נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019חיים

75242162_2841655989192426_6869817009043931136_o
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1916 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב, ש/ב, מוזיאון לאמנות, אוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רזי

חיים סוטין, צייר של ציירים

במשכן לאמנות, עין חרוד, מוצגת התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית"; תערוכה  (שלישית במספר) במלאת שמונים שנה להיווסדו. במרכז התערוכה המרגשת, ובה השאלות ממוזיאונים ואספנים בארץ ומחו"ל, הצייר חיים סוטין, (1943-1893/4) אשר היה יוצא-דופן בחיפושיו האמנותיים ויצירתו אינה ניתנת לשיוך לאף תנועה או קבוצה מאלה שפעלו בסביבתו.

 

חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

יניב שפירא ואנדראה וויין, יו"ר חוג הידידים של המשכן נסעו למוסקבה בה הוצגה קודם לכן תערוכת סוטין, ופגשו את סוריה סודיקובה, אוצרת ראשית במוזיאון פושקין, מוסקבה. בפגישה עמה התוודעה סדיקובה לייחודיות של המשכן – מוזיאון בתוך קיבוץ, התלהבה והסכימה לשתף פעולה

התערוכה בעין-חרוד היא הראשונה בישראל מזה יותר מחמישים שנה, והיא מפנה זרקור אל השפעתו של סוטין על שלושה דורות באמנות הישראלית. ובדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין, מייצגים מגוון של הקשרים בין יצירתם לבין זו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי החיים השחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית שלו, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; אצל אחדים היתה זו גם האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו לתערוכה זו מהדהדת ה"איכות הסוטינית", שעיקרה פגיעוּת, נימי נפש חשופים וחרדה קיומית.[1]

 

חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

ולמה סוטין? במפגש עמו יניב שפירא מספר שרבים שאלו אותו למה דווקא סוטין?

  1. האוסף של המוזיאון – אוסף חשוב של אמני אסכולת פריז היהודית: פנחס קרמן, שמואל הירשנברג, אורי לסר ועוד חנה אורלוף, אימצה את סוטין כשהגיע לפריז חסר כל.
  2. כל האמנים קשורים כאן לסוטין – אמנותית, תרבותית, חברתית.

ציוריו של סוטין על משטחי הצבע האנרגטיים שכמו יצאו ישר מהקרביים, ועוצמת הרגש שהם מקרינים, חיבבו אותו על אמנים רבים, שבמבט ראשון נראה כי אין ביניהם דבר מן המשותף. האיכויות שעושות את ציורו מטריד וקשה לסיווג, הן שתרמו להיותו אבן מושכת לאמנים אחרים. המקוריות של סוטין ושפת הציור האקספרסיבית והחופשית שלו עשוהו "צייר של ציירים", מורה דרך ומקור השראה לאמנים רבים אחריו.[2]

חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

סוטין שאב השראה בעיקר מציוריהם של אמני המופת של העבר, וכל ציור שלו – ויהיה זה נוף, דיוקן או טבע דומם – נתפס בה-במידה כהרהור על החיים והמוות.

סוטין נותר דמות חידתית הן ב"אסכולת פריז" והן בתולדות האמנות ככלל. מונוגרפיות רבות הוקדשו לו, עשרות קטלוגים ראו אור לליווי תערוכותיו. שני כרכים של קטלוג רז'ונה ומחקרים אקדמיים ובנוסף, רומן שנכתב על חייו חסרי המנוח. הביוגרף הקפדן והדקדקן של סוטין, מישל לה-ברון פרנצרולי, אסף מזה שנים רבות, כל מסמך ותעודה על האמן, ועדיין יש פערים בסיפור חייו.

סוטין, בנם העשירי של בני הזוג זלמן סוטין, חיט עני ואשתו שרה, נולד בעיירה סמולביצ'י בשנת 1893 או 1894. בנערותו נשלח להתלמד אצל חייט, בעלה של אחותו הבכורה, ונהג לרשום "בגיר ובפחם, ולאחר מכן בעפרונות צבעוניים, את דיוקנאות מכריו. אביו זעם על כך, לא רק בשל האיסור ביהדות, על ציור דמות אדם, אלאל גם משום שמשפחתו קיוותה שיהיה לחייט.

