אשכול תערוכות חדש במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אבא הלל 146, רמת גן, פתיחה יום חמישי, 26 בינואר, 2023

אשכול התערוכות החדש במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, עוסק במצבי ביניים בחוויה האנושית מהיבטים עכשוויים ועתידיים. האשכול כולל שלוש תערוכות קבוצתיות בהשתתפות אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים. א-הא! אוצרת: רויטל סילברמן גרין; עַל שְֹפַת-הַסַּף המוזיאון כמרחב- מעבר, אוצרות: עדייה פורת, רויטל סילברמן גרין ו הגוף האינסופי, אוצרת: עדייה פורת.     

היצירות מוצגות במגוון רחב של מדיה: ציור, רישום, צילום, וידיאו, מיצב, סאונד ומדיה חדשה: "מציאות מדומה" VR ומשחק מחשב.

עליתי לרגל למוזיאון רמת גן אותו הכרתי מימים עברו (1989, עת עבדתי בו זמן קצר) כמבנה תעשייתי אשר צורתו נבעה מתווי המגרש עליו נבנה – משולש חד-זווית.[1] ועבר שינוי ניכר ומרשים בשנים האחרונות. בעת הביקור נפגשתי עם שתי אוצרות התערוכות המוצגות – רויטל סילברמן גרין ועדיה פורת.

כיאה לציר הסירקולציה ביקרנו תחילה בקומת המסד בה מוצגת התערוכה  א-הא! אוצרת: רויטל סילברמן גרין

מראה הצבה יורם בלומנקרנץ, ירמי עדני ונחמה וגולן, התערוכה א-הא, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית

אֵאוּרֵקָה "מצאתי" (ביוונית: (Εὕρηκα היא אמרתו המפורסמת של ארכימדס. הביטוי משמש בהשאלה לציון תגלית או תובנה חשובה ומפתיעה.[2] רעיון מפציע , מבליח-פתאום ללא הכנה, באקראי ובמפתיע.

חווית א-הא מספרת סילברמן גרין אוצרת התערוכה, היא התגובה הרגשית, המתרחשת ברגע של תובנה פתאומית. "אמנות היא פעילות מחוללת התגלות. המפגש בין האמן, יצירת האמנות, התערוכה, הצופה והמוזיאון – הוא שמאפשר את התרחשותהּ".

בתערוכה זו מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, פיסול, ציור ורישום של אמניות ואמנים ישראלים, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה. הן מבטאות רגעי-הפצעה שונים: בריאה מתוך פירוק, חצייה דרך פצע כתנאי להתחדשות, היעלמות והתכנסות המאפשרים היווצרות של החדש.

מבול עבודת הווידיאו של רויטל לסיק, 2020, מתארת רגע של צמיחה אחרי מבול; בריאה מתוך פירוק.מעגליות מחזורית של הצפה והפצעה. אי-סדר וסדר -מערכות שנלחמות ביניהן. דמות הטריקסטר, סוג של ג'וקר, נוכל ושנוי במחלוקת הנוכחת בסיפורי פולקלור ומיתוסים בתרבויות שונות, שבה ומופיעה גם לאחר המבול.

רויטל לסיק, מבול, 2020, פרט מתוך וידיאו , מתוך התערוכה א-הא!
באדיבות האמנית 
 

אור וצל בוקעים מאזורי-חורבן בעבודותיו של ירמי עדני. מבנים הרוסים ששיני הזמן נגסו בהם, אך הם עדיין עומדים על תִּלָּם. עדני – יוצר שוב ושוב חורבות. ההצעה היא באור המבליח מחלקן. שאריות של לוחות מודעות.

מראה הצבה ירמי עדני, על רגל אחת, 2022, טכניקה מעורבת; על הקיר-אישונים, 2022 טכניקה מעורבת, מתוך א-הא,

ממוארת, 2023, מיצב תלוי מקום של האמנית נחמה גולן, בנוי מטופוגרפיה שנוצרה באמצעות רדיד אלומיניום, וטיפוגרפיה המורכבת ממסרים של קודש וחול. רגעי ההפצעה נוצרים מתוך הניגודיות בין אור לחושך, מהאור הבוקע והמשתקף מהחומר עצמו. בחלק העליון של מסך האלומיניום, אפריז, כמעין אלמנט אדריכלי מופיע המשפט: "כי הנה החומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר". תהליך הבריאה כפי שמתואר אצל גרשום שלום הוא תהליך של נשימה בין כוחות הצמצום שטבעם דין לבין כוחות ההתפשטות אשר טבעם החסד.[3] הדיוקן הכפול (צילום), מבטא תפילה הנאמרת בתחתונים ונמסרת בעליונים. המילה אלוהים מופיעה באותיות גזורות בלייזר בכתב עתיק, כתב מראה. ההפצעה היא רגע של איחוד בין ניגודים, בין שמיים וארץ.

נחמה גולן, ממוארת, 2023, פרט מתוך מיצב, מתוך א-הא
מראה הצבה נחמה גולן, ירמי עדני, רויטל לסיק, א-הא, מוזיאון ר"ג

האלמנטים במיצב מעבר, 2021- 2023,של ריקי פוך מייצגים טבע מת, חנוט. הם מבליחים מהבניין לרחוב–אל החוץ החי בשעות החשכה, וגם במהלך היום, כאשר האור הטבעי חודר פנימה, כך שנוצר דיאלוג מעניין בין פנים לחוץ.

ריקי פוך, מעבר, 2023-2021, מיצב נייר באדיבות האמנית, מתוך א-הא

מערה, 2019 עבודת הוידאו של חגית אונמני רובינשטיין, תיעוד מספר דקות מתוך מופע בו מוצגת האמנית יושבת לבושה שחורים ועיניה מכוסות. הידיים 'מדברות' את הדברים שעולים מהתודעה. האמנית מגֻלּמת במצב מדיטטיבי של התכנסות, המפנה מקום להפצעת הרעיון החדש בעודה יוצרת סימנים על ניירות מסוגים שונים. מערות וחדרים תת קרקעיים שימשו כמרחבי התגלות עבור חכמים, פילוסופים ושמאנים. אלו מרחבים היוצרים ומאפשרים את התנאים לכניסה למצבי תודעה משתנים בחיפוש אחר החוכמה האלוהית.

חגית אונמני רובינשטיין, טווח, 2022, וידיאו הקרנה, מתוך א-הא

עבודותיו של יורם בלומנקרנץ צמחו מתוך סביבת ילדותו בדרום תל אביב, סביבה, שהיתה זרועה שברי זכוכית מסוכנים, מסמרים ופסולת. הפסלים הפצועים והחשופים מגלמים טרנספורמטיביוּת, כאשר החצייה דרך הפצע מהווה תנאי להתחדשות. במיצב אדוות עולה תחושת פליאה – נוסטלגיה של ילדות, עת כל שלולית וכל אדווה גילמו קסם, חוויית התגלות.

יורם בלומנקרנץ, קיקיון, 2023, טכניקה מעורבת,  מתוך א-הא!
באדיבות האמן

התגלות ירחית, 2005, של אמון יריב, נסוגה כמו הלבנה שמתמעטת, מפנה מקום ומאפשרת התגלות, נעלמת, ומופיעה מחדש. בכל התגלות יש ראייה פתאומית ומוסט "המסך" מעל מה שהיה בבחינת סוד, אך התגלות זו הופכת אותו לסוד אף גדול יותר.

אמון יריב, התגלות ירחית, 2005, הדפס למבדה, אוסף מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מתוך א-הא

בתערוכה הקשרים ושיח המתקיימים בין העבודות השונות- כך המיצב של בלומנקרנץ יוצר לדידה של רויטל סילברמן-גרין דיאלוג עם העבודה של אמון יריב

אלומת האור על קיר המעבדה בציור עלות השחר, 2022, של שירלי סיגל, היא תוצר התנועה האלכימית הטרנספורמטיבית, המעבירה ומשנה חושך לאור. ציורה של סגל מבוסס על מפגשים שערכה במעבדה של פרופ' עידית שחר במכון ויצמן במטרה להנכיח את מעמדן של מדעניות. סגל מהדהדת סצנות בהן עבודת האלכימאי בחדרו מופרעת על ידי חדירתו הפלאית של האור. ויש והתגלות נולדת מתוך לימוד ממושך.

שירלי סגל, עלות השחר, 2022, שמן על בד, באדיבות האמנית מתוך א-הא

הסצנה בציור "עלות השחר" מתרחשת במעבדה. מחוות הידיים של המדעניות העוטות כפפות כחולות יוצרות קרבה וריחוק, חשיפה והסתרה.

סגל ציירה ציור קיר בנוסף לציור – עדית שחר מוצגת ברישום על ספל.

שירלי סגל מתוך א-הא

המיצב הבלחה, 2023, של איילה רום מבטא רגע מזוכך בו רעיון מתגבש ליצירה. הדמות בעבודה, חושפת את עצמה להתגלות המוקרנת ומופיעה בהבלחה של אור. 

איילה רום, הבלחה, 2023, מיצב טכניקה מעורבת באדיבות האמנית, מתוך א-הא

יש לזכור שאמנות היא פעילות אנושית המחוללת התגלות. המפגש בין האמן/ית, יצירת האמנות, התערוכה, הצופה והמוזיאון הוא שמאפשר את התרחשותה.

קרדיט צילום: רן ארדה

תודה על החומרים. פוסט נוסף על התערוכות הנוספות באשכול יעלה בהמשך! שבוע טוב


[1] המוזיאון נוסד בשנת 1987, בניהולו וחזונו של מאיר אהרונסון, המייסד והאוצר הראשון של המוזיאון

[2] אאורקה, האמרה מיוחסת לארכימדס לאחר גילוי חוק הציפה הקרוי על שמו. הסיפור מוזכר בספר "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%94

[3] גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה. מוסד ביאליק, ירושלים 2003, עמ' 178.

פרגמנטים מתוך התחלות | תערוכה קבוצתית, אוצרות: ביני סי, הילית שפר, ורה פלפול  29.1.2023-15.12.2022, SAGA הגלריה החברתית מזל דגים 5 יפו העתיקה

מציגות/ים: טליה אסיף ואיתן וכסמן, שולי בורנשטיין- וולף, אירית זהר, אביבית סגל, רונית קרת, לידה שרת-מסד.

גלריה סאגה SAGA יפו, גלריה אשר הרציו העומד מאחוריה הוא היותה גלריה חברתית, מרשים ונוגע ללב. הגעתי אל הגלריה לפגוש את שתי הנשים המרשימות: ביני סי והילית שפר המשתפות פעולה בעשייה ובחשיבה מני שנת 2018.

