מארי קאסאט אמריקאית אימפרסיוניסטית בפאריס, תערוכה במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה אמריקאית בפריס

 

9.3.2018-23.7.2018

במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה גדולה של האמנית מארי קאסאט (1844-1926). קאסאט, אמנית האמריקאית ילידת פנסילבניה, חיה מעל ששים שנה בצרפת, והציגה לעתים קרובות יחד עם האמנים האימפרסיוניסטים, וזו הזדמנות נהדרת לעסוק ביצירותיה. קאסאט, השתקעה בפריס ב-1874, והציגה בתערוכות סלון של האימפרסיוניסטים. בתערוכה מוצגות חמישים עבודות נבחרות במדיה שונות: ציורי בצבעי שמן, פסטל, רישומים ותחריטים, ולהן נלווים מקורות דוקומנטריים שונים. בין העבודות, השאלות ממוזיאונים אמריקאים חשובים כגון הגלריה הלאומית של וושינגטון, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון בוסטון לאמנויות יפות, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, קרן טרה בשיקגו. השאלות ממוסדות חשובים בצרפת – מוזיאון ד'אורסיי, פטיט פלה, The Institut national d'histoire de l'art (INHA), הספריה הלאומית של צרפת BnF – , ומאירופה, מוזיאון בילבאו, ספרד, קרן בורלה, ציריך, וכן מאוספים פרטיים. בין העבודות כאלה שהוצגו לעתים רחוקות.

תערוכה מונוגרפית זו מחולקת למספר סקציות המאפשרות למבקרים לגלות מחדש את האמנית; החל מראשית דרכה של כציירת בארה"ב, מסעות ההשראה שלה באירופה, בחינת הדרך שלה, הביקורות שקיבלה בסלונים והחקר אודות האישה המודרנית. אלה אבני דרך המופיעים בציורים ומגובים במסמכים אודותיה.

בחרתי לפתוח בשתי יצירות המוצגות בתערוכה בפריס: הציור "תינוק בזרועות אמו" משקף את יכולותיה של מארי קאסאט בתיאור תינוקות בדרך רבת חיות ומתיקות מאין כמוה. הציור אינו גמור; פני האם והתינוק במצב הקרוב להשלמה, והשאר מתואר בקו מיתאר מהיר,מקוטע ואנרגטי. אפשר שציור זה קשור לציור לא גמור אחר מ-1891 בקירוב, בו מופיעות אותן דמויות. בחלק התחתון משמאל ישנה הקדשה של מארי קאסאט לאדולף בורי (1877-1934), אמן ומורה באקדמיה של פילדלפיה.

 

2003_15_l.jpgמארי קאסאט, תינוק בזרועות אמו, 1891 בקירוב, שמן על בד, האקדמיה לאמנויות יפות, פילדלפיה[1]

היצירה "חבורה מוזיקלית" קרובה בנושא שבה ליצירות בנות המאה ה-17. חבורות מוזיקליות וקונצרטים רווחו ביצירות אמנים קרווג'סקים (בעקבות קרווג'יו) בארצות כגון הולנד הפרוטסטנטית, צרפת ואיטליה, וסימלו לעתים אפשרות לאובדן שליטה וחירות מינית. הצבעוניות ואופן הצגת הדמות הנשית בחלקו התחתון של הציור מאזכרים לדידי יצירות של דנטה גבריאל רוזטי, (1828-1882), הצייר האנגלי הפרה רפאליטי בן המאה ה-19.

lpdp_48739-2 (1)

מארי קאסאט, חבורה מוזיקלית, 1874, שמן על בד, פטיט פלה[2]

קאסאט בת למשפחת בנקאים אמריקאים עשירים עם "שורשים" צרפתיים, שהתה מספר שנים בצרפת בילדותה, המשיכה את לימודיה באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה, ולבסוף השתקעה בפריס. מכאן שהיא חיה בין שתי יבשות-מכורות. דואליות תרבותית זו ניכרת בסגנון המובחן שלה, ובהצלחתה להותיר חותם בעולם האמנות הצרפתי הגברי ו"לנוע" בין שני עולמות שונים אלה.[3]

13_big

אדגר דגה, מארי קאסאט, 1879-1884, שמן על בד, גלריית הפורטרטים הלאומית, מכון סמיתסוניאן, וושינגטון[4]

החזון המקורי של קאסאט

כברט מוריזו, האמנית הצרפתייה בת זמנה, מארי קאסאט הצטיינה בתיאורי פורטרט. בהשפעת התנועה האימפרסיוניסטית ואמניה שנטו לתאר את חיי היום יום, התמה המועדפת על קאסאט היתה תיאור חברי משפחתה, אותם הציגה בסביבה האינטימית שלהם. יכולות הביאור המודרניסטי והחזון הייחודי שלה בתמות מסורתיות כגון אימהות פרסמו אותה ברחבי העולם. לקהל המבקר בתערוכה, תהיה הזדמנות לגלות אספקטים מוכרים רבים של האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם הצרפתי, בצד אלמנטים חדשים שמדגישים את הזהות האמריקאית של מארי קאסאט.

אנו חבים לקאסאט פורטרטים רבים כגון "ילדה קטנה בכורסא כחולה", 1878, ציור שנדחה לקבלה ביריד העולמי שכן נתפס כקיצוני, סצנות חברתיות,  סצנות "לוגיה", 1877-1878; אימהות וילדיהן, וציורי חוץ המתארים נופי אגמים  כגון "האכלת הברווזים" מ-1895.

