ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.

מוסררה בוגרים 2019, תערוכה התערוכה פתוחה בתאריכים 11.7-30.7, ימים- א-ה בין השעות 10:00-19:00, ימי שישי 10:00-14:00

בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגים התוצרים של בוגרי המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית ומוזיקה חדשה.

תערוכה מרשימה המסתעפת למתחם תצוגה במספר מבנים. תערוכה רב-תחומית זו, מפגישה בין המחלקות השונות. מצויות בה עבודות הנמצאות על קו התפר בין אמנות לבין טכנולוגיה, תוצרים חזותיים שונים, צילום ומיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד.

תמטית מצאתי בה מפגשים פוריים המעסיקים את היוצרים/ות – העיר ירושלים, המרחב העירוני ותווי העיר והשכבות שבה, קדושה וחולין, שירה. הטבע על מופעיו השונים מככב אף הוא בחלק מהעבודות, כאוס ושפיות, תפיסות של קץ (אפוקליפטיות), מציאות מדומה ורבודה, ותפיסות של זמן המופיעות אף הן בחלק מהעבודות.

בהחלט ניתן לראות הפריה הדדית ושיתופי פעולה מעניינים ומאתגרים בין יוצרי/ות העבודות.

מוטי אולשטיין, Anticipatingהציפייה לגאולה עומדת במרכזו של פרויקט זה המזמין את הצופה לחוות את התחושה של ציפייה והתגלות. אולשטיין יצא לשאול בחוצות העיר  על תפיסת המשיח כפי שהיא נחווית בחיי היום יום. השיחות העלו הרהור עכשווי לגבי מושג המשיח הפנימי של האדם, שורש ביאת הגאולה דרך הפעולה, ועל השאיפה לגאולת העצמי.

ממתינות. קרדיט מוטי אולשטיין.png
מוטי אולשטיין

המיצג מורכב ממכלול הקרנה, חוויית מציאות מדומה (vr) וממשק האזנה, המיועדים לשימוש הציבור. חוויית הVR- מזמינה את הצופה להתנסות ברגע אחד של התעלות ואחדות. אפשר  לחוות אותה כחוויה רוחנית, כתפילה, טקס מעבר, רגע של התבוננות וחיבור.  כוונה לצאת למסע קצר הבוחן את הגבולות שבין מציאות ודמיון, בין המתנה למימוש, בין אמונה והגשמה.

אבי אלקיים, Trance Human "מבטן האדמה אל צווחת רעם השמים" – במופע אודיו ויזואלי מופשט יוצר אלקיים מופע עתידני המתרחש בשנת 2043. טראנס – יומאן"  חולה שמתמודד עם מחלת הסכיזופרניה מסוג "פרנואידי", מייחל לשינוי במצבו באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת של התקופה.

עבודה של הופעה. מוזיקה אלקטרונית ומניפולציות וידאו בזמן אמת. בצורה מופשטת – דמות של סכיזופרן שעובר מסע בעקבות המופע. אלקיים צילם הכל וגם יצר את המוזיקה.

אלנתן אריאל –  מציג בעבודתו צילומים מותאמי חלל, וידיאו ואובייקטים. מרחב עשייתו מתייחס לירושלים בה נולד. "אני מופנם בתוך ירושלים וירושלים גם בתוכי". הוא דוגם דגימות דיגיטליות מהנוף והארכיטקטורה הירושלמית, ומייצר סימולקרה. אריאל תוחם את מבטו לשבע שכונות בלבד ומשתמש בצילומים האלו ליצירת מרחב מדומיין, אינדיבידואלי ונקי מהפרעות, עם חוקים משלו, שמאפשר לצופה מבט משלו.

תלפיות , הדפס דיו. קרדיט אלנתן אריאל.jpg
אלנתן אריאל

שלומי בן עזרא – עונת הליקויים הקראת שירה בין אור לחושך – עונת הליקויים הינו פרויקט המנסה לבחון את המושגים ליקוי חמה וליקוי ירח. שתי התופעות נתפסות מחד ע"י מרבית בני האדם כאירועים מעוררי התפעלות, פלאי טבע. ומאידך, ישנה גם תפיסה המשותפת לדתות רבות ואמונות עתיקות בהן זמן הליקויים, שינוי סדרי השמיים הינו בעל השפעה חזקה על חיינו בכדור הארץ ומבשר רעה.

במסגרת עונת הליקויים מתקבצים יחדיו משוררים רבים לטקס שירה פולחני מול השמש,
בתערוכה זו מוצגת ערכת עונת הליקויים המיועדת לטקס השירה; החוברת מכילה את המידע והכלים הנדרשים להכנה לליקוי.

שם בראל – עבודת מיצב בחלל אינטראקטיבי.

איה גבריאל, עירוי מיצב וסאונד אינסטלשיין – טיפות מים מטפטפות על תופים. איה חיפשה דרך שתעזור לה לשלוט בטיפות, רגעים אקוסטיים המתמסרים לכללי יסוד קוסמיים, למצב של מתח מתמיד בין שליטה לשחרור. מים, חומר אורגני חמקמק, קשה לשלוט בו. הטיפות הן טריגר למופעי הסאונד שקורים בחלל. והגשם זו המוזיקה הראשונה שהאדם שמע. איה גבריאל.jpeg

בתוך פרפורמנס שנוצר בחלל המיצג, נבחן החיכוך בין אלמנטים סונאריים ופלסטיים. מיצג עירוי מבקש להדהד את המוזיקליות והקצביות הראשונית שיש באלמנטים אורגניים בטבע; להוריד עומס מהמחשבה ולהתחבר ללב.

