ז'וזף יוסף דדון, תערוכה "Sillons" , ורסאי, Espace Richaud, אוצרת: איזבל בורז'ואה; עיצוב: דורון פון בידר. תאריכים: 7.10.2017-3.12.2017

ERV 2017-Joseph Dadoune-001.jpg

ז'וזף דדון  מציג במהדורה ה-6 של "Nuit de la creation", בעיר ורסאי. כאמן אורח, הוזמן דדון לעבוד עם סטודנטים מביה"ס לאמנויות יפות בורסאי, והוא מציג מבחר מיצירות שנעשו לאחרונה ב-Espace Richaud, חלל תצוגה שנחנך לאחרונה. בצד העבודה המונומנטלית שלו "קיוסק שחור", מוצגות שלוש סדרות: "Tars", "Impossible Calendars", "Flowers/After War", המספקות מבט מקיף על הפרקטיקות האמנותיות של דדון ושטחי העניין שלו, ומנהלות דיאלוג עם יצירות משל אמניות ואמנים כ- Geneviève Asse, Camille Henrot, Eugène Leroy, Aurélie Nemours, Jean Michel Sanjouand, Jean Michel Othoniel and Helen Mirra באוספים של FRAC Ile-de-France.

ERV 2017-Joseph Dadoune-025.jpg

בלב היצירה של ז'וזף דדון (יליד 1975) עומדות סוגות אודות בחינת גבולות החוצצים בין מזרח לבין מערב, יחסי כוח  ויחסי מרכז-פריפריה, מרחב מקומי, דמיון וממשות, קדושה וחולין. החקר של דדון, ממזג פרקטיקה אמנותית, אקטיביזם חברתי וחשיבה מטאפיזית במגוון יצירות ומדיה – וידיאו, צילום, ארכיטקטורה ורישום. בין היצירות הנודעות ביותר שלו הסרט "ציון" (2006-2007), שנעשה בשיתוף מוזיאון הלובר בפריז, בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ ז"ל; תערוכות שצמחו מעיר ילדותו "אופקים" ומתייחסות אליה: פרויקט "במדבר".[1] "Impossible Calendars" (2013), שהוצג במוזיאון תל אביב לאמנות בתערוכה "האלכימיה של המילים: אברהם אבולעפיה, דאדא, לטריזם", (2016), במלאת 100 שנה לתנועת דאדא; ולאחרונה, "Protective Barriers", מקבץ של רישומי מלחמה אוטוביוגרפיים שפורסמו על- ידי Éditions Arnaud Bizalion.

ERV 2017-Joseph Dadoune-029.jpg

ז'וזף דדון הוכתר לאחרונה בתואר Chevalier des Arts et des Lettres (Knight of the Order of Arts and Letters) מטעם מיניסטריון התרבות הצרפתי. ביולי 2017, הפרויקט שלו Un Printemps arabe (An Arab Spring) המורכב מ-39 עבודות ו-17 וידיאו נבחר לאוספים של המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית – מרכז פומפידו. התערוכה הנוכחית שלו Sillons המוצגת בין 7 באוקטובר ועד 3 בדצמבר 2017 ב-Espace Richaud, ורסאי, מלווה בספר http://www.arnaudbizalion.fr/fr/art/61-sillons-joseph-dadoune.html, ובו טקסטים מידי האוצרת איזבל בורז'ואה, דרורית גור-אריה, מישל טובל, רפאל זגורי אורלי ודורון פון פידר.

המקום בו מציג דדון הוא חלל תצוגה בן שלוש קומות, ליד ארמון ורסאי:

בקומה I – מוצגות עבודות זפת; כל עבודה שונה ממשניה. מסביב, "פרחים אחרי מלחמה".

בקומה II – סדרות הפרחים ועבודות נוספות בזפת.

במינוס I – הקרנה של הסרטים: Sion 2006  ; Phoenix I & II 2010.

Black Kiosk "קיוסק שחור" – עבודה ארכיטקטונית מושגית המטלטלת בין הקבוע לחולף, חוקרת את הפוטנציאל הסביבתי המצוי במבנים נטושים הממוקמים בפרברים של מרכזים עירוניים. Tarsמיצב מונומנטלי המתנשא למידות 4X8 מטרים, עשוי כולו מביטומן.

דרורית גור-אריה במאמרה "סוכה שחורה בדרום צרפת" כותבת על "קיוסק שחור": ״קיוסק שחור״ של ז׳וזף דדון הוא ממין האדריכלות של הרוח. זהו מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק, שבה בעת נראה כסוכה המיועדת להכנסת אורחים". […]  "קיוסק שחור ממשיך את עיסוקו של דדון בשנים האחרונות באדריכלות רעיונית שבין קביעוּת לארעיות, תוך בחינת הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב-תרבותי שאינו מתנכר למקורותיו ואינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני".

