לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

בבית גורדון-לונדון, ראשל"צ מוצג אשכול תערוכות בשם "נדידה" באוצרותה של אפי גן. רוח הזמן בצד שיקוף האישי נוכחים בתערוכות 'נדידה', כותבת גן. האמנים/יות המוצגים: אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, אנטון בידרמן, לילך שרג. בנוסף, מוצגים מיצבים בחדר המנציח השנה את גדעון גכטמן.

בפוסט זה אחד ממספר המתייחסים ל"נדידה", ברצוני להתייחס למיצב המשותף של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן.

האמניות לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט מנהלות דיאלוג במיצב נדודים: בין אור לזמן המרהיב בצבעי התכול/ורוד/זהוב המוצג בתערוכה. עבודותיהן מוצגות בשני חדרים נפרדים, הניתנים לאפיון אישי/אמנותי, ועם זאת עבודות האחת "זולגות" אל האחרת ולהיפך. עבודות השתיים הפועלות במשותף ובנפרד, שונות אמנם, ועם זאת חוט משותף מקשר ביניהן – הניסיון להתחקות אחר מושג הזיכרון החמקמק. אלקויטי יוצרת הדפסים צילומיים, ובאמצעותם מבקשת לשמר זיכרונות. אוקרט מציגה מיצב של סלילים וורודים וזהובים הנופלים מן השולחן, "מתפקעים מזיכרונות גזורים". 65830721_10219705857861198_8996196175593865216_n (1)

DOR_4875_222.jpg
צילום Doron Adar

שתי האמניות  נולדו באורוגואי ולשתיהן ביוגרפיה דומה. שפת אמן, ספרדית, הן גדלו באותו מקום, ולמדו באותו מקום, כל אחת מהן עלתה לארץ בצעירותה, כאן התעצבה הזהות האמנותית שלהן, והן התוודעו זו לזו ולעשייה האמנותית. יחדיו הן מנסות לטוות הקשרים אל זיכרון המקום ממנו הן באו ובדומה, גם זיכרון הפעולות שנעשות כאן ועכשיו.

שפת האם של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, גדלו באותה שכונה, ולמדו באותם בתי ספר ותנועת הנוער. כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של השנייה, כאן התעצבה זהותן כאמניות. מכאן שעבודתן נושאת עמה מובן של זיכרון אישי, פרטי, אך גם זיכרון קולקטיבי שיש בו מן המאחד.

DOR_4862_222
צילום Doron Adar

לוסי אלקויטי – 'זיכרון' מטבעו הנו אישי במהותו. אנו נדרשים לעשות שיום (שליפה) ממאגר הדימויים והאירועים שנשמר במוחו/ה של היחיד. הזיכרון מורכב מפיסות; אזכורים, תמונות, אירועים ומתרחש במרחב של הפרט. ועל פי רוב לא מופיע בשלמותו. באמצעות שברירי זיכרון אנו מנסים ליצור ולחבר סיפור, רצף והיגיון. המיצב המוצג בחדר של אלקויטי "הזחילה הגדולה"- מדגישה אמורפיות. היא עשויה בתנועה ארוכה, באנלוגיה למשפט ארוך שאין בו סימני פיסוק, בזרימה לא אחידה של מחשבות, זיכרונות, המקבלים ממדים משל עצמם. המיצב  ממשיך וזוחל על הקירות, מעלה ומטה ולעברו של החדר הסמוך. המיצב עשוי מעבודות ציאנוטייפ[1] מטופל, חתוך וגזור.

DOR_4819_222_1.jpg
צילום Doron Adar

"כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל 'הכחול הרנטגני' שאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים 'מתנהגים' כקלף ג'וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע"י מעברים לצורות תלת ממד  ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)".[2]

DOR_4835_222.jpg
צילום Doron Adar

עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מפעילויות בוקר (הליכות), מפריטים שאספה וצברו משמעות בחייה. עבודות הציאנוטייפ מתכתבות באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן ב-1800 בקירוב ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים הופיעה כוורודה במהלך ההדפסה. ומכאן הקשר נוסף לעבודה של אוקרט. הוורוד של אוקרט כמו הכחול אצל אלקויטי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות.

אלחנדרה אוקרט – בשנה שעברה חזרה אוקרט למונטבידיאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהם הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

DOR_4911_222.jpg
צילום Doron Adar

בתערוכה מחפשת אוקרט איך להעביר לצופה את תחושת "הנסיעה בזמן", של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע/תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, פיסות ארוכות, שקופות, שנצבעו במכחול יפני בגווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בעבודות קודמות של האמנית. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות נייר ארוכות, פריכות שיש בהן מן הלימינליות, סיטואציות מעומעמות, שקשה לאחוז בהן, בדומה לפיסות זיכרון מעורפלות. מה שמייחד את הנייר הוא היותו בה בעת בעל איכויות של שקיפות ועמימות ויש בו מן האנלוגיה לעור המתקלף מעל הבשר. השולחן אף הוא מצוי במעין שלב מעבר בין לבין; מחד יש בו את עודפות של ניירות, שקופים וצבועים, ומאידך הניירות משתלשלים ונופלים אל הרצפה, בדומה לקפיצות בזיכרון ולשברי זיכרון.  הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה!

התותים הוורדרדים/אדמוניים מייחדים את עבודותיה של אוקרט; הם נושאים עמם זיכרון לאביה שהיה מביא עמו תותים מחו"ל.

IMG_6885.JPG
צילום Doron Adar

יש בהם מן הגעגוע והכמיהה. הם מוצגים כאלמנט פיסולי, עשויים שעוות דבורים. לאחר פיסולם בשעווה הם מוכנסים לאמבט דיו שחור, השקיפות, והעור החשוף של התות הופכים כאן לעמומים, שחורים כפחם.

העבודות של אלקויטי ואוקרט ניתנות לזיהוי בכתב היד הייחודי לכל אחת מהן, ועם זאת כאמור ניכרים בכל אחד מהחדרים, סימני האחת והאחרת. בחדר של אוקרט מופיע סוס עץ ומגזרת של אלקויטי. ואילו בחדרה של אוקרט הוכנסה מריונטה מעשה ידיה של אלקויטי.

DOR_4868_222.jpg
צילום Doron Adar

בנוסף מופיעים סוס העץ אצל אלקויטי, שמלה שלה בהיותה בת שנה, ומזוודה עליה תותים, סמן לעזיבה, מסע, בלוויית צילומים של טיסה אצל אוקרט.

