"לצאת החוצה, לעזוב תודעה פנימית" הברביזון החדש – חזרה לחיים, משכן עין חרוד; אוצר: יניב שפירא 21.1.2017-29.4.2017

ורך התערוכה "ברביזון החדש – חזרה לחיים" המוצגת במשכן עין חרוד, נעה סביב מספר צירים – ישראל, רוסיה/בריה"מ, צרפת (ברביזון); פרט מול קבוצה; קלאסי מול קונספטואלי, ישן מול חדש, והמתח הקיים ביניהם.

בתערוכה מרהיבה זו מוצגות חמש אמניות ילידות בריה"מ/רוסיה: זויה צ'רקסקי-נאדי, אולגה קונדינה, נטליה זורבובה, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי הקוראות לעצמן הברביזון החדש. אמניות אלה בוגרות המדרשה לאמנות בבית ברל/בצלאל, ואקדמיות לאמנות במוסקבה, קייב, סנט פטרסבורג וליטא, נוסעות ברחבי הארץ ומציירות מראות ונופים מתוך התבוננות. הציורים עזי הצבע, עשויים ביד בוטחת ובמגוון טכניקות, ומתעדים את שולי החברה – השכונות הדלות והמוזנחות בדרום תל אביב – שכונת נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה, והאוכלוסייה המאפיינת  אותן – עולים חדשים, אוכלוסייה ותיקה קשת יום, פועלים, זנות;  בצד תיאורים של כיכר רבין, שכונת עג'מי ביפו, בת ים, העיר התחתית בחיפה, סמטאות ירושלים; ישובים בפריפריה כרהט וחורה בנגב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים ברעם ועין חרוד בצפון. החוויה כאן היא ראשונית, חקר והסתכלות על ישראל כמקום צבעוני ותוסס. ערים אירופאיות בהן מוסקבה, ברלין, דיסלדורף, פריז ולונדון, מקבלות אף הן ייצוג בציורי האמניות. המפגשים עם האנשים ברחוב, השיחה עמם הם חלק משמעותי בחוויית הציור של האמניות.

התערוכה עצמה מתקיימת במתח מתמיד בין עבודות קטנות על נייר לבין ציורי שמן גדולים; בהם מופיעים אותם נושאים מנקודות מבט של חמש אמניות שונות

 מקור השם

מקור השם הברביזון החדש מתייחס לקבוצת ציירים שפעלו בכפר ברביזון בצרפת בין השנים 1830 לבין 1870 בקירוב. ציירי האסכולה (ביניהם ז'אן-בפסטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו, ז'אן פרנסואה מילה ושארל פרנסואה דוביני) האמינו שיש לצאת מהסטודיו, לצייר בטבע ולחזור לסגנון הריאליסטי. אמנים אלה, הפנו עורף לזרם הרומנטי, ולדימוי האמן המתבודד והמיוסר שעלה באירופה באותה תקופה, ושאבו השראה מציורי הנוף הכפרי של ג'ון קונסטבל הבריטי שיצירותיו הוצגו ב-1824 בתערוכה בפריס.[1] נשות ברביזון החדש, בדומה לציירי אסכולת ברביזון מאמינות ביציאה מחוץ לסטודיו, בציור מתוך התבוננות, בחיפוש, ללכת עם "תחושות הבטן", ולחזור לציור, למחוות היד, לצבע. החזרה לציור בחוץ, בנוף אורבני או בטבע, החלה בעקבות תהליכים שונים שעברו האמניות. צ'רקסקי-נאדי וחברותיה  אשר הגיעו ממורשת של ציור קלאסי, אקדמי, הרגישו שהעיסוק והלימוד במדרשה בית ברל, התקיים אך ורק במסגרת השיח המושגי והביקורתי, וחיפשו אחר נתיב אחר, חזרה לציור מתוך התבוננות בהתאם לחניכות שלהן בבריה"מ/רוסיה.

ביחד ולחוד – "תהליך של דו-שיח ופרשנות"

 אמניות הברביזון החדש ניכרות בכוח שלהן כקבוצה, ועם זאת ניתן להבחין בייחוד של כל אחת מהן – בשפה האמנותית ובנטיות הציוריות.

זויה צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לאמנות בקייב והתמקדה בציור אקדמי וקלסי. מפגשה עם האמנות הישראלית בעלותה ארצה ב-1991 נחווה כפער גדול: "במשך שנתיים המשכתי להכין תרגילים שחברות שלחו לי מאוקראינה. תרגלתי המון עד שהרגשתי שאני יודעת מספיק". [2] צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות בבית ברל וזוהתה עם קו ביקורתי ומתריס. המפנה ביצירתה חל דווקא בשיא הצלחתה, כשהרחיקה לברלין ונפגשה שם עם האמן והאקטיביסט הרוסי אבדיי טר-אוגניאן Avdey Ter-Oganyan): [3] "המפגש החזיר אותי לנקודת התחלה אבל גם עורר אותי לתובנות חדשות. הבנתי שעלי לחזור לציור של המציאות".

צ'רקסקי-נאדי עברה בשנים האחרונות לצייר בצבעי שמן, המתאים לדעתה יותר לציור. ציוריה נעים בין דיוקנאות המציגים חברים קרובים ואת בן זוגה, לבין טבע דומם, ובין ציור בחוץ לבין ציור בסטודיו.

נטליה זורבובה, בוגרת לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה, נטשה את הציור סמוך לסיום הלימודים: "התביישתי לצייר בצורה אקדמית, האמנתי שהציור מת, שהוא שייך לעבר", היא מסבירה. זורבובה עלתה לישראל עם משפחתה ב-2004 והם התיישבו בבאר שבע. על קליטתה שם היא מספרת: "חווית הלבד עוררה אצלי צורך בדיאלוג. היתה חסרה לי אינטראקציה לא רק בציור או על ציור אלא גם בחיים". עבודותיה באותה תקופה עסקו בסקיצות ממוחשבות שצוירו מהזיכרון ובאסתטיקה גרפית ומנוכרת והועלו על בדים גדולים ממדים.[4] במקביל החלה לרשום סקיצות יומיות שתיארו את שגרת יומה ופרסמה אותם בלייבג'ורנל.[5]  זורבובה מספרת שהבינה בהדרגה שאין לה צורך להמציא את עצמה מחדש, ושהיא יכולה להשתמש בידע שרכשה בלימודיה ברוסיה". ציורי יומיום אלה פתחו, בדיעבד, צוהר לפרק הציורי העכשווי שלה.

אולגה קונדינה, עלתה ב-1991, תחילה חיה בירושלים, ולאחר מכן קבעה את מגוריה בראש פינה. על תחושותיה באותה עת היא אומרת: דווקא בתקופה זו, מתוך הבידוד היחסי, גיליתי שפה חדשה – יותר מופשטת ומינימליסטית". קונדינה למדה בגיל עשר בסטודיו של יורי זלוטניקוב (Yuri Zlotnikov),[6] שהשפיע על סגנון הציור שלה בצורה מכרעת. בהשפעתו היא פיתחה ביטוי סמי-מופשט, המתקבל משילוב בין כתמים, צבעים וצורות ושנוגד את הביטוי הקלסי והריאליסטי שלמדה מאוחר יותר בבית הספר ובאקדמיה לאמנות במוסקבה.

