טטיאנה טיז'ננקו,  "מקבילים –  צבעי המים וחפצים", אוצרת: ד"ר דורית קדר, מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש יוסף ויסמן, רחוב השומר 7, גבעתיים, 5.8.2022-14.7.2022

"מקבילים – צבעי מים וחפצים", תערוכה המוצגת ב"מכון המים – הגלריה העירונית" משלבת בין עולמות; חפצים ססגוניים המוצגים על גבי מתקן העץ במרכז, ומנגד ציורים בצבעי מים המוצגים על קירות הגלריה.

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, מבצר עתיק, 2020

שִׁפעת החפצים (רדי מייד מטופל) מממקדת את עין הצופה, מפתה להתקרב, לגעת, לבדוק. צנצנות זכוכית, קופסאות פלסטיק צבועות ומעוטרות באבנים צבעוניות, עוגות ועדיים, חרוזים, פרחי בד, נייר עטיפה וסרטים, מדבקות בצבעי אדום שני, כחול עמוק, אך גם גוונים של צהוב, ורוד ותכלת ואחרים בעבודה שיש בה מן העמלנות. "כל פריט, קופסה וצנצנת, הם גיבורים דינמיים במסע השתנות, מוצבים על פי מקריות מתוכננת – לברוא פסק זמן חזותי, לשחרר דחפים בסיסיים, ליהנות מפרצי יצירה בלתי נדלית ולחבור לרוח המצאה משובב". (ד"ר דורית קדר, ציטוט מטקסט התערוכה).

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, גשר צ'רנישוב, 2021
טטיאנה טיז'ננקו, קיץ בפבלובסק, 2021

על הקירות מוצגות עבודות הציור שממדיהן צנועים, מתכנסות אל עצמן. האמנית, טטיאנה טיז'ננקו, גדלה בעיר סנט פטרסבורג, רוסיה, אשר נופיה שימשו לה כמקור השראה. העיר השוכנת על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה, משופעת בין השאר בגשרים; אלה מוצאים את מקומם בחלק מהעבודות. ויש ציורים שהמבט בהם מרוחק, ערטילאי, אל נוף שאינו מוגדר, ערפילים תולים בשמיים, ובאופק, מבצר עתיק, מנזר, בעבודת מכחול על גבול ההפשטה.

טטיאנה טיז'ננקו, מנזר, 2021

בציורים ניכרת היד המיומנת של האמנית אשר חולקת את זמנה בין רוסיה לישראל. בעלת תואר שני בתולדות האמנות, ועבדה בעבר במוזיאון ההיסטורי של לנינגרד ובמוזיאון המחקרי של האקדמיה ע"ש א.י. רפין.

דבורה לובלסקי  / הכול משתנה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קרית המלאכה, תל אביב עד 23.7.2022

התערוכה "הכול משתנה" של האמנית דבורה לובלסקי הינה מעין יומן חיים, מסע אוטוביוגרפי אל נופים, צלילים ומקצבים שמקורם במחוזות הילדות שלה באורוגוואי והייצוג שלהם בעבודות פיסול, ציור, קרמיקה וצלילי המוסיקה המקדמים את פני הבאים.

דבורה לובלסקי, השכונה, ציור באקריליק על עץ
דבורה לובלסקי, תקשורת, פיסול בחומר, עץ וברזל, גובה 80 ס"מ, מתוך הסדרה "ערכים"

לאורוגוואי השוכנת בדרום-מזרח יבשת דרום אמריקה, הגיעו הספרדים במאה ה-18, ולאחר הקמת הבירה מונטווידאו ב-1764, הובאו לעיר עבדים ממזרח ומערב אפריקה, על מנת לשמש ככוח עבודה זול. התלאות והגעגועים שהיו מנת חלקם בחייהם החדשים, מצאו ביטוי בקנדומבה (Candombe) סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאים ותהלוכות קרנבל צבעוניות המלוות בלהקות של נגנים, מתופפים וריקודי נשים וגברים.

דבורה לובלסקי, הציפייה, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 60 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

השפעתה של תרבות רחוב מקומית זו אליה נחשפה לובלסקי בנעוריה, ניכרת בעיקר בפסלים המוצגים בתערוכה, בייצוגי דמות האישה, הזוגות, המגינים ועוד, במעין הומאז' לתרבות זו שליוותה את ילדותה ונעוריה. וכפי שמציינת ד"ר נירה טסלר, אוצרת התערוכה, "השפעתה של תרבות זו ניכרת היטב ביצירתה גם היום".

דבורה לובלסקי, כאן, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

בתערוכה פסלים ממספר סדרות: בפסלים מתוך הסדרה "ערכים", הדמויות עשויות מרצועות חומר, עץ ובחלקן ברזל. האמנית עיצבה את הדמויות במנעד מצבים – חשיבה, תהייה, דיבור וקשב, ובחלקן אף ניכרת חשיבה הומוריסטית. בעבודות אלו ואחרות המוצגות בתערוכה, ניכר המתח בין המסיביות של הגוף לבין הראש שתוכו חלול ומנהל דיאלוג עם החלל המקיף אותו.

דבורה לובלסקי, חשבון נפש, פיסול בחומר, ברזל ואבן גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "ערכים"

מנגד, בפסלים מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית", ניכרים השוני בצד המכנה המשותף בין התרבות האפרו-לטינית וזו האפריקאית. ניתן למצוא זיקה לפיסול האפריקאי בפסלים שצבעם שחור, בצלליות המעודנות ונישאות אל-על, והדגש ניכר בחלקן על דמות האישה כמטפורה לכלי, מיכל, הנושא ומאפשר בתוכו צמיחה. ועם זאת אין זה פיסול אפריקאי או חפצי פולחן המייצגים תרבויות קמאיות.

