'הלכי רוח', תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד, 20.8 – 18.12

שעות פתיחה: א' סגור ; ב'-ה' 9:00-16:00 ; שישי 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

יונתן גולד 'לבעוט בדלי' אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

הילה לביב 'לשכוח דברים יפים'; נעה רז מלמד 'דמטר ופרספונה'

מאיר אגסי '22 הלכי רוח' אוצר: יניב שפירא

"הלכי רוח" תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד  מעלות על הדעת סוגות שעניינן פרט/קבוצה; מקומו של היחיד; מסורות; ביוגרפיה אישית המשיקה לזו הלאומית; חוזקה של המשפחה; חברה קיבוצית ומנגד עירונית וכמובן זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי.

בביקור בעין חרוד נפגשנו עם מנהלת המשכן, אורית לב-שגב, עם האוצר הראשי, יניב שפירא, עם האוצרת נטע גל-עצמון, ועם האמניות והאמן המציגים בתערוכות. נועה רז מלמד, הילה לביב, ויונתן גולד.

בפתיח לסקירה שלו אמר יניב שפירא, לתערוכות במשכן מקום ותפקיד חברתי. הצגה של תערוכות לא לשם אמירה או יופי אלא משהו שיש בו מן הייחודי. ואכן, כל אחת מהתערוכות מתייחדת באיכויות משלה – המיצב עוצר הנשימה של רז מלמד, ה-Gradeur וההוד שביצירותיו של גולד, האיכויות הארכיוניות, שיש בהן מן הרגישות וייחוד של לביב, והייחודיות של אגסי שהיה לדידי מעין Humo Universale באיכויות ובייחודיות שבו.

"התערוכות של יוני גולד ושל נעה רז מלמד חושפות מתחים חברתיים, יחסי אמון בין יחיד, קבוצה ומערכת משפחתית או ממסדית, לצד מבט עכשווי ומפוכח על רוח החלוציות הציונית והתמורות שחלו בה במהלך השנים. התערוכה של הילה לביב מתמקדת במטען שנושאת השושלת המשפחתית שלה ובמרכזה עיסוק בזיכרון אישי, משפחתי ותרבותי. סדרת העבודות של מאיר אגסי "22 הלכי רוח" מספקת הצצה אל אוספי המשכן לאמנות ומהדהדת את מנעד התדרים של שלוש התערוכות האחרות".

נעה רז מלמד, דמטר ופרספונה, אוצר: יניב שפירא.

"דמטר ופרספונה" ממשיך את עיסוקה של מלמד בהוויה הקיבוצית והחלוצית. במרכז התערוכה מוקרנת עבודת הווידאו "קפיצת שמיכה" שבה מספר דורות של נשים ממשפחתה של מלמד משתתפות במה שנראה כטקס חניכה, תרגיל באומץ ובהתמסרות. דרך השימוש ב"ים השיבולים" האיקוני של הגבעטרון ושינוי האווירה של השיר, נפתח מרחב של התבוננות לאחור. מרכיב נוסף בתערוכה הוא מיצב המורכב משיבולי קש ומתפרס מן הרצפה עד לתקרה. הזוהר וריבוי גווני הזהב גורמים למיצב להיראות מתכתי כמעט ומהדהדים מיתוסים על הפיכת קש לזהב כאגדת בת הטוחן, למשל. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים לצד ציורים מימי הביניים וראשית הציונות, בדגש על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

רז מלמד עוסקת בעבודתה בחוויה הקיבוצית, באתוס הקיבוצי. סמלים, סמנים מהמיתולוגיה היוונית, יחיד-קבוצה-משפחה-אמון- בטחון-שבט נשי.

המיתוס של "דמטר ופרספונה" המופיע במיתולוגיה היוונית. ועוסק ביחסי אם-בת, מחזוריות החיים ועונות השנה הנעות בין לבלוב וצמיחה לקמילה מעניין את האמנית. בעבודותיה מופיע תדיר איזשהו מוטיב צומח שמייצג את ההשתנות.

בתערוכה שלושה חלקים:

"קפיצת שמיכה", עבודת הווידיאו. בה משתתף  בנות, נכדות, נינות ממשפחת מלמד, אף שהדיאלוג במהותו הוא עם האם של רז מלמד.

בסרט שאינו מבוים עולה שאלת הנשיות, החיים והארעיות שבהם. נשות השבט משתתפות במעין טקס חניכה הדורש אומץ ונתינת אמון.יש בו רגעי עמידה על הסף, בקפיצה מהמגדל הרעוע אל היריעה, ונתינת אמון בבנות המשפחה המחזיקות ביריעה, שתחזקנה בה. ההתמקדות בקלוז אפ על פניהן של בנות המשפחה מדגישה את מנעד הרגשות.

רז מלמד: "חוויה של משהו שתלוי על בלימה חוזר בכל העבודות שלי. הסרט צולם ב-2017. הסאונד נעשה הרבה יותר מאוחר. רז מלמד מספרת שהיה חשוב לה לקחת את "ים השיבולים", השיר האיקוני של הגבעתרון. תחילה נרתעה מעט מהשיר שיש בו מן האידיאליזציה, עולם שיש בו שמש ללא צללים או בדידות. לבסוף, השיר מופיע בווידיאו ואמה שרה אותו; לעתים בקול צלול ולפעמים מדייקת פחות. השיר הוא רובד נוסף, כדברי האמנית.

נעה רז מלמד

מרכיב שני בתערוכה הוא מיצב העשוי משיבולים, קש, חיטה שרז מלמד קוששה בשדה, ומוצג מהרצפה ו לתקרה. קש/קשה, מדייקת האמנית. הגבעול שביר, הזרעים לא. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים, והדגש הוא על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

במשכן התלבטו אם לשים פס הפרדה בין העבודות השבריריות ורז מלמד החליטה שלא. אפשר שיש חלקים מהתערוכה – שיבולים ועוד שיהרסו, אם יגעו וכדומה אך זה גם חלק מתהליך ההשתנות.[1]

העבודה בכניסה לתערוכה מאוד המורכבת משיבולים, עדינה ושברירית אף היא.

יונתן גולד, "לבעוט בדלי", אוצרים: יניב שפירא ונטע גל עצמון

בתערוכה זו פותח יניב שפירא בשאלה מה זה ציור ישראלי? ציור שערכיו ותכניו מושרשים במקום, בצבעוניות המהדהדת לאקלים הארץ ישראלי ועוד.

"הדימויים של יונתן גולד שאובים" כותב יניב שפירא, "מצד אחד מזיכרונות ילדות בקיבוץ ומאתוס ישראל היפה, ומצד אחר מהאינסטגרם, מסדרות טלוויזיה וממראות אקראיים ברחוב. הערבוב בין האישי לציבורי יוצר מתח בין המשכיות ומרד ובין הגוף האינדיבידואלי לבין הסביבה. התערוכה המקיפה מאפשרת לעקוב אחר פרקטיקת העבודה של גולד, ובאמצעות הבחירה בחלוקה לסדרות, בהן "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה", מתגלות וריאציות שונות על אותו נושא. אף שהוא שומר אמונים לאמת האמנותית שלו, ניכר שהוא גם "בועט בדלי" – שובר מוסכמות, מנפץ נוסטלגיות ומאיר את המציאות באור ביקורתי.

יונתן גולד

במשכן לאמנות, מופת לבניה, מקדש בזעיר אנפין להצגת יצירות אמנות, מקבלות העבודות עתירות הממדים של גולד המוצגות בשני החללים הגדולים רובד נוסף.

שורשיו של גולד בקיבוץ אפק. אביו שהיה צייר, צייר ציורי קיר בקיבוץ, ציור סוציאליסטי במרחב הציבורי.

שפירא מדבר על גולד כ"צייר כפועל"; המתח בין צייר לצבעי/סייד, מחוות היד, משיחות המכחול הרחבות, שכן גולד רואה בעצמו פועל, מרגיש פועל,, בעבודת ערבוב הצבעים, בעבודה הקשה. הוא מכין את הצבעים העשויים מפיגמנט ושעווה ומעניקים לעבודותיו מראה שיש בו מאיכויות צבעי השמן אך גם אחרות.

בעבודה מ-2014, מתואר אדם העומד על ארגז שקוע בפעולת הציור, בעוד אדם אחר תומך בארגז. גם כאן אומר שפירא, הכל תלוי על בלימה, ומופיע מרכיב התמיכה הבינאישית אותו ניתן למצוא גם בתערוכה של רז מלמד.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210817_135604.jpg
יונתן גולד

בעבודה זו מופיע מוטיב "מלכודת הדבש" הפתייני המכוון את הצופה אל היצירה המוצגת במרכז החלל. וכך גם בעבודה המוצגת בחלל השני.

יונתן גולד

ניתן למצוא בעבודותיו התכתבויות, מחוות למוטיבים המופיעים בציורים של אדגר דגה, פול סזאן, אקספרסיוניזם גרמני ואקספרסיוניזם מופשט. סדרות שעוסקות במתרחצות, קבוצות, ועדות קבלה ועוד. בחלק מהעבודות ניתן למצוא התכתבות עם אמנים ישראלים כיוחנן סימון.

שפירא מדגיש את הממד הציני, הביקורתי והמרדני המופיע בעבודותיו של גולד באשר לחברה הישראלית והקיבוץ ממנו בא (הבעיטה בדלי כדי לחזור לדלי המלא (במקלחת של סימון), דמויות שלקוחות מציור זה ומופיעות אצל גולד. המגבות הופכות לאייפונים וכל הקבוצה מפורקת. זו מקלחת משותפת – שיתופיות שאבדה והתפרקה.