DOR_4864_222.jpg
צילום Doron Adar

העפיפון – לדעתה של לוסי יכול להחזיק חזק כמו החזקת המחשבות שלא תתפזרנה, וגם לעשות סדר ב"בלגן המחשבות". החוט עובר בערמת ספרים שהיא אנציקלופדית ילדות שהביאו משם וגם אלחנדרה מכירה אותה. הרישום הוא של אמא של אלחנדרה – משכילה ומתרגמת, הרגישו שנוח שזה יהיה על האנציקלופדיה.

DOR_4851_222
צילום Doron Adar

בגומחה – אנציקלופדיה – החלק שדיבר על משחקים, אגדות, ואלחנדרה עשתה תותים כחולים.

DOR_4927_222_r.JPG
צילום Doron Adar

הזיכרון של התותים של אלחנדרה, והכחול של לוסי מהציאנוטייפ. [3]

DOR_4835_222
צילום Doron Adar

 

 

[1] ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה תערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שטרוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפם היומיום: 'מזהה', 'מאפיין', 'ייחודי').

[2] הציטוט, מקטלוג התערוכה. תודה לאפי גן על השיחה עמה ועל קבלת הפנים.

[3] תודה ללוסי אלקויטי על השיחה עמה בתערוכה ועל הכל.

עור שני, SHEVA גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, אוצר אריה ברקוביץ , עד 12.9.2019

IMG_20190828_171309

בתחילת 2018 יסדה האמנית והיזמית ענת גרינברג את קבוצת SHEVA. חברות הקבוצה: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר נפגשות דרך קבע לדיונים אמנותיים, להבנת ומינוף עשייה ומהלכים המקצועיים של כל אחת מהן. החברות בקבוצה שואפות לעורר דיון בנושאים חברתיים ובין השאר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) שיש בהן אפליה ודעה קדומה והאתגר העומד בפני אמניות שגילן מעבר לגיל חמישים, ומקדישות את מרבית זמן ליצירה אמנותית כמקצוע.[1]

בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי פעלו ופועלות קבוצות אמנים/ים רבות: אני מעוניינת להתייחס לקבוצה אנונימית של אקטיביסטיות פמיניסטיות עוטות מסכות שכונו "נערות הגרילה". הקבוצה הוקמה כקולקטיב בניו-יורק בשנת 1985. כל חברה קיבלה את שמה של אמנית מתה כפסיאודון; למשל, פרידה קאלו וג'ורג'יה אוקיף. בציבור הן מסתירות את הזהות שלהן מאחורי מסיכות גורילה. "נערות הגרילה" משתמשות במחקר ובהומור על מנת לחשוף אמיתות. הן אינן מיוצגות ע"י גלריה כלשהי והן מוחות נגד מוסדות, כך שיש אירוניה בכך שהן מוצגות במוזיאונים כגון גטי וטייט, והעבודות שלהן מופיעות באוספי הקבע שלהם.

ונחזור לענייננו: בתערוכה בגלריה הסדנה לאמנות, יבנה מוצגת התערוכה "עור שני". עבודות מגוונות במדיה שונות היוצרות אפקט מרהיב בחלל. האוצר אריה ברקוביץ כותב: "התערוכה 'עור שני', נבנתה סביב נושא משותף שניתן לכל אמניות הקבוצה. כל אחת מהאמניות התייחסה לנושא דרך גוף עבודות אופייניות לסגנונה האישי ומנקודת מבט ייחודית לה. התוצאה המוצגת בתערוכה היא רב- גונית ועשירה הן ויזואלית והן בתכנים. תערוכת 'עור שני' מציעה לצופה מבט רחב על בלות והתחדשות, עבר והווה, חומר ורוח". [2] IMG_20190828_171306.jpg

תחת ידיה של רוזה בן אריה הופכים חומרים סינתטיים תעשייתיים: יריעות ניילון עצומות ממדים הטבולות במלחים, דיו, דבקים פלסטיים, פיגמנטים ועוד למארג ששפתו אמנם מופשטת, אך מאזכר נשל של עור טבעי וטבע מלאכותי כאחד. המרקמים התלת ממדיים ספוגי הפיגמנטים הצבעוניים משדרים תחושת יופי והוד.

רוזה בן אריה.jpg
רוזה בן אריה

פניה המצולמות של אדית גורן, ולעתים עיניה בלבד, מבצבצות/עולות מבעד לקימוטי נייר פרגמנט שצבעו כצבע העור. העיניים כידוע הינן ראי הנפש! בעבודות שלפנינו, עיניה של גורן מתבוננות בנו הצופים ישירות, עוקבות, בוחנות, מספרות לנו את סיפורן, לא מניחות לעומדים מולן אפשרות מילוט.

IMG_20190828_171254.jpg
אדית גורן

אדית גורן.jpg

אדית גורן

ענת גרינברג מציגה בעבודותיה בתערוכה התייחסות לנושא המופיע בעבודותיה לאחרונה; עלומים וזיקנה ולמה שהזמן מחולל. סדרת הציורים מוצגת על בדים בגדלים שונים בטכניקה הייחודית לגרינברג- צבע אקרילי מימי ושקוף על בד. המבט החוקר במעין תקריב מציג בחלק מהעבודות את פגמי הגיל והזמן, את הפגיעות ואת הניסיונות מכמירי הלב לטשטש מציאות זו.

IMG_20190828_171544.jpg
ענת גרינברג
IMG_20190828_171503.jpg
ענת גרינברג

בסדרת הפסלים והציורים של דליה חי אקו, מוצגת הדמות האנושית, בדמותה של בובה שחלקי גופה מפורקים לאיברים. הדגש אצל חי אקו הוא על הגוף ופחות על הבעות הפנים. הבובה שהינה מטפורה לאדם, עשויה חומר סינתטי, אך ניתנת להשחתה בידי האמנית באמירה שיש בה מן כאב ועם זאת אפשרות לצמיחה מחודשת.

IMG_20190828_171345.jpg
דליה חי אקו
IMG_20190828_171338.jpg
דליה חי אקו

עבודותיה של איה סריג מתחילות על פי רוב בעבודה אופקית על הרצפה, בבניית קו וכתם על מצע הציור, בעוד שהציור המוגמר מהדהד את פעולת הציור הראשונית. בציורים אלה של סריג המתאפיינים בזיקה למופשט האקספרסיבי, הקווים והכתמים שבהם מעלים אנלוגיה לגוף האדם ולהתרחשות תת עורית, לנימים ולוורידים שמזרימים חיוניות המשוחררת מכבלי החומר.