מארי קאסאט ואדגר דגה

בתערוכה Degas/Cassatt, 2014, שהוצגה בגלריה הלאומית בוושינגטון , הוצגו  לראשונה יחדיו יצירות של מארי קאסאט ואדגר דגה. התערוכה הציגה ארבעים שנות שיתוף פעולה בין האמנית לבין האמן. (קאסאט התוודעה לדגה בסלון 1877), ומרגע זה נקשר שמה בשמו בידידות ארוכת יומין. קימברלי ג'ונס, אוצרת התערוכה בוושינגטון כתבה: "מרגע שהופיעה עם קבוצת הציירים המכונה אימפרסיוניסטים, נקשר שמה בשמו של אדגר דגה. קאסאט הכריזה שפגישתה הראשונה עם אמנותו של דגה שינתה את חייה, ואילו דגה אמר עליה, 'יש מישהו שמרגיש כמוני'. הרגישות המיוחדת של השניים וכישרונה יוצא הדופן של קאסאט קסמו  לדגה והוא הזמין אותה להציג עמו ועם רעיו".[5]

עיסוק במבנה המרחבי היה אחד מהמדגמים המגדירים של הציור המודרניסטי המוקדם בפריז. ביצירותיה של מארי קאסאט קרבה ודחיסות הם האמצעים הקומפוזיציוניים המאפיינים גם את יצירותיו של אדגר דגה, למשל השימוש שלו בזוויות חדות של מראה, נקודות מבט משתנות ותחבולות מסגור. ניכר שהשניים השפיעו והושפעו זו מזה אהדדי.

מארי קאסאט מוצגת במספר יצירות של אדגר דגה.

3646-050_custom-773887b024fc12d20504b0eb75dc0834bd4b22b5-s400-c85

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר, 1879-1880, תחריט מטופל, מכון לאמנות שיקגו [6] 

DEX29

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר: גלריית הציורים, 1885, פסטל על תחריט, המכון לאמנות שיקגו

אמנית פורצת תפיסות מגדריות

החוקרת גריזלדה פולוק[7]  כתבה בספר פורץ דרך בזמנו בכל הנוגע לחקר תפיסות מגדר: "איננו יכולים להתעלם מהעובדה שתחומי הפרקטיקה האמנותית של תולדות האמנות מובנים ביחסי כוח של מגדר. על מנת לעסוק בכוחה של יצירת האישה עלינו להדגיש את ההטרוגניות של יצירת האמנות של הנשים, בצד התוצרים האינדיבידואלים".

מרבית התיאורים ביצירותיה של מארי קאסאט עוסקים במרחבים ביתיים, אך יש ציורים המתייחסים למרחב הציבורי, למשל טיול בין השבילים, נסיעה בפארק, בילוי בתיאטרון, שייט. אלה מרחבים של מיקום בורגני, הצגה של טכסים חברתיים שמהווים ויוצרים חברה מעודנת. במקרה של יצירתה של קאסאט, מופיעים גם ייצוגים של עבודה, בעיקר אלה המערבים טיפול בילד/ה.

יש לזכור שהקבוצה האימפרסיוניסטית היתה אטרקטיבית לחלק מהאמניות מאחר והנושאים שעסקו בחיי החברה הדומסטית נתפסו כ"נכונים" וכנושאים מרכזים ביצירותיהם. במבט מקרוב מעניין וחשוב לציין עד כמה מעט עד כמה מעט איקונוגרפיה אימפרסיוניסטית טיפוסית מופיעה ביצירות שנעשו ע"י אמניות. אין הן מציגות את הטריטוריה שהקולגות שלהן, הגברים הציגו באופן חופשי ביצירותיהם; למשל, ברים, בתי קפה, מאחורי הקלעים ועוד מקומות פופולריים כמו הבר בפולי ברז'ר או המולן דה לה גאלט.

מארי קאסאט עסקה בציוריה בנשים בתוך גבולות מוכרים וידועים של קודים בורגנים באשר למה נאות, מהי נשיות וכדומה. פולוק מתייחסת לדמותו של "המשוטט" הflaneur- שהנו כדברי ולטר בנימין המסמל את הפריבילגיה או החירות לנוע בין המרחבים הציבוריים של העיר, מתבונן, אך אף פעם לא יוצר קשר, סופג מראות דרך ובאמצעות מבט מבוקר ובשליטה אך לעיתים נדירות זהו מבט שיש בו מן הידע.

"המשוטט" הינו סוג של זכר שמתפקד בתוך המטריקס של האידיאולוגיה הבורגנית שדרכה המרחבים החברתיים של העיר נבנו מחדש. הספירות המחולקות לפרטי והציבורי, חלוקה שהפכה כתוצאה מכך לחלוקה של מגדר. הספירה הפרטית היתה העולם, הבית, הנשים, הילדים והמשרתים; הספירה הציבורית הגדירה עולם של עבודה פרודוקטיבית, החלטות פוליטיות, ממשל, חינוך וחוק ושירות ציבורי – לגברים! וכדברי ג'ול סימון, פוליטיקאי רפובליקני מתון, 1892: "מהי שאיפתו של האדם? להיות אזרח טוב, ושל האישה להיות אישה טובה ואם טובה. מה שנקרא בדרך מסוימת העולם החיצוני, והעולם האחר ששמור לפנים".

