האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

מעין תדמור, "קורים וחלודה", אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות שביל המרץ 5, קריית המלאכה, 9.10.2021-17.9.2021 

"נופים כארכיאולוגיה של הנפש"

בתערוכת היחיד שלה "קורים וחלודה" בוחנת מעין תדמור ילידת כפר יחזקאל אשר בעמק יזרעאל, נופי ילדות ונופים אחרים בארץ ובעולם.

תדמור יוצאת אל הטבע ומצלמת מראות הקוסמים לה; ואת הנופים האלה היא מעבירה אל בד הציור בסטודיו שלה בכפר נטר או במסגרת סדנת האמנות בבית הלוחם בה היא לומדת.

 לפני מספר שנים החליטה תדמור לחזור למחוזות ילדותה ולנבור ב'אוצרות' החלודים שהעלו אבק וקורים במקומם בחלל הנרחב בבית המשפחה בכפר יחזקאל. "הגילוי המפעים" כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, "הוליד צילומים מרתקים וסרטון וידיאו שתיעדו מעין מסע ארכיאולוגי פרטי ששורשיו נטועים במשפחתה, בארץ הזו ובתוצריה". 

מתודת העבודה של תדמור בסטודיו שלה: ציור על פי צילומים הן של נופי עמק יזרעאל אותם היא מרבה לצלם, וציור בהשראת צילומי חפצים אישיים אותם גילתה בבית משפחתה, חפצים שיש בהם מן התגלית וההפתעה וזיכרונות ילדות. בעבודות הציור שלה היא מחברת ומשלבת בין נופי ילדות, חפצים שיש בהם מן הנוסטלגיה ומן הגילוי והתפעמות.

בתערוכה, שילוב מדיה שונות: ציורים, צילומים, מיצב וסרטון המתעד את החיפושים, ולצדו מיצב הקורם עור וגידים למהות של "קורים וחלודה". בתערוכה עולים הקשרים בין ימים עברו לזמן הווה, בין זיכרון הנתפס כממשות אך אפשר והינו נוסטלגיה לבין היבטים היסטוריים, שאף הם לעתים מתעתעים בזיכרון. ובכלל עולה התהייה מהו זיכרון, האם זיכרונות הילדות שאנו נושאים עמנו ולעתים מעוררים בנו געגועים לימים אחרים, של תום אכן יש בהם מן השלמות….

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…[1] מכאן שכותרת התערוכה "קורים וחלודה" הולמת להגדרה זו.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210924_111417.jpg

התערוכה נושאת אותנו אל תחילת ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, ואל חגיגות מאה השנה להיווסדו של כפר יחזקאל, ובו בזמן רוקמת הקשרים וקורים עדינים ושבריריים בין תקופת דור המייסדים לזמן הווה.

ובאשר לנוף – סוגת ציורי נוף, כפריים, ימיים ואף עירוניים עולה בשלהי המאה ה-16 ובמהלך המאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית מסיבות שהקשרן דת. בארצות הקתוליות התמות החשובות היו ציורי דת, מיתולוגיה, ציורים היסטוריים, פורטרטים, ציורי נוף, ג'נרה וטבע דומם (לפי הסדר הזה פחות או יותר). בהולנד הפרוטסטנטית, בה המעיטו בעתות אלה להציג ציורי דת – ישו, מריה והקדושים, עלו ושגשגו ציורי נוף.

היו לכך סיבות נוספות! עלינו לזכור שהולנד של המאה ה-17, מעוז הקפיטליזם דאז הינה מעצמה ימית וככזו, גם לסוגת ציורי הנוף היה תפקיד ניכר.

ברם כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, אמני אסכולת "ברביזון" הצרפתים יצאו אל הטבע וציירו לראשונה באוויר הפתוח, השפיעו בכך על האמנים האימפרסיוניסטים כקלוד מונה, קמי פיזרו ועוד ולאחריהם על האמנים הפוסט אימפרסיוניסטים פול סזאן, וינסנט ואן גוך, פול גוגין ועוד. מכאן ועד לאמני ה"פוב" דוגמת הנרי מאטיס, אנדרה דרן, מוריס דה ולמנק, או לאמני האקספרסיוניסם כארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט רוטלוף, מקס פכשטיין ואחרים, הדרך והאופן לתרגם את מראית העין באופן אישי, סובייקטיבי היתה קצרה.


1] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

תודת הלב למעיין תדמור ולנירה טסלר

'הלכי רוח', תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד, 20.8 – 18.12

שעות פתיחה: א' סגור ; ב'-ה' 9:00-16:00 ; שישי 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

יונתן גולד 'לבעוט בדלי' אוצרים: יניב שפירא, נטע גל-עצמון

הילה לביב 'לשכוח דברים יפים'; נעה רז מלמד 'דמטר ופרספונה'

מאיר אגסי '22 הלכי רוח' אוצר: יניב שפירא

"הלכי רוח" תערוכות חדשות במשכן לאמנות עין חרוד  מעלות על הדעת סוגות שעניינן פרט/קבוצה; מקומו של היחיד; מסורות; ביוגרפיה אישית המשיקה לזו הלאומית; חוזקה של המשפחה; חברה קיבוצית ומנגד עירונית וכמובן זיכרון אישי מול זיכרון קולקטיבי.

בביקור בעין חרוד נפגשנו עם מנהלת המשכן, אורית לב-שגב, עם האוצר הראשי, יניב שפירא, עם האוצרת נטע גל-עצמון, ועם האמניות והאמן המציגים בתערוכות. נועה רז מלמד, הילה לביב, ויונתן גולד.

בפתיח לסקירה שלו אמר יניב שפירא, לתערוכות במשכן מקום ותפקיד חברתי. הצגה של תערוכות לא לשם אמירה או יופי אלא משהו שיש בו מן הייחודי. ואכן, כל אחת מהתערוכות מתייחדת באיכויות משלה – המיצב עוצר הנשימה של רז מלמד, ה-Gradeur וההוד שביצירותיו של גולד, האיכויות הארכיוניות, שיש בהן מן הרגישות וייחוד של לביב, והייחודיות של אגסי שהיה לדידי מעין Humo Universale באיכויות ובייחודיות שבו.

"התערוכות של יוני גולד ושל נעה רז מלמד חושפות מתחים חברתיים, יחסי אמון בין יחיד, קבוצה ומערכת משפחתית או ממסדית, לצד מבט עכשווי ומפוכח על רוח החלוציות הציונית והתמורות שחלו בה במהלך השנים. התערוכה של הילה לביב מתמקדת במטען שנושאת השושלת המשפחתית שלה ובמרכזה עיסוק בזיכרון אישי, משפחתי ותרבותי. סדרת העבודות של מאיר אגסי "22 הלכי רוח" מספקת הצצה אל אוספי המשכן לאמנות ומהדהדת את מנעד התדרים של שלוש התערוכות האחרות".

נעה רז מלמד, דמטר ופרספונה, אוצר: יניב שפירא.

"דמטר ופרספונה" ממשיך את עיסוקה של מלמד בהוויה הקיבוצית והחלוצית. במרכז התערוכה מוקרנת עבודת הווידאו "קפיצת שמיכה" שבה מספר דורות של נשים ממשפחתה של מלמד משתתפות במה שנראה כטקס חניכה, תרגיל באומץ ובהתמסרות. דרך השימוש ב"ים השיבולים" האיקוני של הגבעטרון ושינוי האווירה של השיר, נפתח מרחב של התבוננות לאחור. מרכיב נוסף בתערוכה הוא מיצב המורכב משיבולי קש ומתפרס מן הרצפה עד לתקרה. הזוהר וריבוי גווני הזהב גורמים למיצב להיראות מתכתי כמעט ומהדהדים מיתוסים על הפיכת קש לזהב כאגדת בת הטוחן, למשל. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים לצד ציורים מימי הביניים וראשית הציונות, בדגש על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

רז מלמד עוסקת בעבודתה בחוויה הקיבוצית, באתוס הקיבוצי. סמלים, סמנים מהמיתולוגיה היוונית, יחיד-קבוצה-משפחה-אמון- בטחון-שבט נשי.

המיתוס של "דמטר ופרספונה" המופיע במיתולוגיה היוונית. ועוסק ביחסי אם-בת, מחזוריות החיים ועונות השנה הנעות בין לבלוב וצמיחה לקמילה מעניין את האמנית. בעבודותיה מופיע תדיר איזשהו מוטיב צומח שמייצג את ההשתנות.

בתערוכה שלושה חלקים:

"קפיצת שמיכה", עבודת הווידיאו. בה משתתף  בנות, נכדות, נינות ממשפחת מלמד, אף שהדיאלוג במהותו הוא עם האם של רז מלמד.

בסרט שאינו מבוים עולה שאלת הנשיות, החיים והארעיות שבהם. נשות השבט משתתפות במעין טקס חניכה הדורש אומץ ונתינת אמון.יש בו רגעי עמידה על הסף, בקפיצה מהמגדל הרעוע אל היריעה, ונתינת אמון בבנות המשפחה המחזיקות ביריעה, שתחזקנה בה. ההתמקדות בקלוז אפ על פניהן של בנות המשפחה מדגישה את מנעד הרגשות.