מאחורי השתיים עשייה מרשימה, וכפי שנאמר בשיחה עמן "להשתמש באמנות על מנת לייצר גשר מגשר ומאפשר תקשורת בין אנשים מתרבויות שונות, זמנים ומקומות שונים. ולעורר מודעות לכוח הטמון באמנות ככלי לשינוי חברתי.

הגלריה הוקמה במקומה הנוכחי, ביפו. לפני כמחצית השנה. מרחב הנושא עמו מטעני עבר, הסמטאות הצרות והמתעקלות, והמאפיינים הארכיטקטוניים כגון הקמרונות, והלבן העז, צבעם של הקירות במקום. השתיים סיפרו על ההתחלה החדשה במקום – על העבודה בחלל והכשרתו למקום הנושא עמו אנרגיה המתאימה להן.

מבט אל חלל התצוגה

דיון נוסף באשר לגלריה, גלגוליה והרציונל שלה בהמשך, לאחר הדיון בתערוכה ובעבודות המוצגות בה.

רעיון התערוכה הנוכחית "פרגמנטים"

ורה פלפול פנתה להילית שפר וביני סי והציעה להן לשתף פעולה ולבנות תערוכה קבוצתית בה יוצגו עבודות עיצוב ויצירות אמנות שהקשרן הוא נוכחות ראשונית, אורגנית וטבעית של חומר, על המונוכרומטיות והגולמיות שבו ויחדיו פנו לאמניות בנדון. בבחינת העבודות מספרת הילית שאף שהעבודות נראות 'נקיות', יש בהן מן החסר, ובתהליך שעירב ניסוי ותהייה, זיהתה בתוך השלם את הסדקים. הדגש בתערוכה הוא על חלקיה יותר מאשר על השלם.

אביבית סגל

שם התערוכה נגזר מ"פראגמנטים", המסה הקצרה של פרידריך שלגל ובה אפוריזמים, חלקם נהירים יותר ואחרים פחות. טוביה ריבנר כותב ב"אחרית דבר": תבניותיו המצומצמות  (של שלגל) שבמקרים רבים באות להציג את רעיון האחדות והכוליות, הן אספקלריה לקטעי מחשבה, לשברי הגות. הן עצמן רסיסים, שברים: פרגמנטים.הן חלקים של שלם (תפיסתו הכוללת, עולמו הרוחני של שלגל) אשר פעריו נעשים רכיבי העיצוב.[1]

ואכן, העבודות המוצגות בתערוכה נושאות עמן עקבות ל"שבר", לאֵין, לחלוף הזמן, למה שהיה שלם והפך לאשפה, אשר בתורה מוחזרה וקיבלה "חיים מחודשים" בידי האמניות המציגות (לידה שרת מסר, שולי בורנשטיין וולף, רונית קרת). הקשרים שיש בהם עיסוק בחומר כשם שבתוכן. לצידן, עבודות שעניינן אוכל, והנחמה שהוא מביא עמו (אביבית סגל), וצילום מזון (טליה אסיף ואיתן וכסמן). וכן, עיסוק בפסלים הנראים מושלמים אף אינם כאלה, ונושאים עמם מאפיינים רוחניים (אירית זהר). הפסלים המושלמים לכאורה של בודהא, מקדמים את עוברי האורח בסמטת מזל דלי, מזמנים במחוות יד להיכנס ולחוות.

בנוסף, שינוי הצורה (מטמורפוזיס), והחומריות נוכחים במרבית העבודות המוצגות בתערוכה.

– בשיחה עמה מספרת לידה שרת מסר – החומרים בהם היא בוחרת הם חומרים הנתפסים כ"גבריים" -ברזל, חצץ; בעוד שטכניקת העבודה מאזכרת מלאכות נשיות מסורתיות; עבודות הנעשות באנלוגיה למקרמה, סריגה או קשירה וניכרת בהן קשיות ורכות כאחד. יש והצורות מופשטות ואינן מתכנסות למשהו מוגדר, ויש המאזכרות לבבות, זר, משרביה. תהליך העבודה: שרת מסר הולכת לאתרי בנייה, אוספת שאריות ברזל וחצץ ומביאה אותן לסטודיו. לאחר שלב הניקוי והשטיפה מתחילה בעבודה; בוררת את סוגי החצץ, הגדלים, מתאימה, ו"משחקת", ומאפשרת לעבודה לרקום עור וגידים. ״אתרי בנייה מהווים מקור השראה בשבילי וגם מקור לחומרי גלם לעבודות שלי…מזה שנים, אני מסיירת באתרי בנייה בסביבת הסטודיו שלי אחרי שהפועלים עוזבים ובוחנת כל פיסת פסולת בניין. אוספת את שאריות הברזל החלודים והמלופפים וגוררת את הכול לסטודיו ומשלבת אותם בעבודותיי. חצץ הוא לכאורה חומר גלם חסר ייחוד בו עושים שימוש רב באתרי בנייה, אנחנו מכירים את החצץ בערימות בשולי אתרי בנייה".[2]

לידה שרת מסר

לשאריות שאספה מצוותת האמנית חוטי ברזל אותם היא קונה;  למשל, רשת של בנאים אותה היא מפרקת ואזי החוטים עדינים ורכים יותר. העבודות הנוצרות נושאות עמן קונוטציה של רך וקשה, סגור ופרום, מלא וריק, כבידות בצד קלילות.

– רונית קרת יוצרת מיצבים המצויים במצב של התהוות והתמשכות בתגובה לחלל התצוגה. הקלקר (פוליסטרן Polystyrene מוקצף),[3] משמש כחומר גלם לעבודותיה בשנים האחרונות. לקלקר, חומר זול שאינו מתכלה יכולת בידוד תרמי, ובו בזמן אינו ניתן למחזור. 

רונית קרת

רחובות העיר, אזורים מתועשים ואתרי פסולת של מפעלים מזמנים לקרת חומר זה בו מרבים להשתמש לאריזה ולבידוד. היא נוהגת לאסוף אותם מאתרים אלה, רוחצת אותם ולאחר מכן חותכת ומדביקה.  

עבודתה של קרת נושאת משמעויות אקולוגיות. תהליך העבודה הסיזיפי בקלקר מעלה על הדעת קרחון המצוי במצב התהוות ושינוי כל העת. עם זאת יש דיסוננס בין החומר המוקצף שאינו מתכלה, ושניתן לשנות אותו בכל עת, להוסיף ולגרוע, לבין הקרחונים הנמסים בשל התחממות הפלנטה ומאיימים לשבש את האיזון על פני כדור הארץ.

הקלקר מתעתע – צח כשלג, קל, ובתום השימוש בו מושלך אל האשפה. הוא נישא ברוח וצף על פני המים בשל המשקל הסגולי הנמוך שלו. ויש ומתעתע ביצורים החיים בים וביבשה  הטועים בזיהויו כמזון.  

"אני יוצרת מרחבים מונוכרומיים-לבנים כסביבות סימבוליות/ארכיטקטוניות, המסמלות בו זמנית תיאורי טבע נשגב, הנוגע ביופי וברוח. היצירה שלי היא אינטואיטיבית וטוטאלית, דורשת שעות עשייה רבות מאד ועבודה עמלנית וסיזיפית".

הבנתי וזיהיתי שהקלקר הוא החומר הנכון ביותר, החל מהניגוד במסה הקלילה שלו אל מול העוצמה והכובד של המים הקפואים, ועד לעובדה הפשוטה והמצמררת, שבניגוד לאותם קרחונים, הקלקר לעולם לא יתכלה. הקלקר הוא האנלוגיה הראויה והצורבת ביותר. חומר הבידוד האולטימטיבי, המשמש לשמירה על דברים יקרי ערך, דווקא הוא זה שפוגע במשאב היקר הזה".[4]

– שולי בורנשטיין וולף מציגה בתערוכה אובייקטים ומיצבים העשויים מחומרים מצויים (Readymade) לצד ציורים בצבעי שמן המתארים נופים אורבניים וטבע. כחומר גלם לאובייקטים משמשים חומרים המיועדים להשלכה לפח, החל מציורים שלה אותם היא חותכת למאות עלעלים צבעוניים קטנים וכלה בקרטון, פלסטיק, זכוכיות ועוד.

בתערוכה מוצג ציור מסדרת "HOME", בית המאזכר בתים שנבנו בסגנון הארכיטקטורה המודרניסטית של שנות ה-30, 40 ואף מעבר לכך. הציור עשוי במשיכות מכחול רחבות היוצרות מארג של קווים אורכיים ורוחביים עד כדי הגעה לקומפוזיציה שיש בה מן המופשט, ומאזכרים לדידי את ציוריו של משה קופפרמן האהובים עלי, ולצידם דימויי טבע, כגון עצים ושיחים.

שולי בורנשטיין וולף

"עבודות הציור גדולות הממדים שלה, מתאפיינות בנוכחות כפולה: מצד אחד הן משדרות צמצום צורני וצבעוני כשמרבית השטח הוא חלל ריק המחזק את הדימוי האדריכלי, ומצד שני העבודות מתאפיינות בנוכחות קונספטואלית- מטאפורית של העירוניות העכשווית".[5]

בורנשטיין וולף יוצרת אובייקטים מחומרים שונים ביניהם נייר, שאריות ניילון, נייר טואלט, ועוד. בתהליך העשייה היא ממחזרת חומרים אלה לכדי יצירות הצופנות בחובן אף הן בדומה לרעותיה המציגות בתערוכה (לידה שרת מסר ורונית קרת) – את רעיון המיחזור וחשיבותו לשם השמירה על הפלנטה בה אנו חיים, וכן "לתת חיים", מובן, ומציאת הטוב בכל דבר. עבודות אלו העשויות מקטעי ניירות וחומרים פלסטיים, מפנות זרקור לחשיבות שרואה האמנית בפעולת המיחזור ולזיקה שלה לאמנות אקולוגית ולמסרים שהיא טומנת בחובה. בנוסף חלק מהעבודות המוצגות מתעתעות בעין הצופה שכן מתרחשת בהן המטמורפוזה עת נייר טואלט נצבע בצבע כסף ונדמה לעשוי ממתכת ובדומה עבודות נוספות שלה המוצגות בתערוכה.

שולי בורנשטיין וולף

"באובייקטים בא לידי ביטוי דיאלוג בין אמנות פלסטית לעבודת קראפט, וכן מביא לידי ביטוי את מחזוריות עולם המוצרים כפי שמשתקף בעיניה, כמו גם החיבורים בין קטן לגדול, 'אמנות גבוהה ונמוכה', אמנות פלסטית וקראפט, 'אמנות אקולוגית', אמנות נשים ועוד.

