דן בירנבוים, "דרך, ברוש וכוכב", אוצר רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 12 בספטמבר 2019

IMG_20190828_165904.jpg

התערוכה "דרך, ברוש וכוכב" מוצגת בחלל גלריית הסדנה לאמנות, יבנה. עבודות רישום מרשימות עשויות ביד מיומנת בצד ציורים.IMG_20190828_165852.jpg

ציורי הנוף עולים במאה ה-19 ביתר שאת הן ברומנטיקה – בציוריו של קספר דויד פרידריך, בריאליזם וכמובן בקרב אמני התנועה האימפרסיוניסטית כהצהרה על ציור בנוף הפתוח ובפוסט מודרניזם בעיקר אצל פול סזאן ווינסנט ואן גוך בברושים הלוהבים שלו כדוקרים את השמיים.[1]

בסקציה זו של ציורי נוף, ציורי ברושים בפרט מהווים הצהרה על גבולות, טריטוריה ושייכות. הברוש המצוי בדומה לשיח הצבר, מסמל בישראל גבולות, פרדסים ושבילים כפריים שהיו ואינם עוד. שורות הברושים שהגנו על הפרדסים מפני רוחות ופגעי מזג אויר נותרו על מקומם שנים רבות גם לאחר שהפרדסים נעקרו ונמוגו אל השכחה. באמנות הישראלית הברוש מסמל מקומיות, וישנה עבודת הפסיפס של האמן האיטלקי אנצו קוקי בגן הפיסול של מוזיאון תל אביב לאמנות, בה הברושים מהווים סמן של העיר תל אביב.  ניתן גם לראות ברושים בבי קברות יהודים ומוסלמים וכמו גם בבתי העלמין הנוצריים, דבר המקשר את הברוש עם המוות ופרידה מהחיים.

רוני ראובן אוצר התערוכה כותב: "המשורר הרומאי הנודע אובידיוס כתב בספרו "מטמורפוזות" על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש, כאוב לאבלו הנצחי. אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו המירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח.IMG_20190828_170217.jpg

בירנבוים הוא צייר של רישום נוף שאינו יוצא אל הנוף כדי לצייר. הוא ספון בסטודיו, מבודד מהשפעותיו של הנוף עצמו. את מקורות ההשראה וההתייחסות שלו הוא יונק מתולדות האמנות, ומהתבוננות בדגמים שיצרו אמנים כקספר דוד פרידריך וגרהרד ריכטר. המייחד את הציירים הנודעים הללו, שהם יוצרים פרשנות משל עצמם של הנוף הממשי או המדומיין. אופן הנחת הצבע שלהם מייצג את ההשתנות והדינמיות המתמדת של הטבע. דינמיות זו היא אחד הגורמים הבולטים המושכים גם את בירנבוים בייצוג הטבע והנוף, לצד היסוד המסתורי והמאיים".[2]IMG_20190828_165620.jpg

כתב היד המתומצת של בירנבוים מאזכר תפיסות זניות – "במחי כף יד"… עבודות הרישום שלו מתאפיינות במשיכת מכחול אחת בה ניתן למצוא את דימוי הברוש ואת ההתמשכות שלו ההולכת ונגוזה כלפי מטה. ואילו בציורים, הברושים העשויים בתמצות ניכר נראים כמרקדים ומחוללים בצדי הדרך.IMG_20190828_170111.jpg

בעבודות הרישום בהן ניכר העיסוק בין גילוי והסתר, כאן ושם, אני מוצאת קרבה לעבודותיה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון ולבן זוגה זמן מה, האמן הדאדאיסט והסוריאליסטי מקס ארנסט ולאמנות סוריאליסטית בכלל בעיקר בעבודות בהן מופיע הירח כסימן או העיגול הלבן.IMG_20190828_170202.jpg

 

[1] התמה כעומדת בפני עצמה עלתה בארצות פרוטסטנטיות דוגמת הולנד במאה ה-17, כהצהרה ובחירה בנושאים שאינם עוסקים בדת.

[2] רוני ראובן, דן בירנבוים, דרך, ברוש וכוכב, טקסט התערוכה.IMG_20190828_165818.jpg

"האדום האדום הזה!" הדר גד, אדום, תערוכה רוטשילד אמנות, תל אביב, אוצרת דר' סמדר שפי

 

hadar gad, 45x60,139, 2017(1)

"אדום", התערוכה של הדר גד המוצגת ברוטשילד אמנות, פתיינית.  ציורי נוף צבועים באדום בגדלים ובפורמטים שונים, חלקם כמעין תכשיט מיניאטורי, אחרים בממדים ניכרים וכולם כמבקשים מאתנו הצופים להתקרב ולגלות מה מצויר. בנופים המתוארים יש מן התעתוע שכן ציור הנוף המהווה מרכיב מרכזי בתערוכה זו, מטשטש ומוטמע בצבע האדום כישות אחת.