יונתן גולד

גולד אומר שתולדות האמנות עבורו זה כמו משהו שנמצאים בחושך ולפתע מוצאים רמברנדט. יש כאן בציור משהו מאוד ישראלי, קצת טחב וקצת לכלוך… הוא חשב על כך והכניס לציור. ואילו ועדות הקבלה הן לדידו יחיד/משפחה/ יחיד מול קבוצה. הדמות הבודדת הצייר בסטודיו, או זה שצועק "המלך הוא עירום".

הילה לביב, "לשכוח דברים פים"

תערוכה זו של לביב היא החלק השלישי בטרילוגיה שאורכה שלוש שנים: סיכום התערוכות שלה מהשנים האחרונות באשר למשפחה, קשרים בין-דוריים, מיתולוגיות משפחתיות. התערוכות הקודמות הוצגו בסדנאות האמנים ובהמבורג. כמו בשתי התערוכות הקודמות, גם ב"לשכוח דברים יפים" התערוכה עוסקת בזיכרון ובאפשרויות השחזור שלו. בפירוק ובהרכבה של סיפורי משפחה ענפה בארץ ובעולם. משפחה שעסקה בתרבות, אמנות, תיאטרון, שירה ועוד.

הילה לביב

לביב לוקחת על עצמה את תפקיד 'שומרת זיכרונות' של משפחתה ומטעינה אותו בפרשנות אמנותית משלה. זו מעין קפסולה שנפתחת בתערוכה בעבודות ובטקסטים ואפשר להשיק ממנה על כוחה של האמנות. השיחה בין הילה לבין הסבתא שלה (נפטרה באפריל 2021), תוצאתה התערוכה. הסבתא ממנה היא נפרדת דרך האמנות מזה מספר שנים, הסבתא שכפי שמספרת היתה חשובה לה מאוד. "בביתה, קרה קסם של דברים שונים שבגללם ובשלם", אומרת הילה, "היא אמנית".

הילה לביב

לביב חוזרת אל בית הקיץ של המשפחה, בהמבורג , גרמניה (בית ורבורג), כדי לבחון את המטען האישי, המשפחתי והתרבותי שהוא נושא. תצלומי הבית והפארק המקיף אותו תערוכה זו אומרת לביב החיים משתלבים. יש חומרים אישיים שקשה או אי אפשר לגעת בהם, פרידות, דברים צורבים מאוד, הפשטה וחיבור מחדש. כל אלה מוצגים בתערוכה בקולאז'־פיסולי בקנה מידה כמעט מציאותי, ומרכיבים מעין 'גן עדן אבוד'. לצדם מוצגים גם תצלומים ישנים שנלקחו מאלבום התמונות המשפחתי. התערוכה מלווה בטקסט פיוטי שכתבה הסופרת והעורכת יערה שחורי, המתפקד כהערות שוליים לזמן שעמד מלכת.

בתערוכה שלושה חללים ועוד חלל שונה ואחר. חדר הדומה לחדר מסמכים.

שפירא מציין בתערוכה זו שעוסקת בזיכרון, אין דמויות. אחד המקורות הוא אלבום משפחת ורבורג שעבר במשפחה (בחדר האחרון). יש תצלום מאלבום תמונות ויש פרשנות של לביב לכך. זו תערוכה שדורשת הפנמה של ידע ושל זיכרון מעבר לכל מה שהינו אוטוביוגרפיה. עולמות תוכן ותרבות.

הילה לביב

את תורת הקיפולים למדה מסבא שלה. לביב עוסקת בעבודות יד. בקיפול אמנותי של ניירות. ספר שאנה ורבורג, אימא של סבתא שלה הוציאה. מעין ספר התנ"ך עבור האמנית. אובייקטים של זיכרון, דרך לייצר תקשורת.[2]

הילה לביב

מאיר אגסי, "22 הלכי רוח"

מאיר אגסי כתב על אמנות, ספרות, קולנוע, תיאטרון, הוא כתב ב"סטודיו", וגם יצר אמנות, אך איש כמעט לא ידע מהי. הוא היה אספן אובססיבי, התכתב עם סופרים, משוררים ואמנים. שפירא מציין: "אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים וליהטט ביניהם הן ברשימותיו והן ביצירתו האמנותית. סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות".

מאיר אגסי

בשנת 1992 החליט להקים את מוזיאון אגסי שיש בו הכל ומן הכל. הוא ממציא אמנים גדולים שלא קיימים. מתחיל ליצור ארבע אמנים שהם הוא עצמו- אישה, אאוטסיידר ועוד.

עד שהקים את המוזיאון עסק בעצמו. דיוקן עצמי כדושאן ועוד בכל מדיה. אך ברגע שהקים את מוזיאון מאיר אגסי ,הדיוקן העצמי שלו מתבטא בביוגרפיות הבדויות של אמנים. דיוקן עצמי עם אף ארוך למשל.

הסדרה מכילה 23 עבודות ולא 22, כפי שמצוין בשם התערוכה. מופיעה החותמת – אליפסה M.A – מאיר אגסי. וגם כאן מציין שפירא העבודות של אגסי נקשרות למושג הזיכרון המופיע ברור ולעתים חמקמק בתערוכות הנוספות המוצגות במשכן. ולסיום בעבודה קטנה מ-1982, דיוקן עצמי של אגסי. על פניו מודבקים מושגים – פחד, חרדה, סטודיו, חומרים, מראה. בחלק התחתון כותב "רגשות החומרים" ומספר שחומרי העבודה שלו הם קודם כל הרגשות.

מאיר אגסי

בימי חמישי במהלך אוגוסט המשכן פתוח עד 19:00

 משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד ׀ טל: 04-6486038 | mueseumeinharod.org.il

מחיר כניסה: מבוגר: 40 ש"ח | ותיק, חייל, נכה 20 ש"ח | כניסה חופשית לילדים


[1] איזכור לכך ניתן למצוא ב"זכוכית הגדולה", העבודה האיקונית של מרסל דושאן, וההחלטה לא לתקן או להחליף חלקים שנשברו

[2] משפחת ורבורג הענפה מוכרת לישראלים דרך דמותו של אוטו ורבורג שהיה מראשי ההסתדרות הציונית, כפר ורבורג. אך גם אבי ורבורג ומפעל "מנמוזינה: אטלס הזיכרון" העצום שלו העוסק במיון, פירוק והרכבה. והועתק ללונדון. אך על כך בפעם אחרת.

דגש חזק

תערוכת גמר של התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית, סמינר הקיבוצים – הפקולטה לאמנויות, "גלריה אחד העם תשע", רחוב אחד העם 9, תל אביב 7.8.2021-15.7.2021 . הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5.

שעות פעילות הגלריה:
שלישי וחמישי  16.00-20.00
רביעי  11.00-15.00
שישי 10.00-14.00
שבת  11.00-14.00

בגלריה "אחד העם תשע" מוצגת תערוכת גמר של בוגרות ובוגרי התוכנית לימודי אוצרות וחשיבה חזותית בהובלתה של דרורית גור אריה.





תערוכת הגמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים, עוסקת בשפה ובוחנת מונחים שונים אשר על- פיהם נבחרו עבודות האמנות. 
שפה, אמצעי תקשורת מני קדם משמשת להעברת מסרים, קבלת ושיתוף מידע, תקשורת מילולית, ג'סטות (מחוות גוף) ועוד. אותיות, מילים הן היוצרות את השפה, ומאפשרות הקשרים למושגים בכללם ולהקשרי אמנות ושפה שהם מעניינינו בתערוכה זו.
שפה הינה דבר חי, נושם, משתנה. בעבודות המוצגות בתערוכה "דגש חזק" ניתן לראות מחד את הביטוי המילולי והוויזואלי כאחד למושגי יסוד בשפה כגון אות, מילה, שורש, אנגראמה, תרגום, הלחם בסיסים. מאידך, עבודות אחרות מדגישות אופני שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת מילולית או א-מילולית באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט.

בטקסט התערוכה מופיע הציטוט: "התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי  של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים".
התערוכה היא נקודת שיא בתוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של סמינר הקיבוצים, ומשקפת מלאכת אוצרות ויצירה אינדיווידואלית ומשותפת גם יחד, מבטאת קולות מגוונים של אוצרים ואוצרות, כל אחד ואחת מנקודת המבט הייחודית לו/ה, אשר יחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו.

במסגרת התערוכה יערכו אירועים ומפגשים ביניהם קונצרט פרפורמנס מיוחד. להלן רשימת האירועים המלאה:
שבת   31.07.21
11.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: רנא אבו-פריחה, טלי נבון, נעם פלומבו,  דפנה שלום
12.30, הרצאה  -"בין הבורקיני לחוטיני – הלחמי בסיסים באופנה": אביגיל טלמור, מעצבת רב תחומית, סטודנטית אוצרת.
שישי 06.08.21
12.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: יאיר ברק, בן הנטקנט
שבת 07.08.21 
20.00, קונצרט נעילה – "שיר ילדות – פרק חמישי": מיצב סאונד בשיתוף הקהל והאמנית הבין-תחומית עדיה גודלבסקי שתבצע יצירת סיום בנבל, קול ואלקטרוניקה
בלובי התיאטרון רחוב אחד העם 9

ביום זה תהיה הגלריה פתוחה בין השעות 19.00-20.00 / 11.00-14.00
העבודות המופיעות בתערוכה הן במדיה שונות: ציור, צילום, וידאו, מיצב, מיצג.
בחלקן ניכרת בחינה של גבולות הגוף, שאלות מהי שפה באופן חזותי ומילולי כאחד. התייחסות לשפות שמיות – עברית וערבית, פרשנות ואף קליגרפיה, ועיסוק בשפות כשפת החרשים וכתב ברייל שבהן יש למחוות היד ולתנועה שלה, ליכולת המימוש ולתובנות העולות תפקיד. ובכלל מהי שפה זרה ומנגד "שפת אם"?
בעבודות יש חקר של השפה העברית על מופעיה השונים, האות על הגלוי והנסתר שבה, של השפה הערבית על הנראה ועל האובד בתהליך תרגום, על מופעיה השונים של שפת הגוף.