"כאמנית, חשוב לי להעביר את הרגש של אותו רגע או תקופה בה צוירו העבודות. תל אביב עוברת שינויים מרחיקי לכת. העיר הופכת קוסמופוליטית והלבן הופך אפור בטון. אני משקיפה על הנעשה, מפנימה את המתרחש ורושמת על קנבס את רגשותיי המעורבים: פעמים בשמחת הקידמה ופעמים תחושות של אבודה בעיר הגדולה".[6]

– אביבית סגל  הבצק הרוחש והמקבל צורות שונות, בידי הלש/ה אותו הוא נושא יצירתה של אביבית סגל. ברם, אין הוא משמש למטרה לה נועד אלא הופך כחומר בידי יוצרתו לכלי, מיכל, ובאחד הצילומים למעין קערה הנשאת ע"י האמנית כמעין מנחה, כתקרובת; חלקה התחתון אפשר ומאזכר כיכר לחם בהתהוותה הראשונית. בצילום נוסף בתערוכה הבצק עובר תהליך מטמורפוזה למעין אגרטל (מוזכר בתערוכה כקערה) שחלקו העליון משתבר לחלקיקים חדים שיש בהם אפשר אזכור לסכנה או אף לשבריריות הקיום באשר היא. בשתי העבודות ניכר המתח בין החלקים האטומים, "המוגנים" לכאורה מפני שבר לבין אלו השקופים, השבריריים. שקיפות בצד חלקים אטומים. מצוי בין הסיפים, בין היש והחסר, בין המלא והמוצק לבין החלקים הדקיקים, השקופים מהם בוקע האור הזהוב.

אביבית סגל

ללחם חשיבות בתרבויות שונות כמזון ראשוני ומשמעותי. ביהדות הלחם והמלח נתפסים כמהותיים. ברכת "המוציא לחם מן הארץ" קודם הסעודה, ו"ברכת המזון" לאחריה. בבית הורי, רצוי היה לא להשליך לחם, ובמידה נפלה פרוסה או כיכר לרצפה התבקשנו לנשקה. יש בלחם מן היכולת להרגיע, לנחם. בנצרות, מופיע הלחם כחלק מטקס האוקריסטה – כאזכור ל"סעודה האחרונה"; הלחם כגופו של ישו והיין כדמו.

 הבצק משמש כמצע, כחומר בידי סגל ההופכת את היוצרות ובתהליך העבודה שלה עובר מהפך. הבצק שעשוי להפוך לכיכר לחם חם, ריחני, מפתה לנגוס בו הופך בעבודתה למשהו אחר ואינו מגיע לייעודו המקובל: הרכות המתבקשת מכיכר לחם היוצאת מהתנור, והיכולת להשביע. ישנה התייחסות לכך לעתים כ"לחם עניים", ואף למילות המחאה "לחם עבודה". וגם, לחם כמזין ועם זאת אפשר ומשמין.

״בעבודתי זו אני עושה הרחבה בשימוש בבצק בעל היעוד הידוע ובודקת את גבולות החומר הבצקי. כמי שהתמודדה במשך שנים ארוכות עם הפרעות אכילה קשות, הלחם עורר בי השתוקקות וכמיהה גדולה ובו בעת היה איסור גדול. ללחם כוח מחייה, נותן חיים ומשחרר חיים. הייתי נשואה לטוחן שהוא אבי שלושת ילדיי וקמח, בצק ולחם מילאו מקום משמעותי בחיי ובחיי המשפחה. הלחם עבורי מסמל בית, מקום בטוח חום ואהבה.

לאחר שנים של ריחוק והתמקדות בצילום, חזרתי אל חיקו החם והרוחש של הבצק. באופן בו אני מצלמת אני מייתרת את הפרטים שאינם חשובים בעיני להבנת הסצנה על ידי חשיפת יתר ו׳שריפה׳.

יש בי תשוקה ומשיכה למגע הידיים בבצק, לתנועת הלישה המעגלית, לריח המגרה ולטעם. אני מתמסרת לעבודת הידיים שהן בעניי שלוחותיו של הלב ולאינטליגנציה הקיימת בהן, לעשות את עבודת הלישה.

בצק המחמצת ממנו אני יוצרת את הקערות הוא חומר חי ורגיש שיש לטפח להזין ולהיות קשובים אליו באופן תמידי. אני מוקסמת כל פעם מחדש מההתמרה של מצבי הצבירה של החומר. התהליך הוא דיאלוג מתפתח ביני לבין החומר בדומה לגידול ילדים.

אהבתי לטבע והבחירה בחומר שהינו חומר אורגני מתכלה שהזמן ופגעי מזג האוויר נותנים בו סימנים ועושים בו שינויים, היא קבלה והשלמה עם מעגל החיים. בצק הלחם מלחים את פיסות חיי.״[7]

– טליה אסיף ואיתן וכסמן  עבודות הצילום של טליה אסיף ואיתן וכסמן עניינן מזון. צילום דפי הפסטה האורכיים המעורר השתאות באשר למהותו עת מקבל מהות פיסולית. בצילום נוסף המוצג בתערוכה מוצגת מסננת הפוכה שהפכה מצע לאטריות מרקדות, מעין ישות ביומורפית שיש בה את המקצב והתנועה וגם שינוי משמעות בעין המתבוננת. וכך גם כאן עולה סוגת המטמורפוזה ובצידה המבט – מה אנו רואים, ומה עיננו ומוחנו מפרשים…

טליה אסיף ואיתן וכסמן

"פירוק והרכבה הם מעשה של שיגרה, מדי לילה אנו פורקים את שיגרת היום ומיד עם קימה מרכיבים מחברים, בונים ושוב חולמים. סידרת הצילומים שנולדה משגרת העבודה של איתן ושלי – עצוב וצילום מזון בנתה גוף עבודות שבוחן את האפשרות של חומר הגלם לחלום, שתי העבודות המוצגות משלימות כרעיון האחת את השניה. האחת סדק צר אך כזה שאינו מאפשר הצצה, השנייה מזמינה מבט משוטט אחר התנועה, רגע "מקרי" מנקודת מבט מפתיעה".[8]

– אירית זהר Serenity  אירית זהר יוצרת פסלים מושלמים לכאורה גבר, אישה במחוות יד שיש בה מן ההודיה והרוגע. הדמויות עשויות בחומר קרמי, בצורות גיאומטריות ומעוררות תחושת שלווה ומודעות. הדמויות עשויות בגדלים שונים, צבען לבן, ולעתים מופיעים בהן הבזקי זהב ושחור. ראשן שב ונשנה בעוד שהבסיס כשם שהכתרים המוצגים על ראשיהם מתכתבים עם מהויות שונות ונקשרים בתודעה לאמנויות הרווחות בדרום אמריקה, אפריקה ומזרח אסיה.

אירית זהר

דמויות אלו "מושלמות" לכאורה מתעתעות אף במתבוננים בהן – שכן יש מן "הקלקול"; גופן מורכב כאמור מצורות גיאומטריות בהן משתלבות צלחות הפוכות ואלמנטים נוספים הנושאים עמם עקבות למה שהיה ושינה את מהותו והשימוש בו.

זהר משלבת בדמויות עבודת טכנולוגיה של יציקה קרמית (יש עבודות בהן ניתן לראות את יציקת הקרמיקה בתוך התבנית), ועבודת כפיים – הטיפול בחומר, עבודה עמלנית וסיזיפית.

"הפסלים מרפררים לממצאי תרבויות חומריות החל מאשור העתיקה, התרבות הארכאית, לצד השפעות מהפיסול השיבטי האפריקאי, התרבויות האצטקית והמאיה וכמובן המזרח הרחוק. בפסלים אלו מעניקה פרשנות ויזואלית חדשה ומודרנית לדימויים ההולכים ונעלמים מן העולם. בבסיס האובייקטים טמונה פרשנות אישית של האמנית לפסל הבודהה הקלאסי, הנובעת משנים רבות של תרגול בודהיסטי לצד עיסוק בעיצוב ואדריכלות. הבחירה בצבע הלבן, כצבע העיקרי, אשר בתרבויות שונות מקבל משמעויות שונות החל מטוהר, התחלות חדשות, כלולות ועוד.

עבודה זו היא שלב המשך ופיתוח של סדרת העבודות בשלוש השנים האחרונות של 'הבודהה האורבני שלי'. בסדרה זו באו לידי ביטוי איכויות נוספות של צבעים חזקים ובוהקים – המשדרים יופי, עוצמה ויוקרה. ״הגיוון והצירופים מקורם ברצון שלי לתת ביטוי לייצוג ספקטרום המבטא נטיות אישיות תוך חיפוש מתמשך אחר אסתטיקה המחברת בין התרגול הרוחני ליופי המתגלם בחומר וביצירה".[9]

האמניות/ים המוצגים בתערוכה באים מעולמות תוכן שונים:

לידה מסר שרת אמנית ואוצרת, שולי בורנשטיין וולף אמנית רב-תחומית, רונית קרת – אמנית מיצב (וידיאו ועוד), טליה אסיף במקצועה צורפת ומעצבת מזון כיום עוסקת במחקר עירוני. איתן וכסמן  מהנדס תוכנה במקצועו, וצלם מזון. אירית זהר – אמנית רב תחומית ומעצבת תעשייתית, אביבית סגל – אמנית (צילום, פיסול בבצק ועוד).

הילית שפר וביני סי

הילית וביני שותפות כאמור לעיל משנת 2018. השתיים פעלו בגלריה לאדריכלות בנמל תל אביב, גלריה שנועדה לאדריכלים –  זהזהזה גלריה לאדריכלות // מבנה 21 נמל תל אביב.  פעילות שנמשכה כשנתיים ומחצה עד לפרוץ הקורונה.

הילית למדה בבצלאל עיצוב גרפי ואיור. אצרה תערוכת אדריכלות שעסקה בארבעה דורות של משפחת האדריכלים שרון.

ביני אמנית ואוצרת, אצרה את "הופכות את היוצרות" –שהקשרה עמותה העוסקת בנשים הקשורות למעגל הזנות והניסיון להוציא אותן מכך.

שתיהן עבדו במקביל על שתי תערוכות אלה ובנוסף היו מספר תערוכות קטנות.

האני המאמין – אמנות מעוררת אמפתיה; היא אחת הדרכים החשובות לגרום לחברה לראות עוולות המתרחשות בה, וכתוצאה מכך לבקש לחולל שינוי.  

דרך העמותה המחברת חללים שעומדים ריקים עם אנשים המעוניינים וזקוקים לחלל תצוגה.  הגיעו השתיים לאלנבי 43, מקום משכנו בעבר של בנק לאומי בתל אביב. לאחר שחלל זה נרכש, ניתן לביני והילית מקום זה ביפו הנושא את השם SAGA.  סאגה – כשאתה עושה משהו חברתי זה מעורר הדים ויוצר אדוות. האמנות היא דרך מופלאה להעלות למודעות נושאים חברתיים/קהילתיים ואחרים שעל הפרק, מתוך רצון ליצר שיח ודיון.

