעין": "… הו, אזי פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בו".[4] אכן מסע מעורר קנאה, פולחני, גופני עד מאוד, הייתי אומרת בקרבה לבכחנליה, מעורר אזכורים לתהלוכות בסרטיו של פליני, ובעיקר מעורר השתאות.

מיצב הווידיאו מלווה בקטלוג.


[1] שביל ישראל הוא נתיב הליכה ארוך שנמשך לאורך כל מדינת ישראל. הוא מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ומסתיים בבית ספר שדה אילת, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-1,030 קילומטרים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[2] רות אשכנזי, סיפור מחולות העם בדליה, תל אביב, תמר, 1992, עמ' 22.

[3] דרורית גור אריה, בגוף יודעים, בתוך שביל ישראל: התהלוכה, קטלוג מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, עמ' 20-17.

[4] איטלו קאלווינו, ערים וזיכרון. 1.בתוך הערים הסמויות מהעין, תל אביב, ספרית הפועלים, 2004, עמ' 14.

טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.