כמה זמן נדרש להתבונן ביצירה אמנות? והפעם יוהן צופני, "הטריבונה של האופיצ'י"

כמה זמן נדרש להתבונן ביצירת אמנות על מנת להבין אותה?

יוהן צופני, הטריבונה של האופיצי.jpg

יוהן צופני, הטריבונה של האופיצ'י,  1772-77, 154.9X123.5, שמן, האקדמיה המלכותית, לונדון

 

למעשה כמו כל דבר שנשאל התשובה הינה סובייקטיבית ותלויה ביצירה עצמה, כשם שעד כמה זמן נדרש לאדם מסוים לנתח אימז'ים ויזואליים. אך נכון לומר איננו מסתכלים מספיק זמן ביצירה. זה אמנם משתנה, אך מחקרים הראו שההתבוננות ביצירה במוזיאון נעה בין 15 שניות ל-30 שניות. המון זמן להסקה מה האימז' מנסה לייצג (או כשמתבוננים במופשט). אך אין זה ממש זמן מספיק דיו להתנסות מלאה בעבודה.

James O. Pawelski השווה את הדרך שבה מרבית האנשים הולכים במוזיאון להתנסות בשיטוט בין שורות הספרייה. 'When you go the library, you don't walk along the shelves looking at the spines of the books and on your way out tweet to your friends, 'I read 100 books today!'" .הוא סיפר לניו יורק טיימס. הכוונה כאן הינה שאנשים יכולים ללכת למוזיאון, לבלות שעות שם בהתבוננות במאות יצירות אמנות, ולצאת החוצה בלא שלמעשה "ראו" דבר. פולסקי נהג להביא סטודנטים לאוסף ברנס וביקש מהם להשתהות כעשרים דקות בחזית עבודה אחת. התוצאה של הקונטמפלציה, הוא טען, לא רק הגבירה את הערכתם את יצירת האמנות, אלא גם היתה בעלת אפקטים מועילים של מדיטציה.

Phil Terry, ייסד את Slow Art Day בשנת 2008, יוזמה שמבקשת מאנשים להשתהות ממש ולבחון את היצירות שאנו מוצאים במוזיאונים. "התחלתי בכך מאחר ולא כל אחד יודע על כך", הוא הוסיף. מכונים מובילים כמו SFMOMA ומוזיאונים קטנים יותר כמו מוזיאון ברמינגהם לאמנות עודדו את הרעיון, ואף הציעו ימים קבועים מעין אלה Slow Art Sundays.

הצורך בתוכנית כמו Slow Art Day הינה לבטח תוצר של התקופה הדיגיטלית שלנו, כזו שבה יש פשוט יותר מדי תוכן מכדי שניתן יהיה לצורך אותו באופן נאות, כך שבמקום זאת, כמעט כולו נצרך מהר.

 

Kaplan, I. (2017, January 26). Re: How Long Do You Need to Look at a Work of Art to Get It? Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-long-work-art-it

ביצירה מעין זו של יוהן צופני, "הטריבונה של האופיצ'י",  1772-77, זמן הצפיה ארוך יותר, ואולי לא?

ה"טריבונה" הינה החדר שנעשה ע"י ברנרדו בואנטלנטי Bernardo Buontalenti  בשנים 1585-1591 בארמון האופיצי להצגת יצירות מאוסף המדיצ'י. הרעיון של החלל והשם היה שהחדר (אשר במקור היתה אליו כניסה אחת בלבד) יהיה בעל אופי של קפלה וישמש כמשכן לקדושה בארמון. הטריבונה הוצגה במאות 17-18 כ"וודרקמר" החשוב ביותר, עם  אוסף מתקופות שונות – פסל מצרי, עתיקות, רומי, ציורים רנסנסיים וברוקיים ואף רוקוקו.

ציור זה הוזמן ע"י המלכה שרלוט ב-1772 ונתפס כאחת מההצגות המפורסמות ביותר  של חובבי אמנות וגרנד טור Grand Tour של המאה ה-18. אף שנראה שצופני השלים את הקנבס בסוף 1773, הוא נטש עבודה זו ועסק בהזמנות פורטרט אחרות, עבור פייטרו ליאופולד הדוכס הגדול של טוסקנה, אחיו הבוגר יותר יוז'ף ה-II הארכידוכס של אוסטריה והלורד קופר. הוא גם שימש כיועץ לקופר ואפשר לו לאסוף מגוון מייצג של ציורים פלורנטיניים.