יובל גוטליב, התאספות מיצג והופעה חיה – התאספות היא יצירה בת ארבעה חלקים לרביעיית מיתרים ומכשיר הקלטה.
היצירה נעשתה בהשראת המוסיקה הקאמרית ובמיוחד של הרביעיה, גוף רב תקופתי שהתפתח באופנים שונים לעבר קדמת הבמה של החדשנות המוזיקלית.
באמצעות הקלטה ונגינה לאחור, ובמקביל לנגינה חיה של רביעייה קאמרית בטכניקות מסורתיות ומתקדמות, נוצרות שכבות המותחות את גבולות הזמן והמסגרת של מוזיקה אינטימית זו. התאספות נוצרת מתפקידים כתובים ובחירה חופשית של הנגנים ברביעייה, כך שכל ביצוע הינו ייחודי וחד פעמי.

עמר גולדברג, קו – ״קַו״ הינה עבודת סאונד בת שישה חלקים המבטאת עולם עשיר של גוונים ומרקמים, רגעים של שקט ותסיסה ותזזיתיות מתחלפת בין הקר והמנוכר לבין הטבעי והמוכר.

ריבוד הסאונד בעבודה נוצר על ידי מלאכה מדוקדקת של שילוב סינתיסייזר מודולרי אנלוגי, כלים דיגיטליים (Max/MSP) וכלים אקוסטיים מעשי ידי האמן – מָטְרִיאַנְדָה – כלי הקשה/קשת העשוי מעץ וקפיצים. כל אלו מוצבים במרחב ארבע-ערוצי (קְוַאדְרוֹפוֹנִי) וביחד מהווים שער לדיאלוג מתמשך בין החומר המוזיקלי הנשמע ובין ההמשגה שלו על פני ציר הזמן.

עמית דגים SD EPעמית דגים הוא מוזיקאי ואמן סאונד. האלבום SD EP  שלו הוקלט ומוקסס ב-9 חודשים האחרונים, עם סינטיסייזר מודולרי ומחשב. הטראקים באלבום נשמעים כחלק מניסיון מתמשך למצוא איזשהו מקום בין חוויה פיזית ישירה, חדה וחותכת, לבין חוויה דיסאסוציאטיבית וורבאלית, כאוטית וחלומית. רגעים של בלבול וצלילות, מלודיות נוזלות ונמרחות. מקצבים מתפרקים ומתלכדים לכדי צורות חדשות. חללים משנים מקום וממדים.

עמרי דה פיצ'וטו, Chaosymmetry"how small a thought it takes to fill a whole life" Ludwig Wittgenstein

במערה קטנה במקום בלי שם לפני היות הזמן, ישב שבט קדום ודיבר את ניצני המלודיה. היה זה רגע חסר יחוד שהתגבש לכדי משהו שגדול מסך חלקיו ומספק שכבת מגן להמשך המסע העתיד לבוא. מכל פינה מגיעות מכשפות, השמיים משחירים ותן נשמע ברקע. מילים בוקעות מהחשכה בערפול מסחרר, חוקי הפיזיקה משנים כיוון, ומאום אינו מה שהיה. זהו רגע אחר בזמן אחר, צל ישותן של דמויות לא קיימות מופיעות לבכורה עולמית של יצירת מחול לא אמיתית. טיול כאוטי בנבכי העבר במבט מסחרר ולא מובן.

היצירה chaosymmetry התחילה מהרעיון של כאוס סימטרי. כלומר השאלה של איך אפשר להציב חומרים מוזיקליים רנדומליים לתוך מערכת חוקים נוקשה אך דינמית, בעלת שינוי תמידי ונרטיב שחוקר את הרעיון הזה בתקופות זמן שונות בעלות סימטריה שונה אך דומה.

דוד הכהן, Findingsהכהן הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית מירושלים – David Hacohen is an independent electronic Music producer from Jerusalem, Israel. Blending mainly house and tech house with downtempo synth sounds and atmospheric pads to create sonic journeys.  'Findings' is his first album.

איתמר כהן, משקל – "אני מנסה לשיר ולרקוד בתוך מציאות שבורה וכאוטית
אני מנסה לחזור לבית חדש אני מנסה להמציא זהות אני מנסה להפוך אלקטרו לטראפ ובחזרה לצעוק וללחוש לעשות טאראב על 130 פעימות לדקה לעשות ראפ בעברית על הקלטות שטח לשבור ליפול ולהרים".

דניאלה ליונגסברג, F-MOGF-MOGis Daniella Ljungsberg's first solo album. All the sound sources in the album originate from glass.

ארון אלבום שנוצר מסאונד של זכוכית. יש מחשבה להציג זאת בחלל שתהיה לכך ויזואליה. הכל הינו חריקות, סאונד של זכוכיות.

הילה עבהאל, צינורות מ.3 – זרם התודעה האינסופי, מחשבות שמתרוצצות הלוך ושוב בתעלות נפשנו מובילות לרגעים של ערפול כל החושים. לעיתים צפים בבריכה, לעיתים מאבדים את העשתונות.