האישה הוגדרה והוגבלה. גברים נעו באופן חופשי בין הספירות בעוד שנשים נאלצו והתבקשו לתפוס את המרחב הביתי בלבד.[8]

במכתב משנת 1903 מסבירה קאסאט את תולדות הציור שלה "ילדה קטנה בכורסה הכחולה", 1878. המכתב נשלח אל סוחר האמנות הנודע אמברואז וולאר (Vollard) שקנה את הציור. "רציתי לחזור אליך אמש ולספר לך על הדיוקן של הילדה הקטנה בכורסה הכחולה. ציירתי אותו ב-1878 או 1879. זה דיוקן בתם של ידידים של מר דגה. ציירתי אותה בכורסה הכחולה והוא סבר שהציור טוב ויעץ לי ביחס לרקע. הוא אפילו עבד על הרקע. שלחתי אותו לסקציה האמריקאית של התערוכה של 1879, אבל הוא נדחה, שכן הציור נתפס חדשני מדי, וצוות השופטים מנה שלושה אנשים, שאחד מהם היה רוקח!". ידוע היה אפוא שדגה התערב בציור הזה. ניקוי הציור והרסטורציה שלו לקראת התערוכה הוכיחו זאת.

DEX01

מארי קאסאט, ילדה קטנה בכורסא כחולה, 1878, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון[9]

באשר לפרספקטיבה: נקודת הראות שממנה החדר צויר הנה נמוכה; הכורסאות נראות גדולות כאלו שתוארו מפרספקטיבה של אדם קטן המוצב בין דברים גדולים. הרקע המבליח בחדות מציין תחושה שונה של מרחק מהדמות המוצגת.[10]

נשים והמרחב הציבורי המודרני

אהבתה של מארי קאסאט לאופרה החלה בנעוריה. היא נכחה בכל מיני הצגות מוזיקליות בפילדלפיה, ארה"ב,  והאופרה בפרמה, איטליה, היתה הנאה מיוחדת עבורה. כשהחלה לצייר סצנות באופרה של פריז, היה בכך מן ההתייחסות לסביבה מוכרת שבה חשה בנוח ושמחה, כשם שחשה בביתה, בבתי הכפר השונים שלה, בגנים ובפרקים. לעיתים קרובות אף ציירה את אותם אנשים, בעיקר את אחותה לידיה שהיוותה נושא של מס' יצירות אופרה וגם קרובים אמריקאים שבאו לבקר. קאסאט ציירה אותם מתבוננים בהצגה ושומעים מוזיקה, וזאת בשונה מדגה שצייר את הסצנה על הבמה או התזמורת בירכתיים.

ביצירה "באופרה" (הלוגיה) האישה לובשת חליפה שחורה עם צווארון לבן וחפתים, מחזיקה מניפה  סגורה בידה השמאלית, בעודה מסתכלת דרך משקפי האופרה בידה הימנית. הכובע שלה קשור בסרט מתחת לסנטרה. זו אישה זרה המבקרת באופרה בשעת אחה"צ, וכאמור מתבוננת באמצעות המשקפת במשהו או מישהו שאינו נמצא על הבמה, שכן כשהצופה ממשיך לעקוב אחר המבט שלה, הוא מתוודע לאיש באותה לוג'ה המביט בה דרך המשקפת שלו.

יש כאן אלמנט חשוב – רגע שנתפס ע"י הציירת, עימות בין שני מבטים, ומתן עליונות למבטה של האישה. אנו מוצאים שהצופה מחוץ לתמונה מוצג כמעין אימז'-מראה של האיש המתבונן בתוך התמונה.  גריזלדה פולוק הציעה בנוגע לחקר של המבט : יותר מאשר שאר החושים, העין בוחנת, בודקת ושולטת. בדומה, ניתן לומר שזהו הנושא  של הציור – הבעייתיות של הנשים המצויות בציבור והנן פגיעות למבט הבולש. הצופה ביצירה הופך למשתתף פעיל במשחק של המבט החודר של הגבר המתבונן מרחוק במשקפתו בדמות הנשית הראשית.

SC145623.jpg

מארי קאסאט, באופרה (הלוגיה), 1878, שמן על בד, מוזיאון בוסטון לאמנות [11]

בציור "שתי עלמות צעירות בלוגיה" מוצגות שתי הגבירות הצעירות מרי אליסון הברונטית והבת הבלונדינית של סטיפן מלרמה המשורר, ידידה של מארי קאסאט. הן יושבות זקופות, שקועות במאוד באופרה, ראשיהן המנוגדים ממוסגרים ע"י הפיתולים הגדולים של הרצועות מאחוריהן וע"י התחתית של השנדלייר המרכזי הנחתם בפינה הימנית העליונה של התמונה. שתי הנשים הצעירות נושאות פרחים: מדמוזאל מלרמה, בוקה קטן עטוף בנייר, מיס אליסון, זר מצויר על מניפתה הפתוחה לרווחה שמסתירה את פיה ואת סנטרה.

DEX06

מארי קאסאט, שתי עלמות צעירות בלוגיה, 1878-1880, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון [12]

יש שוני גדול מאוד בין ציורים אלה לבין העבודה של רנואר באותה תמה  בתיאטרון", (היציאה הראשונה"), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון. ביצירה של רנואר הבחירה היא הצגת הצעירה בפרופיל, גלויה למבטו של הצופה בתוך האודיטוריום, בעוד שהיא נראית לא מודעת לאופן שבו היא נתפסת.