על החלוקה ביניהן –

הילית – אחראית על התוכן והקונספט – היתה עשרים שנה מאיירת. עובדת תמיד עם טקסטים ויש לה את היכולת לתמצת, להגיע לגיבוש הקונספט, אוצרות קונספטואלית ומילולית.

ביני – אשת שטח. הולכת לסטודיו של אמניות ואמנים, מוכרת עבודות, בוחרת אמנים מכירה אותם היכרות אישית. אחראית על עיצוב החלל, תליה ונראות. מחברת בין אמנות לחברות הייטק.

תודה לביני סי, הילית שפר וורה פלפול על השיח הפורה והמפרה והחומרים.


[1] טוביה ריבנר, תרגום ואחרית דבר, בתוך: פרידריך שלגל, פראגמנטים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הוצאת ספריית הפועלים, .1982

[2] ציטוט מטקסט האמנית לידה שרת מסר.

[3] פוליסטירן הוא פולימר עשוי מהמונומר סטירן, פחמימן נוזלי שמיוצר באופן מסחרי מנפט. בטמפרטורת החדר, פוליסטירן הוא בדרך כלל תרמופלסטי מוצק, אך ניתך בטמפרטורות גבוהות יותר, לטובת עיצוב או הבלטה ואז מיצוק מחדש. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A8%D7%9F

[4] ציטוט מטקסט האמנית רונית קרת.

[5] ציטוט מטקסט האמנית שולי בורנשטיין וולף.

[6] שם.

[7] ציטוט מטקסט האמנית אביבית סגל.

[8] ציטוט מטקסט האמנים טליה אסיף ואהוד וכסמן.

[9] ציטוט מטקסט האמנית אירית זהר.

טטיאנה טיז'ננקו,  "מקבילים –  צבעי המים וחפצים", אוצרת: ד"ר דורית קדר, מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש יוסף ויסמן, רחוב השומר 7, גבעתיים, 5.8.2022-14.7.2022

"מקבילים – צבעי מים וחפצים", תערוכה המוצגת ב"מכון המים – הגלריה העירונית" משלבת בין עולמות; חפצים ססגוניים המוצגים על גבי מתקן העץ במרכז, ומנגד ציורים בצבעי מים המוצגים על קירות הגלריה.

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, מבצר עתיק, 2020

שִׁפעת החפצים (רדי מייד מטופל) מממקדת את עין הצופה, מפתה להתקרב, לגעת, לבדוק. צנצנות זכוכית, קופסאות פלסטיק צבועות ומעוטרות באבנים צבעוניות, עוגות ועדיים, חרוזים, פרחי בד, נייר עטיפה וסרטים, מדבקות בצבעי אדום שני, כחול עמוק, אך גם גוונים של צהוב, ורוד ותכלת ואחרים בעבודה שיש בה מן העמלנות. "כל פריט, קופסה וצנצנת, הם גיבורים דינמיים במסע השתנות, מוצבים על פי מקריות מתוכננת – לברוא פסק זמן חזותי, לשחרר דחפים בסיסיים, ליהנות מפרצי יצירה בלתי נדלית ולחבור לרוח המצאה משובב". (ד"ר דורית קדר, ציטוט מטקסט התערוכה).

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, גשר צ'רנישוב, 2021
טטיאנה טיז'ננקו, קיץ בפבלובסק, 2021

על הקירות מוצגות עבודות הציור שממדיהן צנועים, מתכנסות אל עצמן. האמנית, טטיאנה טיז'ננקו, גדלה בעיר סנט פטרסבורג, רוסיה, אשר נופיה שימשו לה כמקור השראה. העיר השוכנת על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה, משופעת בין השאר בגשרים; אלה מוצאים את מקומם בחלק מהעבודות. ויש ציורים שהמבט בהם מרוחק, ערטילאי, אל נוף שאינו מוגדר, ערפילים תולים בשמיים, ובאופק, מבצר עתיק, מנזר, בעבודת מכחול על גבול ההפשטה.

טטיאנה טיז'ננקו, מנזר, 2021

בציורים ניכרת היד המיומנת של האמנית אשר חולקת את זמנה בין רוסיה לישראל. בעלת תואר שני בתולדות האמנות, ועבדה בעבר במוזיאון ההיסטורי של לנינגרד ובמוזיאון המחקרי של האקדמיה ע"ש א.י. רפין.

דבורה לובלסקי  / הכול משתנה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קרית המלאכה, תל אביב עד 23.7.2022

התערוכה "הכול משתנה" של האמנית דבורה לובלסקי הינה מעין יומן חיים, מסע אוטוביוגרפי אל נופים, צלילים ומקצבים שמקורם במחוזות הילדות שלה באורוגוואי והייצוג שלהם בעבודות פיסול, ציור, קרמיקה וצלילי המוסיקה המקדמים את פני הבאים.

דבורה לובלסקי, השכונה, ציור באקריליק על עץ
דבורה לובלסקי, תקשורת, פיסול בחומר, עץ וברזל, גובה 80 ס"מ, מתוך הסדרה "ערכים"

לאורוגוואי השוכנת בדרום-מזרח יבשת דרום אמריקה, הגיעו הספרדים במאה ה-18, ולאחר הקמת הבירה מונטווידאו ב-1764, הובאו לעיר עבדים ממזרח ומערב אפריקה, על מנת לשמש ככוח עבודה זול. התלאות והגעגועים שהיו מנת חלקם בחייהם החדשים, מצאו ביטוי בקנדומבה (Candombe) סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאים ותהלוכות קרנבל צבעוניות המלוות בלהקות של נגנים, מתופפים וריקודי נשים וגברים.

דבורה לובלסקי, הציפייה, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 60 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

השפעתה של תרבות רחוב מקומית זו אליה נחשפה לובלסקי בנעוריה, ניכרת בעיקר בפסלים המוצגים בתערוכה, בייצוגי דמות האישה, הזוגות, המגינים ועוד, במעין הומאז' לתרבות זו שליוותה את ילדותה ונעוריה. וכפי שמציינת ד"ר נירה טסלר, אוצרת התערוכה, "השפעתה של תרבות זו ניכרת היטב ביצירתה גם היום".

דבורה לובלסקי, כאן, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

בתערוכה פסלים ממספר סדרות: בפסלים מתוך הסדרה "ערכים", הדמויות עשויות מרצועות חומר, עץ ובחלקן ברזל. האמנית עיצבה את הדמויות במנעד מצבים – חשיבה, תהייה, דיבור וקשב, ובחלקן אף ניכרת חשיבה הומוריסטית. בעבודות אלו ואחרות המוצגות בתערוכה, ניכר המתח בין המסיביות של הגוף לבין הראש שתוכו חלול ומנהל דיאלוג עם החלל המקיף אותו.

דבורה לובלסקי, חשבון נפש, פיסול בחומר, ברזל ואבן גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "ערכים"

מנגד, בפסלים מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית", ניכרים השוני בצד המכנה המשותף בין התרבות האפרו-לטינית וזו האפריקאית. ניתן למצוא זיקה לפיסול האפריקאי בפסלים שצבעם שחור, בצלליות המעודנות ונישאות אל-על, והדגש ניכר בחלקן על דמות האישה כמטפורה לכלי, מיכל, הנושא ומאפשר בתוכו צמיחה. ועם זאת אין זה פיסול אפריקאי או חפצי פולחן המייצגים תרבויות קמאיות.

 הדמויות מעוטרות בתכשיטי זהב ובהשראת מוטיבים אפרו-לטיניים, וכפי שסיפרה האמנית בשיחה עמה, צעירות שחורות לבושות בבגדיהן הטובים ועונדות צמידי זהב, יושבות על מדרכה ברחוב, ממתינות לנסיך שיבוא ויושיע אותן מחייהן הקשים ויסלול להן את הדרך לאושר ועושר. דיסוננס זה ניכר גם בסדרה "מגינים", פסלים העשויים בהשראה אפריקאית ויעודם הגנה, אך אינם עומדים במטלה זו.

דבורה לובלסקי, שקר היופי, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, מגן שבור, פיסול בחומר צבוע, גובה 65 ס"מ מתוך הסדרה "מגנים"

בסדרה "כדים", שלושה מיכלי חומר מזוגג שעליהם כתבה האמנית את מילותיהן של שלושה שירים פופולריים של הזמרת מרסדס סוסה (Mercedes Sosa, 1935-2009). עבודות אלה יוצאות דופן בגוף עבודות הפיסול של לובלסקי, שכן בנוסף למלל המופיע על פני השטח של המיכלים, בוקעים מתוכם שירים ידועים של סוסה, שרגשו אותה עוד בנעוריה. סוסה, זמרת מחאה ארגנטינאית שהוגלתה מארצה, הינה סמל ל"קולה האחר של דרום אמריקה". בשיחה עמה מספרת האמנית על אהבתה למוסיקה ועל כך ששיריה של סוסה שמשו מקור השראה לבני הדור הצעיר, וביניהם היא עצמה ובני חוגה. שירי מחאה שעודדו חשיבה חופשית והתעוררות, ואפשר שהיוו זרז להחלטה שגמלה בליבה ובלב חבריה ב"שומר הצעיר" לעזוב הכול ולעלות ארצה.

דבורה לובלסקי, הכל משתנה, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

שם התערוכה נלקח מתוך שירה המפורסם Todo cambia (הכול משתנה) שאת מילותיו חיבר המשורר הציליאני חוליו נומהאוזר  (Julio Numhauser) בשנת 1982. השיר מדבר על השתנות מתמדת של היום, האוויר והעולם; הנפש הקטנה השבירה משתנה ומתחסנת כשהיא מתכוונת למחר; האמת, התמימות והשתיקה; חופשיות המחשבה; השנים והפנים… משתנה כל העולם…".  צלילי שיריה של סוסה "הכול משתנה", "תודה לחיים" ו"שנים", בוקעים מתוך כדורי החומר ועוטפים את חלל הגלריה. את המיכלים המזוגגים מכנה האמנית "שירי- כד".[1]

דבורה לובלסקי, תודה לחיים, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

לדברי לובלסקי, "התערוכה שלי היא אוסף יצירות שנוצרו בתקופות שונות בחיי, ולכן נבחר שירה של מרסדס סוסה, הכול משתנה, לשמש כשמה." התערוכה, על שלל מרכיביה, היא מסע אישי-נשי בזמן ובחומר, והתבוננות פנימית וחיצונית של האמנית בשינוי המתרחש כל העת בה, בעולמה ובטבע הדברים.[2]

הציורים בתערוכה בנוסף לפסלים מהווים רקע של צבעים וצלילים עבורה. בציורים מהדהדים המקצבים האפריקאים של ילדות האמנית ובהם גם משתקפים שברירי זיכרונות של הבית בו גדלה, סמטאות ונופי ילדותה.[3] באחד הציורים כמעין מגילה, מתוארים בני המחזור שלה, "גרעין השומר הצעיר" שעמו עלתה לארץ והוא לדידה המשפחה שלה, המלווה אותה בכל, בחיים ובאמנות. ציורים אחרים מתכתבים עם שפת האמנות המודרניסטית, קו, צבע, מחבר, קולאז' ועוד.