רז מלמד: "חוויה של משהו שתלוי על בלימה חוזר בכל העבודות שלי. הסרט צולם ב-2017. הסאונד נעשה הרבה יותר מאוחר. רז מלמד מספרת שהיה חשוב לה לקחת את "ים השיבולים", השיר האיקוני של הגבעתרון. תחילה נרתעה מעט מהשיר שיש בו מן האידיאליזציה, עולם שיש בו שמש ללא צללים או בדידות. לבסוף, השיר מופיע בווידיאו ואמה שרה אותו; לעתים בקול צלול ולפעמים מדייקת פחות. השיר הוא רובד נוסף, כדברי האמנית.

נעה רז מלמד

מרכיב שני בתערוכה הוא מיצב העשוי משיבולים, קש, חיטה שרז מלמד קוששה בשדה, ומוצג מהרצפה ו לתקרה. קש/קשה, מדייקת האמנית. הגבעול שביר, הזרעים לא. הדימויים המרכיבים את המיצב שאולים מתוך תבליטים וציורי כדים, והדגש הוא על דימויים נשיים המתארים נערות קוטפות פרחים, נשים בעבודות שדה ואיסוף שיבולים, מתפללות ורוקדות.

נעה רז מלמד

במשכן התלבטו אם לשים פס הפרדה בין העבודות השבריריות ורז מלמד החליטה שלא. אפשר שיש חלקים מהתערוכה – שיבולים ועוד שיהרסו, אם יגעו וכדומה אך זה גם חלק מתהליך ההשתנות.[1]

העבודה בכניסה לתערוכה מאוד המורכבת משיבולים, עדינה ושברירית אף היא.

יונתן גולד, "לבעוט בדלי", אוצרים: יניב שפירא ונטע גל עצמון

בתערוכה זו פותח יניב שפירא בשאלה מה זה ציור ישראלי? ציור שערכיו ותכניו מושרשים במקום, בצבעוניות המהדהדת לאקלים הארץ ישראלי ועוד.

"הדימויים של יונתן גולד שאובים" כותב יניב שפירא, "מצד אחד מזיכרונות ילדות בקיבוץ ומאתוס ישראל היפה, ומצד אחר מהאינסטגרם, מסדרות טלוויזיה וממראות אקראיים ברחוב. הערבוב בין האישי לציבורי יוצר מתח בין המשכיות ומרד ובין הגוף האינדיבידואלי לבין הסביבה. התערוכה המקיפה מאפשרת לעקוב אחר פרקטיקת העבודה של גולד, ובאמצעות הבחירה בחלוקה לסדרות, בהן "צבעים", "מתרחצות", "קבוצה" ו"ועדות קבלה", מתגלות וריאציות שונות על אותו נושא. אף שהוא שומר אמונים לאמת האמנותית שלו, ניכר שהוא גם "בועט בדלי" – שובר מוסכמות, מנפץ נוסטלגיות ומאיר את המציאות באור ביקורתי.

יונתן גולד

במשכן לאמנות, מופת לבניה, מקדש בזעיר אנפין להצגת יצירות אמנות, מקבלות העבודות עתירות הממדים של גולד המוצגות בשני החללים הגדולים רובד נוסף.

שורשיו של גולד בקיבוץ אפק. אביו שהיה צייר, צייר ציורי קיר בקיבוץ, ציור סוציאליסטי במרחב הציבורי.

שפירא מדבר על גולד כ"צייר כפועל"; המתח בין צייר לצבעי/סייד, מחוות היד, משיחות המכחול הרחבות, שכן גולד רואה בעצמו פועל, מרגיש פועל,, בעבודת ערבוב הצבעים, בעבודה הקשה. הוא מכין את הצבעים העשויים מפיגמנט ושעווה ומעניקים לעבודותיו מראה שיש בו מאיכויות צבעי השמן אך גם אחרות.

בעבודה מ-2014, מתואר אדם העומד על ארגז שקוע בפעולת הציור, בעוד אדם אחר תומך בארגז. גם כאן אומר שפירא, הכל תלוי על בלימה, ומופיע מרכיב התמיכה הבינאישית אותו ניתן למצוא גם בתערוכה של רז מלמד.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210817_135604.jpg
יונתן גולד

בעבודה זו מופיע מוטיב "מלכודת הדבש" הפתייני המכוון את הצופה אל היצירה המוצגת במרכז החלל. וכך גם בעבודה המוצגת בחלל השני.

יונתן גולד

ניתן למצוא בעבודותיו התכתבויות, מחוות למוטיבים המופיעים בציורים של אדגר דגה, פול סזאן, אקספרסיוניזם גרמני ואקספרסיוניזם מופשט. סדרות שעוסקות במתרחצות, קבוצות, ועדות קבלה ועוד. בחלק מהעבודות ניתן למצוא התכתבות עם אמנים ישראלים כיוחנן סימון.