_fronts_N-3859-00-000019-WZ-PYR

אוגוסט רנואר, בתיאטרון" (היציאה הראשונה), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון [13]

גברים ונשים במרחב הביתי

מארי קאסאט עוסקת במרחב הביתי: המרפסת, הגן, חדר השינה, האמבט. הדמויות המופיעות במרחבים אלה הן בעיקר נשים וילדים, אותם היא מציגה בחן רב ובאופן מרגש במינו, וניכר שהם חשים בנוח במרחב זה, אף שניתן למצוא גם ייצוגים (מעטים) של אב ובנו.

קאסאט ציירה את אחיה אלכסנדר ואת אחיינה בעת ביקורם בביתה בפריס בפורטרט כפול שיש בו מן הקרבה, אך גם מן הרשמיות (העיתון). קאסאט ציירה מספר פעמים את אחיה, איש עסקים מפילדלפיה.[14]

portrait-of-alexander-j-cassat-and-his-son-robert-kelso-cassatt-1885.jpg

מארי קאסאט, פורטרט אלכסנדר ג'י קאסאט ובנו, רוברט קלסו קאסאט, 1884, שמן על בד, מוזיאון פילדלפיה לאמנות

בציור אחר, "אם ובנה" (המראה האובלית) מדגישה את הקשר בין האם לבנה על רקע המראה האובאלית (שביצירות דתיות מתקופת הרנסנס) מסמלת את הבתולה מריה, אך גם משמשת כמעין הילה המקבילה לראשן של הדמויות.[15]

DT2025.jpg

מארי קאסאט, אם ובנה (המראה האובלית), 1899 בקירוב, שמן על בד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

מודה, חביבים עלי ציוריה של מארי קאסאט, וזו הזדמנות פז לראות את העבודות שלה המצויות באוספים שונים בארה"ב ואירופה בתערוכה זו. הפוסט מתבסס על ספרה של גריזלדה פולוק, על אתר מוזיאון ז'אק-מאר אנדרה ועל הרצאותיי בנוגע למבט נשי/מבט גברי, אימפרסיוניזם ועוד בעבודתי במוזיאון תל אביב, באוניברסיטה, קתדרות וכנסים.

תודה,

זיוה קורט

052-3407209

 

זיוה קורט היא חוקרת ויועצת אמנות ואוספים; מרצה ומנהלת הארכיון ההיסטורי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

עמיתת מחקר, מרכז אלישר, אוניברסיטת בן גוריון. ניתן ליצור אתה קשר באמצעות האימייל   Asfan.k@gmail.com

 

[1] https://www.pafa.org/collection/baby-mothers-arm

[2] http://parismuseescollections.paris.fr/fr/petit-palais/oeuvres/la-musique-music-party

[3] Mary Cassatt An American Impressionist in Paris, Exhibition, JACQUEMART-ANDRÉ MUSEUM, http://www.musee-jacquemart-andre.com/en/mary-cassatt

[4] מאוחר יותר מארי קאסאט שנאה ציור זה והיא כתבה לדילר שלה פול דוראן- רואל ב-1912 או 1913 ש"איני רוצה שמישהו ידע שדגמנתי לציור זה". מוויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Mary_Cassatt

 

 

[5] https://www.nga.gov/exhibitions/2014/degas-cassatt.html

[6] https://www.nga.gov/features/degas-cassatt/mary-cassatt-at-the-louvre.html

[7] Pollock, G. Vision and Difference: Femininity, Feminism and Histories of Art, Routledge, London and New York c.1988, pp. 50-90.

[8] Pollock, G., Op.cit.

[9] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.61368.html

[10] הציור הופיע בשער הקטלוג של התערוכה בוושינגטון, 2014.

[11] http://www.mfa.org/collections/object/in-the-loge-31365

[12] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.46571.html

[13] https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/pierre-auguste-renoir-at-the-theatre-la-premiere-sortie

[14] https://www.philamuseum.org/collections/permanent/104479.html

[15] https://www.metmuseum.org/art/collection/search/10401

לאה ניקל פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים

IMG_1073

גלריה שלוש, תל אביב אוצרת מירה חנן אבגר  22.3.2018-5.5.2018

"אני לא יכולה לכסות את הבד עד הסוף בכתם כהה לגמרי", אמרה לאה ניקל בריאיון, "…זה חונק אותי…אני תמיד משאירה… איזו קרן אור". "הציור בשבילי הוא ממשות שיש בה נשמה וזרימה וחיים…".

במלאת מאה שנה להולדתה של לאה ניקל מוצגת התערוכה "פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים" בגלריה שלוש. התערוכה מוצגת בחלל המואר והיפהפה של הגלריה המשמש כמעין "נזר" לציוריה היפהפיים של ניקל המוצגים בשתיים מקומות הגלריה.  ניקל, לקחה חלק בניסוח הציור המופשט המקומי, ומשויכת לציור "המופשט הלירי" המעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. ציוריה מתארים נופים פנימיים, השואלים השראה ממראות וזיכרונות פרטיים כשם שמזיכרונות קולקטיביים, ואפופים בתחושה של מקצבים אנרגטיים.