אסיה לוקין למדה בבית הספר לאמנות בסנט פטרסבורג, וחיפשה ביטוי ציורי חופשי וכן יותר. בשיעוריו הפרטיים של סלומון רוסין (Solomon Rossin)[7] נחשפה לסגנון ציור שונה: "רוסין צייר את החיים האמתיים, הוא היה לוקח אותנו לצייר הומלסים ושיכורים ברחובות, וכן לבתי חולים ובתי משוגעים. הוא זה שחולל אצלי את השינוי הגדול". לוקין עלתה לישראל ב-1990 וקבעה את מושבה בירושלים. במהלך לימודיה בבצלאל התוודעה לאמנות עכשווית והתנסתה בפיסול מונומנטלי, בווידאו-ארט ובמיצבים. בבצלאל גם פגשה את דדי בן שאול, שחשף בפניה את תורת הצבע והאור הישראליים. במהלך שהות-אמן בפריז, התוודעה מחדש לציור המסורתי ממנו בהתרחקה, וחזרה ל'ציור מהתבוננות' בלובר. מאז הגעתה לישראל למדה לוקין ציור ורישום אצל סשה אוקון ובהשפעתו גם נחשפה ליצירותיהם של אמני 'חוג ארפייב' (Arefyev's Circle):[8] קבוצת אמנים שיצרו מחוץ למערכת הרשמית של האמנות הסובייטית, שנשלטה על ידי המדינה.

אנה לוקשבסקי למדה ציור במסגרות שונות בליטא, עלתה ארצה ב-1997, למדה עיצוב בבצלאל ולאחר מכן לימודי אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. המפגש עם אמנות מושגית ועכשווית בארץ, חבר לצורך באימוץ זהות חדשה: "לחמתי בעובדה שאני יודעת איך לצייר, עם הידיעה שיש לי בסיס אקדמי, בסביבה הישראלית נתפסו אלה כ'רוסי', שמרני, אנכרוניסטי.

לוקשבסקי מספרת שתיאורי דמויות משולי החברה, אותם איתרה בין השאר ברשת החברתית, חדדו עבורה את עניינה בציורי דיוקן. הציור ממסך המחשב הוביל אותה למפגשים בלתי אמצעיים עם דמויות של העוברים ושבים ברחוב ומשם ל'ציור מהתבוננות'. "לקח לי זמן להשלים עם ההכרה שיש לי קלף אחר בידיים", היא מספרת על החזרה לסגנון הציור הישיר.

הגלגולים הביוגרפיים והאמנותיים של אמניות אלה, חיפושיהן אחר זהות תרבותית ושפה אמנותית וכמיהתן לשיח מפרה – מצאו מענה בהתלכדות קבוצתית. כבר למעלה משש שנים נפגשות חברות הברביזון החדש בתדירות, מחליטות יחד על פרויקטים משותפים, מחוות דעה משותפת לגבי ציור ומציגות יחד בעולם ובארץ.

דיוקנאות נשים.jpg

דיוקנאות נשים

הייחוד

אם כך מה חדש אצל נשות ברביזון – החידוש שבשלו הן "זכו" תחילה לביקורות נוקבות מצוי בנושאים שאותן בוחרות אמניות הקבוצה להציג על הבד. האמניות הואשמו בכך שמבטן הוא מבט מהצד, מבט קולוניאליסטי-רומנטי, המטשטש את עליבות החיים וצובע אותם בברק. יניב שפירא מנהל משכן עין חרוד ואוצר התערוכה אומר שהן מביאות דבר חדש עמוק ואחר לאמנות הישראלית, ומשיחותיו עמן בולטת העובדה שהן לא אמניות "חברתיות" כפי שנהוג או מקובל או נוח להציג אותן. מה שמייחד אותן הוא העיסוק בחמלה אנושית נושא העובר כחוט השני בתקופות שונות בתולדות האמנות

בשנות ה-80 של המאה ה-20, אנו מוצאים חזרה לציור הדשן, הריאליסטי המתכתב עם החוץ, אם במקרה של הציור הגרמני הניאו אקספרסיוניסטי – יורג אימנדורף, הלמוט מידנדורף, ריינר פטינג או באשר לאמני אסכולת לונדון – בעיקר פרנק אוורבורך, ליאון קוסוף ומייקל אנדרוז. עבודותיהם של אמנים אלה ואחרים, מייצגות היבטים מעניינים במגמת ה"חזרה לציור" שהופיעה באירופה ובארצות-הברית, כריאקציה לאמנות המינימליסטית והמושגית של שנות ה־60 וה־70. חזרה זו לציור אפשרה "לגיטימציה" והתבוננות אחרת גם בארצנו שעדיין היתה טעונה בשנות ה-80 וה-90 בתפיסה של "דלות החומר", ומורשתה.קיבוץ (2).jpg

קיבוץ

En plein air

למושג en plein air מתייחסים כ'ציור באוויר הפתוח', 'ציור מהמציאות' ו'ציור מהחיים' ו'ציור מהתבוננות'; זה האחרון הוא המועדף על חברות הברביזון החדש. העדפה סמיוטית זו כותב יניב שפירא במאמרו, ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן היא עשויה ללמד על הבכורה שמייחסות אמניות אלה לפעולה הציורית ולתוצאה המתקבלת על הנייר או הבד, על פני הנאמנות למציאות כפי שהיא נגלית לעין.[9]

אמנות על אמנות/ניכוס/ציטוט – שאלות של ייצוג

אחד מתווי ההיכר של קבוצת הברביזון החדש הוא ציור של מקטרת ומתחתיה הכיתוב "Cest une pipe" (זו מקטרת). וזאת באנלוגיה לציורו הידוע של מגריט "זו לא מקטרת"; "בגידת הדימויים. [10]ציור זה היה בין 22 הציורים שנכללו בתערוכת היחיד הראשונה של מגריט באמריקה, בגלריית ג'וליאן לוי NY ינואר 1936. העבודה נרכשה מאוחר יותר ע"י אחד מתומכיו הראשונים של מגריט, Geert van Bruaene. זה היה אחראי במידת מה לאימאז' שכן ב-1922, בתערוכה בבריסל בגלרי די פרלמנט, הוא השתמש להצגה לוח עליו נכתב Ceci n’est pas de l’art, אימוץ ללא ספק של כותרת של הספר של דידרו Ceci n’est pas un conte .[11]

במקטרת של צ'רקסקי-נאדי הכיתוב "זוהי מקטרת" אומר, שפירא, מלמד על גישתן החמקמקה של הברביזון החדש לייצוג המציאות – אמת או בדיה, ציטוט או העתק. הללו מקבלים יתר תוקף בציטוט יצירות מופת כמעשה שבשגרה: בסטודיות של כל אחת מהן ניתן למצוא גלויות של גדולי האמנים בבחינת תחליף למקור ובביקוריהן במרכזי אמנות באירופה הן מקפידות לבקר במוזיאונים ולרשום סקיצות של יצירות מובחרות.

ההכתבות עם גדולי האמנים המודרניסטים  בתולדות הציור המערבי – מאנה, סזאן, גוגין, ואן גוך, טולוז לוטרק מאטיס, פיקסו, בצד אמנים רוסיים נונקונפורמיסטים, יוצרת דיאלוג בין זמן עבר להווה בשפה ציורית עכשווית. ההתבוננות ביצירות עבר וניכוסן למכלול של יצירה עכשווית נעשים בהקשרי הנטיות האמנותיות ולשפה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

התחנה המרכזית החדשה.jpg

התחנה המרכזית החדשה

ולבסוף,

התערוכה הברביזון החדש – חזרה לחיים, מסכמת את המהלכים של האמניות כקבוצה, מתחילת דרכן ועד היום. היא מאפשרת מבט רחב וכולל על יצירתן וכן הקשרים בין הנושאים ונקודות המבט האופייניות להן, ומבקשת להצביע על הציור שלהן כאופציה ממשית בשדה הציור הישראלי ברעננות, הרלוונטיות והאקטואליות. ציור של "ציירות מתבוננות", של "יד משוחררת". "כשהתחלתי לשחרר את היד", סיפרה צ'רקסקי-נאדי לשפירא, "נזכרתי פתאום שאני אמנית מפני שאני אוהבת לצייר… לפתע חזרתי למצוא עניין מחודש בכל דבר. אז גם הבנתי שככל שאני מתקדמת, אני מבינה טוב יותר את פועלם של ציירים אחרים". ברוח זו יש להבין את הציור של הברביזון החדש.[12]

 

 שכונת נוה שאנן

כפר חורה.jpg

כפר חורה

[1] S. Adams, Barbizon Scholl and the origins of impressionism London 1994

[2] הברביזון החדש השיבה לחיים, קטלוג התערוכה, משכן לאמנות עין-חרוד, עורך הקטלוג: יניב שפירא. הערה 3, עמ'  11 במאמרו של יניב שפירא, להתבונן ב'ציור מהתבוננות', מתוך שיחות של האמניות עם המחבר, ספטמבר-דצמבר 2016.

