בלו-סימיון פיינרו, "שם", הצבת פסל במרחב הסביבתי של אוניברסיטת חיפה

לאחרונה נחנך פסל גדול ממדים של האמן בלו-סימיון פיינרו באוניברסיטת חיפה. הפסל ששמו "שם", היה שייך בעבר למוזיאון הפתוח תפן.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

המוזיאון הפתוח תפן הוקם על ידי התעשיין סטף ורטהיים בשנת 1983. נכללו בו ארבעה מוזיאונים: גלריה לאמנות להצגת תערוכות מתחלפות מיצירותיהם של אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל;  "המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית" ובשמו הנוסף "מרכז מורשת הייקים"; אוסף מכוניות קלאסיות ובו כ-40 מכוניות, בבעלות התעשיין איתן ורטהיימר;  "מוזיאון אומנות התעשייה" שהציג את התפתחות הכלים ומכונות החיתוך בתעשייה מימי האדם הקדמון ועד לעיבוד השבבי במאה העשרים. בנוסף, בשטח המוזיאון הוקם גן פסלים מהגדולים בארץ, ששטחו היה עשרות דונמים ובו כמאה פסלים.[1]

עם מכירת הקרקעות ע"י משפחת ורטהיים, המוזיאון הפתוח בתפן חדל מלהתקיים. מהלך זה עורר ביקורת ניכרת בעולם האמנות הישראלי, בשל התקדים הבעייתי באשר לפירוק אוספי אמנות חשובים וכתוצאה, פגיעה בנכסי תרבות לאומיים.

הפסל "שם" (עשוי באבן) מידי האמן בלו-סימיון פיינרו, פורק ונבנה מחדש, והועבר לאוניברסיטת חיפה בנובמבר אשתקד כחלק מאוסף האמנות של האוניברסיטה. הוא מוצב כפסל קבוע בטיילת הנופית בסמוך למשכן לאמנויות ומשתלב במערך המרחבי של האוניברסיטה וברציונל של פתיחת המרחב לקהילה עם בנית הרכבלית.

הפסל "שם" הוא מבנה אבן בצורת תיבה בו שני חלונות האחד בצורת האות ש' והשני בצורת האות ם'. דרך כל חלון ניתן לראות את האות השנייה והמילה "שם" מתחברת בראשו של הצופה. פיינרו מרבה להשתמש במילה "שם" ביצירות שונות המקשרות בין השפה העברית בהיבט המיסטי שלה לבין האדם.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

בלו-פיינרו מספר שהמילה 'ספר' בגימטרייה מקבילה למילה 'שם'. הקשר בין המושג 'ספר' למושג 'שם' הוא הקשר בין יכולת האדם לקרוא וכינוי האדם בשם, משמעו שכל אדם הוא ספר. ובהשאלה כאשר מנסים להבין את האחר, למעשה קוראים אותו – האדם הוא ספר פתוח.

הפסל פועל באנלוגיה לשעון שמש כאשר האותיות מוקרנות על גבי הרצפה והקירות כאותיות אור בהתאם לתנועת השמש מזריחה עד שקיעה. האות והחלון הופכים לצוהר של אור אל-חומרי המוקרן גם על הסירה התלויה במרכז החלל הפנימי של המבנה. לסירה משמעות סמלית, כמסע אל מחוזות חדשים אל ה'אין סוף', אל הנשגב. בשלב מסוים מתחברות האותיות של ה-ש וה-ם ויוצרות את המושג "שם".

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה
בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

חלל המבנה סגור; אין בו דלת והוא ללא אפשרות כניסה. בחלל זה אין אפשרות לגעת וזאת  בדומה לחלל הדביר במקדש כאשר רק אותיות האור מוקרנות פנימה, והזמן משתנה בהתאם לשעות היום ולעונות השנה.

תחושת הזמן שונה; אין היא על פי דקות או שניות אלא על-פי אותיות אור שמבטאות את תנועת השמש במעבר בזמן. היצירה מושפעת מהתפיסה היהודית שהעולם נברא מאותיות.

הפסל הוא חלק מעיסוקו של האמן בשימוש באותיות עבריות והקרנת האור דרכן כביטוי לזמן קבלי של בריאת העולם. והדבר מזכיר את שאמר בזמנו סטף ורטהיימר באשר לפסל המוצב בסביבה ומשפיע עליה,[2] כפי שניתן לראות ממהות שמו של הפסל "שם" וההקשרים הקבליסטים שלו לבורא עולם, לאור ולזמן.

קרדיט לצילום: אביטל בר-שי

תודה לבלו-סימיון פיינרו


[1] המוזיאון הפתוח בתפן, ויקיפדיה  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%AA%D7%A4%D7%9F 

[2] למוזיאון הפתוח בתפן, נחשפתי מספר פעמים, במהלך קורסים בהם נחשפו משתלמות במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב לתערוכות ולחללים מחוץ לתל אביב וסביבותיה. המפגש עם ורטהיימר היה במסגרת מפגש של עובדות מחלקת החינוך של המוזיאון עמו ואנשי המוזיאון בשלהי שנות התשעים.