אמנותה של ניקל שהינה מופשטת במהותה, מתרכזת באוטונומיה של יצירת האמנות: בביטוי של ערכים אמנותיים – צבע, קו, צורה, מרקם, קומפוזיציה. המחווה הציורית המתרחשת על גבי מצע הציור קשורה לפעילות כגון התזה, מריחה, גירוד, משיכת מכחול, שרבוט, צבעים שקופים ואטומים,  ועוד בהשראת תנועות האקספרסיוניזם המופשט בארה"ב והארט אינפורמל[1] באירופה. אל הציור בכלל ואל הצייר חיים גליקסברג, המורה שלה, הגיעה לאה ניקל בהיותה נערה בת 17.

ניקל חיה בפריס אחת עשרה שנה (1950-1961). "אני אסירת תודה לפאריס", אמרה לאה ניקל, "פאריס נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך שם ורק שם, היא הדגישה, למדה "לצאת לעבודה מדי בוקר כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת".

בתחילתה של תקופה זו, ההתבוננות היא על הבד המלא והממוסגר במעין מבט מן הפנים אל החוץ. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת לאחר אירוע שעברה, המבט נאחז בכתם, בטקסטורה טעונה; אך עם הזמן המבט נפתח לחירות מוחלטת בעבודה. בהמשך חודר המבט המדיטטיבי שיש בו מן האזכור לקליגרפיה היפנית.

1

השימוש בטקסט מופיע כהתנסות ראשונית כבר בראשית דרכה האמנותית בשנות ה-50, בתקופת מגוריה בפריס. בציור מחווה לידידה האמן ההולנדי "טק" מתקופה זו, הוסיפה לצד דיוקנו את שמו באותיות לועזיות. בשנות ה-70, השנים בהן צויר ציור זה, חזרה ניקל ביתר שאת לעשות שימוש בטקסט בציוריה באופן שלכאורה אינו תואם את אופייה הלא רשמי של יצירתה המופשטת המבקשת להיות מעין "כתב נפש" .

במהלך שנות ה-70, ניקל חיה מספר שנים בניו יורק. ניו יורק של שנים אלו היתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל לאמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים, נגני ג'ז, ועוד, שהשפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. יצירה זו של ניקל ספוגה באווירת העיר: ברעשים, באנרגיה ובחשמל של הסביבה הניו יורקית האורבנית. בארה"ב, חזרה ניקל וגילתה את הכוח והאפשרויות הגלומות במילה הכתובה ומשחק המילים בציור עצמו.

משנות השמונים ואילך מופיעים בציור המופשט של ניקל מרכיבים מובנים, פיסוליים, קוויים, רישומיים. כבר מההתבוננות בעבודותיה הפיגורטיביות המוקדמות של ניקל ניתן להבחין בחוש שהיה לה למבנה, שלא אבד גם כשהציור שלה הפך למופשט.

FullSizeRender.jpg

לאה ניקל: פרפר שחור, 1994

שם התערוכה נובע מדימוי הפרפר  השחור. ברצוני להתייחס כאן ליצירה של לאה ניקל, פרפר שחור, 1994. ניקל נמנעה באופן עקבי וכמעט פנאטי מלספק פרשנות או בדל מפתח לעבודתה, "שכל אחד יבין מה שהוא רוצה", נהגה להפטיר. מאותה הסיבה נמנעה גם ממתן שמות מסגירים לציוריה, כאילו ביקשה לגונן על קסמם של הדברים שאין להם מובן סופי. רק כאשר מוטיב צורני מזוהה התעקש להופיע בציורה, כתבה האוצרת נעמי אביב, והכתירה אותו בשמו. זהו דינו של הפרפר השחור.

הפרפר בגלגוליו השונים, כחרק או כגולם, שב ומופיע ביצירתה של ניקל מראשיתה. הוא לעולם אינו מבוסס על הסתכלות, הוא תמיד מומצא ומתפתח בדרך מופשטת באמצעות כתמים המרחפים בחלל התמונה, משל למהלך היצירה: לחופש, לתנועה בחלל ולמקצב משיכות הצבע על הבד הלבן. הציור של ניקל התהווה מתוך הרצון לחופש, לשחרור גופני ומנטלי, ומנגד מתוך הכורח התמידי להתייצב מול הבד הריק שגודלו, צבעו הלבן, והיותו מתוח על מסגרת הפכו אותו לנקודת ההתחלה. "הוא כבר אובייקט, הוא כבר קיים" אמרה, "ראשית כל אני מלכלכת אותו בצבע…".

מתוך ההתמודדות המתמדת עם הגבולות הנתונים של הבד, רבים מן השטחים הצבעוניים בציוריה של ניקל מגיעים עד גבול התמונה ונעצרים בשוליה. הכאוס המדומה שבמריחות החופשיות בציוריה, הופך באופן זה לקומפוזיציה המאורגנת תחת סדר מסוים, ובמקרה של הפרפר השחור, לקומפוזיציה מאורגנת להפליא: הפרפר נמצא במרכז הבד, שחור על גבי צהוב, כהה על גבי בהיר. כמו פרפר שסובב את האור: השחור כמו מסמל את התנועה והצהוב את החלל המואר.

בריאיון עמה סיפרה ניקל כי אחרי שציירה את הציור גילתה את הפרפרים בשיריה של זלדה ובפרט את השיר "פרפר שחור". ניקל שהאמינה בכך שקיים זיכרון קולקטיבי בלתי אמצעי המשותף לאמנים מתחומים וממקומות שונים, התרגשה מהגילוי.

