איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, אוצרות: אפי גן, וקרן וייסהוז, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון-לונדון, אחד העם 8 ראשל"צ, 13.8.2022-אוקטובר 2022

עבודותיה של האמנית אורנה בן-עמי בתערוכת היחיד "איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה" נעות בין הציר האישי לבין הקולקטיבי, ובין ימים עברו לזמן הווה. שתי פרקטיקות מובחנות: מהאישי/פרטי אל הכללי. לשם כך היא שואלת דימויים ומרכיבים ממקורות התיעוד ההיסטורי, ובמקרה שלפנינו, צילומים מארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר ראשון לציון החוגגת 140 שנה להיווסדה.

אורנה בן-עמי, איזה אורקסטרה, 2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C, קרדיט צילום אבי חי

"בתערוכה", מציינת אפי גן, "התיעוד ההיסטורי נשען על צילומים תקופתיים שנעשו בידי צלמים, מרביתם אנונימיים מראשית ההתיישבות הציונית בראשון לציון". לקראת התערוכה נעשה שיתוף פעולה בין בן-עמי לבין ארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר המכיל כ-30 אלף צילומים תקופתיים.[1]

אמנות, ארכיון וקשרי הגומלין ביניהם מעסיקים אמניות ואמנים בארץ כשלושה עשורים ואף יותר. באירופה, בריה"מ לשעבר וכיום רוסיה, אנגליה וארה"ב מתקיימים קשרים והקשרים מתחילת המאה העשרים. לשם כך ברצוני להתייחס בקצרה לסוגת הארכיון והמהות שלו – מה הוא מכיל, ומה תפקיד הצילומים בו (ארכיון צילומים הינו פרקטיקה "צעירה" יחסית לארכיון המסמכים ששנותיו אלפי שנים).

הארכיון –   ארכיון[2] הנו אוסף תעודות, מסמכים ואֵפֵמֵרָה (Ephemera)[3] לסוגיהם שנאספו בידי פרט, מוסד, או כל ישות אחרת.

סוגיית-הארכיון רבת פנים היא. הארכיון משמר זיכרון-אישי, מצד וזיכרון קולקטיבי, מצד. הוא מגוון בהרכבו ועשוי למשל, לנוע בתווך של בין היות אוסף מוסדר ותמטי ובין היות מצבור פריטים נעדרי סדר שיטתי, הקולט אליו בכל זמן פריטים חדשים ללא הבחנה. הארכיון מגלם בתוכו שאלות רבות הנוגעות לזיקה של בין מקור להעתק, ובין נוכחות להיעלמות. מטבע הדברים, סוגיית הארכיון העסיקה היסטוריונים וחוקרי תרבות, אמנים בצד פילוסופים, בעיקר מאז ראשית העת החדשה בתולדות המערב.

באולם הכניסה הצופה נחשף לשתי עבודות –"בכרם" ו"איזה אורקסטרה". בן-עמי בחרה שני תצלומים מארכיון ראשון לציון, שיש בהם מן ההדהוד לסיפורה ההיסטורי והייחודי של ראשון-לציון כמניחה של התשתית לתרבות וללאומיות הישראלית. בשתי העבודות פעלה בן-עמי על גבי הצילום ההיסטורי שנבחר מארכיון המוזיאון, הודפס והוגדל. על הצילום המודפס בחרה האמנית לפסל פרטים שונים מהצילום.

אורנה בן-עמי, איזה אורקסטרה, 2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C, פרט

"בכרם", 2022. בצילום האידילי בו בחרה האמנית מוצגים אם ושני ילדיה על רקע יקב ראשון-לציון. האם, ברכה הירשפלד, שבניגוד למוסכמות התקופה, הצליחה לחדור את חומות המגדר הגברי. האם, ברכה הירשפלד היתה בעת הצילום (1924) אלמנה מבעלה, צבי הירשפלד שהלך לעולמו ממחלת הטיפוס בשנת 1917 והוא בן 35 בלבד.