 הדמויות מעוטרות בתכשיטי זהב ובהשראת מוטיבים אפרו-לטיניים, וכפי שסיפרה האמנית בשיחה עמה, צעירות שחורות לבושות בבגדיהן הטובים ועונדות צמידי זהב, יושבות על מדרכה ברחוב, ממתינות לנסיך שיבוא ויושיע אותן מחייהן הקשים ויסלול להן את הדרך לאושר ועושר. דיסוננס זה ניכר גם בסדרה "מגינים", פסלים העשויים בהשראה אפריקאית ויעודם הגנה, אך אינם עומדים במטלה זו.

דבורה לובלסקי, שקר היופי, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, מגן שבור, פיסול בחומר צבוע, גובה 65 ס"מ מתוך הסדרה "מגנים"

בסדרה "כדים", שלושה מיכלי חומר מזוגג שעליהם כתבה האמנית את מילותיהן של שלושה שירים פופולריים של הזמרת מרסדס סוסה (Mercedes Sosa, 1935-2009). עבודות אלה יוצאות דופן בגוף עבודות הפיסול של לובלסקי, שכן בנוסף למלל המופיע על פני השטח של המיכלים, בוקעים מתוכם שירים ידועים של סוסה, שרגשו אותה עוד בנעוריה. סוסה, זמרת מחאה ארגנטינאית שהוגלתה מארצה, הינה סמל ל"קולה האחר של דרום אמריקה". בשיחה עמה מספרת האמנית על אהבתה למוסיקה ועל כך ששיריה של סוסה שמשו מקור השראה לבני הדור הצעיר, וביניהם היא עצמה ובני חוגה. שירי מחאה שעודדו חשיבה חופשית והתעוררות, ואפשר שהיוו זרז להחלטה שגמלה בליבה ובלב חבריה ב"שומר הצעיר" לעזוב הכול ולעלות ארצה.

דבורה לובלסקי, הכל משתנה, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

שם התערוכה נלקח מתוך שירה המפורסם Todo cambia (הכול משתנה) שאת מילותיו חיבר המשורר הציליאני חוליו נומהאוזר  (Julio Numhauser) בשנת 1982. השיר מדבר על השתנות מתמדת של היום, האוויר והעולם; הנפש הקטנה השבירה משתנה ומתחסנת כשהיא מתכוונת למחר; האמת, התמימות והשתיקה; חופשיות המחשבה; השנים והפנים… משתנה כל העולם…".  צלילי שיריה של סוסה "הכול משתנה", "תודה לחיים" ו"שנים", בוקעים מתוך כדורי החומר ועוטפים את חלל הגלריה. את המיכלים המזוגגים מכנה האמנית "שירי- כד".[1]

דבורה לובלסקי, תודה לחיים, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

לדברי לובלסקי, "התערוכה שלי היא אוסף יצירות שנוצרו בתקופות שונות בחיי, ולכן נבחר שירה של מרסדס סוסה, הכול משתנה, לשמש כשמה." התערוכה, על שלל מרכיביה, היא מסע אישי-נשי בזמן ובחומר, והתבוננות פנימית וחיצונית של האמנית בשינוי המתרחש כל העת בה, בעולמה ובטבע הדברים.[2]

הציורים בתערוכה בנוסף לפסלים מהווים רקע של צבעים וצלילים עבורה. בציורים מהדהדים המקצבים האפריקאים של ילדות האמנית ובהם גם משתקפים שברירי זיכרונות של הבית בו גדלה, סמטאות ונופי ילדותה.[3] באחד הציורים כמעין מגילה, מתוארים בני המחזור שלה, "גרעין השומר הצעיר" שעמו עלתה לארץ והוא לדידה המשפחה שלה, המלווה אותה בכל, בחיים ובאמנות. ציורים אחרים מתכתבים עם שפת האמנות המודרניסטית, קו, צבע, מחבר, קולאז' ועוד.

דבורה לובלסקי, החבר'ה, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, המחבוא, ציור באקריליק על עץ

מכאן ששאלות של זיכרון זהות ו"האחר" עולות בתערוכה זו. ברצוני להתייחס להיסטוריון היהודי-צרפתי פייר נורה (Pierre Nora, b. 1917) ולמה שציין באשר לאתוס קולקטיבי, ולהשיק מכך לסוגיית הפרט: שירים, ספרים, סרטים… שמתאמצים לאצור חוויות סובייקטיביות וסוננו ונבחרו בקפידה כמשרתים שותפות תרבותית באשר לנרטיבים מאחדים. הם לא בוחנים את העבר כשלעצמו, אלא שולים מתוכו אירועים שישמשו לעיצוב ההווה והעתיד.[4] כך עולה גם מהאופן בו מגיבה לובלסקי לזיכרונות באשר הם.

דבורה לובלסקי, נוף אורבני, ציור באקריליק על עץ

שאלות באשר למהות החמקמקה של הזהות ומחווה לתרבות האפרו-לטינית אותה חוותה כילדה קטנה המתבוננת מהצד, אך לא ממש נמצאת שם. הזהות שלה כיהודייה, כנטע זר; ותחושת הזרות אשר אפפה אותה שם, נוכחת כל העת אצל לובלסקי אשר עלתה ארצה בגיל עשרים. "להיות מהגר, זה להיות ללא שורשים. אני לא יודעת מי אני, עם מי אני מזדהה. אני רוצה ולא רוצה להיות שם". היא תולה זאת במבטא שלה, בזיכרונות ובאהבה שלה לשתי התרבויות. "והתיקון, בא רק עם הילדים והנכדים שלי, והאמנות היא האמצעי לרפא את הפצע…".

