מחוות / עבודות מאוסף פיליפ כהן, אוצרת: דרורית גור אריה, גלריית אחד העם 9, רחוב אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 9 תל אביב, 28.5.2022-7.4.2022

אספנים/אספניות ניכרים לרוב בהיבטים אסטרטגיים ומושגיים המורים על הקשרים בין העבודות באוסף, ועל הייחודיות שלו. עליהם להתאפיין בהרפתקנות ולהיות בעלי ידע וחשיבה עצמאית. בתערוכה מחוות/ עבודות מאוסף פיליפ כהן, מוצגות יצירות מאוסף האמנות של האספן פיליפ כהן, אשר האוסף שלו מתאפיין בייחודיות, סקרנות ותעוזה! אמנים/יות מרכזיים בסצנת האמנות הבין-לאומית והמקומית בעשורים האחרונים, בהם אמנים צרפתיים המעידים על ההיכרות המעמיקה והמחויבות שלו לאמנות המושגית העכשווית, אמנים בריטים ואמריקאים המסמנים ביצירותיהם באוסף את הרגע שבו 'נכנס' כהן לעולם האמנות, ומורים על הטעם האישי שגיבש לעצמו במהלך הקמת האוסף, והבחירה שלו להרחיב את מנעד היצירות הכלולות בו. באוסף בולטים גם אמנים ישראלים העוסקים בסוגיות מושגיות ובשאלות של רב-תרבותיות.

הנס פטר פלדמןHans-Peter Feldmann, Handprint from Charlotte Wolff (Marcel Duchamp) Print on paper  75X60 cm

"אספנות היא השתוקקות וגעגוע אין-סופי. זהו תהליך המוגדר ע"י החסר והרצון למלא חסר זה. יש בכך מן הלהט, התשוקה, ההתמסרות והמסירות. יש מוסיפים שאספן הוא זה שאוסף יצירות באופן מתמשך וקבוע  ונתפס ע"י סביבתו ככזה".[1]

כהן מעמיק לחקור על אודות העבודות שהוא רוכש ונסיבות היווצרותן, מצרף פיסות מידע שונות האחת אל חברתה מתוך תשוקה. עבודות רבות באוסף מדגימות מינימליזם חזותי מהודק ופשטות אמצעים, לצד מחשבה חדה. מעניינים הם החיבורים שמניעים את כהן וההקשרים הנוצרים ביניהם, להם הוא נותן מקום נרחב.

אוסף מאופיין באסטרטגיות רכישה ובהקשרים המתקיימים בין העבודות שבו. מאפיין בולט בתערוכה הוא מחוות – הומאז'ים: מחוות של אמן אחד ביחס לעבודתו של אמן אחר וביחס למרחב האמנותי המודרניסטי והעכשווי כמו המוזיאון, הגלריה, שוק האמנות ואף מחוות לאספן עצמו.

מספר מהעבודות המוצגות נושאות עמן התייחסות למרסל דושאן ולעבודות אייקוניות שלו כגון "מזרקה" ועבודות נוספות המאתגרות את מושג המוזיאון. ישנן עבודות מחווה המרמזות על ניכוס של דימוי, פעולה גופנית או שיבוש לשוני-מושגי, עבודות עם נוכחות של כתב וכתיבה המעידות על העניין בלשון ככלי לבחינת הדינמיקה בין אדם, שפה ועולם.

ניכוס, ציטוט, הומאז', מושגים העולים החל משלהי שנות השבעים של המאה העשרים, מהווים חלק ניכר מתורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה. העתקה של שפה של יוצר/ת המעלה ויוצרת שפה ו"שיח" חדש. תוך כדי עולות שאלות באשר למקור והעתק וכהנה וכהנה.[2]

 כך עבודתו של סעדאן אפיף (נולד ב-1970) מתייחסת למזרקה של דושאן, שהיא משתנה הפוכה וחתומה: ר. מאט (R. Mutt). יצירתו המקורית של דושאן נעלמה ומעולם לא נמצאה. מאז 2008 סעדאן אפיף אוסף את התיעוד המודפס שמצא בנוגע לעבודה, אין-סוף ספרים ומגזינים המציגים את ה"מזרקה" הדושאנית. הוא קורע את הדף שבו מתוארת המזרקה וממסגר אותו. הפרסומים, שנותרו נטולי המזרקות שהופיעו בהם, מאוחסנים על מדפי ספרים ויוצרים ארכיון ללא החפץ הנחשק.[3] 

רנה ספולינגס הוא שם בדוי של אמנית ודילרית המציגה ב"מתלה לדילרים", 2007, גלויות ובהן פורטרטים המבוססים על צילומים שהורדו מאתרים הקשורים לאמנות ומרמזים למתלה הבקבוקים מ-1914, של דושאן.

