תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים, אוצר יאיר ברק. עמיהד 12, שוק הפשפשים, יפו, 3.8.2019-18.7.2019

אביה קרוניץ.jpg
אביה קרוניץ

תערוכת הבוגרות והבוגרים של המחלקה לאמנות בפקולטה לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים מוצגת במרכז עמיעד בשוק הפשפשים יפו.

בתערוכת הגמר בה מציגים 20 בוגרים ובוגרות עומד מושג הזיכרון האישי: סיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, אבל ומוות, יחסי מבט בתוך המשפחה, הריון ואימהות. וברובד החברתי, מקומה של התרבות והזהות הערבית בשיח הישראלי, יחסי מרכז פריפריה, יחסי דת וחילון, קהילתיות/שבטיות ואינדיבידואליזם.

ד"ר הדרה שפלן קצב, ראש המחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים אומרת "בתערוכות הגמר מגיעה לשיאה הזהות ההולכת ונבנית של הבוגרים/ות. מרתק לראות כיצד העניין הפוליטי, חברתי, מגדרי, משפחתי ואישי נרקם לכדי פרויקטים אמנותיים מושקעים ואמיצים. נוצר כאן דור חדש של אמניות ואמנים עם אמירות מעניינות, מורכבות ומאוד שונות זו מזו".

יאיר ברק: "לכאורה, לא ניתן לדבר ביחס לתערוכות גמר על קונספט אוצרותי, לא כל שכן על תמה מרכזית. הסיבה לכך נעוצה בכך שתערוכות גמר, מטבען, הן אוסף זיקות אמנותיות ומדיומאליות של קבוצת אמנים/יות צעירות/ים בנקודת זמן אקראית. אך בכל זאת, קושרת ביניהן תקופה, טכנולוגיה ורוח זמן. במידה מסוימת משותף להן/ם גם הדשן עליו צמחו. בתערוכת הגמר הנוכחית בולט מעל לכל העיסוק בשאלת הזהות. אם באמצעות הגוף ואם באמצעות המרחב והמקום, אם באישי ובמשפחתי ואם בלאומי ובקולקטיבי. נראה שהחבורה הזו, שצמחה כאן לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 מבקשת לעצמה הגדרה מחודשת של זהות. המבט – מפוקח וביקורתי. שואלות/ים שאלות, פחות נוקטות/ים עמדות. המאפיין הרב-תחומי של המחלקה לאמנות בולט הפעם במיוחד: עבודות מבוססות ציור מסורתי לצד מיצבי וידאו והצבות צילומיות. כל אלו מעניקים לתערוכה גוון מורכב ומרובד ומספקים לצופה חוויה דינאמית ועכשווית של אמנות צעירה".

ציוריה של אביה קרוניץ "חברותא" שגדלה בחברה דתית מבטאים את החברה בה גדלה: התכנסות, קהילתיות, שבטיות, בדומה לדימויים המוכרים בכל אלבום ישראלי – מסורתי.

"מדיום הציור הפך בידיי לכלי התבוננות על תצלומים משפחתיים של סצנות יומיומיות הנוגעות בתווך שבין קודש לחול. המרחב שגדלתי בו נע בין שני הקצוות הללו והציורים מבטאים את מושג החברותא המשותף להם. יצרתי מעין דיוקן עצמי המאפשר הצצה לעולם הדתי שבו גדלתי".

אביה קרוניץ 2.jpg
אביה קרוניץ

גל תמיר: ״מנעד״ – עבודת הסאונד מורכבת מהקלטה של שירה בת שלושה קולות – בצלילים גבוהים, נמוכים. באמצעות שימוש בשריר הסרעפת והפקת צלילים, בוחן תמיר במיצב הוידאו שלו את המעברים בין ייצוגים מגדריים.

דניאל בן ארי: ״חבקיני חזק״ –דרך עדשת המצלמה מישירה בן ארי מבט אל אמה ומאפשרת לה להביט בה חזרה. חילופי המבטים כנשים בוגרות נושאים משקל של חיים שלמים ביחד ולחוד, זיכרונות משותפים. עבר, הווה ועתיד.

דניאל בן ארי
דניאל בן ארי

הגר פטר: ״נושאי חורים״ – אביה של פטר נפטר בקטנותה ונשארו לה זכרונות מודחקים  וחסר גדול. האמנית בחרה בחומרים טבעיים, מתכלים, משני צורה בניסיון לבנות חומרים אחרים הנראים כטוטמים רזים, מדגישים את ההיעדר, לצידם, מקטורן ישן של אביה, אותו פרקה בקריעה ידנית, מתוך רצון להיאחז בשאריות החומר ולחקוק זיכרון.

