איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל, שמח ונרגש לעמוד בראש משלחת רשמית של אנשי מוזיאולוגיה המבקרת במרוקו.
המשלחת הורכבה יחד עם מר מהדי קוטבי, נשיא המוזיאוניים הלאומיים במרוקו, לפי השאיפות והחזון של שני הצדדים לשיתוף פעולה ודיאלוג פורה בתחום המוזיאונים.
המשלחת שיתפה פעולה עם מר קוטבי כדי להוביל מיזם כה חשוב ומרגש של הקמת מוזיאון יהודי בעיר פאס, שיהפוך למוזיאון הגדול והמרכזי בנושא במרוקו וביבשת אפריקה. זהו המוזיאון היהודי הראשון במדינה ערבית. אנו נרגשים מכך שמלך מוחמד השישי ראה ערך בהקמתו וחשיבתו של המוזיאון, כחלק מהמרקם המסורתי של העבר של מרוקו והחיים בה וחשיבות שמירתו בהווה למען העתיד.
מבחינה לאומית ומדינית זהו אירוע חשוב ביותר וכן מבחינה היסטורית לשני הצדדים, ועל כך אנו מודים.
עוד בשנת 2019, הוד מלכותו המלך מוחמד השישי הניע את המוזיאון לאמנות האיסלאם בפאס ובמקביל פתח בעבודות הבנייה של המוזיאון לזיכרון היהדות בפאס.
זהו מסר חזק שנשלח לעולם מהבירה הרוחנית של מרוקו, שמזכיר לנו שהאחדות של מרוקו שנוצרה על ידי התכנסות מרכיביה הערבים-אסלאמיים, האמזיג'ים והסהרה-חסניים ניזונה והועשרה מיובליה האפריקאים, האנדלוסיים והעבריים. כדי לאפשר לדור הצעיר להכיר את עושר המורשת שלו.
אנו רואים בביקור הזדמנות לראשונה ליצירת קשרי עבודה בין המוזיאונים, של שתי הארצות, אפשרות להחלפת ידע מקצועי, ניוד תערוכות, השאלת פרטים, הוצאת פרסומים משותפים, החלפת משלחות אוצרים ומנהלי מוזיאונים ועוד. דרך כך ניתן ללמוד ולהכיר כל אחד את תרבותו של האחר. ללמוד לא לפחד, לחלום ולהגשים אט אט רעיונות וחזון של ניהול מוסדות תרבות, שיתופי פעולה, העברת ידע בנושאי רסטורציה, הכרות עם האמנות העכשווית של כל צד ועוד.
ב30 במרץ ,2022 כ"ז באדר ב' תשפ"ב, נחתם מסמך הבנות בין הצדדים שיהווה בסיס לשיתופים אלה.
חברי המשלחת הם:
רז סמירה, יו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל
ד״ר אורית שחם גובר, אוצרת ראשית, מוזיאון אנו, מוזיאון העם היהודי.
ד״ר רחל צרפתי, אוצרת ראשית, האגף לאמנות ותרבות יהודית, מוזיאון ישראל,
שרון תגר, מנהלת מעבדות השימור, מוזיאון ישראל.
טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות
יוסי אני, מנכ״ ל מוזיאון מדעטק, מוזיאון למדע, טכנולוגיה וחלל, חיפה
חברי המשלחת מודים לצד המרוקאי, בראש ובראשונה למר קוטבי שיזם את הביקור ותכננו עד הפרט האחרון. תודה למנהלי המוזיאונים ולאוצרים ולכל הצוות שקיבל אותנו בחום ובאהבה . תודה רבה לשגרירות הישראלית במרוקו על הסיוע החם לשגריר ישראל במרוקו מר דוד גוברין, תודה מיוחדת למרים אלמילך לסר, נספחת התרבות, על דאגתה ומסירותה שהביקור יתבצע על הצד הטוב ביותר ועל החיבור ההדוק בין הצדדים.
תודה למשרד החוץ בארץ על התמיכה, לענת גלעד, יוסי בלט ופנינה אל על .