Reena Spaulings, Dealers Rack, 2007, Postcards, postcard rack

האמנית מירי סגל (נולדה ב-1965) מייצרת מחווה משלה למשתנה של דושאן בצורת פסלי משתנה מוקטנים להשתנה נשית בעמידה על ידי הצמדתם לגוף. ב"סרטון הדרכה" המוקרן, סגל מדגימה בפועל את השימוש בפסל.

עבודתו של הנס פטר פלדמן (נולד ב-1941) מדמויות המפתח באמנות עכשווית ומושגית, מתבססת על סדרה של עשרה הדפסים בהזרקת דיו של טביעות ידי דמויות אמנותיות וספרותיות מתחילת המאה ה-20 ובהן מחווה לטביעת היד של דושאן.

עשרת האנשים שיוצגו היו קשורים באופן כלשהו לתנועה הסוריאליסטית. פלדמן הגדיל את גודלה של כל טביעת יד מחומר המקור – סט של טביעות יד שצילמה שרלוט וולף בשנות ה-30.

עוד מחווה נעשתה בידי לוריס גראו (נולד ב-1979) שביקר בקברו של דושאן בנורמנדי ותיעד את הביקור בפעולת שפשוף כתובת המצבה: "C'est toujours les autres qui meurent" ("אלו הם תמיד האחרים שמתים"). עבודה זו היא רדי-מייד שכן גראו יוצר בעצמו הדפס מאותה הצהרה החקוקה באבן.

עקבותיו של ג'ף קונס, מהאמנים העכשוויים והמצליחים מהדהדים אצל ג'ונתן מונק (נולד ב-1969) המתייחס לפסלי הארנב מפלדת אל חלד של קונס, שאף הוא מנכס דימויים של תרבות הצריכה ועולם הפרסום. מונק יוצר מחדש את "ארנב" של קונס מ-1986 בסדרה של ארנבים החל מפסל ממולא באוויר ועד לכזה שכמו נראה "נובל". מונק מפשיט את הארנב המוצג בתערוכה מ"העטיפה" הכסופה הנוצצת שלו; הארנב שלו עשוי מחומרים פשוטים של בד שחור ויריעה כסופה תעשייתית.

ג'ונתן מונק בעקבות ג'ף קונס  Jonathan Monk, Rabbit                                                      

סימון פוג'יווארה (נולד ב-1982) יצר העתק של בית אנה פרנק באמסטרדם בפרשנות חברתית-פוליטית עכשווית. הוא מציב פסלים וחפצים שונים בבית המוקטן ובהם מיניאטורה של הארנב של קונס. פוג'יווארה מבקש לספק לצופים חוויה טוטלית ולאתגר את הפרשנות להיסטוריה בהצגת תוכן רגשי, לעיתים לא קל, באשר לקיום האנושי.

פייר וויג ופיליפ פרנו האמנים הצרפתיים קנו מסוכנות אנימציה יפנית את הזכויות על סימן גרפי של דמות פיקטיבית דו-ממדית במטרה לשחרר אותה משוק המנגה הבדיוני שאליו נועדה. אן-לי הייתה לא יותר מרדי–מייד עצוב ולכן הסיפורים שיכלה לספר, ובאמצעותם להימכר, היו מוגבלים. הרעיון של השניים היה לשחרר אותה מהנרטיביות שהייצוג כופה עליה על ידי שרשור הדימוי של אן -לי והענקת הדימוי לשימוש גם על ידי אמנים אחרים. ב-2003 ארגנו וויג ופרנו אירוע פרידה בפתיחת יריד האמנות מיאמי באזל, שבו כתובת אש ומטחי זיקוקי דינור ציינו את התפוגגות בבואת פניה של אן-לי.