הגר פטר 1.jpg
הגר פטר

ל. לאו: שבעה, עבודת מיצב וסאונד; גופות בחלל, דמויות נייר קורסות בחלל – חומר הגלם של עבודתה הוא הניירות שנשארו אחרי אמה, מהם פיסלה פסלי נייר בגודל טבעי בשלבים שונים של קריסה באמצעות טפטוף מים לתוכם. הווידאו המוצג לצידם מתאר את תהליך יצירת הפסל והניסויים של קריסות קודמות. עבודה נוספת עוסקת במותה של הסבתא.

ל.לאו 1.JPG
ל. לאו

ליאור פרוכטמן: ״חוף אכזר״ – בשנת 1959 כתב אלי אביבי, ("מדינת אכזיב") דודה של פרוכטמן לשר הביטחון בבקשה להישאר לגור בבית שבנה בחוף אכזיב. אביבי, כמו כל משפחת האמנית עלה לארץ מאיראן, משפחה של סוחרי עתיקות, שהגיעה לארץ.  הסיפור המשפחתי שלה  הוא סיפור גלובלי על נדודים, בריחה והתהליכים שבדרך.

ליאור פרוכטמן 2.jpg
ליאור פרוכטמן

מורן כהן: "לילה, שישי בצהריים" – טקס הצפייה המשפחתי השבועי ב״סרט הערבי״, עומד במרכז עבודתה של האמנית.[1]  מציאות ובדיה והן מוצגות מבעד למבט ילדי מוקסם, המערבב בין הנרטיב הקולנועי והסיפור המשפחתי חוברים כאן. לילה מוראד, זמרת וכוכבת קולנוע מצרייה שהיתה גם בת דודתה של סבתה של האמנית, מחברת בין עולמות תוך סצנות משפחתיות במיצג, בחלק השני, יושב אבי האמנית וצופה מרותק בווידאו המציג את דמותו בעת שהוא מדבר על חוויית הצפייה הטקסית שלו ושל משפחתו בסרט הערבי.

מיכאלה מיזן: ״להפוך את פניה״ – תופעת צרכנות היתר, והקנייה האובססיבית של צעצועים עומדת במרכזה של עבודה זו. כאן ועכשיו, סיפוק מיידי, התמכרות לרגע והורים הקונים ללא הפוגה. במערכת היחסים המשולשת של הורה-ילד-צעצוע מציגה מיזן בובות מתוקות אשר הופכות לזרות ומטרידות במעין מרחב של טקס פגאני ובו טוטם עשוי צעצועי פלסטיק וסביבו שש בובות פרווה הפוכות ומשופדות על עמודי ברזל חלודים.

מיכאלה מיזן.jpg
מיכאלה מיזן

נטע אסא ברכה: ״חלמי-תאים״ – יצירת חיים חדשים, האימהות על כל הכרוך בה, עומדים בלב העבודה של אסא ברכה. אימהות כסטטוס חדש, שינויים גופניים לא מוכרים, חרדות ופחדים. העבודה מורכבת מיציקת תבניות מבטון וגבס בגודל אחיד שבהן מוטבעים אובייקטים ודימויים שונים מן העולם האורגני, רדי מייד, טקסטיל ועוד ברצון ליצור אסוציאציות הלקוחות מהעולם אך נוגעות ראשית כל באישי.

נטע אסא ברכה.jpg
נטע אסא ברכה

נטע זינגר: ״בית גידול״ – "ארבעה ציורים, ארבע סצנות, שתיים מילדותי בבית הוריי ושתיים מחיי בהווה בדירתי השכורה". חוויית העזיבה של זינגר את בית הוריה גורמת לה לבחון את חייה מחדש. הציורים אינם מביטים בגעגועים נוסטלגיים אל העבר אלא מבטאים בעיקר את חרדות ההווה ואת המבט אל העתיד.

נטע זינגר.jpg
נטע זינגר

נסרין וואחידי: ״סותרה״ – העבודה מורכבת מארבעה סרטי וידאו המציגים מנהגים מסורתיים בחברה הערבית. ארבעת המנהגים שנבחרו מתייחסים רק לנשים מתוך רצון לבחון את מעמדה של האישה בתרבות ובחברה הערבית המסורתית, במיוחד עת יציאתה מבית הוריה לבית בעלה. המעבר מבתולה לכלה מכיל עולם של מנהגים שונים המלמדים על תפיסות מגדריות מובהקות ביחס לאישה.[2]

נסרין וואחידי
נסרין וואחידי

כל המנהגים עוברים טרנספורמציה אישית כדי לבטא את שאלותיה של וואחידי לגבי תקפותם ומשמעותם עבורה. כך למשל הכד הבודד שאמור להישבר במנהג "אלקדו" הופך לפרפורמנס אלים שבו היא שוברת כדים רבים במרחב נטוש וחסר חיים.