[3] שם, הערה 4, אבדיי טר-אוגניאן, יליד 1961. צייר רוסי, פיתח שיטה לפיה הוא מעתיק ציורים מודרניסטים ידועים במסווה של אמן פרובינציאלי.

[4] שם, הערה 5. עבודות אלה הוצגו בתערוכה נטליה זורבובה, כמיהה לאגם. אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2010.

[5] שם, הערה 6. לייבג'ורנל הוא אתר קהילתי, הוקם בשנת 1999, ומאפשר למשתמשים בו לפרסם בלוגים ותמונות. בין הפופולריים כיום ברוסיה.

[6] שם, הערה 7. יורי זלוטניקוב (1930-2016) היה אחד מחלוצי האמנות המופשטת בבריה"מ שלאחר סטלין. נחשב לאחד מאבות האמנות הנונקונפורמיסטית ברוסיה.

[7] שם, הערה 8. סלומון רוסין, יליד 1937, הינו ממיצגי הזרם הלא רשמי ששלט באמנות הסובייטית בין שנות ה-60 לבין שנות ה-80. עוסק בציוריו בגורל האדם הבודד בעולם המודרני.

[8] שם, הערה 9.

[9] שם. הערה 11. מושג המזוהה בעיקר עם אמני אסכולת ברביזון, צרפת.

[10] על מגריט, פוקו והיצירה – ראו פוסט בבלוג ובפייסבוק https://zivakoort.com/2016/10/28/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%98-  28.10.2016  /

[11] René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017
[12] י. שפירא, שם, עמ' 6-11.

 

דיוויד הוקני, תערוכה בטייט בריטיין, לונדון

בתערוכה בטייט בריטיין, לונדון, מוצג מבחר מיצירותיו הידועות ביותר של דיוויד הוקני בתחום הציור, הרישום, ההדפס, הצילום והווידיאו במהלך ששה עשורים.

הוקני העומד לחגוג שמונים שנה (יליד 1939, ברדפורד, בריטניה), ממשיך לשנות את סגנונו ואת דרכי העבודה שלו, ולהשתמש בטכנולוגיות חדשות. מציורי הפורטרט שלו לאימז'ים של בריכות השחייה בלוס אנג'לס, ועד לרשומים והצילומים שלו, נופי יורקשייר והציורים האחרונים – כאלה שמעולם לא הוצגו בציבור – תערוכה זו מציגה איך המקור של כל כיוון מצוי בעבודה שהיתה קודם לכן.Scan0001.jpg

David Hockney Portrait of an Artist (Pool with Two Figures) 1972 Private Collection © David Hockney Photo Credit: Art Gallery of New South Wales / Jenni Carter

הוקני מספר שהינו עובד כעת יותר מתמיד, ויוצר יותר ממה שיצר לפני כשני עשורים, ועדיין עודו נלהב ממה שהוא עושה.

עצם העובדה שהוקני אימץ אפשרויות טכנולוגיה חדשות אינה מפתיעה. הוקני שאף תמיד למצוא אופני עבודה חדשים – קלטות טייפ, מצלמות, מכונות צילום, פקס וכיום, אייפון. במחצית שנות ה-60, התחיל להשתמש במצלמה. בתחילת שנות ה-70 הכין את ה"ג'וינרים" הראשונים שלו – אסמבלז'ים גדולים של תצלומים שיצרו אפקט כמעט קוביסטי.

ציורים שצייר הוקני באמצע שנות ה-60 מזוהים אתו יותר מכל – בריכות השחייה, השמים הכחולים, הנערים. ציורי דיוקן כפולים של דמויות כגון בן זוגו לשעבר הצייר דון בקארדי, הסופר כריסטופר אישרווד ואחרים. הציור "ההורים שלי", 1977, דיוקן של הוריו הושלם זמן קצר קודם מותו של אביו, נבחר ע"י הציבור הבריטי לציור האהוב ביותר.

My Parents 1977 by David Hockney born 1937

David Hockney My Parents 1977 Tate © David Hockney

לפני כשנתיים הוקני הציג תערוכה בשם The Arrival of Spring בבייג'ין, תערוכה שהתבססה על ציורים שצוירו מאייפד, וכדבריו, "אני אמן המשתמש באייפד, עזר חדש". ציורים אלה היו במקור חלק מתערוכה גדולה A Bigger Picture שנערכה באקדמיה המלכותית, לונדון. תערוכה זו שהתפרסה על כל החלל, הציגה סרטי מצלמה שתיעדו את חילופי העונות ביורקשייר, בריטניה בצד סרטים שצולמו בחללי פנים של בתים.

הוקני למד באקדמיה המלכותית לאמנות, לונדון, ועוד בהיותו סטודנט השתתף בתערוכות חשובות ומכר מיצירותיו. לאחר סיום לימודיו נעשה לאחת הדמויות הידועות בתקופה של Swinging London[1]. משם עבר לניו יורק ולאחר מכן ללוס אנג'לס. וכיום חי בבריטניה.

התערוכה עד 29 במאי, 2017

billy_audrey_wilder_los_angeles_april_1982_1982_1

David Hockeny, Billy + Audrey Wilder, Los Angeles, April 1982, 1982 Composit  polaroid, 46X44 Private Collection © David Hockney Photo Credit: Richard Schmidt

 

David Hockney, Tate Britain Exhibition. Retrieved from http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-britain/exhibition/david-hockney

[1] "לונדון המתהוללת" הוא כינויה של תקופת שנות השישים בלונדון בפרט ובבריטניה בכלל. התקופה התאפיינה ביצירה צעירה ומשוחררת בתחומי המוזיקה, האופנה והתרבות ובמתירנות מינית. המונח נטבע בגיליון ה-15 באפריל 1966 של המגזין האמריקאי טיים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%92%D7%92%D7%AA

 

 

"מגריט: בגידת הדימויים", תערוכה במרכז פומפידו, פריז

catalogue-magritte-centre-pompidouvisu-magritte-1-850x480.png

בתערוכה "Magritte: La Trahison des Images" המוצגת כעת במרכז פומפידו, פריז, יצירות מופת ידועות היטב ויצירות מוכרות פחות, של האמן, כולן השאלות מאוספים ציבוריים ופרטיים, ויש בה מבט רענן על אחת מדמויות המפתח של האמנות המודרנית.