דבורה לובלסקי  / הכול משתנה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קרית המלאכה, תל אביב עד 23.7.2022

התערוכה "הכול משתנה" של האמנית דבורה לובלסקי הינה מעין יומן חיים, מסע אוטוביוגרפי אל נופים, צלילים ומקצבים שמקורם במחוזות הילדות שלה באורוגוואי והייצוג שלהם בעבודות פיסול, ציור, קרמיקה וצלילי המוסיקה המקדמים את פני הבאים.

דבורה לובלסקי, השכונה, ציור באקריליק על עץ
דבורה לובלסקי, תקשורת, פיסול בחומר, עץ וברזל, גובה 80 ס"מ, מתוך הסדרה "ערכים"

לאורוגוואי השוכנת בדרום-מזרח יבשת דרום אמריקה, הגיעו הספרדים במאה ה-18, ולאחר הקמת הבירה מונטווידאו ב-1764, הובאו לעיר עבדים ממזרח ומערב אפריקה, על מנת לשמש ככוח עבודה זול. התלאות והגעגועים שהיו מנת חלקם בחייהם החדשים, מצאו ביטוי בקנדומבה (Candombe) סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאים ותהלוכות קרנבל צבעוניות המלוות בלהקות של נגנים, מתופפים וריקודי נשים וגברים.

דבורה לובלסקי, הציפייה, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 60 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

השפעתה של תרבות רחוב מקומית זו אליה נחשפה לובלסקי בנעוריה, ניכרת בעיקר בפסלים המוצגים בתערוכה, בייצוגי דמות האישה, הזוגות, המגינים ועוד, במעין הומאז' לתרבות זו שליוותה את ילדותה ונעוריה. וכפי שמציינת ד"ר נירה טסלר, אוצרת התערוכה, "השפעתה של תרבות זו ניכרת היטב ביצירתה גם היום".

דבורה לובלסקי, כאן, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

בתערוכה פסלים ממספר סדרות: בפסלים מתוך הסדרה "ערכים", הדמויות עשויות מרצועות חומר, עץ ובחלקן ברזל. האמנית עיצבה את הדמויות במנעד מצבים – חשיבה, תהייה, דיבור וקשב, ובחלקן אף ניכרת חשיבה הומוריסטית. בעבודות אלו ואחרות המוצגות בתערוכה, ניכר המתח בין המסיביות של הגוף לבין הראש שתוכו חלול ומנהל דיאלוג עם החלל המקיף אותו.

דבורה לובלסקי, חשבון נפש, פיסול בחומר, ברזל ואבן גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "ערכים"

מנגד, בפסלים מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית", ניכרים השוני בצד המכנה המשותף בין התרבות האפרו-לטינית וזו האפריקאית. ניתן למצוא זיקה לפיסול האפריקאי בפסלים שצבעם שחור, בצלליות המעודנות ונישאות אל-על, והדגש ניכר בחלקן על דמות האישה כמטפורה לכלי, מיכל, הנושא ומאפשר בתוכו צמיחה. ועם זאת אין זה פיסול אפריקאי או חפצי פולחן המייצגים תרבויות קמאיות.

 הדמויות מעוטרות בתכשיטי זהב ובהשראת מוטיבים אפרו-לטיניים, וכפי שסיפרה האמנית בשיחה עמה, צעירות שחורות לבושות בבגדיהן הטובים ועונדות צמידי זהב, יושבות על מדרכה ברחוב, ממתינות לנסיך שיבוא ויושיע אותן מחייהן הקשים ויסלול להן את הדרך לאושר ועושר. דיסוננס זה ניכר גם בסדרה "מגינים", פסלים העשויים בהשראה אפריקאית ויעודם הגנה, אך אינם עומדים במטלה זו.

דבורה לובלסקי, שקר היופי, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, מגן שבור, פיסול בחומר צבוע, גובה 65 ס"מ מתוך הסדרה "מגנים"

בסדרה "כדים", שלושה מיכלי חומר מזוגג שעליהם כתבה האמנית את מילותיהן של שלושה שירים פופולריים של הזמרת מרסדס סוסה (Mercedes Sosa, 1935-2009). עבודות אלה יוצאות דופן בגוף עבודות הפיסול של לובלסקי, שכן בנוסף למלל המופיע על פני השטח של המיכלים, בוקעים מתוכם שירים ידועים של סוסה, שרגשו אותה עוד בנעוריה. סוסה, זמרת מחאה ארגנטינאית שהוגלתה מארצה, הינה סמל ל"קולה האחר של דרום אמריקה". בשיחה עמה מספרת האמנית על אהבתה למוסיקה ועל כך ששיריה של סוסה שמשו מקור השראה לבני הדור הצעיר, וביניהם היא עצמה ובני חוגה. שירי מחאה שעודדו חשיבה חופשית והתעוררות, ואפשר שהיוו זרז להחלטה שגמלה בליבה ובלב חבריה ב"שומר הצעיר" לעזוב הכול ולעלות ארצה.

דבורה לובלסקי, הכל משתנה, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

שם התערוכה נלקח מתוך שירה המפורסם Todo cambia (הכול משתנה) שאת מילותיו חיבר המשורר הציליאני חוליו נומהאוזר  (Julio Numhauser) בשנת 1982. השיר מדבר על השתנות מתמדת של היום, האוויר והעולם; הנפש הקטנה השבירה משתנה ומתחסנת כשהיא מתכוונת למחר; האמת, התמימות והשתיקה; חופשיות המחשבה; השנים והפנים… משתנה כל העולם…".  צלילי שיריה של סוסה "הכול משתנה", "תודה לחיים" ו"שנים", בוקעים מתוך כדורי החומר ועוטפים את חלל הגלריה. את המיכלים המזוגגים מכנה האמנית "שירי- כד".[1]

דבורה לובלסקי, תודה לחיים, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

לדברי לובלסקי, "התערוכה שלי היא אוסף יצירות שנוצרו בתקופות שונות בחיי, ולכן נבחר שירה של מרסדס סוסה, הכול משתנה, לשמש כשמה." התערוכה, על שלל מרכיביה, היא מסע אישי-נשי בזמן ובחומר, והתבוננות פנימית וחיצונית של האמנית בשינוי המתרחש כל העת בה, בעולמה ובטבע הדברים.[2]

הציורים בתערוכה בנוסף לפסלים מהווים רקע של צבעים וצלילים עבורה. בציורים מהדהדים המקצבים האפריקאים של ילדות האמנית ובהם גם משתקפים שברירי זיכרונות של הבית בו גדלה, סמטאות ונופי ילדותה.[3] באחד הציורים כמעין מגילה, מתוארים בני המחזור שלה, "גרעין השומר הצעיר" שעמו עלתה לארץ והוא לדידה המשפחה שלה, המלווה אותה בכל, בחיים ובאמנות. ציורים אחרים מתכתבים עם שפת האמנות המודרניסטית, קו, צבע, מחבר, קולאז' ועוד.

דבורה לובלסקי, החבר'ה, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, המחבוא, ציור באקריליק על עץ

מכאן ששאלות של זיכרון זהות ו"האחר" עולות בתערוכה זו. ברצוני להתייחס להיסטוריון היהודי-צרפתי פייר נורה (Pierre Nora, b. 1917) ולמה שציין באשר לאתוס קולקטיבי, ולהשיק מכך לסוגיית הפרט: שירים, ספרים, סרטים… שמתאמצים לאצור חוויות סובייקטיביות וסוננו ונבחרו בקפידה כמשרתים שותפות תרבותית באשר לנרטיבים מאחדים. הם לא בוחנים את העבר כשלעצמו, אלא שולים מתוכו אירועים שישמשו לעיצוב ההווה והעתיד.[4] כך עולה גם מהאופן בו מגיבה לובלסקי לזיכרונות באשר הם.

דבורה לובלסקי, נוף אורבני, ציור באקריליק על עץ

שאלות באשר למהות החמקמקה של הזהות ומחווה לתרבות האפרו-לטינית אותה חוותה כילדה קטנה המתבוננת מהצד, אך לא ממש נמצאת שם. הזהות שלה כיהודייה, כנטע זר; ותחושת הזרות אשר אפפה אותה שם, נוכחת כל העת אצל לובלסקי אשר עלתה ארצה בגיל עשרים. "להיות מהגר, זה להיות ללא שורשים. אני לא יודעת מי אני, עם מי אני מזדהה. אני רוצה ולא רוצה להיות שם". היא תולה זאת במבטא שלה, בזיכרונות ובאהבה שלה לשתי התרבויות. "והתיקון, בא רק עם הילדים והנכדים שלי, והאמנות היא האמצעי לרפא את הפצע…".

תודה לאמנית דבורה לובלסקי על השיחה עמה

תודה לד"ר נירה טסלר אוצרת התערוכה, על החומרים ועל השיחה עמה.


[1] ד"ר נירה טסלר, דבורה לובלסקי/הכל משתנה, אוצרות וטקסט. ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] ויויאן בירקנפלד, דבורה לובלסקי, "מבט אנושי", אוצרת התערוכה, בית האמנים ראשון לציון, דצמבר 2018.

[4] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה, מחוזות הזיכרון", מצרפתית: רבקה ספיבק, זמנים, 45 (1993)

חיות מחמד, אלעד רוזן, איזבלה וולובניק, נועה אירוניק, גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא 1.5.2021-19.3.2021

בגלריה רוזנפלד מוצגים פסלי הראשים של אלעד רוזן, ציורי כלבות של איזבלה וולובניק ומיצבי סוסים של נועה אירוניק, עבודות המנהלות דיאלוג ישיר ובעקיפין, אלו עם אלו.

העבודות המוצגות בתערוכה נעשו בשנה האחרונה, ושואלות השראה מתולדות האמנות ובה בעת מציעות פרשנות אישית שיש בה מן האירוניה.

איזבלה וולובניק

אלעד רוזן מציג עמודי קרמיקה בהם מגולפות מסכות אליליות, חיות טוטם ודמויות של אבות קדמונים. הפסלים נטולי גוף, עשויים באופן אקספרסיבי ומתקיים בהם מתח בין צבעוניות עזה לבין קריצה שיש בה מן הפרודיה והגרוטסקה, ובה בעת יש בהם מן ההגחכה והאנושיות. 

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

על אחדים מפסליו חורט רוזן, תותים, צורות גיאומטריות, טקסטים וסימנים, אלמנטים ומוטיבים המוכרים מעבודות קודמות שלו. על פסלים אחרים הצמיד ראשים זעירים, פיותיהם הפעורים חושפים שיניים מחודדות ונושאים עמם מן המחויך והמאיים כאחד.

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

העבודות של רוזן מאזכרות ומתכתבות עם פיסול פרימיטיביסטי קדום של עבודות ילידיות/שבטיות שחלקן נוכסו מאפריקה, טהיטי ועוד תרבויות קדומות שאינן מערביות, ומצויות כיום במוזיאונים שונים במערב.

ואם השיח שלו במחויך ובמאיים, אלה מופיעים גם בעבודותיה של איזבלה וולובניק. האנושי שהופך לחייתי והחייתי שנראה אנושי. כלב שהפך לכלבה, חמוד/ה לכאורה, חושפ/ת שיניים מאיימות. בתערוכה זו ממשיכה וולובניק את עיסוקה בקשר שבין נשים ונשיות לבין ייצוגים תרבותיים של כלבות בעיקר. באמצעות ייצוגים אלה היא נוגעת בסוגיות של מאזני כוחות, חית מחמד/חיה רעה, ביצ'יות, והצעה שבאופן ייצוג האישה כחייתית מצויה אפשרות לכינונה של עמדת כוח אחרת.

איזבלה וולובניק

בתולדות האמנות מופיעים לרוב ייצוגי כלבים. הכלב כמסמן נאמנות בחיי הפרט והן בייצוגים העוסקים בשליט. הכלבלב המצויר בעבודתו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני" מופיע כמסמן עדות נוספת לנישואי הזוג, בעבודותיו של אנדראה מנטנייה, צייר החצר בנסיכות מנטובה במאה ה-15, בייצוגי זני כלבים ייחודיים של משפחת גוזנגה המופיעים על קירות "הקמרה דלי ספוזי (Camer degli Spozi), מנטובה, בציורים של ג'ורג' סטובס, הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ועוד.

איזבלה וולובניק

בציוריה של וולובניק הכלב הופך לכלבה – מדימוי של חית מחמד מבויתת, חמודה, צייתנית לאיזכור הפוטנציאל המסוכן של "האישה הרעה" (Bitch), שפיה ולשונה הם נישקה.

נועה אירוניק

עבודותיה של נועה אירוניק עוסקות לכאורה בגבר/יות המצ'ואיסטית שאופניה באים לידי ביטוי בדימוי רוכבים מקצועיים. הסוסים שגם להם ייצוג חשוב בתולדות האמנות ובדימויי השליט הרוכב על סוס ברומי הקדומה, ברנסנס ומעבר לכך גם בייצוגים מודרניסטים של שליטים טוטליטריים מקבלים לחילופין ב"קמרה דלי ספוזי" ייצוג משמעותי כזן ששמו יצא למרחקים,. הסוסים, משמשים את אירוניק ככלי לבחינה מחודשת של יחסי אדם וטבע שיש בהם מן הניצול אך גם ההתפעמות וההכלה. הם עוברים בציוריה תהליך של האנשה מתוקף היותם חלק מן המכונה המשומנת של ספורט תחרותי. בדומה לרוכבים, בני האנוש, הסוסים מיוצגים בעבודתה של אירוניק כצורכים סמים, עוברים בדיקות שתן, מתחרים, מרמים, נפצעים ועוד. לצדם מתוארים הרוכבים ללא אמפטיה, במצבים שיש בהם מאיבוד השליטה. הפער בין הרוכבים המסורבלים לבין ייצוגי הסוסים האציליים מייצג התנגשות בין חיה לאדם. וכמו שמציינת אוצרת התערוכה: מיה פרנקל טנא, "המיצב בתערוכה מתאר את רגע השיא האולטימטיבי – הנפת רגע הניצחון. אצל אירוניק הופך ההישג הספורטיבי לתצוגה גרוטסקית של מגלומניה ונרקסיזם".

העבודות מאזכרות לי יצירות ביקורתיות שהופיע בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ובעיקר בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים, ועם זיקה לדקדנס אך גם לביקורת חברתית כפי שמובעת בעבודותיה של אירוניק.

מלי לסקר, "אקפראסיס", אוצרת: חניתה אליצור, בית האמנים גבעתי 17, ראשל"צ עד 28.11.2020

הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות  בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת:  אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.

קיר ימין   – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.

IMG_20201123_124637

קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.

שכבות הזמן (1)

בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.

DSCN9420

 

תקשורת

ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.דיוקן

לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.חרוט_1

התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.

DSCN9412

לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.

IMG_20201123_124624

בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.

וונוס_2

תודה לאמנית מלי לסקר ואוצרת התערוכה חניתה אליצור על המפגש עמן

[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1

אנה פרומצ'נקו 245, אוצר: יאיר ברק, חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן, כניסה מרחוב אילת 33, סמטת שלוש 6, 11.9.2020 – שלהי נובמבר 2020 בקירוב

 

אל תערוכתה של האמנית אנה פרומצ'נקו 245, שם חידתי ומעורר סקרנות, הגעתי זמן קצר קודם לסגר הנוכחי.

בתערוכה, המוצגת בשני מפלסי חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן ומתייחסת לשבר ביחסי אדם/טבע, שלושה רכיבים:

בקומה הראשונה – מיצב וידאו מונומנטאלי, המוקרן בו זמנית על שלושת קירות החלל.

Anna_002 (1)

במפלס העליון – האובייקט והדימוי המצולם שלו – יציקות אפוקסי דמויות כוורות, בצד שלושה תצלומים גדולים של האובייקטים הפיסוליים של פרומצ'נקו. אוצר התערוכה יאיר ברק רואה בהם מיצב אחד, שלושה הדהודים חזותיים וחומריים של אובייקטים נעדרים.

Anna_001 (1)

P1012249

אתייחס תחילה, לעבודת הווידאו "החפיר", עבודה מפעימה ומתעתעת. מתעתעת, שכן לעיני, כצופה נגלו תחילה דימויים, שהזכירו לי דימויי מערה קמאיים, דימויים שאפפו אותי וגרמו לי לתהות, מהם, ולתחושה של ציפה/ניעה בה בעת, ומהי המציאות בה אני שרויה, סטטית/דינמית, אור/אפלה?

Anna_003

119485720_2640381022958635_2697205412345046943_n

דימויים אלה, שנלקחו ונוכסו מן הכוורות ששימשו לאמנית פתיח למחקר בן שנתיים, נושאים עקבות, עקבות של דבורים "שנכלאו", נטמעו בדפנות כוורת זו או אחרת, עקבות של חלוף הזמן, ומטעניו.

הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו.[1]  וכדבריה של פרומצ'נקו "אנו עוברים חוויה של הזרה ושל שינוי קנה המידה, לוח עץ של 50 סנטימטרים הופך לקיר של 10 מטרים בלי היכולת לזהות לאיזה מקום הגעת אליו".

119433448_2640381846291886_3492510546946043409_n

תחילת סיפור המעשה, מספרת פרומצ'נקו: "מאחורי הבית, בסוף הגינה הפורחת, עמדה לה ערמת הכוורות הישנות ששימשה לביום סדרת רשת של אחד מבניה, וחיכתה לפינוי המובטח. אחת עשרה כוורות ישנות נזרקו בחצר האחורית שלנו […] הקיץ חלף, הסתיו והחורף גם. הגיע האביב וערמת הכוורות עדיין לא פונתה. החלטתי לעשות מעשה, לא לחכות יותר לבני ולזרוק אותן בעצמי. ברגע שהרמתי את הכוורת הראשונה, הבנתי שנפל לידי אוצר מופלא. ברגע אחד התגלה לפניי מיקרוקוסמוס המקפל בתוכו את כל גלגוליו: בנייה, עשייה, פריחה דעיכה וכליה.

ובאחת, ערמת הכוורות העזובות הפכה לסובייקט, ל"נושא" שלי. התחלתי לחקור מקרוב את "טביעות הכנף" של נחיל הדבורים. פנים הכוורות הנטושות העידו על סיפור שלא סופּר, על היעלמות ושינוי. עולם בלתי מוכּר אך שלם".[2]

הדבורים והמשך קיומן בעולמנו, מעוררות שיח ניכר בעשור האחרון. צפריר רינת, מתייחס במאמריו ל"דו"ח מטעם האו"ם המתריע כי 75% מגידולי המזון בעולם תלויים בהאבקה על ידי בעלי חיים, רבים מהם בסכנת הכחדה. הבריאות שלהם קשורה באופן ישיר לרווחה שלנו".[3]

ברק, אוצר התערוכה מציין: "הדבורים היו מאז ומעולם מוקד משיכה ואיום, כלי כלכלי ואקולוגי וגם מושא למיתולוגיות ולהתייחסויות סימבוליות. ככלל, בעלי החיים היו לאורכה של ההיסטוריה מושא מרכזי לפולחן, לניצול ולמחקר".[4]

בקומה העליונה מוצגות יציקות אפוקסי בצד צילומים.

במרכז החלל מוצבות יציקות אפוקסי דקות ושקופות דמויות כוורות. ביציקות אלו המוצגות על כנים שקופים יש לאור העובר דרכן תפקיד משמעותי, כשם שלעקבות הזמן המצויים בהן.119443436_2640382032958534_8900357118069405097_n

אנה פרומצנקו,החפיר, 2020, הדפסת דיו פיגמנטי

בשלושת התצלומים, ייצוג של יציקות האפוקסי, ערמה האמנית כוורות זו על זו כמעין מבנה אדריכלי. בצילומים מופיע הדהוד למספר 245: "קראתי לתערוכה 245 על שם הכוורת שמצאתי ואותה חקרתי וצילמתי במשך שנתיים. המיספר מספר לנו את סיפור המישטור והתיעוש של הדבוראות בעולם. הכנסת החלות לתוך הכוורות התעשייתיות דומה לגידול העופות והבקר הברוטלי. גון ברג'ר כתב שהיחס לבעלי החיים הטרים (השפיעו במידה רבה) את היחס לבני האדם. בסופו של התהליך, גורס ברג'ר, הוא הפיכת החיות ובני האדם ליחידות מבודדות של יצרנות וצריכה".[5]  P1012249

P1012249

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.[6]

היעדרן של הדבורים ממרחב הכוורות מוחשי בעבודות. היותן בגדר נוכח/נעלם מופיע כאמור כעֲקֵבוֹת בעבודת הווידאו כשם שבעבודות בחלל העליון.

בימים המורכבים של הסגר הראשון והשני, ניתן היה לראות איך מערכות אקולוגיות בטבע מתחילות להשתקם ולשגשג; אוויר צח, להקות ציפורים, בעלי חיים (תנים ואחרים) האוזרים עוז ומגיעים לחצרות הבתים. נראה שהטבע דורש מאיתנו – אתחול והתכווננות מולו.

תודה לאנה פרומצ'נקו על השיחה עמה, ועל המידע

[1] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.

[2] טקסט של האמנית.

[3] צפריר רינת, הדבורים נעלמות והסכנה לגידולי המזון גוברת", הארץ, 2.3.2016, https://www.haaretz.co.il/science/.premium-1.2869720 ; צפריר רינת, דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ, הארץ, 6.5.2019, https://www.haaretz.co.il/news/world/.premium-MAGAZINE-1.7209222

[4]  ציטוט מטקסט התערוכה

[5] ציטוט נוסף מופיע בטקסט התערוכה מידי האוצר יאיר ברק. ג'ון ברגר, :למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, תל אביב: הוצאת פיתום, 2012.

[6] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19.

יוסף שליין – יוסל ברגנר, על יונקים וציפורים, תערוכה, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, אוצרת אירית לוין, 16.11.2019-24.10.2019

13.jpg

 

בחלל הגלריה בבית האמנים מוצגים פסלים ורישומים של יוסף שליין, יונקים, ציפורים וגם דמויות אדם בדיאלוג ובהרמוניה עם שלוש עבודות של יוסל ברגנר. עבודותיו של שליין, פסלים ורישומים כאחד, תמציתיות, ובחלק מהרישומים המוצגים היונק או הציפור מוצגים  בקו אחד או שניים בלבד.4

במפגש עמה סיפרה אירית לוין על שיתוף הפעולה בין שני היוצרים, שתחילתו בחברות קרובה ורבת שנים בין השניים (השניים הוצגו בתערוכה שעסקה בבעלי חיים ובעיקר בציפורים, בבית האמנים, ירושלים, 2001). יוסל ברגנר האמן והאדם! נהג לשתף פעולה ולטפח אמנים, וכך גם בנוגע לעבודותיו של חברו שליין, אנטומולוג, פרופ' לפרזיטולוגיה, המפסל מצעירותו. 16.jpg

במבט ראשוני התחושה שעולה מפסלי החיות של שליין, היא השראה מרוח הפיסול ה"כנעני", הן זה שרווח במקומותינו בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך גם באנלוגיה לפיסול הכנעני הקדום. הפסלים נוצרו במגוון חומרים: עץ, אבן, ברונזה, אפוקסי ועוד. מבטו החוקר של שליין, הידע שרכש בנושא זה בעת שהותו בשטח, במדבר ובצפון הארץ והקשר העמוק לטבע, לחי ולצומח, ניכרים בעבודות.22.jpg

"פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית". כתבה דורית קדר. "הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק […] עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט. בד בבד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת".[1] 11.jpg

"כשאתה מתבונן בפסלי החיות של יוסף שליין אינך יכול שלא להבחין ברגישותו לאינסטינקטים הפועלים בבעלי החיים האלה, וביכולתו לתרגם אותם ולתת להם צורה בחומר".[2]

ואכן בעבודותיו לוכד שליין את מהותה של החיה, את המתח בין תנועה לקיפאונה, את דריכות הגוף בעת יציאה לטרף, מגננה ומלכוד, את השאגה הכלואה הבאה לידי ביטוי בפה הפעור במעין יללה. היכרותו של האמן עם אנטומית הגוף אף היא ניכרת ביצירה – פירוק ובנייה אנליטית קפדנית של שלדיות הגוף, מבנהו ויציבתו.

יצירותיו של יוסל ברגנר מסדרת "חפצים כועסים" משנת 2001 הוצגו בעבר בתערוכה המשותפת לשליין ולו בבית האמנים ירושלים – רישומים על בד, מרביתם בפחם, שצוירו בתגובה על עבודותיו של שליין.IMG_20191113_125534.jpg

"מאחורי הדימוי החזותי מסתתר תמיד ה"מחקר" של ברגנר בנושא נפש האדם, אין דבר שקשור בהתנהגותם של בני אדם שאיננו מסקרן ואיננו נבחן בדקדקנות […] אם כי מתוך אמפתיה אנושית במעבדת הנפש שלו."[3] IMG_20191113_125629.jpg

בסדרה הצייר נוטל ממאגר הדימויים המוכר שלו – חפצים חסרי בית וציפורים הנמצאים בתנועה ובסחרור, חגים סביב חפץ אחד במרכז הקומפוזיציה לקראת התנגשות צפויה. דרך דימויים אלה ברגנר מתעד את עצמו בסביבתו.IMG_20191113_130511.jpg

חיותיו של שליין שונות מבעלי הכנף האבודים והמסויטים של ברגנר, ומפנות מקום להיכרות בחיה ללא האנשת יתר.IMG_20191113_130542.jpg14.jpg

תודה לאירית לוין, על המפגש ועל חומרי התערוכה

 

 

 

 

 

[1] דורית קדר, "חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת," על המשמר",  17.02.92.

[2] כרמלה רובין, יוסל ברגנר: רישומים על בד; יוסף שלין: פסלים (קטלוג התערוכה; ירושלים: בית האמנים, 2001). אוצרת: אירית לוין.

 

[3] רובין, שם.

4.jpg

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט

 

בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

פסלו של סימס, אבי הגינקולוגיה שערך ניסויים בשפחות, הוסר

anarcha3-67b6293f378c18ebc2ce5215ba6dab6f9cf24a10-s800-c85.png
Illustration of Dr. J. Marion Sims with Anarcha by Robert Thom. Anarcha was subjected to 30 experimental surgeries.
Pearson Museum, Southern Illinois University School of Medicine

 

העיר ניו יורק הסירה את פסלו של ג'י מריון סימס, גניקולוג בן המאה ה-19 שערך ניסויים בשפחות, מהפדסטל בסנטרל פארק.

הפסל יועבר לבית הקברות בברוקלין, היכן שסימס, שלעתים נקרא "אבי הגניקולוגיה", קבור. לוחית מידע חדשה תיווסף הן לפדסטל הריק והן לפסל שהועבר, והעיר עומדת להזמין יצירת אמנות חדשה שתקף את הסוגות שהועלו בעקבות "המורשת" של סימס.

הפסל מעשור 1890 הוצב באזור האקדמיה הניו יורקית לרפואה ב-1934, עם לוחית המללת את "ההישג הנפלא" של סימס. סימס ערך ניסויים פולשניים ואכזריים בשפחות שחורות וזאת על מנת למצוא פתרונות לבעיות וגינליות בקרב נשים לבנות בנות המעמד הבינוני. הניסויים בוצעו ללא הרדמה, וללא משככי כאבים שכן כפי שטען "נשים שחורות אינן חשות בכאב כמו אנשים לבנים".

בינואר, ועדה עירונית שבחנה את המונומנטים הקונטרוברסליים בעיר ניו יורק המליצה שפסלו של סימס יועתק למקום אחר.

gettyimages-947575824_wide-23e13e4a3ab9e1bfb94a0bba90f18cf38a7f2930-s800-c85
A statue of surgeon J. Marion Sims is taken down from its pedestal in Central Park on Tuesday. A New York City panel decided to move the controversial statue after outcry, because many of Sims' medical breakthroughs came from experimenting on enslaved black women without anesthesia.
Spencer Platt/Getty Images

Domonoske, C. (2018, April 17). RE: 'Father of Gynecology, 'Who Experimented on Slaves, No Longer on Pedestal in NYC. Retrived From https://www.npr.org/sections/thetwo-way/2018/04/17/603163394/-father-of-gynecology-who-experimented-on-slaves-no-longer-on-pedestal-in-nyc?utm_source=Breakfast+with+ARTnews&utm_campaign=ec9f78bbcd-EMAIL_CAMPAIGN_2018_04_17&utm_medium=email&utm_term=0_c5d7f10ceb-ec9f78bbcd-293489733

ונדליזם, הושחתה המזרקה של ניקול אייזנמן במינסטר

Nicole Eisenman, Sketch for a Fountain (2017). Photo: Henning Rogge

בירה, כיכרות לחם, ומטבח וסטפלי מסורתי הינם חלק מהדרכים שבהן תושבי מינסטר אוספים כסף על מנת לרכוש את פסל החוץ משל ניקול אייזנמן שהפך לסצנת פשע במהלך תערוכת פרוייקט הפסול בשנה שחלפה.

קבוצת תושבים בעיר מינסטר, גרמניה, בראשותה של דילרית האמנות מריה גלן והפסלת סנדרה סיברנגל, מנסים לאסוף 1.2 מיליון יורו לפרויקט הפיסול של ניקול איזנמן, מחצית הסכום נאספה מתושבים מקומיים. העבודה הוצגה בפרק המרכזי במהלך פרויקט פיסול הנערך אחת לעשור במינסטר, והסתיים ב-1 באוקטובר 2017 ומנה יותר מ-650,000 מבקרים.

מבשלת שיכר מקומית, Pinkus Müller, פיתחה Fountain beer" מיוחדת בעיצובה של אייזנמן. על כל ארגז שנמכר, מועבר יורו לקרן המזרקה והחברה תעשה "מצ'ינג" של כך. "רצינו לעשות משהו שיעלה את המודעות ויגרום לאנשים לדבר", אמרו במבשלה.

בזו הפעם השנייה, המזרקה של ניקול אייזנמן לפרויקט הפיסול במינסטר- Skulptur Projekte Münster הושחתה. האמנית והמגזין המקוון Alles Münster דיווחו שעל העבודה, Sketch for a Fountain, 2017, מזרקה מגבס וברונזה העשויה מקבוצת דמויות אנדרוגיניות, רוססו בצבע צלב קרס, פאלוס ותיאורים נוספים בערב ששי. המשטרה חוקרת.

בדף הפייסבוק הפרטי שלה, אייזנמן הציגה הערה העוסקת באירוע בהקשר לעליית הימין הקיצוני בגרמניה. המסר שלה שהועבר לARTnews  לשם פרסום אומר:

"בלילה שעבר היצירה שלי בפרויקט הפיסול מינסטר רוססה בצבע עם דימויים של צלב קרס ואחרים, ובנוסף שברו את משאבות המזרקה. זאת בסמוך מאוד לבחירות בגרמניה בהן צפוי שמפלגת הימין הקיצוני AFD תכנס לפרלמנט הגרמני… נאצים ממשיים ברייכסטאג הגרמני לראשונה מאז קץ מלחמת העולם השנייה".

מוקדם ביולי 2017, העבודה של אייזנמן, המוצבת בטיילת הסואנת של העיר, הושחתה, וראשה של אחת הדמויות הוסר. ביום שני השבוע הקבוצה מאחורי פרויקט הפיסול במינסטר התייחסה להשחתה לאחרונה, והצהירה, "אנו מתעבים ביותר אלימות מעין זו ומבינים שזו התקפה כנגד ערכים אותם מייצגת היצירה" – שעוסקת בדעות והתייחסויות ל"פוליטיקות גוף דו-משמעיות ולא נורמטיביות". הם גם הצהירו שפסלה של המשוררת הפמיניסטית בת המאה ה-18 –  Annette von Droste-Hülshoff המוצב בסמוך כוסה בגרפיטי.

"שתי העבודות נחשפו לצורה פשיסטית של אלימות, אלימות שהומואים, טרנס, ודו-מיניים נאלצים לעמוד ולהתמודד עמה בחיי היום יום הממשיים במקומות שונים", נאמר בהצהרה. "אנו מבטאים את הסולידריות שלנו עם אנשים מכל זהות מינית או צבע ואנו מגנים את התעמולה הרצחנית של כל מפלגות הימין".

ניקול אייזנמן הינה אמנית יהודיה אמריקאית הידועה בציוריה המנכסים יצירות אמנות קאלסיות ומודרניות כאחד. בעבודותיה מופיעה התייחסויות לקומיקס, מיניות, פרסומות ועוד.

Hickley, C.(2018, March 14). Re: Beer and bread rolls for a vandalized sculpture in Münster. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/beer-and-bread-rolls-for-a-vandalised-sculpture-in-muenster