שפירא מדגיש את הממד הציני, הביקורתי והמרדני המופיע בעבודותיו של גולד באשר לחברה הישראלית והקיבוץ ממנו בא (הבעיטה בדלי כדי לחזור לדלי המלא (במקלחת של סימון), דמויות שלקוחות מציור זה ומופיעות אצל גולד. המגבות הופכות לאייפונים וכל הקבוצה מפורקת. זו מקלחת משותפת – שיתופיות שאבדה והתפרקה.

יונתן גולד

גולד אומר שתולדות האמנות עבורו זה כמו משהו שנמצאים בחושך ולפתע מוצאים רמברנדט. יש כאן בציור משהו מאוד ישראלי, קצת טחב וקצת לכלוך… הוא חשב על כך והכניס לציור. ואילו ועדות הקבלה הן לדידו יחיד/משפחה/ יחיד מול קבוצה. הדמות הבודדת הצייר בסטודיו, או זה שצועק "המלך הוא עירום".

הילה לביב, "לשכוח דברים פים"

תערוכה זו של לביב היא החלק השלישי בטרילוגיה שאורכה שלוש שנים: סיכום התערוכות שלה מהשנים האחרונות באשר למשפחה, קשרים בין-דוריים, מיתולוגיות משפחתיות. התערוכות הקודמות הוצגו בסדנאות האמנים ובהמבורג. כמו בשתי התערוכות הקודמות, גם ב"לשכוח דברים יפים" התערוכה עוסקת בזיכרון ובאפשרויות השחזור שלו. בפירוק ובהרכבה של סיפורי משפחה ענפה בארץ ובעולם. משפחה שעסקה בתרבות, אמנות, תיאטרון, שירה ועוד.

הילה לביב

לביב לוקחת על עצמה את תפקיד 'שומרת זיכרונות' של משפחתה ומטעינה אותו בפרשנות אמנותית משלה. זו מעין קפסולה שנפתחת בתערוכה בעבודות ובטקסטים ואפשר להשיק ממנה על כוחה של האמנות. השיחה בין הילה לבין הסבתא שלה (נפטרה באפריל 2021), תוצאתה התערוכה. הסבתא ממנה היא נפרדת דרך האמנות מזה מספר שנים, הסבתא שכפי שמספרת היתה חשובה לה מאוד. "בביתה, קרה קסם של דברים שונים שבגללם ובשלם", אומרת הילה, "היא אמנית".

הילה לביב

לביב חוזרת אל בית הקיץ של המשפחה, בהמבורג , גרמניה (בית ורבורג), כדי לבחון את המטען האישי, המשפחתי והתרבותי שהוא נושא. תצלומי הבית והפארק המקיף אותו תערוכה זו אומרת לביב החיים משתלבים. יש חומרים אישיים שקשה או אי אפשר לגעת בהם, פרידות, דברים צורבים מאוד, הפשטה וחיבור מחדש. כל אלה מוצגים בתערוכה בקולאז'־פיסולי בקנה מידה כמעט מציאותי, ומרכיבים מעין 'גן עדן אבוד'. לצדם מוצגים גם תצלומים ישנים שנלקחו מאלבום התמונות המשפחתי. התערוכה מלווה בטקסט פיוטי שכתבה הסופרת והעורכת יערה שחורי, המתפקד כהערות שוליים לזמן שעמד מלכת.

בתערוכה שלושה חללים ועוד חלל שונה ואחר. חדר הדומה לחדר מסמכים.

שפירא מציין בתערוכה זו שעוסקת בזיכרון, אין דמויות. אחד המקורות הוא אלבום משפחת ורבורג שעבר במשפחה (בחדר האחרון). יש תצלום מאלבום תמונות ויש פרשנות של לביב לכך. זו תערוכה שדורשת הפנמה של ידע ושל זיכרון מעבר לכל מה שהינו אוטוביוגרפיה. עולמות תוכן ותרבות.

