יוליאן רוזפלדט, מניפסטו, מוזיאון ישראל, ירושלים

16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

IMG_20190216_132434

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

IMG_20190216_132356.jpg

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

IMG_20190216_132336.jpg

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.

קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, אסתי דרורי חיות, איה סריג, לילי פישר גלריה ZUZU להנעה תרבותית, אוצרת: רותם ריטוב 18.01.2019 – 16.02.2019

50779142_619066738550878_5930106034721914880_n
רוזה בן אריה

בחלל המרווח של גלריה ZUZU בעמק חפר מוצגות עבודות של האמניות חברות קבוצת SHEVA. מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

Anat+Greenberg
מבט לעבודותיהן של ענת גרינברג ואיה סריג

קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. מסיבות שונות, הדגש על קריירה אמנותית בקרב חברות הקבוצה בא לידי ביטוי משמעותי בחמש השנים האחרונות: בין חברות הקבוצה יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).

אופן ההצבה מאתגר את העין הנודדת בין  המיצבים עתירי הממדים של רוזה בן אריה המוצבים במרכז,  פולשים אל המרחב ומתכתבים עמו, אל המיצב האינטימי עשוי במדיה מעורבת של אדית גורן. ובין עבודות בתכנים ובמדיה שונים המוצגות על קירות הגלריה. העבודה עתירת הפרטים של דליה חי אקו, שיש בה מן המקסם מן העבודות קטנות הממדים על הרקע השחור דמוי האלטר (מזבח) המאיים וכנגדה במעין קו אלכסוני דמיוני, העבודה האוורירית והמרחפת בין הקיר לרצפת הגלריה מן העבר השני של איה סריג. וביניהם, ביניהן כמאמר השיר עבודות בגדלים שונים, פיגורטיביות, ופיגורטיביות למחצה, ריאליסטיות (ענת גרינברג), אקספרסיביות ולעתים רישומיות (לילי פישר), בציור ובאסמבלאז' (אסתי דרורי חיות).

התחושה שאני כצופה עמדתי בפניה היתה הדיסוננס בין הצבעוניות והקלילות לכאורה, המקבלת ומשמחת לבין המבט השני המעניק תחושה של "המאוים", ה"אלביתי" עליו כותב זיגמונד פרויד.[1]

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות. חלקן עובדות בהקשר ומתוך קונטקסט אוטוביוגרפי – הקריאה בקפה והסרת עין הרע, חלק מהווי משפחתי אישי במיצב של דליה חי אקו, הנע בין אמונה טפלה לבין עולם הנסתר, התת מודע ופולחנים מתרבויות קמאיות, מזרח תיכוניות וגם של דרום אמריקה, ה"חמסה" הרווחת בתרבותיות המזרח התיכון תורמת אף היא נופך לכך.

Dalia+Hay+Eco+01
דליה חי אקו

עבודותיה של לילי פישר הנעות בין זיכרונות אוטוביוגרפים שיש בהם מן החזרה לילדות, אל בנות המשפחה – האם, הסבתא, הבנות והאחיות, ואל האב הדומיננטי בארגנטינה בתקופה רוויה באלימות. בין מציאות לחלום ולדמות הזאב המעלה על הדעת את השועל בעבודה המפורסמת של פול גוגן "אובדן הבתולים", (1891-1890), ואף את האגדות על אדם/זאב.

Lili+Fisher+03
לילי פישר

אמניות אחרות בקבוצה עוסקות בשפת החומר ובהקשרים אישיים. העבודות של רוזה בן אריה,

Rosa+Ben+Arye+01
רוזה בן אריה

מדענית שעבודותיה העשויות מחומרים סינתטיים הופכות בעבודת ניסוי ותהייה למעין טבע מלאכותי; צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, אזכורים לטבע בחלקי הסלעים, זרמי הנהרות והמפלים, גזעי עצים ועלים. המיצב האוורירי והנזיל שלה מנהל דיאלוג סמוי ומהופך עם עבודת המיצב של אדית גורן במיקס מדיה, חומר רך, ספוגי ובו מוטבעות עיניים. המרחב המגונן לכאורה הופך למרחב קלאוסטרופובי בשל מאות העיניים המשובצות, חוקרות, עוקבות, מעין "אח גדול", המעניקות למיצב ממד סוריאליסטי, באזכור של העין ב"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, אך גם נושא העין כמוטיב משמעותי בתנועה הסוריאליסטית מחד, והקשר ל"מאוים" ול"עין הרע" ("מאל די אוקיו") בעבודה של דליה חי אקו, מאידך.

