אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג 'אושוויץ על החוף'

 

download
Franco “Bifo” Berardi. Image via Vimeo

דוקומנטה 14 ביטלה את המיצג אודות משבר ההגירה האירופאי משל הסופר האיטלקי ואקטיביסט המדיה פרנקו "ביפו" בררדי. המיצג, בכותרת "אושוויץ על החוף", התקבל בביקורת עזה ובזעם בקהילה היהודית בגרמניה בפרט בשל ההתייחסות לשואה, וההשוואה בין סוגיית ההגירה הבלתי חוקית מהמזרח התיכון ומאפריקה לאירופה לבין זוועות אושוויץ. בדברי ההסבר למיצג נאמר כי "האירופאים בונים מחנות ריכוז על אדמות אירופה, ומניחים לראשי טורקיה, מצרים ולוב לבצע עבורם את 'העבודה המלוכלכת' על חופי הים התיכון, המקום שבו מלח הים החליף את גז ציקלון בי".

בהצהרה שפורסמה באתר דוקומנטה 14, אוצר התוכניות הציבוריות פול ב. פרסיאדו כתב, "בתגובה לתלונות הזועמות והתגובות המבזות במהלך השבוע האחרון, החלטנו לבטל את המיצג של פרנקו "ביפו" בררדי. אנו מכבדים את אלה שעשויים לחוש נפגעים מכותרת הפואמה של בררדי,. איננו רוצים להוסיף כאב לצערם ".

עם זאת פרסיאדו ציין במכתבו, שבמקום המיצג המתוכנן, תערך הקראה של הפואמה של בררדי שהשרתה השראה על העבודה המקורית ויתקיים דיון באשר למשבר ההגירה באירופה. האירוע החדש יקרא Shame on Us: A Reading and Discussion.

 

Neuendorf, H.(2017, August 22). Re: Documenta 14 Cancels 'Auschwitz on the Beach' Performance Amid Intense Criticism. Retrieved from https://news.artnet.com/art-world/documenta-performance-outrage-1058285

 

"להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו" איי וויווי אולי, אולי לא, תערוכה במוזיאון ישראל

AI Weiwei © Ai Weiwei Studio
AI Weiwei © Ai Weiwei Studio

אתמול האחד ביוני נפתחה התערוכה" איי וויויי  אולי , אולי לא" במוזיאון ישראל, ירושלים. בתערוכה מוצגים מיצבים מונומנטליים בצד עבודות קטנות במחווה למלאכות היד המסורתיות בסין ועבודות 'רדי מייד'. העבודות מייצגות מספר עשורים בעשייתו של האמן ועוסקות צנזורה, הגירה, עבר והווה בסין, מחיקת המסורת בשל הפתוח המואץ, תנאי עבודה וייצור.

איי יליד 18 במאי 1957, בייג'ין, סין, אקטיביסט פוליטי ותרבותי פעיל במדיומים רבים – פסול, מיצב, קולנוע, ארכיטקטורה.

אביו Ai Qing היה משורר סיני שהוקע והואשם בזמן שלטונו של מאו, וב-1958 המשפחה כולה נשלחה למחנה עבודה ב-Xinjiang. אי ווי ווי היה אז בן שנה וחי ב-Shihezi כ-16 שנה. לאחר מות מאו המשפחה חזרה לבייג'ין. בהיותו בן שנה הוגלה עם משפחתו למחנה עבודה לשם "חינוך מחדש", בשל דעותיו של אביו. ב-1976, כאשר איי היה בן 18, זוכתה משפחתו והורשתה לחזור לבייג'ינג.. בין השנים 1981-93 חי בארה"ב ובעיקר בניו-יורק.

איי ידוע כמתנגד פוליטי למשטר בסין. מראשית דרכו האמנותית ביקר את עמדות הממשל הסיני באשר לדמוקרטיה וזכויות אדם, ושילם בשל כך מחיר כבד. הוא הואשם בניאוץ השלטון בין היתר בשל העבודה המגיבה לרעידת האדמה שהיתה ב-Sichuan, 2008. ב-2011, נעצר בנמל התעופה של בייג'ין, ונאסר על ידי הרשויות בסין ללא משפט למשך כ-81 יום בשל מה שהשלטון הסיני כינה "פשעים כלכליים". הוא הוכה קשות  בידי שוטרים, והבלוג שלו נסגר.