הצילום נושא עמו מסר ציוני לצד מסר מגדרי. בשנת 1913 עת יצא צבי הירשפלד, להקים את אחוזת המטעים ברוחמה שבנגב. טרם נסיעתו הפקיד מכתב יוצא דופן אצל ועד המושבה וזו לשונו: "אתכבד בזה להודיע לכם כי אשתי מרת ברכה … היא היא הממלאה את מקומי כל זמן שהיא תחיה בלי שום מפריע, והרשות בידה לעשות עם הנחלה כחפצה וכרצונה ואין שום רשות למי שהוא … להתערב ולחוות דעה בלי הסכמתה".[4] ברכה הירשפלד זכתה למעמד עצמאי אל מול ועד המושבה, שכולו היה מורכב מגברים בתקופה שבה נשים לא זכו לבחור, להיבחר ולחוות דעתן מעל הבמה הציבורית. עם מותו של צבי הירשפלד (1917), ברכה, אלמנתו, ניהלה במקומו את חוות רוחמה וזאת בנוסף על הטיפול במשק המשפחתי בראשון לציון. כמו-כן היתה פעילה בענייני ציבור בראשל"צ, ומהווה סמל לאישה העברייה העצמאית ושוות זכויות.

אורנה בן-עמי, למעלה, בכרם,2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C ;
למטה, סל קש, 2010, ברזל מרותך

"איזה אורקסטרה", 2022. בשנת 1895 יזמו אנשי המושבה יחד עם פקידות הברון רוטשילד את הקמת התזמורת של ראשון-לציון היא "האורקסטרה" הנודעת. צילום זה בו  בחרה בן-עמי מייצג את הפן התרבותי מוסיקלי שבתרומתה של ראשון-לציון לעיצוב התרבות והלאומיות הישראלית. התזמורת הורכבה מנגנים חובבים וערכה קונצרטים בבית העם של ראשון-לציון, במושבות העבריות, במקווה ישראל וביפו. הפעילות כללה ערבי שירה, נגינה וקריאה.[5] בצילום מוצגות דמויות שונות: נגנים, גברים, נשים, ילדים, ערבים ויהודים, שיח עולץ ומסעיר.

בשתי העבודות שלעיל בחרה בן-עמי בשתי פרקטיקות שונות: האחת, עיבוד פיסולי של פרטי לבוש, כלי נגינה, סלים, הנוצר מתוך ועל גבי צילומים היסטוריים שהוגדלו. וכך תרבוש, או כובעי קסקט בתלת-ממד, משולבים בצילום ומנהלים "שיח" מעניין עם הדו-ממד של הצילום. באחרת, היא בוחרת לפסל אובייקטים המוצגים בחלל התערוכה: "סל קש", 2010, מהעבודה "בכרם" ו"כובע שייטים", 2022, מהעבודה "איזה אורקסטרה". ברם כפי שמציינת אפי גן, אין הכוונה בכך לנאמנות מוחלטת למופיע בצילום. "אופן הטיפול הפיסולי מייחד את מבטו של הצופה, משהה אותו. בן-עמי יוצרת בתלת-ממד על גבי דו-ממד, מחייה באופן מקורי את העבר והופכת אותו למוחשי"… "היא לא מסתירה את מקור הצילום, לא מוחקת את העבר, אלא משאירה אותו ובונה מעליו 'קומה נוספת'. התוצאה משאירה את שני האמנים שמשתתפים בו: הצלם ואמנית הברזל – כנוכחים".[6]

בר-עמי עושה שימוש מעניין בברזל – כופפת אותו לצרכי היצירה – יש שהוא משולב כפי שאנו רואים לעיל, ויש שהוא מופיע כמסה כבדה, או כקו רשום במרחב, שלי לפחות מזכיר את פול קליי באמירתו "לקחת את הקו לטיול" וכך הברזל הינו כחומר ביד היוצר.

מכאן עובר הצופה אל חדרים פנימיים בגלריה שעניינם זיכרון אישי. בעבודות בחללים אלה נעה בן-עמי בין המסה הכבדה והחומרית של הברזל לבין הקו ורישומו במרחב. אחד החדרים מוקדש לאימה של אורנה שנהגה לתפור בבית. ובדומה לאימה אותה היא זוכרת תופרת, רוקמת, נלחמת בקשיי החיים ומרככת אותם. כך האמנית יוצקת רכות בברזל הקשה, ומנציחה את היצירתיות של האם בחומר. בחדר זה דימוי של תופרת הרוכנת על מכונת תפירה מתוצרת 'זינגר'. תך תפירה העשוי ברזל ו'נתפר על הקיר'. על הרצפה שמיכת ברזל ושמלת ילדות עשויה ברזל תלויה על קיר.