זמן זה הוא גם אפשרות לצוותי המוזיאונים להתארגן, ארגון האוספים, קטלוג, ועוד. ה-BBC News מדווח למשל ש"צוות העובדים במוזיאון הבריטי עוסק בשיפור תנאי האיוורור על מנת להקל על ביקורים בטוחים יותר. ב-roundup from Italy Barbara Casavecchia מספרת איך מרחבי אמנות סגורים העלו תכניות אונליין, וליצירת פרודוקטיביות חדשה, כפי ש-Lorenzo Balbi מוזיאון ה- Museo d’Arte Moderna di Bologna מדגיש זאת,
ויש לזכור שמוסדות ממשיכים לאסוף. מוזיאון המדע בלונדון רכש את בקבוקון החיסון בו השתמשו לראשונה בחיסון נגד המגיפה ע"י ה-the National Health Servic.
בלוס אנג'לס קליפורניה, המוזיאונים סגורים לקהל המבקרים, וגם כאן יש טענות מוצדקות כמובן בנוגע למוסדות המתוקצבים יותר ופחות.
ובמילנו ,יש! האפשרות להתבונן "in situ" כלומר באופן בפיזי ובמקום ב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, ללא תיירים רבים המציפים בימים כתקנם את הצ'נקלו ובו היצירה המפורסמת, מרגשת רבים לאחר שנפתחה מחדש לקהל בתנאי התקופה כמובן.. ואיך אמר אחד המבקרים "לאחר מגפה נוראית זו, היתה בכך נחמה גדולה לבוא ולהתבונן בעבודה, זה איפשר לי סוג של "בריחה, רומם את נשמתי, ואפשר לי להתרגש שוב.
בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!
בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגות. הסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".
ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.
בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.
המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.
תמר קרוון
מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".
מרים כבסה מסבירה על עבודתה
מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]
מאיה אגם
אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.
אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי
מתייחסת כאן לאמניות נוספות:
רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.
רותם לבל
רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.
רונית פורת
רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.
רני ששון
רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".
שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.
Museum van Hedendaagse Kunst in the city of Antwerp, Belgium. Arterra/Universal Images Group via Getty Images
בעתות אלו כידוע, מוסדות אמנות ממהרים לפתח תכניות דיגיטליות באמצעותן יוכלו שוחרי אמנות להתוודע לארסנל האובייקטים המצוי באוספיהם בצד תערוכות עבר והווה. מכל מקום מספר מוזיאונים הודיעו לאחרונה על תכניות לפתיחה מחדש באופן מדוד כמובן בחודש זה- מאי 2020. Museum van Hedendaagse Kunst וגלריה בורגזה ברומא. Bart De Baere מנהל מוזיאון Museum van Hedendaagse Kunst אומר ש"מוזיאונים הינם כמו פרקים; מרחבים שבהם להתנסות של הפרט בצד המרחב הציבורית – 'השהות ביחד' יש תפקיד חשוב. וכעת כחברה, אנו עומדים בפני אתגר למצוא איזון חדש, חיובי בין החירות האישית ודאגה לקשר שלנו עם אחרים. המוזיאון שלנו, אומר בארת דה ביר, הינו מוכן ומזומן לשמש כ'מקרה בוחן' להתנסות".
החלו לעשות תכניות לפתיחה מחדש של המוזיאונים וזאת בהתאם להגבלות הנדרשות, ובניסיון להתבסס על צעדים שנעשו ב"גלריה הלאומית" בסינגפור, ב-M+ בהונג קונג וMori Art Museum בטוקיו.
להלן מדריך באשר למוזיאונים שהודיעו על תאריכי פתיחה מחדש
ביקור במוזיאוני העיר חיפה מזמן הפתעות מעניינות. והפעם, מוזיאון הרמן שטרוק השוכן לו באזור מעניין בחיפה המשלב בין ישן לחדש, ובין חילוניות לקהילות חרדים. שתי התערוכות המוצגות במוזיאון "מיומנו של אמן", תערוכה קבוצתית, ו"דיאלוג עם קפקא" של האמנית סימה לוין משתלבות במוזיאון ייחודי זה הנקרא על שם האמן הרמן שטרוק בבית שתוכנן עבורו ועבור אשתו מלכה ע"י האדריכל אלכסנדר ברוואלד.
שטרוק, אמן ויזם היה בקשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ויש לו תפקיד משמעותי בהקמת מוזיאון תל אביב לאמנות בבית דיזנגוף ובפרויקטים אמנותיים נוספים, "בצלאל", הקמת בצלאל החדש ועוד.
