נירה טסלר – זיכרונות בשתי שכבות // Two levels of Memories, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה ראשונה 13.3.2021-19.2.2021

"תערוכת היחיד שלי, 'זיכרונות בשתי שכבות", כותבת נירה טסלר, "עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה”.    

יד ביד, 1991-2021, אקריליק על בד, 100X90 סמ

זיכרונות נבחרים, אקריליק על בד

לזיכרון יש מהות ארכיונית – זיכרונות, רגעים ממשיים ואחרים, שמחות ומכאובים, מצטברים שכבה על גבי שכבה, והזמן ותעלוליו מעלה לעתים כאלה שנטמעו ועלו מן השכחה כהבזקים המופיעים ונעלמים… "תמונת עולם!”

בתערוכה עבודות במדיה שונות: אקרליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, מרביתן שנעשו בשני שלבים: בשלב הראשון בחרה טסלר עבודות גדולות וממוסגרות אותן הציגה בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום ארבע שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרונה כסטודנטית במדרשה.

השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת זו של מגיפת הקורונה, שהציפה את האמנית בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בה עצמה קלות, הפכה לנכה את אחיה – בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמה – אז בת 24. באותה תקופה נכפה עליה ועל בני משפחתה סגר מהודק למשך שלושה חודשים.

יש כאן זיכרון אישי/משפחתי המצטלב בטראומה קולקטיבית – הפוליו שהיכה בעוללים הרכים בשנים המוקדמות לקום המדינה.

פורים במושב, 1991-2021, אקריליק על בד, 85X100 סמ

פורים במושב, 2021-1991, אקריליק על בד

את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שעלו בעת הזו הוסיפה על ציוריה המוקדמים, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, אותה הוסיפה והתאימה מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדות ונעוריה, בטרם היותה אם וקודם לבחירתה לפנות ללימודי אמנות.   

הפנדמיה פערה פצעים בקרב רבים. ההסתגרות שלא מרצון, בשל הכורח, השינוי הקיצוני באורחות החיים, הרגלי הצריכה והמפגשים עם חברים, כל אלה חוללו שבר באורח החיים. באורח דומה, מספרת טסלר שהמגפה פתחה בה פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאה את עצמה מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הוריה- צעירים, יפים ומאושרים. בחדוות הגילוי המחודש היא הסרה מעל קירות ביתה שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודיה במדרשה, וללא היסוס או סנטימנטים, העלתה עליהם דימויים מאותם צילומים ששלפה מאלבום התמונות, בהם היא מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריה; או כזה בו אחיה והיא מופיעים מחופשים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות היא תיארה את אביה כ"דוקטור דוליטל" הספרותי – תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.    

2זיכרונות נבחרים, דיפטיך, 100X60, אקריליק על בד

זיכרונות נבחרים, דיפטיך, אקריליק על בד

ג'ון ברגר כותב על "התצלום שהיה לדרך העיקרית וה"טבעית" ביותר להתייחס למראית של דברים. התצלום שתפס את מקום העולם עצמו כעדות ישירה."[1]

ואני שואלת: אם כן מהו צילום שהיה לציור, שעבר שינוי אם לא התערבות האמנית ב"זמן", בעודה מפרקת את העבר ואת ההווה, משנה ומוסיפה שכבות זיכרון חדשות?

וישנן העבודות האחרונות בסדרת "הזיכרונות השקופים" עליהן מספרת טסלר שהן עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמה 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה ואולי אף תיקון? לשם כך היא בחרה בצילום של אמה כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלה עצמה (של האמנית) שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בנה בכורי. "בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'". לצורך כך בחרה טסלר לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אימהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[2]

20201229_102042

טסלר סוגרת מעגל אישי כבת וכאם, מקצועי כאמנית וכמרצה וכבעלת הסלון שהפך בשל צוק העתים ל"סלון משותף לאמנות" בו עומדת תערוכתה זו.


[1] ג'ון ברגר, מעבר למצלמה יורה: על הסיכום לתצלום הקשרי (לסוזאן זונטאג) 1978, על ההתבוננות, פיתום הוצאה לאור, 2012, עמ' 54.

[2] ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר

שרה כץ: בכף ידך צמח עץ, אוצרת וכותבת הטקסט: ד"ר ניר טסלר, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה 1, קריית המלאכה, תל אביב עד 7.11.2020

בסלון לאמנות מוצגת תערוכתה האינטימית, המפעימה ומכמירת הלבב של האמנית שרה כץ אמנית ורסטילית השולחת ידה בציור, פיסול במדיה שונות.