צופני מאזכר פעילות חדשה זו בטריבונה ע"י הוספת עצמו מחייך חיוך רחב, מחזיק את תמונת רפאל, "מדונה ובנה", הגלריה הלאומית, וושינגטון שקופר רכש וקיווה להחליפה באחרת. הקבוצה המקיפה את קופר וצופני בשמאל הציור נראית כעוסקת בחקר יצירתו של רפאל, "קופיד ופסיכה וסטיר עם צִלְצָל.

מימין סר הוראס מן, מוצג בחזית עם אות מסדר, מאזין לרעו תומס פטץ שמשווה את "ונוס מאורבינו" של טיציאן לפסל "המתאבקים". בגלריה מימין, קבוצה של תיירים צעירים הכוללת את הסייר והחוקר האפריקני סר ג'יימס ברוס שצופני תיאר כ"פלא של זמנו, אימת הגברים הנשואים ומאהב עקבי", מתבונן בונוס דה מדיצ'י. מעיתונים בני הזמן נראה ששתי הקבוצות שמרו על הפרדה חברתית, והדרכים השונות שבהן הם מתוודעים להנאותיה של פירנצה הינה אחת מהתמות הנחקרות בציור.

יוהן צופני היה צייר פורטרטים. נולד בגרמניה ומרבית ימיו בילה באנגליה.

 

https://www.royalcollection.org.uk/collection/406983/the-tribuna-of-the-uffizi

 

וונדרקמר -חדרי פלאות/מוזרויות בהם הוצבו ללא עקרון של מיון וסידור ציורים ופסלים לצד זיופים, פריטים ארכיאולוגים, אוספי מטבעות, תכשיטים וקמיאות. בנוסף, הם הכילו יצורי כלאיים (היברידים), פוחלצים, מינרלים, קורלים, עוברים שמורים בכוהל, מסיכות מוות, שנהבים, שעונים, כלים מוזיקליים וכלים מדעיים ועוד. חדרי המוזרויות שימשו גם כארסנל של אלכימיה והכילו חומרים שנתפסו כבעלי כוחות מאגיים.

גרנד טור – מסעות שערכו בני טובים מאנגליה, ארצות השפלה, גרמניה ועוד לאיטליה "ערש התרבות"

 

"לצאת החוצה, לעזוב תודעה פנימית" הברביזון החדש – חזרה לחיים, משכן עין חרוד; אוצר: יניב שפירא 21.1.2017-29.4.2017

ורך התערוכה "ברביזון החדש – חזרה לחיים" המוצגת במשכן עין חרוד, נעה סביב מספר צירים – ישראל, רוסיה/בריה"מ, צרפת (ברביזון); פרט מול קבוצה; קלאסי מול קונספטואלי, ישן מול חדש, והמתח הקיים ביניהם.

בתערוכה מרהיבה זו מוצגות חמש אמניות ילידות בריה"מ/רוסיה: זויה צ'רקסקי-נאדי, אולגה קונדינה, נטליה זורבובה, אסיה לוקין ואנה לוקשבסקי הקוראות לעצמן הברביזון החדש. אמניות אלה בוגרות המדרשה לאמנות בבית ברל/בצלאל, ואקדמיות לאמנות במוסקבה, קייב, סנט פטרסבורג וליטא, נוסעות ברחבי הארץ ומציירות מראות ונופים מתוך התבוננות. הציורים עזי הצבע, עשויים ביד בוטחת ובמגוון טכניקות, ומתעדים את שולי החברה – השכונות הדלות והמוזנחות בדרום תל אביב – שכונת נווה שאנן והתחנה המרכזית החדשה, והאוכלוסייה המאפיינת  אותן – עולים חדשים, אוכלוסייה ותיקה קשת יום, פועלים, זנות;  בצד תיאורים של כיכר רבין, שכונת עג'מי ביפו, בת ים, העיר התחתית בחיפה, סמטאות ירושלים; ישובים בפריפריה כרהט וחורה בנגב, השוק הבדואי בבאר שבע, הקיבוצים ברעם ועין חרוד בצפון. החוויה כאן היא ראשונית, חקר והסתכלות על ישראל כמקום צבעוני ותוסס. ערים אירופאיות בהן מוסקבה, ברלין, דיסלדורף, פריז ולונדון, מקבלות אף הן ייצוג בציורי האמניות. המפגשים עם האנשים ברחוב, השיחה עמם הם חלק משמעותי בחוויית הציור של האמניות.

