עיינה שני לספר ציור

דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas.jpg

 דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas

 

עיינה שני אמנית בת קיבוץ גבת, מספרת סיפורים קצרים, כותבת שירים וממציאה דימויים באמצעות משטחי צבע וכתמים על הבד.

המילה והדימוי מוכלאים זה בזה", אומרת שני. "דרך היצירה שלי נעשית בשני העולמות – על הנייר ועל הבד. בראשי אני יוצרת מפגשים בין הטקסט לבין הדימוי. הם אינם משרתים זה את זה; הם השתקפויות ורמזים בדמיוני מהשפעות אמנים וכותבים כפיליפ גסטון, דנה שוץ, אורי רייזמן, אורס פישר, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, עדי קיסר, ספרי ילדות, סיפורי עם וצהובונים".

שילוב בין דימוי לבין טקסט הינו עתיק יומין. אנו מוצאים שילובים מעין אלה ביצירות נוצריות מימי הביניים, הרנסנס וכדומה ולאחר מכן, באמנות המודרנית, בה למילה יש תפקיד משמעותי ולעתים סותר למשל ביצירות אמנות סוריאליסטיות.

גדעון עפרת בספרו "טקסטורות- מילה וספר באמנות הישראלית" כותב: "אמונתו של מחבר שורות אלו היא, שהתבוננות לעומק יצירת אמנות היא "קריאתה" של היצירה. יצירות אמנות הן "טקסטים", מערכות סימניות התובעות מהצופה מהלך פרשני הנע בין קטבים של אישור אנאלוגיות והפרכתן…" ובהמשך כותב: "לאמנות החזותית שיג ושיח עם טקסטים של ממש –אותיות, מילים, משפטים".[1] את עבודותיה של שני ניתן לתפוס באופן זה או בדרך שהציגה לעיל "המפגשים בין טקסט לבין דימוי, אינם משרתים זה את זה…"

שגרת היומיום בצד אנקדוטות יומיומיות פשוטות מלוות בהומור לעתים מקברי, התמקדות בניסיון לשנות את נקודת המבט של הצופה וליצור קונפליקט מחשבתי מלווים את תהליך היצירה של שני שהינו הכלאה של הביזאר, הגרוטסקי, האקספרסיבי והתמימות. ציוריה של שני אקספרסיביים, צבעוניים, עוקצניים; יש בהם כפל משמעויות, נאיביות בצד קריצה לפן מורבידי במשהו, שילוב של מדיה – ציור, סיפורים קצרים ושירה: "אני משתמשת בצבעוניות ילדותית מפתה, חושפת עם חיוך ומסתירה את העוקץ, תמיד יצא טוויסט בעבודה שיעורר וירומם גבה, לעיתים כותרות היצירות הן קצה חוט לפענוח ורובד נוסף לפרשנות".

שני הציגה את יצירותיה במוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" בה הציגו אמנים צעירים שסומנו כהבטחה בעולם האמנות הישראלי, ובתערוכות נוספות.

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas.jpg

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas

ברונו 2018, שמן,  70סמ , 2018X100 (2).jpg

ברונו 2018, שמן, 70סמ , 2018X100 2

עיינה שני

חיה ועובדת בקיבוץ גבת.

 

בוגרת תואר שני בבצלאל – M.FA 2016

בוגרת תואר ראשון בבצלאל – B.FA 2013

 

 

[1] גדעון עפרת, טקסטורות מילה וספר באמנות הישראלית, כתר 2017, עמ' 9.

מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

IMG-20180703-WA0046.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.

בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.

IMG-20180703-WA0016.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.

בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.

הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.

האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).

800px-RitrattoMuseoFerranteImperato.jpg
Fold-out engraving from Ferrante Imperato's Dell'Historia Naturale (Naples 1599), the earliest illustration of a natural history cabinet https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.

800px-Musei_Wormiani_Historia.jpg
"Musei Wormiani Historia", the frontispiece from the Museum Wormianum depicting Ole Worm's cabinet of curiosities. https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

 

העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.

מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".

IMG-20180703-WA0010.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.

ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט  נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.

Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)

וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.

זיוה קורט

 

מארי קאסאט אמריקאית אימפרסיוניסטית בפאריס, תערוכה במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה אמריקאית בפריס

 

9.3.2018-23.7.2018

במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה גדולה של האמנית מארי קאסאט (1844-1926). קאסאט, אמנית האמריקאית ילידת פנסילבניה, חיה מעל ששים שנה בצרפת, והציגה לעתים קרובות יחד עם האמנים האימפרסיוניסטים, וזו הזדמנות נהדרת לעסוק ביצירותיה. קאסאט, השתקעה בפריס ב-1874, והציגה בתערוכות סלון של האימפרסיוניסטים. בתערוכה מוצגות חמישים עבודות נבחרות במדיה שונות: ציורי בצבעי שמן, פסטל, רישומים ותחריטים, ולהן נלווים מקורות דוקומנטריים שונים. בין העבודות, השאלות ממוזיאונים אמריקאים חשובים כגון הגלריה הלאומית של וושינגטון, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון בוסטון לאמנויות יפות, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, קרן טרה בשיקגו. השאלות ממוסדות חשובים בצרפת – מוזיאון ד'אורסיי, פטיט פלה, The Institut national d'histoire de l'art (INHA), הספריה הלאומית של צרפת BnF – , ומאירופה, מוזיאון בילבאו, ספרד, קרן בורלה, ציריך, וכן מאוספים פרטיים. בין העבודות כאלה שהוצגו לעתים רחוקות.

תערוכה מונוגרפית זו מחולקת למספר סקציות המאפשרות למבקרים לגלות מחדש את האמנית; החל מראשית דרכה של כציירת בארה"ב, מסעות ההשראה שלה באירופה, בחינת הדרך שלה, הביקורות שקיבלה בסלונים והחקר אודות האישה המודרנית. אלה אבני דרך המופיעים בציורים ומגובים במסמכים אודותיה.