דבורה לובלסקי, החבר'ה, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, המחבוא, ציור באקריליק על עץ

מכאן ששאלות של זיכרון זהות ו"האחר" עולות בתערוכה זו. ברצוני להתייחס להיסטוריון היהודי-צרפתי פייר נורה (Pierre Nora, b. 1917) ולמה שציין באשר לאתוס קולקטיבי, ולהשיק מכך לסוגיית הפרט: שירים, ספרים, סרטים… שמתאמצים לאצור חוויות סובייקטיביות וסוננו ונבחרו בקפידה כמשרתים שותפות תרבותית באשר לנרטיבים מאחדים. הם לא בוחנים את העבר כשלעצמו, אלא שולים מתוכו אירועים שישמשו לעיצוב ההווה והעתיד.[4] כך עולה גם מהאופן בו מגיבה לובלסקי לזיכרונות באשר הם.

דבורה לובלסקי, נוף אורבני, ציור באקריליק על עץ

שאלות באשר למהות החמקמקה של הזהות ומחווה לתרבות האפרו-לטינית אותה חוותה כילדה קטנה המתבוננת מהצד, אך לא ממש נמצאת שם. הזהות שלה כיהודייה, כנטע זר; ותחושת הזרות אשר אפפה אותה שם, נוכחת כל העת אצל לובלסקי אשר עלתה ארצה בגיל עשרים. "להיות מהגר, זה להיות ללא שורשים. אני לא יודעת מי אני, עם מי אני מזדהה. אני רוצה ולא רוצה להיות שם". היא תולה זאת במבטא שלה, בזיכרונות ובאהבה שלה לשתי התרבויות. "והתיקון, בא רק עם הילדים והנכדים שלי, והאמנות היא האמצעי לרפא את הפצע…".

תודה לאמנית דבורה לובלסקי על השיחה עמה

תודה לד"ר נירה טסלר אוצרת התערוכה, על החומרים ועל השיחה עמה.


[1] ד"ר נירה טסלר, דבורה לובלסקי/הכל משתנה, אוצרות וטקסט. ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] ויויאן בירקנפלד, דבורה לובלסקי, "מבט אנושי", אוצרת התערוכה, בית האמנים ראשון לציון, דצמבר 2018.

[4] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה, מחוזות הזיכרון", מצרפתית: רבקה ספיבק, זמנים, 45 (1993)

מיכל לזרוביץ, גילגמש והנשים, אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה ND עוזיאל 52, רמת גן 26.6.2022-1.6.2022

מיכל לזרוביץ

"גילגמש והנשים" התערוכה של מיכל לזרוביץ עוסקת בשתי סוגות: אקולוגיה ואפוס קדמוני שעניינו "עלילות גילגמש".

המרחב האקולוגי המיוסר, נושא לדיון נרחב במחקר, כתבים ומדיה מלווה את חיינו בעשורים האחרונים, נביאי זעם, כדור הארץ היוצא מכלל איזון, וההשפעות שיש לכך על יצירי הטבע – בני אנוש והפאונה והפלורה. סוגה זו מעסיקה את לזרוביץ בעבודותיה בשנתיים האחרונות ובאה לידי ביטוי ביצירות המוצגות בתערוכה.

ארנסט הקל טבע את המושג "אקולוגיה" בשנות ה-60 של המאה ה-19 ע"י ארנסט הקל  (Ernst Heinrich Philipp August Haeckel, 1834-191) (1919-1834), שהגדיר אקולוגיה כ"מכלול יחסי הגומלין בין כלל האורגניזמים המצויים בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ונתונים במלחמת קיום מתמדת". מכאן שמודעות אקולוגית מושתתת על ההכרה בכך שהאורגניזמים בטבע תלויים זה בזה לשם הקיום שלהם.[1] יש לציין ששניתן למצוא איזכורים לכמיהה וגעגוע ל"תור הזהב" שבו האנשים חיו עדיין בהרמוניה עם הטבע בעת העתיקה, אך ההתייחסות שונה ונאיבית יותר.

"אנחנו רואים במדיה התקשורתית דימויים של יערות בוערים, בין אם זה באוסטרליה או בקליפורניה או באמזונס ואפילו בסיביר. ההתייחסות היום לעצים ויערות  כבר איננה רק כאל ​​פיסת נוף: זו אמירה על ההשפעה שיש לנו האנושות על העולם סביבנו" אומרת לזרוביץ (ציטוט מטקסט התערוכה).

מיכל לזרוביץ

ביל מק'קיבן (Bill McKibben, 1960-) עוסק בספרו "קץ הטבע" בסוגיית ההתחממות הגלובלית ותוצאותיה: החור באוזון, זיהום האטמוספירה, היבשה והים, עליית מפלס האוקיינוסים, כריתת היערות,  תרבות הצריכה כתוצאה של בני האדם המשחיתים והורסים תשתיות לקיומם של בני אנוש, והחי והצומח על פני כדור הארץ. [2]      

הסוגה השנייה "עלילות גלגמש" (האפוס המסופוטמי) פונה אל ימים עברו, אל תרבויות עתיקות יומין ואפוסים קדמוניים בניסיון להבין את הצעדים שהובילו את מסעות ההרס של האדם ולתוצאות שאנו חווים כיום.

גילגמש הוא גיבור מיתולוגי, מלך העיר הבבלית אֶרֶךְ, אשר כבש את השלטון באמצעות מסעו לעבי יער ארזים והריגתו את שומר היער המפלצתי, הומבּבּה, כל זאת במטרה לכרות את ארזי היער כדי לבנות מהם שער למקדש. דמותו של גילגמש ועוזריו מופיעה בעבודות הציור והרישום, ולעיתים עולה דימוי של חיה כלשהי המותווה בקוו וכתם. וכך גם באשר לנשים המפתות.

באפוס זה, מופיעות שלוש נשים מפתות כאשר אחת מהן היא אשתר המפתה את גילגמש. האישה המפתה היא גורם מתווך בין חיים למוות, ובין תרבות לטבע.

מיכל לזרוביץ

התייחסויות לאישה הפתיינית וההורסת, זוכה לייצוג נכבד בסיפורים הקשורים לתרבויות העתיקות. פרידריך ניטשה כתב בספרו "הולדת הטרגדיה," על שני כוחות מקוטבים אצל האדם – האפוליני והדיוניסי. אפולו, אל השמש שבשמו נקשרות המוזות, מייצג את התבונה ובהירות המחשבה. לעומתו דיוניסוס, אל היין והפריון, מייצג יצר, אי-רציונליות ואלימות. ניטשה טען שהאמנות נוצרת כתוצאה ומתוך הקונפליקט המצוי בין שני כוחות סותרים אלה.[3]

לתפיסה זו קדמה התפיסה הניאופלטונית המצויה בכתביו של פלוטינוס (בן המאה השלישית לספירה) ונשנית אצל מרסיליו פיצינו ההומניסט בן המאה ה-15 אשר פעל בחצר מדיצ'י בפירנצה.

בשיחה עמה מציינת לזרוביץ את הקשרים הרעיוניים בין שתי הסוגות שלעיל. שורשי "החטא הקדום"; כריתת היערות המצוינת באפוס הקדום, דימוי החיה המופשט קמעה העולה ומבליח בעבודותה, הנשים הפתייניות/הבקחנטיות, כל אלה מצטלבים בקשרי גומלין בעבודותיה המוצגות בתערוכה במדיית ציור ורישום על ניירות מיילר שקופים למחצה.

רונית רוט חדד מזכירה בטקסט שלה התייחסות נוספת מעניינת – סיפור גן העדן, עולם שבו רוב שנות קיומם של בני האדם נשלטו על ידי גברים, ומעלה מבט נוסף בעבודות בתערוכה, המרבד את השאלות על טבע האדם, האדם בטבע, והאדם בהיבט המגדרי.

מיכל לזרוביץ

וכך נשגבות הטבע ותחושות אפוקליפטיות באשר לקיומנו מלוות אותנו כיום בעקבות ההתרחשויות האחרונות, דוגמת מגפת הקורונה, התחממות הפלנטה ושאלת העתיד הצפוי לנו.

תודה לרונית רוט חדד


https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%98_%D7%94%D7%A7%D7%9 [1] C

[2] ביל מק'קיבן, קץ הטבע, תרגום: יעקב שרת, תל אביב: הוצאת תשר, 2000

[3] פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה, תרגום: י' אלדד, תל אביב וירושלים: שוקן, 1976

פולי אפלבאום, Red Desert, Red Mountain, Red Sea

אוצרת : כרמית גלילי, מגזין III, יפו, עולי ציון 34, נעילה : 15 ליולי 2022

תערוכת היחיד הראשונה בישראל של האמנית פולי אפפלבאום "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", מוצגת במגזין III, יפו. בתערוכה מוצגים ציור, פיסול ומלאכת יד באופן המטשטש את החלוקה ביניהם, ומייצרת סביבה בדיונית המזמינה את הצופה להצטרף  למסע אחר גבולות וצבע.

אפפלבאום, אמנית בעלת שם עולמי חיה ויוצרת בניו יורק, ומציגה מאז שנות ה-80 בארה"ב ומחוצה לה.  היא מוכרת בזכות מיצבים גדולי ממדים בשלל צבעים, בהם היא משתמשת בטקסטיל, עבודות קרמיקה וציור. עבודתה של אפלבאום חוצה מדיה שונות, מרישום להדפס וציור ועד פיסול ומיצב, ועוסקת בין היתר בצבע, הפשטה, פופ ארט, פמיניזם, קולנוע, מלאכת יד ועיצוב. בעבודתה חוצה אפלבאום גבולות בין שדות שהודרו לשוליים או נתפסו כנחותים בעולם האמנות ופועלת כדי לשלבם לכדי יצירה אומנותית אחת החולשת על כל החלל. [1]

 בחלל התערוכה מוצבות שתי עבודות רצפה גדולות מממדים, האחת  "Red Desert", עבודה באורך ששה מטרים מבד קטיפה, מאוסף מגזין III לאמנות עכשווית. השנייה, מיצב חדש, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", שטיח באורך שמונה מטרים שנארג בעבודת יד מסורתית במקסיקו. לצד שתי עבודות אלה מוצגת עבודת קיר צבעונית "Red Waves" שגובהה חמישה מטרים. 

פולי אפלבאום, מבט אל שתי עבודות הרצפה

הצופה מוזמן לבחון ולחוות את העבודות – על העבודה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea" שהינה site specific ניתן ללכת. מופיע בעבודה זו דימוי הכלנית – הפרח הלאומי של ישראל. הכלנית שצבעה השכיח הוא אדום, לעתים סגול, ורוד ולבן, מופיעה כאן בצבעי לבן-כחול, הצבעים שבחרה מדינת ישראל לסמלים המייצגים אותה – דגל ישראל, המנורה, סמל מדינת ישראל.