הנופים בתערוכה צוירו מהתבוננות בשני אתרים: נופי קיבוץ עין חרוד, והנוף הניבט מהמרכז לבריאות הנפש "שער מנשה", לא רחוק מקיבוץ עין שמר. לגד ילידת הקיבוץ עין חרוד מאוחד היכרות רבת שנים עם המקום. מזה מספר שנים (משנת 2007) נוהגת גד לפקוד את בית העלמין בקיבוץ, מתבוננת בנוף, ומציירת אותו. בשנת 2009 הציגה במשכן לאמנות בעין חרוד את "גוש, חלקה, שורה", ציורים המתארים את העצים, האבנים והאור בפלטה של ירוקים, אפורים וצבעי לבן ובז', והמצע הלבן מבצבץ מבעד לצבע שמעל.[1] בציורי הנוף בתערוכה הנוכחית, הפלטה מוגבלת לאדומים מהם מבצבץ לעתים הצהוב או הלבן. המעטה,  הצבע האדום, הינו במעין אנלוגיה לשכבה המכסה על הבשר ומגינה עליו.

hadar gad
הדר גד, שמן על נייר מודבק על עץ, 2017, 27X37

מנגד לקיבוץ המסמל את האתוס של עמק יזרעאל, את הקונצנזוס, ניצב "שער מנשה", מרכז לבריאות הנפש, בו מטופלים בין השאר ניצולי שואה. בעוד גד מכירה את עין חרוד היכרות אינטימית, הרי שבמרכז הרפואי "שער מנשה" לא ביקרה מעולם, והמבט שלה הוא מבעד לגדרות המקיפים את המרכז הנראה על פניו כמקום פסטורלי ואידילי. ועם זאת קשה להבחין באם הנוף המתואר בציוריה של גד הינו נוף הקיבוץ או שמא נוף "שער מנשה"; ניתן לחשוב כפי שכתבה דר' סמדר שפי במאמרה על התערוכה על המבט השונה –  "קיבוץ עין חרוד מצוי בלב ליבו של הקונצנזוס הישראלי, 'שער מנשה' הוא הדחוי, המודחק. היהודי החדש, זה שהקיבוץ ביקש לעצב, והתקבל כמודל הצבר האידאלי, היה אמור להיות בריא בנפשו, נעדר קומפלקסים. 'שער מנשה' מנכיח את המרחב בין אידאל למציאות".[2]  שניות זו, יש לומר מצויה גם במרכיבים הקומפוזיציוניים של היצירה – צבע # קו; אדום # לבן; הוספה # גריעה; טומאה # טהרה;      נוכח # נעדר.

גד בונה ומפרקת את ציור הנוף שלה, ובתהליך זה עולות שאלות ותהיות באשר למהו ציור, ומהו ציור נוף.[3] תחילתו של ציור זה בחוץ, בציור שיש בו מן ההתבוננות, מן ההרהור. היא מביאה עמה בדים לציור שכבר נצבעו על ידה בצבעי אדום, ולעתים באדום וצהוב. על הבד, במעין תהליך הפוך, רושמת גד רישום, מגדירה טריטוריה – מציינת מבנים, עצים, שיחים, חסמים בצורת גדרות ועוד, המקבלים תצורת תחרה עדינה וענוגה, נוכחת לא נוכחת בה בעת. בחזרה לסטודיו, גד מגרדת ומסירה בסכין יפנית את שכבות הצבע האדום, והצבע כרישום עצמו הופך לנוכח, לעתים נעדר, ובעדו מבצבץ הקנבס הלבן.

בתהליך הציור בצבע אדום יש מן הצמצום בפלטה, וצמצום המשטח, ועם זאת יש בו מן הגופניות והטקסיות; מריחת הצבע ביד חשופה מאזכרת טקסים קמאיים ביהדות ובדתות אחרות – מריחת הדם כאלמנט שיש בו מן הסימון ומן הבידול; אזכור למריחת הדם על משקופי בתי היהודים במצרים, איזכור לטקס המיסה הקדושה בנצרות. ומנגד, עולה האור שיש בו מן הבוהק והטוהר.[4]

hadar gad, 45x60,139, 2017(1).jpg
הדר גד, 139, 2017, 45X60

 

[1] הדר גד, משכן לאמנות עין חרוד

[2] דר' סמדר שפי, צלקות תחרה – על התערוכה "אדום" של הדר גד  http://www.smadarsheffi.com/?p=7919

[3] תיאורי נוף שכיחים באמנות המודרנית והעכשווית תיאורי נוף כתמה שכיחה ומועדפת באמנות, עולים בעיקר בראשית המאה ה-17 בארצות בהן שלטה הדת הפרוטסטנטית כחלופה לציורי דת. במאה ה-19 בתנועות הרומנטיקה והריאליזם, וכמובן באימפרסיוניזם, ציור הנוף הופך לסוגה מועדפת בצד ציור טבע דומם.