על האמניות והאמנים, האוצרות והאוצרים

בחרתי להציג את העבודות לפי ציר הסירקולציה המקובל בצפייה בעבודות בתערוכה! אי לכך הבחירה אינה לפי שמות או שמות העבודות.

 

רנא אבו פריחה, כרם נאטור, תחומה היא קומפוזיציה מערך בשפת המיצג. יש לה צליל וחומר. היא הוויה אשר זורמת בלשון, מניעה התרחשות המתקיימת בו בזמן עם האובייקט והסובייקט כאחד. תחְּומָּה יכולה להיות סימן, מבנה, שטח, גבול, וחמר ובו בזמן היא חמקמקה, גבולותיה זזים ומשתנים תדיר.

רנא אבו-פריחה משלבת בעבודת הווידאו שלה בין צילום, ארכיטקטורה ושירה; בין הקבוע לזמני; בין טבעי למלאכותי, ובין הגוף לשפה.

רנא אבו פרחה, בין הגוף לשפה, 2014, וידאו אוצרת: ליאור קריאל

כרם נאטור מבצע בעבודתו פעולת היאחזות, השתרעות ומתיחה של גבולות הגוף בין שני כנים המשמשים להצגת אובייקטים. המבנה והגוף של האמן מצויים בתפר שבין קריסה, תנועה וא-תנועה. בין שיווי משקל לניגודו, לתחושת המאבק/הניסיון לשמור על תנוחת הגוף והכנים שעולה מהדימוי.

כרם נאטור, ללא כותרת, 2015 אוצרת: ליאור קריאל

ויקטוריה חנה, אות היא הצורה שבכתב להגיים השונים של הלשון, אות היא סימן המייצג צליל. בעבודתה האמנית ויקטוריה חנה חוקרת את מרחבי הקול האנושי וגבולותיו, בצליל ובשפה. חנה מופיעה כמורה המלמדת את תלמידותיה את סדר האותיות ואופן הגייתן ואת הקשרן למקומות שונים בגוף. במקביל מופיעה כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן. וגם על יכולתה של שירה לקשר בין התחומים ובין אנשים.

ויקטוריה חנה, "אל"ף בי"ת" (סדר הושענות), 2015 אוצרות: אורית בקרמן, נעמי משולם

נועם פלומבו, סאַבְטקסט הוא מונח המבטא טקסט משנה או טקסט סמוי ביצירה ובתקשורת בין-אישית, ומועבר באופן מרומז ולא ישיר.

עבודות ההדפס של פלומבו נוצרו מתוך עיסוק בפער שבין הציפיות למציאות לבין אי-הלימה של הפרטים לכך.  ההדפסים המשוכפלים בעבודות בדומה ל"אופסט", הם דימויים גרפיים של טקסט מוצפן, ופעולות ההצפנה והשכפול מתייחסות למושגים הנוגעם לחשיפה והסתרה, אשמה, קבלה וחמלה…

נועם פלומבו, אופסט, 2021 אוצרת: נגה אור ים

בן הנטקנט, מלה  מלה היא אבן יסוד בשפה, לכל מילה משמעות ייחודית משלה, ביטוי פונטי בעת דיבור או מרחבי ותנועתי בשפת הסימנים. במילים מצויה כל העת להתחדש וליצור משמעויות חדשות. מילה כחלק משפה ומילה – מילת גברים/נשים.

הנטקנט משתמש בעבודה זו בישות וירטואלית מוקרנת. הוא מעלה מופע קסמים שבמהלכו הוא מציג אילוזיה הקשורה למילה "מילה" מילה רבת משמעויות. גופו המוקרן של האמן מתפרק ומורכב מחדש באנלוגיה לשפה ולמחברים שבה.

התבוננות בדמות שיש בה מן הממשי בצד המיכני איזכרה לי את "האוטומטון" שכיכב בחדרי מוזרויות/פלאות בימים עברו (אבל על כך בפעם אחרת).

בן הנטקנט, מילה מ.י.ל.ה 2021 אוצר: ליאור חורש

עדיה גודלבסקי, הִדהוד מושג בשפה ובתקשורת, הוא חזרה על מקור באופן שונה. בשפת הדיבור, הדהוד הוא גם שיקוף רעיוני, אסוציאטיבי וסובייקטיבי של מסר.

היצירה "שיר ילדות" של גודלבסקי מנהלת דיאלוג עם המבקר/ת באמצעות להדהוד אישי המתרחש בין יוצרת-יצירה-קהל, העבודה מזמינה לפעולה את הצופים, מעבר לצפייה והאזנה גם לכתוב או לצייר. יש בעבודה זו המורכבת ממספר עבודות היוצרות שלם שהינו סה"כ של מרכיביו, הפעלה של המתבונן, תוצר שמתקבל, ואיסוף של הפעילות בנדון לערב סיום התערוכה.

עדיה גודלבסקי, שיר ילדות, 2021 אוצרים: דוד פייביש, עידו כהן, שמעון קסטיאל

יערה צח, הלחם בסיסים הוא חיבור של שתי מילים קיימות לכדי מילה חדשה אחת (למשל, מחזמר). שפה היא דבר דינמי ומתחדש וכך גם מילים מורכבות כגון אלה, אשר צורות הנקבה הרבים והסמיכות שלהן אינה  ברורה וקשה לגזור מהן פעלים.

בעבודה עולה פעולת הפירוק וההרכבה מחדש. צח מפרקת סירים, אך באמצעות פעולת ההרכבה מחדש, הצביעה וחיבור שוטי העור, נולד גוף חידתי., שיש בו משהו מן האנושי באופן הצגתו במרחב הגלריה. נוצרת יצירה מורכבת העולה על סך מרכיביה. עבודה שאינה הומוגנית ומפעילה את הצופה לחפש אחר השלם.

יערה צח, ללא כותרת, 2018 אוצרות: אביגיל טלמור, נועה פלג

לארי אברמסון, שׁרֶֹש – השורש הוא תשתית לצורתה ולמשמעותה של המילה והוא מאפשר בין היתר את יצירתן של משפחות מילים.

בעבודה בתערוכה אברמסון משתמש בשלושה דימויים מרכזיים: הריבוע השחור של קזימיר מלביץ, האוונגרדיסט הרוסי, שכבות הבסיס והסגול של הצייר משה קופפרמן, והענף/השורש החוזר בעבודותיו כחלק מהשפה האישית שלו. אברמסון מרבה להשתמש בסמלים ודימויים מתולדות האמנות באופן היוצר דיאלוג בין עולמות ושפה ייחודית.

לארי אברמסון, שובו של הריבוע השחור 2008 אוצרות: אור וינטר, תמר ברגר

יאיר ברק, שפת סימנים היא אמצעי ליצירת תקשורת בעזרת סימנים מוסכמים כמו מחוות, הבעות פנים והטיות גוף. היא משמשת בעיקר את אוכלוסיית כבדי השמיעה.

בדומה לשפת סימנים, הניצוח המוזיקלי מבוסס על מחוות ברורות, באמצעות שימוש בשרביט ניצוח או בלעדיו, שפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. בעבודה זו ברק מרכיב סדרה של שנים עשר צילומי ידיים בעת פעולת הניצוח של גדולי המנצחים במאה העשרים. מרבית הדימויים הם צילומי ארכיון שעברו טיפול ועריכה בידי האמן.

יאיר ברק, כתב יד, 2019, פרט אוצרות: מירב שחף, דין קרול-גביש

אניסה אשקר, תרגום הוא מלאכת ההעתקה מלשון אל לשון. אבַדָ בתַּרְַּגוםּ הוא ביטוי המתאר את תופעת אובדן המידע,  העומק והמשמעות, המאפיינת את המעבר משפה לשפה, משפה מדוברת לשפה כתובה ומשפה מילולית לשפה חזותית. מה שאבד בתרגום, במעבר, נותר לא ידוע, עלום, ואולם צרכן התרגום מקבל מבחינתו משהו שלם, וכלל אינו מודע למה שנשמט והוחמץ. בעבודתה, באמצעות ייצוג מילולי וחזותי.

אשקר מותירה את המילה כתובה בקליגרפיה ערבית ללא תרגום, ושומרת עליה באופן  אוטונומי. בכך היא מדגימה את נחיצותה של פעולת התרגום, אך גם מעוררת מחשבה לגבי האובדן הכרוך בכך.

אניסה אשקר, אל-היאם (טירוף זמני), 2019, (מתוך 14 דרגות האהבה) אוצרות: יעל דיין, עדי כהן

בלו סימיון פיינרו, אנָגַרְמָהָ, או בעברית טְרִיפתַ אותִֹיוּתֹ, היא יצירת מילה חדשה באמצעות ערבוב אותיות של מילה נתונה. כך ניתן ליצור אין סוף אפשרויות של מילים. באמצעות הפעלת הלוח והסיבוב שלו, מרפרר סימיון פיינרו אל ערבוב האותיות הקבלי ההופך את הסופי לאין-סופי. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים הם הסוד של השפה, של הלשון (פיינרו, מרק אלן, ערב רב, 3.2021).