"פתאום חדר אל האולם

פליט אפל מגיהינום

פרפר שחור"

 

כתבה זלדה, ואילו הפרפר של ניקל, לעתים פליט אפל בדמות גולם כלוא ואטום אך גם משל לחופש, לתנועה בחלל ולחדווה שביצירה.

לצבע השחור ביצירתה של לאה ניקל שימושים שונים לאורך השנים: לעתים הוא משמש להדגשת הצבעוניות, לעתים הוא מופיע ככתם – ספק דימוי ספק צל, ולעתים כקו – מעין כתב יד אישי שמשקף את תנודות הנפש, ובעבודה זו הוא מופיע כמסך כבד המכסה ציור צבעוני אחר ובאותה העת מגלה את שרידיו. משיכות המכחול האינטנסיביות המונחות זו על גבי זו בעוביים שונים, התבליט והחריטה, הופכים את משטח הציור לפני שטח טופוגרפיים ויוצרים מעין טקסטורה מבעבעת המסתירה ומגלה באותה העת את הביוגרפיה של הבד.

לאה ניקל "פועלת עבודה", נהגה להשכים מדי בוקר לעבודה; בשיחה עם נעה תרשיש אמרה: "לא מחכה למוזות ולא ממתינה להשראה, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל… אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם צבע, עם כתם או קו, עם רעיון…".

IMG_1079

תודה למירה חנן אבגר

חומרי הפוסט נלקחו – מטקסט התערוכה לאה ניקל במלאת 100 שנים להולדתה פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטסיים, גלריה שלוש

לאה ניקל – שנות פריס 1961-1950, מוזיאון מאנה-כץ, אביב-קיץ 2004

לאה ניקל-המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן, קטלוג מס' 4

"עבודות – נייר" – לאה ניקל, סורין הלר

לאה ניקל וחן שיש, במרחק שחור, מוזיאון אשדוד

 

[1] ארט אינפורמל Art informel הינו מינוח צרפתי המתאר מגוון גישות לציור מופשט בעשורים 1940 ו-1950 שיש לו מתודולוגיה אימפרוביזורית וטכניקה שיש בה מן המחווה http://www.tate.org.uk/art/art-terms/a/art-informel

 

אנדרה דרן העשור הרדיקלי תערוכה במרכז פומפידו, פריז

1_1 (2)
André Derain (1880 – 1954) Le faubourg de Collioure  (Port de Collioure ; Vue de Collioure) [1905]  Huile sur toile 
Photo credit : © Philippe Migeat – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

0_0
André Derain (1880 – 1954) Portrait de Lucie Kahnweiler  (Portrait de Madame Kahnweiler) 1913   Huile sur toile 

Photo credit : © Service de la documentation photographique du MNAM – Centre Pompidou, MNAM-CCI /Dist. RMN-GP  © Adagp, Paris

ביום הראשון להגעתנו לפריז ביקרנו בשתי תערוכות במרכז פומפידו. האחת של דיוויד הוקני, שזוכה לסיקור עצום, ועליה כבר כתבתי בעבר פוסט,  והשנייה נפלאה מעין כמוה, זו של אנדרה דרן המציגה אמן שהתחיל כבעל בשורות גדולות וסוערות בצבע ובצורה בתנועת הפוביסטית, ועבר לסגנון ריאליסטי. תערוכה נאה, בעלת קו ברור המאפשרת גם לצופה הלא מיומן למצוא דרכו ברזי היצירה של האמן.

אנדרה דרן משחק תפקיד חשוב בעלייתן של שתי תנועות אמנות אוונגרד של תחילת המאה העשרים – פוביזם וקוביזם – קודם שהציב לעצמו ערב מלחמת העולם הראשונה משעול ייחודי, שנטה יותר לנאמנות לריאליזם, במעין "בשורה" להתפתחויות מאוחרות יותר.

0_1
André Derain (1880 – 1954)   Nu debout  (Femme debout ; Figure debout)  [automne 1907]   Pierre

Photo credit : © Adagp, Paris

בזמן מותו ב-1954, הוא השאיר מאחוריו גוף עבודה מגוון ועשיר, שצוין על ידי ההתנסות האמיצה ועם זאת מעמיקה בציורי המסטרים של העבר.  העשור הראשון בקריירה של דרן, מ-1904 ועד ל-1914, היה בסיסי ומעמיק: הוא ניהל דיאלוג עם ולמינק, מאטיס, בראק ופיקסו, חקר שדות אמנות רבים ומגוונים, מקרמיקה ועד לחיתוכי עץ, כשם שציור, ויצר גוף מהותי של עבודה שאופיינה כבר ע"י מה שיהפוך למדגם העיקרי באמנותו: קשר ברור לריאליזם, עניין עמוק במה שמכונה אמנות "פרימיטיבית", וחיפוש אחר קלסיציזם בן הזמן.

התערוכה מעניקה מבט מקיף על תקופת "מפתח" זו, ומציגה 70 ציורים, כשם שפסלים והדפסים, רישומים, ספרי סקיצות ועבודות קרמיקה. בתערוכה מוצגים גם פריטים מהסטודיו ואובייקטים שמהם הוא שאב השראה, כולל פסלים אפריקניים ואוקייניים מהאוסף הפרטי של דרן עצמו, רפרודוקציות מהסטודיו, ואוסף ההדפסים של האמן, הכתבים שלו ומבחר נאה של צילומים. התערוכה מאורגנת באופן כרונולוגי, ומביאה לידי ביטוי את רגעי השיא בתקופה משמעותית זו, בהתפתחות של דרן מהפוביזם לקוביזם הסזאנסקי ואזי לריאליזם מגי.