"מגריט: בגידת הדימויים" חוקרת את עניינו של האמן בפילוסופיה, עניין ששיאו בפרסום ספרו של מישל פוקו Ceci n'est pas une Pipe (1973). בספר, אשר נכתב בהמשך לשיחותיו של פוקו עם האמן, בצד הקריאה הראשונית של היצירה, מצוי הפרדוקס שייצוג ואובייקט אינם היינו הך. היחס שבין האובייקט עצמו לבין הייצוג שלו על הבד. הוצאה של חפץ מהקשרו. ערעור הממשות וההיגיון. [1]

מגריט הצהיר בהרצאה ב-1936,  שהציור  Les affinités électivesשצויר ב-1932, סימל נקודת מפנה בעבודתו – נטישת האוטומטיזם והמקריות של הסוריאליזם המוקדם.[2] הציור בו מוצגת ביצה סגורה בכלוב, היה הראשון ביצירותיו שביקש לפתור את מה שהוא כינה "problem". לאחר המקריות ו"מפגש מקרי בין מכונת תפירה ומטריה"[3] הגיעה שיטה לוגית שביקשה פתרונות ל"בעיות" של נשים, של כסאות, של נעלים, של גשם… התערוכה פותחת במחקרו של מגריט בבעיות אלה, אשר מסמלות את נקודת המפנה ביצירת אותם שילובי מוטיבים, בלתי אפשריים לכאורה מהם מורכבת אמנותו:  וילונות, צללים, מלים, להבות, גופות מפורקים ועוד – שהוא מסדר ומארגן מחדש ללא הפסקה. התערוכה נענית לאתגר הפילוסופי לייצוג הוויזואלי, למשל, הווילונות עם ההתייחסות לסיפור העתיק המוזכר בקונטקסט של זאוקסיס ופרהסיוס; [4] המצאת הציור ועוד.

René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017

https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/c65EMjd/r45MbXB

https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cBorexr/rAog7ea

[1] Michel Foucault This Is Not a Pipe With Illustrations and Letters by Rene Magritte, University of California Press 1973).

[2] בשנת 1924 פרסם אנדרה ברטון את "המניפסט הסוריאליסטי", ובו התייחס לסוריאליזם כמבוסס על אמונה במציאותן של צורות מסוימות של אסוציאציה שהוזנחו עד כה, על שלטונו הכו5555ל יכול של החלום ועל משחקה החופשי של המחשבה. הוא מוביל להרס התמידי של כל המכניזמים הנפשיים האחרים  ומציב את עצמו כממלא מקומם בפתרון בעיות החיים העיקריות.                                                                     האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 – סוריאליזם הבריחה מכבלי ההיגיון. עמ' 1-2.

[3] ב"שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון (Isidore Ducasse, 1846-1870) מוזכרים צירופים ודימויים שיצרו זיווגים משונים ביותר ומעוררי דמיון. תיאור מפורסם הוא של אחד מקרבנות מלדורור, יצור שחציו אדם וחציו חיה, היה "יפה כה פגישתן של מכונת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים". צירוף יוצא דופן, מוזר ומעורר עניין.                                                                                                                האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 10 – סוריאליזם הבריחה מכבלי ההיגיון. עמ' 4-5.

[4] פליניוס מספר כיצד גבר פרהסיוס על זאוקסיס: זאוקסיס צייר ענבים באופן כה מתעתע, עד שציפורים היו באות לנקר בהם. אז הזמין פרהסיוס את מתחרהו אל סדנתו כדי להראות לו את עבודתו שלו, וכשניסה זאוקסיס להרים את הווילון מן הלוח, גילה שלא היה זה וילון אמיתי אלא מצויר, ונאלץ להודות בניצחונו של פרהסיוס, שהונה לא רק ציפורים חסרות תבונה אלא אמן.                                                                                                                                                                         א. ה. גומבריך, אמנות ואשליה הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי, (ירושלים 1990), עמ' 173

 

המוזיאון לתולדות יהודי פולין Muzeum Historii Żydów Polskich

na_strone_key_2.jpg

הצילום לקוח מאתר המוזיאון

ניתן למצוא על המוזיאון סרטון ביוטיוב https://www.youtube.com/watch?v=tLeFIEg4z7U

1 fot.W.KryΣski_POLIN_Museum of the History of Polish Jews.jpg

1 fot.W.KryΣski_POLIN_Museum of the History of Polish Jews

4-fot-w-kry%cf%83ski_polin_museum-of-the-history-of-polish-jews

4 fot.W.KryΣski_POLIN_Museum of the History of Polish Jews

פולין עוברת בשנים האחרונות סוג של תיקון והרהור באשר למקומם של היהודים בהיסטוריה הלאומית שלה. אחד מהאתרים החשובים, הוא המוזיאון לתולדות יהודי פולין שפתח את דלתותיו לציבור באפריל 2013. המוזיאון מתפקד כמרכז תרבות וחינוך עם תכנית תרבותית עשירה, כולל תערוכות מתחלפות, סרטים, סדנאות, מיצגים, קונצרטים, הרצאות ועוד.

המוזיאון עומד במה שהיה ליבה של ורשה היהודית – האזור שהנאצים הפכו לגטו ורשה במהלך מלחמת העולם השנייה. מיקום בעל חשיבות זה, בקרבה למונומנט לזכרם של גיבורי גטו ורשה ע"י הפסל נתן רפופורט, דרש מחשבה יתירה מצדם של מתכנני הבניין, שבנו מבנה שהפך לסמל של פניה החדשות של ורשה.

המוזיאון נוסד ב-2005 ע"י האיגוד של המכון להיסטוריה יהודית של פולין, העיר ורשה והמשרד  לתרבות והמורשת הלאומית הפולנית, והינו יוזמה ייחודית, הנעה בין שדות רבים של חקר ומושכת חוקרים ומלומדים מכל רחבי העולם. ביוני 2007, הונחה אבן הפינה למוזיאון, במעמד נשיא פולין לך קצ'ינסקי ואישים נוספים. ממשלת גרמניה תמכה בהקמת המוזיאון והעניקה לשם כך, תרומה נדיבה.

בחלל המוזיאון מוצגת תצוגת קבע של אלף שנות היסטוריה של יהודי פולין, הקהילה הגדולה ביותר קודם מלחמת העולם השנייה. התצוגה מחולקת לשמונה חללים החל מראשית הגעת היהודים לפולין לפני אלף שנה; ראשית ההתיישבות בפולין; תור הזהב של יהודי פולין במאות 15 ו-16 שתחילתו סובלנות דתית וסופו בפרוגרומים במהלך מרד חמלניצקי. תולדות היהודים קודם חלוקת פולין, מאות 17-18, ולאחר חלוקת פולין בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה במאה ה-19, בדגש על מעבר מאורח חיים מסורתי לחברה תעשייתית, ועליית האנטישמיות המודרנית. אירועים חשובים בין שתי מלחמות העולם בדגש על התרבות היהודית בפולין – תיאטרון, ספרות וקולנוע יהודי. השואה והשמדת מרבית יהודי פולין והתקופה שלאחר 1945, האנטישמיות שחוו יהודים בזמן השלטון הקומוניסטי בפולין, ותחייתה של הקהילה היהודית בפולין לאחר 1989.

למוזיאון פורטל אינטרנט וירטואלי ובו סקירה היסטורית, מפות, תמונות של עיירות יהודיות בפולין.

בניין המוזיאון, העשוי אבן וזכוכית, תוכנן על ידי האדריכלים הפיניים ריינר מהלמקי (Mahlamäki) ואילמרי להדלמה (Lahdelma) . הכניסה לאולם הראשי מרשימה ביותר; יש באולם חומה גלית מוגבהת באזכור לחלל ריק המסמל את השברים והסדקים בהיסטוריה של יהודי פולין.

על המוזיאון-                                                                                                          http://www.polin.pl/en;                                                                     http://www.polin.pl/en/our-websites

Wish you were here V&A announces details of Pink Floyd exhibition

3137

Pink Floyd in 1967, with Nick Mason, Rick Wright, Roger Waters and Syd Barrett. Photograph: Marc Sharratt/Rex Features

בעקבות ההצלחה הגדולה של תערוכת דיוויד בואי במוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון, עומדת להיפתח באביב 2017 רטרוספקטיבה ללהקת פינק פלויד.

מוזיאון ויקטוריה ואלברט הידוע בשמו V&A הינו מוזיאון המוקדש לאמנות, עיצוב ומיצג, מסרה האוצרת ויקטוריה ברואקס Victoria Broackes בהודעה לעיתונות. "פינק פלויד מתחו את הגבולות האמנותיים, יצרו הקשרים בין מוזיקה לאפקטים חזותיים, וחלק מהתיאורים האייקונים ביותר בתרבות הפופולרית".