התערוכה עצמה מתקיימת במתח מתמיד בין עבודות קטנות על נייר לבין ציורי שמן גדולים; בהם מופיעים אותם נושאים מנקודות מבט של חמש אמניות שונות

 מקור השם

מקור השם הברביזון החדש מתייחס לקבוצת ציירים שפעלו בכפר ברביזון בצרפת בין השנים 1830 לבין 1870 בקירוב. ציירי האסכולה (ביניהם ז'אן-בפסטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו, ז'אן פרנסואה מילה ושארל פרנסואה דוביני) האמינו שיש לצאת מהסטודיו, לצייר בטבע ולחזור לסגנון הריאליסטי. אמנים אלה, הפנו עורף לזרם הרומנטי, ולדימוי האמן המתבודד והמיוסר שעלה באירופה באותה תקופה, ושאבו השראה מציורי הנוף הכפרי של ג'ון קונסטבל הבריטי שיצירותיו הוצגו ב-1824 בתערוכה בפריס.[1] נשות ברביזון החדש, בדומה לציירי אסכולת ברביזון מאמינות ביציאה מחוץ לסטודיו, בציור מתוך התבוננות, בחיפוש, ללכת עם "תחושות הבטן", ולחזור לציור, למחוות היד, לצבע. החזרה לציור בחוץ, בנוף אורבני או בטבע, החלה בעקבות תהליכים שונים שעברו האמניות. צ'רקסקי-נאדי וחברותיה  אשר הגיעו ממורשת של ציור קלאסי, אקדמי, הרגישו שהעיסוק והלימוד במדרשה בית ברל, התקיים אך ורק במסגרת השיח המושגי והביקורתי, וחיפשו אחר נתיב אחר, חזרה לציור מתוך התבוננות בהתאם לחניכות שלהן בבריה"מ/רוסיה.

ביחד ולחוד – "תהליך של דו-שיח ופרשנות"

 אמניות הברביזון החדש ניכרות בכוח שלהן כקבוצה, ועם זאת ניתן להבחין בייחוד של כל אחת מהן – בשפה האמנותית ובנטיות הציוריות.

זויה צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לאמנות בקייב והתמקדה בציור אקדמי וקלסי. מפגשה עם האמנות הישראלית בעלותה ארצה ב-1991 נחווה כפער גדול: "במשך שנתיים המשכתי להכין תרגילים שחברות שלחו לי מאוקראינה. תרגלתי המון עד שהרגשתי שאני יודעת מספיק". [2] צ'רקסקי-נאדי למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ובמדרשה לאמנות בבית ברל וזוהתה עם קו ביקורתי ומתריס. המפנה ביצירתה חל דווקא בשיא הצלחתה, כשהרחיקה לברלין ונפגשה שם עם האמן והאקטיביסט הרוסי אבדיי טר-אוגניאן Avdey Ter-Oganyan): [3] "המפגש החזיר אותי לנקודת התחלה אבל גם עורר אותי לתובנות חדשות. הבנתי שעלי לחזור לציור של המציאות".

צ'רקסקי-נאדי עברה בשנים האחרונות לצייר בצבעי שמן, המתאים לדעתה יותר לציור. ציוריה נעים בין דיוקנאות המציגים חברים קרובים ואת בן זוגה, לבין טבע דומם, ובין ציור בחוץ לבין ציור בסטודיו.