בהמשך כותבת גור-אריה: "מודל הבית השחור של דדון זכה לגלגולים נוספים בסדרה של עבודות מינימליסטיות העוסקות בחומר ובהיעדרו. ב-2013 בנה דדון עוד גרסה אישית לקמרה אובסקורה, קופסה שחורה עם פתחים בחזית, בגב ולאורך הצדדים (בעומק כמה סנטימטרים) להחדרת אור. בהמשך צילם את חזית הקובייה, שהפכה לדימוי צילומי דו-ממדי שכוסה ונמרח בזפת שחורה. אחת מעבודות דו-ממדיות אלה, קופסה שחורה בתוך ריבוע II שהוצגה בפונדסיון ריקאר (Fondation Ricard) בפריז, היתה פעולה מטא-רפלקסיבית, כעין משחק מראות המשקף את חדר החושך על הזפת, בחומריות המרמזת למקורו והולדתו של מדיום הצילום".[2]

ERV 2017-Joseph Dadoune-129.jpg

בתערוכה ארבע סדרות על נייר אשר לחומרים שבהן מהלכים של זמן:

  1. Flowers/After War. Blind Spot (Tel Aviv, 2015-2016) Series of 36 Black oil pastels on paper

הרישומים מהווים סוג של שדה פרחים עם צבעים שנושאים חיים ומוות, נוכחות והיעדר. כל פרח משובץ בשתי מילים: LOST MEMORY ושתי נקודות.

  1. Series Forty-four Sunrises (44 X 90 years. 44 X 30 days. 44 X 12 months), 2016 Series of 44 watercolors

בסדרות הרישום המונוכרומטיות שלו Forty-four Sunrises, ז'וזף דדון מציג את הדפים הקרועים של לוח דמיוני. הדפים שנראים כאן אינם תואמים לתאריכים ידועים, ובמקום זאת הם מודדים את זמן החיים והחלוקות שלו  באופן שונה (דף ראשון לדוגמה: 90 שנה, 30 ימים, 12 חודשים וכן הלאה).

  1. In the beginning, an impossible calendar (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 20 tar-on-paper

הרישומים מוצגים ללא תיארוך, ועדיין הם מצוינים עם רצפים מספריים שאינם ניתנים לפענוח בתחילה. אפשר ואלה תאריכים משיטה סולרית אלטרנטיבית. רצף הזמן הקוסמי גדול מ-2017 או מ-5,777 השנים שנקבעו לנו. עלינו לנטוש את הלוחות הרגילים שלנו ולהתחיל במרחב חדש של זמן ההולם להופעתו של פוטנציאל פילוסופי וקיומי חדש.

  1. Impossible Calendar/gold, olive oil (Saint-Cyr-L'Ecole, 2016) Series of 15 surfaces using olive oil and metallic paint on paper

הזמן אינו תלוי או קשור לתנועת השמש או הירח, אלא מתבסס על מערכת הכוכבים או על אירועים כימיים או גיאולוגיים המתרחשים ביקום. ההגדרה הבלתי ניתנת לערעור של לוח-זמנים אנושי הכרוך על כורחו בדתי-הפוליטי איבדה מכוחה. בימים עברו, כשאדם רצה להגדיר זמן, הוא יצא אל החוץ, לאוויר הפתוח והתבונן בירח או בשמש. כיום, לוויינים מספקים חזון חדש אודות הגיאוגרפיה הקוסמית שלנו מזווית גאולוגית ומפרספקטיבה של זמן. התערוכה מציעה אפשרות חדשה היכולה להיראות כסוג של משעול אוטופי.

ERV 2017-Joseph Dadoune-052.jpg

הצבעים המופיעים בעבודות הם שחור/לבן המסמלים ניגודים והינם מחוץ לגלגל הצבעים, והצבע הצהוב המסמל את אור השמש, את האור הבוהק והמסמא האופייני למדבר ולאופקים, מקום מגוריו של דדון, והינו אחד משלושת צבעי היסוד- אדום, כחול, צהוב. אדום, ירוק, כתום ועוד.

ERV 2017-Joseph Dadoune-064.jpg

עבודות וידיאו:  

Sion 2006

Phoenix I & II 2010

 

תודות ממעמקי הלב לז'וזף יוסף דדון על טקסט התערוכה והדימויים;[3] תודות רבות לדרורית גור-אריה מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות על חוכמת הלב והאוזן הקשבת.