Edit+Goren
אדית גורן

אסתי דרור חיות יוצרת כתגובה לאירועים אישיים, מיידים בחייה, תקופות חיים שונות ואתגרים יזיים, פסיכולוגיים ורגשיים העוסקים למעבר מעלומים לגיל הבוגר. סוגה שמעסיקה את שאר חברותיה לקבוצה. עבודותיה בציור ובאסמבלאז' עוסקות בפחד, שבר, כאב ומתכתבות עם עבודות של אמניות פמיניסטיות משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים.

Esti+Drori+Hayut
אסתי דרור חיות

ענת גרינברג הדמות ההוגה והרוח המאחדת בגיבושה של קבוצת SHEVA, מציירת דמויות ריאליסטיות באקוורל מדולל על פי רוב, שייחודו השקיפות שלו המתקבלת על מצע הבד. הדמויות הילדיות בצד דמויות הנשים הבוגרות מעלות לרגע על הדעת תום ועליצות של תקופת הילדות, אך הקומפוזיציות המקוטעות בצד היעדר הפנים, החידתיות בחלק מהן ואווירת הניכור מזכירים את "המאוים" בו עסקנו קודם לכן. בצד אלה יש עבודות נינוחות בהן יש דגש הנע בין ריאליה לאקספרסיביות בכפות ידיים צעירות ובוטחות, כאלה שיש בהן רוגע והשלמה עם הזקנה.

Anat+Greenberg+02.jpg
ענת גרינברג

עבודותיה המונומנטליות של איה סריג מצויות על גבול ההפשטה, אף שנוכחים בהן אזכורים לשפה, סימן, כתב יד. בעבודות מצוי הפער בין הכתמיות המתאווה לספר סיפור לבין הלבן שלעתים הינו לבן טהור ולעתים כמו בעבודה "עוגן" מלווה בקווים דקיקים בצד כתמי צבע שחור במעין אזכור לכתב יד קדום. עבודה עתירת ממדים זו מנהלת דיאלוג עם הקיר ורצפת הגלריה. מחוות היד וה-Plein d'air בעבודה זו הינה אנטי תזה לעבודה מרובת הפרטים של דליה חי אקו, בעוד שהאווריריות והבוהק הלבן והמסמא לעתים, מאפשרים הקשר לבד הנשאר חשוף, כחלק מהעבודה בצוריה של ענת גרינברג.

Aya+Sarig
איה סריג

על הקבוצה

המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, הכניסה לעולם האמנות, במיוחד לאלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.

באשר ל"גִּילָנוּת" אנו מוצאים כיום בעולם האמנות (הבינלאומי!) ניסיונות לצאת מגישות מקבעות, שיש בהן מן ההחמצה. דוגמא בולטת קשורה לפרס טרנר (Turner) הבריטי היוקרתי שהסיר לאחרונה את מגבלת הגיל. מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשייה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.[2]

[1] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה, יצחק בנימיני, תל אביב, רסלינג, עמ' 8-7   במסה זו שהתפרסמה לראשונה ב-1919, פרויד מתחקה אחר תחושה המופיעה במילה הגרמני. unheimlich השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.

[2] תודה: קטלוג קבוצת SHEVA, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה  זוזו, ולחברות הקבוצה על השיח עמן.

טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.

 

פראדה מַרְפָה, המיצב של אלמגרין ודראגסט

הורד (1)
הInterior view of Elmgreen & Dragset, Prada Marfa, 2005. Photo via Flickr.

פראדה מַרְפָה, המיצב של צמד האמנים  אלמגרין ודראגסט (צמד סקנדינבי המורכב ממיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט) הוקם ב-2005 בפאתי  מַ רְ פָ ה עיירה שכוחת אל בטקסס. המיצב הצבוע בלבן, מדמה בוטיק של פראדה מותג האופנה העילי, הוצב לא רחוק מהכביש על שטח אדמה מאובק המוקף משלושה צדיו בגדר. פנים המבנה עוצב בדומה לחנויות של פראדה. בלילה מוקרן אור בוהק על מדפי הנעליים שמאחור, מאיר את התיקים המוצגים מקדימה ואת חזית הזכוכית. הדלת אינה ממלאה את תפקידה כדלת כניסה, ולא ניתן להיכנס בשעריה. המבקרים העומדים מול פראדה מַרְפָה, יכולים גם לראות את הגבעות שמעבר לעיירה. נראה כי חנות יוקרה ריקה, משום מקום, אפופה בהומור סוריאליסטי, "נחתה" באמצע המדבר השומם. זמן ניכר קודם הקמת המיצב הוצב במקום שלט: "פראדה מרפה תיפתח בקרוב". השלט עורר תהייה שכן פראדה ידועה בחנויות שלה הממוקמות בערים גדולות ומרכזיות ברחבי העולם וב"קליינטורה" עתירת ממון.