בתום שהות קצרה בווילנה ולימודי אמנות בעיר זו, יצאו סוטין וחברו מישל קיקואין לפריז. על פי המונוגרפיה הראשונה על סוטין, שנכבה עוד בחייו על-ידי ולדמר ז'ורז', הגיע סוטין לפריז בשנת 1911.

סוטין הדלפון השתקע במושבת האמנים "הכוורת" La ruche. בין שכניו היו בן ארצו מארק שגאל, וכן חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ. שני האחרונים ראו לעצמם חובה לסייע לו. הוא החל ללמוד בבוזאר, אך עזב תוך זמן קצר לטובת לימוד עצמאי מיצירות אמני מופת בלובר. את כל עתותיו הפנויות הקדיש סוטין לקריאה ומוזיקה. הוא היה חובב מושבע של באך.

ב-1915 הפגיש ליפשיץ בין סוטין לבין אמדיאו מודיליאני, והשניים נעשו חברים קרובים. מודליאני הכיר לסוטין את אמני הרנסנס האיטלקים, ומנגד את הציירים הצעירים פבלו פיקאסו ודייגו ריוורה, ואת המשוררים ז'אן קוקטו, גיום אפולינר ומקס ז'אקוב. אולם סוטין העדיף היכרות שקטה, בררנית, עם חברים שאפשר לנהל עמם שיחות פילוסופיות על מה שקרה או ראה.

מודיליאני הפגיש בין סוטין לבין סוחרי האמנות ז'ורז' שרון (Georges Chéron) וליאופולד זבורובסקי (Zborowski), ואף הצליח לשכנע את זבורובסקי בהכרח לקדם את סוטין. זה האחרון הפך לסוכן הרשמי של סוטין.

חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.jpg
חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

ב-1923 חלה תפנית בחייו של סוטין; האספן האמריקאי אלברט בארנס (Barnes) ראה  לראשונה מספר ציורים שלו, התרשם במאוד מ"דיוקן אופה" והכריז: "את האמן הזה חיפשתי כל חיי!" בארנס קנה מזבורובסקי 52 ציורים של סוטין. הגלריסט פול גיום (Guillaume) , ארגן תערוכה של הציורים שרכש בארנס בפריז, ובה הוצגו בין השאר גם ציוריו של סוטין. לרגל התערוכה התפרסמה כתבה ראשונה על סוטין בכתב העת Arts a' Paris. עם חזרתו לארצות-הברית העלה בארנס תערוכה נוספת של רכישותיו באירופה, בה ניתן מרקום מרכזי לציוריו של סוטין. בן-לילה זכה סוטין בהכרה בינלאומית ובהצלחה חומרית. הוא גם הגשים את חלומו ויצא לראשונה לאמסטרדם, לבקר ברייקסמוזיאום ולהתוודע מקרוב לציוריו של רמברנדט.

בטבע דומם טיפל סוטין כבר ביצירתו המוקדמת, אך הוא היה בשיאו בכך בשנות ה-20, עת רכש ביטחון יצירתי וזכה בעצמאות כלכלית. ההכרה הכללית וההיחלצות מן העוני אפשרו לו ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האישית. ציוריו המוקדמים של סוטין נוצרו בהשפעתו של פול סזאן  לעומת זאת, בציורי טבע דומם שצייר אחרי 1925 ניכרים בשלות וביטחון ביכולותיו. סוטין נשאב אל מרקם הבשר וצבעיו, ובסטודיו שלו בפריז יצר את סדרת ציוריו הידועה ביותר- השור השחוט.

סוטין-אווז-מרוט-נוצות-1933-בקירוב-אוסף-פרטי-
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, ש/ב, אוסף פרטי

סוטין, הטעין את סוגת הטבע הדומם במשמעויות חדשות. "את גושי הבשר שצייר כאחוז טירוף, היה תולה מתקרת הסטודיו וממתין שירקיבו, ורק אז היה ניגש לצייר אותם על הבד. הוא התעניין בגוונים המשתנים של הריקבון – ריקבון הבשר, ריקבון האדם, ריקבון העולם כולו. בתקופה זו צייר סוטין סדרה ידועה של ציורי טבע דומם, שבהם נראים פגרים של תרנגולות, ארנבות, ברווזים ופסיונים.