בתערוכה יוצגו 350 אובייקטים כולל כלים, שירה הכתובה בכתב יד, פוסטרים, רישומים ארכיטקטוניים והדפסים פסיכודליים, חלקם מהארכיון האישי של חברי הלהקה, ובנוסף חומרים המצויים ברשות המוזיאון ולא נחשפו עד עתה לקהל.

אוהבי הטכנולוגיה יוקסמו לשמוע שיוצג סט ההופעות the Azimuth Co-ordinator, , במערכת שמע קוודרפונית (מערכת שמע העוטפת את השומע מארבעה צדדים),  וכן ג'ויסטיק שפינק פלויד השתמשו בו כדי ליצור אפקטים קוליים בזמן ההקלטה.

הקורדינטור נמצא באוסף המוזיאון, ושימש לראשונה בקונצרט שנערך במאי 1967 ב-Queen Elizabeth Hall בלונדון.

חגיגות 50 השנה לפינק פלויד יערכו במקביל לתערוכה ב-V&A. התערוכה מוצגת כמציעה חוויה דוגמתה לא נודע עד כה. ברואקס אמרה:  "זו נקודת מפנה ללהקה ונקודת מפנה משמעותית למוזיקת הרוק".

ניק מייסון, המתופף בלהקת פינק פלויד, אמר שהתערוכה באה בזמן שבו כל הלהקות פועלות באותה דרך. "זה לא התאים לנו בכלל והיו להקות אטרקטיביות יותר מאתנו שקסמו בזמנו לקהל. נדרש לנו המרחב שלנו לעשות את הדברים בדרכנו אנו".

ה-V&A הכריז על מכירת כרטיסים ועל התערוכה באמצעות חזיר ורוד מתנפח מעופף שנחת לבסוף בחווה בקנט.

הלהקה הוקמה ב-1965 ע"י הסטודנטים סיד בארט, רוג'רס וואטרס, ריצ'רד רייט ומייסון. בארט, שעזב את פלויד ב-1968, ומת ב-2006, ודוויד גילמור שהצטרף מאוחר יותר. חברי הלהקה שנותרו משתפים פעולה לתערוכה ב-V&A.

התערוכה גם מציינת יובל לסינגל הראשון של הלהקה, הסינגל הראשון של הלהקה, ארנולד ליין –  (Arnold Layne)  יצא בתחילת 1967; שיר שערורייתי  זה אודות גבר הנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, נכנס לעשרים הגדולים של בריטניה. השירים הבאים שיקפו הקשרים לסמים, בעיקר לאל אס די.

תערוכת פינק פלויד תפתח ב-13 במאי ותוצג במשך 20 שבועות.

מימין לשמאל: Album cover for Pink Floyd’s The Dark Side of the Moon. Photograph: Alamy;  Syd Barrett and the rest of Pink Floyd rehearse for the May 1967 show at the Queen Elizabeth Hall. Photograph: Nick Hale/Getty Images; Nick Mason of Pink Floyd outside the V&A as a pink inflatable pig flies above the museum. Photograph: Peter Nicholls/Reuters;  Album cover for Pink Floyd’s Animals. Photograph: V&A

Brown, M.(2016, August 31). Wish you were here V&A announces details of Pink Floyd exhibition [Web log message]. Retrieved from  https://www.theguardian.com/music/2016/aug/31/vanda-announces-details-pink-floyd-exhibition-museum-london

מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון, פרויקט עתידי

2953

 Len Blavatnik is worth an estimated £13bn. Photograph: David M Benett/Getty Images

 

futureplan
FuturePlan Victoria and Albert Museum/ http://www.vam.ac.uk

מוזיאון ויקטוריה ואלברט, הידוע בכינויו ה- V&A, הוא מוזיאון בשכונת קנזינגטון ברובע קנזיגטון וצ'לסי שבמערב לונדון. המוזיאון מתמחה בעיצוב ואופנה. V&A   הוקם בשנת 1852, אז נקרא "מוזיאון דרום קנסינגטון", כהמשך לתערוכה הגדולה שנערכה בלונדון בשנת 1851, ביוזמת הנסיך אלברט, בעלה של המלכה ויקטוריה. בשנת 1899 שונה שם המוזאון ל"מוזיאון ויקטוריה ואלברט".

בניין המוזיאון נבנה בסגנון אדוארדיאני וויקטוריאני, וב-145 הגלריות שלו (ששטחן הכולל 45,000 מ"ר) מוצגים כארבעה מיליון מוצגים.

בשנת 2001 השיק סר מארק ג'ונס מנהל המוזיאון  הקודם, תכנית הרחבה למוזיאון ויקטוריה ואלברט בשם FuturePlan . השלב הראשון של התכנית שעלותו היתה 120 מיליון לירות שטרלינג, הסתיים בשנת 2009. השלב השני נמצא בעיצומו והוא כולל בניית גלריה לתערוכות המרכזיות של המוזיאון, גלריות חדשות לצילום וריהוט, כניסה מרכזית נוספת מרחוב Exhibition Road ועוד.

הכניסה החדשה Exhibition Road במוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון,  תקרא על שמו של הבריטי העשיר ביותר, לן בלווטניק, לאחר שהקרן שלו תרמה כסף שמהווה 95% מהתרומה לפרויקט בעלות 49.5 מיליון ליש"ט.  באשר לתרומה סוברים שהינה בגובה חמישה מיליון ליש"ט בקירוב, אף שאין לכך אישור מהנהלת המוזיאון.

במענק זה יש משום העזרה המבורכת ל-V&A, אך יש בכך גם מן הקונטרוברסיה, שכן אוניברסיטת אוקספורד ספגה ביקורת בשנה האחרונה על קבלת מענק בסך 75 מיליון ליש"ט מהביליונר יליד אוקראינה לבניית בי"ס לממשל ע"ש בלווטניק, ובין היתר הואשמו רשויות האוניברסיטה ב"מכירת המוניטין שלה והפרסטיז'ה שלה" לידידיו של ולדימיר פוטין.

בלווטניק, שההון שלו מוערך ב-13bn  ליש"ט, הנו הספונסר של האמנויות בבריטניה מזה שנים. הוא מימן תערוכות במוסדות כגון המוזיאון הבריטי והגלריה הלאומית ותרם לפרויקטים כגון The Tanks בטייט מודרן.

מרטין רות, מנהל מוזיאון V&A, אמר שהמוזיאון עובד בשיתוף פעולה עם הקרן של בלווטניק מזה זמן רב. "זהו קשר קרוב מאוד, ומתמיד".

מנהלת הפיתוח, Jane Lawson, אמרה שדרך קבלת התרומה היתה רחוקה מלהיות קלה. "למזלנו יש לנו אוספים גדולים, פרוגרמה גדולה כך שאנו עושים את המיטב שבאפשרותנו…

בלווטניק יצטרף לשמות של פילנתרופים ב-V&A כמו  Weston (the Weston Cast Court), Sackler (the Sackler Centre for Arts Education) and Porter (the Porter Gallery) . בגלריית פורטר יש תצוגות זמניות. וכך אולם הכניסה החדש של V&A, לכשיפתח ב-2017, יקרא אולם בלווטניק; על התרומה הוכרז כש-V&A מסרו עדכון על הפרויקטים השונים במוזיאון.

פרויקט The Exhibition Road הינו פרויקט עצום, והוא יוצר חלל תחתון חדש בן 1,200 מ"ר לתערוכות גדולות ומתחלפות. הפזה הבאה בפרויקט הותחלה עם יותר מ-14,500 מרצפות פורצלן שנוצרו בבית החרושת Royal Tichelaar בהולנד.