נעמה אמיר: ״אלבום״ – אינטימיות בתוך משפחה נבחנת דרך ציורים שצוירו על פי תצלומי ילדות מאלבום משפחתי. הבחירה במדיום הציור מאפשרת לאמנית לעשות מניפולציות כדי לגעת במהות האינטימיות. איך כיצד המשפחה מייצרת רגעים של אינטימיות, קשרים של גוף, מבטים של המצלם על הגוף. סוגיות של מבט משפחתי, טיבו והשתנותו.

נעמה אמיר.jpg
נעמה אמיר

ספיר נתן: "מלאח, פס, דרב פילאללה 26" – הסיפור המשפחתי של האמנית התחיל ברחובות העיר פס שבמרוקו, ליתר דיוק ברחוב דרב פילאללה מספר 26 שברובע היהודי שכונה "מלאח" (רובע יהודי סגור, מעין גטו). נתן ניסתה לשוטט ברחובות באמצעות התבוננות בתצלומי אוויר של המלאח המרוקאי בפס. אל המרחב הגאוגרפי צירפה תמונות, כלים וסיפורים של סבה וסבתה כדי ליצור סיפור כולל של עדה, של משפחה, של עברה. את הריחות והצבעים בחרתי להעביר באמצעות חומר החינה, וזה בצד צבע השמן המסורתי מחבר בין תרבויות, עבר והווה, גוף וזיכרון.

ספיר נתן 2.jpg
ספיר נתן

פאינה גאורגייש ונגה אור-ים: נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר[3]המיצב עוסק בשליטה בתנועת הפרט והחברה במרחב הציבורי דרך בחינה של חמש תחנות מרכזיות בישראל. הבחירה לעסוק בתחנות מרכזיות קשורה בזיהוי מבנים אלו כמרחבים לימינאליים, הן בבחינת המבנה והמטען ההיסטורי שהוא נושא והן ביחס למהות תנועת ההמון העובר בתוכו. אף שאותם מרחבים לימינאליים נדמים כתחנת מעבר סטרילית, אלו משקפים רבדים פוליטיים מקומיים וארציים רבים.

פאינה ונגה באר שבע.jpg
פאינה גאורגייש ונגה אור-ים, תחנה ב"ש

קרן דרכסלר: ״דיאלקטיקה״ – צללים שמגשימים עצמם בחומר בנו את המרחב של הקליניקה הטיפולית.קרן דרכסלר 2.jpg

"החפצים המוכרים לי מן הקליניקה: ספה, כורסה, שולחן וכיסא המטפלת נותרו כשלדים של חומר שהלך ואיבד מנפחו כשדימויים מעולמי הפנימי השתלטו על גשמיותו. נורת בטון, מרבד אצות, מגפיים יצוקות בשעווה לצד מושב אופניים… מדברים ביניהם על האבסורד והלא מודע הנשלה מן המים ומן הקרקעית".

רותם לבנון: ״רק עוד רגע״ – "שנים אני מביטה באמי בעיניים מלאות עצב. נזכרת במה שהיה ובמעט שנותר. נדמה לי שאמי מביטה באמה במבט דומה".

בשתי עבודות וידאו בוחנת האמנית את היחסים המורכבים המתקיימים בין אם ובת לאורך שלושה דורות, מבקשת לנגוע רק עוד רגע. עדשת המצלמה מסייעת להתעמת עם פצעי העבר, ערעור נפשי עד לאובדן היכולת להכיל, חוסר לצד רכות, צורך לצד ויתור.

רותם לוי: ״מה קרה לך רותם?״ – כאשר רחם מתרוקן לפני זמנו נוצר בו ואקום שעוטף את הכול. כאשר רחם מתמלא מחדש הוא צריך לשכוח את הריק, להתרגל לחדש.

העבודה מורכבת מציורים דיגיטליים של אולטרסאונד. כל ציור מבטא מערכת יחסים בין הרחם ובין העובר תוך דגש על המנעד התחושתי הרחב שנע בין פחדים מציפים כמו חומר סמיך השולט על כל פעולה ומצב רוח לבין שמחה והתרגשות עזה. הציורים נעשו באופן דיגיטלי כדי לשמור על מרחק ולהסתפק בינתיים במבט מדומיין ובמוזיקת הדופק של שניהם יחד.