נטליה זורבובה, בוגרת לימודי אמנות באקדמיה במוסקבה, נטשה את הציור סמוך לסיום הלימודים: "התביישתי לצייר בצורה אקדמית, האמנתי שהציור מת, שהוא שייך לעבר", היא מסבירה. זורבובה עלתה לישראל עם משפחתה ב-2004 והם התיישבו בבאר שבע. על קליטתה שם היא מספרת: "חווית הלבד עוררה אצלי צורך בדיאלוג. היתה חסרה לי אינטראקציה לא רק בציור או על ציור אלא גם בחיים". עבודותיה באותה תקופה עסקו בסקיצות ממוחשבות שצוירו מהזיכרון ובאסתטיקה גרפית ומנוכרת והועלו על בדים גדולים ממדים.[4] במקביל החלה לרשום סקיצות יומיות שתיארו את שגרת יומה ופרסמה אותם בלייבג'ורנל.[5]  זורבובה מספרת שהבינה בהדרגה שאין לה צורך להמציא את עצמה מחדש, ושהיא יכולה להשתמש בידע שרכשה בלימודיה ברוסיה". ציורי יומיום אלה פתחו, בדיעבד, צוהר לפרק הציורי העכשווי שלה.

אולגה קונדינה, עלתה ב-1991, תחילה חיה בירושלים, ולאחר מכן קבעה את מגוריה בראש פינה. על תחושותיה באותה עת היא אומרת: דווקא בתקופה זו, מתוך הבידוד היחסי, גיליתי שפה חדשה – יותר מופשטת ומינימליסטית". קונדינה למדה בגיל עשר בסטודיו של יורי זלוטניקוב (Yuri Zlotnikov),[6] שהשפיע על סגנון הציור שלה בצורה מכרעת. בהשפעתו היא פיתחה ביטוי סמי-מופשט, המתקבל משילוב בין כתמים, צבעים וצורות ושנוגד את הביטוי הקלסי והריאליסטי שלמדה מאוחר יותר בבית הספר ובאקדמיה לאמנות במוסקבה.

אסיה לוקין למדה בבית הספר לאמנות בסנט פטרסבורג, וחיפשה ביטוי ציורי חופשי וכן יותר. בשיעוריו הפרטיים של סלומון רוסין (Solomon Rossin)[7] נחשפה לסגנון ציור שונה: "רוסין צייר את החיים האמתיים, הוא היה לוקח אותנו לצייר הומלסים ושיכורים ברחובות, וכן לבתי חולים ובתי משוגעים. הוא זה שחולל אצלי את השינוי הגדול". לוקין עלתה לישראל ב-1990 וקבעה את מושבה בירושלים. במהלך לימודיה בבצלאל התוודעה לאמנות עכשווית והתנסתה בפיסול מונומנטלי, בווידאו-ארט ובמיצבים. בבצלאל גם פגשה את דדי בן שאול, שחשף בפניה את תורת הצבע והאור הישראליים. במהלך שהות-אמן בפריז, התוודעה מחדש לציור המסורתי ממנו בהתרחקה, וחזרה ל'ציור מהתבוננות' בלובר. מאז הגעתה לישראל למדה לוקין ציור ורישום אצל סשה אוקון ובהשפעתו גם נחשפה ליצירותיהם של אמני 'חוג ארפייב' (Arefyev's Circle):[8] קבוצת אמנים שיצרו מחוץ למערכת הרשמית של האמנות הסובייטית, שנשלטה על ידי המדינה.

אנה לוקשבסקי למדה ציור במסגרות שונות בליטא, עלתה ארצה ב-1997, למדה עיצוב בבצלאל ולאחר מכן לימודי אמנות במדרשה לאמנות בבית ברל. המפגש עם אמנות מושגית ועכשווית בארץ, חבר לצורך באימוץ זהות חדשה: "לחמתי בעובדה שאני יודעת איך לצייר, עם הידיעה שיש לי בסיס אקדמי, בסביבה הישראלית נתפסו אלה כ'רוסי', שמרני, אנכרוניסטי.

לוקשבסקי מספרת שתיאורי דמויות משולי החברה, אותם איתרה בין השאר ברשת החברתית, חדדו עבורה את עניינה בציורי דיוקן. הציור ממסך המחשב הוביל אותה למפגשים בלתי אמצעיים עם דמויות של העוברים ושבים ברחוב ומשם ל'ציור מהתבוננות'. "לקח לי זמן להשלים עם ההכרה שיש לי קלף אחר בידיים", היא מספרת על החזרה לסגנון הציור הישיר.