 

[1] http://www.petachtikvamuseum.com/he/Exhibitions.aspx?eid=1770

[2] דרורית גור-אריה, סוכה שחורה בדרום צרפת", ערב רב, 11.1.2015 https://www.erev-rav.com/archives/35044  במאמר מופיע האזכור לכך שב-1826 משח המדען ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) לוח מתכת בתמיסת זפת, ליצירת התצלום המוקדם ביותר המוכר לנו כיום.

[3]הדימויים וטקסט התערוכה https://www.dropbox.com/sh/qozsjbpncbac7yh/AABUz5bTbV9bU_yDx4V6GwTpa?dl=0

 

 

גורדון פינת בן יהודה

שיטוט בגלריות במתחם גורדון/בן יהודה- משיטוטי יום ששי – תערוכות מפתיעות, חלקן על גבול ההפשטה, חלקן נוגעות בגבול שבין לבין – בין מופשט למחצה באופן המאזכר עבודות פרוטאז' לבין כתמיות ענוגה ולירית; צבעוניות עזה בצד צבעוניות ממותנת; חומריות בצד השטחה וכמובן במרביתן מיוצג ציור – ציור עז מבע, ברור, אינו מתכחש למהותו הציורית.

גלריה גבעון- עתר גבע אי שקט

שרה ארמן מציגה ומארחת – ענת מיכאליס לוי, שיר שבדרון, ירמי עדני 

גלריה טובה אוסמן, נירה סביר, מחווה לפרנק סטלה

גלריה דודו גרשטיין, הפתעה (לפחות לגבי, לא הכרתי את ציוריו של דוד גרשטיין)

סובוד גופטה, "מה מתבשל?"

IMG_2341-1-1024x768.jpg
Installation view of Subodh Gupta, Cooking the World, 2017, at Art Unlimited
PHOTOS: ARTNEWS

 

במיצב Cooking the World, 2017, ביריד באזל, האמן ההודי סובוד גופטה משתמש בסירי בישול בעבודתו  המוצגת באולם גדול ובו מסעדת מזון הודי המגישה ארוחות חינם במהלך היריד. הפרויקט הינו אופייני לגופטה – המון חפצי רדי מייד קטנים שקובצו יחדיו לדבר אחד עצום.

בטקסט המלווה את העבודה מוצהר ש"בתקופה של הגירה ועקירה המלווה באי סובלנות גוברת ל"אחר", העבודה של סובוד גופטה העוסקת בריטואלים ובסמליות של הכנה, הצגה וצריכה של אוכל זכתה לחשיבות עצומה" ו"ההצעה להגיש אוכל ללא תמורה, פועלת כאינדיקטור החזק ביותר להכנסה וקבלה אל תוך הקהילה". אף שיש בכך מעין פרדוקס שכן ארוחות החינם מוצעות לאלו שמשלמים 50 דולר דמי כניסה ליריד.

אנשי הצוות במסעדה הינם עובדים מהסטודיו של גופטה בניו דלהי.

לפני כעשור החל שוק האמנות ההודית העכשווית לזכות לתהודה ממשית בעולם. שוק האמנות נמצא בשני מרכזים חשובים: דלהי ומומבאי, ומעורר עניין גובר בצד העניין באמנות סינית עכשווית.

יריד האמנות באזל בעיר באזל, שוויץ – הינו בין ירידי האמנות החשובים ביותר. היריד החל את דרכו בשנת 1970. מציגות בו גלריות מהמובילות בעולם, והוא מהווה מקום מפגש בין דמויות מפתח  בעולם האמנות, אמנים, אספנים והקהל הרחב.

Gupta-1-1024x768
Inside Cooking the World
IMG_2903-1024x790.jpg
A thali platter, with rice, lentils, raita, okra, and more. Not pictured: juicy, delectable shrimp served on the side
IMG_2905-1024x768
Saffron yogurt with banana

Russeth, A.(2017, June 16). Re: What's Cooking at Basel? An Indian Feast Subodh Gupta with Political Ambitions. Retrieved from   http://www.artnews.com/2017/06/16/whats-cooking-at-basel-an-indian-feast-by-subodh-gupta-with-political-ambitions/

4 תערוכות צילום, ציור, מיצב, הגלריה העירונית לאמנות בית גורדון-לונדון ראשון לציון

יצאנו לראשון! ראשית, "שאפו"! על עבודות השיחזור המדהימות שנעשו במתחם המוזיאון העירוני, בבית גורדון לונדון, ומסביב, בהחלט מרהיב.

