טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.

 

פראדה מַרְפָה, המיצב של אלמגרין ודראגסט

הורד (1)
הInterior view of Elmgreen & Dragset, Prada Marfa, 2005. Photo via Flickr.

פראדה מַרְפָה, המיצב של צמד האמנים  אלמגרין ודראגסט (צמד סקנדינבי המורכב ממיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט) הוקם ב-2005 בפאתי  מַ רְ פָ ה עיירה שכוחת אל בטקסס. המיצב הצבוע בלבן, מדמה בוטיק של פראדה מותג האופנה העילי, הוצב לא רחוק מהכביש על שטח אדמה מאובק המוקף משלושה צדיו בגדר. פנים המבנה עוצב בדומה לחנויות של פראדה. בלילה מוקרן אור בוהק על מדפי הנעליים שמאחור, מאיר את התיקים המוצגים מקדימה ואת חזית הזכוכית. הדלת אינה ממלאה את תפקידה כדלת כניסה, ולא ניתן להיכנס בשעריה. המבקרים העומדים מול פראדה מַרְפָה, יכולים גם לראות את הגבעות שמעבר לעיירה. נראה כי חנות יוקרה ריקה, משום מקום, אפופה בהומור סוריאליסטי, "נחתה" באמצע המדבר השומם. זמן ניכר קודם הקמת המיצב הוצב במקום שלט: "פראדה מרפה תיפתח בקרוב". השלט עורר תהייה שכן פראדה ידועה בחנויות שלה הממוקמות בערים גדולות ומרכזיות ברחבי העולם וב"קליינטורה" עתירת ממון.

בשונה מחנויות "פראדה", עתירות הממדים והפאר ברחבי העולם, המיצב מציג חנות בקנה מידה אנושי. כאמור, החנות אינה פתוחה לקהל הצופים, אותם עוברי אורח, שאינם יכולים לעבור את שעריה. המיצב עומד כמעין "כמוסת" זמן שעצר מלכת..

הורד.jpg
Photo by Brandon Burns, via Flickr.

הודות לאינטרנט, הפרויקט צמח מעבר לכוונות המקוריות של האמנים. ב-2001, אלמגרין ודראגסט הקימו את "Opening Soon/Powerless Structures, Fig. 242" בגלריה Tanya Bonakdar בצ'לסי. על פיסת נייר לבן המכסה לחלוטין חלון נכתב: "Opening Soon PRADA" (בפנים, העבודה היחידה ששימשה לתצוגה היתה שעון בפינה). בזמן זה, מותג האופנה האיטלקי עמד לפתוח את החלל המעוצב ע"י הארכיטקט רם קולהאס במוזיאון גוגנהיים במיקום שעבר בסוהו. האמנים עמדו על האירוניה באשר לאופן שבו אופנה ומיתוג חודרים לעולם האמנות. "חשבנו על הרעיון בהקמת בוטיק אופנה יוקרתי, מרוחק ומנותק לחלוטין מכל קונטקסט עירוני".

תחילה אלמגרין ודרגסט רצו להקים את פראדה המדומה במקום אחר; הם אהבו בעיקר את הצליל המשתמע ב"Prada Nevada". הם ניסו לקבל מימון ממשלתי באמצעות קרן אמנות שבסיסה בניו יורק נוצר קשר בינם לעיר הקטנה בטקסס, כולל מכון האמנויות Ballroom Marfa. "מרפה הפכה להיות מקום מושלם לעבודה, כשליד נמצאת קרן ג'אד והמורשת של המינימליזם", צמד האמנים סיפר לעיתון. הם האמינו שהפסלים הפשוטים של ג'אד שנעשו לעתים קרובות בעץ או מתכת ויכולים לדמות לריהוט, חובקים בחובם את האסתטיקה העתידית של פנים מרכזי קניות. הצמד רואה את העבודה שלהם כקפסולה בזמן, חקר באשר לאופן שבו בני אנוש מותירים חותם בעולם.

"פראדה מרפה" צובר מטען של שנים, ועדיין יש בכך את המסר הראשוני. אלמגרין ודרגסט מאמינים שהשינוי הגדול שחל בעבודה הנו הנוכחות המוגברת שלה ברשת (הם מציינים שבשנת 2005, אינסטגרם לא היה בשימוש עדיין). הפעילות של ביונסה, והעובדה שהסמל לפראדה מרפה שבזמנו עיטור את סט Gossip Girl, עזר להביא קהל מבקרם עצום.