בחרתי לפתוח בשתי יצירות המוצגות בתערוכה בפריס: הציור "תינוק בזרועות אמו" משקף את יכולותיה של מארי קאסאט בתיאור תינוקות בדרך רבת חיות ומתיקות מאין כמוה. הציור אינו גמור; פני האם והתינוק במצב הקרוב להשלמה, והשאר מתואר בקו מיתאר מהיר,מקוטע ואנרגטי. אפשר שציור זה קשור לציור לא גמור אחר מ-1891 בקירוב, בו מופיעות אותן דמויות. בחלק התחתון משמאל ישנה הקדשה של מארי קאסאט לאדולף בורי (1877-1934), אמן ומורה באקדמיה של פילדלפיה.

 

2003_15_l.jpgמארי קאסאט, תינוק בזרועות אמו, 1891 בקירוב, שמן על בד, האקדמיה לאמנויות יפות, פילדלפיה[1]

היצירה "חבורה מוזיקלית" קרובה בנושא שבה ליצירות בנות המאה ה-17. חבורות מוזיקליות וקונצרטים רווחו ביצירות אמנים קרווג'סקים (בעקבות קרווג'יו) בארצות כגון הולנד הפרוטסטנטית, צרפת ואיטליה, וסימלו לעתים אפשרות לאובדן שליטה וחירות מינית. הצבעוניות ואופן הצגת הדמות הנשית בחלקו התחתון של הציור מאזכרים לדידי יצירות של דנטה גבריאל רוזטי, (1828-1882), הצייר האנגלי הפרה רפאליטי בן המאה ה-19.

lpdp_48739-2 (1)

מארי קאסאט, חבורה מוזיקלית, 1874, שמן על בד, פטיט פלה[2]

קאסאט בת למשפחת בנקאים אמריקאים עשירים עם "שורשים" צרפתיים, שהתה מספר שנים בצרפת בילדותה, המשיכה את לימודיה באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה, ולבסוף השתקעה בפריס. מכאן שהיא חיה בין שתי יבשות-מכורות. דואליות תרבותית זו ניכרת בסגנון המובחן שלה, ובהצלחתה להותיר חותם בעולם האמנות הצרפתי הגברי ו"לנוע" בין שני עולמות שונים אלה.[3]

13_big

אדגר דגה, מארי קאסאט, 1879-1884, שמן על בד, גלריית הפורטרטים הלאומית, מכון סמיתסוניאן, וושינגטון[4]

החזון המקורי של קאסאט

כברט מוריזו, האמנית הצרפתייה בת זמנה, מארי קאסאט הצטיינה בתיאורי פורטרט. בהשפעת התנועה האימפרסיוניסטית ואמניה שנטו לתאר את חיי היום יום, התמה המועדפת על קאסאט היתה תיאור חברי משפחתה, אותם הציגה בסביבה האינטימית שלהם. יכולות הביאור המודרניסטי והחזון הייחודי שלה בתמות מסורתיות כגון אימהות פרסמו אותה ברחבי העולם. לקהל המבקר בתערוכה, תהיה הזדמנות לגלות אספקטים מוכרים רבים של האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם הצרפתי, בצד אלמנטים חדשים שמדגישים את הזהות האמריקאית של מארי קאסאט.

אנו חבים לקאסאט פורטרטים רבים כגון "ילדה קטנה בכורסא כחולה", 1878, ציור שנדחה לקבלה ביריד העולמי שכן נתפס כקיצוני, סצנות חברתיות,  סצנות "לוגיה", 1877-1878; אימהות וילדיהן, וציורי חוץ המתארים נופי אגמים  כגון "האכלת הברווזים" מ-1895.

מארי קאסאט ואדגר דגה

בתערוכה Degas/Cassatt, 2014, שהוצגה בגלריה הלאומית בוושינגטון , הוצגו  לראשונה יחדיו יצירות של מארי קאסאט ואדגר דגה. התערוכה הציגה ארבעים שנות שיתוף פעולה בין האמנית לבין האמן. (קאסאט התוודעה לדגה בסלון 1877), ומרגע זה נקשר שמה בשמו בידידות ארוכת יומין. קימברלי ג'ונס, אוצרת התערוכה בוושינגטון כתבה: "מרגע שהופיעה עם קבוצת הציירים המכונה אימפרסיוניסטים, נקשר שמה בשמו של אדגר דגה. קאסאט הכריזה שפגישתה הראשונה עם אמנותו של דגה שינתה את חייה, ואילו דגה אמר עליה, 'יש מישהו שמרגיש כמוני'. הרגישות המיוחדת של השניים וכישרונה יוצא הדופן של קאסאט קסמו  לדגה והוא הזמין אותה להציג עמו ועם רעיו".[5]

עיסוק במבנה המרחבי היה אחד מהמדגמים המגדירים של הציור המודרניסטי המוקדם בפריז. ביצירותיה של מארי קאסאט קרבה ודחיסות הם האמצעים הקומפוזיציוניים המאפיינים גם את יצירותיו של אדגר דגה, למשל השימוש שלו בזוויות חדות של מראה, נקודות מבט משתנות ותחבולות מסגור. ניכר שהשניים השפיעו והושפעו זו מזה אהדדי.

מארי קאסאט מוצגת במספר יצירות של אדגר דגה.

3646-050_custom-773887b024fc12d20504b0eb75dc0834bd4b22b5-s400-c85

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר, 1879-1880, תחריט מטופל, מכון לאמנות שיקגו [6] 

DEX29

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר: גלריית הציורים, 1885, פסטל על תחריט, המכון לאמנות שיקגו

אמנית פורצת תפיסות מגדריות

החוקרת גריזלדה פולוק[7]  כתבה בספר פורץ דרך בזמנו בכל הנוגע לחקר תפיסות מגדר: "איננו יכולים להתעלם מהעובדה שתחומי הפרקטיקה האמנותית של תולדות האמנות מובנים ביחסי כוח של מגדר. על מנת לעסוק בכוחה של יצירת האישה עלינו להדגיש את ההטרוגניות של יצירת האמנות של הנשים, בצד התוצרים האינדיבידואלים".