באוקטובר 2011 מגזין Art Review הכריז עליו כאחד ממאה אישים משפיעים, החלטה שהתקבלה בביקורת מצד הממשל הסיני.  איי נשוי לאמנית Lu Qing. כיום הוא פועל בברלין, אך מגיע לעתים לסין. איי חבר לצמד האדריכלים מורון הרצוג בהקמת "קן הציפור" האצטדיון הלאומי בבייג'ין לרגל המשחקים האולימפיים 2008.

חזרה על אובייקטים נפוצה במיצבים של איי. את פני המבקרים בתערוכה במוזיאון ישראל מקדם מיצב גרעיני החמנייה אשר הוצג באולם הטורבינות של טייט מודרן בלונדון בעבר. 23 טונות של גרעיני חמנייה עשויים מחרסינה פוזרו על רצפתה של גלריה רחבת ידיים במוזיאון ישראל; איי נעזר בעבודותיו בבעלי מלאכה סיניים המתמחים בטכניקות סיניות מסורתיות. גרעיני החרסינה (חומר שהומצא במאה ה-14 בסין) נצבעו ידנית, על ידי 1,600 אומנים באנלוגיה לביטוי Made in China.

unnamed.jpg

העבודה "קיפה מורכבת מ-6,000 חלקי עץ שלוקטו על ידי איי מחורבותיהם של מקדשים עתיקים בסין  שהשלטון הקומוניסטי הרס לשם פיתוח תשתיות. אומן נגרות סינית, שהגיע במיוחד לתערוכה  במוזיאון ישראל, חיבר ושילב את פיסות העץ לפאזל גדול מחובר ללא מסמרים או דבק, מלאכת נגרות אופיינית לסין.

IMG_20170601_210856.jpg

שני עצי ברזל, שכל אחד מהם מתנשא לגובה של שבעה מטרים ושוקל 14 טון, "ניטעו" בגן האמנות של המוזיאון. שטיח המחקה באופן מדויק, אחד לאחד, 969 אריחי שיש מרצפת הגלריה לאמנות במינכן שנחנכה על ידי הנאצים – באורך 35 מטרים ובמשקל של שני טונות – נפרש באולם התערוכות המתחלפות, ניתן להלך עליו יחפים.

IMG_20170601_211625.jpg

IMG_20170601_211850

בתערוכה כאמור עבודות קטנות ועדינות המאזכרות מלאכות יד מסורתיות וגם מספר מחווה לדושאן בעבודת המזוודה. העבודות מרהיבות ומרגשות, ומבעד לפתיינות שבהן מובעת התביעה מכל אדם ואדם לפתח את חוש הביקורת, להטיל ספק ולא לקבל דבר כמובן מאליו.

IMG_20170601_212417.jpg

IMG_20170601_212033.jpg

במסגרת הקרנת הסרט " איוויווי – ללא מורא, ללא משוא פנים" בפסטיבל 'אפוס', פברואר 2012, התראיינתי ללונדון את קירשנבאום באשר לאיי האמן והאקטיביסט והאמנות הפוליטית שלו

גרהרד ריכטר במוזיאון היהודי והמרכז לסובלנות במוסקבה

3327b8269e71421e884a1b1abbc3577e

"Birkenau" at the Jewish Museum Jewish Museum

גרהרד ריכטר יצר עבודות הנעות מפוטוריאליזם לאימפרסיוניזם מופשט מאז שעזב את מזרח גרמניה ב-1961, זמן קצר לפני בניית החומה. כעת בגיל 84, ריכטר נתפס בין האמנים הגדולים ביותר החיים בקרבנו כיום.

העיסוק שלו באירועים משמעותיים של המאה ה-20 הינו בלב התערוכה העכשווית במוזיאון היהודי והמרכז לסובלנות במוסקבה, תערוכת יחיד חשובה ראשונה בקריירה של האמן ברוסיה.

נקודת המוקד של התערוכה Abstraction and Appearance  הינן סדרות המופשט שהוקדשו למחנה ההשמדה אושוויץ – בירקנאו. אוצר התערוכה הוא Paul Moorhouse, אוצר בכיר בגלריית הפורטרטים הלאומית בלונדון, והתערוכה חוקרת אם ואיך אמנות יכולה לייצג טרגדיה בלתי נתפסת מעין זו.