הילה לביב

את תורת הקיפולים למדה מסבא שלה. לביב עוסקת בעבודות יד. בקיפול אמנותי של ניירות. ספר שאנה ורבורג, אימא של סבתא שלה הוציאה. מעין ספר התנ"ך עבור האמנית. אובייקטים של זיכרון, דרך לייצר תקשורת.[2]

הילה לביב

מאיר אגסי, "22 הלכי רוח"

מאיר אגסי כתב על אמנות, ספרות, קולנוע, תיאטרון, הוא כתב ב"סטודיו", וגם יצר אמנות, אך איש כמעט לא ידע מהי. הוא היה אספן אובססיבי, התכתב עם סופרים, משוררים ואמנים. שפירא מציין: "אגסי היה אשף של מילים ושל דימויים וליהטט ביניהם הן ברשימותיו והן ביצירתו האמנותית. סדרת ההדפסים "22 הלכי רוח" הפכה להיות דוגמה למהפך המושגי שחל ביצירתו בשנת 1992, עם המעבר מעיסוק בדיוקנו העצמי במגוון של מדיומים – רישום, ציור, צילום, קולאז' והדפס – לדמויות וביוגרפיות בדויות. בסדרה זו הוא 'משרטט' את דיוקנו באמצעות שמות של אמנים, משוררים וסופרים שהשפיעו עליו – קליי, פיקאסו, רותקו, בויס, טראקל; רילקה, קפקא וקוואפיס, לצד תיאור של מצבים נפשיים ופיזיים – שינה, חלום, זיכרון, פחד, דיסלקציה, שבירות, פרנויה, התמוטטות עצבים, חרדה, סקס, אהבה ומוות".

מאיר אגסי

בשנת 1992 החליט להקים את מוזיאון אגסי שיש בו הכל ומן הכל. הוא ממציא אמנים גדולים שלא קיימים. מתחיל ליצור ארבע אמנים שהם הוא עצמו- אישה, אאוטסיידר ועוד.

עד שהקים את המוזיאון עסק בעצמו. דיוקן עצמי כדושאן ועוד בכל מדיה. אך ברגע שהקים את מוזיאון מאיר אגסי ,הדיוקן העצמי שלו מתבטא בביוגרפיות הבדויות של אמנים. דיוקן עצמי עם אף ארוך למשל.

הסדרה מכילה 23 עבודות ולא 22, כפי שמצוין בשם התערוכה. מופיעה החותמת – אליפסה M.A – מאיר אגסי. וגם כאן מציין שפירא העבודות של אגסי נקשרות למושג הזיכרון המופיע ברור ולעתים חמקמק בתערוכות הנוספות המוצגות במשכן. ולסיום בעבודה קטנה מ-1982, דיוקן עצמי של אגסי. על פניו מודבקים מושגים – פחד, חרדה, סטודיו, חומרים, מראה. בחלק התחתון כותב "רגשות החומרים" ומספר שחומרי העבודה שלו הם קודם כל הרגשות.

מאיר אגסי

בימי חמישי במהלך אוגוסט המשכן פתוח עד 19:00

 משכן לאמנות ע״ש חיים אתר, עין חרוד ׀ טל: 04-6486038 | mueseumeinharod.org.il

מחיר כניסה: מבוגר: 40 ש"ח | ותיק, חייל, נכה 20 ש"ח | כניסה חופשית לילדים


[1] איזכור לכך ניתן למצוא ב"זכוכית הגדולה", העבודה האיקונית של מרסל דושאן, וההחלטה לא לתקן או להחליף חלקים שנשברו

[2] משפחת ורבורג הענפה מוכרת לישראלים דרך דמותו של אוטו ורבורג שהיה מראשי ההסתדרות הציונית, כפר ורבורג. אך גם אבי ורבורג ומפעל "מנמוזינה: אטלס הזיכרון" העצום שלו העוסק במיון, פירוק והרכבה. והועתק ללונדון. אך על כך בפעם אחרת.

דגש חזק

תערוכת גמר של התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית, סמינר הקיבוצים – הפקולטה לאמנויות, "גלריה אחד העם תשע", רחוב אחד העם 9, תל אביב 7.8.2021-15.7.2021 . הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5.

שעות פעילות הגלריה:
שלישי וחמישי  16.00-20.00
רביעי  11.00-15.00
שישי 10.00-14.00
שבת  11.00-14.00

בגלריה "אחד העם תשע" מוצגת תערוכת גמר של בוגרות ובוגרי התוכנית לימודי אוצרות וחשיבה חזותית בהובלתה של דרורית גור אריה.





תערוכת הגמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים, עוסקת בשפה ובוחנת מונחים שונים אשר על- פיהם נבחרו עבודות האמנות. 
שפה, אמצעי תקשורת מני קדם משמשת להעברת מסרים, קבלת ושיתוף מידע, תקשורת מילולית, ג'סטות (מחוות גוף) ועוד. אותיות, מילים הן היוצרות את השפה, ומאפשרות הקשרים למושגים בכללם ולהקשרי אמנות ושפה שהם מעניינינו בתערוכה זו.
שפה הינה דבר חי, נושם, משתנה. בעבודות המוצגות בתערוכה "דגש חזק" ניתן לראות מחד את הביטוי המילולי והוויזואלי כאחד למושגי יסוד בשפה כגון אות, מילה, שורש, אנגראמה, תרגום, הלחם בסיסים. מאידך, עבודות אחרות מדגישות אופני שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת מילולית או א-מילולית באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט.

