14 כיוונים לרוח דיוקן המשכן, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר יניב שפירא 15.7.2019-13.4.2019

 

האם ניתן ללכוד זיכרונות? ואיך ניתן להעניק להם ישות ממשית? התערוכה "14 כיוונים לרוח" עוסקת בסוגיות חמקמקות אלו בהן עבר והווה חוברים להם חוברים יחדיו.

המשכן לאמנות בעין חרוד הזמין 14 אמניות ואמנים עכשוויים לערוך מסע בזמן, לבחון את המבנה שכשמו כן הוא "משכן", ולהתייחס לאוספי המוזיאון והייחודיות שלו כאחד מבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו בארץ. הפרשנות של כל אמן יוצרת מארג שלם בו האחד הוא חלק מכלל מרכיביו. האמנים המציגים: דוד בהר פרחיה, קרן בנבנישתי, דרור בן עמי, יאיר ברק, הדר גד, אפרת גל נור, מלי דה קאלו, עפרי כנעני, הראל לוז, נגה לינצ'בסקי, רמי מימון, משה מירסקי, מרגלית מנור ועירית תמרי.

התערוכה מוצגת במסגרת שנת ה-80 של משכן לאמנות, עין חרוד – כחלק מסדרת תערוכות הבוחנות את המוזיאון מבפנים. כל התערוכות מוקדשות להיבטים השונים של המשכן לאמנות: תולדותיו, מיקומו, יחסיו עם קהילת הקיבוץ, הדמויות שנקשרו בו, אדריכלות האור שלו, אוספיו, הספרייה וכן "ספר המשכן" שראה אור ב-1970.

העבודות מוצגות במגוון מדיה: ציור, צילום, קולאז', פיסול, וידאו ארט ומיצב. חלק מהפרויקטים האמנותיים המוצגים בתערוכה זו משחזרים תערוכות עבר ואחרים נעשו במיוחד עבורה.

אפרת גל נור הדרך לעין חרוד , מסע ברחבי ישראל בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" מ-1982. במסע שהחל בספטמבר 2017, עוסקת גל נור במיפוי מנטלי ופיזי של מושגים, שמות, ערכים ואירועים. התוצאה, מיצג רישומים ופריטים בדומה למפה פואטית על קירות המשכן.

 

נקודת המוצא של קרן בנבנישתי הינה 'ספר המשכן' שראה אור ב-1970 ותורגם למספר שפות. בעבודתה של בנבנישתי הפורמט של עמודי הטקסט הומר למעין מפות חזותיות וגאומטריות בטכניקת cyanotype, כנגדם היא מציבה בחלל מבנים תלת-ממדיים הנגזרים מאותן צורות.

 

בעבודות של דרור בן עמי משתקפים הצמחים המטפסים על החלונות המצויים לאורכו של אולם העמודים במשכן. טבע ותרבות חוברים יחדיו באזכור ליפי הטבע לנוכח חלל התצוגה המודרניסטי והאמנות המוצגת בו.IMG_20190608_104434.jpg

תערוכתו של דוד בהר-פרחיה 'תנודות אור-חלל' הוצגה במשכן ב-2017 ועסקה במבנה הארכיטקטוני הייחודי של המשכן ובאור הטבעי הבוקע ממנו. העבודה הנוכחית היא פרי עשרות שעות תיעוד של מופעי האור הטבעי כפי שנראו בתערוכה 'תנודות אור-חלל" והשפעתם המנטלית והפיזית על המבקרים

-1

ספריית המשכן לאמנות שבמרכזה חטיבת "ספרי אפתקר",[1] ספרייתו של חיים אתר, מייסד המשכן מהווה נקודת מוצא לתערוכתו של יאיר ברק. האמן מתמקד בחזותם של הספרים הנושאים כותרות של ציירים, אסכולות, מוזיאונים ואספנים. לצידם הוא מציג מראות מתוך הספרייה, שיש בה מן ההוד וההדר של ספריות בהן הזמן כמו עצר מלכת, בשקפם את אופייה ומתכונתה המקוריים.