בתחילה אלמגרין ודרגסט דימו מיצב הנושא את סימני הזמן ללא התערבות או שימור, אך לאחר מספר אפיזודות של ונדליזם (גרפיטי, ועוד) ולאור רצון אנשי הקהילה, אמן מקומי משמש כעת כמשגיח במקום.

באשר לפארדה, המותג השאיל ברצון את קוד הצבע, עיצוב הפנים, הנעליים והתיקים. "הם היו כה 'קולים' באשר לכך, אף שהם הבינו את הביקורת המוטמעת בכך", אמרו אלמגרין ודרגסט. וכך חנות 'מזויפת' משתמשת בארכיטקטורה לא צפויה על מנת לעורר מודעות לרעיונות אודות העתקה, אודות הקשר בין הפוליטי לבין האסתטי, ובין אמנות לבין החיים, אך גם יש בזה מעין מבט מתבונן אל טריטוריה מעוררת קנאה שלמעשה אינה נגישה לצופה. וכשחושבים על כך יש בכך דומות  לאינסטגרם עצמו.

 

Cohen, A. (2018, May 25). Re: The Fake Prada Store in the Texas Desert That Became an Art Mecca. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-fake-prada-store-texas-desert-art-mecca

ז'וזף יוסף דדון, תערוכה "Sillons" , ורסאי, Espace Richaud, אוצרת: איזבל בורז'ואה; עיצוב: דורון פון בידר. תאריכים: 7.10.2017-3.12.2017

ERV 2017-Joseph Dadoune-001.jpg

ז'וזף דדון  מציג במהדורה ה-6 של "Nuit de la creation", בעיר ורסאי. כאמן אורח, הוזמן דדון לעבוד עם סטודנטים מביה"ס לאמנויות יפות בורסאי, והוא מציג מבחר מיצירות שנעשו לאחרונה ב-Espace Richaud, חלל תצוגה שנחנך לאחרונה. בצד העבודה המונומנטלית שלו "קיוסק שחור", מוצגות שלוש סדרות: "Tars", "Impossible Calendars", "Flowers/After War", המספקות מבט מקיף על הפרקטיקות האמנותיות של דדון ושטחי העניין שלו, ומנהלות דיאלוג עם יצירות משל אמניות ואמנים כ- Geneviève Asse, Camille Henrot, Eugène Leroy, Aurélie Nemours, Jean Michel Sanjouand, Jean Michel Othoniel and Helen Mirra באוספים של FRAC Ile-de-France.

ERV 2017-Joseph Dadoune-025.jpg

בלב היצירה של ז'וזף דדון (יליד 1975) עומדות סוגות אודות בחינת גבולות החוצצים בין מזרח לבין מערב, יחסי כוח  ויחסי מרכז-פריפריה, מרחב מקומי, דמיון וממשות, קדושה וחולין. החקר של דדון, ממזג פרקטיקה אמנותית, אקטיביזם חברתי וחשיבה מטאפיזית במגוון יצירות ומדיה – וידיאו, צילום, ארכיטקטורה ורישום. בין היצירות הנודעות ביותר שלו הסרט "ציון" (2006-2007), שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז, בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל; תערוכות שצמחו מעיר ילדותו "אופקים" ומתייחסות אליה: פרויקט "במדבר".[1] "Impossible Calendars" (2013), שהוצג במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה "האלכימיה של המילים: אברהם אבולעפיה, דאדא, לטריזם", (2016), במלאת 100 שנה לתנועת דאדא; ולאחרונה, "Protective Barriers", מקבץ של רישומי מלחמה אוטוביוגרפיים שפורסמו על- ידי Éditions Arnaud Bizalion.

ERV 2017-Joseph Dadoune-029.jpg

ז'וזף דדון הוכתר לאחרונה בתואר Chevalier des Arts et des Lettres (Knight of the Order of Arts and Letters) מטעם מיניסטריון התרבות הצרפתי. ביולי 2017, הפרויקט שלו Un Printemps arabe (An Arab Spring) המורכב מ-39 עבודות ו-17 וידיאו נבחר לאוספים של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית – מרכז פומפידו. התערוכה הנוכחית שלו Sillons המוצגת בין 7 באוקטובר ועד 3 בדצמבר 2017 ב-Espace Richaud, ורסאי, מלווה בספר http://www.arnaudbizalion.fr/fr/art/61-sillons-joseph-dadoune.html, ובו טקסטים מידי האוצרת איזבל בורז'ואה, דרורית גור-אריה, מישל טובל, רפאל זגורי אורלי ודורון פון פידר.