הפרויקט של סימה לוין "דיאלוג עם קפקא", מציג סדרת עבודות תחריט וחיתוך עץ שהוכנה במיוחד לתערוכת יחיד זו. לוין משלבת בעבודותיה אלו בין המציאות היומיומית של יצירתה בסטודיו לבין דמותו וסיפוריו של הסופר פרנץ קפקא. עבודות אלו יוצרות מארג חזותי הממזג בין ממשות לבין בדיון, וסוחפות את הצופה לאווירה אירופית שיש בה מן המלנכוליה. בתערוכה זו הספרות והאמנות החזותית מקיימות ביניהן קשרי גומלין, ויצירתה של לוין "נושקת" לעיסוקו הענף של הרמן שטרוק ביצירת ספרים.
לוין כתבה בטקסט על פרויקט זה: "מקרה מעצב בחיי האישיים הביא אותי לקרוא את יצירותיו של קפקא מחדש.
חזרתי אל זיכרונותיי מפראג הקסומה והמיסטית ב-2014. הרגשתי שקפקא בכבודו ובעצמו מטייל אתי ברחובות פראג העתיקה. כך נולדה הדמות של "איש קטן", לבוש שחור, שמטייל אתי בסמטאות הצרות של העיר ומסביר לי "שמלחמות גדולות נולדות מתוך מילים קטנות.
…לא ניסיתי לאייר את יצירותיו של קפקא אלא להעביר לצופים אווירה קפקאית נצחית שהיא אקטואלית גם לתקופתנו."
התחלתי בכתיבה במיקומו של מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה. העבודות של לוין בתערוכה מהדהדות לתמות בספריו של קפקא ובין השאר "הטירה" ו"הגלגול". מעניין שדמותו של פרנץ קפקא אשר כתביו עוסקים במצבו הקיומי של האדם בעת המודרנית העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות עוצמה, בניכור ביחסים בינאישיים, ובהשפעת הטכנולוגיה על החברה, מעסיקה את אנשי החברה הישראלית על רבדיה השונים (כשם שבעולם כולו). בהתבוננות במבקרים בתערוכה ניתן היה לראות מעין מיקרוקוסמוס מרתק של כך.
כעובדת מוזיאון, וכמבקרת במוזיאונים ובתערוכות בגלריות בארץ ובחו"ל כשמתאפשר לי אין לי ספק שלראות אמנות, משובב נפש. אבל גם לשמוע מוזיקה ולראות הצגה טובה או סרט לעניין מרומם רוח ומאתגר את הדעת. כך שמחקר שנערך לאחרונה בבריטניה אינו מפתיע ואלה המסקנות:
מחקר שנערך לאחרונה ע"י קרן האמנות הבריטית שלא למטרות רווח, בקרב 2,521 משתתפים, מבקרי מוזיאונים וגלריות היה דרך נפוצה להפחתת מתח. המחקר שפורסם תחת הכותרת Calm and Collected – Museums and galleries: the U.K.'s untapped well-being resource?"" מורה "ש-63% מהמבוגרים בבריטניה "רואים בביקור במוזיאון בגלריה כמפחית מתח, בעוד ש-6% מהם מבקרים במוזיאון או בגלריה באופן סדיר.". אלה שמבקרים במוזיאונים וגלריות באופן סדיר, המחקר ציין, "דיווח על תחושה גדולה יותר של סיפוק בחייהם מאשר אלה שמעולם לא ביקרו…"
בין אלה שדיווחו על ביקור בגלריות ומוזיאונים באופן סדיר, המשתתפים מתחת לגיל 30 דיווחו על הפחתת מתח אף רבה יותר. ממצאי המחקר הובילו את קרן האמנות לפתח את המיזם "Under 30 National Art Pass", שהינו אפשרי לכל אחד מתחת לגיל 30, שמציע כניסה מוזלת למעל ל-240 מוזיאונים, גלריות, ואתרים היסטוריים ברחבי בריטניה (מוזיאונים בריטיים רבים מציעים כניסה חופשית ככלל), כשם ש-50% הנחה לכניסה לתערוכות מיוחדות.