 

את פני העולים בשער המשכן מקדם הציור "חזית דרומית" של הדר גד, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית לבוא ולהציץ בשעריו. בשנתיים האחרונות היה המשכן לאמנות וסביבותיו מושא מרכזי לציוריה של גד. ביקוריה במקום לוו בעשרות סקיצות, רישומים וציורים בקנה מידה קטן ובינוני וכתולדה מאלה גם הציור "חזית דרומית" המכנס בחזותו מכלול של מבטים ותחושות, זיכרונות מוקדמים ורשמים מאוחרים.IMG_20190608_103459.jpg

המשכן כמהות פיזית ומנטלית הנטועה בלב קהילת עין חרוד עומד במרכז הפרויקט  של מלי דה- קאלו המבקש 'ללכוד' את סוד המשכן לאמנות. מסופרים בו תולדותיו כפי שהשתמרו בזיכרונם של בני וחברי הקיבוץ לדורותיהם, בכללם הדיוקנאות של חיים אתר מייסד המשכן ושמואל ביקלס אדריכל המשכן; אגף היודאיקה; התמורות שחלו במשכן ומקומו במציאות הקיבוצית העכשווית.

59504889_10213655605136632_2243584911342567424_n.jpg

המיצב 'הון אנושי' של עפרי כנעני מבוסס על פסלים מתוך אוסף משכן לאמנות עין חרוד. כנעני מציבה על מדפי ברזל פסלים שהוציאה ממחסני המוזיאון, ובנוסף, מוצגת עבודת וידאו שצולמה בהם ומוקרנת על הקיר. ב"הוצאת" המחסן אל חלל התצוגה מבקשת האמנית לבחון ערכים כעבודה, קהילה ו"מעשה האמנות".

 

הראל לוז, דור שלישי למייסדי עין חרוד, מקשר את צמחיית השדה המקיפה את המשכן – החוביזה, החרדל, הסביונים ושיבולת השועל עם זיכרונות ילדותו בקיבוץ . לוז מקביל את פעולת השעתוק בטבע לחוויית היחיד בחברה הקיבוצית. "שדות" הצמחייה אותם הוא יוצר על קירות המשכן, מחברים בין חוץ לפנים, בין טבע לבין תרבות ואמנות.

 

ספר האמן של נגה לינצ'בסקי הינו תולדה של תערוכתה 'לרשום את הזמן', שהוצגה במשכן לאמנות בינואר 2017. התערוכה עסקה בממדיו השונים של הזמן – רגע, נצח, זמן חולף, קצוב או עומד מלכת, שקיבלו את השראתם מאיכויותיו האדריכליות של המשכן. הספר מלווה ביומן תיעודי שרשמה לינצ'בסקי במהלך העבודה על התערוכה וכן ברישומים, סקיצות וצילומים.

 

משה מירסקי בן וחבר קיבוץ עין חרוד איחוד, משחזר תערוכה שהציג במשכן בשנת 1994 בה התעמת עם דמותו של חיים אתר כדמות אב, הסיפורים שליוו את אתר ודיוקנאות הילדים שצייר.

 

בשנת 1990 הציגה מרגלית מנור סדרת תצלומים במשכן . המצלמה של מנור משוטטת באולמות המשכן, מתמקדת ברצפה, בתקרות ובחלונות, חושפת את האדריכלות המודרניסטית-אוטופית השואפת לשלמות, ובה בעת שואלת שאלות שיש בהן מן הביקורת באשר לכך.IMG_20190608_105839.jpg

תערוכתו של רמי מימון ממזגת מרחבים – מוזיאלי, מקור/שעתוק והארכיב. התערוכה מבוססת על עשרות קולאז'ים, במקור רפרודוקציות שחור/לבן הלקוחות מספר המשכן שראה אור ב-1970. כנגדם מוצב מיצב פיסולי המורכב מעבודות מקור שבחר מאוסף המוזיאון.

 

 

עבודותיה של עירית תמרי מאופיינות בגזירה, שזירה והדבקה של תצלומים שבאמצעותם היא בוראת עולם חדש ומתעתע. בעבודתה, מתערבת תמרי בתקרה הצפה של המשכן, כמו פותחת בה פתח ומשבשת את אשליית האור הטבעי הממלא את אולמות המוזיאון.