1_1 (4)
André Derain (1880 – 1954) Les Quais de la Tamise  (Londres, les quais de la Tamise ; les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou,Londres, les quais de la Tamise ; Les bords de la Tamise ; Le pont de Chatou)            1906 – 1907 Huile sur toile

Photo credit : © Adagp, Paris

את אנדרה דרן נפגוש בשנית בתערוכה המוקדשת לו, לבלתוס ולג'קומטי במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז.

 

ANDRÉ DERAIN 1904 – 1914. LA DÉCENNIE RADICALE

 4 October 2017-29 January 2018  Retrievd from https://www.centrepompidou.fr/cpv/resource/cb56kjg/r58BdjK

Crédit photographique : © Centre Pompidou, MNAM-CCI/Service de la documentation photographique du MNAM/Dist. RMN-GP © Adagp, Paris

 

 

איב סן לורן, פתיחות, מוזיאון בפריז, צרפת ומוזיאון במרקש, מרוקו

D-Façade-du-5-avenue-Marceau-Paris-©-Sacha-262x350
Exterior view 5 avenue Marceau, 1982.
©SACHA/COURTESY MUSÉE YVES SAINT LAURENT

שני מוזיאונים "החוגגים" את חייו ומפעלו של מעצב האופנה הצרפתי איב סן לורן (1936-2008) עומדים להיפתח בחודש אוקטובר בפריז, צרפת ובמרוקו, מרקש. בשני החללים יוצגו מלבושים, סקיצות עיצוב מקוריות ואביזרים שונים של איב סן לורן מאוסף כבן 5,000 פריטים בקרן פייר ברז'ה.

המוזיאון בפריז יפתח ב-5 avenue Marceau, כתובתו של הסטודיו הקודם של איב סן לורן במהלך 30 שנה. הבניין ששימש כמשרדים הראשיים של קרן פייר ברז'ה מאז 2004, הומר לחלל תערוכה ברוח בית האופנה המקורי ע"י מעצבת הבמה Nathalie Crinière ומעצב הפנים Jacques Grange.

המוזיאון במרקש יהיה ברחוב איב סן לורן. מוזיאון זה, באופן דומה למקבילה שלו בפריז, יחלוק קשר אישי למעצב באמצעות הקרבה ל-Jardin Majorelle, גן שאיב סן לורן ופייר ברז'ה הצילו מהרס ב-1980. המוזיאון עוצב ע"י Studio KO ויכלול חלל לתערוכות קבע ולתערוכות מתחלפות של יצירתו של סן לורן, בצד אודיטוריום, ספריית מחקר וקפה/מסעדה.

Scher, R.(2017, September 25). Re: Yves Saint Laurent Museums to Open in Paris and Marrakech This Fall). Retrieved from http://www.artnews.com/2017/09/25/yves-saint-laurent-museums-to-open-in-paris-and-marrakech-this-fall/

 27YSLMUSEUM-INYT-web1-master768

The Musée Yves Saint Laurent Paris, scheduled to open to the public next week, will showcase the designer’s creations in the settings where they were conceived. CreditDmitry Kostyukov for The New York Times. Retrieved from

מרכז פומפידו עומד לפתוח סניף בשנחאי

23c0cef770683968ef502370a2a4fa91_90fa93ef30bf6ac1ce22e5b2b0c94bed1000x667_quality99_o_19uprtq5b1to0nc71q6gesa1hjja
ShanghART is among the institutions that have already opened in West Bund 

בעשור האחרון אנו שומעים על התרחבות והתפשטות של מוזיאונים מובילים בצרפת ובארה"ב הן במדינות נוספות במערב – ראו מקרה מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, והן במזרח התיכון – שלוחות של הגוגנהיים באבו דאבי, ושל הלובר באבו דאבי.

מרכז פומפידו פתח  שלוחה בעיר הספרדית של מלגה בתחילת 2015, וכעת המרכז עומד לארגן  תצוגות במשכן הנוסף החדש בשנחאי כחלק מ"עסקה" בת חמש שנים.

גורמים רשמיים אישרו שמוזיאון פריס מרחיב את שטחיו והתכנית היא לפתוח שלוחה בשנחאי. מעל 20 תצוגות מאוספי מרכז פומפידו תוצגנה  בשנחאי, תחת השם Le Centre Pompidou Shanghai West Bund. המוזיאון החדש המתפרש על 25,000 מ"ר, תוכנן ע"י הארכיטקט הבריטי דיוויד צ'יפרפילד. המוזיאון עומד להיפתח בשלהי 2018, בעוד שהשלוחה החדשה של פומפידו תפתח בתחילת 2019.

במרץ האחרון דווח שהפרויקט קודם ע"י הממשל המקומי של Xuhui  יחד עם קבוצת West Bund Development. הקבוצה שמקום מושבה בשנחאי, בונה ומנהלת נדל"ן באזור. Xuhui  השקיעו לאחרונה סכומי עתק בהסבת אזור תעשייתי לשעבר "cultural corridor" על ה-Huangpu River. מוזיאון הווסט בונד  כפי שהוא נקרא, יכלול מוזיאונים כגון the Long Museum ו-the Yuz Museum.

