"העולם מלא זכירה ושיכחה …" צילה פרידמן וגרי גולדשטיין, אוצרת" דליה דנון, הגלריה לאמנות, קיבוץ גבעת חיים, עד 13.3.2021

התערוכה "העולם מלא זכירה ושיכחה",[1]כשמה כן היא עוסקת בזיכרון, במה שאפשר לזכור ואולי אף לשכוח על מנת להמשיך בחיים כסדרם.

דליה דנון, אוצרת התערוכה ניהלה שיחות עם האמנית צילה פרידמן והאמן גרי גולדשטיין, והחיבור בין שניהם והייצוג שלהם בתערוכה, הוא תוצר של ההכרה שהשניים מציעים נקודות מבט שיש בהן מן ההסכמה והשוני בנושאי העבודות שלהם.

השניים הם דור שני לשואה וחווית השואה משתקפת ביצירתם בצורה סמויה וגלויה. מצע הנייר משמש אף הוא מרכיב דומיננטי ביצירתם. אצל פרידמן דף בפורמט A4 ואצל גולדשטיין דפי ספרים ישנים. בעבודות של השניים ניתן למצוא אינוונטר דימויים החוזר ושב בהן.

IMG_20210220_111140

הביוגרפיה האישית של צילה פרידמן נוכחת בתהליך היצירה ובדימויים המופיעים בעבודותיה. פרידמן גדלה בבית חרדי של ניצולי שואה אשר הסתירו מילדיהם את התלאות הנוראות שעברו. בעבודותיה מצוי קונפליקט בצד ניסיון תמידי לקשר בין שני עולמות נפרדים בהם היא שרויה. האחד הוא עולמה של משפחתה השומרת על המוסרת החרדית בדבקות רבה. העולם השני, שגם עמו היא מצויה ופועלת, הוא העולם בו קיים חיפוש מתמיד אחר הליכה בדרכה היא.

IMG_20210220_105120

עבודות הקולאז' של פרידמן המוצגות בתערוכה משקפות את המבט וגם הניסיון לקשר בין שני עולמות אלו הדורשים התמסרות והתמדה, בקולאז'ים המחברים השונים: גזרי ניר, דבק, סיכות שדכן, שרבוט אוטומטי בעט פיילוט וטקסט בצרפתית יוצרים מסך אוורירי בינה לבין העולם, ויחד עם זאת מעבירים אמירה אישית וייחודית לה.

IMG_20210220_111116

לטקסט תפקיד משמעותי ביצירתה. הוא מחבר אותה לבית אביה ז"ל, שהיה מחבר ועורך ספרי קודש בארון הספרים החרדי, ואילו היא יצרה לה טקסט אחר, סודי, שבחלוף השנים נעלם, ונשאר השרבוט האין סופי וכמעט אובססיבי. הפירוק וההרכבה מחדש מעלים בזיכרוני את השיר "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי…" של המשורר הדאדאיסטי טריסטיאן צארה ואת פעולת השרבוט האופיינית בין השאר לדאדא ולתנועות אוונגרד נוספות.

IMG_20210220_111252

ההתמודדות עם המגבלה האישית של תנועה וחוסר תנועה המלווים אותה לאורך חייה, הפכו את ההסתרה וההשתקה לגורמים מכוננים הן באישיותה והן ביצירתה.

IMG_20210220_111219

ובאשר לזיכרון השואה מספרת פרידמן "ברוב השנים נמנעתי לייחס ליצירה סממנים ביוגרפים שואתיים, אך זיכרון העבר משמש כמקור השראה שבו הספק, הכאב והצער מבצבצים ועולים ואותם יש לכסות להסתיר, תוך ניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".

IMG_20210220_111206

"ביצירתי רבת השנים אני חוקרת  את התכנים והמדיומים השונים בהם אני תופרת ומטשטשת, וזיכרון העבר הוא מקור ההשראה. הספק, הכאב והצער מבצבצים ואותם יש לכסות ולהסתיר, בניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".[2]

גרי גולדשטיין משתמש בטכניקת הקולאז'. הוא מתחיל את הרישום על דפים מספרים, הוא מוחק , מכסה, הורס את הטקסט הקיים,  יוצר לעיתים חור שחור.