 שתי עבודות הן מחווה לג'ון בלדסרי. עבודת הווידאו של ג'יל מילר (נולדה ב-1975), תלמידתו של בלדסרי, מתייחסת למיצג הווידיאו "אני עושה אמנות" (I am Making Art) בהומור. מילר מכניסה את עצמה לתוך סרטון וידיאו חדש ורוקדת מסביב למאסטרו, מעבירה את תנועות הטאי צ'י למשהו עכשווי שמשנה את המחוות המדיטטיביות שהיו במקור לתנועות הברייקדאנס. הווידיאו מעלה מגוון שאלות בנוגע לתפקידן של נשים בתולדות האמנות, סמכות אמנותית, ניסיונות של אמנים ואמניות צעירים יותר בכל הנוגע לניכוס/הומאז', תפקידה של המחווה האמנותית באמנות הווידיאו. גם עבודת הווידאו של מריו גרסה טורס (נולד ב-1975) קשורה בשירה וטקסט ומתייחסת לבלדסרי השר משפטים של האמן סול לויט ( (Lewitt בהקשר לאמנות מושגית. הומאז' זה משתמש בניכוס לשם הרהור על היצירה האמנותית וגם כהד לתרבות הקריוקי.

גיל מילר Jill Miller I Am Making Art Too, 2003 Video, color, sound 3'28" (loop)

כהן אינו מסתפק ברכישת עבודות אמנות אלא קונה לעצמו מקום גם בליבם של האמנים, ועם חלקם הוא מקיים קשרי ידידות. יעידו על כך מספר העבודות שיצרו אמנים במיוחד עבורו, כמו עבודות המשרטטות יחסי מוען-נמען אינטימיים, והופכות את יצירת האמנות למחווה אישית במערכת הקשרים שטיפח כהן עם כמה מהאמנים שרכש מיצירותיהם. רעיון זה מיוצג בתערוכה בעבודתו של מירצ'ה קנטור (נולד ב-1977): צ'ק המצויר ביד שהאמן מעניק לאספן, מחווה שמקורה בצ'ק דומה שהעניק דושאן לרופאו האישי, מעין היפוך תפקידים המעיד על נכונותו של האמן להמשיך בסחר חליפין שאינו מושתת אך ורק על כסף.

עבודות נוספות בתערוכה עוסקות במוזיאון כוחו וסמכותו, ביקורת אנטי-ממסדית וחקר תפקידו של המוזיאון כגוף משמר, בדילרים ואספנים.

לואיז לולר (נולדה ב-1947) לקחה ב-1981 צילום של קופסת גפרורים במאפרה – צילום שנראה כשואל את השאלה המודפסת על עטיפת קופסת הגפרורים: Why Pictures Now?. קרוב לעשרים שנה מאוחר יותר, הצילום הופיע כרפרודוקציה שלה. עבודה זו מעלה שאלה. "למה עבודה זו מקבלת צורה של תמונה"? ו:"למה אני – לואיז לולר – עושה (יוצרת) תמונות כעת"?

לולר פיתחה את סגנונה האישי בתחילת שנות השמונים, זמן של צמיחה עזה בכלכלה הכללית בשוק האמנות. דוגמאות לצילומיה של לולר כוללות תמונות של ציורים התלויים על קירות המוזיאון, ציורים על קירות ביתו המפואר של אספן אמנות, יצירות אמנות בתהליך התקנתם בגלריה, ופיסול בגלריה הנצפה על ידי צופים. לעתים קרובות עבודותיה מוצגות כעוסקת בניכוס "או" ביקורת מוסדית ", שכן עבודות הצילום שלה חושפות את הפעילות השוטפת של עולם האמנות ואת תפוצתה והצגתה של עבודות אמנות. עבודותיה מתעניינות בצומת האמנות והמסחר.

לואיז לולרLouise Lawler, Why Pictures Now? 1981   צילום שחור ולבן, חתום עם כותרת  27X22. מהדורה 4/10

בעבודתו של מרסל ברודטהארס (1976-1924) ניכרת השפעתו של דושאן. באחת מהן "מכתב ממר ברודטהארס למוזיאון לאמנות מודרנית" 1968, הוא מתדיין באשר למוזיאון ומעמדו כסמכות של כוח באופן המזכיר את דושאן.