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
רמברנדט, אישה רוחצת - הנדריקס סטופלס, 1654, גלריה לאומית, שב, לונדון.jpg
רמברנדט, אישה רוחצת,  (הנדריקס סטופלס?), 1654, ש/ב, גלריה לאומית, לונדון

לאחר מותו של זבורובסקי, שפשט את הרגל וב-1932 לקחה על עצמה מדלן קסטן, אספנית את הטיפול בענייניו של סוטין. בני הזוג קסטן, היו לחברים ולפטרונים של אמנותו. בעונות הקיץ של השנים 1935-1930 נהג סוטין לשהות בביתם של בני הזוג באחוזת לב שליד שארטר, שם צייר את הדיוקן המפורסם מדלן בשמלה אדומה, שבו התמזגו כשוריו כקולוריסט וכצייר דיוקנאות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניטלה מסוטין "מדמואזל גארד"  ועמה גם אורח החיים המסודר יחסית. הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומחלתו החמירה. בני הזוג קסטן הכירו בינו לבין מארי-ברת אורנש, גרושתו של מקס ארנסט, שנעשתה בת לווייתו, וניסתה לסייע לו. באוגוסט 1943 הוברח סוטין בחשאי לפריז כדי לעבור ניתוח אך נפטר שעות אחדות לאחר שנותח.

ב-1950 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק 75 מציוריו ברטרוספקטיבה שהיתה מכריעה להנצחת שמו.

תערוכה זו מפנה זרקור אל מושג ה"השפעה". מה פירוש הדבר, שאמן אחד "מושפע" מאחר?

מחד, סוטין המנהל דיאלוג בעבודותיו עם יצירות של פוסן, רמברנדט ושרדן. סוטין סידר וערך בסטודיו שלו פגר של שור, או דג וצייר ישירות ממנו. אין זה העתק ואף לא פרשנות. כשהוא מצייר שור בעקבות רמברנדט או דג תריסנית בעקבות שרדן, התוצאה היא תמיד סוטין. הוא לא מחקה ציור אלא מצייר דימוי, הנטען בדחיפות ובממשות נוכח הכישרון של רמברנדט או של שרדן לתרגמו למציאות חיה. אמנות העבר סייעה לסוטין לגלות את הדימויים הפנימיים שכמו ביקשו להיחלץ מקרבו. ומנגד, ישנו לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. . סוטין נתפס כ"אמן של אמנים". יש לו מעריצים בשדה האמנות המודרנית:  ויליאם דה קונינג, מרק רותקו, פרנסיס בייקון, פרנק אוורבאך, לוסיאן פרויד ואחרים.  וכמובן בשדה האמנות הישראלי, אך על כך בהמשך.

 

תודה ליניב שפירא, מנהל המשכן ואוצר ראשי, תודה לסוריה סדיקובה ולד"ר בת שבע אידה על המפגש המעניין והמרגש עמם, ועל חומרי התערוכה. תודה לאנשי המשכן ותודה לכל .

וישנו כמובן סיפור הבאת ציור הגלדיולות הלבנות, ארצה ע"י האספן שמואל שץ, אך על כך בפעם אחרת

חיים סוטין, סייפנים, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים

 

 

[1] יניב שפירא, פתח דבר, קטלוג התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, בעריכת יניב שפירא, 2019, עמ' 9-8.

[2] אסתי דונאו, צייר של ציירים, שם,  עמ' 16.

דן בירנבוים, "דרך, ברוש וכוכב", אוצר רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 12 בספטמבר 2019

IMG_20190828_165904.jpg

התערוכה "דרך, ברוש וכוכב" מוצגת בחלל גלריית הסדנה לאמנות, יבנה. עבודות רישום מרשימות עשויות ביד מיומנת בצד ציורים.IMG_20190828_165852.jpg

ציורי הנוף עולים במאה ה-19 ביתר שאת הן ברומנטיקה – בציוריו של קספר דויד פרידריך, בריאליזם וכמובן בקרב אמני התנועה האימפרסיוניסטית כהצהרה על ציור בנוף הפתוח ובפוסט מודרניזם בעיקר אצל פול סזאן ווינסנט ואן גוך בברושים הלוהבים שלו כדוקרים את השמיים.[1]

