בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

מירב הימן ואילת כרמי, "שביל ישראל: התהלוכה", מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, נובמבר 2018-פברואר 2019

מיצב הווידיאו המרהיב "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של מירב הימן ואילת כרמי במוזיאון פתח תקוה לאמנות, המהווה חלק ממקבץ התערוכות "הזדמנות אחרונה לראות", מעמיד לנוכח הצופים אתגרים ותהיות – מסע, תהלוכה, מעשה לוליינות?

באודיסיאה מתוארים שני מסעות המתקיימים במקביל: מסעו של אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה, השב מטרויה לביתו שבאיתקה, ומנגד מסעו של טלמאכוס, בנו שלאודיסאוס, המחפש אחר אביו. ויש את מסעות האלים ומסעות הגיבורים מהמיתולוגיות השונות, מזרחיות ומערביות כאחד, מסעות בני ישראל במדבר, מסעות גוליבר, עליה לרגל לירושלים, למכה או לסנטיאגו דהקומפוסטלה.

מסע הוא המרחב הידוע והלא ידוע הטומן בתוכו ריגושים, הפתעות, אכזבות, מכשולים והתגברות. יש בו מן הגילוי ומהאתגר שהרי לנוע אין הכוונה רק במובן הפיזי אלא גם במובן המטפורי. המסע כמהות,

מסע כסיפור על זמני, שאינו תחום בזמן, עשוי להיות מסע של הנפש, של התודעה; מי הם אותן/ם נודדות/ים בדרך לא דרך, מתגלגלות/ים על מעמדים, על מנורות שהפכו לנעליים, עירומות ועירומים למחצה, במסע מתמשך וסיזיפי המעלה שאלות רבות באשר למהו מסע. מסע כצורך אנושי, כצורך קיומי, כדחף הרפתקני.

המסע בעבודה של הימן וכרמי הינו מסע מתמשך ב"שביל ישראל".[1] אין זה טקס מעבר או חניכה, אך בהחלט זהו טקס תודעתי בו נוטלות חלק דמויות רבות (50 במספר) החוברות לשם אותה מטרה "כיבוש"השביל בסרט המצולם, והמצלמה שם כדי לתעד את ההתרחשויות.

יצירת מופת אפית ולירית זו נעה בין קטבים –הליכה וא-הליכה; נגיעה/לא נגיעה באדמה; הנאה מהטבע בצד עינויי גוף מתמשכים בשל תלאות הדרך; נוף נטול סממנים ספציפיים; צעדה המאזכרת קרקס ולוליינות. מיני מכשירים באזכור למכשירי עינויים ומכשירים קדמונים –  קביים, כסאות, גלגלים מאולתרים, מתקנים הנדמים למכונות והמצאות רנסנסיות של מייסטרים דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י ופיזיקאים ומהנדסים במאות 17-15.

במסע מעין זה המאגד בתוכו באופן מגדרי, נשים הנדמות לאמזונות, ילדים, מספר גברים והנו גם רב-גילי, הניתוק הוא בעת ובעונה אחתניתוק חברתי וגם ניתוק מן הקרקע תרתי משמע. הנוכחות הנשית בתהלוכה בולטת: שרות,תוקעות בשופרות, נושאות משא, דגלים, עוסקות באקרובטיקה. נעות (וכך גם הגברים והנוער) על מיני קביים, על מבנה דמוי כוכב במקצבים שונים, בין כיסוי לגילוי, בקולקציית ביגוד שעוצבה במיוחד עבור הסרט. נאבקות בתלאות הדרך והמכשירים אליהם הן צמודות,מלהטטות במסע הנע בין קשיי הדרך לקשיי הגוף.

ההתקדמות היא א-התקדמות ומורכבת מהליכה, נפילה, המשך, התגלגלות קדימה, כל זה במעין כוריאוגרפיה הדורשת תיאום מראש ושיתוף פעולה, התרכזות פנימה.

דרורית גור אריה כותבת בקטלוג: "אתהקרקע אפשר לחוש דרך רקיעות ודריכות חזקות; את הטבע אפשר לנשום טוב יותר כשנמצאים בתוכו".[2]כך, ברוח האתוס הציוני, ביקשו מעצבי התרבות העברית החדשה לשלב בין צעדי הדבקה החלוציים לבין הצעד התימני, בין הדחף העמוק להשתלב במרחב לבין מורשת העולים שבאומרחוק..

בעבודתן של מירב הימן ואילת כרמי, המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, במעין תחליף לטיפוס בשבילים ההרואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה מצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו הימן וכרמי, הנפרשת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההרואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמותמנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים נשאב מבמת המחול העכשווי.

בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, קורסות הילת העבר והחוויה המכוננת הקשורה בפולחן הטיולים המקומי. נותר האקט של הגוף, גופניותו וביצועיו, בפעילות אינטנסיבית רב-כיוונית.

התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אם בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם".[3]

איטלו קאלווינו כותב ב"הערים הסמויות מעין": "… הו, אזי פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בו".[4] אכן מסע מעורר קנאה, פולחני, גופני עד מאוד, הייתי אומרת בקרבה לבכחנליה, מעורר אזכורים לתהלוכות בסרטיו של פליני, ובעיקר מעורר השתאות.

מיצב הווידיאו מלווה בקטלוג.


[1] שביל ישראל הוא נתיב הליכה ארוך שנמשך לאורך כל מדינת ישראל. הוא מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ומסתיים בבית ספר שדה אילת, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-1,030 קילומטרים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[2] רות אשכנזי, סיפור מחולות העם בדליה, תל אביב, תמר, 1992, עמ' 22.

[3] דרורית גור אריה, בגוף יודעים, בתוך שביל ישראל: התהלוכה, קטלוג מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, עמ' 20-17.

[4] איטלו קאלווינו, ערים וזיכרון. 1.בתוך הערים הסמויות מהעין, תל אביב, ספרית הפועלים, 2004, עמ' 14.