תודה לאמנית דבורה לובלסקי על השיחה עמה

תודה לד"ר נירה טסלר אוצרת התערוכה, על החומרים ועל השיחה עמה.


[1] ד"ר נירה טסלר, דבורה לובלסקי/הכל משתנה, אוצרות וטקסט. ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] ויויאן בירקנפלד, דבורה לובלסקי, "מבט אנושי", אוצרת התערוכה, בית האמנים ראשון לציון, דצמבר 2018.

[4] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה, מחוזות הזיכרון", מצרפתית: רבקה ספיבק, זמנים, 45 (1993)

מיכל לזרוביץ, גילגמש והנשים, אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה ND עוזיאל 52, רמת גן 26.6.2022-1.6.2022

מיכל לזרוביץ

"גילגמש והנשים" התערוכה של מיכל לזרוביץ עוסקת בשתי סוגות: אקולוגיה ואפוס קדמוני שעניינו "עלילות גילגמש".

המרחב האקולוגי המיוסר, נושא לדיון נרחב במחקר, כתבים ומדיה מלווה את חיינו בעשורים האחרונים, נביאי זעם, כדור הארץ היוצא מכלל איזון, וההשפעות שיש לכך על יצירי הטבע – בני אנוש והפאונה והפלורה. סוגה זו מעסיקה את לזרוביץ בעבודותיה בשנתיים האחרונות ובאה לידי ביטוי ביצירות המוצגות בתערוכה.

ארנסט הקל טבע את המושג "אקולוגיה" בשנות ה-60 של המאה ה-19 ע"י ארנסט הקל  (Ernst Heinrich Philipp August Haeckel, 1834-191) (1919-1834), שהגדיר אקולוגיה כ"מכלול יחסי הגומלין בין כלל האורגניזמים המצויים בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ונתונים במלחמת קיום מתמדת". מכאן שמודעות אקולוגית מושתתת על ההכרה בכך שהאורגניזמים בטבע תלויים זה בזה לשם הקיום שלהם.[1] יש לציין ששניתן למצוא איזכורים לכמיהה וגעגוע ל"תור הזהב" שבו האנשים חיו עדיין בהרמוניה עם הטבע בעת העתיקה, אך ההתייחסות שונה ונאיבית יותר.

"אנחנו רואים במדיה התקשורתית דימויים של יערות בוערים, בין אם זה באוסטרליה או בקליפורניה או באמזונס ואפילו בסיביר. ההתייחסות היום לעצים ויערות  כבר איננה רק כאל ​​פיסת נוף: זו אמירה על ההשפעה שיש לנו האנושות על העולם סביבנו" אומרת לזרוביץ (ציטוט מטקסט התערוכה).

מיכל לזרוביץ

ביל מק'קיבן (Bill McKibben, 1960-) עוסק בספרו "קץ הטבע" בסוגיית ההתחממות הגלובלית ותוצאותיה: החור באוזון, זיהום האטמוספירה, היבשה והים, עליית מפלס האוקיינוסים, כריתת היערות,  תרבות הצריכה כתוצאה של בני האדם המשחיתים והורסים תשתיות לקיומם של בני אנוש, והחי והצומח על פני כדור הארץ. [2]      

הסוגה השנייה "עלילות גלגמש" (האפוס המסופוטמי) פונה אל ימים עברו, אל תרבויות עתיקות יומין ואפוסים קדמוניים בניסיון להבין את הצעדים שהובילו את מסעות ההרס של האדם ולתוצאות שאנו חווים כיום.

גילגמש הוא גיבור מיתולוגי, מלך העיר הבבלית אֶרֶךְ, אשר כבש את השלטון באמצעות מסעו לעבי יער ארזים והריגתו את שומר היער המפלצתי, הומבּבּה, כל זאת במטרה לכרות את ארזי היער כדי לבנות מהם שער למקדש. דמותו של גילגמש ועוזריו מופיעה בעבודות הציור והרישום, ולעיתים עולה דימוי של חיה כלשהי המותווה בקוו וכתם. וכך גם באשר לנשים המפתות.

באפוס זה, מופיעות שלוש נשים מפתות כאשר אחת מהן היא אשתר המפתה את גילגמש. האישה המפתה היא גורם מתווך בין חיים למוות, ובין תרבות לטבע.

מיכל לזרוביץ

התייחסויות לאישה הפתיינית וההורסת, זוכה לייצוג נכבד בסיפורים הקשורים לתרבויות העתיקות. פרידריך ניטשה כתב בספרו "הולדת הטרגדיה," על שני כוחות מקוטבים אצל האדם – האפוליני והדיוניסי. אפולו, אל השמש שבשמו נקשרות המוזות, מייצג את התבונה ובהירות המחשבה. לעומתו דיוניסוס, אל היין והפריון, מייצג יצר, אי-רציונליות ואלימות. ניטשה טען שהאמנות נוצרת כתוצאה ומתוך הקונפליקט המצוי בין שני כוחות סותרים אלה.[3]

לתפיסה זו קדמה התפיסה הניאופלטונית המצויה בכתביו של פלוטינוס (בן המאה השלישית לספירה) ונשנית אצל מרסיליו פיצינו ההומניסט בן המאה ה-15 אשר פעל בחצר מדיצ'י בפירנצה.