ועתה לתערוכות- בבית גורדון-לונדון מוצגות 4 תערוכות המייצגות מספר עולמות – ציור, צילום, מיצב + עבודת וידיאו ומייצגות ארבע אמניות ואמנים – אלדד מנוחין ועומר יאיר, רותם ריטוב, לאה טופר, גידי סמילנסקי באוצרותה של אפי גן.

לאה טופר, 'קמילות' – ציורים בפורמט גדול, בצד פורמט קטן. שלושת הציורים הגדולים על בד מייצגים טריפטיך ובו ייצוגי פרח הקאלה אותו פרח לבן ויפהפה שכאן מוצג בהקבלה לקריסת הגוף, לחלופיות הזמן ולמה שהזמן מעולל.

P70610-185757.jpg

בעבודות בפורמט קטן על נייר מציגה טופר כף יד בתנוחות שונות. לצייר כפות ידיים, זו משימה לא פשוטה. במאות 16-17 היו אמנים שזו היתה אומנותם, וטופר עושה זאת באופן מרגש. היד המושטת  אל פנינה -הפנינה כייצוג של הבתולה מריה, של טוהר ושלמות.

18424101_10155332007614181_1379192740220945143_n

P70601-122802

רותם ריטוב, 'עדהלעד', מיצב, עוסקת בקבר שייח מקומי כמרחב מייצג של המזרח התיכון. המיצב משלב מבנה עשוי יריעות שקופות למחצה יחד עם הקרנת וידיאו ובו ייצוג של עין סימן ל'עדהלעד' וסאונד המהדהד למיים מחלחלים.

המיצב מופיע מנותק ממקום ומזמן, ודימוי העין הגדולה הצופיה מעל משתף/לא משתף את הצופה, במעין אנלוגיה למישל פוקו ולספרו "לפקח ולהעניש" ולעין הצופה מעל תמיד ויודעת הכל.

P70601-123412.jpg

P70601-122521.jpg

גידי סמילנסקי, 'נגלה כסוד', ציור באנלוגיה לציור – ציור שנעשה במיוחד לחלל הגלריה, דיוקן עצמי המצויר משני צדדיו ובו דימוי כפול וטורדני המצוי בגבול דמדומים בין סדר לאי-סדר, ותהיה מצד הצופה באשר למתרחש.

P70610-185950.jpg

העבודות של ואלדד מנוחין, עומר יאיר, סטודיו 'אבו סורא' – צילום, עוסקות בטכניקות צילום אבודות ושימור ושחזור תהליכים.

אירוע 'מדברן' הוא אירוע הנחגג במדבר בארצנו מזה מספר שנים (בעקבות פסטיבל Burning Man הנערך מדי שנה בנבדה, ארה"ב) האירוע הישראלי מושך אליו קהל צעיר ורב. בשנה שחלפה יצאו אלדד מנוחין ועומר יאיר- שני צלמים צעירים בוגרי בצלאל אל האירוע על מנת לצלם ולהדפיס עבודות צילום, תוך כדי שחזור שיטות צילום והדפסה שכמעט חלפו מן העולם. הפרויקט מוצג בגלריה באופנים שונים: קופסאות אור המציגות נגטיבים, הדפסות גדולות, הדפסות כסף.

3999357355P70601-123632.jpg

 

"אני עושה קסם, ואני רוצה שזה יהיה מדהים ומפתיע", דמיאן הירסט, וונציה, 2017

damien-hirst-mickey
Installation view of mickey, covered in colorful coral 
image © designboom

פרנסואה פינו אספן האמנות הצרפתי' והבעלים של גוצ'י, איב סן לורן ובית המכירות כריסטי חגג באפריל 2006 את בסיסו החדש בפלאצו גראסי' וונציה. בכך יסד את התאגיד  Palazzo Grassi SpA שהוא הבעלים ובעל המניות העיקרי שלו. התצוגה הפותחת נשאה את הכותרת "Where are we going?"  ונלקחה משם יצירה של דמיאן הירסט שהציג אף הוא בפלאצו גראסי, וניכס למטרותיו את השאלה שהוצגה לראשונה ע"י פול גוגן בשחר המודרניזם.

 

כעת מוצגת בוונציה תצוגה ענקית של דמיאן הירסט בשם Treasures from the Wreck of the Unbelievable בשני חללים בוונציה השייכים לפרנסואה פינו, פונטה דלה דוגנה ופלאצו גראסי. מתיו קולינס מ"לונדון איבנינג סטנדרט" קורא לכך "השיבה הטריומפלית". וכותב ש"יש בה סדרות גדולות של השתקפויות על זיוף, אמונה, אמת ואבסולוטיות".