רימאן חאנדוקלו: ״אבא״ – העבודה, המורכבת משני סרטי וידאו וסדרת תצלומים, עוסקת בנרטיב ההיסטורי המשפחתי בכלל ובדמות האב במשפחה בפרט. צילומי ארכיון משפחתיים משנות ה-80–90 משמשים את חאנדוקלו לבחינת מערכת היחסים שביני לבין אביה. פעולת המחיקה שביצעה בתצלומים אפשרה לה להפעיל מבט ביקורתי שבו היא שולטת על ההיסטוריה והתרבות ובוחרת מה להראות ומה למחוק. חלק מבניית ההיסטוריה המדומה עוברת לידי הצופה, ובאמצעות התצלומים המפורקים הוא מקבל אפשרות להשלים את החסר בעיני רוחו.

"עבודת הווידאו "כל שבת_كل سبت" מציגה את אבי בפעולה טקסית שחוזרת על עצמה בכל שבת בבית אמו. אני מתבוננת באבי כאב מטפל, מכיל ודואג לדמות הנשית החשובה בחייו – אימא שלו. סבתי".

דנה חודקביץ׳: ״למה לעזאזל״ – "חזרה כפייתית" על-פי פרויד היא תופעה שבה אדם חוזר שוב ושוב באופן לא מודע על חוויות מעברו שגרמו לו לסבל רב. מטרת הפעולה הזאת היא תיקון חוויית העבר. מיצב הוידאו והרישומים עוסקים בשחזור כפייתי של טראומה מוקדמת הקשורה ביחסים זוגיים. יסודותיה נרשמים בווידאו מוקדם, ומשוחזרים שוב ושוב כפטרן התנהגותי בווידאו מאוחר. אלה נבחנים מחדש ברישומים תוך ניסיון לפרק את המשך למקטעים  כמו בדיקה בזכוכית מגדלת או לחיצה על כפתור העצירה של סרט וידאו בכדי לאתר את הרגע המבוקש.

דנה חודקביץ' 1.jpg
דנה חודקוביץ

תודה ליאיר ברק על השיחה עמו

תודה על חומרי התערוכה

 

 

אתר המחלקה לאמנות – https://www.art2019.smkb.ac.il/blank

[1] ה"סרט המצרי שהוקרן מדי ערב ששי בטלוויזיה היה עבור משפחת האמנית, ועבור רבים מקרב העולים מארצות ערב ומשפחותיהם, מסורת! ומודה שגם עבורי ועבור בני משפחתי.

[2] "חיג'אב": מתמקד במשמעות המושג "סותרה" (سترة).

"טאהרה" (טהורה): עוסק במנהג מסורתי של בדיקת הבתולין של הכלה באמצעות בד המוכנס לאיבר מינה.

"אלקדו": מציג מנהג מסורתי של שבירת כד בעקבות יציאת האישה מבית הוריה.

"עג'ינת אלערוס": מתייחס ל"בצק של הכלה" אותו מכינים ביום החתונה. הכלה מורחת חתיכת בצק על דלת או על קיר הבית של בעלה ומסמלת בכך הבאת ברכה ופרנסה לבעלי הבית בחייהם החדשים.

[3] ״נוֹעַ תָּנוּעַ אֶרֶץ כַּשִּׁכּוֹר וְהִֽתְנוֹדְדָה כַּמְּלוּנָה וְכָבַד עָלֶיהָ פִּשְׁעָהּ וְנָפְלָה וְלֹא־תֹסִיף קֽוּם״ (ישעיהו כד, כ).

ביכורי סטודיו II, גלריה עירונית כפר סבא, אוצרת מאירה פרי-להמן, עד 31.7.2019

 

בתערוכה "ביכורי סטודיו II" מוצגות עבודות של מספר אמניות ואמנים, מוכרים ומוכרים פחות  במספר מדיה: ציור, פיסול, רישום, מיצב, צילום ועבודות וידאו.

אני חייבת לומר שההפתעה הגדולה היתה העבודות של מני סלמה, רישומי גרפיט על מצעים ששימש בעבר למטרות אחרות לוח דלת ישנה, כריכות ספרים ישנים…). עבודות חזקות!

IMG_20190724_173139.jpg
מני סלמה, ללא כותרת, 2000, גרפיט על דלת

תחילה, מיצב הווידאו של אורי לוין, Nothing to Write Home About  בו מנהלת האמנית דיאלוג שיש בו מן ההומור והאבסורד עם חפצים שונים בבית: הופכת לשולחן, ובהמשך למתלה מעילים. בסופו של כל סרטון בווידאו הרץ בלופ, החדר מוצג דומם וריק.