הגלגולים הביוגרפיים והאמנותיים של אמניות אלה, חיפושיהן אחר זהות תרבותית ושפה אמנותית וכמיהתן לשיח מפרה – מצאו מענה בהתלכדות קבוצתית. כבר למעלה משש שנים נפגשות חברות הברביזון החדש בתדירות, מחליטות יחד על פרויקטים משותפים, מחוות דעה משותפת לגבי ציור ומציגות יחד בעולם ובארץ.

דיוקנאות נשים.jpg

דיוקנאות נשים

הייחוד

אם כך מה חדש אצל נשות ברביזון – החידוש שבשלו הן "זכו" תחילה לביקורות נוקבות מצוי בנושאים שאותן בוחרות אמניות הקבוצה להציג על הבד. האמניות הואשמו בכך שמבטן הוא מבט מהצד, מבט קולוניאליסטי-רומנטי, המטשטש את עליבות החיים וצובע אותם בברק. יניב שפירא מנהל משכן עין חרוד ואוצר התערוכה אומר שהן מביאות דבר חדש עמוק ואחר לאמנות הישראלית, ומשיחותיו עמן בולטת העובדה שהן לא אמניות "חברתיות" כפי שנהוג או מקובל או נוח להציג אותן. מה שמייחד אותן הוא העיסוק בחמלה אנושית נושא העובר כחוט השני בתקופות שונות בתולדות האמנות

בשנות ה-80 של המאה ה-20, אנו מוצאים חזרה לציור הדשן, הריאליסטי המתכתב עם החוץ, אם במקרה של הציור הגרמני הניאו אקספרסיוניסטי – יורג אימנדורף, הלמוט מידנדורף, ריינר פטינג או באשר לאמני אסכולת לונדון – בעיקר פרנק אוורבורך, ליאון קוסוף ומייקל אנדרוז. עבודותיהם של אמנים אלה ואחרים, מייצגות היבטים מעניינים במגמת ה"חזרה לציור" שהופיעה באירופה ובארצות-הברית, כריאקציה לאמנות המינימליסטית והמושגית של שנות ה־60 וה־70. חזרה זו לציור אפשרה "לגיטימציה" והתבוננות אחרת גם בארצנו שעדיין היתה טעונה בשנות ה-80 וה-90 בתפיסה של "דלות החומר", ומורשתה.קיבוץ (2).jpg

קיבוץ

En plein air

למושג en plein air מתייחסים כ'ציור באוויר הפתוח', 'ציור מהמציאות' ו'ציור מהחיים' ו'ציור מהתבוננות'; זה האחרון הוא המועדף על חברות הברביזון החדש. העדפה סמיוטית זו כותב יניב שפירא במאמרו, ראויה לתשומת לב מיוחדת, שכן היא עשויה ללמד על הבכורה שמייחסות אמניות אלה לפעולה הציורית ולתוצאה המתקבלת על הנייר או הבד, על פני הנאמנות למציאות כפי שהיא נגלית לעין.[9]

אמנות על אמנות/ניכוס/ציטוט – שאלות של ייצוג

אחד מתווי ההיכר של קבוצת הברביזון החדש הוא ציור של מקטרת ומתחתיה הכיתוב "Cest une pipe" (זו מקטרת). וזאת באנלוגיה לציורו הידוע של מגריט "זו לא מקטרת"; "בגידת הדימויים. [10]ציור זה היה בין 22 הציורים שנכללו בתערוכת היחיד הראשונה של מגריט באמריקה, בגלריית ג'וליאן לוי NY ינואר 1936. העבודה נרכשה מאוחר יותר ע"י אחד מתומכיו הראשונים של מגריט, Geert van Bruaene. זה היה אחראי במידת מה לאימאז' שכן ב-1922, בתערוכה בבריסל בגלרי די פרלמנט, הוא השתמש להצגה לוח עליו נכתב Ceci n’est pas de l’art, אימוץ ללא ספק של כותרת של הספר של דידרו Ceci n’est pas un conte .[11]

במקטרת של צ'רקסקי-נאדי הכיתוב "זוהי מקטרת" אומר, שפירא, מלמד על גישתן החמקמקה של הברביזון החדש לייצוג המציאות – אמת או בדיה, ציטוט או העתק. הללו מקבלים יתר תוקף בציטוט יצירות מופת כמעשה שבשגרה: בסטודיות של כל אחת מהן ניתן למצוא גלויות של גדולי האמנים בבחינת תחליף למקור ובביקוריהן במרכזי אמנות באירופה הן מקפידות לבקר במוזיאונים ולרשום סקיצות של יצירות מובחרות.