58376202_2412810768749911_1109036490848993280_n.jpg

כמי שבמגיעה במקור מעולם ההדרכה והחינוך לאמנות, עניינו אותי  קשרי הגומלין והדיאלוג הפנימי הנוצרים בין העבודות השונות המוצגות בתערוכה, "חפירות" במרתפי המוזיאון, בצד ההדהוד לספריה האפופה באזכור לספריות עבר, לארכיונים, לדיאלוג בין חוץ לפנים, ההדהוד למאפיינים הארכיטקטוניים של המשכן, והתחושה שבבואך עדיו, הנך עולה ברגל אל מקום שיש בו מן הקדושה. כל אלה יוצרים מארג עדין לעתים בולט לעין לעתים סמוי.

תודה ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי

קטלוג התערוכה

 

[1] במסמכי ארכיון ישנים מופיע שמו של חיים אתר בשם לידתו חיים אפתקר.

דמיאן הירסט, Fake News – Fake Truth Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 1.9.2019-30.3.2019, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז3-דמיאן-הירסט-אוצרות-הספינה-הטרופה-של-תיאמן-1440x1920.jpg

במסגרת אשכול התערוכות העוסקות ב-"פייק ניוז" מוצגות גם 14 עבודות מתוך הפרויקט "אוצרות הספינה הטרופה שלא-תיאמן" של האמן הבריטי הנודע דמיאן הירסט. פרויקט שאפתני זה, שהוצג לראשונה בוונציה ב-2017, מתבסס על סיפור חפירות ארכיאולוגיות של ספינה טרופה מהתקופה הרומית. היצירות מתארות דמויות מיתיות ודתיות ממגוון תרבויות עתיקות ומעלות שאלות ביחס לנושאים של אמת, אמונה וההבניה של ההיסטוריה. העבודות, המכילות זהב, כסף ואבני חן, עוסקות גם בתפיסת היוקרה בימינו.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט1-1440x1920.jpg

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט2-1440x1920.jpg

במאי 2017 כתבתי בפוסט בבלוג זה על דמיאן הירסט בביאנלה בוונציה:"

אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

"כgת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable. התצוגה היא בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו: פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום".

את ההמשך ניתן לקרוא בבלוג שלי.   https://zivakoort.com/2017/05/27/2030/

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים.

זיכרוניקה | אורלי עזרן, בית האמנים אלחריזי, תל אביב אוצרת מאיה קציר 25.5.2019-2.5.2019

IMG_20190521_121737.jpg

"זיכרוניקה", תערוכתה של האמנית אורלי עזרן מתייחסת למתח המובנה בין שתי צורות התייחסות אל העבר: זיכרון וכרוניקה.

הזיכרון שלט מקדמת דנא בחיי היומיום. במיתולוגיה היוונית מנמוסינה, אלת הזיכרון, אמן של תשע המוזות מוזכרת כמשקפת את חשיבותו של הזיכרון כסוכן של ידע.

הזיכרון כותבת מאיה קציר אוצרת התערוכה: "באופן בלתי נשלט ולעתים גם בלתי מפוענח, דולה מרשומות הנפש מקטעי תמונות, שברי אירועים, משפטים מבודדים ותועים, ומחבר אותם לכדי יצירה אחת שתפריה גסים ומפוררים. הכרוניקה, לעומתו, מאורגנת ורציונלית, פרשת את אירועי העבר על פי סדר התרחשותם בזמן האובייקטיבי, ואינה טורחת להבחין בין עיקר וטפל…"

IMG_20190521_121724.jpg

העבודות בתערוכה מוצגות כמיצב צילומי המבקש מאיתנו הצופים להתקרב ולהציץ על מנת לראות במה מדובר. בכך דומה הדבר לזיכרון המתעתע, האם אמת אנו זוכרים או שמא בדיה או בדיה למחצה. או כמו שהבחין מרסל פרוסט[1] בין זיכרון לא רצוני ומקרי, לבין זיכרון רצוני, אשר השכל שולט בו.