תערוכה שעסקה ברב המקובל אברהם אבולעפייה, הוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים באוצרותה של ד"ר בת שבע אידה גולדמן).

בלו סימיון פיינרו, צירוף, 2006 אוצרות: אורה כהן, נועה שיזף

טלי נבון, שפָָה זרה היא שפה שאינה שפת האם של האדם ואינה שגורה בפיו. לימוד שפה זרה מאפשר תקשורת אישית ובין אישית, ומעודד את הבנת האחר והכרת תרבויות חדשות.

הספרייה בבית הספר המקיף ביאליק-רוגוזין ובגינת לוינסקי בתל אביב מיועדות לקוראים מקהילת העובדים הזרים בעיר תל-אביב, אותם אלה הסמויים מן העין… ספריה המעוררת מחשבות על מקומו של הפרט במצבי קיצון, על יחסי מרכז ושוליים, ועל מקומה של יצירה בחברה. נבון חוקרת בעבודתה את התהליכים הנפשיים והתרבותיים של הקורא בשעת הקריאה, את יחסי הגומלין בין הקורא לטקסט.

טלי נבון, Could be me, 2014 אוצרות: לינה לוין, נורית זלצמן, סיגל הררי

דפנה שלום, מפה היא תיאור סמלי של מרחב שיש בו מיקום על מרכיביו השונים וההקשרים ביניהם. בדומה לשפה, כך גם המפה מבוססת על סימנים מוסכמים ומטרתה לסייע להתמצא במרחב.

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ח"נ ביאליק, העוסקת בתולדות המילים ובמשמעותן, משמשת בסיס לעבודותיה של שלום המקודדת בכתב ברייל. כתב זה מוסס על סימנים מוסכמים, על נקודות בולטות על המצע אשר קריאתן נעשית באמצעות מישוש. בכתב זה ל"לא רואה" עליונות על האדם הרואה, ויחסי הכוח הינם אחרים ושונים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210716_121948.jpg
דפנה שלום, מתוך הסדרה "כתבי לילה" (ביאליק 7,8); 2019, 2021 אוצרת: דולב האקן

תודה על הטקסטים, חומרים מהם מצוטטים לעיל, תודה לדרורית גור אריה, ולסטודנטיות והסטודנטים בתכנית זה. שמחתי לפגוש, להכיר וללמד וללמוד! זיוה

אשר אלהרר, "יקום-קיום", אוצר: רוני ראובן, שרה שחק, "פרחי קוצים", אוצר: רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 26.5.2021

אשר אלהרר
שרה שחק

שתי תערוכות לכאורה שונות במהותן, יקום-קיום" של אשר אלהרר, ו"פרחי קוצים" של שרה שחק מנהלות שיח שעניינו טבע והתופעות המלוות אותו. בתערוכה של אלהרר התגובה היא לתופעות טבע גיאולוגיות, כמו רעידות אדמה ותופעות הלוואי הנלוות אליהן, שבעת התרחשותן גורמות לנזקים רבים לאדם ולסובב אותו. שחק מגיבה בעבודותיה הנעות בתפר שבין אמנות לעיצוב, ליצירה שימושית, לתפרחות קוצים, וליכולת העמידה של בני אנוש מול איתני הטבע בדומה ל"פרחי קוצים".

אשר אלהרר

אלהרר יצר סביבה אפוקליפטית שיש בה מן הפרשנות לפנדמיה שהתפרצה בעולמנו. הבחירה בבלוקים של איטונג ביצירת סביבה עתידנית, חבולה ומרוסקת, נובעת מהיותו חומר רך וקל לעיבוד, ובדומה לטבע חומר שיש בו שילוב עוצמתי ובה בעת שברירי.

אשר אלהרר
שרה שחק

"מבנים, ספינות ולוויינים המשנים את צורתם, מתפוררים, מתנתקים זה מזה מוצגים לצד ציורי בעלי החיים על עץ לבוד חשוף. החומריות השכבתית ופיתוח המצע בציורים מתכתבים עם המיצב הפיסולי, הסביבה המצוירת שאולה מעולם השרטוט ותוכנת האוטוקד בה כל חלק מורכב כשכבה על שכבה ויש משמעות לצבע ולעובי הקו".(ציטוט מטקסט התערוכה)

טבע/תרבות שלובים זה בזה בסדרה "בוטניקה" של שרה שחק. פרחים קוצניים, פרחים דמיוניים, מוצגים בוויטרינות כמכלול ובו בזמן עשויים לשמש כל אחד ואחד כתכשיט. פרחים דמיוניים עשויים משאריות של מתכות שונות המותכות זו לזו. וכן "פרחי קוצים", שורות של תפרחת הקוצים המאופיינות בקצוות חדים, פרחים שיש בהם מן היופי אך גם מן הסכנה.

חומרי הגלם בהם משתמשת שחק בעבודותיה הם פעמוני ברזל תעשייתיים המוכרים כפעמוני משחק. הפעמון הסגור הוא כאותו גולם המאפשר לאמנית מרחב יצירה עצום, לגלגל ולגם ממנו צורות המדמות פרטים בטבע. (ציטוט מטקסט התערוכה)

תודה לרוני ראובן ולצוות

חיות מחמד, אלעד רוזן, איזבלה וולובניק, נועה אירוניק, גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא 1.5.2021-19.3.2021

בגלריה רוזנפלד מוצגים פסלי הראשים של אלעד רוזן, ציורי כלבות של איזבלה וולובניק ומיצבי סוסים של נועה אירוניק, עבודות המנהלות דיאלוג ישיר ובעקיפין, אלו עם אלו.

העבודות המוצגות בתערוכה נעשו בשנה האחרונה, ושואלות השראה מתולדות האמנות ובה בעת מציעות פרשנות אישית שיש בה מן האירוניה.

איזבלה וולובניק

אלעד רוזן מציג עמודי קרמיקה בהם מגולפות מסכות אליליות, חיות טוטם ודמויות של אבות קדמונים. הפסלים נטולי גוף, עשויים באופן אקספרסיבי ומתקיים בהם מתח בין צבעוניות עזה לבין קריצה שיש בה מן הפרודיה והגרוטסקה, ובה בעת יש בהם מן ההגחכה והאנושיות. 

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

על אחדים מפסליו חורט רוזן, תותים, צורות גיאומטריות, טקסטים וסימנים, אלמנטים ומוטיבים המוכרים מעבודות קודמות שלו. על פסלים אחרים הצמיד ראשים זעירים, פיותיהם הפעורים חושפים שיניים מחודדות ונושאים עמם מן המחויך והמאיים כאחד.

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

העבודות של רוזן מאזכרות ומתכתבות עם פיסול פרימיטיביסטי קדום של עבודות ילידיות/שבטיות שחלקן נוכסו מאפריקה, טהיטי ועוד תרבויות קדומות שאינן מערביות, ומצויות כיום במוזיאונים שונים במערב.

ואם השיח שלו במחויך ובמאיים, אלה מופיעים גם בעבודותיה של איזבלה וולובניק. האנושי שהופך לחייתי והחייתי שנראה אנושי. כלב שהפך לכלבה, חמוד/ה לכאורה, חושפ/ת שיניים מאיימות. בתערוכה זו ממשיכה וולובניק את עיסוקה בקשר שבין נשים ונשיות לבין ייצוגים תרבותיים של כלבות בעיקר. באמצעות ייצוגים אלה היא נוגעת בסוגיות של מאזני כוחות, חית מחמד/חיה רעה, ביצ'יות, והצעה שבאופן ייצוג האישה כחייתית מצויה אפשרות לכינונה של עמדת כוח אחרת.

איזבלה וולובניק

בתולדות האמנות מופיעים לרוב ייצוגי כלבים. הכלב כמסמן נאמנות בחיי הפרט והן בייצוגים העוסקים בשליט. הכלבלב המצויר בעבודתו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני" מופיע כמסמן עדות נוספת לנישואי הזוג, בעבודותיו של אנדראה מנטנייה, צייר החצר בנסיכות מנטובה במאה ה-15, בייצוגי זני כלבים ייחודיים של משפחת גוזנגה המופיעים על קירות "הקמרה דלי ספוזי (Camer degli Spozi), מנטובה, בציורים של ג'ורג' סטובס, הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ועוד.

איזבלה וולובניק

בציוריה של וולובניק הכלב הופך לכלבה – מדימוי של חית מחמד מבויתת, חמודה, צייתנית לאיזכור הפוטנציאל המסוכן של "האישה הרעה" (Bitch), שפיה ולשונה הם נישקה.

נועה אירוניק

עבודותיה של נועה אירוניק עוסקות לכאורה בגבר/יות המצ'ואיסטית שאופניה באים לידי ביטוי בדימוי רוכבים מקצועיים. הסוסים שגם להם ייצוג חשוב בתולדות האמנות ובדימויי השליט הרוכב על סוס ברומי הקדומה, ברנסנס ומעבר לכך גם בייצוגים מודרניסטים של שליטים טוטליטריים מקבלים לחילופין ב"קמרה דלי ספוזי" ייצוג משמעותי כזן ששמו יצא למרחקים,. הסוסים, משמשים את אירוניק ככלי לבחינה מחודשת של יחסי אדם וטבע שיש בהם מן הניצול אך גם ההתפעמות וההכלה. הם עוברים בציוריה תהליך של האנשה מתוקף היותם חלק מן המכונה המשומנת של ספורט תחרותי. בדומה לרוכבים, בני האנוש, הסוסים מיוצגים בעבודתה של אירוניק כצורכים סמים, עוברים בדיקות שתן, מתחרים, מרמים, נפצעים ועוד. לצדם מתוארים הרוכבים ללא אמפטיה, במצבים שיש בהם מאיבוד השליטה. הפער בין הרוכבים המסורבלים לבין ייצוגי הסוסים האציליים מייצג התנגשות בין חיה לאדם. וכמו שמציינת אוצרת התערוכה: מיה פרנקל טנא, "המיצב בתערוכה מתאר את רגע השיא האולטימטיבי – הנפת רגע הניצחון. אצל אירוניק הופך ההישג הספורטיבי לתצוגה גרוטסקית של מגלומניה ונרקסיזם".