בסקציה זו של ציורי נוף, ציורי ברושים בפרט מהווים הצהרה על גבולות, טריטוריה ושייכות. הברוש המצוי בדומה לשיח הצבר, מסמל בישראל גבולות, פרדסים ושבילים כפריים שהיו ואינם עוד. שורות הברושים שהגנו על הפרדסים מפני רוחות ופגעי מזג אויר נותרו על מקומם שנים רבות גם לאחר שהפרדסים נעקרו ונמוגו אל השכחה. באמנות הישראלית הברוש מסמל מקומיות, וישנה עבודת הפסיפס של האמן האיטלקי אנצו קוקי בגן הפיסול של מוזיאון תל אביב לאמנות, בה הברושים מהווים סמן של העיר תל אביב.  ניתן גם לראות ברושים בבי קברות יהודים ומוסלמים וכמו גם בבתי העלמין הנוצריים, דבר המקשר את הברוש עם המוות ופרידה מהחיים.

רוני ראובן אוצר התערוכה כותב: "המשורר הרומאי הנודע אובידיוס כתב בספרו "מטמורפוזות" על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש, כאוב לאבלו הנצחי. אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו המירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח.IMG_20190828_170217.jpg

בירנבוים הוא צייר של רישום נוף שאינו יוצא אל הנוף כדי לצייר. הוא ספון בסטודיו, מבודד מהשפעותיו של הנוף עצמו. את מקורות ההשראה וההתייחסות שלו הוא יונק מתולדות האמנות, ומהתבוננות בדגמים שיצרו אמנים כקספר דוד פרידריך וגרהרד ריכטר. המייחד את הציירים הנודעים הללו, שהם יוצרים פרשנות משל עצמם של הנוף הממשי או המדומיין. אופן הנחת הצבע שלהם מייצג את ההשתנות והדינמיות המתמדת של הטבע. דינמיות זו היא אחד הגורמים הבולטים המושכים גם את בירנבוים בייצוג הטבע והנוף, לצד היסוד המסתורי והמאיים".[2]IMG_20190828_165620.jpg

כתב היד המתומצת של בירנבוים מאזכר תפיסות זניות – "במחי כף יד"… עבודות הרישום שלו מתאפיינות במשיכת מכחול אחת בה ניתן למצוא את דימוי הברוש ואת ההתמשכות שלו ההולכת ונגוזה כלפי מטה. ואילו בציורים, הברושים העשויים בתמצות ניכר נראים כמרקדים ומחוללים בצדי הדרך.IMG_20190828_170111.jpg

בעבודות הרישום בהן ניכר העיסוק בין גילוי והסתר, כאן ושם, אני מוצאת קרבה לעבודותיה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון ולבן זוגה זמן מה, האמן הדאדאיסט והסוריאליסטי מקס ארנסט ולאמנות סוריאליסטית בכלל בעיקר בעבודות בהן מופיע הירח כסימן או העיגול הלבן.IMG_20190828_170202.jpg

 

[1] התמה כעומדת בפני עצמה עלתה בארצות פרוטסטנטיות דוגמת הולנד במאה ה-17, כהצהרה ובחירה בנושאים שאינם עוסקים בדת.

[2] רוני ראובן, דן בירנבוים, דרך, ברוש וכוכב, טקסט התערוכה.IMG_20190828_165818.jpg

"האדום האדום הזה!" הדר גד, אדום, תערוכה רוטשילד אמנות, תל אביב, אוצרת דר' סמדר שפי

 

hadar gad, 45x60,139, 2017(1)

"אדום", התערוכה של הדר גד המוצגת ברוטשילד אמנות, פתיינית.  ציורי נוף צבועים באדום בגדלים ובפורמטים שונים, חלקם כמעין תכשיט מיניאטורי, אחרים בממדים ניכרים וכולם כמבקשים מאתנו הצופים להתקרב ולגלות מה מצויר. בנופים המתוארים יש מן התעתוע שכן ציור הנוף המהווה מרכיב מרכזי בתערוכה זו, מטשטש ומוטמע בצבע האדום כישות אחת.