הפרויקט המשעשע של אדריאנה לארה (נולדה ב-1978) מעורר מחשבות על יצירות האמנות השאפתניות והראוותניות המאפיינות את שוק האמנות ועל הערכים שמיוחסים ליצירות אמנות, המבוססים על הנחות מוקדמות ונורמות חברתיות. תת-הטקסט קושר בין החלל המוזיאלי לתקפות היצירות המוכנסות לתוכו והרעיון כי אובייקט אינו יכול להיהפך ליצירת אמנות אלא אם הוא קודם כול מוזיאלי. הארכיב של אדריאנה לארה, אולי כהמשך לדושאן, מבקש להוכיח אחרת. הוא חושף את השולי והארעי שבתצוגות אמנות, ומורד בחלל המוזיאון כחלל התצוגה הבלעדי. לארה  מציגה מעקב מבוים אחר קבוצת מבקרים צעירים במוזיאון כשהמחוות קשורות בשחזור תנועות ופעולות המצופות ממבקר במוזיאון, אותן מציגים הצעירים כאקט ריק מתוכן של מחוות מסוגננות, כמשחק של חיקוי נורמות פעולה מוכרות בחלל. לארה ליקטה קטעי טקסטים של אנשי אמנות ופילוסופים ושל דיאלוגים מתוך סרטים, המושמעים ליד היצירות. השילוב של רמות טקסט שונות מטשטש היררכיות של זמן ומקום, והמניפולציה חוסמת כל ניסיון לייצר נרטיב לוגי אחד של ההתרחשויות.

גלריה "אחד העם 9"

רחוב אחד העם 9 , תל אביב

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14

שימו לב בבקשה לשינויים הבאים-

התערוכה סגורה במועדים הבאים :

16.4-15.4 ערב פסח ופסח

22.4-21.4 ערב חג שני

5.5 חג העצמאות

שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה!

הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14

שימו לב בבקשה לשינויים הבאים

התערוכה סגורה במועדים הבאים :

16.4-15.4 ערב פסח ופסח

22.4-21.4 ערב חג שני

5.5 חג העצמאות

שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה!

הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5


[1] פרופ' ווג'מן, כנס מוזיאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 2006

[2] ז'אק דרידה, על הגרמנטולוגיה, (1967), תרגום: משה רון, עריכה: רפאל זגורי-אורלי, הוצאת רסלינג, 2015.

[3] ב-1917, יצירה בשם "מזרקה" (המשתנה) המורכבת ממשתנה הפוכה וחתומה ר. מאט (R. Mutt), נשלחה להצגה בתערוכה הראשונה של אגודת האמנים העצמאיים של ניו יורק. תחת פסאודון זה, מרסל דושאן בחן את גבולות מדיניות הקבלה של התערוכה, הפתוחה כביכול לכל הצעה. על ידי בחירת אובייקט מצוי, דושאן ביקש לחתור תחת הרעיון של הייחודיות של אובייקט האמנות. ה"מזרקה" נדחתה, בדיוק כפי ש"עירום יורד במדרגות" שלו נדחה על ידי "סלון העצמאיים" בפריז בשנת 1912.

היצירה המקורית נעלמה כאמור, ומעולם לא נמצאה. הדימוי מוכר מרפרודוקציה (תצלום של אלפרד שטיגליץ) מלווה בפרשנות אנונימית (The Richard Mutt Case). במהלך השנים, המזרקה של דושאן עוררה אינספור תגובות, והפכה לאחת מיצירות האמנות המשפיעות ביותר של המאה העשרים והמשכה. הן האובייקט והן המחווה האמנותית הם עדיין וקטור רב עוצמה של מחלוקת.

