חדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין, אוצרת: גלית לנדאו אפשטיין, שימור מחלקת השימור בראשות ד"ר אסף אורון, מוזיאון תל אביב לאמנות, בניין ראשי

חדרי המיניאטורות של הלנה רובינשטיין (1965-1870) מייסדת אימפריית הקוסמטיקה, מעניקים חוויה של "מסע בזמן". חוויות שיש בהן מקסם הילדות, אופנות שאפיינו זמן ותקופה (של המערב על פי רוב), עיצוב בית וחפצים, מרחב פדגוגי ומורה נבוכים לניהול משק הבית "האידיאלי" על כל המשתמע בכך. עשרות חדרים ובהם עשרות אלפי חפצים מיניאטוריים (בין המאה השש עשרה ועד למאה העשרים) אשר רובינשטיין אספה במהלך חייה. אלה הוצגו בבתיה ובסלונים ליופי שלה בניו יורק ובפריז. המטרה היתה כפי שציינה גלית לנדאו אפשטיין אוצרת התערוכה במפגש עמה ועם ד"ר אסף אורון, המשמר הראשי של המוזיאון, "להדהים ולהקסים את הצופים שהתפעמו מפלא העולמות הממזערים".

חדר מגורים איטלקי בסגנון רנסנס, המאה ה־ 16 , אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
חדר מגורים פריזאי בסגנון "בל אפוק", סוף המאה ה־ 19 , אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

מטבח אוסטרי כפרי, המאה ה־ 19, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
חדר אוכל אנגלי בסגנון המלכה אן, תחילת המאה ה-18, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנו ת

בתצוגה שבעה עשר חדרים קטנים מאוספיה של רובינשטיין במהלך חמישים שנה בקירוב. לשם כך שכרה רובינשטיין את אנשי מקצוע: האדריכלים הם שבנו את החדר הפיזי על מאפייניו השונים. הציירים עיטרו את הקירות בציורי קיר מיניאטוריים, והמעצבים והנגרים התקינו מטבחים, ארונות, מיטות עשויים  בעבודת יד נפלאה. בחדרים כאמור, מנעד סגנונות ואובייקטים מהמאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20: חדרי משפחה, סלונים, מטבחים, סטודיו במונמרטרה, פריז, העתק הסטודיו של אמדיאו מודליאני אותו העריצה רובינשטיין, בית ממכר עתיקות, חדר עכשווי ובו מספר פסלים מיניאטוריים באנלוגיה לגן הפיסול של מוזיאון תל אביב וכהנה וכהנה.

בית ממכר עתיקות אנגלי, אמצע המאה ה־ 19, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

המקסם שהלכו החדרים המיניאטוריים על רובינשטיין החל בילדותה בפולין. היא זוקפת את החשיפה הראשונה אליהם לזכות סטאשק, הגנן בבית סבהּ וסבתהּ, שגילף ריהוט מעץ לבית בובות עבור הלנה ואחיותיה בעת ביקורן שם.[1]

בתי מיניאטורות (הידועים גם בשמות: Cabinet houses, Dollhouses, Baby  Houses), הופיעו לראשונה בהולנד ובגרמניה במאה השבע עשרה ושימשו כסמל סטטוס המפגין את עושרו ומעמדו של בעליהם. מקורם ב״חדרי הפלאות״ ההיסטוריים שקיבצו והציגו אוצרות נדירים לעיני אורחי הפטרון.[2] במרוצת השנים קיבלו חדרי המיניאטורות אופי של תחביב שנפוץ בקרב נשות המעמד הגבוה. רק במאה העשרים, לאחר תמורות חברתיות וכלכליות, עולה התפיסה של בתי בובות כצעצועים המיועדים למשחק ילדים (ואולי באיחור קמעה, אם אנו זוכרים את השינוי שחל בתפיסת הילד/ה כישות עצמאית העומדת בפני עצמה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה).

יש לציין שבספרות הילדים, בפולקלור ובשירה, אנו נחשפים לסיפורים ואגדות אודות יצורים מיניאטוריים כגון "אצבעוני", או "גוליבר בארץ הגמדים" של ג'ונתן סוויפט, "אליסה בארץ הפלאות" וכמובן שוב אפשר לאזכר את הקבינטים של הטבע וחדרי הפלאות והמוזרויות שביקשו להעניק מודל קטן של עולם ומלואו והמתרחש בהם כטקסט הניתן לקריאה.