אורנה בן-עמי, אימא, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה  ידני, וריתוך
אורנה בן-עמי, שמיכת טלאים, 2022, ברזל חתוך ומרותך

בחלל תצוגה אחר מוצג שולחן אוכל אשר מרכיביו נקטעים ומחייבים הישענות של חלקיו זה על גבי זה כדי ליצור יציבות, בדומה לבני משפחה העוזרים ונעזרים זה בזו. בדומה, כיסא הנדנדה אינו שלם, וגם הוא מצוי בתפר שבין מציאות לרישומה. הספרייה מעין סימולקרה של המציאות, אינה באמת יכולה להכיל את הספרים, מהווה מעין סימן בחלל.

אורנה בן-עמי, ארוחה משפחתית, 2022, ברזל מרותך
אורנה בן-עמי, ספרייה, 2013, ברזל מרותך

ומכאן אל עבר וזיכרון אישי השזורים בהווה, והפעם ברישומי פחם על קנבס. רישום פחם של נכדתה של בן-עמי הרוקדת בקבוצה ומתעמלת, והקשר בינה לבין אבי האמנית- ספורטאי (שהיה אלוף פלשתין בריצה בשנות ה-30 של המאה ה-20).

אורנה בן-עמי, קו התחלה, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה ידני וריתוך
אורנה בן-עמי, קו סיום, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה ידני וריתוך

וכך, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי (הן של האמנית והן של המושבה ראשון לציון) חוברים יחדיו לזיכרונות שלנו הצופים, ולסיפור האתוס הציוני שהינו גם סיפור של רבים מאתנו.

תודה כתמיד על החומרים והשיח


[1] אפי גן, אורנה בן-עמי, מרתכת עבר להווה, איזה אורקסטרה, אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] מקור המושג ארכיון archeion (arkheion) הנו ביוונית, שבה הייתה משמעותו ביתו של הארכון בו נשמרו מסמכים שנמצאו באחריותו.

[3] משמעות המילה "אפמרה" ביוונית היא "בשביל יום". אלה הם פרסומים אשר נועדו מעצם ​טיבם להתקיים זמן קצר. למשל: כרזות, עלוני פרסום והסברה, סטיקרים, כרטיסי כניסה לאירועים ולמופעים, כרטיסי נסיעה, אגרות ברכה לחגים או לשמחות משפחתיות. מסע בזמן: מיטב פריטי האפמרה הישראלית, הספרייה הלאומית https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/digitallibrary/time_journey/pages/default.aspx

[4] יונה שפירא, בציר לצלילי האורקסטרה, על מנהיגות נשית ותרבות עברית, ציטוט מטקסט התערוכה. שפירא מציינת "עבודתה של אורנה בן-עמימוסיפה נדבך למגמת המוזאון המציג בעשור האחרון תערוכות המשלבות היסטוריה עם אמנות כאמצעי נוסףלהמחשת סיפורה של ראשון-לציון ולחשיפתו לקהלים חדשים.

[5] הצילום בו בחרה בן עמי מתעד את התזמורת של ראשון-לציון בחגיגות הפסח ברחובות  (1913), כשהיא צועדת בראש התהלוכה החגיגית ואחריה תלמידי הגימנסיה הרצליה מתל אביב, חברי המכבי שהגיעו מרחבי הארץ והעולם והקהל. יונה שפירא, שם.

[6] אפי גן, שם.

גבי בן זנו, ראש, אוצר: אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 23.10.2021-30.9.2021

"רושם בקו"!

קרדיט צילומים: רמי זרנגר Rami Zarnegar

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא dsc03272-copy.jpg

ראש וקולאז', שתי תמות חוברות להן יחדיו בתערוכה החדשה של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב. בשתי סוגות אלו ניכר הקשר דו-משמעי באשר למהות הראש. ראש כמסמל ראש בן אנוש עולה לעין המתבונן בעבודות הפיסול בברזל המוצגות בתערוכה. בה בעת הראש עשוי לסמל סבכת מוטות ברזל החוברים זה לזה. בדומה, עבודות הקולאז' העשויות קרעי וגזרי נייר אותם תלש ואסף האמן מלוחות המודעות, ובמבט ראשון נראות כעבודות מופשטות בהן משחקים כתמי הצבע, האותיות והמלים יחדיו, ובמבט נוסף נגלה הראש, ראש בן אנוש או שמא פסל מופשט הנישא מעלה.

ראש – בעבודות אלה נושא עמו בן זנו הקשרים לתולדות האמנות ובעיקר לקונסטרוקטיביזם הרוסי, עשור שני של המאה העשרים ולאחר מכן. אך בה בעת אלה ראשים המאפיינים את עבודתו לאורך הדרך.