פולי אפלבאום, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea
פולי אפלבאום, הכלנית, פרט
פולי אפלבאום

בתערוכה הנוכחית עוסקת אפלבאום בצבע, נושא מרכזי בעבודתה. הצבע האדום שואב השראה מנופים כמו מדבר בוויומינג או פסגה בדרום קולורדו, ומרפרנסים תרבותיים ביניהם ל"מדבר האדום", סרטו של אנטוניוני מ-1964, בו בחר הבמאי האיטלקי לצבוע חלק מהפילם לאחר הצילומים, או במילותיו: ״אני רוצה לצבוע את הסרט כפי שצובעים קנבס: לשלב בין צבעים שונים, ולא להגביל את עצמי רק לצבעים טבעיים״ או לציטוט של האמן והמעצב יוזף אלברס ״אם מישהו אומר אדום – שמו של הצבע, ושני אנשים מקשיבים לו, אפשר לצפות שבדעתם יעלו חמישים גוונים של אדום״. השימוש שעושה אפלבאום לאורכו ולרוחבו של חלל מגזין III יפו בצבע האדום על כל גווניו, מייצר תחושה עזה של עולם שונה מזה הניבט מבעד לחלונות הענק של חלל מגזין III.

פולי אפלבאום, "Red Waves", פרט
מבט מחלונות המקום

אפלבאום החלה את דרכה כציירת, ולאחר שהות ברומא עברה לעבודות רצפה להן היא קוראת "Fallen Painting". המייחד עבודות אלו, האפשרות לגעת בהן, לשבת עליהן ולצעוד לאורכן, וכן כפי שצוין לעת לחקור את הקו המפריד שבין ציור לפיסול או בין מדיה אחרות.

אפלבאום מחויבת למלאכת היד המסורתית, הן ישירות כמי שעובדת מזה שנים בחומר קרמי, והן בתוצרי עבודת יד של אחרת אותם היא משלבת בעבודותיה. בתערוכה זו שולבו "הסלים", מכלים של קוצ'ינטה ובהם הושמו חרוזי קרמיקה של האמנית. פן זה מהווה אפשרות נוספת לחקר הגבולות שבין אמנות, מלאכת יד ועיצוב, גבולות שכפי שידוע עוברים מאז שלהי שנות ה-80 שינוי משמעותי שכן ההבחנה בין אמנות לאומנות Art and Crafts מטשטשת כל הזמן.

פולי אפלבאום וקוצ'ינטה

תערוכות היחיד של האמנית הוצגו בכל רחבי ארצות הברית ואירופה: מוזיאון ג'ורדן שניצר לאמנות של מדינת וושינגטון,ה-Belvedere 21 בווינה, אוסטריה מרכז ברלינגטון לאמנויות, ורמונט (2014); ה-Art Room במומבאי, הודו (2013) ורבים נוספים. מיצגיה הוצגו במוזיאון המטרופולין, ניו יורק; המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, ומוזיאון Magasin III לאמנות עכשווית, סטוקהולם, שבדיה.

אודות מגזין ווו יפו

מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. ומאיה אטון. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.

פולי אפלבאום, ראיון עמה בזום

אודות מגזין ווו מוזיאון לאמנות עכשווית

המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).

תודה למגזין III, יפו על ההזמנה ועל השיח


[1] תפיסה זו המנסה לשלב בין גבוה לנמוך ובין אמנות לאומנות ומדיה שונות עלתה בשנות השמונים ורווחת מאז בשדה האמנות. כמו למשל אחת התערוכות האיקוניות High and Law שהוצגה ב"מומה" ניו יורק בין השנים 1991-1990.

מאיר נטיף, הבלתי נראה של הנראה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, קריית המלאכה, שביל המרץ 5, קומה 1 עד 5.3.2022

מהותו האמיתית של היופי אינה ביופיים של החלקים, אלא היופי העל-חושי המתגלה מתוך היופי הנקלט על ידי החושים…".[1]

זאת התחושה שעלתה בי כשנכנסתי לחלל התערוכה בו מוצגות עבודותיו של מאיר נטיף. יצירות המעלות תחושת השתאות אך גם השתהות של העין, שכן כל אחת מהן "לוכדת" את המבט התר ושואל.

מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[2]

העבודות העשויות בקפידה. "טבע דומם": כדים, אגרטלים בהם מופיע לעתים דימוי צמחי כלשהו מוקף בהילה, כורסאות, גביע,[3] צפים בחלל, נישאים אל על, מהדהדים שיח רוחני, טרנסצנדנטי. סוד צפון בהם, סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי המעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י. תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו, וביניהם רבי חיים ויטאל, מבכירי תלמידיו שניסח עיקרון זה.[4]

הקו בעבודות מדגיש שבריריות, חזרתיות, יוצר מתח בין היש והאין – בין המקומות בהם הוא נוכח, לבין אלה שבהם ניכרת "המלאות", העבודה האינטנסיבית בעפרונות.[5]

הצבעוניות במנעד שבין הלבנים ושמץ השחור, לבין צהובים, אדומים מעודנים, נוטה להתכנס בתוך עצמה. והבהירים בצבעים שבעבודותיו, לבן ואף צהוב מופיעים ב"תיאוסופיה", כאזכור להילה האופפת את נפש האדם. וכסמל להארה ורוחניות.

דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), הסופר והפילוסוף הצרפתי מציין "הרישום משווה צורה ליצורים, הצבע הוא הנותן להם חיים; הוא נשיפת אלוה המפיחה בהם רוח".[6]

בשיחה עמו מציין נטיף שבעבודותיו הוא מחפש את ה"סוד", עולם ערטילאי, מיסטי, אפוף בחוויה. העבודה אינה נעשית מתוך התבוננות. התהליך, אינטואיטיבי ואינו מתוכנן מראש. הדימויים עולים ממאגר אסוציאטיבי, מהזיכרון שלו, מתחושות, והדימוי מתפתח תוך כדי עבודה. ההתנשאות אל על של האובייקטים מסמלת את הרוחניות, ואת השאיפה שלו שהציור יהיה "אל זמני".

באחד הראיונות ציין נטיף: "יותר מתאים לי להתבטא בנושא אחד. צמצום נותן כוח. כד הוא חלק מחיפוש אינסופי, חיפוש מתמשך. זה כמו פורטרטים של כדים, אבל כדים שנמצאים בתוכי. לכדים יש צורה של גוף. כדים הם מיכל, וגם גוף הוא מיכל. כד יכול להכיל מטענים אנושיים. כשמסתכלים בעבודות המוצגות בתערוכה, רואים דמות, גוף, אדם, פנים".[7] בתערוכה הנוכחית, יש לציין, צורות הכדים נושאות עמן אזכורים גופניים.

שם התערוכה "הבלתי נראה של הנראה", כותבת אוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר, "הושאל מתוך החיבור 'העין והרוח' שכתב הפילוסוף והפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי.

"חיבורו זה מציע עיסוק מטפיזי באמנות ובציור בפרט, ובניגוד לגישתו בכתביו הקודמים, בהם הוא רואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף, נקודת המוצא שלו כאן היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות, ומכאן גם התייחסות מפתיעה הרואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים. לדברי מרלו-פונטי, בעודה נסתרת מן העין, האמת שהפנומנולוג מחפש אינה נמצאת מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות [תחום התפיסה החושית], אלא היא נוכחת במעבה הנראה עצמו. כלומר, מרחב ההופעה של הדברים שבתוכו מסתתר העומק החמקמק שלהם". [8]

"גישתו הפילוסופית של מרלו-פונטי", מוסיפה טסלר, "מסייעת לרדת לסוף דעתו של נטיף, שבבואו להגדיר את מעשה היצירה שלו מקפיד להדגיש את העובדה שאינו מצייר או רושם 'כלי', 'פרח' או פריט ריהוט כאובייקטים העומדים בפני עצמם, אלא מכלול ציורי שמקרין גם היבטים רוחניים, טרנסצנדנטליים ומדיטטיביים".[9]

לסיום, מכלול ציורי זה נושא עמו אור מסמא האופף את האובייקטים, ולדידי, "כמעט" דוקר בעין המתבוננת, מבליח לרגע, נעלם ושוב עולה, מעניק תחושה של עולמות אחרים… יש בו מן הארציות האפופה בניחוח ארוטי, בצורות הפאליות המזדקרות כלפי מעלה ומנגד, השבריריות שבחלק מהדימויים, והאלמנט הרוחני בצורת ההילה הנושאת אותנו למחוזות הרוח והמיסטיציזם.


[1] אומברטו אקו, תולדות היופי, תל אביב, כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור 2010. ברצוני לציין ששיפוט היופי, לדעת קאנט, אינו מבוסס על הכרה, ואינו נדרש לידיעת מושא השיפוט. ומבוסס (לדידו )לגמרי על הרגש.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

[3] סוגת הטבע הדומם שהופיעה בציורי קיר ברומי הקדומה ועולה ביתר שאת בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, כחלק מתפיסה דתית חלופית לזו הקתולית. במודרניזם וכיום, תימה רווחת זו משוללת על-פי רוב משמעויות רוחניות.

[4] חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, תל אביב, רסלינג, 2011

[5] העבודות רובן בעפרון על נייר (עפרון 05 ועפרונות צבעוניים), להוציא שתי כורסאות העשויות בטכניקת שמן על בריסטול, וגביע בשמן על בד.

[6] דני דידרו, כתבים אסתטיים/מבחר, מוסד ביאליק ירושלים, עמ' 150.

[7] דפנה גולן, צמצום נותן כוח, עיתון ערים, 2.1.1998.

[8] ציטוט מטקסט התערוכה  חגי כנען, הקדמה, בתוך מוריס מרלו-פונטי, שם, עמ' 10.

[9] מטקסט התערוכה.

מוזיאון חיפה לאמנות, תערוכות עכשוויות אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר, 25.6.2022-11.2.2022

במוזיאון חיפה לאמנות מוצגות מספר תערוכות אמן של  אמנית ישראלית ואמנים בינלאומיים: אדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. תערוכות המנהלות דיאלוג ביניהן, שכן דמות האדם על מופעיו השונים מופיעה בהן במדיה שונות – ציור, רישום, עבודות וידיאו וצילום. בנוסף,  שני חדרים המוקדשים ליצירות אמנים מאוספי קבע: אביבה אורי וראובן ברמן קדים, וכן מרכז אמנויות (חממת אמנים)

ואולי אתחיל בהתחדשות. יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה דיבר במפגש עמו על ה"אני מאמין" שלו. התכנסנו במבואה החדשה שעברה לאחרונה שיפוץ, חלל שיש בו חשיבה באשר לאפשרות מפגש נאותה, ומבט וקשר לסביבה, למקום בו נמצא מוזיאון חיפה. חיפה כמקום רב-תרבותי, עיר שיש בה מגוון אוכלוסייה.

מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מר יותם יקיר
האוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

ובנוסף, מרכז אמנויות – סלון יצירה אורבני המאפשר שיח פורה בין אמנים ויוצרים, במקביל למוזיאון, ובו מוצגות עבודות שהן תוצר לשיח זה.

תודת הלב על השיח הנעים והאירוח

התערוכות

אנה לוקשבסקי, טיפוסים

אנה לוקשבסקי
אנה לוקשבסקי והאוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

האמנית אנה לוקשבסקי (ילידת ווילנה, 1975) סיפרה במפגש עמה על מתודת העבודה שלה. בדומה ל"משוטט" הflaneur"" הצרפתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוהגת לוקשבסקי לשוטט  בשכונת הדר, חיפה, אזור בו נמצא הסטודיו שלה. במהלכם של "שיטוטים" אלה  שיש בהם מן ההסתכלות "החוקרת, האנתרופולוגית קמעה", עולה ערב רב של דמויות שיש בהן מן המנעד והייצוג החברתי החיפאי (דמויות שיש להן הקשר אתני ומעמד חברתי, מהגרים, פליטי עבודה ועוד). חלק מדמויות אלו ה"לוכדות" את מבטה, היא רושמת ברישום מהיר ואזי מזמינה אליה לסטודיו. שם, במהלך מספר מפגשים שיש בהם מן השיח והקשב, היא מציירת "אינדיבידואל" שיש בו מן הרבדים השונים.[1]

אנה לוקשבסקי

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי, התייחס לתערוכה על המכלול הנרחב שלה. פורטרטים בשמן על בד, אך גם רישומים. מאפייני האור הנכנס מהחלון ונופל על חלק מהאובייקטים או הדמויות המוצגים בציורים. השיח אותו מנהלת האמנית עם מסטרים כמאטיס ופיקסו, ודיאלוג עם הצייר אוטו דיקס, או אף היצירה "שחקני הקלפים" של סזאן.

אנה לוקשבסקי

אדריאן פאצי, דממה דקה

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי

התערוכה של אדריאן פאצי (Adrian Paci, 1969), אמן בינלאומי, זוכה לחלל ניכר בממדיו (קומה שלמה). בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עבודות וידיאו שלו; מעבודה מוקדמת מ-1997 ועד לתצוגת בכורה של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. במפגש עמו סיפר פאצי על החניכות שלו כצייר ועל העיסוק שלו בעבודות ווידיאו. פאצי, אחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בשדה האמנות העכשווית, עוסק למעלה משני עשורים בסוגיות פוליטיות וחברתיות של ימינו, באופן רגיש והומניסטי כאחד. אנשים כפרט וכמכלול שאת מחוות הגוף והבעות הפנים ואת הצלילים והקולות שלהם הוא מתעד וחושף בעבודות הווידיאו שלו ומעניק להם קול וממשות.

בווידיאו "מילים שבורות" מוצגים חמישה פליטים סורים, אותם פגש פאצי בפרברי ביירות. הפליטים סיפרו לבקשתו את קורותיהם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. ברקע נשמעים הדברים הנאמרים בערבית, אך כל אחד מסרטי הווידיאו ערוך מן הרגעים שבהם הפליטים שותקים. פאצי מעלה סיפורים על אנשים, ומדבר על מה שנשאר לאחר שצולמו ורואיינו… Lost and Found. התפר שבין הטקסט לקול (שתיקה).

מה שחסר; מה שמילים יכולות ועשויות לומר, הנאמר והמושתק, הבעות הפנים ומחוות הגוף, המדברים את מה שהמילים אינן אומרות; והרצון לתת קול לדמויות, לטראומות שחוו, לזיכרונות שהושכחו ולהיותם "בני אנוש".[2]

שתי עבודות ווידיאו אחרונות "פגישה" ו"הנוודים", שתיהן מ-2021, מוצגות בחלל אף הן.

בעבודת הווידיאו "הנוודים" מוצג מסעו של פאצי ברחבי אלבניה, במהלך הפנדמיה, והשפעת המגפה על המרחב המקומי – עירוני וכפרי כאחד, ומקומו של הפרט במרחבים אלה. במסע עולים נופי קדומים, דמויות משוטטות בצד בעלי חיים שאף הם זוכים לייצוג.

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי בשיח, במרכז

“פגישה” היא עיבוד בווידיאו למיצג שעשה פאצי בסיציליה בחג הפסחא 2021. פאצי תכנן תהלוכה מצומצמת קודם  עלות השחר ברחבי העיירה מודיקה, סיציליה, שכן בשל מגפת הקורונה בזמן זה נאסר לערוך תהלוכות חג המוניות.

פאצי מציג בעבודת הווידיאו סיפורים קטנים על אנשים, לעתים כואבים מאוד.  הדיבור והכותרות – באלבנית, איטלקית ואנגלית. העבודה מבוססת על חומרי ארכיב; שני שקי יוטה מארכיון אלבניה ובהם מאות מכתבים כתובים בשפה פשוטה ויומיומית, שלא נמסרו ליעדם. שחקנים קוראים ומשחקים את הקוראים. ונותרות שאלות המעסיקות את הצופה – מי האנשים? מה קרה להם?

אדריאן פאצי

וולקן קזלטונץ' ואוגסט זנדר, המבט

בין וולקן קזלטונץ, לבין אוגוסט זנדר מפרידות כמאה שנה ומקומות שונים. שתי התערוכות מתמקדת בדיוקנאות מצולמים, ואצל שניהם לב התערוכה הוא בקשר הנוצר בין הצלמים למצולמים, שכן אלה האחרונים מישירים מבט לעין המצלמה ולצלם העומד מאחוריה. המבט כאמצעי לשיח משותף, מבט שיש בו התבוננות ממושכת, שאינה לרגע. וכפי שציין ד"ר בן-מאיר, "במקום בו התבוננו אלה באלה הצלמים והמצולמים, נוצר כעת קשר של מבט בין הצופה לבין עבודת האמנות."

וולקן קזלטונץ'

אוגוסט זנדר (August Sander, 1876-1964) צלם גרמני החל לעבוד בשנות העשרים של המאה ה-20 על הפרויקט האֶפִּי שלו, "אנשי המאה ה-20". במהלך כארבעים שנה צילם מאות גרמנים בסביבת חייהם, כחלק מתהליך מיפוי החברה הגרמנית בהתאם לקטגוריות חברתיות, מעמדיות ותעסוקתיות (איכרים, פועלים, בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועוד) במקום העבודה או בבית, ויש בהם מעין דיוקן של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר.

אוגוסט זנדר
אוגוסט זנדר

וולקן קזלטונץ' (Volkan Kızıltunç), הפועל באיסטנבול, מושפע מאוד מעבודתו של זנדר, ויוצר בהשראתו קומפוזיציות של עבודות הווידיאו שלו. בעבודותיו הוא חוקר את המתח בין דימויי סטילס לבין הדימוי הנע. האמצעים החזותיים בהם הוא נוקט: לקח סרטי וידיאו משפחתיים שצולמו בטורקיה במהלך השנים 1985-1965, העמדה וצילום דמויות על רקע הסביבה הטבעית שלהם. ובחירה ברגעים מהצילומים בהם בני משפחה מישרים מבט אל המצלמה.

וולקן קזלטונץ'

התערוכה נקראת "המבט". מבט בין שני אנשים שהופכים מזרים למכירים. כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין האישי והפרטי לבין הציבורי, חברה ומעמדות.

מרכז האמנויות, פרט

מרכז האמנויות, פרט
מרכז האמנויות, פרט

[1] אנה לוקשבסקי, עלתה לישראל בשנת 1997, ומשנת 2011 פועלת בחיפה.

[2] פאצי נולד ב1969 בשקודרה, אלבניה, היגר לאיטליה ב-1997 וחי מאז במילאנו.

תערוכות: מאיר אפלפלד, נינו הרמן

מאיר אפלפלד "ארקדיה", גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48 תל אביב, 6.11.2021-7.10.2021

מאיר אפלפלד,2021, נוף, שמן על בד, 71X86

התערוכה "ארקדיה" של מאיר אפלפלד, מוצגת סדרת ציורי נוף ובנוסף מספר ציורי טבע דומם שנעשו בעקבות רישומי הכנה אלה, לא נעשו in situ (במקום) כחלק מתהליך ההתבוננות בטבע אלא קשורים למחוזות הדמיון. [1]

מאיר אפלפלד, 2021, נוף חורפי, שמן על בד, 42X56

אפלפלד משמר מהלך יצירתי שהיה שגור בעבר בו היווה רישום ההכנה מתווך בין כוונת הצייר שניתן להגדירה כ-'רישום הפנימי' לבין ה'רישום החיצוני' שהוא הציור עצמו.  שם התערוכה "ארקדיה" ככתוב בטקסט הנלווה אליה, קשור בפרקטיקה זו. "ארקדיה אינה מהווה מחוז חפץ מיתולוגי ארכאי, אלא ניסיון לממש באמצעים אמנותיים את היכולת לחלום מחדש את הטבע, דרך תיווך הרישום, שנסמך דמיון וזיכרון".

לדידי ארקדיה מעלה בזיכרוני טבע ראשוני ו"תמים" וכמובן את וירגיליוס, המשורר הרומי ב"אלוגיות" שלו, נופים כפריים שבהם ניכרת פסטורליה ואידיאה של מעין גן עדן. איזכור לעבודותיו של ג'ורג'ונה הוונציאני וכמובן ניקולא פוסן הצייר הצרפתי בן המאה ה-17בציורו המפורסם Et in Arcadia ego.  אלגוריה של טבע, והזיקה בין טבע לבין תרבות, בו הכול אידילי והטוב בלבד נוכח בו. 

מכאן שבעבודות בתערוכה זו מבקש האמן לחלום מחדש את הטבע, בנופים ובציורי הטבע הדומם בהם הצבעוניות הכהה, וכתב היד הסוער עולים כמוטיב נוסף.  