מעין וינר, קורא שנית – הפרויקט מציג סידרה של כרזות פוליטיות בהשראת אורי אבנרי ז"ל ועיתון "העולם הזה", ארכיון ושעלה באינטרנט. תוך קריאה חוזרת של הכותרות והשערים של "העולם הזה", וינר משווה ומערבב בין אז והיום, מוציא מהקשר, וחושף את אבק הזמן. קורא שנית מותח קווים ומקשר את אותה התקופה שמונצחת בדפים לימינו אנו. נדמה כי מרחק הזמן פחות גדול ממה שהיינו מצפים.

מיכאל טיבר, The Engrew Creaturesבעבודה זו חיבר טיבר תחילה את אותיות העברית והלועזית (היושבות ביחד במקלדת) על-מנת ליצור אותיות חדשות. החיבורים והניסיונות הובילו אותו לבריאת אייקונים (דמויות) הבנויים מהיבריד האותיות. לכל אייקון/דמות יש שם משלה אשר בנוי מהאותיות שממנה היא מורכבת.

אבישג סיבוני, Patterns of Pollusionבפרויקט זה עוסקת סיבוני בהשפעות ההרסניות של דפוסי ההתנהגות שלנו כחברה על הסביבה. היא עושה זאת דרך יצירת פאטרנים, והחיבור שלהם לעולם האופנה ודפוסי הצריכה שלנו. הפאטרנים מורכבים מקולאז'ים ומחיתוכי תמונות של סוגי זיהום שונים שיצרה מתמונות שנלקחו ממנוע החיפוש של גוגל. הנראות של הזיהום מוצגת לנו כמשהו אטרקטיבי ואסתטי. בעבודה זו מעבירה סיבוני ביקורת גם כלפי אלו אשר ניתן להגדירם כבעלי מודעות סביבתית גבוהה יותר שאף שצורכים אופנה אקולוגית יותר וכדומה, ממשיכים לצרוך דבר אחר, עד הטרנד הבא.

פאטרן פלסטיק. קרדיט אבישג סיבוני.jpg
אבישג סיבוני

הטקסטים הכתובים על הקיר הינם נאומים של גרטה ת'ונברג Greta Thunberg נערה בת 16 משוודיה, אשר נושאת נאומים ברחבי אירופה בנוגע למשבר האקלים.

בר ערן, בין וגם, מיצב ופרפורמנס – בר ערן- אמנית קול, עובדת עם מערכות אלקטרוניות לא יציבות וכלים אקוסטיים בשימושים נרחבים, מתעסקת באימפרוביזציה, ובאיכויות הגלומות בטווחי הביניים של הנגינה והכלים עצמם. גננית אקולוגית, חברה בקבוצת unitemp הירושלמית.

העבודה במיטבה בדלת סגורה. במהלך התערוכה אני אארח חברים ואת עצמי בתוך החלל, כל הפרטים באיוונט: https://www.facebook.com/events/713248255799072/

איתי פיטוסי ?  

עמוס פלד, ארמגדון – זמן הוא ביולוגי, הוא מטבוליזם, הוא תהליכים כימיים בתוך התא, הזמן נוצר מהחיים עצמם. מודעות לזמן היא דבר שונה ( היא אסון וברכה), בגלל הריחוק
כשאנחנו חורגים ממקצב הזמן, אנחנו לרוב מתקיימים דרך המודעות לזמן הקצר
שמשאיר אותנו מחוברים – השמש\ הירח\ שעון\ קפה שמעלה עובש,

בחלל הפרויקט פועלת מערכת אוטונומית הקוראת את גלי המוח וקצב הלב של "המתנדב",
המחובר למערכת מציאות מדומה אינטנסיבית הפוגעת בתפיסת הזמן והחלל הנורמלית ומשדרת את גלי המוח ופעימותיו אל מערכת ווידאו\סאונד אנלוגית הבנויה ממשדר RF שמשפיע על תמונה וסצנות במסכים ורמקולים. "המתנדב" מחובר גם ללופים של ווידאו הלקוחים ממקטעים שעמוס בחר מצילומי ווידאו שצילם. הלופים משחזרים את אותה שניה שעמוס בחר שוב ושוב ושוב ומוציאים אותה מההקשר הנורמלי.

חגית טאי צברי, את נמצאת כאן – העבודה "את נמצאת כאן" עוסקת במרכז העיר ירושלים- האזור בו גרה האמנית עשר שנים ומבקרת בו מילדות. "רציתי להפשיט את העיר מהמשמעויות הפוליטיות, הדתיות וההיסטוריות שמייחסים לה ולהסתכל עליה כמי שגרה בה, כאן ועכשיו. אני מאמינה כי המרחב העירוני מייצג ומשפיע על המרחבים הפנימיים של המתגוררים בו. אני משתמשת במפות, בצילומי אויר, בווידאו ובטקסטים כדי לחקור את העיר ולנסות לבטא את המכלול של מה שאני מרגישה בה." שימוש במפות על-מנת לחקור את המרחב העירוני מצד אחד, וחקר המפה ככלי לבטא את החוויה העירונית, דרך פריזמה אישית, מצד שני.  למעט אחת, כל העבודות מתבססות על צילומים ממערכת המיפוי של עיריית ירושלים.