בשונה מחנויות "פראדה", עתירות הממדים והפאר ברחבי העולם, המיצב מציג חנות בקנה מידה אנושי. כאמור, החנות אינה פתוחה לקהל הצופים, אותם עוברי אורח, שאינם יכולים לעבור את שעריה. המיצב עומד כמעין "כמוסת" זמן שעצר מלכת..

הורד.jpg
Photo by Brandon Burns, via Flickr.

הודות לאינטרנט, הפרויקט צמח מעבר לכוונות המקוריות של האמנים. ב-2001, אלמגרין ודראגסט הקימו את "Opening Soon/Powerless Structures, Fig. 242" בגלריה Tanya Bonakdar בצ'לסי. על פיסת נייר לבן המכסה לחלוטין חלון נכתב: "Opening Soon PRADA" (בפנים, העבודה היחידה ששימשה לתצוגה היתה שעון בפינה). בזמן זה, מותג האופנה האיטלקי עמד לפתוח את החלל המעוצב ע"י הארכיטקט רם קולהאס במוזיאון גוגנהיים במיקום שעבר בסוהו. האמנים עמדו על האירוניה באשר לאופן שבו אופנה ומיתוג חודרים לעולם האמנות. "חשבנו על הרעיון בהקמת בוטיק אופנה יוקרתי, מרוחק ומנותק לחלוטין מכל קונטקסט עירוני".

תחילה אלמגרין ודרגסט רצו להקים את פראדה המדומה במקום אחר; הם אהבו בעיקר את הצליל המשתמע ב"Prada Nevada". הם ניסו לקבל מימון ממשלתי באמצעות קרן אמנות שבסיסה בניו יורק נוצר קשר בינם לעיר הקטנה בטקסס, כולל מכון האמנויות Ballroom Marfa. "מרפה הפכה להיות מקום מושלם לעבודה, כשליד נמצאת קרן ג'אד והמורשת של המינימליזם", צמד האמנים סיפר לעיתון. הם האמינו שהפסלים הפשוטים של ג'אד שנעשו לעתים קרובות בעץ או מתכת ויכולים לדמות לריהוט, חובקים בחובם את האסתטיקה העתידית של פנים מרכזי קניות. הצמד רואה את העבודה שלהם כקפסולה בזמן, חקר באשר לאופן שבו בני אנוש מותירים חותם בעולם.

"פראדה מרפה" צובר מטען של שנים, ועדיין יש בכך את המסר הראשוני. אלמגרין ודרגסט מאמינים שהשינוי הגדול שחל בעבודה הנו הנוכחות המוגברת שלה ברשת (הם מציינים שבשנת 2005, אינסטגרם לא היה בשימוש עדיין). הפעילות של ביונסה, והעובדה שהסמל לפראדה מרפה שבזמנו עיטור את סט Gossip Girl, עזר להביא קהל מבקרם עצום.

בתחילה אלמגרין ודרגסט דימו מיצב הנושא את סימני הזמן ללא התערבות או שימור, אך לאחר מספר אפיזודות של ונדליזם (גרפיטי, ועוד) ולאור רצון אנשי הקהילה, אמן מקומי משמש כעת כמשגיח במקום.

באשר לפארדה, המותג השאיל ברצון את קוד הצבע, עיצוב הפנים, הנעליים והתיקים. "הם היו כה 'קולים' באשר לכך, אף שהם הבינו את הביקורת המוטמעת בכך", אמרו אלמגרין ודרגסט. וכך חנות 'מזויפת' משתמשת בארכיטקטורה לא צפויה על מנת לעורר מודעות לרעיונות אודות העתקה, אודות הקשר בין הפוליטי לבין האסתטי, ובין אמנות לבין החיים, אך גם יש בזה מעין מבט מתבונן אל טריטוריה מעוררת קנאה שלמעשה אינה נגישה לצופה. וכשחושבים על כך יש בכך דומות  לאינסטגרם עצמו.