העבודות מאזכרות לי יצירות ביקורתיות שהופיע בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ובעיקר בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים, ועם זיקה לדקדנס אך גם לביקורת חברתית כפי שמובעת בעבודותיה של אירוניק.

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף; בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present, אוצרת: ויויאן בירקנפלד, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, מרץ-17 באפריל 2021

התערוכות "זיכרון הגוף" של חנאן אבו חוסיין, ו"הגוף המופיע" של בל שפיר המוצגות בבית האמנים, ראשון לציון מפעימות, כל אחת בפני עצמה ובהלימה מושלמת זו עם זו. הגוף, במישרין ובעקיפין מופיע בהן ועמו סוגיות של זהות וזיכרון.

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף;

סיפור אישי, מבט נשי וייחודי מהווים חלק משמעותי מהשיח אותו מעלה בעבודותיה חנאן אבו חוסיין, ילידת אום אל-פחם. העבודות האמיצות של אבו חוסין עוסקות בגוף הנשי, הגוף המיוסר, המדוכא. עבודותיה לאורך זמן עוסקות במצבה של האישה הערבייה ובמעמדה במארג המשפחה המסורתית/פטריארכלית, בדיכוי במרחב הביתי שאמור להיות זה שמעניק ביטחון, בהשתקה והסתרה.

ויויאן בירקנפלד האוצרת: "כמו זבובים לאור אנו נמשכים לעבודותיה המרהיבות של חנאן אבו חוסיין אך האור הזה מסתבר כקטלן חשמלי, ברגע שהתקרבנו די אנו מקבלים מכת חשמל שמכווצת את הבטן".

המיצבים המוצגים בחלל התערוכה, מנהלים "שיח" זה עם זה, מפתים אותנו להתקרב ולחוות מקרוב, אזי נגלה לנו השבר והדיסוננס אותם מעלה אבו חוסין בלא לחוס על הצופה.

מפל של סיכות ביטחון, אותן סיכות המחברות בין יחידה ליחידה, יוצרות מארג המשתרע מהקיר אל הרצפה. המילה סיכת ביטחון מסמנת אמביוולנטיות – מחד, מאפשרת סגירה, חיבור בין מרכיב אחד למשנהו או כמו בעבודה שלפנינו, מאות סיכות החוברות אחת למשניה ויוצרות מעין "וילון" כשם שאנלוגיה לגוף אנוש. ומאידך, סיכה בהיותה פתוחה עשויה לדקור ולפצוע.

שני מיצבים נוספים עוסקים בגוף הנשי, הגוף המאוים, פירוק והרכבה, בובות/תינוקות ההופכות לבובות מאיימות, מסורסות. מיצב נוסף – המורכב מצורות מעוגלות, משתבללות, צורות המחברות בין מרכיב אחד למשנהו באמצעות סיכות ביטחון, מתגלה במבט מקרוב כעשוי מגרבי ניילון, פריט חיוני במלתחה הנשית אך גם נושא עמו אזכורים פתייניים ולחילופין גם מאיימים של חנק ואימה.

"העבודה עוסקת בגוף הנשי, גוף בית, גוף שטיח, אישה שטיח. המיצב, אשר נוצר במיוחד לחלל בית אמני ראשון לציון, עוסק בקונפליקט שהאישה חווה בגלל היותה אישה. היא זו שדורכים עליה. מודעת לאלימות ולדיכוי שהיא חווה דווקא בתוך הבית, המקום שאמור וצריך להגן עליה" אומרת אבו חוסיין.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה עוסקות במעמד האישה. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". (מטקסט התערוכה)

בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present 

הגוף על מופעיו השונים מופיע באמנויות הפלסטיות, בשירה, ספרות, פילוסופיה ועוד מקדמת דנא ועד היום. הגוף השלם, המושלם, הגוף על חלקיו השונים והגוף המיוסר על המשמעויות השונות שהוא טומן בחובו.

דימוי הגוף העכשווי מאכלס מאפיינים חדשים של סביבה שבה זמן ומרחב חוברים יחדיו. סביבה שבה תפיסת הגוף העצמי שלנו משתנה. בל שפיר עוסקת בשנים האחרונות בפרפורמנס (עבודות מיצג) בהן הגבולות בין הגוף למרחב הסובב אותו חופפים ומטשטשים. כך קורה בעבודת הווידיאו המוקרנת על רצפת חלל הגלריה, כמעין בור אליו אנו נשאבים ואל העבודה המוקרנת על דלת הכניסה של המעלית, מעלית המשמשת לעליה וירידה ל/ומחלל הגלריה; עבודה שיש בה מן הנוכח וההיעדר עת דלתות המעלית נפתחות ונסגרות.

 עבודה התלויה על הקיר, מארג של לולאות סרוגות בקרושה מאזכרת עבודות קודמות של שפיר. יש בהן מן האמביוולנטיות שבגוף ההיברידי – השואל השראה מצורות ביומורפיות, כמעין קורי עכביש הנוצרים ונפרמים במציאות ובתודעה.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי חוברים ביצירתה של שפיר לאורך השנים, ובדומה, בעבודת הנייר על הקיר המציגה נקודת מבט של האמנית כיום כאדם בוגר לעברה של הילדה הקטנה שהיתה, ואל חוות הסוסים של משפחתה. "מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים" נאמר ביצירתו הקנונית של פול גוגן אך לא רק. בעבודה זו שעניינה השילוב בין צילום (כמשמר עקבות הזמן, ומכאן הזיכרון) לבין הנייר שעשוי להיות "פגיע" לזמן החולף, תם ונשלם המעגל.

גילי אבישר, "משחקי אצבעות" אוצרות: דרורית גור אריה וטל שוורץ, עוזר לאוצרות: עידו כהן, סמינר הקיבוצים, גלריה "אחד העם 9", תל אביב, עד ה-29.5.2021

… לקפל ולפרוש ולכרוך… זהו מרחב להתכרבל וללפות, לעטוף ולחשוף; מרחב של מפגש…[1]

המיצב "משחקי אצבעות" של האמן גילי אבישר, מעמיד את האמן כ"אלכימאי" הבורא בחומרי הטקסטיל עולם ומלואו. לעיני הצופה הנכנס לתערוכה מתגלה מיצב צבעוני ופתייני המפעיל את חוש הראיה וחוש המישוש לגעת, לבדוק, להפוך….

המיצב שהוא סה"כ של חלקיו שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד ובדומה, מתאפיין בארעיות, זמניות ושינוי. כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בו האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה.

תיאטראות נודדים, להקות של שחקנים, זמרים, ליצנים ועוד רווחו באירופה בימי הביניים אך גם במאות מאוחרות יותר, ואופיינו בנוודות ובתנועה ממקום למקום, הן כאפשרות למחייה בזמנים של אי-ודאות, אך גם כחלק מן המתודה להנחיל באמצעות משחק את רזי הדת הנוצרית, הקדושים ועלילותיהם בקרב ההמון.

בדומה, התערוכה של אבישר מתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין חלל התצוגה המוארך, העבודות המוצגות לבין הבמה בסופה של הגלריה, מעין אלטר מקודש שעדיו מגיעים הצופים ההופכים אף הם למעין שחקנים במרחב התצוגה.  

הסיפור שמספר לנו אבישר באמצעות העבודות המוצגות בתערוכה, מאזכר אף הוא את התיאטרון הנודד, בו חלק מהדמויות אופיינו ביכולת לספר סיפור באמצעות משחק, שירה, ליצנות ועוד. וכך המיצב נמצא במרחב לימינלי שיש בו מן הארעיות והמשחק, בתפר שבין הנשי לזכרי, בין השלם למרכיביו, בין הנגלה לנסתר,  בין הצופה לבין העבודה, בין החומר הרך למרכיבים נוקשים יותר. המיצב שובר דיכטומיות והיררכיות בין התחומים; כחלק מהארעיות, כל פרט יכול לשנות את צורתו, להיפרם ולהיתפר מחדש, ועושה "הזרה" לחלק מהמרכיבים, הטקסטיל כעור, כגוף שני, גוף נשי? זהות מינית נזילה, בין האני לאחר.

ההיסטוריון יוהאן הויזינגה  (Johan Huizinga, 1872-1945), ביקש להראות כי הן בהיבטיה האמפיריים והן בהיבטיה הסימבוליים, התרבות אינה אפשרית ללא משחק. ההתבוננות שלו מראה לו קודם כל, כי המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפיה. בדומה, הצופה המכניס את הגוף שלו לתוך עבודה במיצב "משחקי אצבעות", הופך לחלק מקברט זה.

בטקסט הנלווה מצוין: " כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח – האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.

בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה".[2]

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[3]  ברצוני לציין שפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש של אבישר מזכירה לי את הפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[4]

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

וכמו בשיר של נעמי שמר, בסופה של ההצגה, כלומר עם רדת התערוכה, העבודה תיעלם, תקופל, תשנה את צורתה, ולכשתוצג בשנית, תהיה עבודה אחרת ושונה.

תודה לדרורית גור אריה על השיחה עמה.