תגובה לשואה

התערוכה מציגה יצירות מובילות של ריכטר משנת 1973 עד 2016, ומתמקדת בעיקר בשימוש של האמן בהפשטה. אך כפי שMoorhouse ציין, זהו רק מקטע של יצירתו.

"הוא ידוע כאמן שעובד בטווח של סגנונות שונים, שחלק מהם מופיעים כסותרים זה לזה – ואף נראים מנוגדים. כצייר, הוא ידוע בעבודה באופן שהינו פיגורטיבי ובו בזמן מופשט. שני צדדים אלה שהינם מנוגדים בחלק ניכר מהאמנות של המאה ה-20, מאוחדים ביצירתו של ריכטר".

איחוד זה של סגנונות מנוגדים הינו מוחשי ביותר ב"בירקנאו" 2014, סדרה של ארבעה ציורים מופשטים בפורמט גדול המבוססים על צילומים שנעשו ע"י זונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו באוגוסט 1944. הזוועות המתוארים בצילומים אינם נראים בציורים, ובמקום זאת מכוסים מעל במשיכות מכחול.

אלה מלווים בצילומים המקוריים ו-93 פרטים צילומיים של יצירות מופשטות של ריכטר, במטרה לחקור את תפקיד השכפול בהתנסות שלנו של מציאות ונראות.

עבור מורהאוז השאלה שהוצבה ב"בירקנאו" הינה באשר לאופן שבו אנו מגיבים למציאות המשולבת באמנות: "איך אנו מייצגים אירוע שהיה ממשי לחלוטין, אך איש מאילנו כאן לא התנסה בו? עלינו למצוא דרך לתאר זאת".

צילומים מצויים ופוטוריאליזם

ב-1962 ריכטר החל לעשות ציורים שהתבססו על צילומים. בהשתמשו באימז'ים שנלקחו ממגזינים ומאלבומי משפחה, הוא הפך אותם לפורטרטים  פוטוריאליסטים, נופים ודוממים מצוירים. בחלק מהעבודות הוא איחד חתימה "של טשטוש" לאימז' בקנבס המוגמר.

ב-1966 הוא הפתיע את כולם בשינוי כיוון לחלוטין והתחיל לעשות ציורים מופשטים. תחילה, כפי שמורהאוז ציין, הם היו כתמים מקריים של צבע", אך ב-1976 הוא יצר את "ההפשטות הציוריות יוצאות הדופן" שכעת הוא מפורסם בשלן.

בדברו על האמנות שלו, ריכטר אמר: "איני חושד במציאות, שלגביה אני יודע מעט. אני מפקפק בתמונה של מציאות שהועברה לנו ע"י החושים שלנו, שאינם מושלמים והינם מוגבלים".

הדבר ניכר במיוחד "בצילומיו המטופלים", סגנון שבו האלמנטים הצילומיים והמופשטים של יצירתו חוברים, כמו למשל הפרויקט המיוחד "Museum Visits", שכולל מיחבר של 24 יצירות בתערוכה העכשווית.

מורהאוז נחוש בכך ש"הפשטה ונראות" אינה תערוכה רטרוספקטיבית. "אף שזו הפעם הראשונה שעבודתו של ריכטר מוצגת ברוסיה, לא רצינו ליצור התייחסות מעין זו. מה שרצינו לעשות היה ליצור תערוכה שיהיה לה קשר עם מוזיאון זה וההיסטוריה היהודית".

1455592f9c3e4b2fbe187ca37fe1e5f5.png

Some of the artworks feature used photographs that have been painted over in an abstract style. Jewish Museum

Muchnik, A. (2017, January 5). R: Representing the Unimaginable: Gerhard Richter at the Jewish Museum. Retrieved from https://themoscowtimes.com/articles/representing-the-unimaginable-gerhard-richter-at-the-jewish-museum-56309

בווריה, נאצים, ויצירות אמנות מוחרמות

Jan-van-der-Heyden

Jan van der Heyden, (Dutch 1637-1712)View of a Dutch square (Holländisches Platzbild). Now in the possession of the Cathedral Church Association of Xanten, Germany. Courtesy of CLAE