IMG_20190828_171146.jpg
איה סריג
איה סריג.jpg
איה סריג

עבודותיה של לילי פישר, מושתתות על זיכרונות אישיים, בזיקה לילדותה בארגנטינה. הציורים מציגים סצנות המצויות בתפר שבין מציאות לבין דמיון, עת זיכרונות מן העבר חוברים ומתמזגים עם המציאות היומיומית העכשווית כאן בישראל.

IMG_20190828_171225.jpg
לילי פישר

בעבודות אניגמטיות אלו של פישר מופיעות דמויות נשיות וגבריות, ילדה, כלב/שועל, איקונוגרפיה הנושקת לאוטוביוגרפיה של האמנית. האב הדומיננטי והשמרן, והחירות שעלתה עם לכתו. הסצנות המעלות שאלה באשר לפשרן מצויות בתפר שבין מיניות אסורה, קרבה, אינטימיות בין אישה/חיה, פייטה? אישה/ילדה וילדה על חבל. סצנות המעלות שאלה באשר לפשרן ומעוררות אי-נוחות. חומר הגלם בו משתמשת פישר הוא משחת נעליים על ניירי, ויש בה מן הכיסוי והברקת הלכלוך שהצטבר.

IMG_20190828_171158.jpg
לילי פישר

ולסיכום, מהיכרות עם עבודתן של האמניות בקבוצה, אני מוצאת הקשרים והתכתבויות ביניהן. אף שלכל אחת מהן שפה ייחודית משל עצמה, ניתן למצוא דו שיח במרקמי העבודות- יריעות הניילון הסינתטיות של רוזה בן אריה ונייר הפרגמנט של אדית גורן. הנימים והוורידים שכאילו עולים באוב מעבודותיה המופשטות לכאורה של איה סריג. בעוד שהעיניים שסימלו את עין הרע בעבודותיה הקודמות של דליה חי אקו הופכות לעיניים המתבוננות של אדית גורן. ואצל שתיהן ישנה הבחירה בהצגת חלק מהגוף – עיניים, פנים, רגליים, ידיים…

דו שיח נוסף אני מוצאת בין עבודותיהן של ענת גרינברג ודליה חי אקו – ציוריה של חי אקו מאזכרים ציורי ידיים המופיעים בעבודות קודמות של גרינברג ומנהלים עמן שיח.

ואילו עבודותיה של לילי פישר מגלות קרבה תימטית אף שלא סגנונית עם עבודותיה של ענת גרינברג בעיסוק במעגל החיים – מילדות לזיקנה.

[1] האמנות הפמיניסטית היתה חלק או היבט של פעילות פמיניסטית פוליטית, שהלכה והתעצמה בתחילת שנות ה-70. שורה של אירועים, בסוף 1969 ובתחילת 1970, הובילה לקראת פעולות המחאה הראשונות היוצאות נגד גזענות וסקסיזם בעולם האמנות האמריקאי. בתערוכה השנתית ב-1969, במוזיאון הוויטני בNY, השתתפו 143 אמנים, ביניהם רק שמונה נשים. קבוצה של נשים מעולם האמנות, ביניהן המבקרת לוסי ליפארד והאמנית פיית' רינגולד, הפגינו. באותה שנה קמו מספר קבוצות מחאה נגד קיפוח נשים באמנות ב-NY.

[2] עור שני הינו גם מושג מתחום התיאוריות הפסיכואנליטיות http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99/

מוזיאון פתח תקווה לאמנות DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" , אוצרת: נוהר בן אשר, עד דצמבר 2019

כולנו כבני אדם חווים קשת של רגשות, הנעות בין שמחה, הנאה, עצב, תסכול ועוד. אלה אף באים לידי ביטוי במחוות פנים וגוף, ולעתים אף משפיעים על התנהגותנו במצבים מסוימים. התערוכה  DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מבקשת לעמוד על הקשר שבין רגשות אנושיים לבין אלה העוברים עיבוד באמצעות הטכנולוגיה. תערוכה שמאתגרת את המחשבה וגם הרגש ומעלה שאלות באשר לאמנות בעידן האינטליגנציה המלאכותית כיום.

אמנים משתתפים לפי סדר א"ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (איטליה), רוני קרפיול 

"בינה מלאכותית" היא ענף מתפתח במדעי המחשב, אשר מאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה-90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים-חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה-"אני" שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה"מרחב" דרך שימוש בטכנולוגיות עזר בנהיגה, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לעמוד על ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם.

היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה. בין הנושאים שעולים ביצירות: "בועות הסינון" המשמשות את ענקיות האינטרנט הגלובליות להתאמה של מידע סובייקטיבי עבור המשתמש, שהופך בעצמו לאלמנט סחיר (כמו בפיד הפייסבוק), אפליקציית תרגום קולי שבו-זמנית מטשטשת ויוצרת תרבות, יצירות הבוחנות נושאים כמו תעסוקה בעידן של בינה מלאכותית ועוד.

 העבודה Pseudotime, 2019 של ניבי אלרואי עוסקת במיון וקטלוג של יצירות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-לינארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפש ניסיוני של גוגל, Google Experience  המקטלג יצירות אמנות מקדמת דנא ועד ימינו. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות, שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות, ובכך חותרת העבודה תחת תפיסת הממד הלינארי היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (36).jpg
צילם אלעד שריג

העבודה "מצלמת מציאות חלופית", 2019 של ערן הדס ואייל גרוס מהקולקטיב "מחניים 134" מבקשת להדגים איך הבינה המלאכותית חושבת, איך היא יכולה ללמוד עלינו דבר או שניים. הבינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית.

דור זליכה לוי בעבודה "לשונות", 2019, מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס כעל אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרה של טקסט לקול וקול לטקסט. זליכה יוצר כאן שתי דמויות – מאג'ד וכרמית שיש להן קולות גנריים מסונתזים. שתי הדמויות חוזרות על מילים בשפה העברית ובשפה הערבית במעין דיאלוג. בעבודה, 5 פרקים – איפה נפגשות השפות -היכרות, תפילה, גידופים, נוהל מעצר חשוד, ההמנון וכן שיר אהבה.

ליאור זלמנסון במיצב"פחדים מלאכותיים מלאכותיים", 2019, מתייחס לאתר אמזון Amazon Mechanical Turk בהודו, ולמבצעים עבורנו מטלות שונות. המיצב מתקשר עם האנשים הללו, בוחן את רגשות העובדים הנמצאים "מאחורי המכונה", מבקש מהם לדבר על העתיד התעסוקתי שלהם, עת הבינה המלאכותית תחליף אותם.