מרבית התיאורים ביצירותיה של מארי קאסאט עוסקים במרחבים ביתיים, אך יש ציורים המתייחסים למרחב הציבורי, למשל טיול בין השבילים, נסיעה בפארק, בילוי בתיאטרון, שייט. אלה מרחבים של מיקום בורגני, הצגה של טכסים חברתיים שמהווים ויוצרים חברה מעודנת. במקרה של יצירתה של קאסאט, מופיעים גם ייצוגים של עבודה, בעיקר אלה המערבים טיפול בילד/ה.

יש לזכור שהקבוצה האימפרסיוניסטית היתה אטרקטיבית לחלק מהאמניות מאחר והנושאים שעסקו בחיי החברה הדומסטית נתפסו כ"נכונים" וכנושאים מרכזים ביצירותיהם. במבט מקרוב מעניין וחשוב לציין עד כמה מעט עד כמה מעט איקונוגרפיה אימפרסיוניסטית טיפוסית מופיעה ביצירות שנעשו ע"י אמניות. אין הן מציגות את הטריטוריה שהקולגות שלהן, הגברים הציגו באופן חופשי ביצירותיהם; למשל, ברים, בתי קפה, מאחורי הקלעים ועוד מקומות פופולריים כמו הבר בפולי ברז'ר או המולן דה לה גאלט.

מארי קאסאט עסקה בציוריה בנשים בתוך גבולות מוכרים וידועים של קודים בורגנים באשר למה נאות, מהי נשיות וכדומה. פולוק מתייחסת לדמותו של "המשוטט" הflaneur- שהנו כדברי ולטר בנימין המסמל את הפריבילגיה או החירות לנוע בין המרחבים הציבוריים של העיר, מתבונן, אך אף פעם לא יוצר קשר, סופג מראות דרך ובאמצעות מבט מבוקר ובשליטה אך לעיתים נדירות זהו מבט שיש בו מן הידע.

"המשוטט" הינו סוג של זכר שמתפקד בתוך המטריקס של האידיאולוגיה הבורגנית שדרכה המרחבים החברתיים של העיר נבנו מחדש. הספירות המחולקות לפרטי והציבורי, חלוקה שהפכה כתוצאה מכך לחלוקה של מגדר. הספירה הפרטית היתה העולם, הבית, הנשים, הילדים והמשרתים; הספירה הציבורית הגדירה עולם של עבודה פרודוקטיבית, החלטות פוליטיות, ממשל, חינוך וחוק ושירות ציבורי – לגברים! וכדברי ג'ול סימון, פוליטיקאי רפובליקני מתון, 1892: "מהי שאיפתו של האדם? להיות אזרח טוב, ושל האישה להיות אישה טובה ואם טובה. מה שנקרא בדרך מסוימת העולם החיצוני, והעולם האחר ששמור לפנים".

האישה הוגדרה והוגבלה. גברים נעו באופן חופשי בין הספירות בעוד שנשים נאלצו והתבקשו לתפוס את המרחב הביתי בלבד.[8]

במכתב משנת 1903 מסבירה קאסאט את תולדות הציור שלה "ילדה קטנה בכורסה הכחולה", 1878. המכתב נשלח אל סוחר האמנות הנודע אמברואז וולאר (Vollard) שקנה את הציור. "רציתי לחזור אליך אמש ולספר לך על הדיוקן של הילדה הקטנה בכורסה הכחולה. ציירתי אותו ב-1878 או 1879. זה דיוקן בתם של ידידים של מר דגה. ציירתי אותה בכורסה הכחולה והוא סבר שהציור טוב ויעץ לי ביחס לרקע. הוא אפילו עבד על הרקע. שלחתי אותו לסקציה האמריקאית של התערוכה של 1879, אבל הוא נדחה, שכן הציור נתפס חדשני מדי, וצוות השופטים מנה שלושה אנשים, שאחד מהם היה רוקח!". ידוע היה אפוא שדגה התערב בציור הזה. ניקוי הציור והרסטורציה שלו לקראת התערוכה הוכיחו זאת.

DEX01

מארי קאסאט, ילדה קטנה בכורסא כחולה, 1878, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון[9]

באשר לפרספקטיבה: נקודת הראות שממנה החדר צויר הנה נמוכה; הכורסאות נראות גדולות כאלו שתוארו מפרספקטיבה של אדם קטן המוצב בין דברים גדולים. הרקע המבליח בחדות מציין תחושה שונה של מרחק מהדמות המוצגת.[10]

נשים והמרחב הציבורי המודרני

אהבתה של מארי קאסאט לאופרה החלה בנעוריה. היא נכחה בכל מיני הצגות מוזיקליות בפילדלפיה, ארה"ב,  והאופרה בפרמה, איטליה, היתה הנאה מיוחדת עבורה. כשהחלה לצייר סצנות באופרה של פריז, היה בכך מן ההתייחסות לסביבה מוכרת שבה חשה בנוח ושמחה, כשם שחשה בביתה, בבתי הכפר השונים שלה, בגנים ובפרקים. לעיתים קרובות אף ציירה את אותם אנשים, בעיקר את אחותה לידיה שהיוותה נושא של מס' יצירות אופרה וגם קרובים אמריקאים שבאו לבקר. קאסאט ציירה אותם מתבוננים בהצגה ושומעים מוזיקה, וזאת בשונה מדגה שצייר את הסצנה על הבמה או התזמורת בירכתיים.

ביצירה "באופרה" (הלוגיה) האישה לובשת חליפה שחורה עם צווארון לבן וחפתים, מחזיקה מניפה  סגורה בידה השמאלית, בעודה מסתכלת דרך משקפי האופרה בידה הימנית. הכובע שלה קשור בסרט מתחת לסנטרה. זו אישה זרה המבקרת באופרה בשעת אחה"צ, וכאמור מתבוננת באמצעות המשקפת במשהו או מישהו שאינו נמצא על הבמה, שכן כשהצופה ממשיך לעקוב אחר המבט שלה, הוא מתוודע לאיש באותה לוג'ה המביט בה דרך המשקפת שלו.