 

IMG_20190521_121832.jpg

בתערוכה מציגה עזרן סדרת צילומים שנבחרו מסרטי צילום שנשמרו אצל האמנית כשלושה עשורים, ונהרסו כתוצאה מהצפה. הצילומים שפותחו מסרטי צילום רטובים והודפסו על גבי פח מגולוון. עקב הצפה בסטודיו-מחסן של האמנית סרטי הצילום שהכילו את זיכרונותיה של האמנית משלושים השנים האחרונות ניזוקו. שאלה מעניינת עולה, האם מאגר הזיכרונות שלנו תלוי בגורם חיצוני, קרי הצילומים, וגם האם הצילומים שאנו בוחרים לשמור ומשמשים כמראה בזמן מעלים תמונת מצב אובייקטיבית.IMG_20190521_121757.jpg

עזרן בחרה דימויים ספורים אשר מציגים את שלבי הדעיכה של שלושה סוגי זיכרונות – דימויים יומיומיים, שקופיות המציגות יצירות אמנות קלאסיות וצילומי עבודות שלה משנים קודמות. בחלק מהצילומים נראה דימוי הזיכרון שנצרב רק כרמז, בעוד שבחלק הפך לצורות מופשטות לגמרי ואבד כליל.

[1] מרסל פרוסט, כרך א, תרגום: ה. ישורון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

 

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט

 

עופרי מרום, דַּרְדַּרִים, בית האמנים על-שם אלחריזי, תל אביב, אוצרת אירית לוין 25.5.2019-2.5.2019

IMG_20190521_130143

דרדרים, צמחי בר הצומחים להם פרא בשולי הדרך, מוצגים בתערוכתה של עופרי מרום בבית האמנים. הם מוצגים במרחבים עירוניים, בשולי הדרך או מנותקים מהקשר.

מיצב מרשים ובו רישומים רבים של דרדרים על פיסות עץ בפורמטים שונים "תופס" את עין המתבונן בכניסה לתערוכה. מנגד, מספר עבודות אקוורל בפורמט קטן של ה"ברקן הסורי". זן קוצים נפוצים אלה עם התפרחת בצבע סגול עז,  מוצג בעבודות יפהפיות בהן קוצי הבר נושאים את ראשם הצבעוני בגאון. על דימויים אלה אומרת מרום: "אני נותנת להם את מרכז הבמה ומאדירה את נוכחותם בסביבה". [1]

IMG_20190521_123727

לחומר ולטקסטורה של המצע המשמש את רישומי הדַּרְדַּרִים יש משמעות בתהליך העבודה: "לכל פיסת עץ יש חותם אישי, מעין 'טביעת אצבע'. הרישום הוא קצבי, שרבוט שצומח מתוך העץ ומתכתב עם הדגם הייחודי לאותו מצע" אומרת מרום.

IMG_20190521_130152

תקדימים לתיאורי דרדרים ניתן למצוא בעבודותיהם של ליאופולד קרקואר ואנה טיכו ואף אחרים. אמנים אלה שעלו ארצה מארצות בהן הדרדרים אינם מהווים "תבנית נוף מולדת", הרבו לפקוד את הרי יהודה, ולצייר את צמחי הבר המצויים בנוף ההררי הירושלמי. חלק מעבודותיהם לוו בהקשרים סמליים ומיתיים כאחד.

דימויי הדַּרְדַּרִים של מרום מנותקים מהקשרים סמליים, מהאור הארץ-ישראלי ומהמרחב הגאוגרפי. הם נרשמו וצוירו בידי האמנית מתוך התבוננות במודל וכפי שעיבדה אותם מזיכרונה. אירית לוין האוצרת כותבת: דימויי הדַּרְדַּרִים יוצרים שיח בין קו למצע, ומידותיו של ראשו של הדרדר נאמנות על פי רוב במידותיו לקוץ הצומח בטבע. האמנית מנתקת הצמח מהקשרו, ומעניקה לו תחושת משטור וחופש ברישום המהיר, בטשטוש ובמחיקה. עבודת הרישום המתומצתת בעט 'פיילוט' על מצע עץ, מעבירה תחושה של גולמיות, ראשוניות וסגפנות".