 

Henriette-Hoffmann-von-Schirach.jpg

Henriette-Hoffmann-von-Schirachages via Getty Images

בעשור האחרון עסקתי ועודני עוסקת בזיכרון, זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי ואיך הוא בא לביטוי בתחום המחקר שלי. מאחר ונושא היצירות המוחרמות היה קרוב ללבי ועודנו, אני עוקבת באדיקות אחר פרסומים בתחום, ומסתבר ש"הרצחת גם ירשת" עדיין ממשיך…

ביזת אוצרות אמנות על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה עמם התרחשה קודם מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. הביזה התרחשה באופן שיטתי באירופה – בצרפת, גרמניה, אוסטריה, הולנד, בלגיה ועוד מדינות שנכבשו ע"י הנאצים ונעזרו במספר גופים ממשלתיים לפיקוח וביצוע החרמת יצירות האמנות. לאחר מלחמת העולם השנייה הוחזרו מעט מהיצירות לבעליהן, אך מאמץ רציני להשבת רכוש יהודי נעשה בשניים ומחצית העשורים האחרונים. ועם זאת מסתבר שלא די, ומפעם לפעם מתוודעים לגודל הזוועה ולגזל שנעשה גם לאחר המלחמה ביודעין.

מס' ימים קודם, עיתון גרמני Süddeutsche Zeitung  פרסם  ממצאים של דוח "מצמית" https://news.artnet.com/art-world/germany-returned-nazi-looted-art-nazi-families-530786 שהוכן ע"י הוועדה ליצירות אמנות מוחרמות באירופה שבסיסה בלונדון Commission for Looted Art in Europe CLAE המציגה שלאחר מלחמת העולם השנייה, גרמניה החזירה יצירות אמנות שהוחרמו ע"י הנאצים למשפחות הקשורות לנאצים, במקום לקורבנות שמהם הן נגנבו.

החקר של CLAE קיבל משנה תוקף בשל דרישה ממשפחת גוטליב ומתילד קראוס, שברחו מוינה ב-1938. שמות רבים מעורבים. ביניהם, יש דוח מפורט איך אחת  Henriette Hoffmann-von Schirachבתו של חברו הקרוב של היטלר והצלם Heinrich Hoffmann, ואשתו של "Gauleiter" הידוע (מושל האזור של היטלר) של וינה Baldur von Schirach- השיגו ציור אחד – ציור של כיכר הולנדית משל יאן ואן דר היידן, שבמקור השתייך למשפחת קראוס.

ויש הרבה חומר!  למעשה משפחת קראוס מנסה להשיג 160 יצירות אמנות בקירוב.

ואילו הרשויות בגרמניה the Bayerische Staatsgemälde-Sammlungen (Bavarian State Collections) השיבו בהצהרה ארוכה ומפורטת שהטענות הינן "שקריות" ו"נעשו מאמצים רציניים ונרחבים ביותר בחקר המוצא בעשורים האחרונים והגיעו לממצאים ברורים." בהמשך הוצהר ש"ההנחה ש the Bayerische Staatsgemälde-Sammlungen אינה מתעמתת בהיסטוריה ואינה עובדת בשקיפות הינה שקרית

עו"ד  שונים מפקפקים בגרסת הרשויות ביניהם Nicholas O'Donnell, מומחה חוק לאמנות שטיפל במקרים של החזרת יצירות אך אינו מעורב במקרה של קראוס, והינו סקפטי באשר לקו ההגנה של המוסד הבווארי, ולכך שנענו בחפץ לב לנאצים שאמרו שאלה יצירות שלהם.

Christopher Marinello עו"ד נוסף שמתמחה בהחזרת יצירות וחלק מקבוצת העוסקת בהחזרת יצירות מוחרמות-CEO of London-  אף הוא מפקפק בגרסה זו. שורדי השואה נעלמים ועמם גם הטענות לרכוש, צריך לעשות מעשה מיידי.

נחכה להמשך….

Kinsella, E. ( 2016, June 29) . Re: Art Experts Blast Bavarian Museums' Attempt to Rebut Nazi Loot Claims. Retrieved from https://news.artnet.com/art-world/experts-blast-bavarian-museum-response-nazi-loot-claims-533999