הנופים בתערוכה צוירו מהתבוננות בשני אתרים: נופי קיבוץ עין חרוד, והנוף הניבט מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", לא רחוק מקיבוץ עין שמר. לגד ילידת הקיבוץ עין חרוד מאוחד היכרות רבת שנים עם המקום. מזה מספר שנים (משנת 2007) נוהגת גד לפקוד את בית העלמין בקיבוץ, מתבוננת בנוף, ומציירת אותו. בשנת 2009 הציגה במשכן לאמנות בעין חרוד את "גוש, חלקה, שורה", ציורים המתארים את העצים, האבנים והאור בפלטה של ירוקים, אפורים וצבעי לבן ובז', והמצע הלבן מבצבץ מבעד לצבע שמעל.[1] בציורי הנוף בתערוכה הנוכחית, הפלטה מוגבלת לאדומים מהם מבצבץ לעתים הצהוב או הלבן. המעטה,  הצבע האדום, הינו במעין אנלוגיה לשכבה המכסה על הבשר ומגינה עליו.

hadar gad
הדר גד, שמן על נייר מודבק על עץ, 2017, 27X37

מנגד לקיבוץ המסמל את האתוס של עמק יזרעאל, את הקונצנזוס, ניצב "שער מנשה", מרכז לבריאות הנפש, בו מטופלים בין השאר ניצולי שואה. בעוד גד מכירה את עין חרוד היכרות אינטימית, הרי שבמרכז הרפואי "שער מנשה" לא ביקרה מעולם, והמבט שלה הוא מבעד לגדרות המקיפים את המרכז הנראה על פניו כמקום פסטורלי ואידילי. ועם זאת קשה להבחין באם הנוף המתואר בציוריה של גד הינו נוף הקיבוץ או שמא נוף "שער מנשה"; ניתן לחשוב כפי שכתבה דר' סמדר שפי במאמרה על התערוכה על המבט השונה –  "קיבוץ עין חרוד מצוי בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי, 'שער מנשה' הוא הדחוי, המודחק. היהודי החדש, זה שהקיבוץ ביקש לעצב, והתקבל כמודל הצבר האידאלי, היה אמור להיות בריא בנפשו, נעדר קומפלקסים. 'שער מנשה' מנכיח את המרחב בין אידאל למציאות".[2]  שניות זו, יש לומר מצויה גם במרכיבים הקומפוזיציוניים של היצירה – צבע # קו; אדום # לבן; הוספה # גריעה; טומאה # טהרה;      נוכח # נעדר.

גד בונה ומפרקת את ציור הנוף שלה, ובתהליך זה עולות שאלות ותהיות באשר למהו ציור, ומהו ציור נוף.[3] תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות, מן ההרהור. היא מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מגדירה טריטוריה – מציינת מבנים, עצים, שיחים, חסמים בצורת גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה וענוגה, נוכחת לא נוכחת בה בעת. בחזרה לסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

בתהליך הציור בצבע אדום יש מן הצמצום בפלטה, וצמצום המשטח, ועם זאת יש בו מן הגופניות והטקסיות; מריחת הצבע ביד חשופה מאזכרת טקסים קמאיים ביהדות ובדתות אחרות – מריחת הדם כאלמנט שיש בו מן הסימון ומן הבידול; אזכור למריחת הדם על משקופי בתי היהודים במצרים, איזכור לטקס המיסה הקדושה בנצרות. ומנגד, עולה האור שיש בו מן הבוהק והטוהר.[4]

hadar gad, 45x60,139, 2017(1).jpg
הדר גד, 139, 2017, 45X60

 

[1] הדר גד, משכן לאמנות עין חרוד

[2] דר' סמדר שפי, צלקות תחרה – על התערוכה "אדום" של הדר גד  http://www.smadarsheffi.com/?p=7919

[3] תיאורי נוף שכיחים באמנות המודרנית והעכשווית תיאורי נוף כתמה שכיחה ומועדפת באמנות, עולים בעיקר בראשית המאה ה-17 בארצות בהן שלטה הדת הפרוטסטנטית כחלופה לציורי דת. במאה ה-19 בתנועות הרומנטיקה והריאליזם, וכמובן באימפרסיוניזם, ציור הנוף הופך לסוגה מועדפת בצד ציור טבע דומם.

[4] תודה להדר גד על השיחה עמה ועל היותה מה שהיא, תודה לגלריה רוטשילד.