העבודה אינטראקטיבית וניתן למיין את הדפים לפחדים רציונליים, שונות, פחדים מוגזמים וכו'. הבינה המלאכותית לומדת אותנו, בני האדם, והשאלה עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להרגיש אותנו, ועד כמה רחוק תוכל ללכת. זו טכנולוגיה גמישה ומתפתחת ואין עדיין תשובות.

פביו לטאנצי אנטינורי במיצב "אלים משועבדים זמנית", 2019, משלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, ובוחן איך חברות גלובליות משתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע באופן רגשי. אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון", שהן ייצוג של גוגל, פייסבוק ואמזון שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. "בועות סינון" הינו מינוח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט כדי לנחש את סוג המידע שהגולש מחפש. לדבריו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה", שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (11).jpg
צילם אלעד שריג

הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסבון. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, הוא מתוודע ל"דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים. במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות"[1] בהמשך בשל המוניטור הקטן עם הבועה, נגלה מי משלושת הגופים – גוגל פייסבוק ואמזון גבר על האחר ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

מיה מגנט במיצג האינטראקטיבי AI Love U, 2019, עוסקת בקשרים בין מיצג, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה. במיצג זה היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברות אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות פוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם.

המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"?

ליאת סגל במיצב FOMO, 2019, מציגה חבורת רובוטים בצורת 'נחום תקום'. המיצב שואב השראה חקר הבינה המלאכותית ותחום המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו אנו מתווכים בתקשורת שלנו באמצעות אמצעים דיגיטליים.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (19).jpg
צילם אלעד שריג

פומו – חרדת ההחמצה. חרדה זו גורמת לנו כל הזמן לקישוריות עם האחרת. המערכת הינה מורכבת, יש בעבודות משקולות, מנוע וחיישנים; החיישנים גורמים להם להפעיל אחד את השני ונוצר מערך שלם ומשתנה.

מירי סגל – המיצב After Life on Mars,2018-19, מורכב משני חלקים ובוחן רגשות בין עבר ועתיד; הקרנת וידאו קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. חלקי העבודה מקשרים בין שני ערוצים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: חקר החלל, וחקר הבינה המלאכותית; בשניהם האדם ניצב מל היקום והידע כאינסופיים.

סגל שמה חפצים על כוכב הלכת מאדים, והאנשים שם יכולים לראותם מסתובבים. החפצים כמו נופלים מהשמיים  על חלל המוזיאון הממשי. מאגר חפצים נלקח ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון. עשרות קטגוריות של חפצים, ובכל אחת מהן, מאות חפצים.

בחלק השני הקרנה של עשן צבעוני בהמלכה מושמע הווידאו קליפ "חיים על מאדים" Life on Mars (1972) של דויד בואי, והשאלה, האם יש חיים על מאדים? עליה לא ניתן להשיב.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (31).jpg
צילם אלעד שריג

בשתי העבודות הגוף נראה ולא נראה. מבחינתנו זו גם מחשבה שלא משנה עד כמה הטכנולוגיה מתקדמת והבינה המלאכותית לוקחת אותנו למאדים. עדיין לא התקדמנו למחוזות חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הפיזי.

דניאל סמול , וידאו דיגטלי, 2017, מראיין דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA4B, ישות וירטואלית המבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר נרחב של זיכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אישה אמריקאית בשם בינה אספן. Daniel R. Small, Animus Mneme (Interview with Bina48).jpg

בינה אספן ובן זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס הומניסטית (Terasem movement) בארצות הברית. הטרנס הומניסטים מאמינים שניתן לקחת רגשות ולהשתיל לאווטר, ושנוכל להתקיים לאחר כלות הגוף שלנו.

רוני קרפיול, מיצב War Assistant, 2019. קרפיול עוסקת בעבודת האנימציה הממוחשבת שלה בשאלות של מוסר ואתיקה בעידן  הבינה המלאכותית. המיצב שלה משלב סרט אנימציה שהוא סימולציה לקרב. ויש גם עפיפון ורחפן. הבינה המלאכותית כאן אומרת "אני עושה סימולציה לקרב עבורכם, תנו לי את השליטה ואני אלחם עבורכם"… מנסה לומר  "רחוק מהעין ומהלב", "לא צריך להתלכלך". "המלחמה הטהורה" – משג של הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו.

רוני קרפיול, War Assistant, מיצב אנימציה בתלת מימד, 2019.png (1).jpg

 

 

[1] מוחצנות-מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות ופתיחות מחשבתית.

ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.

מוסררה בוגרים 2019, תערוכה התערוכה פתוחה בתאריכים 11.7-30.7, ימים- א-ה בין השעות 10:00-19:00, ימי שישי 10:00-14:00

בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגים התוצרים של בוגרי המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית ומוזיקה חדשה.

תערוכה מרשימה המסתעפת למתחם תצוגה במספר מבנים. תערוכה רב-תחומית זו, מפגישה בין המחלקות השונות. מצויות בה עבודות הנמצאות על קו התפר בין אמנות לבין טכנולוגיה, תוצרים חזותיים שונים, צילום ומיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד.

תמטית מצאתי בה מפגשים פוריים המעסיקים את היוצרים/ות – העיר ירושלים, המרחב העירוני ותווי העיר והשכבות שבה, קדושה וחולין, שירה. הטבע על מופעיו השונים מככב אף הוא בחלק מהעבודות, כאוס ושפיות, תפיסות של קץ (אפוקליפטיות), מציאות מדומה ורבודה, ותפיסות של זמן המופיעות אף הן בחלק מהעבודות.

בהחלט ניתן לראות הפריה הדדית ושיתופי פעולה מעניינים ומאתגרים בין יוצרי/ות העבודות.

מוטי אולשטיין, Anticipatingהציפייה לגאולה עומדת במרכזו של פרויקט זה המזמין את הצופה לחוות את התחושה של ציפייה והתגלות. אולשטיין יצא לשאול בחוצות העיר  על תפיסת המשיח כפי שהיא נחווית בחיי היום יום. השיחות העלו הרהור עכשווי לגבי מושג המשיח הפנימי של האדם, שורש ביאת הגאולה דרך הפעולה, ועל השאיפה לגאולת העצמי.

ממתינות. קרדיט מוטי אולשטיין.png
מוטי אולשטיין

המיצג מורכב ממכלול הקרנה, חוויית מציאות מדומה (vr) וממשק האזנה, המיועדים לשימוש הציבור. חוויית הVR- מזמינה את הצופה להתנסות ברגע אחד של התעלות ואחדות. אפשר  לחוות אותה כחוויה רוחנית, כתפילה, טקס מעבר, רגע של התבוננות וחיבור.  כוונה לצאת למסע קצר הבוחן את הגבולות שבין מציאות ודמיון, בין המתנה למימוש, בין אמונה והגשמה.