רות, מנהל המוזיאון,  אומר שהפרויקט "יעביר את ההתנסות של V&A למבקרים שלנו, יצור הקשרים נוספים עם המוזיאונים השכנים שלנו (מוזיאון לטבע, ומוזיאון להיסטוריה של הטבע) ויאפשר לנו להציג יותר מאוסף האמנות והעיצוב שלנו כשם שתערוכות עיצוב בינלאומיות בחלל הגלריה המרהיב החדש".

ה-V&A גם עובר למזרח לונדון. יחד עם Sadler's Wells, אוניברסיטת לונדון לאמנות, קולג' לונדון לאופנה ואוניברסיטת קולג' לונדון במקום הבריכה האולימפית לשעבר, שנקרא Olympicopolis ע"י ראש העיר של לונדון, בוריס ג'ונסון.

David Bickle, מנהל העיצוב, התערוכות ופיתוח עתידי החדש של V&A אמר שבלב הבניין החדש תעמוד האפשרות לענות במהירות לצרכים שוטפים, בכך שאפשר יהיה להשתמש באובייקטים מהאוסף העצום של המוזיאון.

V&A East יהיה בניין בן שבע קומות במרחב בן 18,000 מ"ר כנגד מרכז ספורט המים של זאהה חדיד. "זה יהיה לחלוטין סוג חדש של בניין אזרחי", אמר ביקל. "אנו נתמוך ברעיונות, בטכנולוגיה ובכישרונות החדשים ביותר לשם שיתוף פעולה של תכנית שנתית". מקווים לפתוח זאת בסוף 2021.

פרויקט The Exhibition מזמן למוזיאון כניסה חדשה, חצר וגלריה תחתית ייעודית לתצוגות זמניות. הארכיטקטים עובדים עם V&A בתהליך המשלב חקר האפשרות של הקמת חצר מרוצפת במרצפות קרמיקה לראשונה בבריטניה. בחירת החומר תואמת במיוחד למבנה הבניין המקורי ולאוספים שלו, שכוללים דוגמאות רבות של קרמיקה דקורטיבית מהמאה ה-19. החצר תשמש כמקום התכנסות למיצבים ולאירועים ויהיה בה בית קפה שחזיתו זכוכית.

הקמת הגלריה החדשה תאפשר גמישות גדולה יותר לתכנון תערוכה, וגם תספק אפשרות לחשוף ולשקם את החצרות המדהימות מהמאה ה-19 ששמשו לתערוכות זמניות.

מעבר לכך שיש כאן טווח נרחב של חללים ציבוריים חדשים בפנים וחוץ של המוזיאון, הפרויקט עומד לפתח את הקשר בין V&A, מוזיאון המדע והמוזיאון להיסטוריה של הטבע, ולאפשר מעבר בין האתרים השונים באופן קל יותר. הכניסה לחצר החדשה תהיה דרך הקשתות של Aston Webb Screen מהמאה ה-19. מסך זה, חלק אינטגרלי של הבניין המקורי של המוזיאון, הוסר והושם למשמרת בסוף 2013, לשם השמתו מחדש עם תום הפרויקט.

FuturePlan  הינה תכנית שאפתנית של פיתוח שמשנה את V&A, מעצבים עכשוויים יוצרים גלריות חדשות ומגוון אפשרויות למבקר, בעודם עוסקים בשיקום יופיו של המבנה המקורי. בשנים החולפות, מעל 70% של חללי המוזיאון הציבוריים שונו, אפשרו גישה וכן תצוגה אלגנטית יותר של האוספים. ע"י הכנסת התערבויות ארכיטקטוניות חדשות ואמיצות,  FuturePlanשואפת לקסום ולהשפיע על המבקרים.

 

Brown, M.(2016, April 21). Re: V&A Museum Project boosted by Billionaire's Donation. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2016/apr/21/va-museum-project-boosted-by-russian-billionaires-donation

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הצגת "האמנות הפרימיטיבית" באוספי המטרופוליטן כאקט פוליטי

bis_by_rosemaniosWEB-824x549.jpg

The Michael C. Rockefeller Wing houses a collection of non-Western art.   Photo/Metropolitan Museum of Art

המבקרים באגף מיכאל סי. רוקפלר במוזיאון המטרופוליטן לאמנות, מתוודעים לעמודי הטוטם בגובה 18 רגל במרכז האולם הרחב, שנאספו מגינאה החדשה ע"י מיכאל רוקפלר, בן המשפחה שעקבותיו אבדו. מוצגים אלה, הינם בין האובייקטים רבי הכוח ביותר באוספי המוזיאון. הם פוסלו מעצי  מנגרובה (mangrove), ומציגים דמויות של אבות השבטים המכילות את רוחות המתים.

ארבעה מהטוטמים המוצגים כיום נקנו ע"י מיכאל רוקפלר ב-1961 בכפר האינדונזי של Omadesep, והם מייצגים את תרבות האסמט של ניו גינאה.

נלסון רוקפלר, אביו של מיכאל, יסד את המוזיאון לאמנות פרימיטיבית ב-1951ברחוב West 54th על מנת לאכסן את האוסף הגדול שלו של מעל 3,000 יצירות של אמנות לא מערבית, שרבות מהן נאספו ע"י בנו, שנעלם באזור ב-1961. ב-1969, המט' רכש את האוסף המלא .

Nancy Lutkehaus פרופסור לאנתרופולוגיה ולמדעים פוליטיים באוניברסיטה של דרום קליפורניה, חוקרת את החלטת המוזיאון לרכוש אמנות פרימיטיבית בספר חדש בכותרת The Met Goes Primitive: Postwar America, Cultural Politics, and the Creation of the Rockefeller Wing of the Metropolitan Museum of Art.

בהקשר לגב' Lutkehaus, החלטת המט', להציג את החומר היתה פוליטית וקיצונית כאחד בזמנה. הכנסתה של "אמנות פרימיטיבית" לנכסי המוסד החשוב הזה ציינה נקודת מפנה למוסדות אמנות, והעלתה עבודות שקודם לכן סווגו כאומנות לסטטוס של אובייקטים של אמנות.

כשמוזיאון אנציקלופדי כמו המט' מחליט בסופו של דבר להציג אמנות לא מערבית, זו הצהרה האומרת שאמנות זו הינה חשובה כמו הפסלים היוונים והאימפרסיוניסטים", אומרת גב' Lutkehaus.

בריאיון ב-USC News, הסבירה גב' Lutkehaus שאמנות לא מערבית הוערכה באירופה זמן רב קודם שקיבלה מקום באמריקה. היא מייחסת את המעבר בפרספקטיבה לחשיפה של Gls במהלך מלחמת העולם השנייה לתרבויות של האומות ה-Pacific ולתנועה לזכויות האזרחים.

"נלסון רוקפלר התעניין מאוד בתפקיד שאמנות יכולה לשחק בפוליטיקה של התרבות", היא אמרה.

בהמשך להצהרה של רוקפלר שהוא מעביר את אוספיו למוזיאון ב-1969, חבר הנאמנים הצביע בעד בניית אגף על שמו של מיכאל סי. רוקפלר בגודל של 40,000 רגל שישמש כחלל תצוגה בצד הדרומי של המוזיאון. האגף נפתח לציבור ב-1982.

ב- 1984 הוצגה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק תערוכה רבת הדים בנושא הפרימיטיביזם באמנות המאה ה- 20 (אוצר: וויליאם רובין). כאן הוצגו אינספור מסכות אפריקאיות לצד פסלי פולחן שבטיים נוספים. אלא שאליה וקוץ בה: העבודות העממיות השבטיות הוצגו כהשראה ליצירות מודרניסטיות של אמנים משלהי המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20: גוגין, פיקאסו, מאטיס,  ברנקוזי,  ג'אקומטי ואחרים.

ב-1989 ניתן  האות עם הצגת התערוכה "קוסמי ארץ" Magiciens de la Terre במרכז פומפידו ובלה וילט בפריז. מחצית מהאמנים המציגים היו לא מערביים.