המקום בו מציג דדון הוא חלל תצוגה בן שלוש קומות, ליד ארמון ורסאי:

בקומה I – מוצגות עבודות זפת; כל עבודה שונה ממשניה. מסביב, "פרחים אחרי מלחמה".

בקומה II – סדרות הפרחים ועבודות נוספות בזפת.

במינוס I – הקרנה של הסרטים: Sion 2006  ; Phoenix I & II 2010.

Black Kiosk "קיוסק שחור" – עבודה ארכיטקטונית מושגית המטלטלת בין הקבוע לחולף, חוקרת את הפוטנציאל הסביבתי המצוי במבנים נטושים הממוקמים בפרברים של מרכזים עירוניים. Tarsמיצב מונומנטלי המתנשא למידות 4X8 מטרים, עשוי כולו מביטומן.

דרורית גור-אריה במאמרה "סוכה שחורה בדרום צרפת" כותבת על "קיוסק שחור": ״קיוסק שחור״ של ז׳וזף דדון הוא ממין האדריכלות של הרוח. זהו מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק, שבה בעת נראה כסוכה המיועדת להכנסת אורחים". […]  "קיוסק שחור ממשיך את עיסוקו של דדון בשנים האחרונות באדריכלות רעיונית שבין קביעוּת לארעיות, תוך בחינת הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב-תרבותי שאינו מתנכר למקורותיו ואינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני".

בהמשך כותבת גור-אריה: "מודל הבית השחור של דדון זכה לגלגולים נוספים בסדרה של עבודות מינימליסטיות העוסקות בחומר ובהיעדרו. ב-2013 בנה דדון עוד גרסה אישית לקמרה אובסקורה, קופסה שחורה עם פתחים בחזית, בגב ולאורך הצדדים (בעומק כמה סנטימטרים) להחדרת אור. בהמשך צילם את חזית הקובייה, שהפכה לדימוי צילומי דו-ממדי שכוסה ונמרח בזפת שחורה. אחת מעבודות דו-ממדיות אלה, קופסה שחורה בתוך ריבוע II שהוצגה בפונדסיון ריקאר (Fondation Ricard) בפריז, היתה פעולה מטא-רפלקסיבית, כעין משחק מראות המשקף את חדר החושך על הזפת, בחומריות המרמזת למקורו והולדתו של מדיום הצילום".[2]

ERV 2017-Joseph Dadoune-129.jpg

בתערוכה ארבע סדרות על נייר אשר לחומרים שבהן מהלכים של זמן:

  1. Flowers/After War. Blind Spot (Tel Aviv, 2015-2016) Series of 36 Black oil pastels on paper

הרישומים מהווים סוג של שדה פרחים עם צבעים שנושאים חיים ומוות, נוכחות והיעדר. כל פרח משובץ בשתי מילים: LOST MEMORY ושתי נקודות.

  1. Series Forty-four Sunrises (44 X 90 years. 44 X 30 days. 44 X 12 months), 2016 Series of 44 watercolors

בסדרות הרישום המונוכרומטיות שלו Forty-four Sunrises, ז'וזף דדון מציג את הדפים הקרועים של לוח דמיוני. הדפים שנראים כאן אינם תואמים לתאריכים ידועים, ובמקום זאת הם מודדים את זמן החיים והחלוקות שלו  באופן שונה (דף ראשון לדוגמה: 90 שנה, 30 ימים, 12 חודשים וכן הלאה).

  1. In the beginning, an impossible calendar (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 20 tar-on-paper

הרישומים מוצגים ללא תיארוך, ועדיין הם מצוינים עם רצפים מספריים שאינם ניתנים לפענוח בתחילה. אפשר ואלה תאריכים משיטה סולרית אלטרנטיבית. רצף הזמן הקוסמי גדול מ-2017 או מ-5,777 השנים שנקבעו לנו. עלינו לנטוש את הלוחות הרגילים שלנו ולהתחיל במרחב חדש של זמן ההולם להופעתו של פוטנציאל פילוסופי וקיומי חדש.