החדרים שלפנינו הוצגו לראשונה בסלון ביתה של רובינשטיין ב־ 1935 כחלק מרכזי מאוסף האמנות העצום שלה; שילוב ומיזוג של גדולי האמנים המערביים במאה העשרים עם אמנות שבטית מאפריקה ומאוקיאניה. החדרים מעוצבים בקפידה תוך דייקנות בפרטים, גודש ועושר חומרי הכולל בין היתר: שנהב, אם הפנינה, כסף, בדולח, מהגוני, בדיל ומשי.

מאפיינים אלו ניכרים במלוא עוצמתם בשחזור של חפצים כגון הנברשת בחדר האוכל הוויקטוריאני, הכיריים במטבח האוסטרי, פסנתר הכנף בסטודיו במונמרטר, ותיבת האוצר בבית ממכר העתיקות הלונדוני. החדרים המגוונים משייטים בין תקופות היסטוריות שונות ובין שפע סגנונות שתאמו את אופייה הססגוני של האספנית.

החדרים נתרמו לאוסף המוזיאון מתוך עיזבונה של האספנית. הם הוצבו בשנת 1968 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת־זמננו בשד׳ תרס״ט, ולאחר מכן עברו רסטורציה, והועברו לתצוגת קבע בבניין הראשי של המוזיאון. התצוגה הנוכחית פרי מאמץ של מחלקת השימור של מוזיאון תל אביב שבראשה עומד ד"ר אסף אורון  עוצבה כאחד מהרחובות הטיפוסיים לעיר תל אביב. אנו פוסעים ומביטים מבעד לחלונות בנייניו של הרחוב, אל קפסולות זמן מרהיבות וייחודיות המאפשרות הצצה נדירה אל חיי היום־יום שהתקיימו לפני יותר ממאה שנה, עולם שהיה ואיננו עוד.

ד"ר אורון שהצטרף לשיחה מספר על האתגר בהצגת חדרים מעין אלו בחלל התצוגה במוזיאון. לפעולת השימור שהחלה לפני ארבע שנים, קדמה חשיבה באשר לפעולות שנדרשו לאחסון החדרים על הפריטים שבהם, ולמהות השימור. ארגון החדרים וסידורם התבסס על תיעוד מצולם מהעבר. בחינת החומרים – דבקים, צבע וכדומה. איך מתחזקים את החדרים, ניקוי אבק, והחלפת תאורה למנורות לד להן יכולות ניכרות; מאירות היטב ואינן מתחממות, ובנוסף, בקרה להדלקה ולכיבוי התאורה. כמו כן הוחלט על מערכת שמרוקנת אוויר למספר שעות והצבה של קיר כפול כך שהוויטרינות אינן צמודות לקירות, וניתנות לשליפה.

בספרה האוטוביוגרפי חיי למען היופי, כתבה הלנה רובינשטיין: ״מומחים ומבקרי אמנות מארצות רבות באו לראות את החדרים המיניאטוריים שאספתי, אבל אני חושבת שיותר מכול נהניתי להראותם לילדים״.

תודה לגלית ולאסף על המפגש עמם. תודה על הדימויים.


[1] שמה המקורי של הלנה רובינשטיין היה חיה רובינשטיין. בת בכורה במשפחה יהודית בת שמונה ילדים, פולין. בשלב מאוחר יותר עברה לאוסטרליה, בה החלה בשגרת טיפוח בהשראת אמה שהקפידה על כך. את הסלון הראשון שלה היא פתחה בשנת 1902 באוסטרליה, כשהיא בת 32. בהמשך עברה לארה"ב ונעה בעסקיה במקומות נוספים כפריז, לונדון ועוד.

[2] ההגדרה האנציקלופדית של פליניוס הזקן שכל דבר בטבע מהדמיוני, לאקזוטי, לפשוט, שווה אזכור, עמדה בבסיס האוספים בחדרי הפלאות (שלהי מאה 15-מאה 18), בצד שימור ידע והפצת דוקטרינת תעמולה של הפטרון שברשותו חפצים נדירים כל כך. המטרה היתה ליצר מודל של טבע אוניברסלי, מיקרוקוסמוס בבעלות פרטית ובעל נגישות מוגבלת. בין האוספים ניתן היה למצוא: ציור, פיסול, הדפס, גמות, אבנים, מינרלים, תבלינים, מתכות, פוחלצים ועוד. האספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת, ברכישת ידע אודות האובייקטים, ודרך הצגתם, מהדמיוני לאקזוטי, לפשוט.