בטקסט התערוכה מופיע הציטוט: "התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי  של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים".
התערוכה היא נקודת שיא בתוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של סמינר הקיבוצים, ומשקפת מלאכת אוצרות ויצירה אינדיווידואלית ומשותפת גם יחד, מבטאת קולות מגוונים של אוצרים ואוצרות, כל אחד ואחת מנקודת המבט הייחודית לו/ה, אשר יחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו.

במסגרת התערוכה יערכו אירועים ומפגשים ביניהם קונצרט פרפורמנס מיוחד. להלן רשימת האירועים המלאה:
שבת   31.07.21
11.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: רנא אבו-פריחה, טלי נבון, נעם פלומבו,  דפנה שלום
12.30, הרצאה  -"בין הבורקיני לחוטיני – הלחמי בסיסים באופנה": אביגיל טלמור, מעצבת רב תחומית, סטודנטית אוצרת.
שישי 06.08.21
12.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: יאיר ברק, בן הנטקנט
שבת 07.08.21 
20.00, קונצרט נעילה – "שיר ילדות – פרק חמישי": מיצב סאונד בשיתוף הקהל והאמנית הבין-תחומית עדיה גודלבסקי שתבצע יצירת סיום בנבל, קול ואלקטרוניקה
בלובי התיאטרון רחוב אחד העם 9

ביום זה תהיה הגלריה פתוחה בין השעות 19.00-20.00 / 11.00-14.00
העבודות המופיעות בתערוכה הן במדיה שונות: ציור, צילום, וידאו, מיצב, מיצג.
בחלקן ניכרת בחינה של גבולות הגוף, שאלות מהי שפה באופן חזותי ומילולי כאחד. התייחסות לשפות שמיות – עברית וערבית, פרשנות ואף קליגרפיה, ועיסוק בשפות כשפת החרשים וכתב ברייל שבהן יש למחוות היד ולתנועה שלה, ליכולת המימוש ולתובנות העולות תפקיד. ובכלל מהי שפה זרה ומנגד "שפת אם"?
בעבודות יש חקר של השפה העברית על מופעיה השונים, האות על הגלוי והנסתר שבה, של השפה הערבית על הנראה ועל האובד בתהליך תרגום, על מופעיה השונים של שפת הגוף.

על האמניות והאמנים, האוצרות והאוצרים

בחרתי להציג את העבודות לפי ציר הסירקולציה המקובל בצפייה בעבודות בתערוכה! אי לכך הבחירה אינה לפי שמות או שמות העבודות.

 

רנא אבו פריחה, כרם נאטור, תחומה היא קומפוזיציה מערך בשפת המיצג. יש לה צליל וחומר. היא הוויה אשר זורמת בלשון, מניעה התרחשות המתקיימת בו בזמן עם האובייקט והסובייקט כאחד. תחְּומָּה יכולה להיות סימן, מבנה, שטח, גבול, וחמר ובו בזמן היא חמקמקה, גבולותיה זזים ומשתנים תדיר.

רנא אבו-פריחה משלבת בעבודת הווידאו שלה בין צילום, ארכיטקטורה ושירה; בין הקבוע לזמני; בין טבעי למלאכותי, ובין הגוף לשפה.

רנא אבו פרחה, בין הגוף לשפה, 2014, וידאו אוצרת: ליאור קריאל

כרם נאטור מבצע בעבודתו פעולת היאחזות, השתרעות ומתיחה של גבולות הגוף בין שני כנים המשמשים להצגת אובייקטים. המבנה והגוף של האמן מצויים בתפר שבין קריסה, תנועה וא-תנועה. בין שיווי משקל לניגודו, לתחושת המאבק/הניסיון לשמור על תנוחת הגוף והכנים שעולה מהדימוי.

כרם נאטור, ללא כותרת, 2015 אוצרת: ליאור קריאל

ויקטוריה חנה, אות היא הצורה שבכתב להגיים השונים של הלשון, אות היא סימן המייצג צליל. בעבודתה האמנית ויקטוריה חנה חוקרת את מרחבי הקול האנושי וגבולותיו, בצליל ובשפה. חנה מופיעה כמורה המלמדת את תלמידותיה את סדר האותיות ואופן הגייתן ואת הקשרן למקומות שונים בגוף. במקביל מופיעה כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן. וגם על יכולתה של שירה לקשר בין התחומים ובין אנשים.