מוזיאון חיפה לאמנות, תערוכות עכשוויות אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר, 25.6.2022-11.2.2022

במוזיאון חיפה לאמנות מוצגות מספר תערוכות אמן של  אמנית ישראלית ואמנים בינלאומיים: אדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. תערוכות המנהלות דיאלוג ביניהן, שכן דמות האדם על מופעיו השונים מופיעה בהן במדיה שונות – ציור, רישום, עבודות וידיאו וצילום. בנוסף,  שני חדרים המוקדשים ליצירות אמנים מאוספי קבע: אביבה אורי וראובן ברמן קדים, וכן מרכז אמנויות (חממת אמנים)

ואולי אתחיל בהתחדשות. יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה דיבר במפגש עמו על ה"אני מאמין" שלו. התכנסנו במבואה החדשה שעברה לאחרונה שיפוץ, חלל שיש בו חשיבה באשר לאפשרות מפגש נאותה, ומבט וקשר לסביבה, למקום בו נמצא מוזיאון חיפה. חיפה כמקום רב-תרבותי, עיר שיש בה מגוון אוכלוסייה.

מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מר יותם יקיר
האוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

ובנוסף, מרכז אמנויות – סלון יצירה אורבני המאפשר שיח פורה בין אמנים ויוצרים, במקביל למוזיאון, ובו מוצגות עבודות שהן תוצר לשיח זה.

תודת הלב על השיח הנעים והאירוח

התערוכות

אנה לוקשבסקי, טיפוסים

אנה לוקשבסקי
אנה לוקשבסקי והאוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

האמנית אנה לוקשבסקי (ילידת ווילנה, 1975) סיפרה במפגש עמה על מתודת העבודה שלה. בדומה ל"משוטט" הflaneur"" הצרפתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוהגת לוקשבסקי לשוטט  בשכונת הדר, חיפה, אזור בו נמצא הסטודיו שלה. במהלכם של "שיטוטים" אלה  שיש בהם מן ההסתכלות "החוקרת, האנתרופולוגית קמעה", עולה ערב רב של דמויות שיש בהן מן המנעד והייצוג החברתי החיפאי (דמויות שיש להן הקשר אתני ומעמד חברתי, מהגרים, פליטי עבודה ועוד). חלק מדמויות אלו ה"לוכדות" את מבטה, היא רושמת ברישום מהיר ואזי מזמינה אליה לסטודיו. שם, במהלך מספר מפגשים שיש בהם מן השיח והקשב, היא מציירת "אינדיבידואל" שיש בו מן הרבדים השונים.[1]

אנה לוקשבסקי

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי, התייחס לתערוכה על המכלול הנרחב שלה. פורטרטים בשמן על בד, אך גם רישומים. מאפייני האור הנכנס מהחלון ונופל על חלק מהאובייקטים או הדמויות המוצגים בציורים. השיח אותו מנהלת האמנית עם מסטרים כמאטיס ופיקסו, ודיאלוג עם הצייר אוטו דיקס, או אף היצירה "שחקני הקלפים" של סזאן.

אנה לוקשבסקי

אדריאן פאצי, דממה דקה

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי

התערוכה של אדריאן פאצי (Adrian Paci, 1969), אמן בינלאומי, זוכה לחלל ניכר בממדיו (קומה שלמה). בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עבודות וידיאו שלו; מעבודה מוקדמת מ-1997 ועד לתצוגת בכורה של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. במפגש עמו סיפר פאצי על החניכות שלו כצייר ועל העיסוק שלו בעבודות ווידיאו. פאצי, אחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בשדה האמנות העכשווית, עוסק למעלה משני עשורים בסוגיות פוליטיות וחברתיות של ימינו, באופן רגיש והומניסטי כאחד. אנשים כפרט וכמכלול שאת מחוות הגוף והבעות הפנים ואת הצלילים והקולות שלהם הוא מתעד וחושף בעבודות הווידיאו שלו ומעניק להם קול וממשות.

בווידיאו "מילים שבורות" מוצגים חמישה פליטים סורים, אותם פגש פאצי בפרברי ביירות. הפליטים סיפרו לבקשתו את קורותיהם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. ברקע נשמעים הדברים הנאמרים בערבית, אך כל אחד מסרטי הווידיאו ערוך מן הרגעים שבהם הפליטים שותקים. פאצי מעלה סיפורים על אנשים, ומדבר על מה שנשאר לאחר שצולמו ורואיינו… Lost and Found. התפר שבין הטקסט לקול (שתיקה).