[4] תודה להדר גד על השיחה עמה ועל היותה מה שהיא, תודה לגלריה רוטשילד.

"מוצרט של הציור" תערוכה בגלרית הציור Dulwich, לונדון

1

2

3.jpg

Image credits: Carousel: Adriaen van de Velde, The beach at Scheveningen, 1658, Oil on canvas © Museumslandschaft Hessen Kassel, Gemäldegalerie Alte Meister. Adriaen van de Velde, The Hut, 1671, Oil on canvas, Rijksmuseum, Amsterdam. Adriaen van de Velde, Recumbent cow and three sheep, 1671, Red and black chalk, 19.4 x 30.8 cm, Amsterdam Museum. 

Adriaen van de Velde, Portrait of a family in a landscape, (detail) 1667, Oil on canvas, 148 x 178 cm, Rijksmuseum, Amsterdam. On loan from the City of Amsterdam (A. van der Hoop Bequest).

התערוכה הראשונה שהוקדשה לצייר ולרשם ההולנדי אדריאן ואן דה ולדה (1636-1672), אחד מאמני הנוף המעודנים ביותר של תור הזהב ההולנדי. באמצעות שיתוף פעולה של Dulwich Picture Gallery  עם הרייקסמוזיאום, אמסטרדם, מעל 60 ציורים ורישומי הכנה נפלאים ע"י אמן פורה זה שחי זמן קצר, הובאו לתצוגה בגלריה בלונדון.

כאיטליינט[1] הולנדי, ואן דה ולדה מיזג ביצירותיו נופים כפריים הולנדים עם סצנות מיתולוגיות ארקדיות[2] במערכים איטלקיים. ציוריו של ואן דה ולדה הינם מעודנים, בעלי קומפוזיציה מתוכננת ומורים על השליטה שלו באפקטים של אור כשם שבתיאור הדמות האנושית.

ואן דה ולדה מת מוקדם בגיל 35, ועדיין הוא יצר מספר גדול של יצירות מופת שהביאו לו תהילת נצח. התערוכה בה מוצגות 60 מיצירותיו, מאחדת לראשונה ציורים אלה עם רישומי ההכנה שלהם בגיר אדום או בדיו. בנוסף, התערוכה מציעה לא רק סקירה של יצירתו של האמן אלא גם מבט נדיר על צייר נוף הולנדי מהמאה ה-17, מהקונספט של היצירה ועד להשלמתה.

מספר פכים על ואן דה ולדה:

ואן דה ולדה היה ילד פלא. מגיל צעיר רשם או צייר על ככל מצע שמצא. משפחתו של  אדריאן נודעה כמשפחה של אמנים, וכילד הוא נהג לגנוב דרך קבע את המכחולים של אחיו וילם ולצייר. בעוד שווילם הבכיר ווילם הצעיר היו ציירי נופים ימיים, אדריאן מצא את מקומו כצייר נוף.

ואן דה ולדה נולד למשפחה פרוטסטנטית, נשא אישה קתולית, והמיר את דתו לקתולית במהלך  המלחמות הארוכות ורוויות הדם בארצות השפלה לשם השגת עצמאות מספרד הקתולית

למרות ההצלחה לה זכה במהלך חייו וההערכה לאחר מותו, ואן דה ולדה סבל ממצוקה כספית. כשהלך לעולמו מכירת כל נכסיו ויצירותיו לא כיסתה את כל החובות.

אדריאן עצמו לא יצא מחוץ לגבולות ארצות השפלה, אך לאחר מותו ב-1672, אביו ואחיו נסעו ללונדון בה חיו עד למותם, ועבדו כציירים בשירות המלך צ'רלס ה-2.

"מוצרט של הציור". ואן דה ולדה מת בהיותו בן 35, בדומה למוצרט, אך יצר גוף יצירה עצום. מבקר האמנות Wolfgang Stechow השווה את המוזיקאי לצייר, ותיאר את ואן דה ולדה כמייצג "רוגע, הרמוניה ונינוחות מעין מוצרט".

[1] איטליינטים – אמנים מארצות השפלה שנהגו לנסוע לאיטליה (בעיקר במהלך המאה ה-16) והביאו עמם כמקור השראה חורבות רומיות ונופים איטלקיים אותם "שתלו" ביצירותיהם.

[2] ארקדי (ארקדיה) – התואר משמש לתיאור חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה. המילה שאולה מחבל הארץ ארקדיה ביוון.