  1. Impossible Calendar/gold, olive oil (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 15 surfaces using olive oil and metallic paint on paper

הזמן אינו תלוי או קשור לתנועת השמש או הירח, אלא מתבסס על מערכת הכוכבים או על אירועים כימיים או גיאולוגיים המתרחשים ביקום. ההגדרה הבלתי ניתנת לערעור של לוח-זמנים אנושי הכרוך על כורחו בדתי-הפוליטי איבדה מכוחה. בימים עברו, כשאדם רצה להגדיר זמן, הוא יצא אל החוץ, לאוויר הפתוח והתבונן בירח או בשמש. כיום, לוויינים מספקים חזון חדש אודות הגיאוגרפיה הקוסמית שלנו מזווית גאולוגית ומפרספקטיבה של זמן. התערוכה מציעה אפשרות חדשה היכולה להיראות כסוג של משעול אוטופי.

ERV 2017-Joseph Dadoune-052.jpg

הצבעים המופיעים בעבודות הם שחור/לבן המסמלים ניגודים והינם מחוץ לגלגל הצבעים, והצבע הצהוב המסמל את אור השמש, את האור הבוהק והמסמא האופייני למדבר ולאופקים, מקום מגוריו של דדון, והינו אחד משלושת צבעי היסוד- אדום, כחול, צהוב. אדום, ירוק, כתום ועוד.

ERV 2017-Joseph Dadoune-064.jpg

עבודות וידיאו:  

Sion 2006

Phoenix I & II 2010

 

תודות ממעמקי הלב לז'וזף יוסף דדון על טקסט התערוכה והדימויים;[3] תודות רבות לדרורית גור-אריה מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות על חוכמת הלב והאוזן הקשבת.

 

[1] http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=1770

[2] דרורית גור-אריה, סוכה שחורה בדרום צרפת", ערב רב, 11.1.2015 https://www.erev-rav.com/archives/35044  במאמר מופיע האזכור לכך שב-1826 משח המדען ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) לוח מתכת בתמיסת זפת, ליצירת התצלום המוקדם ביותר המוכר לנו כיום.

[3]הדימויים וטקסט התערוכה https://www.dropbox.com/sh/qozsjbpncbac7yh/AABUz5bTbV9bU_yDx4V6GwTpa?dl=0

 

 

גורדון פינת בן יהודה

שיטוט בגלריות במתחם גורדון/בן יהודה- משיטוטי יום ששי – תערוכות מפתיעות, חלקן על גבול ההפשטה, חלקן נוגעות בגבול שבין לבין – בין מופשט למחצה באופן המאזכר עבודות פרוטאז' לבין כתמיות ענוגה ולירית; צבעוניות עזה בצד צבעוניות ממותנת; חומריות בצד השטחה וכמובן במרביתן מיוצג ציור – ציור עז מבע, ברור, אינו מתכחש למהותו הציורית.

גלריה גבעון- עתר גבע אי שקט

שרה ארמן מציגה ומארחת – ענת מיכאליס לוי, שיר שבדרון, ירמי עדני 

גלריה טובה אוסמן, נירה סביר, מחווה לפרנק סטלה

גלריה דודו גרשטיין, הפתעה (לפחות לגבי, לא הכרתי את ציוריו של דוד גרשטיין)

סובוד גופטה, "מה מתבשל?"

IMG_2341-1-1024x768.jpg
Installation view of Subodh Gupta, Cooking the World, 2017, at Art Unlimited
PHOTOS: ARTNEWS

 

במיצב Cooking the World, 2017, ביריד באזל, האמן ההודי סובוד גופטה משתמש בסירי בישול בעבודתו  המוצגת באולם גדול ובו מסעדת מזון הודי המגישה ארוחות חינם במהלך היריד. הפרויקט הינו אופייני לגופטה – המון חפצי רדי מייד קטנים שקובצו יחדיו לדבר אחד עצום.

בטקסט המלווה את העבודה מוצהר ש"בתקופה של הגירה ועקירה המלווה באי סובלנות גוברת ל"אחר", העבודה של סובוד גופטה העוסקת בריטואלים ובסמליות של הכנה, הצגה וצריכה של אוכל זכתה לחשיבות עצומה" ו"ההצעה להגיש אוכל ללא תמורה, פועלת כאינדיקטור החזק ביותר להכנסה וקבלה אל תוך הקהילה". אף שיש בכך מעין פרדוקס שכן ארוחות החינם מוצעות לאלו שמשלמים 50 דולר דמי כניסה ליריד.

אנשי הצוות במסעדה הינם עובדים מהסטודיו של גופטה בניו דלהי.