בן זנו מספר שתחילה השתמש בפליז ולאחר מכן עבר לרשום בברזל. מעבודות רישום על נייר עבר ל"רשום בקו" בברזל. מעבודות בהן מופיע שיר הלל לאישה, לדמותה, לגוף הנשי הוא עבר לעיבוד קונספטואלי. ראשים ממוטות ברזל חלוד המשמש לרוב לבנייה תעשייתית, למבנים. ראשים העשויים קווים שיש בהם מן החומריות העזה, הממשית, הפיזית. לעתים ישרים לעתים מתלכסנים בחלל, חוברים ומצטלבים אלו אל אלו ונישאים אל על.  

יש בהם הכול לכאורה, כמייצגים של דימוי הראש. אך הם חובקים "ריק". בעבודות הברזל משחרר בן זנו את החלל מהמסה. מסה ואנטי מסה חוברים להם יחדיו בעבודות אלה בהן המסה מוחלפת בריק.

אנטואן פבזנר במאמרו "המדע מכשיל את השירה", 1959 טען כי: "באמנות… תחושת ההתרגשות שמניעה את האמן – זו האהבה, זו השירה […] לא ההיגיון, אף לא המדע יכולים ליצור קונסטרוקציות בחלל, הבנויות במשגים של חלל וזמן".[1]

חומרים מצויים, הריק המוקף על ידי הקווים הוא החלל של היצירה. הפסלים הינם סטטיים, תחושת התנועה נוצרת בשל הקווים המוצגים באופנים שונים – תחושה של ציור בחלל.

במניפסט הריאליסטי שחיברו נחום גאבו ואחיו אנטואן פבזנר כתשובה לוויכוחים סוערים שניטשו במוסקבה בשנת 1920 באשר למסר של האמנות והפילוסופיה שלה, הם טוענים בין השאר "החלל והזמן נולדים אצלנו היום מחדש. החלל והזמן הן הצורות היחידות שעליהן מושתתים החיים, ולכן עליהם יש לבסס את האמנות..

בין השאר כתבו: "אנו דוחים את ערכו התיאורי של הקו. אנו מכירים בקו רק בכיוון של כוחות קבועים בקצבם".

"אנו דוחים את הנפח כצורה פלסטית וציורית של החלל".

"אנו דוחים בפיסול את המסה כאלמנט פיסולי"."[2]

 מניפסט זה תואם לדידי את הראשים המופשטים ובה בעת חומריים, רישום קווי בחלל באמצעות חומר ובה בעת החלל הקונספטואלי, אותו ריק המצוי בעבודותיו ומעניק להן ממשות. והוא גם מדגיש את הידוע לי מעבודות של אנטואן פבזנר ואחיו נאום גאבו המוכרות לי הן מאוסף המוזיאון והן מתערוכות בארץ ובחו"ל. באשר לתנועה הנוצרת בעין המתבונן, ובאשר למסה ואנטי מסה עליהם דיברתי אין סוף פעמים בהדרכות שערכתי באוסף מיזנה בלומנטל במוזיאון תל אביב לאמנות.

בחומרי מחקר שעלו בידי בעת חיפוש בספריה ע"ש אריסון, מוזיאון תל אביב לאמנות מופיע דיון ניכר במהות הראש:

דורית קידר במאמרה אפשרויות שונות באשר לכך: "ראש המסמל הארה, רוחניות, רקיעים של מעלה, ראש שהוא סמל לקוסמוס, לאחדות הנפש והגוף, ראש מובס, כרות. ראש כהתחלה, מקורות, מנהיג ומוביל, ראש לאריות וראש לשועלים, ראש אחד הוא של קדוש והשני – נבל. מצביע על דמיון, יצירתיות, הגיון. הוא מאבד רוח, משתגע. ראש טוב וראש קטן, ראש שעולה או שעולים עליו. ראש רכון, מסובב או מסובב, ריק או כזה שמשהו נכנס לתחומו. מושא אלימות לדלילה, יהודית ויעל".[3]

"ראשו של בן זנו מורה על כוליות האמן, על הנפש והגוף, האמן מחליט לשימו על שולחן מנתחים, קודח, רואה בו קרדום לחפור בו תהיות וחיפושים, בור לבוא עמו בטרוניה. הוא מטפל בו כזר, בונה, חושב הגיון. משבוששו כל התשובות, תוקף אותו בלהיטות מרובה […]". "היתרון מעוגן בחיפוש, בדרך המשכנעת בכנותה, באומץ ובהחלטיות של עמידה בפני החומר, עמידה עזה ויהי מה".[4]