ויקטוריה חנה, "אל"ף בי"ת" (סדר הושענות), 2015 אוצרות: אורית בקרמן, נעמי משולם

נועם פלומבו, סאַבְטקסט הוא מונח המבטא טקסט משנה או טקסט סמוי ביצירה ובתקשורת בין-אישית, ומועבר באופן מרומז ולא ישיר.

עבודות ההדפס של פלומבו נוצרו מתוך עיסוק בפער שבין הציפיות למציאות לבין אי-הלימה של הפרטים לכך.  ההדפסים המשוכפלים בעבודות בדומה ל"אופסט", הם דימויים גרפיים של טקסט מוצפן, ופעולות ההצפנה והשכפול מתייחסות למושגים הנוגעם לחשיפה והסתרה, אשמה, קבלה וחמלה…

נועם פלומבו, אופסט, 2021 אוצרת: נגה אור ים

בן הנטקנט, מלה  מלה היא אבן יסוד בשפה, לכל מילה משמעות ייחודית משלה, ביטוי פונטי בעת דיבור או מרחבי ותנועתי בשפת הסימנים. במילים מצויה כל העת להתחדש וליצור משמעויות חדשות. מילה כחלק משפה ומילה – מילת גברים/נשים.

הנטקנט משתמש בעבודה זו בישות וירטואלית מוקרנת. הוא מעלה מופע קסמים שבמהלכו הוא מציג אילוזיה הקשורה למילה "מילה" מילה רבת משמעויות. גופו המוקרן של האמן מתפרק ומורכב מחדש באנלוגיה לשפה ולמחברים שבה.

התבוננות בדמות שיש בה מן הממשי בצד המיכני איזכרה לי את "האוטומטון" שכיכב בחדרי מוזרויות/פלאות בימים עברו (אבל על כך בפעם אחרת).

בן הנטקנט, מילה מ.י.ל.ה 2021 אוצר: ליאור חורש

עדיה גודלבסקי, הִדהוד מושג בשפה ובתקשורת, הוא חזרה על מקור באופן שונה. בשפת הדיבור, הדהוד הוא גם שיקוף רעיוני, אסוציאטיבי וסובייקטיבי של מסר.

היצירה "שיר ילדות" של גודלבסקי מנהלת דיאלוג עם המבקר/ת באמצעות להדהוד אישי המתרחש בין יוצרת-יצירה-קהל, העבודה מזמינה לפעולה את הצופים, מעבר לצפייה והאזנה גם לכתוב או לצייר. יש בעבודה זו המורכבת ממספר עבודות היוצרות שלם שהינו סה"כ של מרכיביו, הפעלה של המתבונן, תוצר שמתקבל, ואיסוף של הפעילות בנדון לערב סיום התערוכה.

עדיה גודלבסקי, שיר ילדות, 2021 אוצרים: דוד פייביש, עידו כהן, שמעון קסטיאל

יערה צח, הלחם בסיסים הוא חיבור של שתי מילים קיימות לכדי מילה חדשה אחת (למשל, מחזמר). שפה היא דבר דינמי ומתחדש וכך גם מילים מורכבות כגון אלה, אשר צורות הנקבה הרבים והסמיכות שלהן אינה  ברורה וקשה לגזור מהן פעלים.

בעבודה עולה פעולת הפירוק וההרכבה מחדש. צח מפרקת סירים, אך באמצעות פעולת ההרכבה מחדש, הצביעה וחיבור שוטי העור, נולד גוף חידתי., שיש בו משהו מן האנושי באופן הצגתו במרחב הגלריה. נוצרת יצירה מורכבת העולה על סך מרכיביה. עבודה שאינה הומוגנית ומפעילה את הצופה לחפש אחר השלם.

יערה צח, ללא כותרת, 2018 אוצרות: אביגיל טלמור, נועה פלג

לארי אברמסון, שׁרֶֹש – השורש הוא תשתית לצורתה ולמשמעותה של המילה והוא מאפשר בין היתר את יצירתן של משפחות מילים.

בעבודה בתערוכה אברמסון משתמש בשלושה דימויים מרכזיים: הריבוע השחור של קזימיר מלביץ, האוונגרדיסט הרוסי, שכבות הבסיס והסגול של הצייר משה קופפרמן, והענף/השורש החוזר בעבודותיו כחלק מהשפה האישית שלו. אברמסון מרבה להשתמש בסמלים ודימויים מתולדות האמנות באופן היוצר דיאלוג בין עולמות ושפה ייחודית.

לארי אברמסון, שובו של הריבוע השחור 2008 אוצרות: אור וינטר, תמר ברגר

יאיר ברק, שפת סימנים היא אמצעי ליצירת תקשורת בעזרת סימנים מוסכמים כמו מחוות, הבעות פנים והטיות גוף. היא משמשת בעיקר את אוכלוסיית כבדי השמיעה.