לפני כעשור החל שוק האמנות ההודית העכשווית לזכות לתהודה ממשית בעולם. שוק האמנות נמצא בשני מרכזים חשובים: דלהי ומומבאי, ומעורר עניין גובר בצד העניין באמנות סינית עכשווית.

יריד האמנות באזל בעיר באזל, שוויץ – הינו בין ירידי האמנות החשובים ביותר. היריד החל את דרכו בשנת 1970. מציגות בו גלריות מהמובילות בעולם, והוא מהווה מקום מפגש בין דמויות מפתח  בעולם האמנות, אמנים, אספנים והקהל הרחב.

Gupta-1-1024x768
Inside Cooking the World
IMG_2903-1024x790.jpg
A thali platter, with rice, lentils, raita, okra, and more. Not pictured: juicy, delectable shrimp served on the side
IMG_2905-1024x768
Saffron yogurt with banana

Russeth, A.(2017, June 16). Re: What's Cooking at Basel? An Indian Feast Subodh Gupta with Political Ambitions. Retrieved from   http://www.artnews.com/2017/06/16/whats-cooking-at-basel-an-indian-feast-by-subodh-gupta-with-political-ambitions/

4 תערוכות צילום, ציור, מיצב, הגלריה העירונית לאמנות בית גורדון-לונדון ראשון לציון

יצאנו לראשון! ראשית, "שאפו"! על עבודות השיחזור המדהימות שנעשו במתחם המוזיאון העירוני, בבית גורדון לונדון, ומסביב, בהחלט מרהיב.

ועתה לתערוכות- בבית גורדון-לונדון מוצגות 4 תערוכות המייצגות מספר עולמות – ציור, צילום, מיצב + עבודת וידיאו ומייצגות ארבע אמניות ואמנים – אלדד מנוחין ועומר יאיר, רותם ריטוב, לאה טופר, גידי סמילנסקי באוצרותה של אפי גן.

לאה טופר, 'קמילות' – ציורים בפורמט גדול, בצד פורמט קטן. שלושת הציורים הגדולים על בד מייצגים טריפטיך ובו ייצוגי פרח הקאלה אותו פרח לבן ויפהפה שכאן מוצג בהקבלה לקריסת הגוף, לחלופיות הזמן ולמה שהזמן מעולל.

P70610-185757.jpg

בעבודות בפורמט קטן על נייר מציגה טופר כף יד בתנוחות שונות. לצייר כפות ידיים, זו משימה לא פשוטה. במאות 16-17 היו אמנים שזו היתה אומנותם, וטופר עושה זאת באופן מרגש. היד המושטת  אל פנינה -הפנינה כייצוג של הבתולה מריה, של טוהר ושלמות.

18424101_10155332007614181_1379192740220945143_n

P70601-122802

רותם ריטוב, 'עדהלעד', מיצב, עוסקת בקבר שייח מקומי כמרחב מייצג של המזרח התיכון. המיצב משלב מבנה עשוי יריעות שקופות למחצה יחד עם הקרנת וידיאו ובו ייצוג של עין סימן ל'עדהלעד' וסאונד המהדהד למיים מחלחלים.

המיצב מופיע מנותק ממקום ומזמן, ודימוי העין הגדולה הצופיה מעל משתף/לא משתף את הצופה, במעין אנלוגיה למישל פוקו ולספרו "לפקח ולהעניש" ולעין הצופה מעל תמיד ויודעת הכל.

P70601-123412.jpg

P70601-122521.jpg

גידי סמילנסקי, 'נגלה כסוד', ציור באנלוגיה לציור – ציור שנעשה במיוחד לחלל הגלריה, דיוקן עצמי המצויר משני צדדיו ובו דימוי כפול וטורדני המצוי בגבול דמדומים בין סדר לאי-סדר, ותהיה מצד הצופה באשר למתרחש.

P70610-185950.jpg

העבודות של ואלדד מנוחין, עומר יאיר, סטודיו 'אבו סורא' – צילום, עוסקות בטכניקות צילום אבודות ושימור ושחזור תהליכים.

אירוע 'מדברן' הוא אירוע הנחגג במדבר בארצנו מזה מספר שנים (בעקבות פסטיבל Burning Man הנערך מדי שנה בנבדה, ארה"ב) האירוע הישראלי מושך אליו קהל צעיר ורב. בשנה שחלפה יצאו אלדד מנוחין ועומר יאיר- שני צלמים צעירים בוגרי בצלאל אל האירוע על מנת לצלם ולהדפיס עבודות צילום, תוך כדי שחזור שיטות צילום והדפסה שכמעט חלפו מן העולם. הפרויקט מוצג בגלריה באופנים שונים: קופסאות אור המציגות נגטיבים, הדפסות גדולות, הדפסות כסף.