[1] Gilles Deleuze, " The Fold: Leibnitz and the Baroque, (1988), translated by Tom Conley. Athlone Press, London, 1993, chapter 9, "The New harmony", p. 137.   דלז מכנה את לייבניץ " (1714-1646), הפילוסוף והמתמטיקאי הגדול הראשון של הקיפול, העיקולים והמשטחים הפיתוליים" והפילוסוף הדגול של הבארוק. מתוך מאמרה של פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד",  כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 1 סתיו 2009, עמ' 12.

[2] מצוטט מטקסט התערוכה.

[3] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: ע טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95 , מצוטט בטקסט של אירנה גורדון, כחוט השני: הטקסטיל כחומר והתרחשות, קטלוג  התערוכה ארוגים בתודעה טקסטיל עכשווי בישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, 2014, עמ' 17.

[4] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002,, שם, עמ' 18.

קוראת לאלה, אוצרות: קורל דביר ומיכל סבר, מוזיאון בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, פתיחה מחודשת יוני-נובמבר 2020

IMG_20200617_130208
מבט אל עבודתה של מרים כבסה

בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!

בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגותהסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".

ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.

האמניות המשתתפות בתערוכה:
חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss.

בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.

המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.

קיאן-מתוך-״חדר-משלי-״-2019.-תמר-קרוון
תמר קרוון

מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".

IMG_20200617_124640
מרים כבסה מסבירה על עבודתה

מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]

IMG_20200617_124945
מאיה אגם

אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.

אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי

מתייחסת כאן לאמניות נוספות:

רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.

מדוזה-רותם-לבל--628x1024
רותם לבל

רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.

עותק של רונית פורת , ללא כותרת, 2019
רונית פורת

רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.

IMG_20200617_130505
רני ששון

רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".

העבודות המעוררות איזכור לבשר "חי" ולגופניות, פתייניות ומרתיעות כאחד. שפע ועושר בצד אנלוגיה לקמילה ולארעיות.

עותק של roni landa-3
רוני לנדה

IMG_20200617_133051
מבט אל עבודותיה של רוני לנדה

שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.

שגית-זלוף-נמיר-מתוך-״אישה-יושבת-״-3
שגית זלוף נמיר

IMG_20200617_130438
כרמי דרור

 

לכו לראות!!!

 

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99

סולידריות כדרך פעולה, תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת סבטלנה רינגולד, 21.12.2019-20.6.2020

"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

IMG_20191219_115055.jpg
אייריס קנסמיל

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

IMG_20191219_132201.jpg
אייריס קנסמיל

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

IMG_20191219_130837.jpg
שירלי סיגל

 

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

-2 11.jpg
רעיה ברוקנטל

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

IMG_20191219_130801.jpg
ארהמאיאני פייסל

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.

 

 

לא בשמיים, הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית, אוצרת ורה פלפול, מבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי מכון ואן ליר, ירושלים, הוארך עד שלהי דצמבר 2019

אל התערוכה במבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי הגענו לעת ערב. המבנה רחב הידיים והמואר, אחד מני מספר מבנים במכון ואן ליר משמש בנוסף למהותו כמשכן ללימוד וחקר, גם כחלל להצגת יצירות אמנות ולתערוכה הנוכחית.[1]

"מקורה של כל עבודת האמנות" כותבת פלפול, טמון בזרע שנבט בתודעתו של האמן, זרע שהונבט ומומש באמצעות יכולתו הייחודית להטיל רעיון מופשט על המציאות הקונקרטית ולכונן ממשות חומרית, קונקרטית. יכולת זו נובעת מן ההבנה שאין דבר שיעמוד בפניו כי "לא בשמים היא"[2]. זהו ערך הליבה של אמנות".

התערוכה מציעה מבט מרובד על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הממשית הבוראת יש-מאין. מבט מרובד זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שיכרכו עבודות אינדיבידואליות לכדי מערך קולקטיבי של הבעה.

פלפול בחרה אמנים שלדעתה מיטיבים לייצג כל אחד בדרכו, את היות האמנות כלי לחיפוש אחר האמת הפנימית. מכלול העבודות מציע מספר נקודות מבט; חלקן עוסקות בחיפוש אחר ה"נשגב" וגילומו במציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת האמנות העכשווית. חלק מהעבודות, או שמא  תיאורי המסע, מזמין את הצופה לדיון על מקורו התרבותי-פוליטי של מעשה האמנות, תוך שהוא מאיר ומעורר שאלות על ייצוגי אמונה וספקנות ממקום אינדיווידואלי וחילוני כיום.

בקומת הכניסה המוארת ורחבת הידיים  מוצגות עבודותיהן של שולי בורנשטין וולף, דניאל פלדהקר, ושתיים מעבודותיו של יונתן אולמן.

 באובייקטים של שולי בורנשטיין וולף ודניאל פלדהקר עומדים חומרי גלם זמינים וחפצים יומיומיים שהופשטו מקיומם הפונקציונלי לכדי שפה פיסולית, ולשיח עם החומריות (פלורסנט, קריסטל) המצויה בעבודות והמשמעויות הטמונות בהן.

 שולי בורנשטיין וולף, בין שמים וארץ

לפני שנתיים החלה שולי בורנשטיין וולף לאסוף גופי זכוכית ישנים משווקי פשפשים בארץ ובעולם, מחנויות וינטג׳ ומאוספים פרטיים, וליצור מהם אובייקטים לעיתים צבעוניים ופתייניים, אחרים לבנים ונזיריים, שהשימושיות שלהם מוטלת בספק. את גופי הזכוכית מחברת בורנשטיין וולף לסיפור האישי של משפחתה שנמלטה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. מה שהתחיל כהיקסמות מהקריסטלים בסלון בית הוריה שנמלטו מגרמניה לברזיל, הפך ל"דחייה" לאחר שנחשפה להיסטוריה המשפחתית בנעוריה, וכעת להתאהבות מחדש ולסגירת מעגל רגשית וחומרית בין דורות, עמים ותרבויות.

שולי בורנשטיין וולף
שולי בורנשטיין וולף

 דניאל פלדהקר, Woven

 נורות פלורסנט וחוטי פלסטיק דקים, חומרי גלם זמינים ויומיומיים שלובים יחדיו בעבודה Woven של דניאל פלדהקר. השילוב בין נורות הפלורסנט הדקיקות שצבען לבן, לבין החוט השחור הכרוך סביבן יוצר מארג מעין מסך-חוצץ, המפתה את הצופה לגעת, לנסות להאיר. ברם ההבטחה להעברת אנרגיה של חשמל ואור, אינה באה לכלל מימוש. העבודה משתלבת בחלל בדיאלוג עם עבודותיה של בורנשטיין וולף שגם בהן פוטנציאל אפשרי לתאורה נשאר בגדר מחשבה.

דניאל פלדהקר
דניאל פלדהקר

יונתן אולמן, "הצעה למונומנט לעצמי כפי שהייתי רוצה להיזכר"

טכניקה חדשה אותה פיתח יונתן אולמן מופיעה בסדרת עבודות מונומנטליות עליהן הוא עובד בשנים האחרונות. הטכניקה- יציקת שכבות של גבס לבן לתוך תבניות דקות הממוקמות על גבי משטחי פורמייקה לבנים. התוצאה, תבליטים שניתן לקרוא אותם כציורים בעלי נפח, או פסלים מושטחים. בסדרה הזו בחר אולמן להציג דיוקן עצמי שלו כייצוג משולב של הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו ופסל 'האדם החושב' של אוגוסט רודן. שתיים מתוך רצף של ארבע עבודות בהן אולמן מתאר את מהלך 'חייו' של הפסל, נבחרו לתערוכה זו  אחד בו הוא עומד מלוא תפארתו, והאחר שבור חלקים, חלקים על הרצפה בתום ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

יונתן אולמן4.jpg
יונתן אולמן

 

בקומה התחתונה מוצגות עבודות של אמניות ואמנים נוספים, מתכתבות עם החלל, מעלות הקשרים תמטיים באשר לאמונה, תפילה, קטנות האדם מול גדלות האל, יצירה/יצר, מהות הספר והאופן שבו הוא נתפס בעיני היוצרות/ים, בצד הקשרים פמיניסטיים, פוליטיים וצורניים.  הציר האורכי של המבנה מהדהד לחדרי עיון ולמידה דוגמת הספרייה המצויים בחלל זה

IMG_20191127_183325.jpg
קומה תחתונה – מבט כללי

 פיטר יעקב מלץ, עמוד COLUMN 100 על 70, טכניקה מעורבת על נייר, 2016

מלץ "דימויי רוג'ום ועמודים החלו להופיע ביצירתי בשנת 2016. פעולת הרישום מתחילה מחלקו התחתון של הדף ונעה מעלה. תנועה זו שואפת לתמצת את התנועה האנכית הקושרת את האדם למרכז האדמה ולאינסוף. תפילת מודעות לגדול ממנו".

ספר האמן מקיים תמהיל של מודולים ספרותיים שונים כגון – היומן האישי, הכרוניקה, סיפור אלגורי, פרוזה ושירה, תפילות וספרי הדרכה. חומרי היצירה הם דיו, גרפיט, עלי זהב ולעתים אף טיפקס צבעי זכוכית ונצנצים. ספר האמן נתפש בעיני רוחו של מלץ ככרוניקה אחת. תיעוד של חייו והסובב אותו. בנוסף, השפעות התפילה היהודית והקבלה בצד השפעות בודהיזם וסופיזם נוכחים לאורכו של הספר.