IMG_20210220_111422

ביוגרפיה: גולדשטיין נולד בארה"ב להורים ניצולי שואה, זרות, ניכור ואניגמטיות הם חלק מסיפור חייו ומצויים בעבודותיו. הספרים המשמשים לו כמצע שורדים למרות שהם פגיעים. העבודות הן בקנה מידה קטן, מוגדר ותחום. קנה המידה בין אמן ומצע לבין הצופה – הוא אלמנט קריטי. לאחר מכן אתה נכנס פנימה ונשאב מקרוב אל הדברים.[3]

IMG_20210220_105131

מבקר האמנות עוזי צור כתב על תהליך עבודתו של גרי: "יושב אדם בחדרו, בדירה קטנה בעיר, ובכל יום מחדש בורא עולם מהתחלה, באותה התמודדות מול האין. בורא עולם מדימויים, מלים ומה שביניהם, שהם קצה הקרחון של משא חייו, ולעתים הם לבה רותחת…. בכל יום מחדש הוא מתקרב אל מושאו וחומק ממנו, והמרחק הולך וקטן אך תמיד נותר…. גרי גולדשטיין בורא עולם בחדר דירתו, על שולחן האוכל הוא רוכן אל הספרים המפורקים המשמשים מצע ליצירה המביאה אל שיגרת חייו את רוחות הרפאים שהורישו לו הוריו ניצולי השואה ומילדותו הדואבת, משקעי ההגירה, טקסיות רפטטיבית הנעה בין חוסן לשבירה…."[4]

IMG_20210220_111518

IMG_20210220_111346

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "אצל גולדשטיין ופרידמן קיימת התייחסות למקורות יהודיים, שימוש בטקסטים, כיסויי והסתרה והשתקה של רגשות וקולות. עבודתם מעבירה תחושה של איפוק, מופנמות וריחוק. הפחד מפני הריק מתבטא אצל שניהם במילוי פני השטח של היצירה בסימנים, קווים, נקודות וכתמים. החזרתיות האובססיבית והשרבוטים יוצרים סוג של מצב מדיטטיבי, וניסיון לריפוי, לטשטוש הגבולות בין העבר להווה, בין זיכרון לשכחה במעין  טקס פולחני מאגי, המספק הגנה כל זמן העיסוק בו".[5]

תודה לצילה פרידמן על השינוע והשיחה עמה


[1]  יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998, עמ' 112.

[2] שיחה עם צילה פרידמן ומטקסט "מה קולאז'".

[3] התערוכה "אירועים נקודתיים: רונית אגסי וגרי גולדשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010

[4] עוזי צור, עיתון הארץ, עוצם עין אחת /  יושב אדם בחדרו ובורא עולם, 20.2.2020

[5] דליה דנון, טקסט התערוכה

איריס ובן קדישמן, "בסמיכות", אוצרת: אינה ארואטי, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.220

IMG_20200613_131038

בתערוכה "בסמיכות" חולקים איריס ובן קדישמן חלל משותף: עבודות קדרות מעשה ידיה של איריס, ועבודות על נייר של בן. רעיון ותוכן חוברים יחדיו בדיאלוג שנוצר בין עבודות הקדרות של איריס, המרקמים, הצבעוניות לבין הצורות והצבעוניות בעבודות על נייר של בן, אלה ואלה משתלבים בחלל התערוכה ויוצרים אחדות, יישות אחת.

בני זוג המשתפים פעולה מצויים באמנות הפלסטית כשם בספרות, שירה, קולנוע ועוד. בין המוכרים סוניה ורובר דלוניי, מקס ארנסט וליאונורה קרינגטון ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג ואחרים, ובארצנו, רודי להמן והדוויג גרוסמן ועוד.

אינה ארואטי אוצרת התערוכה כותבת על עבודותיה של אריס קדישמן: הסדרה מיישמת דינמיות ערכית ומסתורית. […]  נדמה, שאצבעותיה של האמנית מרחפות בתנועה המעוררת חיות במשטחיהם. יצירות הקדרות של איריס מעידות על משיכתה למיחברי חומרים, בהמחשה ניסיונית ובספונטניות אתגרית".

ואילו על בן כותבת ארואטי: "בן כאילו מתמזג וממשיך עם הזרימה ומקיים דיאלוג וריחוף עם היווצרות היצירה. היא כביכול מופשטת אך מעוררת את הקשר הננעל לתוך הדימויים הבונים את זהות יצירתו העכשווית". IMG_20200613_131113

בתערוכה עולה לדידי אפקט של הטעיית העין – הניגודיות בין כובדם המתבקש של הכלים כנגד הנייר הדק והקליל, מתגמדת לנוכח הניירות הצבועים בצבעים כהים היוצרים תחושה של כובד וגופניות כאחד; הצורות המתפתלות המאזכרות צורות אורגניות בצד גופניות (וכאמור, קלילות הנייר שהופך ל"כבד" בשל הצבעוניות הכהה והפטרנים על גבי העבודות של איריס). IMG_20200613_131047

מישל פוקו כתב: "אנחנו בעידן של הבו-זמניות, של הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה… העולם נחווה… כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[1]

עבודות הקרמיקה של איריס קדישמן המוצבות בחלל יוצרות סינרגיה עם העבודות על נייר של בן קדישמן, מאפשרות מבט למרכז ולסובב כאחד. IMG_20200613_131052

תודה על הטקסט

 

[1] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003, עמ' 7.