3999357355P70601-123632.jpg

 

"אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

damien-hirst-mickey
Installation view of mickey, covered in colorful coral 
image © designboom

פרנסואה פינו אספן האמנות הצרפתי' והבעלים של גוצ'י, איב סן לורן ובית המכירות כריסטי חגג באפריל 2006 את בסיסו החדש בפלאצו גראסי' וונציה. בכך יסד את התאגיד  Palazzo Grassi SpA שהוא הבעלים ובעל המניות העיקרי שלו. התצוגה הפותחת נשאה את הכותרת "Where are we going?"  ונלקחה משם יצירה של דמיאן הירסט שהציג אף הוא בפלאצו גראסי, וניכס למטרותיו את השאלה שהוצגה לראשונה ע"י פול גוגן בשחר המודרניזם.

 

כעת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו, פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום.

damien-hirst-mickey-1.jpg
detail of mickey carried by diver underwater photography by christoph gerigk

האובייקטים אינם עתיקים; הם נעשו במהלך עשר השנים האחרונות ע"י אנשי סדנה וסטודיו ברחבי העולם, בפיקוחו של הירסט ועל בסיס הרעיונות שלו. הם שאבו את השראתם מהאמנות הקלסית אך התוצאה הסופית הינה עירוב מוזר של אביזרים שטותיים, ויצירות אמנות מושגיות שיש בהן מן הלעג. יש בהן מן האמירה אודות הציפיות של אנשים מאמנות – פנטזיות של רוחניות כשם שזעם על פומפוזיות ומלאכותיות.

 

בין האובייקטים המוצגים בפונטה דלה דוגנה, אנו פוגשים שלושה פסלי ענק, אחד מהם פורנו מגוחך, והאחר שנראה כמו סצנה בקומיקס. הפסלים נושאים דומות לפסלי גיבורים שנוצרו בעזרת מחשב ברקעה של פנטזיה קולנועית בסדרת טלוויזיה. הקטלוג והספרון המלווים את התערוכה מכילים אזכורים לשייקספיר ולסיימון שאמה, והתכנים שבהם נעים בין קיטש ומטופש לבין התחושה שיש כאן משהו יפה באופן סובייקטיבי; כשהסַאבּ-טֶקְסְט הינו מעין אמירה על עולם האמנות: אם מישהו חושב שזו "אמנות נפלאה" בעלת "יופי אל זמני" ו"טכניקה נפלאה", האם הוא פתי?

ובהקשר לכך מוצג צלום של תערוכה סוריאליסטית מעשור 1930 ככולל חלק מפסליו של הירסט בין עבודות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי, ואנו נעים בין אמת לבדיה; אנו רואים  עכבר עם אוזני אדם מורכבות מאחור…"האספן עם חבר" הינו פסל בגודל מלא של הירסט מחזיק בידו של מיקי מאוס. האפשר שאספנים כאן מונעים ע"י אגו בשל רצונם לניעות חברתית? הירסט גדול בהרבה ממיקי אך הוא מתאר עצמו כלא פחות מטופש.

damien-hirst-exhibition-designboom-1
Remnants of Apollo image © designboom

תצוגה של רישומים בבניין השני, פלאצו גראסי, נדמית אף היא לתוצרים מזויפים. מפתה להאמין שאלו סקיצות ע"י אותם אמנים מימים עברו. באותו חדר יש מודל סירה: ניתן לראות את כל האובייקטים בתצוגה – 189 מהם – כמיניאטורות זעירות, עם מלחים מצריים קטנים רצים על הסיפון.  הבדיחה כאן גורמת לך לחשוב על משהו נוסף בבניין, שד בגובה 18 מ' המבוסס על רישום של וויליאם בלייק שנקרא The Ghost of a Flea.

 

Collings, M.(2017, April 7) Treasures from the Wreck of the Unbelievable, exhibition review: A triumphant return from Damien Hirst. [web log message] retrieved from http://www.standard.co.uk/goingout/arts/treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-exhibition-review-a-triumphant-return-from-damien-hirst-

צילומי העבודות מ-

http://www.designboom.com/art/damien-hirst-venice-underwater-fantasy-exhibition-treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-05-23-2017/