אביגיל צדיק, שיר אהבה לירושלים – אביגיל צדיק מציגה עבודת חלל הכוללת סאונד, מיצב ווידיאו. היא יוצרת בירושלים אשר מפעילה אותה כעיר רב תרבותית ומרובת קולות, צבעים וטקסים. את הפרפורמנס הווקאלי המתועד בווידיאו היא יוצרת במקומות תפילה בעיר- בתי כנסת, כנסיות ומסגדים. קולות התפילה וקולות הטירוף הקיימים בעיר המורכבת הם מצע לעבודתה. היותה עובדת סוציאלית אשר עובדת עם הקהילה בעיר, ועם אנשים שהחברה מדירה אותם בשל היותם אחרים, משפיעה על תפיסת עולמה כאמנית רב תחומית אשר מתייחסת בעבודתה גם להיבטים נפשיים.  שירה: אביגיל צדיק  קלרינט: ניתאי לוי

שרון קספר, נדודי שירה – היוצרת טיילה בארץ, מדרום לצפון, על מנת לאלתר עם מוסיקאים מארחים שונים מסגנונות שונים, ולבחון לבדה ויחד איתם מה מוביל לאלתור טוב, ליצירה פורה, וכיצד ניתן לעבד חומרים רבים ושונים בתור יוצר מאלתר.

אלינורה שוורץ, Schumtzigאלינורה שוורץ חיה כאמנית נסתרת בקהילה החרדית. עבודותיה נעות על פני מדיומים שונים: וידיאו, צילום, פרפורמנס, מיצב וטקסטים. המחקר הוויזואלי שלה נשען על ההיסטוריה הפרטית של מי שמצויה בתוך מערכת חברתית בעלת אמונות, חוקים וגבולות, אך גם עומדת בעמדת הצופה מבחוץ. כרקדנית לשעבר, היא מייצרת פעולות אותן היא מתעדת באמצעות צילום ווידיאו. היא מחברת בין שפה חזותית עכשווית לבין השפה התורנית המגולמת בכתובים : הגמרא והתנך. בעבודותיה היא נוגעת בשאלות של מגדר, מיניות וטקסי נשים. בתערוכת הגמר שלה היא מציגה מגוון זהויות אשר קיימות עבורה בחיים ומיוצגות באמצעים אמנותיים.

אמילי, Irritable Syndrome  – ההפרעות שיש לאמנית לא נתפסות לעתים בעין המתבונן, לעתים הן קלות. מרבית הזמן הן סוג ש כאוס בר-שליטה, הלוצינציות ויזואליות שיכולות לקרות בכל רגע… בדרך כלל היא יכולה לבודד אותן מהמציאות, להתעלם מהן ולעתים אף להנות מהן.  הן לימדו אותה איך להתמקד בריבוי של דברים בו בזמן. הן הפכו אותה לאדם "מקשיב" , לימדו אותה איך לתכנן דברים ביתר דיוק. ולעתים הן גיהינום….

התערוכה מנסה להראות את האספקטים המהנים יותר של אמילי, ואפשרות לתעד את רגשות הצופה באמצעות מצלמת וידאו. ההתנסות של הצופה תושפע ממיצגים שנאצרו וטופלו ע"י האמנית… הרצון הוא ליצור an Irritable, Beautiful, Syndrome.

ורוד שמאסנה, מחנה פליטים שועפת

וורוד נולדה בכפר קטנה אשר ברשות הפלשתינאית. היא נולדה לקוית שמיעה ועברה עם משפחתה למחנה הפליטים שועפת כדי לקבל תנאים סוציאליים טובים יותר. בשלוש השנים האחרונות צילמה בכפר קטנה ובמחנה הפליטים שועפת את הסביבה, ואת החיים בבתי המשפחה בשני המקומות. בעת הצילום ברחוב, היא מתארת מצד אחד את המחסור בתשתיות, את האשפה, ומצד שני מחפשת גם את יופינ של האבן והטקסטורה שלה. כשהיא מצלמת בבתים מעניין אותה להראות את החללים שמשמשים את המשפחה: מטבח, סלון, חדר שינה, מרפסת שמשקיפה החוצה. בפרויקט הגמר, מציגה וורוד את הסיפור של שועפת. חלק מהצילומים צולמו בחשאי באמצעות מצלמת הטלפון, ואחרים באמצעות מצלמה אנלוגית ודיגיטלית. חשוב לוורוד להראות את המחנה לחברה הישראלית. מקום שחלק מהישראלים, היהודים לא יכולים להיכנס פנימה.

צילום ורוד שמאסנה 8.jpg
  ורוד שמאסנה

רון שסקין, פוטנציאל// מגברים  ?

 

ליווי וריכוז פרויקט הגמר: אבי סבג, איילת השחר כהן, בת דזבלי, אילן גרין, גיא גולדשטיין, רם ברכה, טלי בן נון, יוני ניב, קיקי קרן-הוס, נועם ענבר, דן ויינשטיין, ערן זקס, אורי דרומר, ליאור פינסקי, אבי ברמן   עיצוב חזותי: דר לאור

תודה לאנשי מוסררה על המפגש המעניין, על האירוח ועל השינוע.