אבי אלקיים, Trance Human "מבטן האדמה אל צווחת רעם השמים" – במופע אודיו ויזואלי מופשט יוצר אלקיים מופע עתידני המתרחש בשנת 2043. טראנס – יומאן"  חולה שמתמודד עם מחלת הסכיזופרניה מסוג "פרנואידי", מייחל לשינוי במצבו באמצעות הטכנולוגיה המתקדמת של התקופה.

עבודה של הופעה. מוזיקה אלקטרונית ומניפולציות וידאו בזמן אמת. בצורה מופשטת – דמות של סכיזופרן שעובר מסע בעקבות המופע. אלקיים צילם הכל וגם יצר את המוזיקה.

אלנתן אריאל –  מציג בעבודתו צילומים מותאמי חלל, וידיאו ואובייקטים. מרחב עשייתו מתייחס לירושלים בה נולד. "אני מופנם בתוך ירושלים וירושלים גם בתוכי". הוא דוגם דגימות דיגיטליות מהנוף והארכיטקטורה הירושלמית, ומייצר סימולקרה. אריאל תוחם את מבטו לשבע שכונות בלבד ומשתמש בצילומים האלו ליצירת מרחב מדומיין, אינדיבידואלי ונקי מהפרעות, עם חוקים משלו, שמאפשר לצופה מבט משלו.

תלפיות , הדפס דיו. קרדיט אלנתן אריאל.jpg
אלנתן אריאל

שלומי בן עזרא – עונת הליקויים הקראת שירה בין אור לחושך – עונת הליקויים הינו פרויקט המנסה לבחון את המושגים ליקוי חמה וליקוי ירח. שתי התופעות נתפסות מחד ע"י מרבית בני האדם כאירועים מעוררי התפעלות, פלאי טבע. ומאידך, ישנה גם תפיסה המשותפת לדתות רבות ואמונות עתיקות בהן זמן הליקויים, שינוי סדרי השמיים הינו בעל השפעה חזקה על חיינו בכדור הארץ ומבשר רעה.

במסגרת עונת הליקויים מתקבצים יחדיו משוררים רבים לטקס שירה פולחני מול השמש,
בתערוכה זו מוצגת ערכת עונת הליקויים המיועדת לטקס השירה; החוברת מכילה את המידע והכלים הנדרשים להכנה לליקוי.

שם בראל – עבודת מיצב בחלל אינטראקטיבי.

איה גבריאל, עירוי מיצב וסאונד אינסטלשיין – טיפות מים מטפטפות על תופים. איה חיפשה דרך שתעזור לה לשלוט בטיפות, רגעים אקוסטיים המתמסרים לכללי יסוד קוסמיים, למצב של מתח מתמיד בין שליטה לשחרור. מים, חומר אורגני חמקמק, קשה לשלוט בו. הטיפות הן טריגר למופעי הסאונד שקורים בחלל. והגשם זו המוזיקה הראשונה שהאדם שמע. איה גבריאל.jpeg

בתוך פרפורמנס שנוצר בחלל המיצג, נבחן החיכוך בין אלמנטים סונאריים ופלסטיים. מיצג עירוי מבקש להדהד את המוזיקליות והקצביות הראשונית שיש באלמנטים אורגניים בטבע; להוריד עומס מהמחשבה ולהתחבר ללב.

יובל גוטליב, התאספות מיצג והופעה חיה – התאספות היא יצירה בת ארבעה חלקים לרביעיית מיתרים ומכשיר הקלטה.
היצירה נעשתה בהשראת המוסיקה הקאמרית ובמיוחד של הרביעיה, גוף רב תקופתי שהתפתח באופנים שונים לעבר קדמת הבמה של החדשנות המוזיקלית.
באמצעות הקלטה ונגינה לאחור, ובמקביל לנגינה חיה של רביעייה קאמרית בטכניקות מסורתיות ומתקדמות, נוצרות שכבות המותחות את גבולות הזמן והמסגרת של מוזיקה אינטימית זו. התאספות נוצרת מתפקידים כתובים ובחירה חופשית של הנגנים ברביעייה, כך שכל ביצוע הינו ייחודי וחד פעמי.

עמר גולדברג, קו – ״קַו״ הינה עבודת סאונד בת שישה חלקים המבטאת עולם עשיר של גוונים ומרקמים, רגעים של שקט ותסיסה ותזזיתיות מתחלפת בין הקר והמנוכר לבין הטבעי והמוכר.

ריבוד הסאונד בעבודה נוצר על ידי מלאכה מדוקדקת של שילוב סינתיסייזר מודולרי אנלוגי, כלים דיגיטליים (Max/MSP) וכלים אקוסטיים מעשי ידי האמן – מָטְרִיאַנְדָה – כלי הקשה/קשת העשוי מעץ וקפיצים. כל אלו מוצבים במרחב ארבע-ערוצי (קְוַאדְרוֹפוֹנִי) וביחד מהווים שער לדיאלוג מתמשך בין החומר המוזיקלי הנשמע ובין ההמשגה שלו על פני ציר הזמן.

עמית דגים SD EPעמית דגים הוא מוזיקאי ואמן סאונד. האלבום SD EP  שלו הוקלט ומוקסס ב-9 חודשים האחרונים, עם סינטיסייזר מודולרי ומחשב. הטראקים באלבום נשמעים כחלק מניסיון מתמשך למצוא איזשהו מקום בין חוויה פיזית ישירה, חדה וחותכת, לבין חוויה דיסאסוציאטיבית וורבאלית, כאוטית וחלומית. רגעים של בלבול וצלילות, מלודיות נוזלות ונמרחות. מקצבים מתפרקים ומתלכדים לכדי צורות חדשות. חללים משנים מקום וממדים.

עמרי דה פיצ'וטו, Chaosymmetry"how small a thought it takes to fill a whole life" Ludwig Wittgenstein

במערה קטנה במקום בלי שם לפני היות הזמן, ישב שבט קדום ודיבר את ניצני המלודיה. היה זה רגע חסר יחוד שהתגבש לכדי משהו שגדול מסך חלקיו ומספק שכבת מגן להמשך המסע העתיד לבוא. מכל פינה מגיעות מכשפות, השמיים משחירים ותן נשמע ברקע. מילים בוקעות מהחשכה בערפול מסחרר, חוקי הפיזיקה משנים כיוון, ומאום אינו מה שהיה. זהו רגע אחר בזמן אחר, צל ישותן של דמויות לא קיימות מופיעות לבכורה עולמית של יצירת מחול לא אמיתית. טיול כאוטי בנבכי העבר במבט מסחרר ולא מובן.