מאיר אפלפלד,2021, טבע דומם עם פירות, שמן על בד, 60X88

נינו הרמן, מרחב פתוח, אוצרת: יהל זקס, הגלריה בבית דניאל, – מרכז ליהדות מתקדמת תל אביב-יפו, רחוב בני דן 62, תל אביב 1.11.2021-3.9.2021

נינו הרמן, לוינסקי, צילום דיגיטלי, 2016

נינו הרמן פותח בצילומיו מבט לחיי היום-יום. הצילומים בתערוכה אינם מבוימים, ולא עברו עריכה כלשהי. הקשר הוא בין צלם למצולם/ת אשר נתנו את אישורם להרמן לצלם אותם. על תהליך היצירה מספר הרמן – ראשית מבקש את הסכמת המצולמים, לעתים זרים, עמם הוא יוצר קשרי אמון. בהמשך מוצגים הצילומים למצולמים וכן לקהל הרחב. תהליך זה מאפשר, כפי שכותב הרמן: "להזמין את הצופה לחוות יחד איתי את רגעי הקסם של העולם הזה. כמה פשוט ליצור ולברוא שבאים ממקום מכבד ואוהב".

נינו הרמן, מאשאושה , צילום דיגיטלי, 2012

ראשוניות זו במבט, והיכולת לרתום עוברי אורח, האינטראקציות בין הצלם לבין הדמויות האקראיות, הפועלים, המבלים והנוף האורבני הניבט מבעד לגשם, המבט בין פנים לחוץ, היא חלק מהקסם העולה בצילומיו.

נינו הרמן, הזמן הכפרי, צילום דיגיטלי, 2011

הגלריה פתוחה לקהל בימי א' – ה' בשעות 17:00 – 9:00 ובשעות פעילות בית הכנסת

הכניסה חופשית


[1]  רישום,  מתווה הכנה, יש הקוראים לכך סקיצה (רישום מהיר) מהווה שלב של הרהור מול מושא העבודה של האמן/נית.  רישומי הכנה לציור פורטרט, דמות, עירום, בעלי חיים ועוד רווחו בתקופת הרנסנס וכמובן לאחר מכן עד ימינו, אף שבמודרניזם יש שציירו ישירות על המצע ללא  הכנה מוקדמת.  

"זרעי קיץ…" חדוה ורוני ראובן, ניקוי ארובות, חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, עד 3 בנובמבר 2021

חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ…."

בגלריה טובן אוסמן מוצגות שלוש תערוכות" "זרעי קיץ…", מיצב משותף של זוג האמנים חדוה ורוני ראובן;  "ניקוי ארובות", כותרת משותפת לתערוכות של חוה זילברשטיין ושל מיטל פולצ'ק. שלוש תערוכות כל אחת מעניינת בתחומה, יוצרות הקשרים ביניהן סגנוניים ולעתים תמטיים ביניהן.

המיצב המשותף "זרעי קיץ…" של חדוה ורוני ראובן עוסק במרחב הקיומי ובהשלכות זיהום האוויר ותופעות אקלימיות בכללותן והשפעתן על שרידות יצורים בעולמנו.

שיתופי פעולה משפחתיים, ובמיצב שלפנינו שיתוף פעולה זוגיים מצויים בתולדות האמנות מקדמת דנא. במיצב שלפנינו ניתן לראות את כתב היד האופייני לכל אחד מבני הזוג:

חדוה יוצרת מרבד ובו גבעולים עשויים מחומר "עמודי העלי", בעוד ש הניצנים המבקיעים לזמן קצר קודם פריחתם עשויים מקרעי נייר צבעוניים, מנצנצים באנלוגיה לנורות צבעוניות זעירות המתעתעות בעין הצופה.

רוני בורא בציור עולם בזעיר אנפין, המשיק לעולמן של הדבורים, המרחב הקיומי שלהן וההשלכות של זיהום כדור הארץ על תופעותיו השונות – זיהום אוויר ואקלים והשפעתן על אפשרות המחייה שלהן בעולמנו.

יחדיו יוצרים השניים[1] מיצב קסום שלעת לילה מואר באור נגוהות המופז מהעבודה עצמה ומתאורת המקום. אור שיש בו מן המטפיזי הלוכד את עין הצופה.

דבורים מגלמות לגבינו בני האנוש את הקשר ביננו לבין נפלאות הטבע והיקום בכללותו.  מעבר לתוצר הסופי, הדבש, הן דואגות להאבקת צמחים ובכך תורמות לאיזון אקולוגי. אבל כמובן לא רצוי להיעקץ על ידי דבורה… בכך הן מגלמות מושא שיש בו מן האמביוולנטיות – משיכה ומעט מאי-הנחת בו בזמן.

"צמצום שטחי המחייה של הדבורים בימינו", מצוטט בטקסט התערוכה, "יגרום לעולם בו ההפריה תהיה בזיכרון וריחות של אפר ואבק באפינו". "עולם בו זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות…" ( קטע משירו של מאיר אריאל ).

ובהקשר זה, יש לציין שסוגה זו העולה בהקשר לדבורים, ואפשרות ההישרדות שלהן בתנאים הקשים בהם מתנהל היקום שלנו, מוצגת במאמרים שונים בעיתונות ובאקדמיה, ובהם מודגשת חשיבות הדבורים לקיומה של הפלנטה שלנו ולשרידותנו עלי אדמה.

"ניקוי ארובות", חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק

בחלל הגלריה מוצגות עבודות תחריט של חוה זילבשטיין ועבודות הציור של מיטל פולצ'ק ויוצרות יחדיו סינרגיה. "ניקוי ארובות" הוא ביטוי אותו טבעה אנה או שהיתה מטופלת של הרופא והפסיכולוג יוזף ברויר ושל זיגמונד פרויד, שבמהלך הטיפול עברה תהליך רגשי משחרר של היזכרות ופורקן שהביאו בסופו של דבר לשחרור מסימפטומים נפשיים שונים.[2] שתי האמניות, זילבשרטיין ופולצ'ק הכירו ברשת החברתית, התיידדו, וחברו לשתף פעולה בתערוכה זו, ומגיבות בעבודותיהן באופן הדדי אף שהמדיה שונות. "ניקוי ארובות" בהתייחס לניקוי ושחרור של הנפש משותף לשתי האמניות, ולקתרזיס שיש ביצירתן.

למעלה, מיטל פולצ'ק, למטה, חוה זילברשטיין

עבודותיה של חוה זילברשטיין מנהלות שיח בין אלמנטים שעניינם שפת הקומפוזיציה – קו, כתם וצורה. בין צורות חופשיות לבין צורות מוחלטות, ובין השחור ללבן.

טכניקת התחריט היא מציינת, מאפשרת לי ליצור מרקם שכבתי מסקרן, חריטה ומחיקתה החלקית ושוב חריטה על מקום המחיקה, יוצרים שכבות ועומק בתמונה".

חוה זילברשטיין

וכך מה שעולה על גבי המצע, הוא מעין שכבות גיאולוגיות והמתח בין הרצון ליצור דימוי שיש בו מן המידות הנכונות… ומצד שני הפירוק של הדימוי, ההרס והבנייה מחדש.

בעבודותיה מופיעים אלמנטים פיגורטיביים, דמויות, מעופפים ועוד בצד אלמנטים מופשטים, קווים הנישאים אל על בתנופה עזה, כתמי צבע ועוד. חלק מהדמויות המופיעות בעבודות כלואות לעתים במארג הקווי, ללא יכולת להשתחרר, או שמא הן בדרך? כמו סיפורה של אנה או?

חוה זילברשטיין

עבודותיה של מיטל פולצ'ק נעות בתפר שבין מופשט למופשט למחצה. יש בהן משיכות מכחול חופשיות בצד מאורגנות, מבע של היד באזכור לaction painting של אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק (בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת), ואלמנטים של תפירה, בחוט ומחט שיש ומאזכרת טלאי או טלית ולעתים חוטים פרומים, שיש בהם מן הלא מוגמר כפי שניתן לראות בחוט הפרום, המשתלשל באחת העבודות כלפי מטה.

מיטל פולצ'ק

לחוט על צורותיו השונות תפקיד אוטוביוגרפי בעבודתה שכן הוא מאזכר מחד את ילדותה ואת עבודתה של אמה. ומאידך, הוא מהדהד גם למציאות כאובה בבגרותה בצורת שורות חוטים תפורים, שניתן למשש ולחוש את המרקם שלהם. בו בזמן, מהדימוי שיש בו מן הנוסטלגיה ניכר המעבר לדימוי שיש בו מן המאוים והדוקר.

ציורי נוף, תמה נוספת בעבודותיה של פולצ'ק. בסדרה זו מוצגים מרחבים אינסופיים של כחול ולבן ולהם נוסף השחור. בעבודות אלו מופיעים רמזים מזעריים של צורות אורבניות, בני אנוש, ספינה נטושה. בחלק מן העבודות מופיעה צורה של נקודות, ריבועים, עיגולים, סולמות ועוד. וזאת בצד משיכות מכחול המטות את עין הצופה לכיוונים שונים ויוצרות מערבולת של צורות וצבע העשויה להעיד על סערת הנפש, וזאת בצד תחושת הליריות העלה בהתבוננות בחלק מהעבודות.

הן זילברשטיין והן פולצ'ק משתמשות בצבע השחור אף שבאופן שונה. בעבודות התחריט של זילברשטיין, השחור נוכח בדימוי, הדמות, בעלי החיים, הקווים… פולצ'ק מציינת "אני תמיד מתחילה עם אקריליק שחור, מורחת שכבות של צבע, מוחקת, מסירה, מדביקה, נותנת  ליד להשתחרר ורק אז עוצרת כדי לנסות להבין לאיזה כיוון אני מוליכה את הציור, או לאן הוא מוליך אותי".  ובדומה למתודת העבודה של זילברשטיין, יצירת מרקם שיש בו מן החריטה והמחיקה החלקית, קריעה, פירוק וחוזר חלילה, וכך אצל השתיים, לפעולה הפיזית, למחוות היד, להשמת הצבע, לחריטה, למחיקה יש מן המשותף גם כן.

ולסיום, שלושת התערוכות מנהלות שיח ביניהן. שיח המשתמע בתערוכות בחלל התערוכה באשר לשם "ניקוי ארובות" ולדיאלוג הנוצר בין זילברשטיין ופולצ'ק. בה בעת נוצר שיח עם מיצב החלון של חדוה ורוני ראובן, שכן החרדה באשר לעולמנו, מקומן של הדבורים, והאיום על קיומן וקיומה של הפלנטה בה אנו חיים מהדהד ויוצר מעין "שילוש" (לא מקודש!).


[1]  חדוה מטפלת רגשית באמנות ורוני המשמש כמנהל הסדנה לאמנות ביבנה ואוצר הגלריה מציגים יחדיו ולחוד בפיסול קרמי ובציור.

בתקופה זו מציגה חדוה בתערוכה "אין גבול" בגלריה העירונית בראשל"צ ורוני בתערוכה חוצת גבולות בינלאומית בגלריה 13 ברומניה.

בימים הקרובים תיפתח ברוסה שבבולגריה הביאנלה הבינלאומית לאמנות המיניאטורה בהשתתפותם.

[2]   אנה או (Anna O, 27.2.1859-28.5.1936)‏  הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה. ויקיפדיה, אנה או https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%95