החומרים הם עירוב של אלו מהמפגש + האתר. https://www.musrara.co.il/graduation-2019/2019/06/16/%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f/

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים, אוצר יאיר ברק. עמיהד 12, שוק הפשפשים, יפו, 3.8.2019-18.7.2019

אביה קרוניץ.jpg
אביה קרוניץ

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.

בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.

ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".

יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".

ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.

"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".

אביה קרוניץ 2.jpg
אביה קרוניץ

גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.

דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.

דניאל בן ארי
דניאל בן ארי

הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים  וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.

הגר פטר 1.jpg
הגר פטר

ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.

ל.לאו 1.JPG
ל. לאו

ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ.  הסיפור המשפחתי שלה  הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.

ליאור פרוכטמן 2.jpg
ליאור פרוכטמן

מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1]  מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.

מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.

מיכאלה מיזן.jpg
מיכאלה מיזן

נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.

נטע אסא ברכה.jpg
נטע אסא ברכה

נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.

נטע זינגר.jpg
נטע זינגר

נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]

נסרין וואחידי
נסרין וואחידי

כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.

נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.

נעמה אמיר.jpg
נעמה אמיר

ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.

ספיר נתן 2.jpg
ספיר נתן

פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3]המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.

פאינה ונגה באר שבע.jpg
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים, תחנה ב"ש

קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.קרן דרכסלר 2.jpg

"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".

רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".

בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.

רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.

העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.

רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.

"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".

דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים  כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.

דנה חודקביץ' 1.jpg
דנה חודקוביץ

תודה ליאיר ברק על השיחה עמו

תודה על חומרי התערוכה

 

 

אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank

[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.

[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).

"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.

"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.

"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.

[3] ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).

"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: שרון פוליאקין עד 27.7.2019

 

gifDoor-1.gifמסכי נייר משולבים בעבודות ניו-מדיה נגלים לעין המבקר בתערוכה "שקיעה" תערוכה זוגית של אמנית, אמי ספרד ואמן, ניר מצליח.

הדלת! הדלת שבשעריה נכנס המבקר, שיש בה מן ההבהוב הפלאי, מקדמת את פני הצופה בכניסה לתערוכה, כמעין "מלכודת דבש", ואז, נגלים לעיניו הבית/דירה על חלקיו. העבודות שהן מיצב site specific בתערוכה, מציעות לצופה להלך בין הקירות, החלונות, להשתהות, ולהפנות מבט שיש בו מן הרפלקציה באשר למושג בית, ועל כך בהמשך. avi52280b.jpg

בשיחה עמו מספר ניר מצליח על המפגש עם האמנית אמי ספרד ועם האוצרת שרון פוליאקין שהעניקה ליווי אוצרותי לתערוכה.[1] "מצליח צייר בגרפיט על נייר אורז, כשסיים צילם את העבודה ושלח לאמי ספרד, שהכניסה את הדימוי לעולם הווירטואלי שלה. ספרד בונה בתלת ממד פעולה רישומית: עבודת הוידאו, לדוגמה, היא דימוי בתלת ממד שרשמה לפי צילום בתוכנה. והעבודה מטיילת בתוך הרישום.avi52258b_1.jpg

זהו עיסוק זוגי: דיבור על בית, יסודות של בית, הסתכלות פנימה והחוצה, ציבורי ופוליטי".[2]

 

 

הבית שאת חלקיו בונה/בורא מצליח, עשוי מנייר אורז סיני (מיששתי, ברשות כמובן), גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים ודבק. נייר כחומר אורגני, מטבעו פגיע. נייר האורז, במקור דקיק ומועד לפורענות הופך בידיו של מצליח לחומר קשיח ועבה ועם זאת יש בו מן השקיפות.avi52290_1.jpg

ספרד, משלבת רישום וציור עם עולם הניו-מדיה. עולם וירטואלי המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב ועוד.avi52302_1.jpg

בבית זה על מרכיביו: מסכי הנייר, הקירות, החלונות, הווילונות והתריסים, כיסא וטלוויזיה והדמויות של מצליח, משתלבות עבודותיה הווירטואליות של ספרד.

בתולדות האמנות אנו מוצאים שיתופי פעולה זוגיים רבים. גם כאן שיתוף הפעולה הוא זוגי ונוצר בתהליך של ניסוי ותהייה. "במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת מבט זו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של מציאות זו עלינו".[3]

עבודה יחדיו מזמנת תהליכים שיש בהם מן החיפוש, "שילוב כלים", היא דורשת מבעלי העניין ויתור על אגו. כאן נוצר שילוב מעניין ומאתגר בין בית על מרכיביו לבין תוצרים עכשוויים הקשורים לטכנולוגיות בנות הזמן ומוצאים את מקומם בין חלליו ובתוכם.cibur 2.jpg

העבודות של מצליח מאוד גופניות וחומריות. יש בהן עקבות כדברי פול ריקר (Paul Ricœur) [4] עקבות למה שהיה ונוצר, עובר שינוי ומוצג. עבודותיה של ספרד, במקור ציירת, וכפי שכותבת חיפשה רבדים נוספים לביטוי והבעה של נושאים ומזה שלוש שנים עושה את צעדיה בעולם הווירטואלי. משתמשת בטכנולוגיות ובעיצוב 3D.