פיטר יעקב מלץ, ספר היצירה.jpg
פיטר יעקב מלץ

פיטר יעקב מלץ.jpg
פיטר יעקב מלץ

בברלי ג'יין-סטוארט, תפילה בין הצללים

ברישום גדל ממדים שיצרה האמנית הבריטית בברלי ג'ין סטוארט עבור הביאנלה, היא מתארת את החוויה הדתית כפי שדרש בה הבעל שם טוב, תוך שהיא מתמקדת בתיאורים נרטיביים היסטוריים העוסקים בחיבורים בין העבר להווה, וברצון להתעמק בהבנת ההיסטוריה החברתית היהודית והזהות היהודית.
לצד הרישום מוצגת סדרת רישומי הכנה המתארים בתי כנסת ברחבי אנגליה, בהם ביקרה האמנית. כחלק מתהליך ההכנה לציורי השמן מצלמת סטוארט את החלל ויוצרת סקיצות ובהן התייחסות לגיאומטריה, לפרספקטיבה ולאלמנטים המרכזיים הלוכדים את תשומת ליבה. חלק מבתי הכנסת הללו אינם קיימים יותר ועבודת הציור והתיעוד שלהן היא חלק מהמחקר ההיסטורי אותו עורכת האמנית מזה מספר שנים.

בברלי ג'יין סטוארט 1
בברלי ג'ין-סטוארט

בברל יג'יין סטוארט 4.jpg
בברלי ג'ין-סטוארט

חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת, מיצב רצפה

חנאן אבו חוסיין מבקשת לכרוך בעבודותיה את האישי והסובייקטיבי עם עקרונות, מחשבות ואירועים אוניברסליים ועם חוויות של נשים ואנשים אחרים בארץ ובעולם.

המיצב עשוי עפרונות צהובים ובובות מיניאטוריות של תינוקות. אבו חוסיין יוצרת בפעולת חיבור סיזיפית ומתמשכת מעין "מחצלת". העפרונות והבובות המונחים כדגם רציף זה בצמוד לזה יוצרים עיטורים בולטים על גבי אבני המרצפות. העיפרון מחודד בקצהו האחד ובקצה השני יש מחק. העיפרון הנתפס כמסמל כתיבה, רכישת השכלה ודיבור יכול להתפרש בהצבה זו כמו חרב בעלת 2 פיפיות, כתיבה ומחיקה. בתווך של שטיח המחצלת הזו, שורות של בובות תינוקות שהלוע שלהן ואברי הרבייה כמו עוקרו ונחסמו בחוט שחור. סמל להשתקה ולמחיקה  זהות נשית וזהות באשר היא.

חנאן אבו חוסיין 2
חנאן אבו חוסיין

במיצב/מונומנט עשוי ספרי לימוד שנאספו על ידי אבו חוסיין מבתי ספר ערביים ממזרח ירושלים, היא יוצרת נגטיב של חלל מתחת למדרגות. הנגטיב בנוי מערימות של מאות חוברות ללימוד בערבית המאוגדות כחבילות שכמו נארזו בחופזה בעזרת ניילון נצמד. לעין המתבונן שאינו מכיר את השפה, צבעי החוברות, מה שכתוב בשדרתן או בחזיתן, יוצר מארג צבע ודגם לאו דווקא קוהרנטי.

חנאן אבו חוסיין1.jpg
חנאן אבו חוסיין

ליהי תורג'מן

 "החיבור העמוק בין כדור הארץ לחוויה האנושית, בין הארץ לשמים ובין ההווה לעבר שמלווים אותי כל העת בעבודתי שלי וקשורים להתעניינות שלי בעבודות רצפה המבוססות על השטחה, מבט על וקנה מידה המאפשר מבט 'מלמעלה". הפרויקטים של תורג'מן מבוססים לעתים קרובות על "תקופות שהות" בבניינים – סימון של מקום בעיר, אנדרטה היסטורית או דתית או אתרים אחרים בעלי משמעות תוך שהיא מלקטת עדויות או עקבות על מנת לייצג אותם בחומר.

HAVE עבודה המונומנטלית מתוך פרויקט GEAPOLITICA, נוצר והוצג בטורינו ב2017.

בעבודה מופיעה המילה HAVE, שעשויה להשתייך לפועל באנגלית, אך כאן הכוונה להקשרה בלטינית ומשמעותה "ברוך/ברוכה הבא/ה" (לדוגמה, Have Maria). משיכתה למילה הכתובה, החקוקה כפסיפס באספלט הישן  נעוצה בחיפוש מתמיד אחר צורות ומשמעויות שעברו שינוי.

ליהי תורג'מן.jpg
ליהי תורג'מן

קלאס עבודה מונוכרומטית המדמה את צורת משחק הרצפה המוכר לנו מילדות. ליצירת פני השטח המגורענים תורג'מן השתמשה בטכניקת הפרוטאז'- היא הניחה מעין משטח מחוספס מתחת לפני הבד והדפיסה אותו באופן ידני באמצעות הגרפיט. המספרים עשויים באמצעות שבלונה פשוטה; פני השטח של הבד עמוסים בצלקות ו'לכלוך' במנוגד לצורה ולמספרים ה'מושלמים' המסתמנים על פניו. הסטרוקטורה של העבודה מרפררת גם למונח הקבלי של 'עשרת הספרות" באשר להופעת האלוהות בעולם הגשמי באמצעות צורה, מספר וסדר.

לידה שרת מסד, צלול ועכור מאד

המחשבה על היות הדברים ברי חלוף, זמניים,[3] היופי שבמינורי והחבוי – תמות ומושגים בשורשי הזן והבודהיזם והפילוסופיה של הוואבי סאבי נטועים בתוך העשייה של שרת-מסד. האמנית יוצרת עבודות המבטאות חסר, שבר, צמצום וצניעות. ראית האסתטיקה של הפגום כערך אך גם כהתרסה. את חומרי העבודה שלה לסדרת האובייקטים מלקטת שרת מסד מאתרי בנייה, והם בעיקרם חוטי ברזל ואבני חצץ.

שרת מסד בוחרת גביעי יין, שמפניה או קוניאק כפורמט לסדרה שלה; גביעים שנועדו להכיל משקאות אלכוהוליים יקרים וערבים. היא מתייחסת אל חלל הכוס כאל חלל של בד הקנבס הניטרלי, ובתוכו היא יוצרת העמדה חדשה בחומרים, צבעים וצורות. תהליך העבודה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף, בסטודיו החומרים עוברים התמרה. היא לוקחת את חומר הפסולת, המושלך ומרימה אותו לדרגת אובייקט נכסף.

לידה שרת מסד
לידיה שרת מסד

יובל שאול, גביע קידוש

מתוך סידרת הציור "יודאיקה"  שעניינה  חפצי פולחן יהודיים ותשמישי קדושה.

בסדרה גדולת ממדים שאול משתמש בטכניקת ציור ייחודית שפיתח בעזרת צבעי שמן צבעים תעשייתיים ומתכות (אלומיניום, נחושת, ברונזה ) ולקות סמיכות ומבריקות .

כך מתעד האמן בהשטחה על גבול ההפשטה, דימויים עתיקים מהתרבות היהודית כגון, כתרי תורה, מגדל בשמים, גביעי קידוש, חנוכיות ועוד.

שאול מנסה בכך לבטא את תרבות ציור היודאיקה בשפה עכשווית, ולחקור את הקשר בין הצייר לבעל המלאכה היהודי. בעבודותיו מופיע מתח צורני וחומרי בין היופי, היצריות והפיתוי בדימוי הגשמי לבין דרך הביטוי בסמלים ובשפה המאפיינים עבורו את הצד הסגפני והרוחני.

yuval shaul
יובל שאול

בברלי ברקת

רישומיה וציוריה של בברלי ברקת נתפסים לעתים קרובות כמופשטים. "המטרה שלי היא ללכוד משהו שמעבר למראה – צורתו, עורו, תבנית או מרחב. מהות, אך לא רק, נוגעת בחוויות שלי או כאלה שצפיתי בהן. בהדרגה, הצורה האנושית או המציאות מתעוררת ומתחילה להתמוסס. צבעים משתנים ואני מפרשת אותם באופן שונה. חלקם רכים ומפוזרים, אחרים חדים יותר – כולם מרמזים על תנועה. הזמן הוא תנועה של חומר דרך החלל, מה שהופך את התנועה לבסיס החוויה שלנו".

"האמנות שלי היא חקירה של תפיסותיי, מציאות ותחושת מה שלא ידוע בעולמנו הגופני – מה שמורגש ומוכר דרך חושים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם אך לרוב איננו מודעים לכך. האמנות שלי מייצגת את החיים ואת העולמות הסובבים אותנו – מציאות מופשטת ויזואלית".

בברלי ברקת 2
בברלי ברקת

בברלי ברקת
בברלי ברקת

איתן דור-שב, להטוטי החרב המתהפכת. טכניקה מעורבת על נייר.

לקרקס תנועה משלו. חדה, מהירה, זוויתית, על גבול הסכנה. סדרת העבודות לוכדת זיכרונות צרובים של דור-שב מיצירה משותפת ואינטנסיבית עם אמן מחול אווירי. הטכניקה שלו מהירה, מרובדת, מיידית, נוקבת, המשאירה חותם מהיר בתוך לובן מסנוור. עבור דור-שב, להט החרב המתהפכת מהווה פרופלור נצחי של רוח קוסמית שדוחפת אותנו מהרחם העקר של גן העדן אל קרקס החיים היצירתי של המציאות האנושית.