"מוצרט של הציור" תערוכה בגלרית הציור Dulwich, לונדון

1

2

3.jpg

Image credits: Carousel: Adriaen van de Velde, The beach at Scheveningen, 1658, Oil on canvas © Museumslandschaft Hessen Kassel, Gemäldegalerie Alte Meister. Adriaen van de Velde, The Hut, 1671, Oil on canvas, Rijksmuseum, Amsterdam. Adriaen van de Velde, Recumbent cow and three sheep, 1671, Red and black chalk, 19.4 x 30.8 cm, Amsterdam Museum. 

Adriaen van de Velde, Portrait of a family in a landscape, (detail) 1667, Oil on canvas, 148 x 178 cm, Rijksmuseum, Amsterdam. On loan from the City of Amsterdam (A. van der Hoop Bequest).

התערוכה הראשונה שהוקדשה לצייר ולרשם ההולנדי אדריאן ואן דה ולדה (1636-1672), אחד מאמני הנוף המעודנים ביותר של תור הזהב ההולנדי. באמצעות שיתוף פעולה של Dulwich Picture Gallery  עם הרייקסמוזיאום, אמסטרדם, מעל 60 ציורים ורישומי הכנה נפלאים ע"י אמן פורה זה שחי זמן קצר, הובאו לתצוגה בגלריה בלונדון.

כאיטליינט[1] הולנדי, ואן דה ולדה מיזג ביצירותיו נופים כפריים הולנדים עם סצנות מיתולוגיות ארקדיות[2] במערכים איטלקיים. ציוריו של ואן דה ולדה הינם מעודנים, בעלי קומפוזיציה מתוכננת ומורים על השליטה שלו באפקטים של אור כשם שבתיאור הדמות האנושית.

ואן דה ולדה מת מוקדם בגיל 35, ועדיין הוא יצר מספר גדול של יצירות מופת שהביאו לו תהילת נצח. התערוכה בה מוצגות 60 מיצירותיו, מאחדת לראשונה ציורים אלה עם רישומי ההכנה שלהם בגיר אדום או בדיו. בנוסף, התערוכה מציעה לא רק סקירה של יצירתו של האמן אלא גם מבט נדיר על צייר נוף הולנדי מהמאה ה-17, מהקונספט של היצירה ועד להשלמתה.

מספר פכים על ואן דה ולדה:

ואן דה ולדה היה ילד פלא. מגיל צעיר רשם או צייר על ככל מצע שמצא. משפחתו של  אדריאן נודעה כמשפחה של אמנים, וכילד הוא נהג לגנוב דרך קבע את המכחולים של אחיו וילם ולצייר. בעוד שווילם הבכיר ווילם הצעיר היו ציירי נופים ימיים, אדריאן מצא את מקומו כצייר נוף.

ואן דה ולדה נולד למשפחה פרוטסטנטית, נשא אישה קתולית, והמיר את דתו לקתולית במהלך  המלחמות הארוכות ורוויות הדם בארצות השפלה לשם השגת עצמאות מספרד הקתולית

למרות ההצלחה לה זכה במהלך חייו וההערכה לאחר מותו, ואן דה ולדה סבל ממצוקה כספית. כשהלך לעולמו מכירת כל נכסיו ויצירותיו לא כיסתה את כל החובות.

אדריאן עצמו לא יצא מחוץ לגבולות ארצות השפלה, אך לאחר מותו ב-1672, אביו ואחיו נסעו ללונדון בה חיו עד למותם, ועבדו כציירים בשירות המלך צ'רלס ה-2.

"מוצרט של הציור". ואן דה ולדה מת בהיותו בן 35, בדומה למוצרט, אך יצר גוף יצירה עצום. מבקר האמנות Wolfgang Stechow השווה את המוזיקאי לצייר, ותיאר את ואן דה ולדה כמייצג "רוגע, הרמוניה ונינוחות מעין מוצרט".

[1] איטליינטים – אמנים מארצות השפלה שנהגו לנסוע לאיטליה (בעיקר במהלך המאה ה-16) והביאו עמם כמקור השראה חורבות רומיות ונופים איטלקיים אותם "שתלו" ביצירותיהם.

[2] ארקדי (ארקדיה) – התואר משמש לתיאור חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה. המילה שאולה מחבל הארץ ארקדיה ביוון.