 

Cohen, A. (2018, May 25). Re: The Fake Prada Store in the Texas Desert That Became an Art Mecca. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-fake-prada-store-texas-desert-art-mecca

ז'וזף יוסף דדון, תערוכה "Sillons" , ורסאי, Espace Richaud, אוצרת: איזבל בורז'ואה; עיצוב: דורון פון בידר. תאריכים: 7.10.2017-3.12.2017

ERV 2017-Joseph Dadoune-001.jpg

ז'וזף דדון  מציג במהדורה ה-6 של "Nuit de la creation", בעיר ורסאי. כאמן אורח, הוזמן דדון לעבוד עם סטודנטים מביה"ס לאמנויות יפות בורסאי, והוא מציג מבחר מיצירות שנעשו לאחרונה ב-Espace Richaud, חלל תצוגה שנחנך לאחרונה. בצד העבודה המונומנטלית שלו "קיוסק שחור", מוצגות שלוש סדרות: "Tars", "Impossible Calendars", "Flowers/After War", המספקות מבט מקיף על הפרקטיקות האמנותיות של דדון ושטחי העניין שלו, ומנהלות דיאלוג עם יצירות משל אמניות ואמנים כ- Geneviève Asse, Camille Henrot, Eugène Leroy, Aurélie Nemours, Jean Michel Sanjouand, Jean Michel Othoniel and Helen Mirra באוספים של FRAC Ile-de-France.

ERV 2017-Joseph Dadoune-025.jpg

בלב היצירה של ז'וזף דדון (יליד 1975) עומדות סוגות אודות בחינת גבולות החוצצים בין מזרח לבין מערב, יחסי כוח  ויחסי מרכז-פריפריה, מרחב מקומי, דמיון וממשות, קדושה וחולין. החקר של דדון, ממזג פרקטיקה אמנותית, אקטיביזם חברתי וחשיבה מטאפיזית במגוון יצירות ומדיה – וידיאו, צילום, ארכיטקטורה ורישום. בין היצירות הנודעות ביותר שלו הסרט "ציון" (2006-2007), שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז, בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל; תערוכות שצמחו מעיר ילדותו "אופקים" ומתייחסות אליה: פרויקט "במדבר".[1] "Impossible Calendars" (2013), שהוצג במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה "האלכימיה של המילים: אברהם אבולעפיה, דאדא, לטריזם", (2016), במלאת 100 שנה לתנועת דאדא; ולאחרונה, "Protective Barriers", מקבץ של רישומי מלחמה אוטוביוגרפיים שפורסמו על- ידי Éditions Arnaud Bizalion.

ERV 2017-Joseph Dadoune-029.jpg

ז'וזף דדון הוכתר לאחרונה בתואר Chevalier des Arts et des Lettres (Knight of the Order of Arts and Letters) מטעם מיניסטריון התרבות הצרפתי. ביולי 2017, הפרויקט שלו Un Printemps arabe (An Arab Spring) המורכב מ-39 עבודות ו-17 וידיאו נבחר לאוספים של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית – מרכז פומפידו. התערוכה הנוכחית שלו Sillons המוצגת בין 7 באוקטובר ועד 3 בדצמבר 2017 ב-Espace Richaud, ורסאי, מלווה בספר http://www.arnaudbizalion.fr/fr/art/61-sillons-joseph-dadoune.html, ובו טקסטים מידי האוצרת איזבל בורז'ואה, דרורית גור-אריה, מישל טובל, רפאל זגורי אורלי ודורון פון פידר.

המקום בו מציג דדון הוא חלל תצוגה בן שלוש קומות, ליד ארמון ורסאי:

בקומה I – מוצגות עבודות זפת; כל עבודה שונה ממשניה. מסביב, "פרחים אחרי מלחמה".

בקומה II – סדרות הפרחים ועבודות נוספות בזפת.

במינוס I – הקרנה של הסרטים: Sion 2006  ; Phoenix I & II 2010.

Black Kiosk "קיוסק שחור" – עבודה ארכיטקטונית מושגית המטלטלת בין הקבוע לחולף, חוקרת את הפוטנציאל הסביבתי המצוי במבנים נטושים הממוקמים בפרברים של מרכזים עירוניים. Tarsמיצב מונומנטלי המתנשא למידות 4X8 מטרים, עשוי כולו מביטומן.