היצירה chaosymmetry התחילה מהרעיון של כאוס סימטרי. כלומר השאלה של איך אפשר להציב חומרים מוזיקליים רנדומליים לתוך מערכת חוקים נוקשה אך דינמית, בעלת שינוי תמידי ונרטיב שחוקר את הרעיון הזה בתקופות זמן שונות בעלות סימטריה שונה אך דומה.

דוד הכהן, Findingsהכהן הוא יוצר מוזיקה אלקטרונית מירושלים – David Hacohen is an independent electronic Music producer from Jerusalem, Israel. Blending mainly house and tech house with downtempo synth sounds and atmospheric pads to create sonic journeys.  'Findings' is his first album.

איתמר כהן, משקל – "אני מנסה לשיר ולרקוד בתוך מציאות שבורה וכאוטית
אני מנסה לחזור לבית חדש אני מנסה להמציא זהות אני מנסה להפוך אלקטרו לטראפ ובחזרה לצעוק וללחוש לעשות טאראב על 130 פעימות לדקה לעשות ראפ בעברית על הקלטות שטח לשבור ליפול ולהרים".

דניאלה ליונגסברג, F-MOGF-MOGis Daniella Ljungsberg's first solo album. All the sound sources in the album originate from glass.

ארון אלבום שנוצר מסאונד של זכוכית. יש מחשבה להציג זאת בחלל שתהיה לכך ויזואליה. הכל הינו חריקות, סאונד של זכוכיות.

הילה עבהאל, צינורות מ.3 – זרם התודעה האינסופי, מחשבות שמתרוצצות הלוך ושוב בתעלות נפשנו מובילות לרגעים של ערפול כל החושים. לעיתים צפים בבריכה, לעיתים מאבדים את העשתונות.

מעין וינר, קורא שנית – הפרויקט מציג סידרה של כרזות פוליטיות בהשראת אורי אבנרי ז"ל ועיתון "העולם הזה", ארכיון ושעלה באינטרנט. תוך קריאה חוזרת של הכותרות והשערים של "העולם הזה", וינר משווה ומערבב בין אז והיום, מוציא מהקשר, וחושף את אבק הזמן. קורא שנית מותח קווים ומקשר את אותה התקופה שמונצחת בדפים לימינו אנו. נדמה כי מרחק הזמן פחות גדול ממה שהיינו מצפים.

מיכאל טיבר, The Engrew Creaturesבעבודה זו חיבר טיבר תחילה את אותיות העברית והלועזית (היושבות ביחד במקלדת) על-מנת ליצור אותיות חדשות. החיבורים והניסיונות הובילו אותו לבריאת אייקונים (דמויות) הבנויים מהיבריד האותיות. לכל אייקון/דמות יש שם משלה אשר בנוי מהאותיות שממנה היא מורכבת.

אבישג סיבוני, Patterns of Pollusionבפרויקט זה עוסקת סיבוני בהשפעות ההרסניות של דפוסי ההתנהגות שלנו כחברה על הסביבה. היא עושה זאת דרך יצירת פאטרנים, והחיבור שלהם לעולם האופנה ודפוסי הצריכה שלנו. הפאטרנים מורכבים מקולאז'ים ומחיתוכי תמונות של סוגי זיהום שונים שיצרה מתמונות שנלקחו ממנוע החיפוש של גוגל. הנראות של הזיהום מוצגת לנו כמשהו אטרקטיבי ואסתטי. בעבודה זו מעבירה סיבוני ביקורת גם כלפי אלו אשר ניתן להגדירם כבעלי מודעות סביבתית גבוהה יותר שאף שצורכים אופנה אקולוגית יותר וכדומה, ממשיכים לצרוך דבר אחר, עד הטרנד הבא.

פאטרן פלסטיק. קרדיט אבישג סיבוני.jpg
אבישג סיבוני

הטקסטים הכתובים על הקיר הינם נאומים של גרטה ת'ונברג Greta Thunberg נערה בת 16 משוודיה, אשר נושאת נאומים ברחבי אירופה בנוגע למשבר האקלים.

בר ערן, בין וגם, מיצב ופרפורמנס – בר ערן- אמנית קול, עובדת עם מערכות אלקטרוניות לא יציבות וכלים אקוסטיים בשימושים נרחבים, מתעסקת באימפרוביזציה, ובאיכויות הגלומות בטווחי הביניים של הנגינה והכלים עצמם. גננית אקולוגית, חברה בקבוצת unitemp הירושלמית.

העבודה במיטבה בדלת סגורה. במהלך התערוכה אני אארח חברים ואת עצמי בתוך החלל, כל הפרטים באיוונט: https://www.facebook.com/events/713248255799072/

איתי פיטוסי ?  

עמוס פלד, ארמגדון – זמן הוא ביולוגי, הוא מטבוליזם, הוא תהליכים כימיים בתוך התא, הזמן נוצר מהחיים עצמם. מודעות לזמן היא דבר שונה ( היא אסון וברכה), בגלל הריחוק
כשאנחנו חורגים ממקצב הזמן, אנחנו לרוב מתקיימים דרך המודעות לזמן הקצר
שמשאיר אותנו מחוברים – השמש\ הירח\ שעון\ קפה שמעלה עובש,

בחלל הפרויקט פועלת מערכת אוטונומית הקוראת את גלי המוח וקצב הלב של "המתנדב",
המחובר למערכת מציאות מדומה אינטנסיבית הפוגעת בתפיסת הזמן והחלל הנורמלית ומשדרת את גלי המוח ופעימותיו אל מערכת ווידאו\סאונד אנלוגית הבנויה ממשדר RF שמשפיע על תמונה וסצנות במסכים ורמקולים. "המתנדב" מחובר גם ללופים של ווידאו הלקוחים ממקטעים שעמוס בחר מצילומי ווידאו שצילם. הלופים משחזרים את אותה שניה שעמוס בחר שוב ושוב ושוב ומוציאים אותה מההקשר הנורמלי.