בתצוגה, מספר רב של אובייקטים, רבים מהם בממדי ענק, המתארים יצורים מיתולוגיים, מפלצות, מלכות קדומה, בתולות לוחמות, כלבים בעלי שלושה ראשים ועוד. התוויות ליצירות המוצגות, מתייחסות לעבודות באופן המזכיר תוויות במקומות כמו המוזיאון הבריטי, ואובייקטים אחרים הינם "כמו" העתיקות שהנך מצפה למצוא שם.

העבודות נראות כעתיקות מאוד. אך בפירוט החומרים (בנוסף לשיש קררה וברונזה), כלולים חומרים מודרניים כאלומיניום, פוליאסטר, ופיברגלס – וחלק מהאובייקטים מתארים את מיקי מאוס. התצוגה הינה למעשה בדיה אודות ערך ומובן, ותפקיד האמנות כאמת. אנו אמורים להאמין  שיצירות עתיקות מונחות בתחתית האוקיאנוס לאחר שספינה נשאה אותם, והן שקעו לקרקעית ונאספו לאחר 2000 שנה בידי ארכיאולוגים אותם שכר הירסט, שכן זה מה שאנו רואים אובייקטים מכוסים לעתים קרובות בסרטנים קטנים ומלווים בצילומים של מבצע ההצלה. אך אין זה נכון כמובן, והאמת היא שהעבודות הושלכו לים ואזי נמשו והמבצע תועד בצילום.

damien-hirst-mickey-1.jpg
detail of mickey carried by diver underwater photography by christoph gerigk

האובייקטים אינם עתיקים; הם נעשו במהלך עשר השנים האחרונות ע"י אנשי סדנה וסטודיו ברחבי העולם, בפיקוחו של הירסט ועל בסיס הרעיונות שלו. הם שאבו את השראתם מהאמנות הקלסית אך התוצאה הסופית הינה עירוב מוזר של אביזרים שטותיים, ויצירות אמנות מושגיות שיש בהן מן הלעג. יש בהן מן האמירה אודות הציפיות של אנשים מאמנות – פנטזיות של רוחניות כשם שזעם על פומפוזיות ומלאכותיות.

 

בין האובייקטים המוצגים בפונטה דלה דוגנה, אנו פוגשים שלושה פסלי ענק, אחד מהם פורנו מגוחך, והאחר שנראה כמו סצנה בקומיקס. הפסלים נושאים דומות לפסלי גיבורים שנוצרו בעזרת מחשב ברקעה של פנטזיה קולנועית בסדרת טלוויזיה. הקטלוג והספרון המלווים את התערוכה מכילים אזכורים לשייקספיר ולסיימון שאמה, והתכנים שבהם נעים בין קיטש ומטופש לבין התחושה שיש כאן משהו יפה באופן סובייקטיבי; כשהסַאבּ-טֶקְסְט הינו מעין אמירה על עולם האמנות: אם מישהו חושב שזו "אמנות נפלאה" בעלת "יופי אל זמני" ו"טכניקה נפלאה", האם הוא פתי?

ובהקשר לכך מוצג צלום של תערוכה סוריאליסטית מעשור 1930 ככולל חלק מפסליו של הירסט בין עבודות של מקס ארנסט וסלבדור דאלי, ואנו נעים בין אמת לבדיה; אנו רואים  עכבר עם אוזני אדם מורכבות מאחור…"האספן עם חבר" הינו פסל בגודל מלא של הירסט מחזיק בידו של מיקי מאוס. האפשר שאספנים כאן מונעים ע"י אגו בשל רצונם לניעות חברתית? הירסט גדול בהרבה ממיקי אך הוא מתאר עצמו כלא פחות מטופש.

damien-hirst-exhibition-designboom-1
Remnants of Apollo image © designboom

תצוגה של רישומים בבניין השני, פלאצו גראסי, נדמית אף היא לתוצרים מזויפים. מפתה להאמין שאלו סקיצות ע"י אותם אמנים מימים עברו. באותו חדר יש מודל סירה: ניתן לראות את כל האובייקטים בתצוגה – 189 מהם – כמיניאטורות זעירות, עם מלחים מצריים קטנים רצים על הסיפון.  הבדיחה כאן גורמת לך לחשוב על משהו נוסף בבניין, שד בגובה 18 מ' המבוסס על רישום של וויליאם בלייק שנקרא The Ghost of a Flea.