מה שחסר; מה שמילים יכולות ועשויות לומר, הנאמר והמושתק, הבעות הפנים ומחוות הגוף, המדברים את מה שהמילים אינן אומרות; והרצון לתת קול לדמויות, לטראומות שחוו, לזיכרונות שהושכחו ולהיותם "בני אנוש".[2]

שתי עבודות ווידיאו אחרונות "פגישה" ו"הנוודים", שתיהן מ-2021, מוצגות בחלל אף הן.

בעבודת הווידיאו "הנוודים" מוצג מסעו של פאצי ברחבי אלבניה, במהלך הפנדמיה, והשפעת המגפה על המרחב המקומי – עירוני וכפרי כאחד, ומקומו של הפרט במרחבים אלה. במסע עולים נופי קדומים, דמויות משוטטות בצד בעלי חיים שאף הם זוכים לייצוג.

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי בשיח, במרכז

“פגישה” היא עיבוד בווידיאו למיצג שעשה פאצי בסיציליה בחג הפסחא 2021. פאצי תכנן תהלוכה מצומצמת קודם  עלות השחר ברחבי העיירה מודיקה, סיציליה, שכן בשל מגפת הקורונה בזמן זה נאסר לערוך תהלוכות חג המוניות.

פאצי מציג בעבודת הווידיאו סיפורים קטנים על אנשים, לעתים כואבים מאוד.  הדיבור והכותרות – באלבנית, איטלקית ואנגלית. העבודה מבוססת על חומרי ארכיב; שני שקי יוטה מארכיון אלבניה ובהם מאות מכתבים כתובים בשפה פשוטה ויומיומית, שלא נמסרו ליעדם. שחקנים קוראים ומשחקים את הקוראים. ונותרות שאלות המעסיקות את הצופה – מי האנשים? מה קרה להם?

אדריאן פאצי

וולקן קזלטונץ' ואוגסט זנדר, המבט

בין וולקן קזלטונץ, לבין אוגוסט זנדר מפרידות כמאה שנה ומקומות שונים. שתי התערוכות מתמקדת בדיוקנאות מצולמים, ואצל שניהם לב התערוכה הוא בקשר הנוצר בין הצלמים למצולמים, שכן אלה האחרונים מישירים מבט לעין המצלמה ולצלם העומד מאחוריה. המבט כאמצעי לשיח משותף, מבט שיש בו התבוננות ממושכת, שאינה לרגע. וכפי שציין ד"ר בן-מאיר, "במקום בו התבוננו אלה באלה הצלמים והמצולמים, נוצר כעת קשר של מבט בין הצופה לבין עבודת האמנות."

וולקן קזלטונץ'

אוגוסט זנדר (August Sander, 1876-1964) צלם גרמני החל לעבוד בשנות העשרים של המאה ה-20 על הפרויקט האֶפִּי שלו, "אנשי המאה ה-20". במהלך כארבעים שנה צילם מאות גרמנים בסביבת חייהם, כחלק מתהליך מיפוי החברה הגרמנית בהתאם לקטגוריות חברתיות, מעמדיות ותעסוקתיות (איכרים, פועלים, בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועוד) במקום העבודה או בבית, ויש בהם מעין דיוקן של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר.

אוגוסט זנדר
אוגוסט זנדר

וולקן קזלטונץ' (Volkan Kızıltunç), הפועל באיסטנבול, מושפע מאוד מעבודתו של זנדר, ויוצר בהשראתו קומפוזיציות של עבודות הווידיאו שלו. בעבודותיו הוא חוקר את המתח בין דימויי סטילס לבין הדימוי הנע. האמצעים החזותיים בהם הוא נוקט: לקח סרטי וידיאו משפחתיים שצולמו בטורקיה במהלך השנים 1985-1965, העמדה וצילום דמויות על רקע הסביבה הטבעית שלהם. ובחירה ברגעים מהצילומים בהם בני משפחה מישרים מבט אל המצלמה.

וולקן קזלטונץ'

התערוכה נקראת "המבט". מבט בין שני אנשים שהופכים מזרים למכירים. כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין האישי והפרטי לבין הציבורי, חברה ומעמדות.

מרכז האמנויות, פרט

מרכז האמנויות, פרט
מרכז האמנויות, פרט

[1] אנה לוקשבסקי, עלתה לישראל בשנת 1997, ומשנת 2011 פועלת בחיפה.