יש כאן אלמנט חשוב – רגע שנתפס ע"י הציירת, עימות בין שני מבטים, ומתן עליונות למבטה של האישה. אנו מוצאים שהצופה מחוץ לתמונה מוצג כמעין אימז'-מראה של האיש המתבונן בתוך התמונה.  גריזלדה פולוק הציעה בנוגע לחקר של המבט : יותר מאשר שאר החושים, העין בוחנת, בודקת ושולטת. בדומה, ניתן לומר שזהו הנושא  של הציור – הבעייתיות של הנשים המצויות בציבור והנן פגיעות למבט הבולש. הצופה ביצירה הופך למשתתף פעיל במשחק של המבט החודר של הגבר המתבונן מרחוק במשקפתו בדמות הנשית הראשית.

SC145623.jpg

מארי קאסאט, באופרה (הלוגיה), 1878, שמן על בד, מוזיאון בוסטון לאמנות [11]

בציור "שתי עלמות צעירות בלוגיה" מוצגות שתי הגבירות הצעירות מרי אליסון הברונטית והבת הבלונדינית של סטיפן מלרמה המשורר, ידידה של מארי קאסאט. הן יושבות זקופות, שקועות במאוד באופרה, ראשיהן המנוגדים ממוסגרים ע"י הפיתולים הגדולים של הרצועות מאחוריהן וע"י התחתית של השנדלייר המרכזי הנחתם בפינה הימנית העליונה של התמונה. שתי הנשים הצעירות נושאות פרחים: מדמוזאל מלרמה, בוקה קטן עטוף בנייר, מיס אליסון, זר מצויר על מניפתה הפתוחה לרווחה שמסתירה את פיה ואת סנטרה.

DEX06

מארי קאסאט, שתי עלמות צעירות בלוגיה, 1878-1880, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון [12]

יש שוני גדול מאוד בין ציורים אלה לבין העבודה של רנואר באותה תמה  בתיאטרון", (היציאה הראשונה"), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון. ביצירה של רנואר הבחירה היא הצגת הצעירה בפרופיל, גלויה למבטו של הצופה בתוך האודיטוריום, בעוד שהיא נראית לא מודעת לאופן שבו היא נתפסת.

_fronts_N-3859-00-000019-WZ-PYR

אוגוסט רנואר, בתיאטרון" (היציאה הראשונה), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון [13]

גברים ונשים במרחב הביתי

מארי קאסאט עוסקת במרחב הביתי: המרפסת, הגן, חדר השינה, האמבט. הדמויות המופיעות במרחבים אלה הן בעיקר נשים וילדים, אותם היא מציגה בחן רב ובאופן מרגש במינו, וניכר שהם חשים בנוח במרחב זה, אף שניתן למצוא גם ייצוגים (מעטים) של אב ובנו.

קאסאט ציירה את אחיה אלכסנדר ואת אחיינה בעת ביקורם בביתה בפריס בפורטרט כפול שיש בו מן הקרבה, אך גם מן הרשמיות (העיתון). קאסאט ציירה מספר פעמים את אחיה, איש עסקים מפילדלפיה.[14]

portrait-of-alexander-j-cassat-and-his-son-robert-kelso-cassatt-1885.jpg

מארי קאסאט, פורטרט אלכסנדר ג'י קאסאט ובנו, רוברט קלסו קאסאט, 1884, שמן על בד, מוזיאון פילדלפיה לאמנות

בציור אחר, "אם ובנה" (המראה האובלית) מדגישה את הקשר בין האם לבנה על רקע המראה האובאלית (שביצירות דתיות מתקופת הרנסנס) מסמלת את הבתולה מריה, אך גם משמשת כמעין הילה המקבילה לראשן של הדמויות.[15]

DT2025.jpg

מארי קאסאט, אם ובנה (המראה האובלית), 1899 בקירוב, שמן על בד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

מודה, חביבים עלי ציוריה של מארי קאסאט, וזו הזדמנות פז לראות את העבודות שלה המצויות באוספים שונים בארה"ב ואירופה בתערוכה זו. הפוסט מתבסס על ספרה של גריזלדה פולוק, על אתר מוזיאון ז'אק-מאר אנדרה ועל הרצאותיי בנוגע למבט נשי/מבט גברי, אימפרסיוניזם ועוד בעבודתי במוזיאון תל אביב, באוניברסיטה, קתדרות וכנסים.

תודה,

זיוה קורט

052-3407209

 

זיוה קורט היא חוקרת ויועצת אמנות ואוספים; מרצה ומנהלת הארכיון ההיסטורי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

עמיתת מחקר, מרכז אלישר, אוניברסיטת בן גוריון. ניתן ליצור אתה קשר באמצעות האימייל   Asfan.k@gmail.com

 

[1] https://www.pafa.org/collection/baby-mothers-arm

[2] http://parismuseescollections.paris.fr/fr/petit-palais/oeuvres/la-musique-music-party

[3] Mary Cassatt An American Impressionist in Paris, Exhibition, JACQUEMART-ANDRÉ MUSEUM, http://www.musee-jacquemart-andre.com/en/mary-cassatt

[4] מאוחר יותר מארי קאסאט שנאה ציור זה והיא כתבה לדילר שלה פול דוראן- רואל ב-1912 או 1913 ש"איני רוצה שמישהו ידע שדגמנתי לציור זה". מוויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Mary_Cassatt

 

 

[5] https://www.nga.gov/exhibitions/2014/degas-cassatt.html

[6] https://www.nga.gov/features/degas-cassatt/mary-cassatt-at-the-louvre.html

[7] Pollock, G. Vision and Difference: Femininity, Feminism and Histories of Art, Routledge, London and New York c.1988, pp. 50-90.

[8] Pollock, G., Op.cit.

[9] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.61368.html

[10] הציור הופיע בשער הקטלוג של התערוכה בוושינגטון, 2014.