ובנוגע לבית! מהו בית, האם בית הינו מחסה, מכיל, שומר ומגונן או שמא יש בו מן האחרות? זיגמונד פרויד, במאמרו "המאוים", 1919 מדבר על חרדת ה-Unheimlichkeit שהיה האימה מפני הלא ידוע המהלך ומצוי במקום המוכר לכאורה, הבית. [5] .תחושה זו מתעצמת אף יותר בשל הצל המשנה פניו בהתאם לשעות היום, ובהתאם לאור המסתנן פנימה מן החלון החיצוני שאף הוא עבר פעולת התערבות של שני האמנים וקיבל מעין "גופניות".avi52297

הבית בתערוכה, מפתה ומזמין כמו "התפוח" המיתולוגי, ובה בעת יש בו מן השבריריות, התהייה, הלא נודע

תודה לניר מצליח על השיחה עמו ועל חומרי התערוכה

קרדיט לצלם: אבי אמסלם

[1] מצליח וספרד נפגשו בעת לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. שרון פוליאקין, הינה ראש החוג.

[2] משיחה עם ניר מצליח בתערוכה

[3] מטקסט התערוכה

[4] פול ריקר, הפילוסוף הצרפתי (2005-1913) עוסק במחקריו במהות הזיכרון, שכחה וכמובן עקבות (מנטליים, פיזיים ואחרים)

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג

חנאן אבו-חוסיין, מיצבים, מוזיאון ארץ ישראל, אוצרת דר דבי הרשמן, עד נובמבר 2019

במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שלושה מיצבים של האמנית חנאן אבו-חוסיין. האמנית, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995.

לעבודותיה של אבו-חוסיין התוודעתי במהלך השנים; עבודות מרשימות, שיש בהן מן העוצמה ומן הכאב. עוסקות בזהות מקומית ולאומית, בנשיות ובמקומה של האישה במילייה המשפחתי והלאומי. באמירות שיש בהן מן העוצמה ומעוררות מחשבה ועניין באשר למפגש בין זהויות ותרבויות.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". [1]

אבו חוסיין מספרת בראיונות עמה: " התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אך לא התקבלתי בגלל מגבלת הגיל. בהמלצתו של אח שלי עאמר זיכרונו לברכה נרשמתי למכללת עמק יזרעאל, ולמדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי וגם עבדתי כאסיסטנטית שלה. לאחר מכן החלטתי ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. נרשמתי ללימודים בידיעה ובתמיכה של ההורים שלי. עבור אבא שלי זו הייתה גאווה שהבת שלו תהיה הסטודנטית הערבייה הראשונה שלומדת אמנות בבצלאל.[2]

בחומרים המשמשים אותה יש מחד מן החומריות: בטון, מלט, ומאידך, חומרים הנתפסים כמאפיינים מלאכת נשים, כמו מחטים וחוטי תפירה שיש בהם מן האמביוולנטיות, הם רכים וזורמים ועם זאת עשויים לדקור ולפצוע.

IMG_20190613_182841.jpg

IMG_20190613_182843.jpg

המיצבים במוזיאון ארץ ישראל מוצבים בשלושה אזורים: יש בהם מן ההתכתבות עם חללי פנים וחוץ במוזיאון, והעלאת זיכרונות מהבית ערבי ויהודי.

המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018 ו-My Mother Blanket #2, 2019, מוצגים במבואה במרכז רוטשילד. בעבודות הווידיאו  מופיעה אבו-חוסיין בפעילות שיש בה מן העמלנות, ומפגש אישי עמה ועם עמלן של נשים בחברות כפריות ומודרניות כאחד.

IMG_20190613_182808.jpg

64832076_10156755341427496_418167172808835072_n.jpg

בגן הארכיאולוגי של המוזיאון מוצבים שני מיצבים – האחד "בוקג'יה (צרור) מוצג בטחנת הקמח. האמנית טמנה בתוך כל אחד ממאות הצרורות, פיתת שיובשו. המיצב השני, "In Between the Destruction of the Father מוצג בבית הבד. המיצבים מוצבים באופן מרשים בתוך החללים ומשלבים ביניהם.

IMG_20190613_185132.jpg

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת ד"ר דבי הרשמן: " המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו".

65030728_10156755341762496_3913490289339138048_n.jpg

ולסיום בנימה אישית – כמי שגדלה בבית מרובה זהויות מוכרים לי ערמות המזרונים – למקרה שמגיע אורח (ואפרופו גם אצל מסורתיים וחרדים במקומותינו). עבודת נשים במקומותינו ובחברה הערבית – מופיעה באפגניסטן מכורתו של אבי זבולון ז"ל כמורשתם של גברים – העוסקים בטוויה ובאריגת שטיחים. וה"בוקג'ה" מופיעה גם בשפת עליהן גדלתי – ומהדהדת למצבים של הגירה, פליטות ומעברים בין מקומות

לכו לראות!

 

[1] מתוך טקסט התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אוצרת ד"ר דבי הרשמן.

[2] חנאן סעדי, ריאיון עם האמנית חנאן אבו-חוסיין, במת ון ליר,  23 במאי 2016 http://forum.vanleer.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F/                אבו-חוסיין עבדה גם במשך שנה כאסיסטנטית של האמנית דרורה דומיני, ולאחר מכן למדתי לימודי המשך, במשך שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.