 

Collings, M.(2017, April 7) Treasures from the Wreck of the Unbelievable, exhibition review: A triumphant return from Damien Hirst. [web log message] retrieved from http://www.standard.co.uk/goingout/arts/treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-exhibition-review-a-triumphant-return-from-damien-hirst-

צילומי העבודות מ-

http://www.designboom.com/art/damien-hirst-venice-underwater-fantasy-exhibition-treasures-from-the-wreck-of-the-unbelievable-05-23-2017/

"מעולם לא קראתי לעצמי אמן פוליטי; מישהו קרא לי כך. אני חושב שזהו עלבון, אך אני מקבל זאת"

download

Photo by Genevieve Hanson, courtesy of Jeffrey Deitch Inc. New York

download (3).jpg

Installation view of “Ai Weiwei 2016: Roots and Branches” at Mary Boone Gallery. Photo courtesy of Mary Boone Gallery

AIWW_NOV16_045W-1200x800.jpg 

Cast iron trees set against graphic black and white wallpaper at Lisson Gallery. Photo by Caroline Owens

אלפי פריטי ביגוד, תלויים ממתלים, מוצגים בחלל העיקרי של Deitch Projects בסוהו. הטקסונומיה מאורגנת עם תוויות וממוינת עפ"י קטגוריה וגודל: על אחד מהמתלים תלויים מעילים קטנים, במידות של ילד; באחר, בוקסרים של גברים; ועל מתלה נוסף וסטים, חולצות וסוודרים. בסמוך, על פלטפורמה מורמת, שורות צפופות של נעליים מעצבות ריבוע צר. אם לא שמים לב שחלק מהנעליים חסרות את הנעל התואמת, ניתן היה לחשוב שאלו פריטים בחנות בגדים יד שנייה. למעשה אלה בגדים שהושארו מאחור לאחר הפינוי הכפוי של מחנה הפליטים Idomeni, בגבול של יוון ומקדוניה. זו המהות של "The Laundromat" (המכבסה), התערוכה השאפתנית ביותר מבין ארבעת התערוכות החדשות של אי וויווי שנפתחו בו זמנית בניו יורק בשלהי חודש אוקטובר.

אי וויווי החולק כעת את עתותיו בין ברלין לבין בייג'ינג, הופיע באודיטוריום הצפוף במוזיאון ברוקלין, ועורר את תרעומת הצופים בשל צילום שנעשה מוקדם יותר בשנה זו, המציג אותו שוכב על סלע בחוף היווני של לסבוס. הצילום, באזכור לאימז' של אלאן כורדי, הילד הסורי בן השלוש שהפך לסמל משבר הפליטים הסורי בספטמבר 2015 – שלח חיצי בקורת בחדשות ובמדיה החברתית לאחר שרבים ראו בכך גסות רוח וטיפשות.

"אני אמן, איני נזיר", אמר אי וויווי לקהל, קולו מרעים בתגובה לתגובות הביקורתיות. "אני מעלה שאלה, אני שואל את עצמי שאלות אלה, ואם לא היה אכפת לי, לא הייתי הופך לאמן".

אי וויווי מחויב פוליטית, ונושא הילדים קרוב לליבו (יש לו ילד בן שבע). הביקורת הקשה מאוד שלו כנגד הממשל הסיני התחילה לאחר המשחקים האולימפיים של 2008 והתפשטה באמצעות המדיה החברתית ותערוכות בכל רחבי העולם, ושיאה היה בבידודו והחרמת הדרכון שלו. מאחר ונאלץ להישאר בסין באותה שנה, הוא החל לעבוד עם פליטים שהפכו כעת לעיקר הפרקטיקה שלו. הפרויקט הראשון שלו, לביאנלה ה-56 בוונציה עם קרן Ruya,היה תצוגה של רישומים שנוצרו ע"י פליטים ממחנה Shariya בעירק (הוא עצמו לא יכול היה לבקר במקום, ושלח אסיסטנטים לשם לעבוד עם האנשים).

אי וויווי המשיך לעסוק בנושא (לאי וויווי עבר כילד פליט; משפחתו הוגלתה מבייג'ינג למחנה עבודה מרוחק שכן אביו נתפס כעוין לשלטון) אף לאחר שהדרכון שלו הוחזר לו ב-2015. כשעבר לברלין ביולי, פגש פליטים סוריים והתעמק בסיפורים שלהם.

"The Laundromat" נותן חשיפה גדולה לעבודה שאי וויווי עשה בחודשים האחרונים לחקור, לתעד, ולהתנסות במשבר הפליטים, בעיקר באידומני. בחלל התערוכה, ב-Deitch Projects מוצג סרט שמדגיש את סיפורם של הפליטים, וכן אפשרות לשיתופי פעולה עם ערוץ ה-WeChat של האמן בו הוא חולק עם אחרים מקום מרכזי לאיסוף ממצאים חדשים, אימז'ים, ומאמרים העוסקים במשבר הפליטים.