[11] http://www.mfa.org/collections/object/in-the-loge-31365

[12] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.46571.html

[13] https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/pierre-auguste-renoir-at-the-theatre-la-premiere-sortie

[14] https://www.philamuseum.org/collections/permanent/104479.html

[15] https://www.metmuseum.org/art/collection/search/10401

למה נער עם סל פירות הינו הרבה יותר מאשר נער עם טנא פירות

giovane-con-canestro-di-frutta-caravaggio-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese
קרווג'יו, נער עם סל פירות 1593-1594, שמן על בד, גלריה בורגזה, רומא

גלריה בורגזה ברומא בה עסקתי בפוסטים האחרונים, השאילה שלושה ציורים מידי קרווג'יו למוזיאון גטי, לוס אנג'לס, אחד מהם "נער עם סל פירות" מ-1593-1594 בקירוב. ההשאלה עד 18.2.2018.

Davide Gasparotto, האוצר במוזיאון גטי, מדבר על "נער עם סל פירות", ומסביר למה ציורו של קרווג'יו שבר את כללי הציור של המאה ה-16. גספרוטו טוען שציור זה  הינו בעל משמעות נוספת. הוא מוצא בו מקוריות וחדשנות!

הציור שצויר ב-1593-1594 בקירוב, נעשה במהלך התקופה המוקדמת, הבוהמית בחייו של קרווג'יו, אומר גספרוטו. הצייר עבר ממילנו לרומא, ועבד בסטודיו של הקוולייר ד'ארפינו. קרווג'יו נאלץ לצייר ציורים לשוק, לא בהזמנה, והציור הינו הוכחה מוקדמת ליכולות החתרניות שלו .

ראשית, אומר גספרוטו, יש לציין את הביצוע יוצא הדופן בסל והאופן שבו הטבע הדומם עשוי. ענבים אדומים, שחורים ולבנים, תפוחים, תאנים, רימונים, האגס עם הכתם הקטן, כולם מצוירים בדיוק הקרוב לצילום, והפרט הריאליסטי גם בא לידי ביטוי בצבעוניות הנוטה לחום של העלים שקמלו קמעה. נדמה כאילו קרווג'יו עצר את הנער בדרכו לחדר האוכל של הקלוויר עם סל הפירות.

המקור, אור יום טבעי הינו משותף לכל היצירות המוקדמות של קרווגיו, מגיע מחלון מאחורי הקלעים משמאל. הקרניים מאירות במלואן את צד פניו הימני של הנער, וגם שליש עליון מהרקע.

הסל נראה באופן יוצא דופן ממשי ורב חיות, "אך בו בזמן הציור הינו מאוד מלאכותי.  זו סצנה מבוימת, אמר גספרוטו, בציינו שמבטו של הנער כלפי הצייר כשם שפיו. "הפה הפתוח מציע שהוא מדבר. גם זה היה חדש – ההצעה של תנועה קטנה". הנער המצויר הינו צייר חבר בשם מריו מיניטי שהיה בן 16 באותה תקופה. היצירה מתאפיינת במיניות המוחצנת של מיניטי, בכתפיו החשופות ותנוחת הצוואר האופיינית לציורי נשים באותה עת, ויש בה מן הקרבה לבקחוס ולנערי חשק נוספים המתוארים בציוריו חוצי גבולות מגדריים של קרווג'יו.

מה שמביא אותנו לדרך אחרת בה קרווג'יו מרד כנגד המסורת: "נער עם סל פירות" הינו ציור טבע דומם, ובו בזמן פורטרט. ההיררכיה של הז'אנרים היתה חשובה בזמנו. ציורי היסטוריה היו החשובים ביותר, דיוקנאות, נופים וטבע דומם תפסו דרגות נמוכות יותר בסולם הציור. טבע דומם נתפס כסוגה נחותה.

הצייר אתגר גבולות אלה בערבבו ציור פורטרט טבע דומם והיסטוריה (עם אזכורים למיתולוגיה בפירות). הוא נתן משקל שווה לסל ולנער, ציור זה, שהשתייך לאוסף של ג'וזפה צ'זרי, נרכש על ידי הקרדינל סקיפיונה בורגזה בשנת 1607.

"קרווג'יו נהג לומר שציור טבע שטבע דומם דורש מיומנות אמנותית גבוהה יותר מאשר ציור דמויות," אמר גספרוטו. "נער עם סל פירות" הוכיח שהוא צדק בכך שדחה את המסורת וקיבל את מקומו בתולדות האמנות.

 

Nakano, C (2017, December 20). Re: Why 'Boy With a Basket of Fruit' if much more than a boy with a basket of fruit. Retrieved from http://www.latimes.com/entertainment/arts/la-ca-cm-caravaggio-getty-20171220-htmlstory.html

אישה מנהלת כעת את המוזיאונים של הוותיקן

25vatican1-superJumbo-768x512.jpg
Barbara Jatta, the first female director of the Vatican Museums, in the Hall of Animals of the Pio Clementino Museum this month. Credit Mattia Balsamini for The New York Times

Barbara Jatta, המנכ"לית הראשונה של מוזיאוני הוותיקן!

העיר ותיקן נשלטה ע"י גברים מאז כינונה כמדינה עצמאית ב-1929. שנה קודם, מכל מקום, חברה אישה לשורה העליונה: ברברה ז'אטה, המנהלת הראשונה של מוזיאוני הוותיקן. ב-12 החודשים מאז מינויה, גב' ז'אטה הטביעה את חותמה, בהליכה בנתיב שסללה לעצמה.

הגב' ז'אטה היתה האישה היחידה ברשימה ההתחלתית של ששה קרדינלים, ונבחרה ע"י האפיפיור פרנציסקוס. במסגרת תפקידה החל בינואר 2017, היא בחנה כ-200,000 אובייקטים ומוזיאונים, מגורי אפיפיורים, חצרות עם פסלים ועוד אתרים, כולל הקפלה הסיסטינית.

הקפלה הינה אחד ממעוזי הקדושה של הכנסייה הקתולית הרומית, בה מכריזים על האפיפיור החדש שנבחר (טכס הקונקלווה). המקום עמוס בקהל עצום מדי יום המגיע לראות את ציורי התקרה המפורסמים של מיכאלאנג'לו, ובפני המנכ"לית החדשה עומדת המשימה להעלות את מספר המבקרים מעל לששה מיליון – מספר סף שכבר הוצב והוגדר ע"י אנטוניו פאולוצ'י, שקדם לה בתפקיד.