חגית טאי צברי, את נמצאת כאן – העבודה "את נמצאת כאן" עוסקת במרכז העיר ירושלים- האזור בו גרה האמנית עשר שנים ומבקרת בו מילדות. "רציתי להפשיט את העיר מהמשמעויות הפוליטיות, הדתיות וההיסטוריות שמייחסים לה ולהסתכל עליה כמי שגרה בה, כאן ועכשיו. אני מאמינה כי המרחב העירוני מייצג ומשפיע על המרחבים הפנימיים של המתגוררים בו. אני משתמשת במפות, בצילומי אויר, בווידאו ובטקסטים כדי לחקור את העיר ולנסות לבטא את המכלול של מה שאני מרגישה בה." שימוש במפות על-מנת לחקור את המרחב העירוני מצד אחד, וחקר המפה ככלי לבטא את החוויה העירונית, דרך פריזמה אישית, מצד שני.  למעט אחת, כל העבודות מתבססות על צילומים ממערכת המיפוי של עיריית ירושלים.

אביגיל צדיק, שיר אהבה לירושלים – אביגיל צדיק מציגה עבודת חלל הכוללת סאונד, מיצב ווידיאו. היא יוצרת בירושלים אשר מפעילה אותה כעיר רב תרבותית ומרובת קולות, צבעים וטקסים. את הפרפורמנס הווקאלי המתועד בווידיאו היא יוצרת במקומות תפילה בעיר- בתי כנסת, כנסיות ומסגדים. קולות התפילה וקולות הטירוף הקיימים בעיר המורכבת הם מצע לעבודתה. היותה עובדת סוציאלית אשר עובדת עם הקהילה בעיר, ועם אנשים שהחברה מדירה אותם בשל היותם אחרים, משפיעה על תפיסת עולמה כאמנית רב תחומית אשר מתייחסת בעבודתה גם להיבטים נפשיים.  שירה: אביגיל צדיק  קלרינט: ניתאי לוי

שרון קספר, נדודי שירה – היוצרת טיילה בארץ, מדרום לצפון, על מנת לאלתר עם מוסיקאים מארחים שונים מסגנונות שונים, ולבחון לבדה ויחד איתם מה מוביל לאלתור טוב, ליצירה פורה, וכיצד ניתן לעבד חומרים רבים ושונים בתור יוצר מאלתר.

אלינורה שוורץ, Schumtzigאלינורה שוורץ חיה כאמנית נסתרת בקהילה החרדית. עבודותיה נעות על פני מדיומים שונים: וידיאו, צילום, פרפורמנס, מיצב וטקסטים. המחקר הוויזואלי שלה נשען על ההיסטוריה הפרטית של מי שמצויה בתוך מערכת חברתית בעלת אמונות, חוקים וגבולות, אך גם עומדת בעמדת הצופה מבחוץ. כרקדנית לשעבר, היא מייצרת פעולות אותן היא מתעדת באמצעות צילום ווידיאו. היא מחברת בין שפה חזותית עכשווית לבין השפה התורנית המגולמת בכתובים : הגמרא והתנך. בעבודותיה היא נוגעת בשאלות של מגדר, מיניות וטקסי נשים. בתערוכת הגמר שלה היא מציגה מגוון זהויות אשר קיימות עבורה בחיים ומיוצגות באמצעים אמנותיים.

אמילי, Irritable Syndrome  – ההפרעות שיש לאמנית לא נתפסות לעתים בעין המתבונן, לעתים הן קלות. מרבית הזמן הן סוג ש כאוס בר-שליטה, הלוצינציות ויזואליות שיכולות לקרות בכל רגע… בדרך כלל היא יכולה לבודד אותן מהמציאות, להתעלם מהן ולעתים אף להנות מהן.  הן לימדו אותה איך להתמקד בריבוי של דברים בו בזמן. הן הפכו אותה לאדם "מקשיב" , לימדו אותה איך לתכנן דברים ביתר דיוק. ולעתים הן גיהינום….

התערוכה מנסה להראות את האספקטים המהנים יותר של אמילי, ואפשרות לתעד את רגשות הצופה באמצעות מצלמת וידאו. ההתנסות של הצופה תושפע ממיצגים שנאצרו וטופלו ע"י האמנית… הרצון הוא ליצור an Irritable, Beautiful, Syndrome.

ורוד שמאסנה, מחנה פליטים שועפת

וורוד נולדה בכפר קטנה אשר ברשות הפלשתינאית. היא נולדה לקוית שמיעה ועברה עם משפחתה למחנה הפליטים שועפת כדי לקבל תנאים סוציאליים טובים יותר. בשלוש השנים האחרונות צילמה בכפר קטנה ובמחנה הפליטים שועפת את הסביבה, ואת החיים בבתי המשפחה בשני המקומות. בעת הצילום ברחוב, היא מתארת מצד אחד את המחסור בתשתיות, את האשפה, ומצד שני מחפשת גם את יופינ של האבן והטקסטורה שלה. כשהיא מצלמת בבתים מעניין אותה להראות את החללים שמשמשים את המשפחה: מטבח, סלון, חדר שינה, מרפסת שמשקיפה החוצה. בפרויקט הגמר, מציגה וורוד את הסיפור של שועפת. חלק מהצילומים צולמו בחשאי באמצעות מצלמת הטלפון, ואחרים באמצעות מצלמה אנלוגית ודיגיטלית. חשוב לוורוד להראות את המחנה לחברה הישראלית. מקום שחלק מהישראלים, היהודים לא יכולים להיכנס פנימה.

צילום ורוד שמאסנה 8.jpg
  ורוד שמאסנה

רון שסקין, פוטנציאל// מגברים  ?

 

ליווי וריכוז פרויקט הגמר: אבי סבג, איילת השחר כהן, בת דזבלי, אילן גרין, גיא גולדשטיין, רם ברכה, טלי בן נון, יוני ניב, קיקי קרן-הוס, נועם ענבר, דן ויינשטיין, ערן זקס, אורי דרומר, ליאור פינסקי, אבי ברמן   עיצוב חזותי: דר לאור

תודה לאנשי מוסררה על המפגש המעניין, על האירוח ועל השינוע.

החומרים הם עירוב של אלו מהמפגש + האתר. https://www.musrara.co.il/graduation-2019/2019/06/16/%d7%9e%d7%95%d7%98%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%9c%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%99%d7%9f/

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים, אוצר יאיר ברק. עמיהד 12, שוק הפשפשים, יפו, 3.8.2019-18.7.2019

אביה קרוניץ.jpg
אביה קרוניץ

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.

בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.

ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".

יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".

ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.

"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".

אביה קרוניץ 2.jpg
אביה קרוניץ

גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.

דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.

דניאל בן ארי
דניאל בן ארי

הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים  וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.

הגר פטר 1.jpg
הגר פטר

ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.

ל.לאו 1.JPG
ל. לאו

ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ.  הסיפור המשפחתי שלה  הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.