IMG_20190521_123517

"הדרדר קוצני ורך" אומרת מרום על תכונות מנוגדות של הקוץ המרתקות אותה – דיאלוג בין יופי, עוקץ  ורוך. דימוי הדרדר מהדהד את ילדותה  של האמנית בכפר, משחקי הקלפים של פרחי ארץ ישראל, ומגדירי צמחים וציפורים שהיו בספרייה הביתית.

 

[1] ציטוטים והתייחסויות נלקחו טקסט התערוכה, תודה

 

 

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין

 

 

"טבע שתורבת" אורית חופשי ומחמוד קייס, נקודת מבט גלריה זימאק, ה' באייר 68 אוצר ירון הרמתי 28.3.2019-14.2.2019

Orit-Hofshi-Deliberation-2019-בהמתנה
אורית חופשי

אורית חופשי ומחמוד קייס מציגים יחדיו בחלל גלריה זימאק. חופשי מזוהה עם מדיום ההדפס הנוכח בעבודותיה, קייס מזוהה במוטיב הערבסקה בעבודות המיצב שלו.

בשני המקרים המדיום הוא עץ – עץ שתורבת. העץ, טבע כתרבות, הן באשר להדפס העץ והן בנוגע לקורות העץ אשר תורבתו אף הן.

IMG_20190218_181506 (1).jpg
מחמוד קייס

רון ברטוש כתב  "על ההבדל בין עץ tree לבין עץ wood האחד צומח גדל, ניכרת בו השתנות לפי העונות ומחזור החיים. השני, הוא חומר גלם שנוצר על ידי האדם למטרותיו".

אורית חופשי, אמנית בכירה הציגה ומציגה בתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם, ולאחרונה נקנתה אחת מהעבודות שלה ע"י מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. חופשי, מרבה להציג מראות נוף בעבודותיה, לעתים אפוקליפטיים, ועושה זאת בווירטואוזיות.

בשיחה עם אורית: "הדימוי על נייר בעבודותיי מודפס באופן ידני ולא במכבש.  את עבודותיי לא ניתן להדפיס במכבש משום שהלוחות מעץ האורן, אותם אני מייצרת באמצעות הדבקה בסטודיו, אינם מייצרים משטח ישר ואחיד. מכאן שבמכבש לא כל האינפורמציה תועבר מהלוח אל העץ. ובנוסף, מפאת גודלם של הלוחות שמידותיהם גדולות משטח ההדפסה של המכבשים, אני מדפיסה באמצעות כף עץ לאט לאט מספר שעות. חשוב לי גם לציין שהן בעבודות על נייר והן בפלטות העץ משולבים מדיה נוספות כמו רישום וראבינג[1], ולכן התוצאה היא שהעבודות הן יחידניות ולא ניתנות ברובן לשכפול, או יצירת עותקים.

Quest-2016-2.jpg
ארית חופשי

מחמוד קייס, אמן צעיר, הציג בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. קייס מזוהה עם מיצבי הערבסקות[2] נטולי (לכאורה) הממד הדתי-אסלמי. בעבודותיו הערבסקה יוצרת מארג עדין ואוורירי; דפוס החוזר על עצמו. במיצבים שלו ניתן לעתים לטייל, ולהתחקות אחר האלמנטים המעודנים.

IMG_20190218_181538.jpg
מחמוד קייס

וכך בין קטבים – טכניקת ההדפס/מיצב; יחסי מערב/אסלם, העין נעה בין מארג הערבסקות האוורירי של קייס לבין כתב היד הייחודי של חופשי.

Upon-This-Bank-and-Shoal-of-Time-02_Orit-Hofshi.jpg
אורית חופשי

 

תודה לאורית חופשי

[1] ראבינג – שפשוף עיפרון שומני על נייר מעל משטח עץ חרוט (בצרפתית, פרוטאז', בעברית, מיחוי).

[2] ערבסקה – מוטיב דקורטיבי הרווח בעיטורים וארכיטקטורה אסלמית, מתאפיין במדגמים המאזכרים צמחיה בצד הפשטה, שזורים אלו באלו.