איתן דור שב
איתן דור-שב

יונתן אולמן, " א'-ת' "

אולמן מציג סדרה שבה מיוצגות כל 22 האותיות העבריות שראשיתה באות ב' וסופה באות א'. כמו שלוחות הפורמאיקה הלבנים שעל גביהם יצוקות האותיות מהווים נקודת התחלה וסוף של כל דימוי, בהצגה של כל האותיות זו לצד זו יש בראשית ואינסוף – הפוטנציאל להגיד כל דבר ולא לומר דבר.

במהלך 2018 נשזרה העבודה בכאן ועכשיו, באקטואלי-פוליטי: כמחאה נגד 'חוק הנאמנות בתרבות' שרף אולמן את הא', האות הראשונה בסדרה .כעת, הסדרה א'-ת' נפתחת בהיעדר; ויש בה מן הקרבה וההקשר למילה 'בראשית' הפותחת את ספר התנ"ך.

יונתן אולמן 3
יונתן אולמן

 

ואולי כל המחשבה על התערוכה הזו והנושא שלה והקשר שלה לכותרת של הביאנלה כולה- "לשם שמים", כותבת אוצרת התערוכה ורה פלפול "מתחבר לקשר המתכונן בין אמונה לאמנות באשר היא ( מוסיקה, אמנות פלסטית, ספרות וכו') – הקשר שבין עוצמת הרוח, לעוצמה הרגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין, אולי רגע היצירה מחבר את היוצר למעגל האינסופי העל זמני של היצירה והבריאה". [4]

 

קרדיט צילום: דניאל רחמים והביאנלה של ירושלים

 

 

 

 

 

 

[1] בחודש פברואר 2014 הושלמה במתחם ון ליר בנייתו של בניין נוסף – האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. המבנה החדש הוקם מכספי תרומתו הנדיבה של ד"ר לאונרד פולונסקי.  משרד "חיוטין אדריכלים" (ברכה ומיכאל חיוטין) נבחר לתכנן את הבניין החדש. https://www.vanleer.org.il/he/content/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99

[2] "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד.

[3] התפיסה מופיעה גם בקהלת פרק א' פסוק ב', ברומי הקדומה, בנצרות הפרוטסטנטית ועוד.

[4] תודה לורה על ההזמנה ועל חומרי התערוכה, תודה לדניאל על השינוע.

יאניס קונליס, ג'רמנו צ'לאנט, קרן פרדה, ונציה, ביאנלה ונציה

IMG_20190901_102308

טוב אני יודעת שוונציה שוקעת, והביאנלה הסתיימה, ובכל זאת את הפוסט כתבתי לאחר שחזרנו מוונציה המהבילה בתחילת ספטמבר ואת התערוכה של יאניס קונליס ממש אהבתי אז מעלה וסליחה על האיחור! IMG_20190901_103629.jpg

התערוכה יאניס קונליס באוצרותו של ג'רמנו צ'לנט חוקרת את ההיסטוריה האמנותית של האמן יליד יוון (פיראוס 1936 – רומא 2017), ומכוננת דיאלוג בין עבודותיו והחללים מהמאה ה-18 של Ca' Corner della Regina. בתערוכה מוצגות כשבעים עבודות מ-1959 עד 2015. בקומת המסד מוצגים שני מיצבים cite-specific, ובקומות הפיאנו נובילה Piano Nobile[1]  הראשונה והשנייה של הפלאצו מוצג רצף היסטורי מהתערוכה הראשונה שלו ברומא ועד לעבודות מורכבות יותר ולמיצבים בשנים האחרונות. העבודות המוקדמות של האמן, הוצגו במקור בין 1960 ל-1966, ועסקו בשפה אורבנית. הציורים יצרו קריאה אקטואלית או סימנים מהרחובות, ובפזה מאוחרת יותר אותיות שחורות, חיצים ומספרים על קנווסים לבנים, נייר או מצעים אחרים.IMG_20190901_103515.jpg

קונליס בחר לכנות את העבודות שלו ציור. "אני צייר כי ציור הוא מבנה של דימויים, לוגיקה ולא טכניקה. קונליס ראה תמיד באמנות שלו  את הממד האנושי ובה בעת את האדם האוניברסלי.IMG_20190901_102445

ג'רמנו צ'לאנט אוצר התערוכה כותב: "האנרגיה המתפרצת אשר נבעה מיצירתו של יאניס קונליס אינה ניתנת לתמצות בתערוכה יחידה או פרסום אינדיבידואלי. קונליס שהחל ב-1958 עסק במגוון דימויים, והצליח לבטא דרך ייחודית, אלטרנטיבית ורדיקלית, ונתן ליצירה ממד אורגני וקונקרטי.IMG_20190901_103311.jpg

הנרטיב של התערוכה מייצג התערבויות בגודל ניכר בחדרים הראשיים של שתי הקומות הראשיות של Ca' Corner. יש בהם מדפים או מבנים ממתכת המכילים אובייקטים ממקורות שונים: פחם, שרידי אנייה, מעילים, כיסאות, הילוכים מכניים, ומיצב עשוי מפיסות ריהוט, שהוצג לראשונה בפלרמו ב-1993. בעוד שבקומת המסד שתי עבודות עוסקות בקשר לחללים הפנימיים וההיסטוריים: דלת חסומה באבנים מ-1972 ובחצר, מיצב מונומנטלי מ-1992 שבמקור נהגה לפסדה החיצונית של בניין בברצלונה ועשוי משבעה לוחות מתכת הנושאים שקים המלאים בפולי קפה.IMG_20190901_102945.jpg

המיצבים בשפה הייחודית לקונליס מוצגים בחלקי הארמון השונים ומנהלים שיח עם העיטורים המקוריים של הפלאצו. ציורי קיר מהמאה ה-18 ומולם בגדי גברים בשחור וכחול, נעליים וכובעי לבד.IMG_20190901_103111.jpg

הרטרוספקטיבה מסתיימת, בקומת המסד, באמצעות הפוקוס על הפרויקטים של התאטרון של קונליס ומבחר של מסמכים – סרטים, קטלוגים של תערוכה, הזמנות, פוסטרים וצילומים ארכיביים – שמתחקים אחר הקריירה רבת הפנים שלו, ואחר השפה הייחודית והאישית שלו, השברירי והאנושי בצד הפואטי והאוניברסלי.

מעט על עבודותיו של קונליס:

מ-1964 ואילך, קונליס פנה לנושאים שנלקחו מהטבע, מזריחות ועד לוורדים. ב-1967 החקר שלו וחבק אלמנטים רבים בטבע: ציפורים, סוסים, אדמה, קקטוסים, צמר, פחם ואש. האמן עבר משפה כתובה וציורית לזו הפיזית והעוסקת בסביבה; דרך השימוש בישויות אורגניות ולא אורגניות החל בפרקטיקה שיש בה מן ההתנסות הגשמית. מאוחר יותר חקר את ממד הסאונד שדרכו ציור מתורגם לדף מוזיקה  הוא גם חקר את חוש הריח כשהשתמש בחומרים כמו קפה או גראפה.IMG_20190901_103338

במיצבים שהגה בעשור 1960, עסק קונליס בדיאלקטיקה שבין הטבע הקליל, הלא יציב והזמני הקשור עם השבירות של האלמנט האורגני – כמו למשל תוכי חי – והנוכחות הכבדה, המלאכותית והנוקשה של המבנים התעשייתיים, המיוצגים על ידי פני שטח מודולריים במתכת הצבועה באפור. באותה תקופה קונליס השתתף בתערוכות שסללו את הדרך לארטה פוברה, שתורגמה לצורה אותנטית של הביטוי המטריאליסטי.

משנת 1967, החלו להופיע אש ופיח ביצירת של קונליס, בדגש על  הפוטנציאל הטרנספורמטיבי המחדש של הלהבות. שבשיאו בהקשר למסורת האלכימית, אנו מוצאים זהב, מתכת בה השתמש האמן בדרכים שונות. במיצב Untitled (Civil Tragedy) (1975), הניגוד בין עלי הזהב שמכסים את הקיר החשוף לבין הבגד השחור התלוי על מתלה מעיל מדגיש את האופי הדרמטי של הסצנה. העשן, הקשור באפן טבעי לאש, פועל כשייר של תהליך ציורי וכהוכחה לחלוף הזמן. עקבות הפיח על האבנים, הקנווסים, פרגמנטים של פסל קלסי וקירות שמאפיינים משהו מהעבודה שלו מ-1979 ו-1980 מציינים מפנה אישי ב"חזרה לציור". IMG_20190901_103359

באמצעות ודרך המחקר האמנותי שלו, קונליס פיתח קשר טרגי ודרמטי עם תרבות והיסטוריה; המורשת הגרקו-רומנית נחקרת דרך פרגמנטים של יציקות גבס או מסכות, כמו במיצב מ-1973 שנעשה ממסגרת עץ שעליה יציקות גבס של פנים הוצבו. החקר אחר אנרגיה לא ידועה הושג ע"י מעטה עם אבן, עופרת או פעמונים, החלל הריק; הדלת החסומה הפכה לסמל אחר של הסובלנות של האמן לגבי הדינמיות של ההווה שלו.  [2]

השפעותיו של קונליס ניכרות בשדה האמנות בישראל של שנות ה-70 וגם כיום ניתן למצוא הדים לכך. IMG_20190901_102529.jpg בנוסף יש להזכיר שתערוכה נפלאה של האמן הוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע.

[1] פיאנו נובילה היא הקומה הראשית בארמון רנסנסי על פי רוב. בקומה זו נמצאים חדרי השינה וחדרים אישים. הפיאנו נובילה היא בדרך כלל הקומה הראשונה או השנייה מעל קומת המסד.

[2] ג'רמנו צ'לאנט, טקסט התערוכה.