בשיחה עמה מציינת לזרוביץ את הקשרים הרעיוניים בין שתי הסוגות שלעיל. שורשי "החטא הקדום"; כריתת היערות המצוינת באפוס הקדום, דימוי החיה המופשט קמעה העולה ומבליח בעבודותה, הנשים הפתייניות/הבקחנטיות, כל אלה מצטלבים בקשרי גומלין בעבודותיה המוצגות בתערוכה במדיית ציור ורישום על ניירות מיילר שקופים למחצה.

רונית רוט חדד מזכירה בטקסט שלה התייחסות נוספת מעניינת – סיפור גן העדן, עולם שבו רוב שנות קיומם של בני האדם נשלטו על ידי גברים, ומעלה מבט נוסף בעבודות בתערוכה, המרבד את השאלות על טבע האדם, האדם בטבע, והאדם בהיבט המגדרי.

מיכל לזרוביץ

וכך נשגבות הטבע ותחושות אפוקליפטיות באשר לקיומנו מלוות אותנו כיום בעקבות ההתרחשויות האחרונות, דוגמת מגפת הקורונה, התחממות הפלנטה ושאלת העתיד הצפוי לנו.

תודה לרונית רוט חדד


https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%98_%D7%94%D7%A7%D7%9 [1] C

[2] ביל מק'קיבן, קץ הטבע, תרגום: יעקב שרת, תל אביב: הוצאת תשר, 2000

[3] פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה, תרגום: י' אלדד, תל אביב וירושלים: שוקן, 1976

פולי אפלבאום, Red Desert, Red Mountain, Red Sea

אוצרת : כרמית גלילי, מגזין III, יפו, עולי ציון 34, נעילה : 15 ליולי 2022

תערוכת היחיד הראשונה בישראל של האמנית פולי אפפלבאום "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", מוצגת במגזין III, יפו. בתערוכה מוצגים ציור, פיסול ומלאכת יד באופן המטשטש את החלוקה ביניהם, ומייצרת סביבה בדיונית המזמינה את הצופה להצטרף  למסע אחר גבולות וצבע.

אפפלבאום, אמנית בעלת שם עולמי חיה ויוצרת בניו יורק, ומציגה מאז שנות ה-80 בארה"ב ומחוצה לה.  היא מוכרת בזכות מיצבים גדולי ממדים בשלל צבעים, בהם היא משתמשת בטקסטיל, עבודות קרמיקה וציור. עבודתה של אפלבאום חוצה מדיה שונות, מרישום להדפס וציור ועד פיסול ומיצב, ועוסקת בין היתר בצבע, הפשטה, פופ ארט, פמיניזם, קולנוע, מלאכת יד ועיצוב. בעבודתה חוצה אפלבאום גבולות בין שדות שהודרו לשוליים או נתפסו כנחותים בעולם האמנות ופועלת כדי לשלבם לכדי יצירה אומנותית אחת החולשת על כל החלל. [1]

 בחלל התערוכה מוצבות שתי עבודות רצפה גדולות מממדים, האחת  "Red Desert", עבודה באורך ששה מטרים מבד קטיפה, מאוסף מגזין III לאמנות עכשווית. השנייה, מיצב חדש, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", שטיח באורך שמונה מטרים שנארג בעבודת יד מסורתית במקסיקו. לצד שתי עבודות אלה מוצגת עבודת קיר צבעונית "Red Waves" שגובהה חמישה מטרים. 

פולי אפלבאום, מבט אל שתי עבודות הרצפה

הצופה מוזמן לבחון ולחוות את העבודות – על העבודה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea" שהינה site specific ניתן ללכת. מופיע בעבודה זו דימוי הכלנית – הפרח הלאומי של ישראל. הכלנית שצבעה השכיח הוא אדום, לעתים סגול, ורוד ולבן, מופיעה כאן בצבעי לבן-כחול, הצבעים שבחרה מדינת ישראל לסמלים המייצגים אותה – דגל ישראל, המנורה, סמל מדינת ישראל.

פולי אפלבאום, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea
פולי אפלבאום, הכלנית, פרט
פולי אפלבאום

בתערוכה הנוכחית עוסקת אפלבאום בצבע, נושא מרכזי בעבודתה. הצבע האדום שואב השראה מנופים כמו מדבר בוויומינג או פסגה בדרום קולורדו, ומרפרנסים תרבותיים ביניהם ל"מדבר האדום", סרטו של אנטוניוני מ-1964, בו בחר הבמאי האיטלקי לצבוע חלק מהפילם לאחר הצילומים, או במילותיו: ״אני רוצה לצבוע את הסרט כפי שצובעים קנבס: לשלב בין צבעים שונים, ולא להגביל את עצמי רק לצבעים טבעיים״ או לציטוט של האמן והמעצב יוזף אלברס ״אם מישהו אומר אדום – שמו של הצבע, ושני אנשים מקשיבים לו, אפשר לצפות שבדעתם יעלו חמישים גוונים של אדום״. השימוש שעושה אפלבאום לאורכו ולרוחבו של חלל מגזין III יפו בצבע האדום על כל גווניו, מייצר תחושה עזה של עולם שונה מזה הניבט מבעד לחלונות הענק של חלל מגזין III.

פולי אפלבאום, "Red Waves", פרט
מבט מחלונות המקום

אפלבאום החלה את דרכה כציירת, ולאחר שהות ברומא עברה לעבודות רצפה להן היא קוראת "Fallen Painting". המייחד עבודות אלו, האפשרות לגעת בהן, לשבת עליהן ולצעוד לאורכן, וכן כפי שצוין לעת לחקור את הקו המפריד שבין ציור לפיסול או בין מדיה אחרות.