 ההגדרה של "אמנות פרימיטיבית" אינה מקובלת כיום. במקום זאת, היא מסווגת בתוך המחלקה לאמנויות של אפריקה, אוקייניה, וארצות אמריקה, שמכילה יותר מ-11,000 יצירות אמנות, שנעשו בין 3,000 לפני הספירה ועד לזמננו הנוכחי.

Martinez. A. (2015, August 26). Re: How Art Collected by a Long-Lost Rockefeller Changed the Met Museum Forever. Retrieved from http://observer.com/2015/08/how-art-collected-by-a-long-lost-rockefeller-changed-the-met-museum-forever/

 

"פרחים או וגינה" התערוכה של ג"ורג'יה אוקיף בטייט מאתגרת קלישאות מיניות

 

2484.jpg

Georgia O’Keeffe painting in her car at Ghost Ranch, New Mexico. It has been exactly a century since O’Keeffe first showed her work at 291 gallery in New York, Photograph: Ansel Adams/AP

5034

O’Keeffe’s Jimson Weed/White Flower No. 1, 1932. Photograph: Edward C. Robison III

יש מעט אמנים בהיסטוריה שהיצירה שלהם מופחתת בעקביות לשאלה אחת: פרחים או וגינות?

אך רטרוספקטיבה של האמנית ג'ורג'יה אוקיף (1986-1887), בטייט מודרן החדש, עומדת לאתגר תפיסה זו הנוטה להניח  שציורי הפרחים המפורסמים שלה הינם תיאורים של איברי מין נשיים.

התערוכה שתפתח ביולי, תהיה התערוכה הגדולה ביותר של יצירות של אוקיף בבריטניה ותהיה התערוכה הראשונה של טייט מודרן מאז השיפוץ בו בעלות 26 מילון ליש"ט. בתערוכה יוצגו מעל 100 יצירות, שבקושי יצאו מגבולות ארה"ב מאז מותה ב-1986, וכן יוצג הציור Jimson Weed  שלה, בשב-2014 הפך לציור היקר ביותר משל אמנית שנמכר במכירה פומבית כשנקנה עבור 44.4 מילוין דולר.

זו תהייה בדיוק מאה מאז שאוקיף הציגה לראשונה את עבודותיה בגלריה 291 בניו יורק, והיא עדיין נחשבת אחת מהציירות המפורסמות ביותר של המאה ה-20.

אוקיף ידועה ברישומי הפרחים בגודל ניכר שצוירו כאילו שמתבוננים בהם דרך מראה מגדילה.    מתחילת עשור 1920, ציורי השמן העצומים שלה אפופים באינטרפרטציה ארוטית, על אף ששה עשורים של הכחשות מצידה של אוקיף שיש בציוריה היבט מיני כלשהו.

Achim Borchardt-Hume, מנהל ואוצר ראשי של התערוכות בטייט מודרן, אומר שהסיבה לאירוח הרטרוספקטיבה היתה להציע לאוקיף את "הקריאה רבת הפנים" אליה התכחשו בעבר בשל היותה אמנית אישה.

"אוקיף הוגדרה כציירת בעלת מערך יצירה אותו נטו לקרוא בדרך מאוד מסוימת", הוא אמר. "לרבים מהאמנים הזכרים הלבנים במהלך המאה ה-20 יש את הפריבילגיה  להיקרא באופנים מרובי רבדים, בעוד שבנוגע לאחרים –נשים או אמנים מחלקי העולם האחרים – יש נטייה להיקרא באופן אחד בלבד. זה הזמן לגלריות ולמוזיאונים לאתגר תפיסה זו."

Tanya Barson" שתאצור את התערוכה בטייט מודרן, הדגישה עד כמה אוקיף התנגדה לקריאה המינית את ציוריה, קריאה שהחלה בעשור 1920 אך הוחייתה מחדש ע"י הפמיניסטיות בעשור 1970 שראו ביצירה שלה הצהרה נשית של התיאוריה הפרוידיאנית שציורי הפרחים שלה היו למעשה חקר אנטומי של איבר המין הנשי. קריאה זו החלה ב-1919 ע"י אלפרד שטיגליץ, הצלם שהציג לראשונה את יצירתה של אוקיף ומאוחר יותר הפך לבעלה.

Barson  אמרה שהיא מקווה שהרטרוספקטיבה בטייט תאיר איך "ביאור קלישאתי" זה, שנכתב כמעט מאה שנה קודם לכן וקודם ע"י מבקרי אמנות זכרים בזמנו, "היה מגדרי ומיושן".

"אני חושבת שזה הזמן לערוך חשיבה מחודשת אודות תפיסות אלה על מערך היצירה שלה. רעיונות אלה לא הוכרזו ע"י אוקיף אלא ע"י שטיגליץ, ועלינו לשאול אודות התוקף של אינטרפרטציות אלה מאחר והיא התכחשה להן באופן עקבי במהלך ששה עשורים".

במקום זאת הרטרוספקטיבה תנסה להציג את אוקיף כ"אמנית רבת פנים", לחקור את הקשר המיוחד שלה לצילום, המוזיקה והנופים של ניו מקסיקו, בה חיה ועבדה בעשורים של 1930 ו-1940 והטמיעה בתפיסתה את הרוח והמסורות של האזור. התערוכה תפתח בציורי פחם שאוקיף הציגה לראשונה ב-1915 ותסתיים בציורי הנהר המופשטים יותר מתחילת עשור 1960.

בתערוכה כלולים גם מספר צילומים שטיגליץ צילם את אוקיף במהלך נישואיהם, כולל פורטרטים בעירום של אשתו.

Borchardt-Hume  אמר שההחלטה לארח את רטרוספקטיבה עיקרית זו של אוקיף באה ממודעות שהתרומה של הנשים לאמנות המאה ה-20 "עדיין במצב של היותן שרויות בצלם של גברים".

"אוקיף היתה מאוד אסרטיבית כאישה אך תמיד טענה שהיתה אמן חשוב, לא רק אמנית אישה חשובה".

ג'ורג'יה אוקיף בטייט מודרן – 6 ביולי – 30 באוקטובר 2016.

Ellis-Petersen, H.( 2016, March 1). Re: Flowers or vagina Georgia O'Keeffe Tate show to challenge sexual clichés. Retrieved from http://www.theguardian.com/artanddesign/2016/mar/01/georgia-okeeffe-show-at-tate-modern-to-challenge-outdated-views-of-artist

מעט על ג'ורג'יה אוקיף

אוקיף זכתה לפרסום רב בארה"ב, בה ציורי הפרחים הנפלאים שלה והצורות המונומנטאליות כוננו אותה כאחת מהחלוצות של המודרניזם האמריקאי. היא הצטיינה ברישום מגיל צעיר, ובגיל עשר כבר החליטה להיות אמנית. לאחר שסיימה את לימודיה, מצאה שהיא יכולה בציוריה "לומר דברים שאיני יכולה לומר בדרך אחרת – דברים שאין מילים עבורם. מספר רישומי פחם גדולים ומופשטים שלה הוצגו לצלם האמן והאספן אלפרד שטיגליץ, שהצהיר בהנאה: "סוף סוף, אישה על נייר!" שטיגליץ החליט להציג את הרישומים במאי 1916 בגלריית האוונגרד המפורסמת שלו "291", שכן נקראה עפ"י מיקומה בשדרה החמישית 291. וכך החל קשר שנמשך עד לסוף חייו של שטיגליץ. הוא עודד את אוקיף בת ה-29 להמשיך לצייר בדיוק כפי שאהבה.

ציורים בצבעי מים, לצד מספר רישומים הוצגו ע"י שטיגליץ בתערוכת היחיד הראשונה של אוקיף באפריל 1917 בתערוכה האחרונה שהוצגה ב-"291".