דרורית גור-אריה במאמרה "סוכה שחורה בדרום צרפת" כותבת על "קיוסק שחור": ״קיוסק שחור״ של ז׳וזף דדון הוא ממין האדריכלות של הרוח. זהו מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק, שבה בעת נראה כסוכה המיועדת להכנסת אורחים". […]  "קיוסק שחור ממשיך את עיסוקו של דדון בשנים האחרונות באדריכלות רעיונית שבין קביעוּת לארעיות, תוך בחינת הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב-תרבותי שאינו מתנכר למקורותיו ואינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני".

בהמשך כותבת גור-אריה: "מודל הבית השחור של דדון זכה לגלגולים נוספים בסדרה של עבודות מינימליסטיות העוסקות בחומר ובהיעדרו. ב-2013 בנה דדון עוד גרסה אישית לקמרה אובסקורה, קופסה שחורה עם פתחים בחזית, בגב ולאורך הצדדים (בעומק כמה סנטימטרים) להחדרת אור. בהמשך צילם את חזית הקובייה, שהפכה לדימוי צילומי דו-ממדי שכוסה ונמרח בזפת שחורה. אחת מעבודות דו-ממדיות אלה, קופסה שחורה בתוך ריבוע II שהוצגה בפונדסיון ריקאר (Fondation Ricard) בפריז, היתה פעולה מטא-רפלקסיבית, כעין משחק מראות המשקף את חדר החושך על הזפת, בחומריות המרמזת למקורו והולדתו של מדיום הצילום".[2]

ERV 2017-Joseph Dadoune-129.jpg

בתערוכה ארבע סדרות על נייר אשר לחומרים שבהן מהלכים של זמן:

  1. Flowers/After War. Blind Spot (Tel Aviv, 2015-2016) Series of 36 Black oil pastels on paper

הרישומים מהווים סוג של שדה פרחים עם צבעים שנושאים חיים ומוות, נוכחות והיעדר. כל פרח משובץ בשתי מילים: LOST MEMORY ושתי נקודות.

  1. Series Forty-four Sunrises (44 X 90 years. 44 X 30 days. 44 X 12 months), 2016 Series of 44 watercolors

בסדרות הרישום המונוכרומטיות שלו Forty-four Sunrises, ז'וזף דדון מציג את הדפים הקרועים של לוח דמיוני. הדפים שנראים כאן אינם תואמים לתאריכים ידועים, ובמקום זאת הם מודדים את זמן החיים והחלוקות שלו  באופן שונה (דף ראשון לדוגמה: 90 שנה, 30 ימים, 12 חודשים וכן הלאה).

  1. In the beginning, an impossible calendar (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 20 tar-on-paper

הרישומים מוצגים ללא תיארוך, ועדיין הם מצוינים עם רצפים מספריים שאינם ניתנים לפענוח בתחילה. אפשר ואלה תאריכים משיטה סולרית אלטרנטיבית. רצף הזמן הקוסמי גדול מ-2017 או מ-5,777 השנים שנקבעו לנו. עלינו לנטוש את הלוחות הרגילים שלנו ולהתחיל במרחב חדש של זמן ההולם להופעתו של פוטנציאל פילוסופי וקיומי חדש.

  1. Impossible Calendar/gold, olive oil (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 15 surfaces using olive oil and metallic paint on paper

הזמן אינו תלוי או קשור לתנועת השמש או הירח, אלא מתבסס על מערכת הכוכבים או על אירועים כימיים או גיאולוגיים המתרחשים ביקום. ההגדרה הבלתי ניתנת לערעור של לוח-זמנים אנושי הכרוך על כורחו בדתי-הפוליטי איבדה מכוחה. בימים עברו, כשאדם רצה להגדיר זמן, הוא יצא אל החוץ, לאוויר הפתוח והתבונן בירח או בשמש. כיום, לוויינים מספקים חזון חדש אודות הגיאוגרפיה הקוסמית שלנו מזווית גאולוגית ומפרספקטיבה של זמן. התערוכה מציעה אפשרות חדשה היכולה להיראות כסוג של משעול אוטופי.

ERV 2017-Joseph Dadoune-052.jpg

הצבעים המופיעים בעבודות הם שחור/לבן המסמלים ניגודים והינם מחוץ לגלגל הצבעים, והצבע הצהוב המסמל את אור השמש, את האור הבוהק והמסמא האופייני למדבר ולאופקים, מקום מגוריו של דדון, והינו אחד משלושת צבעי היסוד- אדום, כחול, צהוב. אדום, ירוק, כתום ועוד.