IMG_20201106_135117

בתערוכה זו ממשיכה האמנית בהתכתבות עם אמה המנוחה, המשוררת מרים חרותי, אישה סמכותית וביקורתית, שוחרת ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ומוסיקה, אך גם אפופה ברגשות אשם על שהותירה מאחוריה עת עלתה ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, את שני אחיה הצעירים.

בתערוכה מוצגים שני דיוקנאות סימבולים של האם: האחד, דיוקן בגבס אותו מעטרים/חוצים/סוגרים חוטי תייל, והאחר באנלוגיה לפרח הקאלה אותו גידלה האם בחצר ביתה ונהגה להזמין את המבקרים להתבונן בפרח נדיר זה. הקאלה הלבנה מוצגת בעוצמתה הלבנה שרועה על רצפת הגלריה, וגבעול ירוק ארוך, דק ורופס משמש מעין אחיזה לא אחיזה.

הבחירה להציג את הקאלה באופן שכזה היתה בחירתה של ד"ר נירה טסלר, בעלת הגלריה ואוצרת התערוכה. בחירה מעניינת ביותר, שכן עבודה זו הכינה שרה כץ האמנית כהומאז' לאמה המנוחה, בחירה שיש בה מן הסמליות, ההפנמה, ואף מן התובנה והחמלה.

IMG_20201106_135127

בתערוכה "דיוקן: אם" כתבה האוצרת אירית לוין על היצירה "אמא" של שרה כץ: "אין בידי לתאר בפנייך יחסים של אם ובת, מלבד מה שראיתי אצל אימי: כמויות לא נדלות של עצב ושל חוסר אמון בעולם ובריחה אל המילים. לאושרי, היא הורישה לי את אהבתה לספרות וכתבה שירים יפים לילדים".[1]

טסלר כותבת בטקסט התערוכה: "בעבודותיה המורכבות פונה כץ לסיפורי התנ"ך, לעולם הטבע, הצומח והחי; לאותיות עבריות עתיקות ואף לדימויים מכמירי לב שמייצגים את השקפת עולמה הפוליטית. הדימויים שייסדו את האלף-בית הראשון, הפרוטו-כנעני, סימני יסוד מוכרים וזמינים, כמו בית, מים, שור, ראש, עשויים מענפי העצים שבחצרה ומחוטי ברזל וגבס".[2]

IMG_20201106_135137

ואכן, בתערוכה ניכרת הניעות של כץ בין הדו-ממד לתלת-ממד, חומרים מצויים- חוטי ברזל חלודים, ענפי עצים שיש בהם מן השבריריות, אנלוגיה ל"עקידה" ולדוד והקלע או שמא בזיקה לאמירה אחרת עכשווית. פיסול בגבס שהינו פעמים רבות חומר ראשוני, אך באמנות המודרנית והעכשווית משמש לפיסול באשר הוא.

IMG_20201106_135215

עבודות בממדים קטנים בצד עבודות גדולות, עבודה שיש בה מן הזיקה ליצירות עבר, הן ליצירות של התנועה הכנענית כשם לפרוטומות מקודשות  ברנסנס המוקדם. בעבודה זו מופיעות אותיות 'נער' בשפת קדומים.

IMG_20201106_135244

ציור דיוקן אישה ממכרותיה של האמנית ולצדו ראש בעל החיים שנוסף מאוחר יותר ואפשר ומעניק פרשנות נוספת ליצירה. ולצדם דיוקנאות בעלי חיים, הכלבים הפראיים-מאולפים.

IMG_20201106_135248

IMG_20201106_135308

הציפור, הכלב, עבודות אינטימיות ועוצמתיות, מתומצתות בחוט מוחלד ובגבס, ולצדן הדמות שיש בה אפשר מן המחווה לדמויותיו המאורכות, השבריריות של אלברטו ג'קומטי. כל אלה מהדהדים אל נימי הנפש, אל הגלוי ואל הנסתר העולה ומבצבץ אל המתבונן/ת.

IMG_20201106_135257

עבודות מצוינות, שמחה שהגעתי "אף שברגע האחרון, קודם סגירה".

תודה לנירה על השיחה עמה ועל המפגש.


[1] אירית לוין וד"ר דורית קידר: דיוקן: אם, תערוכה קבוצתית,  בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, יוני 2019, עמ' 23. לטקסט מצורף גם שיר פרי עטה של אם האמנית.

התערוכה מהדהדת בהתייחסות אל יחסי אם-בת/בן גם אל התערוכה "הו-מאמא, ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", 1997, אוצרות: יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.

[2] "דר נירה טסלר: אוצרות וטקסט, שרה כץ: בכף ידך צמח עץ", סלון לאמנות, שביל המרץ 5, קריית המלאכה, תל אביב.