בתערוכות ב-Mary Boone וב-Lisson הצופים ימצאו את העבודה שאנו מצפים מהפיסול השאפתני, ותמות העוסקות בטבע ובמסורות האומנויות הסינית, עם קטעי ביקורת. ב-Lisson, תשע יציקות ברזל בגודל ניכר של גזעי עץ מוצגות בחלל הקובייה הלבן האוורירי, ומשמרות את המסורת האסיאתית הרוחנית של איסוף קטעי עצים יבשים. אותה מסורת נוכחת בחלל Mary Boone, בחדר המכוסה במוטיבים קלידוסקופים בו מוצב עץ בן 25 רגל. העבודה שעמדה קודם לכן בגנו של אי וויווי בסטודיו שלו בבייג'ינג, מתבססת על פרגמנטים של עצים מתים שנמצאו בדרום סין. כל צורות העץ הללו, שעשויות מחלקים מובחנים רבים, יכולות לסמל את סוגי האתניות השונים שיוצרים את סין המודרנית כיום, או ג'סטה מלאת תקווה לעתיד חזק, מאוחד העולה מהאפר.

הטפט בשחור לבן שמכסה את הקיר המערבי בגלריה ליסון מתחבר יותר למיצב Idomeni. יש בכך אזכור לסגנון של האפריזים היווניים הקדומים והעיצובים על האמפורות, ורצועות חוזרות המתארות סצנות מפורטות של לוחמה ומשבר הפליטים: אנשים במחנות עם סימנים על גדרות בהם כתוב "#safepassage", "no one is illegal", "open the border"; שורות של גברים הצועדים עם רובים; נשים וילדים הנושאים את מטלטליהם בשקים על ראשיהם; סירות צפופות  מפליגות במים הגליים; הליקופטרים מרחפים מעל עיר.

בחלל של מרי בון, החדר העיקרי עטוף בטפט עם אחד מאותם אלמנטים שנמצאים בליסון – זה של זרוע קטועה המושיטה אצבע משולשת. זה משתקף בעבודה המרכזית, מיצב של 40,000 פיות פורצלן מקנקני תה סינים עתיקים, שהופשטו מהפונקציה שלהם ופוזרו בטבעת מושלמת סביב עמוד מרכזי. הג'סטה של האצבע המשולשת אינה חדשה לאמן, שבמשך שנים הציב את סדרות "Study of Perspective"  שלו (1995-2003) שלו באתרים טעונים באופן פוליטי כמו כיכר טיאנאנמן , בניין רייכסטאג, מגדל אייפל והבית הלבן. אי וויווי גם העלה את הג'סטה ל-264,000 עוקבי אינסטגרם שלו, בהפנותו אצבע משולשת לכיוון מגדל טראמפ בדיוק שבוע קודם הבחירות בארה"ב.

עירוב זה של ביקורת ממשלתית וחוסר כבוד הם שהביאו לו את פרסומו כ"אמן בדלן", או אפשר האמן הפוליטי החזק ביותר החי כיום. אך אי אינו כה מרוצה מהכותרת. "מעולם לא קראתי לעצמי אמן פוליטי; מישהו קרא לי כך. אני חושב שזהו עלבון, אך אני מקבל זאת", הוא אמר במוזיאון ברוקלין.  "כל אמנות צריכה להיות פוליטית. אם אינה פוליטית, אין היא אמנות".

 

Lesser, C. (2016, November 8). Re:  Ai Weiwei Returns to New York with Powerful Shows at Deitch Projects, Mary Boon and Lisson. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-ai-weiwei-returns-to-new-york-with-four-powerful-shows

וויליאם קנטרידג', אהבה ופרופגנדה, גלריה וויטשאפל, לונדון

4925

Time-bending … a film still from The Refusal of Time, by William Kentridge in collaboration with Philip Miller, Catherine Meyburgh and Peter Galison. Photograph: William Kentridge/Marian Goodman Gallery/Lia Rumma Gallery

4000

The Refusal of Time is at the Whitechapel Gallery, London. Photograph: Doug Peters/PA

וויליאם קנטרידג' האמן הדרום-אפריקאי החשוב, מציג תערוכת יחיד בגלריית וויטשאפל, לונדון. זהו מונטאז' קולנועי של הזמנים המודרניים שמהדהד על כל דבר מתורת היחסות, לליאון טרוצקי ועד לסרטים הפנטסטיים המוקדמים של Georges Melies. הוא מציג סדרת מיצבים אפים ואמוציונליים, בלא להתנצל על כך, וממציא מחדש פרספקטיבות של המודרניזם של תחילת המאה ה-20 באופן שהינו מקורי, משעשע ומעמיק.