לגב' ז'אטה שאיפות ניכרות עבור עצמה ועבור המוסד שהיא עומדת בראשו. בריאיון היא אמרה שעבדה כעשרים שנה בספריית הוותיקן, ניהלה את מחלקת ההדפסים במקום משנת 2010. כששמעה על מינויה לתפקיד מנהלת מוזיאוני הוותיקן, היא אמרה "זה הלם עבורי, לעמוד בפני שינוי כה גדול". בנוגע להיותה אישה, גב' ז'אטה אמרה שלא הבינה מה משמעות הדבר עד שהחלה בתפקיד. "בכל מקום בו אני משתתפת בוועידות או באירועים ציבוריים, נשים רבות פונות אלי ואומרות "אנו כה גאות, וגם את, בדרך מסוימת מייצגת אותנו".

המשרד שלה שניבט אל כיפת סנט פטרוס שעוצבה ע"י מיכאלאנג'לו, מלא בתמונות משפחה, צילום ממוסגר של האפיפיור פרנציסקוס, ופורטרט בבסט של הפסל הניאו קלסי אנטוניו קנובה, המנהל הראשון של המוזיאונים האפיפיוריים.

גב' ז'אטה אמרה שאמנות שיחקה תפקיד ניכר במשפחתה: אמה ואחותה הינן רסטורטוריות של אמנות; סבתה, שהגיעה במקור מרוסיה, היתה ציירת; וקודמיה ייסדו מוזיאון ארכיאולוגי על שם משפחתה ב-Ruvo di Puglia, בדרום איטליה.

Eike Schmidt, המנהל הגרמני של גלריית האופיצי בפירנצה, אמר שמינויה של גב' ז'אטה היה סימן חיובי. "בסביבה הנשלטת ע"י גברים בוותיקן, מינוי מעין זה של אישה היה חדשות טובות מאוד", הוא אמר, בהוסיפו שהוא מקווה שיהיו מינויים נוספים מעין אלה בעולם התרבות.

Maurizio Sannibale, מהמוזיאון האטרוסקי גריגוריאני, אחד מהאוצרים העובדים כעת עבור גב' ז'אטה, אמר שהוא מכיר אותה מאז שהיו סטודנטים באוניברסיטת ספיינצה ברומא. הוא תיאר אותה כ"חביבה, החלטית ואמפתית", והוסיף שהיא "יודעת איך להציב אתגרים לעצמה".

ניהול המוזיאונים של הוותיקן הינו תפקיד עצום. גב' ז'אטה אחראית לשימור, תצוגה והפצת ידע של כל האוצרות שנאספו ע"י האפיפיורים במהלך המאות, כולל אוספים מצריים ואטרוסקיים עצומים, פסל ה"לאוקון"  מהמאה הראשונה לפנה"ס, ו"סט. הירונימוס" ציור מידי ליאונרדו דה וינצ'י.

כל הסקציות של המוזיאונים עוברות חידוש שהוזמן ע"י מר אנטוניו פאולוצ'י Antonio Paolucci, שר התרבות לשעבר שניהל את המוזיאונים במשך תשע שנים ובעבר ניהל את המוזיאונים של פירנצה. החידוש כולל עבודה בחצר הציבורית בת המאה ה-16 הידוע כ-Cortile della Pigna (אחד מהפרויקטים הרבים שנתמך ע"י פטרוני האמנויות במוזיאונים של הוותיקן.

התיירים מתיירים, במוזיאונים במקום, ובוותיקן בכללותו. מבין 100 מיליון יורו, או כ-119 מיליון דולר, בתקציב השנתי, כמחצית בקירוב עוברת למדינה, בהקשר למר פאולוצ'י.

זה הופך למורכב את תפקידו של מנהל באשר הוא. העובדה שלרבים מהאתרים במוזיאונים  יש חשיבות אמנותית ודתית כאחד – וראשית כל הקפלה הסיסטינית.

ששה ימים בשבוע, ובימי ראשון האחרון בכל חודש, אלפי מבקרים גודשים את החדרים בהם יש יצירות משל טיציאן קרווג'יו, רפאל ואחרים בדרכם לקפלה של מיכאלאנג'לו. השומרים משגיחים על המבקרים, מהסים את הפטפטנים, ומנסים למנוע צילום במקום.

זיעת ונשימות של מבקרים והאבק שהם מביאים עמם, מסכנים את ציורי הפרסקו בקפלה. קבוצת המשמרים בוותיקן הציגה תכנית שמר פאולוצ'י הגה בזמנו לסיור וירטואלי בקפלה הסיסטינית באמצעות רפליקה בגודל מלא או סימולציה דיגיטלית בה יכול הקהל להתנסות. הוא גם הכריז שביקור במקום יהיה מוגבל עד לששה מילון איש בשנה. מנקודה זו אמר, כרטיסים ימכרו מראש באתר. אך מר פאולוצ'י עזב בלא לקדם את תכניותיו.

גב' ז'אטה שעבדה תחת מר פאולוצ'י החלה את תפקידה כמנהלת במחצית 2016, והיא מסרה שהיא היתה נגד הגבלת גישה למוזיאונים, אף שנראה שתהיה עליה במספר המבקרים. "אם אתה מבקר הרוצה לראות את הקפלה הסיסטינית ואתה מגיע לרומא ואז נאמר לך שלא תוכל להיכנס, מה תעשה?" שאלה. "אנו גם מוזיאון בעל ערך מוסרי ורוחני. הקפלה הסיסטינית הינה גם קפלה, וזה משהו שאסור לשכוח".

גב' ז'אטה מסרה שהיא מתכננת כניסה שנייה למוזיאונים של הוותיקן שיציעו מסלולים אלטרנטיביים דרך "חלקים של המוזיאונים בהם מבקרים פחות", כגון המוזאון האתנולוגי. כמוסד הקרוב לליבו של האפיפיור פרנציסקוס, המוזיאון האתנולוגי יפתח מחדש עם תצוגות נרחבות של 80,000 האובייקטים בהם הוא מחזיק, רבים מהם נשלחו מרחבי העולם לתערוכה שאורגנה ע"י האפיפיור פיוס ה-11 ב-1925.