אפלבאום מחויבת למלאכת היד המסורתית, הן ישירות כמי שעובדת מזה שנים בחומר קרמי, והן בתוצרי עבודת יד של אחרת אותם היא משלבת בעבודותיה. בתערוכה זו שולבו "הסלים", מכלים של קוצ'ינטה ובהם הושמו חרוזי קרמיקה של האמנית. פן זה מהווה אפשרות נוספת לחקר הגבולות שבין אמנות, מלאכת יד ועיצוב, גבולות שכפי שידוע עוברים מאז שלהי שנות ה-80 שינוי משמעותי שכן ההבחנה בין אמנות לאומנות Art and Crafts מטשטשת כל הזמן.

פולי אפלבאום וקוצ'ינטה

תערוכות היחיד של האמנית הוצגו בכל רחבי ארצות הברית ואירופה: מוזיאון ג'ורדן שניצר לאמנות של מדינת וושינגטון,ה-Belvedere 21 בווינה, אוסטריה מרכז ברלינגטון לאמנויות, ורמונט (2014); ה-Art Room במומבאי, הודו (2013) ורבים נוספים. מיצגיה הוצגו במוזיאון המטרופולין, ניו יורק; המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, ומוזיאון Magasin III לאמנות עכשווית, סטוקהולם, שבדיה.

אודות מגזין ווו יפו

מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. ומאיה אטון. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.

פולי אפלבאום, ראיון עמה בזום

אודות מגזין ווו מוזיאון לאמנות עכשווית

המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).

תודה למגזין III, יפו על ההזמנה ועל השיח


[1] תפיסה זו המנסה לשלב בין גבוה לנמוך ובין אמנות לאומנות ומדיה שונות עלתה בשנות השמונים ורווחת מאז בשדה האמנות. כמו למשל אחת התערוכות האיקוניות High and Law שהוצגה ב"מומה" ניו יורק בין השנים 1991-1990.

מאיר נטיף, הבלתי נראה של הנראה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, קריית המלאכה, שביל המרץ 5, קומה 1 עד 5.3.2022

מהותו האמיתית של היופי אינה ביופיים של החלקים, אלא היופי העל-חושי המתגלה מתוך היופי הנקלט על ידי החושים…".[1]

זאת התחושה שעלתה בי כשנכנסתי לחלל התערוכה בו מוצגות עבודותיו של מאיר נטיף. יצירות המעלות תחושת השתאות אך גם השתהות של העין, שכן כל אחת מהן "לוכדת" את המבט התר ושואל.

מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[2]

העבודות העשויות בקפידה. "טבע דומם": כדים, אגרטלים בהם מופיע לעתים דימוי צמחי כלשהו מוקף בהילה, כורסאות, גביע,[3] צפים בחלל, נישאים אל על, מהדהדים שיח רוחני, טרנסצנדנטי. סוד צפון בהם, סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי המעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י. תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו, וביניהם רבי חיים ויטאל, מבכירי תלמידיו שניסח עיקרון זה.[4]

הקו בעבודות מדגיש שבריריות, חזרתיות, יוצר מתח בין היש והאין – בין המקומות בהם הוא נוכח, לבין אלה שבהם ניכרת "המלאות", העבודה האינטנסיבית בעפרונות.[5]

הצבעוניות במנעד שבין הלבנים ושמץ השחור, לבין צהובים, אדומים מעודנים, נוטה להתכנס בתוך עצמה. והבהירים בצבעים שבעבודותיו, לבן ואף צהוב מופיעים ב"תיאוסופיה", כאזכור להילה האופפת את נפש האדם. וכסמל להארה ורוחניות.

דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), הסופר והפילוסוף הצרפתי מציין "הרישום משווה צורה ליצורים, הצבע הוא הנותן להם חיים; הוא נשיפת אלוה המפיחה בהם רוח".[6]

בשיחה עמו מציין נטיף שבעבודותיו הוא מחפש את ה"סוד", עולם ערטילאי, מיסטי, אפוף בחוויה. העבודה אינה נעשית מתוך התבוננות. התהליך, אינטואיטיבי ואינו מתוכנן מראש. הדימויים עולים ממאגר אסוציאטיבי, מהזיכרון שלו, מתחושות, והדימוי מתפתח תוך כדי עבודה. ההתנשאות אל על של האובייקטים מסמלת את הרוחניות, ואת השאיפה שלו שהציור יהיה "אל זמני".

באחד הראיונות ציין נטיף: "יותר מתאים לי להתבטא בנושא אחד. צמצום נותן כוח. כד הוא חלק מחיפוש אינסופי, חיפוש מתמשך. זה כמו פורטרטים של כדים, אבל כדים שנמצאים בתוכי. לכדים יש צורה של גוף. כדים הם מיכל, וגם גוף הוא מיכל. כד יכול להכיל מטענים אנושיים. כשמסתכלים בעבודות המוצגות בתערוכה, רואים דמות, גוף, אדם, פנים".[7] בתערוכה הנוכחית, יש לציין, צורות הכדים נושאות עמן אזכורים גופניים.

שם התערוכה "הבלתי נראה של הנראה", כותבת אוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר, "הושאל מתוך החיבור 'העין והרוח' שכתב הפילוסוף והפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי.