אין זו הפעם הראשונה שקנטרידג', מתייחס לז'ורז' מלייה, מחלוצי הקולנוע העולמי, אשר יצר בין השנים 1896-1914 מעל חמש מאות סרטים עם אפקטים ייחודיים ועלילה מובנית. בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל, 2011, יצר האמן מיצב בן שבעה סרטים בשם "שבעים פרגמנטים לז'ורז' מלייה"

היסטוריה הינה "מכונה משוגעת", המניעה אותנו כל הזמן קדימה. במיצב רב ההשראה שלו – The Refusal of Time, קנטרידג' מציג סוג של מכונה ענקית עשויה מעץ, המצויה בתנועה מתמדת,  ומסביבה על הקיר, מוצגים סרטים, ונואמים מרעישים בקול ומוזיקה. אך אין זה כאוס פוטוריסטי בלבד; יש שיטה ב"שיגעון" של קנטרידג'. בלב הספקולציה הנהדרת הזו נמצאת תורת היחסות, שמסתמכת על כך שמהירות האור הקבועה היא 299,792,458 מטר לשנייה. אם מהירות האור קבועה, מסביר הקול הבוקע מרמקולים המרעימים בסגנון תעמולתי, הרי שזה אומר שזמן לא יכול להיות תכונה יציבה. התובנה הזו הובילה למחשבות הכי מהפכניות של איינשטיין, והן היוו השראה לקנטרידג' לדמיין את ההיסטוריה האנושית כסרט שאפשר להריץ בשידור חוזר ושניתן לעצור אותו.

בצידה השני של התערוכה, מרעישה מכונה אחרת. הפעם זהו דובר תעמולה העשוי מחומרים מצויים משוק הפשפשים, המוביל את הצופה למשרד בירוקרטי בו טרוצקי אבל על נפילת הדמוקרטיה בבריה"מ. קומיסר בולשוויקי ומזכירתו הופכים לסייבורגים (אדם מכונה) מרקדים, יצירי אנוש ומצלמה, ברצף שהינו הומאז' לסרט האוונגרד של המהפכה הרוסית ואימז' של חברה המאבדת את אנושיותה.

אהבתו של קנטרידג לקולנוע מלאה בעליצות, אך מטילה צל כבד. הוא יצר מחדש את האפקטים הקלסיים המיוחדים של מלייה ב-A Voyage to the Moon במה שנראה הצהרה פשוטה של כוחה של המצלמה ליצור קסם. קנטרידג', יוצר הסרט, ממציא אוהב חלומי, פורטרט נוגע ללב של האמן כאיש בודד, המנסה לגעת באישה מסתורית הנעלמת כמו רוח רפאים.

קנטרידג' יוצר אפקטים מודרניסטים מדהימים במיצבי הקולנוע שלו. ביד אמן הוא מקשר אלמנטים שונים בעלי אסתטיקה תיאטרלית חזקה, במחווה לאוונגרד של תחילת המאה ה-20 וקבלה של מורכבות הזמן, המאט והולך לאיבוד. הסקיצות האקספרסיביות שלו מופיעות ונעלמות על המסכים בתערוכה, מוחיות ונהרסות. במקום להציג רישומים, הוא מראה לנו את תהליך הרישום כנהר מתמשך של עיצובים ושרבוטים, ובאחד מסרטי ה קולנוע שלו, הוא רושם את הפורטרט שלו – הקם לתחייה ונעלם.

ובמחווה למאה ה-20 אשר התחילה באמונה בקדמה, והמשכה בהרס ושואה, קנטרידג' יצר ורסיה טרגית קומית של קוביזם. "מלאך ההיסטוריה" The angel of history, אמר וולטר בנימין ניצב הלום לנוכח ההרס אשר הותירה סערת הקידמה, זו האחרונה סוחפת אותו אל העתיד ומונעת ממנו לעצור. ועם זאת קנטרידג', מתאר אוטופיה בה הזמן נע בשני הכיוונים. אנו יכולים להיכנס אליו ולצאת החוצה.

Jones, J (2016, September 21). William Kentridge review- Love and Propaganda on a trip through the stars Whitechapel Art Gallery, London. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2016/sep/21/william-kentridge-review-whitechapel-gallery-london