 

 

14 כיוונים לרוח דיוקן המשכן, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר יניב שפירא 15.7.2019-13.4.2019

 

האם ניתן ללכוד זיכרונות? ואיך ניתן להעניק להם ישות ממשית? התערוכה "14 כיוונים לרוח" עוסקת בסוגיות חמקמקות אלו בהן עבר והווה חוברים להם חוברים יחדיו.

המשכן לאמנות בעין חרוד הזמין 14 אמניות ואמנים עכשוויים לערוך מסע בזמן, לבחון את המבנה שכשמו כן הוא "משכן", ולהתייחס לאוספי המוזיאון והייחודיות שלו כאחד מבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו בארץ. הפרשנות של כל אמן יוצרת מארג שלם בו האחד הוא חלק מכלל מרכיביו. האמנים המציגים: דוד בהר פרחיה, קרן בנבנישתי, דרור בן עמי, יאיר ברק, הדר גד, אפרת גל נור, מלי דה קאלו, עפרי כנעני, הראל לוז, נגה לינצ'בסקי, רמי מימון, משה מירסקי, מרגלית מנור ועירית תמרי.

התערוכה מוצגת במסגרת שנת ה-80 של משכן לאמנות, עין חרוד – כחלק מסדרת תערוכות הבוחנות את המוזיאון מבפנים. כל התערוכות מוקדשות להיבטים השונים של המשכן לאמנות: תולדותיו, מיקומו, יחסיו עם קהילת הקיבוץ, הדמויות שנקשרו בו, אדריכלות האור שלו, אוספיו, הספרייה וכן "ספר המשכן" שראה אור ב-1970.

העבודות מוצגות במגוון מדיה: ציור, צילום, קולאז', פיסול, וידאו ארט ומיצב. חלק מהפרויקטים האמנותיים המוצגים בתערוכה זו משחזרים תערוכות עבר ואחרים נעשו במיוחד עבורה.

אפרת גל נור הדרך לעין חרוד , מסע ברחבי ישראל בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" מ-1982. במסע שהחל בספטמבר 2017, עוסקת גל נור במיפוי מנטלי ופיזי של מושגים, שמות, ערכים ואירועים. התוצאה, מיצג רישומים ופריטים בדומה למפה פואטית על קירות המשכן.

 

נקודת המוצא של קרן בנבנישתי הינה 'ספר המשכן' שראה אור ב-1970 ותורגם למספר שפות. בעבודתה של בנבנישתי הפורמט של עמודי הטקסט הומר למעין מפות חזותיות וגאומטריות בטכניקת cyanotype, כנגדם היא מציבה בחלל מבנים תלת-ממדיים הנגזרים מאותן צורות.

 

בעבודות של דרור בן עמי משתקפים הצמחים המטפסים על החלונות המצויים לאורכו של אולם העמודים במשכן. טבע ותרבות חוברים יחדיו באזכור ליפי הטבע לנוכח חלל התצוגה המודרניסטי והאמנות המוצגת בו.IMG_20190608_104434.jpg

תערוכתו של דוד בהר-פרחיה 'תנודות אור-חלל' הוצגה במשכן ב-2017 ועסקה במבנה הארכיטקטוני הייחודי של המשכן ובאור הטבעי הבוקע ממנו. העבודה הנוכחית היא פרי עשרות שעות תיעוד של מופעי האור הטבעי כפי שנראו בתערוכה 'תנודות אור-חלל" והשפעתם המנטלית והפיזית על המבקרים

-1

ספריית המשכן לאמנות שבמרכזה חטיבת "ספרי אפתקר",[1] ספרייתו של חיים אתר, מייסד המשכן מהווה נקודת מוצא לתערוכתו של יאיר ברק. האמן מתמקד בחזותם של הספרים הנושאים כותרות של ציירים, אסכולות, מוזיאונים ואספנים. לצידם הוא מציג מראות מתוך הספרייה, שיש בה מן ההוד וההדר של ספריות בהן הזמן כמו עצר מלכת, בשקפם את אופייה ומתכונתה המקוריים.

 

את פני העולים בשער המשכן מקדם הציור "חזית דרומית" של הדר גד, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית לבוא ולהציץ בשעריו. בשנתיים האחרונות היה המשכן לאמנות וסביבותיו מושא מרכזי לציוריה של גד. ביקוריה במקום לוו בעשרות סקיצות, רישומים וציורים בקנה מידה קטן ובינוני וכתולדה מאלה גם הציור "חזית דרומית" המכנס בחזותו מכלול של מבטים ותחושות, זיכרונות מוקדמים ורשמים מאוחרים.IMG_20190608_103459.jpg

המשכן כמהות פיזית ומנטלית הנטועה בלב קהילת עין חרוד עומד במרכז הפרויקט  של מלי דה- קאלו המבקש 'ללכוד' את סוד המשכן לאמנות. מסופרים בו תולדותיו כפי שהשתמרו בזיכרונם של בני וחברי הקיבוץ לדורותיהם, בכללם הדיוקנאות של חיים אתר מייסד המשכן ושמואל ביקלס אדריכל המשכן; אגף היודאיקה; התמורות שחלו במשכן ומקומו במציאות הקיבוצית העכשווית.