IMG_20190724_173154.jpg
אורי לוין, Nothing to Write Home About, 2012, פרט מהוידאו

פטמה שנאן בעבודות המזהות עמה, דימוי השטיחים, המופיעים עפ"ר במרחבים שונים: בתוך הבית, על גגות בתי הכפר, בשדה הפתוח, על הכביש ועוד. השטיח המזרחי, פריט יקר ערך בחברה הדרוזית בה גדלה שנאן מייצג מחד את המסורת אך גם את הדיאלוג בין קצוות: מזרח/מערב; מסורתי/עכשווי; art & craft ועוד.

img713
פאטמה שנאן, שטיח ירוק, 2013, שמן על בד

אורית חופשי – מלקטת תצלומי עיתונות יומית ודימויים שהיא מצלמת ומהם, בשילוב פרי דמיונה, יוצרת מקבץ דימויים שבהם היא יכולה להשתמש שוב ושוב. אלה מעובדים לכדי גלופות המשמשות אותה כמעין אוצר מילים. "עץ הוא עבורי מצע זמין ומזמין. תהליך חיתוך העץ הוא גם תזכורת מתמדת לצורת אמנות חשובה שפרחה בעבר, שבכוחה לבקר ולקרוא תיגר על דוקטרינות…"

img708.jpg
אורית חופשי, הסחת דעת, 2016, חיתוך עץ, שיוף ורישום דיו על נייר קוזו ואבאקה עשוי ביד

צילה פרידמן עוסקת בעבודותיה בקונפליקט פנימי בין עבר והווה, בין מה שנחבא פנימה בנפש לבין מה שגלוי בה. פרידמן מתייחסת לרצון לקשר בין שני עולמות נפרדים: מחד, משפחתה השומרת את המסורת החרדית באדיקות רבה, ומאידך, עולם בו מתקיים חיפוש תמידי אחר שליטה על הגוף ועל הדרך. שני העולמות אומרת פרידמן, דורשים התמסרות והתמדה. "אני מקווה שתעמוד לי זכות אבות. היצירה משקפת את הקונפליקט התמידי בין ללכת בעקבות אבותיי לבין ההליכה בדרכי".

62182402_10157509980724427_1146859123908804608_n
צילה פרידמן, למה לי ללכת?!, 2018, הצבה: אבקת פחם, נעליים והתזת אבן על נייר

רונית ברנגה – הדמויות בעבודותיה מתקיימות בתפר שבין דומם לבין חי. לכלים שיצרה מוסיפה את האיברים המופעלים בעת השימוש בהם.

נעמי תרזה שלמון – "אני כאן על מנת להתבונן ולתעד את מה שאני רואה". שלמון מספרת שהיא מתבוננת בעולם ללא הרף, כשמשהו תופס את מבטה, היא עוצרת ומצלמת.

הדר גד – ציוריה של גד עשויים במארג דקדקני של פרטים. תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות. הדר מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מציינת מבנים, עצים, שיחים, גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה. בסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

IMG_20190724_173523.jpg
הדר גד, ללא כותרת, 2017, גיר שמנוני על בד

אמי ספרד, בעבודה מוקרן נוף המבוסס על מראות עין הוד שצייר מרסל ינקו. לדברי ספרד "בתחתית הפריים נראים פליטי עין הוד, ובפינה העליונה רואים מספרים יורדים. כל צופה שנכנס לחדר בו מוצבת העבודה מפעיל חיישן, שגורם לפליטים לנוע החוצה". עבודה שיש בה מן ההומור הילדי, באזכור למשחקי מחשב.

img716.jpg
אמי ספרד, בדרך לעין הוד, 2018, מיצב ניו-מדיה אינטראקטיבי

תודה על קטלוג התערוכה.

הצילומים צולמו בנייד ולחילופין נסרקו

תערוכת 9 קירות אמן, מקום לאמנות קריית המלאכה, אוצרת דליה דנון 13.6.2019-29.6.2019 בתערוכה: אורה בריל | איילת ריזה | אנה פרומצ׳נקו | גילי נתן | הילה ליזר בג׳ה | זיוה כספי | מאירה פורת | נעה רז-מלמד | סיוון כהן

 

בתערוכה תשע אמניות ואמן, כל אחת ואחד בכתב היד הייחודי לה/ו.