"חיבורו זה מציע עיסוק מטפיזי באמנות ובציור בפרט, ובניגוד לגישתו בכתביו הקודמים, בהם הוא רואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף, נקודת המוצא שלו כאן היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות, ומכאן גם התייחסות מפתיעה הרואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים. לדברי מרלו-פונטי, בעודה נסתרת מן העין, האמת שהפנומנולוג מחפש אינה נמצאת מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות [תחום התפיסה החושית], אלא היא נוכחת במעבה הנראה עצמו. כלומר, מרחב ההופעה של הדברים שבתוכו מסתתר העומק החמקמק שלהם". [8]

"גישתו הפילוסופית של מרלו-פונטי", מוסיפה טסלר, "מסייעת לרדת לסוף דעתו של נטיף, שבבואו להגדיר את מעשה היצירה שלו מקפיד להדגיש את העובדה שאינו מצייר או רושם 'כלי', 'פרח' או פריט ריהוט כאובייקטים העומדים בפני עצמם, אלא מכלול ציורי שמקרין גם היבטים רוחניים, טרנסצנדנטליים ומדיטטיביים".[9]

לסיום, מכלול ציורי זה נושא עמו אור מסמא האופף את האובייקטים, ולדידי, "כמעט" דוקר בעין המתבוננת, מבליח לרגע, נעלם ושוב עולה, מעניק תחושה של עולמות אחרים… יש בו מן הארציות האפופה בניחוח ארוטי, בצורות הפאליות המזדקרות כלפי מעלה ומנגד, השבריריות שבחלק מהדימויים, והאלמנט הרוחני בצורת ההילה הנושאת אותנו למחוזות הרוח והמיסטיציזם.


[1] אומברטו אקו, תולדות היופי, תל אביב, כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור 2010. ברצוני לציין ששיפוט היופי, לדעת קאנט, אינו מבוסס על הכרה, ואינו נדרש לידיעת מושא השיפוט. ומבוסס (לדידו )לגמרי על הרגש.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

[3] סוגת הטבע הדומם שהופיעה בציורי קיר ברומי הקדומה ועולה ביתר שאת בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, כחלק מתפיסה דתית חלופית לזו הקתולית. במודרניזם וכיום, תימה רווחת זו משוללת על-פי רוב משמעויות רוחניות.

[4] חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, תל אביב, רסלינג, 2011

[5] העבודות רובן בעפרון על נייר (עפרון 05 ועפרונות צבעוניים), להוציא שתי כורסאות העשויות בטכניקת שמן על בריסטול, וגביע בשמן על בד.

[6] דני דידרו, כתבים אסתטיים/מבחר, מוסד ביאליק ירושלים, עמ' 150.

[7] דפנה גולן, צמצום נותן כוח, עיתון ערים, 2.1.1998.

[8] ציטוט מטקסט התערוכה  חגי כנען, הקדמה, בתוך מוריס מרלו-פונטי, שם, עמ' 10.

[9] מטקסט התערוכה.

מוזיאון חיפה לאמנות, תערוכות עכשוויות אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר, 25.6.2022-11.2.2022

במוזיאון חיפה לאמנות מוצגות מספר תערוכות אמן של  אמנית ישראלית ואמנים בינלאומיים: אדריאן פאצי, אנה לוקשבסקי וולקן קזלטונץ' ואוגוסט זנדר. תערוכות המנהלות דיאלוג ביניהן, שכן דמות האדם על מופעיו השונים מופיעה בהן במדיה שונות – ציור, רישום, עבודות וידיאו וצילום. בנוסף,  שני חדרים המוקדשים ליצירות אמנים מאוספי קבע: אביבה אורי וראובן ברמן קדים, וכן מרכז אמנויות (חממת אמנים)

ואולי אתחיל בהתחדשות. יותם יקיר – מנכ"ל מוזיאוני חיפה דיבר במפגש עמו על ה"אני מאמין" שלו. התכנסנו במבואה החדשה שעברה לאחרונה שיפוץ, חלל שיש בו חשיבה באשר לאפשרות מפגש נאותה, ומבט וקשר לסביבה, למקום בו נמצא מוזיאון חיפה. חיפה כמקום רב-תרבותי, עיר שיש בה מגוון אוכלוסייה.

מנכ"ל מוזיאוני חיפה, מר יותם יקיר
האוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

ובנוסף, מרכז אמנויות – סלון יצירה אורבני המאפשר שיח פורה בין אמנים ויוצרים, במקביל למוזיאון, ובו מוצגות עבודות שהן תוצר לשיח זה.

תודת הלב על השיח הנעים והאירוח

התערוכות

אנה לוקשבסקי, טיפוסים

אנה לוקשבסקי
אנה לוקשבסקי והאוצר הראשי, ד"ר קובי בן-מאיר

האמנית אנה לוקשבסקי (ילידת ווילנה, 1975) סיפרה במפגש עמה על מתודת העבודה שלה. בדומה ל"משוטט" הflaneur"" הצרפתי של שלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, נוהגת לוקשבסקי לשוטט  בשכונת הדר, חיפה, אזור בו נמצא הסטודיו שלה. במהלכם של "שיטוטים" אלה  שיש בהם מן ההסתכלות "החוקרת, האנתרופולוגית קמעה", עולה ערב רב של דמויות שיש בהן מן המנעד והייצוג החברתי החיפאי (דמויות שיש להן הקשר אתני ומעמד חברתי, מהגרים, פליטי עבודה ועוד). חלק מדמויות אלו ה"לוכדות" את מבטה, היא רושמת ברישום מהיר ואזי מזמינה אליה לסטודיו. שם, במהלך מספר מפגשים שיש בהם מן השיח והקשב, היא מציירת "אינדיבידואל" שיש בו מן הרבדים השונים.[1]

אנה לוקשבסקי

ד"ר קובי בן-מאיר, האוצר הראשי, התייחס לתערוכה על המכלול הנרחב שלה. פורטרטים בשמן על בד, אך גם רישומים. מאפייני האור הנכנס מהחלון ונופל על חלק מהאובייקטים או הדמויות המוצגים בציורים. השיח אותו מנהלת האמנית עם מסטרים כמאטיס ופיקסו, ודיאלוג עם הצייר אוטו דיקס, או אף היצירה "שחקני הקלפים" של סזאן.