ההכתבות עם גדולי האמנים המודרניסטים  בתולדות הציור המערבי – מאנה, סזאן, גוגין, ואן גוך, טולוז לוטרק מאטיס, פיקסו, בצד אמנים רוסיים נונקונפורמיסטים, יוצרת דיאלוג בין זמן עבר להווה בשפה ציורית עכשווית. ההתבוננות ביצירות עבר וניכוסן למכלול של יצירה עכשווית נעשים בהקשרי הנטיות האמנותיות ולשפה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

התחנה המרכזית החדשה.jpg

התחנה המרכזית החדשה

ולבסוף,

התערוכה הברביזון החדש – חזרה לחיים, מסכמת את המהלכים של האמניות כקבוצה, מתחילת דרכן ועד היום. היא מאפשרת מבט רחב וכולל על יצירתן וכן הקשרים בין הנושאים ונקודות המבט האופייניות להן, ומבקשת להצביע על הציור שלהן כאופציה ממשית בשדה הציור הישראלי ברעננות, הרלוונטיות והאקטואליות. ציור של "ציירות מתבוננות", של "יד משוחררת". "כשהתחלתי לשחרר את היד", סיפרה צ'רקסקי-נאדי לשפירא, "נזכרתי פתאום שאני אמנית מפני שאני אוהבת לצייר… לפתע חזרתי למצוא עניין מחודש בכל דבר. אז גם הבנתי שככל שאני מתקדמת, אני מבינה טוב יותר את פועלם של ציירים אחרים". ברוח זו יש להבין את הציור של הברביזון החדש.[12]

 

 שכונת נוה שאנן

כפר חורה.jpg

כפר חורה

[1] S. Adams, Barbizon Scholl and the origins of impressionism London 1994

[2] הברביזון החדש השיבה לחיים, קטלוג התערוכה, משכן לאמנות עין-חרוד, עורך הקטלוג: יניב שפירא. הערה 3, עמ'  11 במאמרו של יניב שפירא, להתבונן ב'ציור מהתבוננות', מתוך שיחות של האמניות עם המחבר, ספטמבר-דצמבר 2016.

[3] שם, הערה 4, אבדיי טר-אוגניאן, יליד 1961. צייר רוסי, פיתח שיטה לפיה הוא מעתיק ציורים מודרניסטים ידועים במסווה של אמן פרובינציאלי.

[4] שם, הערה 5. עבודות אלה הוצגו בתערוכה נטליה זורבובה, כמיהה לאגם. אוצר: חיים מאור, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 2010.

[5] שם, הערה 6. לייבג'ורנל הוא אתר קהילתי, הוקם בשנת 1999, ומאפשר למשתמשים בו לפרסם בלוגים ותמונות. בין הפופולריים כיום ברוסיה.

[6] שם, הערה 7. יורי זלוטניקוב (1930-2016) היה אחד מחלוצי האמנות המופשטת בבריה"מ שלאחר סטלין. נחשב לאחד מאבות האמנות הנונקונפורמיסטית ברוסיה.

[7] שם, הערה 8. סלומון רוסין, יליד 1937, הינו ממיצגי הזרם הלא רשמי ששלט באמנות הסובייטית בין שנות ה-60 לבין שנות ה-80. עוסק בציוריו בגורל האדם הבודד בעולם המודרני.

[8] שם, הערה 9.

[9] שם. הערה 11. מושג המזוהה בעיקר עם אמני אסכולת ברביזון, צרפת.

[10] על מגריט, פוקו והיצירה – ראו פוסט בבלוג ובפייסבוק https://zivakoort.com/2016/10/28/%D7%9E%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%98-  28.10.2016  /

[11] René Magritte… La trahison des images au Centre Pompidou de Paris Du 21 septembre 2016 au 23 janvier 2017
[12] י. שפירא, שם, עמ' 6-11.