אורה בריל מספרת שהמרחב אותו היא חוקרת למעלה מעשור הוא מופשט. בעבודה יש מעבר מדימויים שהחלו בתחילה כסולם גשר, חוט או חבל נעשו במהלך הזמן קונקרטיים ומוגדרים יותר, ומזכירים כיום דמות אדם, בית, בור ועץ. בתוך תבניות נוף בסיסי זה, מופיעות התמורות במרכיבי השפה האישית שלה, במסלול שונה מן המוכר והמקובל : מהמופשט אל הראליזם.

"העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. הבית הנוטה, הקירות החשופים, דמויות שמבען אימה, תימהון או אדישות…"

זיוה כספי – שפת הציור של כספי גיאומטרית, צבעונית ושטוחה. באמצעותה מתרגמת האמנית סיטואציה, נושא או זיכרון, והופכת אותם למציאות ציורית עצמאית ומדויקת/

הציורים הם חלק מסדרת עבודות – "פינוי/בינוי" ועניינם הבית או היעדרו, תחושת הפליטות והתלישות החברתית והאישית כאחד.

הציורים מעוררים אמביוולנטיות באשר למתרחש בהם – פנים/חוץ – מהו מקום ההתרחשות? זיכרונות אישיים; חלון, פוזיטיב/נגטיב באחד הציורים מפה לבנה או שמא דמות?

אנה פרומצנקו – סדרת הדפסים -מחווה לי"ח ברנר. פרומצנקו מספרת שאחד ממשפטי המפתח בספר "מסביב לנקודה" של י"ח ברנר מהווה מקור השראה לסדרה זו. המעבר מהשטעטל למצב של חילון והרצון לבנות עולם, תרבות ושפה חדשים.

הצילומים צולמו מהאייפון – בעת ביקור בפורטוגל – קירות בתים, טירות, כנסיות הנושאים הד לימים עברו; עקבות הזמן החולף, הקירות המתפוררים, שרידי פרסקו המבצבצים פה ושם., גרפיטי וחריטות.  את הצילומים הדפיסה על נייר יבש המעניק תחושת חומריות.. והצילומים המעוררים "אשליה" מרחוק של מעין ציור, ואכן האמנית מזכירה שכשראתה את הקירות חשבה "אני רוצה לצייר זאת…"

העבודות הנדמות לציור, ונעות בין מופשטת, scratching ואזכור להוד ולגדולה שאפיינו את פורטוגל, omni potent, ממלכה אדירה בימים עברו ולעקבות אלו שהותיר ועולל הזמן…

הילה ליזר בג'ה – בעבודת הווידיאו נראית דמותה ש יוקו אימזייקה, רקדנית יפנית המתגוררת בישראל עמה ליזר בג'ה משתפת פעולה, משוטטת כאישה צעירה שזרותה ניכרת בין עיי החורבות צופה אל האופק, מחפשת את הדרך.IMG_20190626_144657.jpg

האמנית מספרת שעבודות הווידאו "מצפה" והציור "קריסת מעמד הביניים" נוצרו בשנת 2015, בעקבות רזידנסי במצפה רמון בהאנגר להקת המחול "אדמה" של ניר בן גל וליאת דרור.

אזור מצפה רמון המדברי נע בין הוד קדומים לבין אזור הנתפס כפריפריאלי ולימינאלי – בין לבין. בשיטוטיה במקום נגלה לליזר בג'ה אתר נטוש, ובו שרידי ערמות אבנים, זכר למפעל שהיה ונסגר. היתה בכך תחושה של חזרה אחורה בזמן אף שהשכבות הארכיאולוגיות שנגלו לכאורה, נושאות מטען שנים קצר (תחילת שנות האלפיים).

נעה רז מלמד – "הרישומים המוצגים כאן מהווים סוג של זרם תודעה. הדימויים צצים חלקם בעקבות נפילת המבט על עצמים או תמונות בסטודיו, חלקם צצים ממחשבה חולפת".  מגע העיפרון על הדף והתנועה הם המפעילים את הציור. בדרך זו מתהווים מאפיינים כמו דימוי, קו וכתם, אליהם היא מגיבה.

עולם התוכן של רז מלמד קשור לרקע הקיבוצי שלה, לחקלאות, ציוויליזציה ומיתולוגיות שונות.

סיון כהן – סמלים וארכיטיפים קדומים המוצגים בתמצות, מהווים בסים לעבודותיה  של כהן. "מתוך שאיפה לרוחני, לניתוק מן החומר, אני מנסה לברוא עולם אותו אני מוליכה אל מקום בראשיתי, קדום…"

כהן נוהגת לצייר בשעות הבוקר המוקדמות. הלילה, השתנות האור ומראות שמיימיים חודרים לציוריה.

איילת ריזה – מתמקדת בתערוכה זו בציורי נופים, מהלך המסכם תקופת בת חמש שנים בה התגוררה ביפו. "העבודות משקפות את הרשמים שלי מן המקום על כל צבעיו, צורותיו וסגנונו, ומהוות ביטוי של נופים פנימיים, אקספרסיביים, שם מתרחשת העלילה התיאטרלית של הדמויות".

מאירה פורת – מסע בערפל

IMG_20190626_144958.jpg

וההפתעה – גילי נתן – נתן אוטודידקט,  מציג סדרת רישומים על מצעים שונים אותם מוצא במקומות שונים כמו כריכות ספרים, קרטונים, נייר עטיפות ועוד. אינו משתמש בדפי ציור או בדים שנועדו לכך.

ציוריו אקספרסיביים ומביעים מצבי רוח שונים , סערות נפש ובעיקר אינטואיטיביים. נתן משתמש בטכניקות שונות ומגוונות כמו קולאז'ים, רישומים וצבע.

 

תודה

לאנה פרומצנקו ולזיוה כספי על השיחה עמן

תודה לדליה דנון על המילים על גילי נתן.

תודה כתמיד לגלריה ולמידע.

בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

מירב הימן ואילת כרמי, "שביל ישראל: התהלוכה", מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, נובמבר 2018-פברואר 2019

מיצב הווידיאו המרהיב "שביל ישראל: התהלוכה", 2018 של מירב הימן ואילת כרמי במוזיאון פתח תקוה לאמנות, המהווה חלק ממקבץ התערוכות "הזדמנות אחרונה לראות", מעמיד לנוכח הצופים אתגרים ותהיות – מסע, תהלוכה, מעשה לוליינות?

באודיסיאה מתוארים שני מסעות המתקיימים במקביל: מסעו של אודיסאוס, גיבור מלחמת טרויה, השב מטרויה לביתו שבאיתקה, ומנגד מסעו של טלמאכוס, בנו שלאודיסאוס, המחפש אחר אביו. ויש את מסעות האלים ומסעות הגיבורים מהמיתולוגיות השונות, מזרחיות ומערביות כאחד, מסעות בני ישראל במדבר, מסעות גוליבר, עליה לרגל לירושלים, למכה או לסנטיאגו דהקומפוסטלה.

מסע הוא המרחב הידוע והלא ידוע הטומן בתוכו ריגושים, הפתעות, אכזבות, מכשולים והתגברות. יש בו מן הגילוי ומהאתגר שהרי לנוע אין הכוונה רק במובן הפיזי אלא גם במובן המטפורי. המסע כמהות,

מסע כסיפור על זמני, שאינו תחום בזמן, עשוי להיות מסע של הנפש, של התודעה; מי הם אותן/ם נודדות/ים בדרך לא דרך, מתגלגלות/ים על מעמדים, על מנורות שהפכו לנעליים, עירומות ועירומים למחצה, במסע מתמשך וסיזיפי המעלה שאלות רבות באשר למהו מסע. מסע כצורך אנושי, כצורך קיומי, כדחף הרפתקני.

המסע בעבודה של הימן וכרמי הינו מסע מתמשך ב"שביל ישראל".[1] אין זה טקס מעבר או חניכה, אך בהחלט זהו טקס תודעתי בו נוטלות חלק דמויות רבות (50 במספר) החוברות לשם אותה מטרה "כיבוש"השביל בסרט המצולם, והמצלמה שם כדי לתעד את ההתרחשויות.

יצירת מופת אפית ולירית זו נעה בין קטבים –הליכה וא-הליכה; נגיעה/לא נגיעה באדמה; הנאה מהטבע בצד עינויי גוף מתמשכים בשל תלאות הדרך; נוף נטול סממנים ספציפיים; צעדה המאזכרת קרקס ולוליינות. מיני מכשירים באזכור למכשירי עינויים ומכשירים קדמונים –  קביים, כסאות, גלגלים מאולתרים, מתקנים הנדמים למכונות והמצאות רנסנסיות של מייסטרים דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י ופיזיקאים ומהנדסים במאות 17-15.

במסע מעין זה המאגד בתוכו באופן מגדרי, נשים הנדמות לאמזונות, ילדים, מספר גברים והנו גם רב-גילי, הניתוק הוא בעת ובעונה אחתניתוק חברתי וגם ניתוק מן הקרקע תרתי משמע. הנוכחות הנשית בתהלוכה בולטת: שרות,תוקעות בשופרות, נושאות משא, דגלים, עוסקות באקרובטיקה. נעות (וכך גם הגברים והנוער) על מיני קביים, על מבנה דמוי כוכב במקצבים שונים, בין כיסוי לגילוי, בקולקציית ביגוד שעוצבה במיוחד עבור הסרט. נאבקות בתלאות הדרך והמכשירים אליהם הן צמודות,מלהטטות במסע הנע בין קשיי הדרך לקשיי הגוף.