אנה לוקשבסקי

אדריאן פאצי, דממה דקה

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי

התערוכה של אדריאן פאצי (Adrian Paci, 1969), אמן בינלאומי, זוכה לחלל ניכר בממדיו (קומה שלמה). בתערוכה מוצגת סקירה מקיפה של עבודות וידיאו שלו; מעבודה מוקדמת מ-1997 ועד לתצוגת בכורה של שתי עבודותיו האחרונות מ-2021. במפגש עמו סיפר פאצי על החניכות שלו כצייר ועל העיסוק שלו בעבודות ווידיאו. פאצי, אחד האמנים המרכזיים והמשפיעים בשדה האמנות העכשווית, עוסק למעלה משני עשורים בסוגיות פוליטיות וחברתיות של ימינו, באופן רגיש והומניסטי כאחד. אנשים כפרט וכמכלול שאת מחוות הגוף והבעות הפנים ואת הצלילים והקולות שלהם הוא מתעד וחושף בעבודות הווידיאו שלו ומעניק להם קול וממשות.

בווידיאו "מילים שבורות" מוצגים חמישה פליטים סורים, אותם פגש פאצי בפרברי ביירות. הפליטים סיפרו לבקשתו את קורותיהם במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. ברקע נשמעים הדברים הנאמרים בערבית, אך כל אחד מסרטי הווידיאו ערוך מן הרגעים שבהם הפליטים שותקים. פאצי מעלה סיפורים על אנשים, ומדבר על מה שנשאר לאחר שצולמו ורואיינו… Lost and Found. התפר שבין הטקסט לקול (שתיקה).

מה שחסר; מה שמילים יכולות ועשויות לומר, הנאמר והמושתק, הבעות הפנים ומחוות הגוף, המדברים את מה שהמילים אינן אומרות; והרצון לתת קול לדמויות, לטראומות שחוו, לזיכרונות שהושכחו ולהיותם "בני אנוש".[2]

שתי עבודות ווידיאו אחרונות "פגישה" ו"הנוודים", שתיהן מ-2021, מוצגות בחלל אף הן.

בעבודת הווידיאו "הנוודים" מוצג מסעו של פאצי ברחבי אלבניה, במהלך הפנדמיה, והשפעת המגפה על המרחב המקומי – עירוני וכפרי כאחד, ומקומו של הפרט במרחבים אלה. במסע עולים נופי קדומים, דמויות משוטטות בצד בעלי חיים שאף הם זוכים לייצוג.

אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי
אדריאן פאצי בשיח, במרכז

“פגישה” היא עיבוד בווידיאו למיצג שעשה פאצי בסיציליה בחג הפסחא 2021. פאצי תכנן תהלוכה מצומצמת קודם  עלות השחר ברחבי העיירה מודיקה, סיציליה, שכן בשל מגפת הקורונה בזמן זה נאסר לערוך תהלוכות חג המוניות.

פאצי מציג בעבודת הווידיאו סיפורים קטנים על אנשים, לעתים כואבים מאוד.  הדיבור והכותרות – באלבנית, איטלקית ואנגלית. העבודה מבוססת על חומרי ארכיב; שני שקי יוטה מארכיון אלבניה ובהם מאות מכתבים כתובים בשפה פשוטה ויומיומית, שלא נמסרו ליעדם. שחקנים קוראים ומשחקים את הקוראים. ונותרות שאלות המעסיקות את הצופה – מי האנשים? מה קרה להם?

אדריאן פאצי

וולקן קזלטונץ' ואוגסט זנדר, המבט

בין וולקן קזלטונץ, לבין אוגוסט זנדר מפרידות כמאה שנה ומקומות שונים. שתי התערוכות מתמקדת בדיוקנאות מצולמים, ואצל שניהם לב התערוכה הוא בקשר הנוצר בין הצלמים למצולמים, שכן אלה האחרונים מישירים מבט לעין המצלמה ולצלם העומד מאחוריה. המבט כאמצעי לשיח משותף, מבט שיש בו התבוננות ממושכת, שאינה לרגע. וכפי שציין ד"ר בן-מאיר, "במקום בו התבוננו אלה באלה הצלמים והמצולמים, נוצר כעת קשר של מבט בין הצופה לבין עבודת האמנות."

וולקן קזלטונץ'

אוגוסט זנדר (August Sander, 1876-1964) צלם גרמני החל לעבוד בשנות העשרים של המאה ה-20 על הפרויקט האֶפִּי שלו, "אנשי המאה ה-20". במהלך כארבעים שנה צילם מאות גרמנים בסביבת חייהם, כחלק מתהליך מיפוי החברה הגרמנית בהתאם לקטגוריות חברתיות, מעמדיות ותעסוקתיות (איכרים, פועלים, בורגנים, בעלי מקצועות חופשיים, אמנים ועוד) במקום העבודה או בבית, ויש בהם מעין דיוקן של גרמניה בימי רפובליקת ויימאר.