חדשות לבקרים קמים להם חוקרי אמנות, אנשי מכירות בבתי מכירות פומביות ועוד, שהמתכתבים עם חידת העבודות של ליאונרדו דה וינצ'י.
הפולמוס האחרון התחולל סביב "סלבדור מונדי" מושיע העולם, יצירה שיש המייחסים אותה לליאונרדו (אני לא!) ושנמכרה ב-450 מיליון דולר לנסיכות אבו דאבי.
אז כפי שניתן לראות מעורבים כאן – פרסטיז'ה, כוח, עוצמה, תככים והרבה מאוד כסף! ויש כסף למי שרוצה לקנות "ליאונרדו" אמיתי או מיוחס לתלמידיו או מעתיקיו והיו כאלה.
"הבתולה עם התינוק הצוחק" (1465 בקירוב), מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון
וכעת לענייננו. פסלון קטן בטרה קוטה מהמאה ה-15 בכותרת "הבתולה עם התינוק הצוחק" (1465 בקירוב) עומדת להיות מוצגת בחודש הבא בפלצו סטרוצי בפירנצה, איטליה, ויוחסה לאחרונה לליאונרדו דה וינצ'י, מה שגורם לעבודה זו להיות הפסל היחיד ששרד מידי המאסטר של הרנסנס. מוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A) שלו שייכת העבודה, מייחס עבודה זו לפסל אנטוניו רוסלינו Antonio Rossellino בן המאה ה-15.
הפסל יוחס לליאונרדו ע"י Francesco Caglioti, פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת Federico I בנפולי. בהקשר ל-The Art Newspaper, קליוטי סיפר לעיתון האיטלקי לה רפובליקה ש"ישנם אלפי פרטים, המבטלים ספקות באשר הם באשר לייחוס", בציינו על השוואות בין ציורו של ליאונרדו "הבתולה עם התינוק וסנטה אנה", (לובר, פריס, 1519-1503 בקירוב) ולבתולה המתוארת בפסל, בעיקר הדמיון בחיוך שלהן. קליוטי גם מצטט מקבילות בין השמלות של הבתולה בהקשר לתנועת האריג בציורו הידוע של ליאונרדו "הבשורה" (אופיצי, פירנצה, 1472 בקירוב). כשנשאל באם מוזיאון ויקטוריה ואלברט מקבל את הממצאים שלו, קליוטי אמר "אין לי מושג אך אני מקווה שאכן".
בהצהרה שנשלחה ל-Artsy, הדובר של מוזיאון ויקטוריה ואלברט אמר: "לאור המחקר שנעשה – V&A בנוגע ל"בתולה עם התינוק הצוק", שמחנו להציע פסל זה בהשאלה לפלצו סטרוצי לתערוכה חשובה על אנדריאה דל ורוקיו והסדנה שלו (Andrea del Verocchio and his workshop), לראשונה מאז רכישת הפסל ב-1858. ההיסטוריה המוקדמת של פסל זה אינה ידועה, ובמהלך השנים הוא יוחס לרוסלינו, ליאונרדו, ורוקיו ודזידריו דה סטיניאנו (Desiderio da Settignano), ומאום מיחוס זה או אחר לא זכה להסכמה כללית. יחוס אפשרי לליאונרדו דה וינצ'י הוצע לראשונה ב-1899, כך שהמחקר של פרופסור קליוטי פותח מחדש את הדיון באשר לייחוס. מוזיאון V&A מברך דיון בין קולגות ברחביי העולם: המחקר באוספים שלנו הינו מתמשך…ואנו מצפים שחוקרי אמנות לא יפקפקו בכך במהלך הצגתו בתערוכה".
מכל מקום, מומחי רנסנס נשארים ספקנים. Frank Zollner, פרופסור לאמנות מודרנית ולתולדות הרנסנס באוניברסיטת לייפציג מסר ל-RAN:
"מהי הראיה? אין לנו פסלים כלשהם שנעשו ע"י ליאונרדו, כך שאין אפשרות להשוואה. והחיוך? ארנסט גומבריך גדול החוקרים ציין שהחיוך שהינו בסגנון ליאונרדו הינו מקבץ שליאונרדו ירש מהמאסטר ורוקיו שבסדנה שלו עברו שנות החניכה המוקדמות של ליאורדו. אך כל דעה חדשה מבורכת, כל עוד יש ראיה שרירה. כך שנחכה לראות מהי הראיה".