גב' ז'אטה הוסיפה שהיא מתכוונת להעלות את שעות הפתיחה במוסדות אחרים כמו המוזיאון האטרוסקי כדי להגביר את תנועת המבקרים.

בקפלה הסיסטינית על-שם האפיפיור סיקסטוס ה-4 אנו מוצאים 32 ציורי פרסקו בחלק התחתון מידי אמנים בני המאה ה-15:  פייטרו פרוג'ינו, סנדרו בוטיצ'לי, קוזימו רוסלי, לוקה סיניורלי ועוד. התקרה עוטרה במקור באזכור לשמי על – כוכבי זהב על רקע כחול, ולאחר סדקים שנבעו בה, הוזמן מיכאלאנג'לו ע"י האפיפיור יוליוס ה-2 לצייר בתקרה – והתוצאה מחזור ציורי פרסקו העוסקים בתמות תנכ"יות. מאוחר יותר בשנת 1534 אילץ האפיפיור קלמנס ה-7 את מיכלאנג'לו לצייר את קיר המזבח של הקפלה הסיסטינית. התוצאה, "יום הדין האחרון".

25vatican4-superJumbo-768x512.jpg
A terrace overlooking the dome of St. Peter’s Basilica. Credit Mattia Balsamini for The New York Times

Nayer, F. (2017, December 24). Re: A Woman Now Leads the Vatican Museums, And She's Sahking Things Up.  Retrieved from http://www.vatican-patrons.org/a-woman-now-leads-the-vatican-museums-and-shes-shaking-things-up-5104

אנדרה דרן העשור הרדיקלי תערוכה במרכז פומפידו, פריז

1_1 (2)
André Derain (1880 – 1954) Le faubourg de Collioure  (Port de Collioure ; Vue de Collioure) [1905]  Huile sur toile 
Photo credit : © Philippe Migeat – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

0_0
André Derain (1880 – 1954) Portrait de Lucie Kahnweiler  (Portrait de Madame Kahnweiler) 1913   Huile sur toile 

Photo credit : © Service de la documentation photographique du MNAM – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

ביום הראשון להגעתנו לפריז ביקרנו בשתי תערוכות במרכז פומפידו. האחת של דיוויד הוקני, שזוכה לסיקור עצום, ועליה כבר כתבתי בעבר פוסט,  והשנייה נפלאה מעין כמוה, זו של אנדרה דרן המציגה אמן שהתחיל כבעל בשורות גדולות וסוערות בצבע ובצורה בתנועת הפוביסטית, ועבר לסגנון ריאליסטי. תערוכה נאה, בעלת קו ברור המאפשרת גם לצופה הלא מיומן למצוא דרכו ברזי היצירה של האמן.

אנדרה דרן משחק תפקיד חשוב בעלייתן של שתי תנועות אמנות אוונגרד של תחילת המאה העשרים – פוביזם וקוביזם – קודם שהציב לעצמו ערב מלחמת העולם הראשונה משעול ייחודי, שנטה יותר לנאמנות לריאליזם, במעין "בשורה" להתפתחויות מאוחרות יותר.

0_1
André Derain (1880 – 1954)   Nu debout  (Femme debout ; Figure debout)  [automne 1907]   Pierre

Photo credit : © Adagp, Paris

בזמן מותו ב-1954, הוא השאיר מאחוריו גוף עבודה מגוון ועשיר, שצוין על ידי ההתנסות האמיצה ועם זאת מעמיקה בציורי המסטרים של העבר.  העשור הראשון בקריירה של דרן, מ-1904 ועד ל-1914, היה בסיסי ומעמיק: הוא ניהל דיאלוג עם ולמינק, מאטיס, בראק ופיקסו, חקר שדות אמנות רבים ומגוונים, מקרמיקה ועד לחיתוכי עץ, כשם שציור, ויצר גוף מהותי של עבודה שאופיינה כבר ע"י מה שיהפוך למדגם העיקרי באמנותו: קשר ברור לריאליזם, עניין עמוק במה שמכונה אמנות "פרימיטיבית", וחיפוש אחר קלסיציזם בן הזמן.

התערוכה מעניקה מבט מקיף על תקופת "מפתח" זו, ומציגה 70 ציורים, כשם שפסלים והדפסים, רישומים, ספרי סקיצות ועבודות קרמיקה. בתערוכה מוצגים גם פריטים מהסטודיו ואובייקטים שמהם הוא שאב השראה, כולל פסלים אפריקניים ואוקייניים מהאוסף הפרטי של דרן עצמו, רפרודוקציות מהסטודיו, ואוסף ההדפסים של האמן, הכתבים שלו ומבחר נאה של צילומים. התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי, ומביאה לידי ביטוי את רגעי השיא בתקופה משמעותית זו, בהתפתחות של דרן מהפוביזם לקוביזם הסזאנסקי ואזי לריאליזם מגי.

1_1 (4)
André Derain (1880 – 1954) Les Quais de la Tamise  (Londres, les quais de la Tamise ; les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou,Londres, les quais de la Tamise ; Les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou)            1906 – 1907 Huile sur toile

Photo credit : © Adagp, Paris

את אנדרה דרן נפגוש בשנית בתערוכה המוקדשת לו, לבלתוס ולג'קומטי במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

 

ANDRÉ DERAIN 1904 – 1914. LA DÉCENNIE RADICALE

 4 October 2017-29 January 2018  Retrievd from https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cb56kjg/r58BdjK

Crédit photographique : © Centre Pompidou, MNAM-CCI/Service de la documentation photographique du MNAM/Dist. RMN-GP © Adagp, Paris

 

 

ד'אורסיי – מסלון הדחויים לסלון המקובלים מספר מחשבות

6bbbb87539
The Clock

מוזיאונים הם מעין  מקדש חילוני בעת המודרנית. יש מוזיאונים שהם must גם לאלה שאינם בהכרח חובבי אמנות, וד'אורסיי, במפורש, הינו אחד מהם. בסדרת פוסטים לעיל אתייחס לסיור מוזיאונים שערכנו בפריז.