נעמי אביב בתערוכה שהקשרה עירום נשי מציינת: "גבי בן זנו הוא אמן ותיק ומיומן שיצא מן הקו בשנות השבעים הרזות, הרדוקטיביות, רק בשביל להיעקד אליו כל חייו היצירתיים. לאורך השנים הקו של בן זנו יצא להרבה טיולים סביב נושאים קלאסיים כמו רישום ראש, גולגולת וגוף האשה. הטיולים שלו שעברו דרך מגמות אמנות שונות הותירו רישום שנע מהמינימליזם והמופשט עד הנאו-אקפרסיוניזם, מן המאופק והחותך ועד לסוער ומסתער, מן הנאבק ומתייסר ועד למעודן ולזורם.[5]  

ואילו נאוה סבילה שדה מציינת "רישומי הברזל של בן זנו, ניחנו בתכונה מעניינת, המשותפת ליצירות פיסול בהן החלל הינו חלק מן היצירה, וכביכול 'כלוא' בקרבן: ניתן להניח את הפסל על רקעים שונים, וכך לשנות את מצעו ולהקנות לו מימד חדש בכל פעם".[6]

בדומה ניתן לומר זאת על עבודות הקולאז' בתערוכה –צורות לא מוגדרות בצד מוגדרות. במבט ראשון, העבודות נראות מופשטות, בהסתכלות נוספת אנו מגלים על פי רוב ראשים, חלקם קונקרטיים חלקם פחות. בן זנו תולש, קורע גזירי נייר ומודעות מלוחות ומשבץ אותם באי-סדר המקבל בסופו של דבר משהו מובנה, לרוב דמוי פורטרט. יש כאן מן האגירה ואפשר שגם מן המיון? הצורות מצטברות זו על זה וכנגד זו ומסתירות את הבסיס, וגורמות לנו לתהות מהו הרקע ומהו האימז', משחק צבעים – בהיר וכהה, צבעוני וכדומה. קו שחור, כתמי צבע שחור ועוד.

ועם זאת בדוגמה שלעיל, הראש ממושטר והוא הופך לסבכת קווים ומשיכות מכחול שחורות המאזכרות את צורת הריבוע. ברם בעבודות אחרות עולה (לפחות בעיני!) דימוי הראש.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא a66i5341.jpg

בעבודות אלה חוברים הקולאז' או שמא הדה קולאז' יחד עם מורשת אנשי הדאדא – קורט שוויטרס, האנה הוך ועוד רבים וטובים, עם הקו השחור המופיע על שלל מבעיו – רוטט, נשבר, ישר, מסתלסל, סורר וסר מן המסגרת, לעתים ממשטר את קרעי הנייר לעתים משאיר רמז דק לנייר הקרוע, הבלוי, לאות המבצבצת. בחלק מן הקולאז'ים "מנהל" הקו דיאלוג עם עבודות הפיסול בברזל החלוד, עד כי נדמה לעין המתבונן שהברזל החלוד גבר על הנייר השברירי, בחלקן תוחם. שהרי כפי שאמר פול קליי באמרתו הידועה והמצוטטת אין ספור פעמים באשר לאפשרות לקחת את הקו לטיול… בן זנו לוקח את הקו ועושה בו כרצונו. כך גם בעבודות הקולאז' בהן חוברים נייר, צבע, אות ומילה וקו. רבותי כן קו!

תודת הלב לגבי בן זנו על החומרים

תודת הלב לעדנה קוקיה על העזרה בחיפוש חומרי מחקר בנוגע לגבי בן זנו.


[1]  Antoine Pevsner, "Science foils Poetry", Leonardo, no. 4 (Autumn 1977), p. 324, מצוטט בטקסט של אולגה, כהן, אנטואן פבזנר, תנופה, 1958-1953,אוסף מיזנה בלומנטל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994, עמ' 88

[2]  האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 4 – קונסטרוקטיביזם רוסי, דה סטיל ובאוהאוז, (היחידה נכתבה בידי נעמי ורמן) עמ' 22-21.

[3]  דורית קידר, ראש: גבי בן זנו (1989-1984), גלריה עירונית כפר סבא,  1990, מבוא, עמ' 3.

[4]  דורית קידר, שם.

[5]  נעמי אביב, העירומות שלי – גבי בן זנו רישום במתכת בגלריה גרשטיין, אוצר: דודו גרשטיין, 7 במרץ2008.

[6]  נאוה סביליה שדה, "תשוקה", תערוכה של גבי בן זנו, אוצר – קובי כרמי, גלריה גל-און, ספטמבר 2010.