ליאור פרוכטמן 2.jpg
ליאור פרוכטמן

מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1]  מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.

מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.

מיכאלה מיזן.jpg
מיכאלה מיזן

נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.

נטע אסא ברכה.jpg
נטע אסא ברכה

נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.

נטע זינגר.jpg
נטע זינגר

נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]

נסרין וואחידי
נסרין וואחידי

כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.

נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.

נעמה אמיר.jpg
נעמה אמיר

ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.

ספיר נתן 2.jpg
ספיר נתן

פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3]המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.

פאינה ונגה באר שבע.jpg
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים, תחנה ב"ש

קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.קרן דרכסלר 2.jpg

"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".

רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".

בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.

רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.

העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.

רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.

"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".

דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים  כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.

דנה חודקביץ' 1.jpg
דנה חודקוביץ

תודה ליאיר ברק על השיחה עמו

תודה על חומרי התערוכה

 

 

אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank

[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.

[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).

"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.

"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.

"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.

[3] ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).

"שקיעה", אמי ספרד וניר מצליח, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: שרון פוליאקין עד 27.7.2019

 

gifDoor-1.gifמסכי נייר משולבים בעבודות ניו-מדיה נגלים לעין המבקר בתערוכה "שקיעה" תערוכה זוגית של אמנית, אמי ספרד ואמן, ניר מצליח.

הדלת! הדלת שבשעריה נכנס המבקר, שיש בה מן ההבהוב הפלאי, מקדמת את פני הצופה בכניסה לתערוכה, כמעין "מלכודת דבש", ואז, נגלים לעיניו הבית/דירה על חלקיו. העבודות שהן מיצב site specific בתערוכה, מציעות לצופה להלך בין הקירות, החלונות, להשתהות, ולהפנות מבט שיש בו מן הרפלקציה באשר למושג בית, ועל כך בהמשך. avi52280b.jpg

בשיחה עמו מספר ניר מצליח על המפגש עם האמנית אמי ספרד ועם האוצרת שרון פוליאקין שהעניקה ליווי אוצרותי לתערוכה.[1] "מצליח צייר בגרפיט על נייר אורז, כשסיים צילם את העבודה ושלח לאמי ספרד, שהכניסה את הדימוי לעולם הווירטואלי שלה. ספרד בונה בתלת ממד פעולה רישומית: עבודת הוידאו, לדוגמה, היא דימוי בתלת ממד שרשמה לפי צילום בתוכנה. והעבודה מטיילת בתוך הרישום.avi52258b_1.jpg

זהו עיסוק זוגי: דיבור על בית, יסודות של בית, הסתכלות פנימה והחוצה, ציבורי ופוליטי".[2]

 

 

הבית שאת חלקיו בונה/בורא מצליח, עשוי מנייר אורז סיני (מיששתי, ברשות כמובן), גרפיט, פחם, דיו, צבעי מים ודבק. נייר כחומר אורגני, מטבעו פגיע. נייר האורז, במקור דקיק ומועד לפורענות הופך בידיו של מצליח לחומר קשיח ועבה ועם זאת יש בו מן השקיפות.avi52290_1.jpg

ספרד, משלבת רישום וציור עם עולם הניו-מדיה. עולם וירטואלי המבוסס על פלטפורמות של משחקי מחשב ועוד.avi52302_1.jpg

בבית זה על מרכיביו: מסכי הנייר, הקירות, החלונות, הווילונות והתריסים, כיסא וטלוויזיה והדמויות של מצליח, משתלבות עבודותיה הווירטואליות של ספרד.

בתולדות האמנות אנו מוצאים שיתופי פעולה זוגיים רבים. גם כאן שיתוף הפעולה הוא זוגי ונוצר בתהליך של ניסוי ותהייה. "במהלך השנים הפרספקטיבה שלנו כיוצרים משתנה. היא משפיעה על האופן בו אנו חווים ומפרשים את החיים סביבנו. היום שנינו מוצאים עצמנו במקום דומה, רואים את העולם דרך פריזמה של בעלי בית ומשפחה. נקודת מבט זו מייצרת הזדהות ומדגישה את הקשיים במציאות המקומית ואת ההשפעות החברתיות, התרבותיות והמוסריות של מציאות זו עלינו".[3]

עבודה יחדיו מזמנת תהליכים שיש בהם מן החיפוש, "שילוב כלים", היא דורשת מבעלי העניין ויתור על אגו. כאן נוצר שילוב מעניין ומאתגר בין בית על מרכיביו לבין תוצרים עכשוויים הקשורים לטכנולוגיות בנות הזמן ומוצאים את מקומם בין חלליו ובתוכם.cibur 2.jpg

העבודות של מצליח מאוד גופניות וחומריות. יש בהן עקבות כדברי פול ריקר (Paul Ricœur) [4] עקבות למה שהיה ונוצר, עובר שינוי ומוצג. עבודותיה של ספרד, במקור ציירת, וכפי שכותבת חיפשה רבדים נוספים לביטוי והבעה של נושאים ומזה שלוש שנים עושה את צעדיה בעולם הווירטואלי. משתמשת בטכנולוגיות ובעיצוב 3D.

ובנוגע לבית! מהו בית, האם בית הינו מחסה, מכיל, שומר ומגונן או שמא יש בו מן האחרות? זיגמונד פרויד, במאמרו "המאוים", 1919 מדבר על חרדת ה-Unheimlichkeit שהיה האימה מפני הלא ידוע המהלך ומצוי במקום המוכר לכאורה, הבית. [5] .תחושה זו מתעצמת אף יותר בשל הצל המשנה פניו בהתאם לשעות היום, ובהתאם לאור המסתנן פנימה מן החלון החיצוני שאף הוא עבר פעולת התערבות של שני האמנים וקיבל מעין "גופניות".avi52297

הבית בתערוכה, מפתה ומזמין כמו "התפוח" המיתולוגי, ובה בעת יש בו מן השבריריות, התהייה, הלא נודע

תודה לניר מצליח על השיחה עמו ועל חומרי התערוכה

קרדיט לצלם: אבי אמסלם

[1] מצליח וספרד נפגשו בעת לימודי התואר השני באמנות באוניברסיטת חיפה. שרון פוליאקין, הינה ראש החוג.

[2] משיחה עם ניר מצליח בתערוכה

[3] מטקסט התערוכה

[4] פול ריקר, הפילוסוף הצרפתי (2005-1913) עוסק במחקריו במהות הזיכרון, שכחה וכמובן עקבות (מנטליים, פיזיים ואחרים)

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג