אנה פרומצ'נקו 245, אוצר: יאיר ברק, חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן, כניסה מרחוב אילת 33, סמטת שלוש 6, 11.9.2020 – שלהי נובמבר 2020 בקירוב

 

אל תערוכתה של האמנית אנה פרומצ'נקו 245, שם חידתי ומעורר סקרנות, הגעתי זמן קצר קודם לסגר הנוכחי.

בתערוכה, המוצגת בשני מפלסי חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן ומתייחסת לשבר ביחסי אדם/טבע, שלושה רכיבים:

בקומה הראשונה – מיצב וידאו מונומנטאלי, המוקרן בו זמנית על שלושת קירות החלל.

Anna_002 (1)

במפלס העליון – האובייקט והדימוי המצולם שלו – יציקות אפוקסי דמויות כוורות, בצד שלושה תצלומים גדולים של האובייקטים הפיסוליים של פרומצ'נקו. אוצר התערוכה יאיר ברק רואה בהם מיצב אחד, שלושה הדהודים חזותיים וחומריים של אובייקטים נעדרים.

Anna_001 (1)

P1012249

אתייחס תחילה, לעבודת הווידאו "החפיר", עבודה מפעימה ומתעתעת. מתעתעת, שכן לעיני, כצופה נגלו תחילה דימויים, שהזכירו לי דימויי מערה קמאיים, דימויים שאפפו אותי וגרמו לי לתהות, מהם, ולתחושה של ציפה/ניעה בה בעת, ומהי המציאות בה אני שרויה, סטטית/דינמית, אור/אפלה?

Anna_003

119485720_2640381022958635_2697205412345046943_n

דימויים אלה, שנלקחו ונוכסו מן הכוורות ששימשו לאמנית פתיח למחקר בן שנתיים, נושאים עקבות, עקבות של דבורים "שנכלאו", נטמעו בדפנות כוורת זו או אחרת, עקבות של חלוף הזמן, ומטעניו.

הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו.[1]  וכדבריה של פרומצ'נקו "אנו עוברים חוויה של הזרה ושל שינוי קנה המידה, לוח עץ של 50 סנטימטרים הופך לקיר של 10 מטרים בלי היכולת לזהות לאיזה מקום הגעת אליו".

119433448_2640381846291886_3492510546946043409_n

תחילת סיפור המעשה, מספרת פרומצ'נקו: "מאחורי הבית, בסוף הגינה הפורחת, עמדה לה ערמת הכוורות הישנות ששימשה לביום סדרת רשת של אחד מבניה, וחיכתה לפינוי המובטח. אחת עשרה כוורות ישנות נזרקו בחצר האחורית שלנו […] הקיץ חלף, הסתיו והחורף גם. הגיע האביב וערמת הכוורות עדיין לא פונתה. החלטתי לעשות מעשה, לא לחכות יותר לבני ולזרוק אותן בעצמי. ברגע שהרמתי את הכוורת הראשונה, הבנתי שנפל לידי אוצר מופלא. ברגע אחד התגלה לפניי מיקרוקוסמוס המקפל בתוכו את כל גלגוליו: בנייה, עשייה, פריחה דעיכה וכליה.

ובאחת, ערמת הכוורות העזובות הפכה לסובייקט, ל"נושא" שלי. התחלתי לחקור מקרוב את "טביעות הכנף" של נחיל הדבורים. פנים הכוורות הנטושות העידו על סיפור שלא סופּר, על היעלמות ושינוי. עולם בלתי מוכּר אך שלם".[2]

הדבורים והמשך קיומן בעולמנו, מעוררות שיח ניכר בעשור האחרון. צפריר רינת, מתייחס במאמריו ל"דו"ח מטעם האו"ם המתריע כי 75% מגידולי המזון בעולם תלויים בהאבקה על ידי בעלי חיים, רבים מהם בסכנת הכחדה. הבריאות שלהם קשורה באופן ישיר לרווחה שלנו".[3]

ברק, אוצר התערוכה מציין: "הדבורים היו מאז ומעולם מוקד משיכה ואיום, כלי כלכלי ואקולוגי וגם מושא למיתולוגיות ולהתייחסויות סימבוליות. ככלל, בעלי החיים היו לאורכה של ההיסטוריה מושא מרכזי לפולחן, לניצול ולמחקר".[4]

בקומה העליונה מוצגות יציקות אפוקסי בצד צילומים.

במרכז החלל מוצבות יציקות אפוקסי דקות ושקופות דמויות כוורות. ביציקות אלו המוצגות על כנים שקופים יש לאור העובר דרכן תפקיד משמעותי, כשם שלעקבות הזמן המצויים בהן.119443436_2640382032958534_8900357118069405097_n

אנה פרומצנקו,החפיר, 2020, הדפסת דיו פיגמנטי

בשלושת התצלומים, ייצוג של יציקות האפוקסי, ערמה האמנית כוורות זו על זו כמעין מבנה אדריכלי. בצילומים מופיע הדהוד למספר 245: "קראתי לתערוכה 245 על שם הכוורת שמצאתי ואותה חקרתי וצילמתי במשך שנתיים. המיספר מספר לנו את סיפור המישטור והתיעוש של הדבוראות בעולם. הכנסת החלות לתוך הכוורות התעשייתיות דומה לגידול העופות והבקר הברוטלי. גון ברג'ר כתב שהיחס לבעלי החיים הטרים (השפיעו במידה רבה) את היחס לבני האדם. בסופו של התהליך, גורס ברג'ר, הוא הפיכת החיות ובני האדם ליחידות מבודדות של יצרנות וצריכה".[5]  P1012249

P1012249

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.[6]

היעדרן של הדבורים ממרחב הכוורות מוחשי בעבודות. היותן בגדר נוכח/נעלם מופיע כאמור כעֲקֵבוֹת בעבודת הווידאו כשם שבעבודות בחלל העליון.

בימים המורכבים של הסגר הראשון והשני, ניתן היה לראות איך מערכות אקולוגיות בטבע מתחילות להשתקם ולשגשג; אוויר צח, להקות ציפורים, בעלי חיים (תנים ואחרים) האוזרים עוז ומגיעים לחצרות הבתים. נראה שהטבע דורש מאיתנו – אתחול והתכווננות מולו.

תודה לאנה פרומצ'נקו על השיחה עמה, ועל המידע

[1] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.

[2] טקסט של האמנית.

[3] צפריר רינת, הדבורים נעלמות והסכנה לגידולי המזון גוברת", הארץ, 2.3.2016, https://www.haaretz.co.il/science/.premium-1.2869720 ; צפריר רינת, דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ, הארץ, 6.5.2019, https://www.haaretz.co.il/news/world/.premium-MAGAZINE-1.7209222

[4]  ציטוט מטקסט התערוכה

[5] ציטוט נוסף מופיע בטקסט התערוכה מידי האוצר יאיר ברק. ג'ון ברגר, :למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, תל אביב: הוצאת פיתום, 2012.

[6] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19.

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין

 

 

הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16