[2] פאצי נולד ב1969 בשקודרה, אלבניה, היגר לאיטליה ב-1997 וחי מאז במילאנו.

Joseph Dadoune, Incarnasion, Galerie Alain Le Gaillard e Galerie Le Minotaure, Paris, 4.11.2021-24.12.2021

"ציון הלא תשאלי"

בשתי גלריות בפריז: גלריה מינוטאור וגלריה אלן לה גייאר מוצגים עשרים תצלומים שנבחרו בקפידה מתוך פרויקט ציון של יוסף-ז'וזף יעקב דדון,  צלם, אמן וידיאו ובמאי.

בתערוכה "ציון: טרילוגיה קולנועית", שהועלתה במוזיאון פתח תקוה לאמנות בשנת 2007, באוצרותה של דרורית גור אריה, הוצגו עבודות וידיאו. כעת לראשונה, מוצגים צילומים שנלקחו מתוך ארכיון הדימויים של ציון, ארכיון המשמר מאות תצלומים, שצולמו במקביל להסרטות ובנפרד מהן.

העבודה ציון מורכבת משני סרטים, הנושאים את אותה כותרת: סרט שחור-לבן שאורכו 12 דקות, שהוקרן בשנת 2006 במוזיאון הלובר בפריז, וסרט בצבע שאורכו 60 דקות.

הסרט ציון בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ, נעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז שאפשר לדדון לצלם בין כתליו. סרט שהינו מסע נפשי ופיזי הנע בין חוזות גיאוגרפיים ומנטליים כאחד; שכן הצילומים נעים בין נופי הילדות של האמן באופקים לבין נופי הים התיכון, נופי מדבר יהודה הנגב וירושלים, וכאמור במוזיאון הלובר בפריז. ציון, היא האנשה של ירושלים, דמות שפנים רבות לה, נעה בין זהויות ומצבי נפש שונים ומקוטבים. ההתייחסות היא למגילת איכה ולגורלה של ציון האם האבלה, הגולה, הנרדפת, המורדת והנענשת.

ביצירתו זו חוברים יחדיו עבר והווה, חולין, מיסטיקה וקדושה, בין יהדות לנצרות, מזרח ומערב. זו יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה, שאמנם הותירו אותה חבולה ופצועה, אך עם זאת ישות נצחית גאה.

אלקבץ, בדמותה של ציון, ישות מיתית ואיקונית כאחד, מניעה את העלילה העשויה בשפה חזותית, ומחברת בין קולנוע רוחני לבין אמנות, ובעיצוב אסתטי מוקפד. השמלות בהן היא מופיעה הן מבית היוצר של המעצב הפריזאי, כריסטיאן לקרואה.

ציון היא אישה ממשית, ובה בעת גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסלית, המגלמת הלוך רוח ומצב מנטלי כלל-אנושי. במהותה באות לידי ביטוי הטרגדיה והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם.

הצילומים במוזיאון הלובר נעים בין עתיקותיה של אשור, ש"הובאו" (נלקחו!) לצרפת לבין יצירות של אמנים צרפתים אייקונים כז'אק לואי דויד, "חטיפת הנשים הסבינות" ו"הכתרת נפוליאון".

עתיקותיה של אשור, הלובר
ז'אק לואי דויד, "חטיפת הסבינות" ו"הכתרת נפוליאון", 1807, הלובר

שני הייצוגים, ירושלים, עיר הנצח, הנושאת עמה מטענים של זיכרון, והלובר, מוסד מוזיאלי רב כוח, בעברו ארמון מלכי צרפת, מעלים בראשי את ההיסטוריון היהודי צרפתי פייר נורה (Pierre Nora) ואת הכתיבה שלו על מהות ההיסטוריה, והקשריה לעבר ולזיכרון כאחד.

לתערוכה נלווה קטלוג בצרפתית ובאנגלית.

הגלריות

04 November – 24 December. IncarnaSION  Galeries Le Minotaure & Alain Le Gaillard. Paris 

07. 05. 2021 Exhibition « AirSpace » Ramat HaSharon Municipal Art Gallery, Ramat Hasharon. IL (curated: Ravit Harari)

Shop: https://www.josephdadoune.net/shop