חוזה סופי בין הנציגויות הצרפתית והסינית, שניתן לחידוש לאחר חמש שנים, עומד להיחתם לפני סוף שנה זו. התשלום השנתי למכון הפריזאי מוערך ב-1.5 מיליון יורו (1.6 מילון דולר), בנוסף לתשלום שיש לשלם על שירותים, פרויקט הווסט בונד התממש כעשור לאחר התכנית להקים מרכז פומפידו בשנחאי, ב-2007.

"שיתוף פעולה תרבותי זה (עם קבוצת ווסט בונד) יאפשר למרכז פומפידו להציג אמנות סינית עכשווית בפריז", הוצהר ע"י נציגי מרכז פומפידו. חללי תצוגה אחרים של פומפידו מתוכננים בדרום קוריאה ובריסל. בשנה שעברה, מרכז פומפידו הציג תערוכה (7.10.2016-15.1.2017) במרכז התצוגה בשנחאי,  ובה יצירות מופת של אמנים כפיקסו, דושאן ואמנים חשובים נוספים מאוסף מרכז פומפידו מהשנים 1906-1977.

אף שכפי שצוין לעיל שיתוף הפעולה אמור להיות הדדי, יש לזכור שהארכיטקט והמשרד הינם מערביים, והאוספים שיוצגו הינם מערביים. קולוניאליזם במסווה שיתופי?

 

Harris, g & Adam, G.(2017, July 19). R: Centre Pompidou will pop up in Shanghai's West Bund cultural corridor. Retrieved from http://theartnewspaper.com/news/centre-pompidou-will-pop-up-in-shanghai-on-city-s-west-bund-cultural-corridor/

"אוסף, לא נאות ולא תואם אידיאולוגית"

 

resize436x360_e6e652d50e5d6f86c310d3ded7074c8d_ef49730aaa077139c25941720254fbd72000x1650_quality99_o_1atbsln4i1do1lqfk2a6hv15p810k

Henri Matisse, L'Atelier rose (1911). Image: © Succession H. Matisse. Courtesy of the Pushkin State Museum of Fine Arts, Moscow

485318x360_quality99_af32fe33771a117731ec4f389cb6577c_8d7d12f92813ccb4df3aace48bbc98f61737x2000_quality99_o_1atbsln4ic6m1aca18lqf7u1lf810l

Pablo Picasso, Trois Femmes (1908). Image © Succession Picasso 2016. Courtesy of the State Hermitage Museum, St Petersburg

שיתוף פעולה בין צרפת-רוסיה לשנת התרבות 2016-2017 מניב תערוכה מאוסף שצ'וקין בקרן לואי ויטון, פריז.

בתערוכה "איקונות של אמנות מודרנית" מוצגות חלק מהיצירות שפיארו בזמנו את קירות ביתו של התעשיין הרוסי סרגי שצ'וקין במוסקבה. שצ'וקין נודע "בתאבון העצום" שלו ליצירות שנתפסו בזמנו כאוונגרדיות; יצירות משל פול סזאן, הנרי מאטיס ופבלו פיקסו. במסעותיו התכופים לפריס בין השנים 1898-1914, שצ'וקין יצר קשרים עם דילרים ואמנים מובילים.

שצ'וקין פתח את ביתו לציבור בשנת 1908, מאוחר יותר ב-1918, האוסף הולאם ע"י הבולשביקים, והועבר למוזיאון המדינה של אמנות מערבית מודרנית, שסטלין סגר כ"לא תואם באופן אידיאולוגי". ב-1948, העבודות פוזרו בין ההרמיטאז' בסנט פטרסבורג ומוזיאון פושקין לאמנויות יפות במוסקבה, ונזנחו בחדרי אחסון עד עשור 1970.

"כל האוצרים העוסקים באמנות מודרנית חולמים על העלאת תערוכה של שצ'וקין", אומרת אן בלדסרי, המנהלת לשעבר של מוזיאון פיקסו בפריס, שארגנה את התערוכה בארבעת הקומות של קרן לואי ויטון. "זהו אחד מהאוספים החלוציים הגדולים שלא קיבלו אף פעם ייצוג משמעותי ומקיף", היא אומרת.

התערוכה התאפשרה בשל "political will" אומרת בלדסרי, לאחר עשורים של מחלוקת בין צאצאיו של שצ'וקין והמדינה הרוסית (הנשיאים פרנסוא הולנד וולדימיר פוטין היו אמורים להיות בפתיחה, אך פוטין ביטל את הגעתו לפריס לאחר שהולנד רמז שרוסיה ביצעה פשעי מלחמה בסוריה בכך שתמכה בהפצצת חלב/אלפו).

בלדסרי אומרת: "ציורים עברו לעתים קרובות מהסטודיות של פיקסו ומטיס למוסקבה – איש לא ראה אותם בפריס. [זו היתה] אמנות מודרנית בזמן התהוותה, כשהצבע היה עדיין טרי".

Mcgivern, H. (2016, October 19). Re: The Modern art Stalin did not want Russians to see Sergei Shchukin’s holdings, split up by the Soviets, are reunited at the Fondation Louis Vuitton in Paris. Retrieved from

http://theartnewspaper.com/news/museums/the-modern-art-stalin-did-not-want-russians-to-see/