ההתקדמות היא א-התקדמות ומורכבת מהליכה, נפילה, המשך, התגלגלות קדימה, כל זה במעין כוריאוגרפיה הדורשת תיאום מראש ושיתוף פעולה, התרכזות פנימה.

דרורית גור אריה כותבת בקטלוג: "אתהקרקע אפשר לחוש דרך רקיעות ודריכות חזקות; את הטבע אפשר לנשום טוב יותר כשנמצאים בתוכו".[2]כך, ברוח האתוס הציוני, ביקשו מעצבי התרבות העברית החדשה לשלב בין צעדי הדבקה החלוציים לבין הצעד התימני, בין הדחף העמוק להשתלב במרחב לבין מורשת העולים שבאומרחוק..

בעבודתן של מירב הימן ואילת כרמי, המסע הקבוצתי לאורך נתיב הליכה ארוך זה מהדהד אותה תשוקה בוערת לכיבוש הטבע ברגלי הצועדים, במעין תחליף לטיפוס בשבילים ההרואיים של העבר, כמו ההעפלה במעלה מצדה. התהלוכה המהפנטת והמוזרה שיצרו הימן וכרמי, הנפרשת בהקרנות ענק על פני שלושה קירות במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מתנהלת ככוריאוגרפיה עכשווית שכלליה נקבעו בקפדנות. זוהי הליכה-ללא-הליכה, המסרבת למחווה ההרואית של "רקיעות ודריכות חזקות". משתתפי המסע – צועדים, נוודים, שורדים, פליטים – מתקדמים במסלול כשהם נישאים ואחוזים במתקנים שונים ומשונים, המונעים מגע עם רגבי האדמה. ההתקדמותמנקודה לנקודה, המתבצעת בלא נגיעה בקרקע, יוצרת מופע לולייני-קרקסי – ואולי דווקא מיצג-מחול, שכן העיצוב של בגדי הגוף הצמודים ומטשטשי המגדר ושל האביזרים השונים נשאב מבמת המחול העכשווי.

בשביל ישראל: התהלוכה של הימן וכרמי, קורסות הילת העבר והחוויה המכוננת הקשורה בפולחן הטיולים המקומי. נותר האקט של הגוף, גופניותו וביצועיו, בפעילות אינטנסיבית רב-כיוונית.

התהלוכה של הימן וכרמי אינה נושאת סימני מקום או זמן ברורים, ואפשר להבינה כתהלוכה מיתית או על-זמנית – מצעד צליינות גרוטסקי, חוצה-מרחבים וחוצה-זמנים, אם בעבר הרחוק ואולי בחזון עיוועים עתידני. דגלים, סמלים, חפצים ופריטי לבוש עוברים עיבוד מיוחד כמשקעי זיכרון פולחניים או כהטרמה אפוקליפטית, או כשילוב של שניהם".[3]

איטלו קאלווינו כותב ב"הערים הסמויות מעין": "… הו, אזי פושטת בו קנאה בכל אלה שחושבים עכשיו שכבר בילו בחייהם ערב כזה, ושהיו מאושרים בו".[4] אכן מסע מעורר קנאה, פולחני, גופני עד מאוד, הייתי אומרת בקרבה לבכחנליה, מעורר אזכורים לתהלוכות בסרטיו של פליני, ובעיקר מעורר השתאות.

מיצב הווידיאו מלווה בקטלוג.


[1] שביל ישראל הוא נתיב הליכה ארוך שנמשך לאורך כל מדינת ישראל. הוא מתחיל בבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ומסתיים בבית ספר שדה אילת, על חוף מפרץ אילת. אורכו היום, לאחר השינויים שבוצעו בו במהלך השנים, הוא כ-1,030 קילומטרים. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%9C_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C

[2] רות אשכנזי, סיפור מחולות העם בדליה, תל אביב, תמר, 1992, עמ' 22.

[3] דרורית גור אריה, בגוף יודעים, בתוך שביל ישראל: התהלוכה, קטלוג מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 2018, עמ' 20-17.

[4] איטלו קאלווינו, ערים וזיכרון. 1.בתוך הערים הסמויות מהעין, תל אביב, ספרית הפועלים, 2004, עמ' 14.