59504889_10213655605136632_2243584911342567424_n.jpg

המיצב 'הון אנושי' של עפרי כנעני מבוסס על פסלים מתוך אוסף משכן לאמנות עין חרוד. כנעני מציבה על מדפי ברזל פסלים שהוציאה ממחסני המוזיאון, ובנוסף, מוצגת עבודת וידאו שצולמה בהם ומוקרנת על הקיר. ב"הוצאת" המחסן אל חלל התצוגה מבקשת האמנית לבחון ערכים כעבודה, קהילה ו"מעשה האמנות".

 

הראל לוז, דור שלישי למייסדי עין חרוד, מקשר את צמחיית השדה המקיפה את המשכן – החוביזה, החרדל, הסביונים ושיבולת השועל עם זיכרונות ילדותו בקיבוץ . לוז מקביל את פעולת השעתוק בטבע לחוויית היחיד בחברה הקיבוצית. "שדות" הצמחייה אותם הוא יוצר על קירות המשכן, מחברים בין חוץ לפנים, בין טבע לבין תרבות ואמנות.

 

ספר האמן של נגה לינצ'בסקי הינו תולדה של תערוכתה 'לרשום את הזמן', שהוצגה במשכן לאמנות בינואר 2017. התערוכה עסקה בממדיו השונים של הזמן – רגע, נצח, זמן חולף, קצוב או עומד מלכת, שקיבלו את השראתם מאיכויותיו האדריכליות של המשכן. הספר מלווה ביומן תיעודי שרשמה לינצ'בסקי במהלך העבודה על התערוכה וכן ברישומים, סקיצות וצילומים.

 

משה מירסקי בן וחבר קיבוץ עין חרוד איחוד, משחזר תערוכה שהציג במשכן בשנת 1994 בה התעמת עם דמותו של חיים אתר כדמות אב, הסיפורים שליוו את אתר ודיוקנאות הילדים שצייר.

 

בשנת 1990 הציגה מרגלית מנור סדרת תצלומים במשכן . המצלמה של מנור משוטטת באולמות המשכן, מתמקדת ברצפה, בתקרות ובחלונות, חושפת את האדריכלות המודרניסטית-אוטופית השואפת לשלמות, ובה בעת שואלת שאלות שיש בהן מן הביקורת באשר לכך.IMG_20190608_105839.jpg

תערוכתו של רמי מימון ממזגת מרחבים – מוזיאלי, מקור/שעתוק והארכיב. התערוכה מבוססת על עשרות קולאז'ים, במקור רפרודוקציות שחור/לבן הלקוחות מספר המשכן שראה אור ב-1970. כנגדם מוצב מיצב פיסולי המורכב מעבודות מקור שבחר מאוסף המוזיאון.

 

 

עבודותיה של עירית תמרי מאופיינות בגזירה, שזירה והדבקה של תצלומים שבאמצעותם היא בוראת עולם חדש ומתעתע. בעבודתה, מתערבת תמרי בתקרה הצפה של המשכן, כמו פותחת בה פתח ומשבשת את אשליית האור הטבעי הממלא את אולמות המוזיאון.

58376202_2412810768749911_1109036490848993280_n.jpg

כמי שבמגיעה במקור מעולם ההדרכה והחינוך לאמנות, עניינו אותי  קשרי הגומלין והדיאלוג הפנימי הנוצרים בין העבודות השונות המוצגות בתערוכה, "חפירות" במרתפי המוזיאון, בצד ההדהוד לספריה האפופה באזכור לספריות עבר, לארכיונים, לדיאלוג בין חוץ לפנים, ההדהוד למאפיינים הארכיטקטוניים של המשכן, והתחושה שבבואך עדיו, הנך עולה ברגל אל מקום שיש בו מן הקדושה. כל אלה יוצרים מארג עדין לעתים בולט לעין לעתים סמוי.

תודה ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי

קטלוג התערוכה

 

[1] במסמכי ארכיון ישנים מופיע שמו של חיים אתר בשם לידתו חיים אפתקר.

דמיאן הירסט, Fake News – Fake Truth Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 1.9.2019-30.3.2019, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז3-דמיאן-הירסט-אוצרות-הספינה-הטרופה-של-תיאמן-1440x1920.jpg

במסגרת אשכול התערוכות העוסקות ב-"פייק ניוז" מוצגות גם 14 עבודות מתוך הפרויקט "אוצרות הספינה הטרופה שלא-תיאמן" של האמן הבריטי הנודע דמיאן הירסט. פרויקט שאפתני זה, שהוצג לראשונה בוונציה ב-2017, מתבסס על סיפור חפירות ארכיאולוגיות של ספינה טרופה מהתקופה הרומית. היצירות מתארות דמויות מיתיות ודתיות ממגוון תרבויות עתיקות ומעלות שאלות ביחס לנושאים של אמת, אמונה וההבניה של ההיסטוריה. העבודות, המכילות זהב, כסף ואבני חן, עוסקות גם בתפיסת היוקרה בימינו.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט1-1440x1920.jpg

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז-אוצרות-הספינה-הטרופה-שלא-תיאמן-דמיאן-הירסט2-1440x1920.jpg

במאי 2017 כתבתי בפוסט בבלוג זה על דמיאן הירסט בביאנלה בוונציה:"

אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

"כgת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable. התצוגה היא בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו: פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום".

את ההמשך ניתן לקרוא בבלוג שלי.   https://zivakoort.com/2017/05/27/2030/

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים.