קוראת לאלה, אוצרות: קורל דביר ומיכל סבר, מוזיאון בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, פתיחה מחודשת יוני-נובמבר 2020

IMG_20200617_130208
מבט אל עבודתה של מרים כבסה

בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!

בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגותהסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".

ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.

האמניות המשתתפות בתערוכה:
חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss.

בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.

המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.

קיאן-מתוך-״חדר-משלי-״-2019.-תמר-קרוון
תמר קרוון

מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".

IMG_20200617_124640
מרים כבסה מסבירה על עבודתה

מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]

IMG_20200617_124945
מאיה אגם

אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.

אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי

מתייחסת כאן לאמניות נוספות:

רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.

מדוזה-רותם-לבל--628x1024
רותם לבל

רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.

עותק של רונית פורת , ללא כותרת, 2019
רונית פורת

רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.

IMG_20200617_130505
רני ששון

רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".

העבודות המעוררות איזכור לבשר "חי" ולגופניות, פתייניות ומרתיעות כאחד. שפע ועושר בצד אנלוגיה לקמילה ולארעיות.

עותק של roni landa-3
רוני לנדה
IMG_20200617_133051
מבט אל עבודותיה של רוני לנדה

שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.

שגית-זלוף-נמיר-מתוך-״אישה-יושבת-״-3
שגית זלוף נמיר
IMG_20200617_130438
כרמי דרור

 

לכו לראות!!!

 

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99

עושות היסטוריה, פמיניזם בעידן הטרנס-לאומיות, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, אשכול תערוכות. אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד, אוצרות שותפות: רויטל סילברמן-גרין, ענת מרטקוביץ',מיכל שקנאי, 20.6.2020-21.12.2019

אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 1.jpg
אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 

במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, מוצג אשכול תערוכות חדש וחשוב שעניינו "פמיניזם בעידן הטרנס- לאומיות". סוגות וזהויות העוסקות בפמיניזם, מגדר, זהויות היברידיות, האלה הגדולה ועוד. העבודות מידי אמניות (בעיקר) אך גם אמנים, מהארץ ומהעולם, עשויות במגוון מדיה. 

האוצרת סבטלנה ריינגולד: "במוקד אשכול תערוכות זה עומדת השאלה: האם לאחר מאבק פמיניסטי ממושך אכן התרחש מהפך באשר לתפיסה המסורתית אודות תפקוד המינים במרחב הפוליטי? אשכול התערוכות מבקש להציג את הדרכים שבהן האמניות משתמשות כדי ליצור מרחבים חדשים של חירות ולהתמודד עם הסדרים ממגדרים של כוח. ובנוסף, האם נשים יכולות לכונן היסטוריה אלטרנטיבית ולהוביל בעתיד מהפכה אמיתית"?

קריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan) משוררת ונציאנית (1364 בקירוב-1430) התבטאה בכתיבתה (הגות, פרוזה, מוסר, שירה, בלדות)  כנגד תפיסות מיזוגניות וממגדרות. הספר הידוע שביניהם הוא "עיר הגבירות" (1406 בקירוב) המספר על נשים גדולות בהיסטוריה האנושית, ומבקשת להגן על נשים בחברה.

ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך כתבה ב-1976 אמירה אותה אימץ השיח הפמיניסטי: "נשים שמתנהגות כיאות עושות לעתים רחוקות היסטוריה". עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון למזער ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים; כלומר הרצון "לְנַחְמֵד" נשים,  ולקשר אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

אשכול זה כותבת ריינגולד: "בוחן את האתגרים העומדים בפני הפמיניזם העכשווי, בשאיפתו להציע פלטפורמה אקטיביסטית שתאפשר לקיים דיאלוגים משמעותיים בין קבוצות ולגבש ידע פמיניסטי חדש".

את פני הבאות/ים למוזיאון מקדמת עבודתה המונומנטלית של אייריס קנסמיל,  אמנית חזותית הולנדית ממוצא סורינאמי, אשר גוף העבודות שלה כולל ציורים, רישומים ומייצבים.

אירייס קנסמיל - צלם גריט שראורס.jpg
אייריס קנסמיל, צילם גריט שראורס

באשכול מספר תערוכות:

התערוכה "נלחמות בגורלן" מבקשת לבחון ייצוגי נשים בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי, בדגש על מדינות העולם השלישי והעולם השני לשעבר, ולהציג ביקורת פמיניסטית נגד הגלובליזציה והקפיטליזם המערבי השולט. משתתפות: טניה אוסטוג'יק, וננה בוריאן, יעל ברתנא, טליה הופמן ודגנית אליקים, אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_120307.jpg
וננה בוריאן

התערוכה "סולידריות כדרך פעולה" עוסקת בקריאה לסולידריות נשית, כנגד התחרות ביניהן המשקפת הפנמה של עולם גברי. האמניות מביאות חזון פמיניסטי רדיקלי, התומך בשיח סולידרי בין הצפון הגלובלי והדרום הגלובלי. משתתפות: רעיה ברוקנטל, טליה הופמן, אריאן ליטמן, ענבל מנדס פלור, שירין נשאט, שירלי סיגל, ארהמאיאני פייסל, מאשה רובין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים" מציגה דמויות של בת הכלאיים, המפלצת ו"האחר", המשקפות את הזהות הדינמית בתרבות העכשווית, כזירה פלאית שמאפשרת התבוננות חדשה על הגוף. משתתפים/ות: בוריאנה רוסה, אנה ים, מאירה גרוסינגר, רועי ויקטוריה חפץ, סטלארק, אסף רהט. אוצרת: רויטל סילברמן גרין.

אסף רהט 1 - צילום רוני קאופמן.jpg
אסף רהט, צילום רוני קאופמן

התערוכה "מין זה שאינו אחד" מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות. משתתפות: קת'ה בורקהארט, מישל סילוונדה, קלוד קאהון, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

קלוד קאהון 01.jpg
קלוד קאהון

בתערוכה "העולם הלוהט" האמניות מייצרות מציאויות אחרות בייצוגי נוף שנדמה כאילו נלקחו מעולם אחר, אך נטועים במציאות היומיומית. כך הן חותרות תחת עולם שעוצב על ידי התודעה הגברית, המערבית והלבנה. משתתפות: אפרת גל־נור, נעמה רוט, מאיה אטון, אלהם רוקני. אוצרת: ענת מרטקוביץ'.

IMG_20191219_124556.jpg
אפרת גל-נור

בתערוכה "האלה האם" מוצגות עבודות של ארבע אמניות ישראליות. יצירתן נקשרות למיתוס של "האלה האם" ומשקפות התייחסות לעידן המטריארכלי עתיק, כחלק ממגמה פמיניסטית עכשווית. משתתפות: ביאנקה אשל גרשוני, מיכל בלייר, אביגיל שקלובסקי, ציפי גולדשטיין. אוצרת: מיכל שכנאי.

IMG_20191219_123311.jpg
ביאנקה אשל גרשוני

אמניות המציגות פרויקט יחידשרון לוקהרט, אייריס קנסמיל, איזבלה וולובניק, בוריינה רוסה, יעל מאירי, רונה יפמן. תערוכות אלו מציגות מגוון היבטים של התייחסויות לזהות נשית פורצת גבולות בעידן העכשווי ברחבי העולם. הפרוייקט של אייריס קנסמיל מגיע לחיפה הישר מהביאנלה בוונציה, שם ייצג את הולנד לשנת 2019. המיצב שלה קורא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

IMG_20191219_134409.jpg
איזבלה וולובניק

בפוסטים באים אבקש להתייחס למספר תערוכות באופן פרטני יותר.

תודה למוזיאון חיפה לאמנות עכשווית ולכל המעורבים בדבר על חומרי התערוכה.

 

חנה לוי: הפָּנים שלי, אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי, 'זמן דיוקן', מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21 בספטמבר , 2019 – 1 בפברואר, 2020

מראה הצבה 1

התערוכה "הפָּנים שלי"[1] מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית.

בתערוכתה של הציירת חנה לוי (2006-1914), מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, ומציב את דמות האישה במרכז יצירתה. לוי נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – (ולעתים גם נשים אנונימיות) המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה [2].מראה הצבה

גדעון עפרת מציין ברשימה על עבודתה של לוי את הדיוקנאות העצמיים הרבים שהחלו להופיע ביצירתה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.[3]  לוי עצמה מספרת באותה כתבה כי בשנות השלושים והארבעים הרבתה לצייר ילדות, ובשנות הארבעים נוספו גם "כמה נשים מבוגרות. מעניין, גברים כמעט לא. אולי רק את יצחק (בעלה). לא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל רציתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה. כמו היום. בעצם לא השתניתי הרבה".[4] "אפשר שבדבריה אלו טמון רמז, גם אם קלוש", כותבת חינסקי אמיתי, "להעדפה אינטואיטיבית של נשים כמודלים – העדפה שקיבלה ביטוי כבר בשנים המוקדמות של עבודתה, ושוב שנים רבות אחר כך".

האוצרת מציינת שיש לציין שבשנותיה הראשונות בארץ היה הדיוקן נושא מרכזי בעבודותיה של לוי, אך מסוף שנות ה־ 40 ואילך ראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית – ומקומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נקשר בתהליכי ההפשטה שחלו בו. [5] ב-1974 הצטרפה לקבוצת "אקלים" שזוהתה עם ציור הנוף הישראלי. בד בבד, המשיכה כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות.

במהלך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, זכתה לוי להערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים הרחוקים מטבורה של סצנת האמנות הישראלית  הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", [6] אך בה בעת הצביעה בכך, במובלע,  גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים, נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין,  עד ששבה מעט לתודעה בשנים האחרונות, הודות לשתי תערוכות קבוצתיות שהציגו מקבץ מצומצם של עבודות נוף ודיוקן שלה: "12 אמנים: מבט שני", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, אוצרת: אירית הדר  ו"הסיפור שלה" (העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל ובית האמנים, תל-אביב, 2016, אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי).IMG_20191015_121414_Bokeh.jpg

לוי, נולדה בברלין, והחלה את דרכה האמנותית כציירת דיוקנאות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה לארץ, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. לאחר מכן עברה להתגורר בפתח תקווה ובתל־ אביב. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא" שפעלה ביישוב זה בשנים 1941-1938  שעם חבריה נמנו, בין היתר שמשון הולצמן, אביגדור סטימצקי וציונה תג‘ר (שעל קשר אתם תמשיך לשמור עוד שנים רבות). במוצא הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, אף הוא מחברי הקבוצה, וב-1944 נישאה לו. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת. ב-1995 עברה לוי להתגורר בשרון , בקרבת בני משפחתה.

חינסקי אמיתי כותבת: "לוי עצמה והכותבים עליה כמעט אינם מתייחסים לנוכחות הנשית ביצירתה. לוי השתייכה לדור של אמניות שהיו מקורבות לאמני "אופקים חדשים" ופעלו תחת צל השראתם, אגב הקפדה על שוויוניות מגדרית והתעלמות מכל אזכור מכוון של היבטים נשיים ביצירתן. בנוסף, ברוח התקופה דאז, יש בטקסטים על יצירתה תיאורים שיפוטיים המסמיכים כוח ועוצמה ציוריים לגבריות, דוגמת "רושם של כוח ציורי עצום וגברי הולך ומתבלט בתמונות השמן שלה",[7]  או התייחסות לתקריבי הגוף שלה כ"הצהרה 'גברית' של אמירה 'נשית".[8]

תיאוריות פרשנות פמיניסטית עלו בארצנו בשנים מאוחרות יחסית, והתמקדו בתחילה בעיקר בדור הצעיר של אמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים והשמונים. מכאן נראה שבשנות פעילותה של לוי לא הייתה רוח התקופה בשלה לבחון את עבודותיה מנקודת מבט מגדרית.

ב־ 1975 נפטר בעלה יצחק, פרידה עצובה וכואבת. מתקופה זו ואילך הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמותה. החל בסוף שנות ה-70 החלה לצייר סדרת תקריבים של פניה תחת הכותרת הפָּנים שלי (My Face)  אותה כתבה בצידו האחורי של כל ציור; בעל פה, כינתה אותם "הפנים המלוכלכים שלי"[9] בעבודות אלו הלכה והתפוגגה ההפרדה בין דיוקן ורקע,, ותווי הפנים עברו פירוק, הפשטה ולעיתים מחיקה כמעט מוחלטת, עד שקשה להבחין בינם לבין ציורי הנוף של האמנית.

בציורים מאוחרים בסדרה זו ערבבה בצבע חול, וכך יצרה בדימויים המונוכרומטיים הללו מרקם מחוספס וסדוק, שהקרין תחושה של התייבשות, קילוף ופציעה  השימוש בחול רווח גם בטיפול הנועז והחשוף של לוי בגוף הנשי. שילוב האדמה המקומית – ובפרט זו של נוף חייה – בחומר הציור נושא משמעות כפעולה מושגית, המהדהדת את הקשר העמוק שלה למקום. ניתן אף לראות הלימה בין תהליכי הבלייה והשחיקה של הטבע, שגרגירי החול הם תוצר שלהם, לדימויים המשקפים תהליכי זקנה ומודעות לחידלון ולסופיות. דומה שבזאת פורמת לוי את ההבחנה לא רק בין הנוף והדיוקן בעבודתה, אלא גם בין מעשה הציור והחיים עצמם.

ולסיכום, כפי שמציין צבי תדמור: עיזבונה של לוי מלמד כי ציירה בשנים אלו בעיקר נשים, חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה. לוי העמידה אותן, חשופות ובודדות, בחלל ריק ומופשט. לדבריה, לא ניסתה ליצור דמיון בין הדמות המצוירת למציאות וגם לא חשבה על אופייה של הדמות. "אני מחפשת ומוצאת את גורם ההפתעה", אמרה, "וכשהוא ישנו, אני מרגישה שנכנסתי לתוך נשמתו של המודל".[10]דיוקן.jpg

על רקע זה, מעניין להתבונן בדיוקנאות של חברותיה הציירות, לאה ניקל (1966)IMG_20191015_120907 ופאולה רוזט הולצמן (1991), שבהם הבליטה במרכז התמונה את ידי היוצרות, כהצהרה על זהותן כציירות. ציור נוסף, של דמות מצועפת ואניגמטית שכפות ידיה הגדולות מוצגות בלב הציור, (1987) הוא כנראה דימוי של ציירת, אולי לוי עצמה, התובעת את הזכות ליצירה.דיוקןעצמי11.jpg

תודה לאוצרת התערוכה רותי חינסקי-אמיתי על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר.

[1] תודותיה של רותי חינסקי-אמיתי לרות מרקוס על הצעתה לשם התערוכה.

[2] בשנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים, הציגה כמה תערוכות יחיד שהוקדשו לדיוקנאות ולדמויות, ואף השתתפה בתערוכות קבוצתיות בנושא הדיוקן. בשנים אלו ציירה לוי גם דיוקנאות של גברים (ביניהם סם לימן, בעלה של לאה ניקל, הצייר אהרון גלעדי, וכן מעט מודלים גבריים), אך לא בכמות ובאינטנסיביות שאפיינו את טיפולה בדמויות נשים. לוי לא הותירה אחריה טקסט המסביר את התמקדותה בדמות הנשית בשנים אלו, ולכן קשה לדעת מה היו מניעיה לכך.

[3] גדעון עפרת פרידלנדר, "הגן הנעול של חנה לוי", הארץ, 20.11.1981 , עמ‘ 23 .

[4]  שם, עמ‘ 22 .

 

[5] בספר סיפורה של אמנות ישראל מוזכרת לוי כאחת מטובי אמני ההפשטה. ר‘ בנימין תמוז, דורית לויטה

וגדעון עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל , תל-אביב: מסדה, 1980, עמ‘ 120 .

[6] לאה ניקל מצוטטת בתוך: אירית הדר, 12 אמנים – מבט שני, קט‘ תערוכה, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, עמ' 16

[7] אוה גולדמן, "תערוכות בחיפה", הארץ, 11.12.1964 .

[8] גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך דליה לוין )עורכת), חנה לוי: עבודות

1990-1940, קט‘ תערוכה, פתח תקוה: מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 1991, ללא מס‘ עמוד.

[9] אירית מילר, "בין פנים וחוץ, חנה לוי: עבודות", 1990-1940, סטודיו, מס‘ 29, ינואר1992, עמ‘ 49 .

[10] לוי מצוטטת בתוך צבי תדמור (עורך) דיוקן, תל-אביב: אמנות לעם, המדור לאמנות, 1989, עמ' 18 .

 

סְפֶרָה Sphere מירב הימן ואילת כרמי, תערוכה, גלריה שכטר, מרכז נווה שכטר, אוצרת שירה פרידמן 13.4.2018-27.5.2018

התערוכה סְפֶרָה פרי שיתוף פעולה זו הפעם השלישית[1] של מירב הימן צלמת ואמנית וידיאו ואילת כרמי, ציירת, מוצגת בגלריה שכטר,  מרכז נווה שכטר, תרבות ואמנות יהודית עכשווית.

בתערוכה המבקשת לבחון את המינוחים "זמן", "זמן נשי", "זמן גברי", מעגליות, נשיות, יחסי כוח והיררכיה, נחשפים הצופים הנכנסים למרחב הגלריה לקול ולדימוי בסרט ווידיאו המוקרן על הקיר. מקהלה בת חמש נשים חן, סמירה, עינב, נעם, אלמה משמיעה יצירה "תלויה בזמן" Time specific, אשר נוצרה בתגובה על מצוות "ספירת העומר". הנשים המוצגות על רקע של חממה נעות ומסתובבות על מתקן שנבנה עבורן.

IMG_20180720_105302.jpg

"ספירת העומר" מתייחסת למצווה שמקורה בספר ויקרא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה". ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז. ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין חגי האביב היהודיים: פסח ושבועות.

על היצירה סְפֶרָה  והקשרה בזמן, זמן נשי ושיח פמיניסטי, כותבות האמניות הימן וכרמי: היצירה נוצרה כמענה להדרת נשים מן המצווה, ותוך כדי התייחסות לתופעה של הדרת שיר נשים במרחב התרבותי הישראלי כיום. כמו ב"ספירת העומר", כל אישה מבין הנשים השרות, משלימה ארבעים ותשעה סיבובים תוך כדי ספירה מ-1 עד 49 בשפות עברית, ערבית, אמהרית ואנגלית. המנגינה שהן שרות מבוסס על "מוזיקת הספירות" – התייחסות לאמונה שרווחה ביוון העתיקה שגרמי השמיים – השמש, הריח והכוכבים משמיעים צלילים תוך כדי תנועתם ברקיע. על בסיס אמונה זו יצרה המלחינה מעיין צדקה את 'שירת הספירות' שבפי הדמויות.

IMG_20180720_105237.jpg

המקום בו מתרחשת שירת המקהלה הינו מקום מגונן המצוי מעבר לזמן הרגיל. בספרה זאת מתרחשת ספירת הנשים, המעלה על הדעת הן את הקשר לעולם הביולוגי הנשי ואת העולם שמסביב. בנשים השרות ניכרים בבירור אותות המאמץ, ההתמודדות עם הספירה והשירה תוך כדי הנעת הגלגל".[2]

על הגלגל[3] שנבנה כחלק מהפרויקט בן שלוש השנים, מורכבת מצלמה. הנשים מסובבות עצמן בעזרתו, ותוך כדי כך שרות, פעולה הדורשת מאמץ ניכר בצד מיומנות ווקאלית. המצלמה, מתעדת את המסע שעוברת כל אישה בעת הסיבוב והספירה. הנשים מוצגות על רקע חממה במעין אנלוגיה לרחם מקיף ומגונן. מקום המאפשר את שירת הנשים ללא כחל ושרק.

מושג הזמן, זמן כתודעה שבאמצעותה מייצרים סדר חברתי, נורמות, משטור ואבחנה בין "זמן נשי" לבין "זמן גברי" עומד בלב היצירה. האמניות  מבקשות לבחון את מושגי הזמן המעגלי המיתי המיוחס לעתים ל"זמן הנשי" ואת הזמן הלינארי, ההיסטורי והרציונלי המיוחס לעתים ל"זמן הגברי" במרחב נשי אוטונומי כחלק מתהליך אקטיביסטי תרבותי נשי.

הימן וכרמי מתייחסות למשמעות הדואלית של המילה סְפֶרָה ביוונית עתיקה; מחד, מובנה כדור, ומאידך מסמלת אזור שבו מתרחשת פעילות מסוימת. ועל כך הרציונל של היצירה: הסְפֶרָה המוצגת בתערוכה היא סְפֶרָה נשית, שאינה אוטופית, שכן במרחב הציבורי יש לאפשר לנשים להיכנס למרחבים טקסיים, להשתתף ולהשפיע.

יש לציין שיש המפרשים מצווה זו כ"מצוות עשה שהזמן גרמה" ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. הדעות חלוקות באשר לכך ואזכיר דעה אחת, דעת הרמב"ן  שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.[4]

בעבודת החלון, דרך יפו, מוצגות שתי מדעניות זהות בפעולת מדידה. הן יוצרות תמונת מראה בלבן/שחור בעודן ניצבות על גבי שעון אסטרונומי עתיק יומין. הדמויות מוצגות בתוך טבע המהדהד באופן שונה לכל אחת מהן. אדם, חי ופאונה חוברים יחדיו בעבודה זו היוצרת אנלוגיה לעבודת ויטראז'. ענפי הצמחייה וציפור חודרים ודוקרים את הדמויות. פנים וחוץ הופכים לישות אחת; החוץ – חודר אל הפנים ומשתקף בקרני שמש המגיעות המטילות צללים על רצפת הגלריה ומשנות את מהלך היצירה במהלך שעות היום. מכאן שמושג הזמן המסומל באמצעות השעון, אך גם באמצעות האור והחושך, קרני השמש והצללים המסמלים מישכה של היממה, בא אף הוא לידי ביטוי ביצירה זו.

IMG_20180720_105341.jpg

IMG_20180720_105406.jpg

עבודה נוספת, מוצגת בחלל הקטן והיפהפה המאזכר קפלה.

IMG_20180720_105437.jpg

בשיחה עמה, דיברה כרמי על חשיבות הצגת היצירה שהמוטיב המרכזי שבה הוא שירת הנשים במרכז נווה שכטר, המזוהה עם זהות יהודית".

תודה לאילת כרמי על המפגש ועל הטקסט

[1] הימן וכרמי עובדות יחדיו על פרויקט גדול שנקרא "שביל ישראל"; התערוכה הנוכחית הינה חלק מהפרויקט.

[2] מטקסט התערוכה

[3] הגלגל בעבודתן של הימן וכרמי, העלה בראשי מחשבות על קתרינה הקדושה מאלכסנדריה או בשמה האחר קתרינה הקדושה של הגלגל (גלגל העינויים שעמו היא מזוהה בנצרות).

[4] חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג, ספירת העומר, ויקיפדיה;  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8

 

"אנו חיים בתקופה ניהיליסטית, חלל ריק וריקני שנפתח כשהתקווה מוחלפת בפחד" תערוכה חדשה לקארה ווקר

13163.jpg

The Republic of New Afrika at a Crossroads, 2016. Photograph: The Cleveland Museum of Art, purchase from the J. H. Wade Fund, courtesy of the artist and Sikkema Jenkins & Co. © Kara Walker, photo: Jason Wyche 2016.54.a & b

עבודותיה של האמנית האפריקן-אמריקאית קארה ווקר עוסקות באופן אירוני וביקורתי בשאלות של היסטוריה, זיכרון, זהות אתנית וייחוד תרבותי בחברה פוסט-קולוניאלית ורב תרבותית, בצד שאלות של זהות נשית בחברה פוסט-פמיניסטית.

סט מסוים של ציפיות קיים בכל תערוכה של יצירותיה של ווקר, שיצירתה המעוררת מחשבה באשר לפער בין שחורים ולבנים באמריקה המקוטבת, מרעידה עולמות. ככזו, The Ecstasy of St Kara התערוכה החדשה של ווקר במוזיאון קליבלנד לאמנות, אינה מאכזבת. רישומים גדולים, אמיצים בגרפיט ופחם ממלאים שני חללים ומציעים קטלוג עגום של השפלה קשה. The Republic of New Africa at a Crossroads, יצירה ענקית בת שני פנלים מאזכרת שם של קבוצה שחורה אידיאליסטית ובדלנית, שבה הטרור קיים – רחם מדממת, דגלי הקונפדרציה מוכתמים בדם – עולים מערפל אפור; או Easter Parade in the Old Country, טריפטיך עצום ששיאו באישה אפריקנית, נעולה בקולר ברזל , מובלת בשרשרת הנתונה בידיו של איש לבן אדיש, ותינוקה נגרר מאחוריה.

ברם, אין זו ווקר שאנו מכירים. האמנית עלתה כמטאור ב-1994, בעבודה שנקראה Gone: An Historical Romance of a Civil War as it occurred between the Dusky Thighs of One Young Negress and Her Heart. כשהעבודה הוצגה ב-Drawing Center בניו יורק, הקהל נדהם מהקרע שבין הצורה שווקר בחרה להשתמש – דמויות-צלליות היכולות להיראות עממיות, בחירה שהינה  קשורה לתחום שבו בחרה –האמריקאי מהדרום, והתוכן שהיא עוסקת בו: אונס וביתור של נשים וילדים אפריקן אמריקאיות ע"י אדונים לבנים עליזים, וגברים שחורים שנרצחו בלינץ ונתלו על ענפי עץ.

ב-1996 קארה השתתפה כאחת מהאמניות הצעירות ביותר בקרן מקארתור (היא היתה בת 27). זו המסגרת לחקר ממושך שיהפוך לחותם המאפיין אותה – עיסוק במוראות החיים האמריקאים העכשוויים.

העבודה "האקסטזה של סט קארה" מרחיבה ומעמיקה משימה זו. התערוכה התפתחה ממענק מחקר באקדמיה האמריקאית ברומא, בה שהתה ברזידנסי מטעם Roy Lichtenstein Artist. ווקר כתבה במאמר מקדים לתערוכה שרזידנסי זה נתן לה ריחוק מבורך מהקטסטרופות המצטברות ביחסים הבין גזעיים בשנים האחרונות: רשימה גדלה של גברים שחורים צעירים שנהרגו ע"י המשטרה. ווקר החלה ליצור את כל העבודה שלה בתחילת שנה זו, כשעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון נראתה מרוחקת. כעת עם טראמפ המאתגר בנושא זכויות האזרח, עבודתה של ווקר מקבלת הילה "מפחידה" של ראיית הנולד.

מזועזעת מהקלות שבה גברים צעירים שחורים נהרגו ע"י המשטרה, האמנית נלכדה בחרדות של אומה אחוזת טירוף, והיא מציעה שהעלייה המהירה באלימות הופיעה בשל בחירתו של ברק אובמה לנשיאות, ומאחר והוא נתפס כאחר.

בתערוכה בקליבלנד, הנרטיבים של ווקר מערבים טיפול גרוטסקי בעבדות ובתהום החברתית שנפערה כאן וכעת, ותופסים שני חדרים גדולים מלאים בחוסר שקט עכור. תערוכה זו של ווקר כבעבר מוצגת עם אזהרה מתוכן מיני ואלים.

רישום עצום מידות, Securing a Motherland Should Have Been Sufficient מתאר אישה שחורה, חסרת חלק עליון, הולמת בציפורניה בשלד של ספינה עצומה. האזכור לתיבת נוח, ברור, אך ווקר מטעינה זאת במציאויות מכוערות. מחוץ למבנה, מצבור של גופות הן של חיים והן של מתים מתכחשים להבטחת הישועה שבספינה, מתפאורה כעורה לאידיאליזם "המרופט" של ההבטחה שלא מומשה של הדמוקרטיה האמריקאית.

וכך עבודתה של ווקר נראית פחות כביקורת של הסדר החברתי הפגום, ויותר הבעת חרדה באשר למה שעלול לבוא. "אנו חיים בתקופה ניהיליסטית, חלל ריק וריקני שנפתח כשהתקווה מוחלפת בפחד", היא כתבה.

6774

Kara Walker at work. Photograph: Ari Marcopoulos

Whyte, M.(2016, November 22). Re:  Why Kara Walker's incendiary slavery art is as relevant as ever Murray Whyte. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2016/nov/22/kara-walker-ecstasy-st-kara-cleveland-museum-of-art

"גרילה גרלס"! תערוכה חדשה בגלריית וויטשאפל, לונדון

26422776

שלושה עשורים לאחר שהחלו לחשוף את אי-השוויון בעולם האמנות, קבוצה אנונימית של אקטיביסטיות פמיניסטיות עוטות מסכות שכונו "נערות הגרילה" עומדת להציג בתערוכה ראשונה המוקדשת להן בבריטניה.

הקבוצה תסקור בקיץ זה יותר מ-400 גלריות אירופאיות כדי לבדוק באם התערוכות וחקר תולדות האמנות במוזיאונים מייצגים שונות וגיוון.

זהו קרב שעדיין יש ללחום אותו, אמרה Iwona Blazwick, מנהלת גלריית ווייטצ'פל בלונדון, שהזמינה את "נערות הגרילה". "הייתי בקונסטמיוזיאום בבזל כשהן תלו מחדש את האוסף כולו מ-1900 להווה ואני חושבת שזו קבוצה בת חמש נשים. עצוב שזה עדיין הסיפור".

קבוצת "נערות הגרילה" הוקמה כקולקטיב בניו-יורק בשנת 1985. כל חברה קיבלה את שמה של אמנית מתה כפסיאודון; למשל, פרידה קאלו וג'ורג'יה אוקיף. בציבור הן מסתירות את הזהות שלהן מאחורי מסיכות גורילה.

האמניות, האשימו גלריות שאין ייצוג מספק לאמניות, ואת המבקרים שאינם כותבים דיים עליהן. פוסטרים נכללו "Do Women have to be naked to get into the Met Museum?"  וכן "It's Even Worse in Europe".

בלזוויק עבדה בטייט מודרן כשנפתח ב-2000 וכלל את "נערות הגרילה" בקטלוג טייט מודרן, שציין את פתיחת הגלריה. "להזכירנו זו היתה מלחמה שיש עדיין ללחום. נשים הודרו באופן סיסטמתי ממוסדות ומוזיאונים".

"נערות הגרילה" משתמשות במחקר ובהומור על מנת לחשוף אמיתות. הן אינן מיוצגות ע"י גלריה כלשהי והן מוחות נגד מוסדות, כך שיש אירוניה בכך שהן מוצגות במוזיאונים כגון גטי וטייט, והעבודות שלהן מופיעות באוספי הקבע שלהם.

התכניות לוויטצ'פל כוללות כרזה והצגה ציבורית אודות 31 שנות אמנות אקטיביסטית ב-1 באוקטובר. חומר מחקרי בו השתמשו בנות הקבוצה יוצג גם כן.

Brown, M.(2016, July 19). Re: Feminist art activists the Guerrilla Girls get first dedicated UK show. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2016/jul/19/guerilla-girls-feminist-art-activists-first-uk-show-whitechapel

 בצילומים:

Two of the Guerrilla Girls pose at a Tate Modern exhibition in 2006. Members of the group wear gorilla masks in public to hide their identities. Photograph: Christian Sinibaldi for the Guardian

  A Guerrilla Girls artwork castigating the Metropolitan Museum of Art in New York. Photograph: Christian Sinibaldi for the Guardian 

"פרחים או וגינה" התערוכה של ג"ורג'יה אוקיף בטייט מאתגרת קלישאות מיניות

 

2484.jpg

Georgia O’Keeffe painting in her car at Ghost Ranch, New Mexico. It has been exactly a century since O’Keeffe first showed her work at 291 gallery in New York, Photograph: Ansel Adams/AP

5034

O’Keeffe’s Jimson Weed/White Flower No. 1, 1932. Photograph: Edward C. Robison III

יש מעט אמנים בהיסטוריה שהיצירה שלהם מופחתת בעקביות לשאלה אחת: פרחים או וגינות?

אך רטרוספקטיבה של האמנית ג'ורג'יה אוקיף (1986-1887), בטייט מודרן החדש, עומדת לאתגר תפיסה זו הנוטה להניח  שציורי הפרחים המפורסמים שלה הינם תיאורים של איברי מין נשיים.

התערוכה שתפתח ביולי, תהיה התערוכה הגדולה ביותר של יצירות של אוקיף בבריטניה ותהיה התערוכה הראשונה של טייט מודרן מאז השיפוץ בו בעלות 26 מילון ליש"ט. בתערוכה יוצגו מעל 100 יצירות, שבקושי יצאו מגבולות ארה"ב מאז מותה ב-1986, וכן יוצג הציור Jimson Weed  שלה, בשב-2014 הפך לציור היקר ביותר משל אמנית שנמכר במכירה פומבית כשנקנה עבור 44.4 מילוין דולר.

זו תהייה בדיוק מאה מאז שאוקיף הציגה לראשונה את עבודותיה בגלריה 291 בניו יורק, והיא עדיין נחשבת אחת מהציירות המפורסמות ביותר של המאה ה-20.

אוקיף ידועה ברישומי הפרחים בגודל ניכר שצוירו כאילו שמתבוננים בהם דרך מראה מגדילה.    מתחילת עשור 1920, ציורי השמן העצומים שלה אפופים באינטרפרטציה ארוטית, על אף ששה עשורים של הכחשות מצידה של אוקיף שיש בציוריה היבט מיני כלשהו.

Achim Borchardt-Hume, מנהל ואוצר ראשי של התערוכות בטייט מודרן, אומר שהסיבה לאירוח הרטרוספקטיבה היתה להציע לאוקיף את "הקריאה רבת הפנים" אליה התכחשו בעבר בשל היותה אמנית אישה.

"אוקיף הוגדרה כציירת בעלת מערך יצירה אותו נטו לקרוא בדרך מאוד מסוימת", הוא אמר. "לרבים מהאמנים הזכרים הלבנים במהלך המאה ה-20 יש את הפריבילגיה  להיקרא באופנים מרובי רבדים, בעוד שבנוגע לאחרים –נשים או אמנים מחלקי העולם האחרים – יש נטייה להיקרא באופן אחד בלבד. זה הזמן לגלריות ולמוזיאונים לאתגר תפיסה זו."

Tanya Barson" שתאצור את התערוכה בטייט מודרן, הדגישה עד כמה אוקיף התנגדה לקריאה המינית את ציוריה, קריאה שהחלה בעשור 1920 אך הוחייתה מחדש ע"י הפמיניסטיות בעשור 1970 שראו ביצירה שלה הצהרה נשית של התיאוריה הפרוידיאנית שציורי הפרחים שלה היו למעשה חקר אנטומי של איבר המין הנשי. קריאה זו החלה ב-1919 ע"י אלפרד שטיגליץ, הצלם שהציג לראשונה את יצירתה של אוקיף ומאוחר יותר הפך לבעלה.

Barson  אמרה שהיא מקווה שהרטרוספקטיבה בטייט תאיר איך "ביאור קלישאתי" זה, שנכתב כמעט מאה שנה קודם לכן וקודם ע"י מבקרי אמנות זכרים בזמנו, "היה מגדרי ומיושן".

"אני חושבת שזה הזמן לערוך חשיבה מחודשת אודות תפיסות אלה על מערך היצירה שלה. רעיונות אלה לא הוכרזו ע"י אוקיף אלא ע"י שטיגליץ, ועלינו לשאול אודות התוקף של אינטרפרטציות אלה מאחר והיא התכחשה להן באופן עקבי במהלך ששה עשורים".

במקום זאת הרטרוספקטיבה תנסה להציג את אוקיף כ"אמנית רבת פנים", לחקור את הקשר המיוחד שלה לצילום, המוזיקה והנופים של ניו מקסיקו, בה חיה ועבדה בעשורים של 1930 ו-1940 והטמיעה בתפיסתה את הרוח והמסורות של האזור. התערוכה תפתח בציורי פחם שאוקיף הציגה לראשונה ב-1915 ותסתיים בציורי הנהר המופשטים יותר מתחילת עשור 1960.

בתערוכה כלולים גם מספר צילומים שטיגליץ צילם את אוקיף במהלך נישואיהם, כולל פורטרטים בעירום של אשתו.

Borchardt-Hume  אמר שההחלטה לארח את רטרוספקטיבה עיקרית זו של אוקיף באה ממודעות שהתרומה של הנשים לאמנות המאה ה-20 "עדיין במצב של היותן שרויות בצלם של גברים".

"אוקיף היתה מאוד אסרטיבית כאישה אך תמיד טענה שהיתה אמן חשוב, לא רק אמנית אישה חשובה".

ג'ורג'יה אוקיף בטייט מודרן – 6 ביולי – 30 באוקטובר 2016.

Ellis-Petersen, H.( 2016, March 1). Re: Flowers or vagina Georgia O'Keeffe Tate show to challenge sexual clichés. Retrieved from http://www.theguardian.com/artanddesign/2016/mar/01/georgia-okeeffe-show-at-tate-modern-to-challenge-outdated-views-of-artist

מעט על ג'ורג'יה אוקיף

אוקיף זכתה לפרסום רב בארה"ב, בה ציורי הפרחים הנפלאים שלה והצורות המונומנטאליות כוננו אותה כאחת מהחלוצות של המודרניזם האמריקאי. היא הצטיינה ברישום מגיל צעיר, ובגיל עשר כבר החליטה להיות אמנית. לאחר שסיימה את לימודיה, מצאה שהיא יכולה בציוריה "לומר דברים שאיני יכולה לומר בדרך אחרת – דברים שאין מילים עבורם. מספר רישומי פחם גדולים ומופשטים שלה הוצגו לצלם האמן והאספן אלפרד שטיגליץ, שהצהיר בהנאה: "סוף סוף, אישה על נייר!" שטיגליץ החליט להציג את הרישומים במאי 1916 בגלריית האוונגרד המפורסמת שלו "291", שכן נקראה עפ"י מיקומה בשדרה החמישית 291. וכך החל קשר שנמשך עד לסוף חייו של שטיגליץ. הוא עודד את אוקיף בת ה-29 להמשיך לצייר בדיוק כפי שאהבה.

ציורים בצבעי מים, לצד מספר רישומים הוצגו ע"י שטיגליץ בתערוכת היחיד הראשונה של אוקיף באפריל 1917 בתערוכה האחרונה שהוצגה ב-"291".

אוקיף ציירה תמיד עבודות בסדרות. ציוריה הראשונים המתארים  פרחים יחידים, מוצגים פרונטלית, מתועדים מ-1924. אוקיף דחתה בתוקף את כל הביאורים הפרוידיאנים המיניים של ציורי הפרחים שלה. כפי שכתבה ב-1939, בפנותה למבקריה באופן כללי, "…אתם תולים את כל האסוציאציות שלכם על פרחים בפרחים שלי ואתם כותבים על הפרחים שלי כאילו אני חושבת ורואה מה שאתם חושבים ורואים אודות פרחים – ואני לא."

מ-1929 ואילך, אוקיף בילתה הרבה מחייה בניו-מקסיקו, אף שלא השתקעה שם בדרך קבע עד 1949, ארבע שנים לאחר מותו של שטיגליץ.