בדומה לשפת סימנים, הניצוח המוזיקלי מבוסס על מחוות ברורות, באמצעות שימוש בשרביט ניצוח או בלעדיו, שפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. בעבודה זו ברק מרכיב סדרה של שנים עשר צילומי ידיים בעת פעולת הניצוח של גדולי המנצחים במאה העשרים. מרבית הדימויים הם צילומי ארכיון שעברו טיפול ועריכה בידי האמן.

יאיר ברק, כתב יד, 2019, פרט אוצרות: מירב שחף, דין קרול-גביש

אניסה אשקר, תרגום הוא מלאכת ההעתקה מלשון אל לשון. אבַדָ בתַּרְַּגוםּ הוא ביטוי המתאר את תופעת אובדן המידע,  העומק והמשמעות, המאפיינת את המעבר משפה לשפה, משפה מדוברת לשפה כתובה ומשפה מילולית לשפה חזותית. מה שאבד בתרגום, במעבר, נותר לא ידוע, עלום, ואולם צרכן התרגום מקבל מבחינתו משהו שלם, וכלל אינו מודע למה שנשמט והוחמץ. בעבודתה, באמצעות ייצוג מילולי וחזותי.

אשקר מותירה את המילה כתובה בקליגרפיה ערבית ללא תרגום, ושומרת עליה באופן  אוטונומי. בכך היא מדגימה את נחיצותה של פעולת התרגום, אך גם מעוררת מחשבה לגבי האובדן הכרוך בכך.

אניסה אשקר, אל-היאם (טירוף זמני), 2019, (מתוך 14 דרגות האהבה) אוצרות: יעל דיין, עדי כהן

בלו סימיון פיינרו, אנָגַרְמָהָ, או בעברית טְרִיפתַ אותִֹיוּתֹ, היא יצירת מילה חדשה באמצעות ערבוב אותיות של מילה נתונה. כך ניתן ליצור אין סוף אפשרויות של מילים. באמצעות הפעלת הלוח והסיבוב שלו, מרפרר סימיון פיינרו אל ערבוב האותיות הקבלי ההופך את הסופי לאין-סופי. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים הם הסוד של השפה, של הלשון (פיינרו, מרק אלן, ערב רב, 3.2021).

תערוכה שעסקה ברב המקובל אברהם אבולעפייה, הוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים באוצרותה של ד"ר בת שבע אידה גולדמן).

בלו סימיון פיינרו, צירוף, 2006 אוצרות: אורה כהן, נועה שיזף

טלי נבון, שפָָה זרה היא שפה שאינה שפת האם של האדם ואינה שגורה בפיו. לימוד שפה זרה מאפשר תקשורת אישית ובין אישית, ומעודד את הבנת האחר והכרת תרבויות חדשות.

הספרייה בבית הספר המקיף ביאליק-רוגוזין ובגינת לוינסקי בתל אביב מיועדות לקוראים מקהילת העובדים הזרים בעיר תל-אביב, אותם אלה הסמויים מן העין… ספריה המעוררת מחשבות על מקומו של הפרט במצבי קיצון, על יחסי מרכז ושוליים, ועל מקומה של יצירה בחברה. נבון חוקרת בעבודתה את התהליכים הנפשיים והתרבותיים של הקורא בשעת הקריאה, את יחסי הגומלין בין הקורא לטקסט.

טלי נבון, Could be me, 2014 אוצרות: לינה לוין, נורית זלצמן, סיגל הררי

דפנה שלום, מפה היא תיאור סמלי של מרחב שיש בו מיקום על מרכיביו השונים וההקשרים ביניהם. בדומה לשפה, כך גם המפה מבוססת על סימנים מוסכמים ומטרתה לסייע להתמצא במרחב.

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ח"נ ביאליק, העוסקת בתולדות המילים ובמשמעותן, משמשת בסיס לעבודותיה של שלום המקודדת בכתב ברייל. כתב זה מוסס על סימנים מוסכמים, על נקודות בולטות על המצע אשר קריאתן נעשית באמצעות מישוש. בכתב זה ל"לא רואה" עליונות על האדם הרואה, ויחסי הכוח הינם אחרים ושונים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210716_121948.jpg
דפנה שלום, מתוך הסדרה "כתבי לילה" (ביאליק 7,8); 2019, 2021 אוצרת: דולב האקן

תודה על הטקסטים, חומרים מהם מצוטטים לעיל, תודה לדרורית גור אריה, ולסטודנטיות והסטודנטים בתכנית זה. שמחתי לפגוש, להכיר וללמד וללמוד! זיוה