יצירת המופת "משמר הלילה", 1642 מידי רמברנדט תמשיך להיות מוצגת לציבור בעודה עוברת שחזור בזמן אמת לעיני הצופים.
בתחילת יולי 2019, הרייקסמיוזיאום יציע לציבור מבט ייחודי אל תהליך השחזור שעל-פי רוב מתרחש מאחורי דלתות סגורות במעבדות השימור. קבוצת רסטורטורים תעבוד על היצירה שכבר שוחזרה פעמיים קודם לכן. הפעם הראשונה היתה ב-1975 לאחר שאיש אוחז בסכין חתך את היצירה בטענו ש"הוא עשה זאת למען האל".
"כל מי שתוקף את 'משמר הלילה' אמור להיות מטורף", סיפר דר' P. J. Van Thiel, מנהל המוזיאון בריאיון לניו יורק טיימס.
השחזור השני אירע ב-1990 לאחר שאיש התיז חומצה על הציור. הנזק תוקן, אך נראה כעת שיש צורך בתיקון מקיף. ערפול לבן החל להופיע בחלקים אחדים של הציור, בעיקר באיזור המקיף את הנזק שחוללה ההתקפה בסכין בזמנו, באזור שבו מצויר הכלב הקטן המתחיל להיעלם.
פרויקט השחזור אמור לעלות מיליוני יורו ויארך שנים מספר עד להשלמתו. "כפי שאנו אומרים בהולנדית, לשמר ציורים זהו מקצועו של נזיר. המשימה דורשת סבלנות ניכרת ביותר", כך מסר Taco Dibbits המנכ"ל של המוזיאון.
מעט על היצירה
ציור פורטרט קבוצתי, סוגה חשובה בפני עצמה בימים עברו, קודם המצאת המצלמה, אף שגם בימינו אנו. ציורי פורטרט קבוצתי ייצגו לכאורה קונפליקט, שכן רצונם של המצוירים להיות מוצגים במלוא הדרם ובאופן הולם, "התנגש" לעתים ברצונם האחר של גופים עירוניים שייצגו את המוצגים בציור. בנוסף, המיוצגים בציור הפורטרט שילמו בדרך כלל מחיר מלא על העבודה, אף שהגילדה או העיר הם שהחזיקו בבעלות על היצירה. .
הגברים ב"משמר הלילה" שייכים לחבורה של המליציה האזרחית ה-Arquebusiers או Kloveniers. הקבוצה המרכזית ברקע עומדת בחזית של מדרגות המוצגות כיורדות משער מאוגף בעמודים. בחזית במרכז צועד קדימה באור המלא קפטין פרנס בניניג קוק, בגדו השחור המסוגנן מעוטר בצווארון תחרה לבן ובחפתים, חולצה בצבע זהב, וחגורה אדומה עם תחרת זהב עם קישוט קשור על ירכו השמאלית מצביעים על אופיה הצבאי של הסצינה. מטה מלחמה שהוא מחזיק בידו הימנית מצהיר על שיוכו של קפטין בנינג קוק כקפטין. הוא פונה ללוטננט Willem van Ruytenburgh שהולך לפניו מימין. הוא נושא בידו השמאלית כעדות למעמדו כלי נשק (חנית?). בגדו המואר הינו עשיר. שלטי המגן של אמסטרדם מוצגים חוברים פעמיים, עם אריה התומך במגן. כחול וזהב המופיעים בבגדי השניים הם הצבעים של ה-Arquebusiers
באמצע מוצגים אנשי מיליציה בדרגות שונות עם רובי מוסקט. (רובים ישנים). מימין מאחורי מוסקטר באדום מוצגת נערה נושאת כפי הנראה קרן שתיה ממתכת. מאחוריה, מוצגת נערה נוספת (קשה לראותה). הנערה בחזית תופסת את מלוא האור, לבושה בהדר בגלימה בצבע שנהב עם שרוולים נפוחים עם שכמיית כתף רקומה בכחול אפור יחד עם רצועת שיער מתוכשטת, שרשרת פנינים סביב ראשה הבלונדיני ועגיל פנינה בצורת אגס. מגוון אובייקטים תלוי מחגורתה: בימין הקיצוני קישוט מחומר כלשהו ממלא את הקצה הנראה שתפוס בתופסן, תרנגולת לבנה תלויה מעלה מטה מרגליה; הנערה השניה לבושה אף היא בעושר רב בשמלה בכחול– ירוק וסרט שיער מתוכשטת.