ERV 2017-Joseph Dadoune-064.jpg

עבודות וידיאו:  

Sion 2006

Phoenix I & II 2010

 

תודות ממעמקי הלב לז'וזף יוסף דדון על טקסט התערוכה והדימויים;[3] תודות רבות לדרורית גור-אריה מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות על חוכמת הלב והאוזן הקשבת.

 

[1] http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=1770

[2] דרורית גור-אריה, סוכה שחורה בדרום צרפת", ערב רב, 11.1.2015 https://www.erev-rav.com/archives/35044  במאמר מופיע האזכור לכך שב-1826 משח המדען ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) לוח מתכת בתמיסת זפת, ליצירת התצלום המוקדם ביותר המוכר לנו כיום.

[3]הדימויים וטקסט התערוכה https://www.dropbox.com/sh/qozsjbpncbac7yh/AABUz5bTbV9bU_yDx4V6GwTpa?dl=0

 

 

גורדון פינת בן יהודה

שיטוט בגלריות במתחם גורדון/בן יהודה- משיטוטי יום ששי – תערוכות מפתיעות, חלקן על גבול ההפשטה, חלקן נוגעות בגבול שבין לבין – בין מופשט למחצה באופן המאזכר עבודות פרוטאז' לבין כתמיות ענוגה ולירית; צבעוניות עזה בצד צבעוניות ממותנת; חומריות בצד השטחה וכמובן במרביתן מיוצג ציור – ציור עז מבע, ברור, אינו מתכחש למהותו הציורית.

גלריה גבעון- עתר גבע אי שקט

שרה ארמן מציגה ומארחת – ענת מיכאליס לוי, שיר שבדרון, ירמי עדני 

גלריה טובה אוסמן, נירה סביר, מחווה לפרנק סטלה

גלריה דודו גרשטיין, הפתעה (לפחות לגבי, לא הכרתי את ציוריו של דוד גרשטיין)

סובוד גופטה, "מה מתבשל?"

IMG_2341-1-1024x768.jpg
Installation view of Subodh Gupta, Cooking the World, 2017, at Art Unlimited
PHOTOS: ARTNEWS

 

במיצב Cooking the World, 2017, ביריד באזל, האמן ההודי סובוד גופטה משתמש בסירי בישול בעבודתו  המוצגת באולם גדול ובו מסעדת מזון הודי המגישה ארוחות חינם במהלך היריד. הפרויקט הינו אופייני לגופטה – המון חפצי רדי מייד קטנים שקובצו יחדיו לדבר אחד עצום.

בטקסט המלווה את העבודה מוצהר ש"בתקופה של הגירה ועקירה המלווה באי סובלנות גוברת ל"אחר", העבודה של סובוד גופטה העוסקת בריטואלים ובסמליות של הכנה, הצגה וצריכה של אוכל זכתה לחשיבות עצומה" ו"ההצעה להגיש אוכל ללא תמורה, פועלת כאינדיקטור החזק ביותר להכנסה וקבלה אל תוך הקהילה". אף שיש בכך מעין פרדוקס שכן ארוחות החינם מוצעות לאלו שמשלמים 50 דולר דמי כניסה ליריד.

אנשי הצוות במסעדה הינם עובדים מהסטודיו של גופטה בניו דלהי.

לפני כעשור החל שוק האמנות ההודית העכשווית לזכות לתהודה ממשית בעולם. שוק האמנות נמצא בשני מרכזים חשובים: דלהי ומומבאי, ומעורר עניין גובר בצד העניין באמנות סינית עכשווית.

יריד האמנות באזל בעיר באזל, שוויץ – הינו בין ירידי האמנות החשובים ביותר. היריד החל את דרכו בשנת 1970. מציגות בו גלריות מהמובילות בעולם, והוא מהווה מקום מפגש בין דמויות מפתח  בעולם האמנות, אמנים, אספנים והקהל הרחב.

Gupta-1-1024x768
Inside Cooking the World
IMG_2903-1024x790.jpg
A thali platter, with rice, lentils, raita, okra, and more. Not pictured: juicy, delectable shrimp served on the side
IMG_2905-1024x768
Saffron yogurt with banana

Russeth, A.(2017, June 16). Re: What's Cooking at Basel? An Indian Feast Subodh Gupta with Political Ambitions. Retrieved from   http://www.artnews.com/2017/06/16/whats-cooking-at-basel-an-indian-feast-by-subodh-gupta-with-political-ambitions/