אוקיף ציירה תמיד עבודות בסדרות. ציוריה הראשונים המתארים  פרחים יחידים, מוצגים פרונטלית, מתועדים מ-1924. אוקיף דחתה בתוקף את כל הביאורים הפרוידיאנים המיניים של ציורי הפרחים שלה. כפי שכתבה ב-1939, בפנותה למבקריה באופן כללי, "…אתם תולים את כל האסוציאציות שלכם על פרחים בפרחים שלי ואתם כותבים על הפרחים שלי כאילו אני חושבת ורואה מה שאתם חושבים ורואים אודות פרחים – ואני לא."

מ-1929 ואילך, אוקיף בילתה הרבה מחייה בניו-מקסיקו, אף שלא השתקעה שם בדרך קבע עד 1949, ארבע שנים לאחר מותו של שטיגליץ.

 

האמן JR גורם לפירמידה של הלובר "להיעלם"

‏‏JR-louvre-museum-installation-paris-designboom-04 - עותק

."JR at the Louvre." Courtesy of JR

GettyImages-532757022

."JR at the Louvre." Courtesy of Joel Saget/AFP/Getty Images

JR-louvre-museum-installation-paris-designboom-03.jpg

."JR at the Louvre." Courtesy of JR

מבקרים בלובר בפריס מתקבלים במראה לא מוכר: פירמידת הזכוכית האייקונית של אי. אם פאי, ציון דרך שמשמש ככניסה המחודשת של המוזיאון מאז 1989, הינה עדין שם, אך ניתן להתבלבל בשל יצירת אמנות הרחוב המתוחכמת של JR.

אמן רחוב צרפתי יצר אשליה אופטית מדהימה בכך שכיסה את הפירמידה בצילום נייר עצום של המוזיאון. אם הצופים עומדים בזווית ימין, במקביל לאימאז' עם המבנה שמאחוריו, הפירמידה "נעלמת", מתמוססת אל תוך הפסדה של המוזיאון.

JR מספר שכמעריץ של פאי, שמח לעבוד ולהגיב לפרויקט הארכיטקטוני הידוע: התרשמתי מרצונו לבנות את הפירמידה באופן מצטנע; הוא רצה למזג אותה עם הסביבה", סיפר האמן ל-Artnet News  באימייל.

"אלפי תיירים מצטלמים מדי יום ליד הפירמידה, ורציתי להקשות עליהם בכך שהסרתי את הפירמידה, כך שהם הסתכלו ונעו מסביב על מנת למצוא את הנקודה טובה ביותר לצלם צילום", הוסיף JR.

הפרויקט שלראשונה אינו מציג פנים משל JR, הוצב והושלם ב-25 במאי. ההתערבות האילוזיוניסטית של האמן הינה תגובה לעיצוב הקונטרוברסלי בזמנו של פאי.

כיום קל לשכוח שהתגובה ההתחלתית לפירמידת הזכוכית והמתכת של פאי היתה הרבה פחות חיובית. במאמר מ-1985 ב-New York Times צוין שהפרויקט, שהיה אז בשלבי בניה, כונה "בדיחה ארכיטקטונית", דבר מכוער ביותר, התערבות אנכרוניסטית של שגעון גדלות".

Emile Biasini  שפיקח בזמנו על פרויקט החידוש, בטח בהצלחת התהליך, ואמר ל-Times "תוך עשר שנים, אני מבטיח לכם שכל הוויכוחים והטיעונים ישכחו. הפירמידה תהיה שם והצרפתים יסתכלו עליה כעל משהו נוסף מהקלסיקה שלהם". והוא צדק.

"בתחילה הפרויקט  של פאי זכה לביקורת, כעת הוא מתקבל בהסכמה  ניכרת", אמר JR ל-Wall Street Journal: "חשבתי שיהיה זה מעניין להציג איך הלובר יראה "כאילו" הוא ללא תוספת הפירמידה".

"JR at the Louvre" is on view at the Louvre, May 25–June 27, 2016.

Cascone, S. (2016, Mai 27). Re: JR Makes the Louvre's Pyramid Disappear in New Project. Retrieved from  https://news.artnet.com/art-world/jr-louvre-pyramid-disappears-503423

ג'ף קונס, תערוכה ב-Newport Street Gallery, לונדון

new-hoover-quik-broom-new-hoover-celebrity-iv-1980-jeff-koons.jpg
הזנת כיתוב

New Hoover Quik Broom, New Hoover Celebrity IV, Jeff KoonsImage © Jeff Koons

 

jim-beam-j-b
הזנת כיתוב

Jim Beam – J.B. Turner Engine, Jeff KoonsImageImage © Jeff  Koons    

jeff-koons-titi-jeff-koons-web-new.jpg
הזנת כיתוב

  Titi, Jeff KoonsImage © Jeff Koons

ג'ף קונס עוסק משלהי שנות ה-70 בתמות הקשורות לטעם, צריכה, תרבות ההמונים, יופי ועוד.

"Now" הנה התערוכה העיקרית הראשונה של קונס בבריטניה מאז "Jeff Koons: Popeye Series" בגלריה סרפנטין, 2009. בתערוכה ב-Newport Street Gallery, לונדון, המוזיאון הפרטי של האמן דמיאן הירסט,  מוצגים מעל שלושים ציורים, עבודות על נייר ופסלים משנת 1979 ועד 2014. העבודות המוצגות נלקחו מאוסף האמנות של הירסט, וחלקן מוצגות לראשונה בבריטניה.

התערוכה מתחקה אחר שלבי ההתפתחות של מכלול היצירה של קונס מעבודות הרדי מייד ועבודות מוקדמות מאוד כגון Inflatable Flowers (Short White, Tall Purple)  "פרחים מתנפחים", 1979, פרח עשוי וויניל מתנפח המוצג על רצפת אריחים מעין מראה.

"המתנפחים", אחת מהתמות השכיחות בעבודות של קונס, מוצגת כאן לצד מספר פסלי הרדי מייד האייקונים שלו "שואב אבק הובר" המוצגים בתיבות אקריליק, מוארים בתאורת פלורסנט – במעין עדות לזמן העבודה של קונס כברוקר של תוצרי צריכה. שניים משואבי האבק, נכללו בתערוכת היחיד הראשונה של קונס, בNew Museum בניו-יורק ב-1980. חלק ממיצב זה – שהוצג במקור בחלונות חזית החנות, קובץ מחדש לתערוכה זו.

קונס החל את הקריירה שלו בהתמקדות על הסטטוס של האובייקט, והתערוכה "Now" מראה איך האמן קידם חקר זה בעבודות שלו.  בפסלים היצוקים בפלדת אל חלד, מקבלים אובייקטים קיימים פני שטח בוהקים, פתיינים. חלק מהעבודות יצוקות בסקלה מונומנטלית כמו למשל Balloon Monkey (Blue) 2006-2013) המוצג במוזיאון . פני השטח המשקפים של פסלים אלה משמשים "להזכיר באופן תכוף לצופים את קיומם"!

היכולת של קונס להקסים, לענג וליצור פרובוקציה ניכרת בתערוכה נרחבת זו. בהשתמשו באימז'ים הניתנים בקלות לזיהוי, הוא חוקר מוביליות חברתית בפוסטרים Equilibrium של נייק, האופן שאלכוהול מופיע בפרסומות בקרב אוכלוסיות שונות ב-Luxury and Degradation, בעוד שבסדרות Made in Heaven שלו – סצנות ארוטיות המערבות את האמן ואת אשתו דאז אילונה סטלר (בכינויה "לה צ'יצ'ולינה), הוא חוקר את הסטיגמה והבושה שהינן חלק בלתי נפרד מתפיסות עכשוויות של מיניות.

Jeff Koons , "Now" 18.5.2016-16.10.2016

http://www.newportstreetgallery.com/exhibitions