הקב' משמאל ברקע נשלטת ע"י הדמות של סרג'נט Rover Engelen. הוא יושב על המעקה מעל הקמרון, מעמדו ניכר מהחנית המוחזקת באגרופו. האור משתקף בקסדה המכונפת והמוזהבת למחצה עם הנוצה
בולט מאוד בקב' עומד בקצה המדרגה בחזית השער הנן הסגן משנה יאן קורנליץ Cornelisz. Visscher לבוש בבגד נהדר מחומר מבריק עם חרב לצידו. הוא מחזיק בדגל. רצועות הכחול והזהב המתחלפות בדגל מדגישות את צבעי ה-Arquebusiers ובאחת הרצועות הכחולות מופיעים סמלי העיר אמסטרדם. איש הלובש כומתה פשוטה מתבונן מעבר לכתפו ומשוער כפורטרט עצמי מקוטע של רמברנדט. באזור הפתוח מוצג כלב נובח לקול התופים.
דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas
עיינה שני אמנית בת קיבוץ גבת, מספרת סיפורים קצרים, כותבת שירים וממציאה דימויים באמצעות משטחי צבע וכתמים על הבד.
המילה והדימוי מוכלאים זה בזה", אומרת שני. "דרך היצירה שלי נעשית בשני העולמות – על הנייר ועל הבד. בראשי אני יוצרת מפגשים בין הטקסט לבין הדימוי. הם אינם משרתים זה את זה; הם השתקפויות ורמזים בדמיוני מהשפעות אמנים וכותבים כפיליפ גסטון, דנה שוץ, אורי רייזמן, אורס פישר, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, עדי קיסר, ספרי ילדות, סיפורי עם וצהובונים".
שילוב בין דימוי לבין טקסט הינו עתיק יומין. אנו מוצאים שילובים מעין אלה ביצירות נוצריות מימי הביניים, הרנסנס וכדומה ולאחר מכן, באמנות המודרנית, בה למילה יש תפקיד משמעותי ולעתים סותר למשל ביצירות אמנות סוריאליסטיות.
גדעון עפרת בספרו "טקסטורות- מילה וספר באמנות הישראלית" כותב: "אמונתו של מחבר שורות אלו היא, שהתבוננות לעומק יצירת אמנות היא "קריאתה" של היצירה. יצירות אמנות הן "טקסטים", מערכות סימניות התובעות מהצופה מהלך פרשני הנע בין קטבים של אישור אנאלוגיות והפרכתן…" ובהמשך כותב: "לאמנות החזותית שיג ושיח עם טקסטים של ממש –אותיות, מילים, משפטים".[1] את עבודותיה של שני ניתן לתפוס באופן זה או בדרך שהציגה לעיל "המפגשים בין טקסט לבין דימוי, אינם משרתים זה את זה…"
שגרת היומיום בצד אנקדוטות יומיומיות פשוטות מלוות בהומור לעתים מקברי, התמקדות בניסיון לשנות את נקודת המבט של הצופה וליצור קונפליקט מחשבתי מלווים את תהליך היצירה של שני שהינו הכלאה של הביזאר, הגרוטסקי, האקספרסיבי והתמימות. ציוריה של שני אקספרסיביים, צבעוניים, עוקצניים; יש בהם כפל משמעויות, נאיביות בצד קריצה לפן מורבידי במשהו, שילוב של מדיה – ציור, סיפורים קצרים ושירה: "אני משתמשת בצבעוניות ילדותית מפתה, חושפת עם חיוך ומסתירה את העוקץ, תמיד יצא טוויסט בעבודה שיעורר וירומם גבה, לעיתים כותרות היצירות הן קצה חוט לפענוח ורובד נוסף לפרשנות".
שני הציגה את יצירותיה במוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" בה הציגו אמנים צעירים שסומנו כהבטחה בעולם האמנות הישראלי, ובתערוכות נוספות.
מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas
ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.
בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט
איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.
בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.
הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.
האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).
אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.
העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.
מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט
לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.
ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.
Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)
וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 