לסיור יצאנו ברגשות די מעורבים – אני עם סיפור גב רציני, והתהייה איך אני שורדת חמישה ימים אינטנסיביים בפריז. אז תודה לאל, צלחנו!

למוזיאון ד'אורסיי הגענו ביום השני למסענו (קדם לו ביקור במרכז פומפידו, על כך בפוסט אחר). המוזיאון היה זכור לי כחוויה אמנותית יוצאת דופן, הן בשל הארכיטקטורה הייחודית שלו והן בשל יצירות המופת בנות המאה ה-19 וה-20 המוצגות בו. החוויה הארכיטקטונית, שרירה וקיימת, חוויית המבקר? על כך בהמשך!

באחד בינואר, 1973, תחנת הרכבת אורסיי (גאר ד'אורסיי) חדלה לפעול באופן מוחלט. ראשיתה, ביריד הבינלאומי של שנת 1900, (על היסודות של ארמון ד'אורסיי ההרוס) והשימוש שלה היה בקו פריז-אורליאן. אף שפסקה למעשה לנוע זמן מה קודם לכן בשנת 1939, וזאת בשל מיעוט נוסעים ורציפים קצרים ולא נוחים. ערב מלחמת העולם השנייה, המקום שימש כבית דואר חלופי.

tmp_ea9134164c819b4533978efbdbc2d466
The Gare d'Orsay© Musée d'Orsay
tmp_a7195f92d0e5e8bcbf65eb81299c0d43
Palais d'Orsay© Musée d'Orsay – Fonds Urphot – DR

וכך הוכרז על המקום כעל "נכס לאומי". הוצעו תכניות רבות ומגוונות, ולבסוף הוחלט – ד'אורסיי עומד להיות מוזיאון המוקדש למדיומים השונים ממחציתה השנייה של המאה התשע-עשרה (1848 בקירוב)  ועד 1914 בקירוב: אמנות פלסטית – ציור ופיסול, אמנויות דקורטיביות, צילום, קולנוע ועוד. ההחלטה הרשמית לבנות את מוזיאון ד'אורסיי נעשתה ע"י מועצת המוזיאונים של צרפת ב-20 באוקטובר, 1977, וזאת לאור יוזמה של נשיא צרפת דאז ולארי ז'יסקר ד'אסטין. נשיא הרפובליקה פרנסוא מיטראן, חנך את המוזיאון החדש ב-1 בדצמבר, 1986, והוא נפתח לציבור מספר ימים לאחר מכן.

http://www.musee-orsay.fr/en/collections/history-of-the-museum/home.html

המוזיאון ממוקם בגדה השמאלית של נהר הסן, ברובע ה-7 של סן ז'רמן. והנה מה שכתוב באתר המוזיאון. "תחנת הרכבת הינה עילאית ונראית כמו ארמון של האמנויות היפות Palais des beaux-arts…" כך כתב ב-1900, הצייר אדוארד דטיי Edouard Detaille. שמונים ושש שנה מאוחר יותר, הנבואה שלו התגשמה! משרד האדריכלים ACTשבו חברו האדריכלים רנו בארדון, פייר קולבוק וז'אן־פול פיליפון M. Bardon, M. Colboc and M. Philippon נבחר להסב את המבנה לפונקציה החדשה שלו, וזאת באמצעות הקמת כ-20,000 מטרים רבועים של שטחי תצוגה. עיצוב הפנים ניתן לאדריכלית האיטלקייה גאה אאולנטי Gae Aulenti  וצוות האדריכלים שעבדו עמה,ששמרו על המהות הפנימית של תחנת הרכבת, ויצרו היכל פנימי מרשים וכל זאת בהומאז' לארכיטקטורה המקורית של ויקטור ללו Victor Laloux.

המוזיאון תוכנן בשלוש רמות: בקומת המסד, יש גלריות משני צדי הספינה המרכזית (ממש כמו בקתדרלה!), אליהן ניתן להתבונן מהטרסות של הקומה האמצעית, ואלו מצדן נפתחות לגלריות תצוגה נוספות. במוזיאון ניתן למצוא גם גלריות קטנות המאזכרות קפלות כנסייתיות!

http://www.musee-orsay.fr/en/collections/history-of-the-museum/the-museography.html

האוסף מוקדש כאמור ליצירות אמנות משנת 1848 ועד 1914 בקירוב. יצירות אמנות שהן "הארד קור", של אמנים כגוסטב קורבה, אמנים אימפרסיוניסטים כקלוד מונה, אוגוסט רנואר, פרדריק בזיל, ושל אמנים פוסט אימפרסיוניסטים כפול סזאן ואחרים אמני נאבי ואמנים סימבוליסטיים  כל אלה בצד יצירות כגון זו של תומא קוטיר שנתפסו בעת המודרנית עד לשנות השבעים של המאה העשרים כדקדנטיות  עת הוצגו במשכנן הקודם של המוזיאון – בז'ה דה פום, ומוצגות במוזיאון ד'אורסיי באופן הולם.

ובכל זאת מספר מילות תהייה – אוסף כל כך נפלא, באמת לקנא!!! אבל למה, למה בקומה המוקדשת לאמנים האימפרסיוניסטיים, הקירות צבועים באופן כה גרוע? קיר לא חלק, כתמים? ולמה לעשות רשימת מלאי! אנחנו לא בסופרמרקט! המון יצירות מופת, המון!!!  אחת ליד השנייה, בצפיפות, כנגד כל חוקי המוזיאולוגיה עליהם התחנכתי, ולאורם גם מרצה והרציתי ואצרתי תערוכות. אין בלבי על המוני האנשים שגדשו את הקומה! יאה ונאה! אבל, תליה כה צפופה גורעת מחוויית הצופה, ואולי זו התפיסה החדשה בהצגת יצירות במוזיאון שעליה לא שמעתי עדיין.

הדימויים נלקחו מאתר המוזיאון

עד כאן, חג שמייח!!! ושנה טובה ומתוקה!!!