אוגוסט זנדר
אוגוסט זנדר

וולקן קזלטונץ' (Volkan Kızıltunç), הפועל באיסטנבול, מושפע מאוד מעבודתו של זנדר, ויוצר בהשראתו קומפוזיציות של עבודות הווידיאו שלו. בעבודותיו הוא חוקר את המתח בין דימויי סטילס לבין הדימוי הנע. האמצעים החזותיים בהם הוא נוקט: לקח סרטי וידיאו משפחתיים שצולמו בטורקיה במהלך השנים 1985-1965, העמדה וצילום דמויות על רקע הסביבה הטבעית שלהם. ובחירה ברגעים מהצילומים בהם בני משפחה מישרים מבט אל המצלמה.

וולקן קזלטונץ'

התערוכה נקראת "המבט". מבט בין שני אנשים שהופכים מזרים למכירים. כל אחד משני אמנים אלה דן במפגש בין האישי והפרטי לבין הציבורי, חברה ומעמדות.

מרכז האמנויות, פרט

מרכז האמנויות, פרט
מרכז האמנויות, פרט

[1] אנה לוקשבסקי, עלתה לישראל בשנת 1997, ומשנת 2011 פועלת בחיפה.

[2] פאצי נולד ב1969 בשקודרה, אלבניה, היגר לאיטליה ב-1997 וחי מאז במילאנו.

תערוכות: מאיר אפלפלד, נינו הרמן

מאיר אפלפלד "ארקדיה", גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48 תל אביב, 6.11.2021-7.10.2021

מאיר אפלפלד,2021, נוף, שמן על בד, 71X86

התערוכה "ארקדיה" של מאיר אפלפלד, מוצגת סדרת ציורי נוף ובנוסף מספר ציורי טבע דומם שנעשו בעקבות רישומי הכנה אלה, לא נעשו in situ (במקום) כחלק מתהליך ההתבוננות בטבע אלא קשורים למחוזות הדמיון. [1]

מאיר אפלפלד, 2021, נוף חורפי, שמן על בד, 42X56

אפלפלד משמר מהלך יצירתי שהיה שגור בעבר בו היווה רישום ההכנה מתווך בין כוונת הצייר שניתן להגדירה כ-'רישום הפנימי' לבין ה'רישום החיצוני' שהוא הציור עצמו.  שם התערוכה "ארקדיה" ככתוב בטקסט הנלווה אליה, קשור בפרקטיקה זו. "ארקדיה אינה מהווה מחוז חפץ מיתולוגי ארכאי, אלא ניסיון לממש באמצעים אמנותיים את היכולת לחלום מחדש את הטבע, דרך תיווך הרישום, שנסמך דמיון וזיכרון".

לדידי ארקדיה מעלה בזיכרוני טבע ראשוני ו"תמים" וכמובן את וירגיליוס, המשורר הרומי ב"אלוגיות" שלו, נופים כפריים שבהם ניכרת פסטורליה ואידיאה של מעין גן עדן. איזכור לעבודותיו של ג'ורג'ונה הוונציאני וכמובן ניקולא פוסן הצייר הצרפתי בן המאה ה-17בציורו המפורסם Et in Arcadia ego.  אלגוריה של טבע, והזיקה בין טבע לבין תרבות, בו הכול אידילי והטוב בלבד נוכח בו. 

מכאן שבעבודות בתערוכה זו מבקש האמן לחלום מחדש את הטבע, בנופים ובציורי הטבע הדומם בהם הצבעוניות הכהה, וכתב היד הסוער עולים כמוטיב נוסף.  

מאיר אפלפלד,2021, טבע דומם עם פירות, שמן על בד, 60X88

נינו הרמן, מרחב פתוח, אוצרת: יהל זקס, הגלריה בבית דניאל, – מרכז ליהדות מתקדמת תל אביב-יפו, רחוב בני דן 62, תל אביב 1.11.2021-3.9.2021

נינו הרמן, לוינסקי, צילום דיגיטלי, 2016

נינו הרמן פותח בצילומיו מבט לחיי היום-יום. הצילומים בתערוכה אינם מבוימים, ולא עברו עריכה כלשהי. הקשר הוא בין צלם למצולם/ת אשר נתנו את אישורם להרמן לצלם אותם. על תהליך היצירה מספר הרמן – ראשית מבקש את הסכמת המצולמים, לעתים זרים, עמם הוא יוצר קשרי אמון. בהמשך מוצגים הצילומים למצולמים וכן לקהל הרחב. תהליך זה מאפשר, כפי שכותב הרמן: "להזמין את הצופה לחוות יחד איתי את רגעי הקסם של העולם הזה. כמה פשוט ליצור ולברוא שבאים ממקום מכבד ואוהב".

נינו הרמן, מאשאושה , צילום דיגיטלי, 2012

ראשוניות זו במבט, והיכולת לרתום עוברי אורח, האינטראקציות בין הצלם לבין הדמויות האקראיות, הפועלים, המבלים והנוף האורבני הניבט מבעד לגשם, המבט בין פנים לחוץ, היא חלק מהקסם העולה בצילומיו.

נינו הרמן, הזמן הכפרי, צילום דיגיטלי, 2011

הגלריה פתוחה לקהל בימי א' – ה' בשעות 17:00 – 9:00 ובשעות פעילות בית הכנסת

הכניסה חופשית


[1]  רישום,  מתווה הכנה, יש הקוראים לכך סקיצה (רישום מהיר) מהווה שלב של הרהור מול מושא העבודה של האמן/נית.  רישומי הכנה לציור פורטרט, דמות, עירום, בעלי חיים ועוד רווחו בתקופת הרנסנס וכמובן לאחר מכן עד ימינו, אף שבמודרניזם יש שציירו ישירות על המצע ללא  הכנה מוקדמת.  

"זרעי קיץ…" חדוה ורוני ראובן, ניקוי ארובות, חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, עד 3 בנובמבר 2021

חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ…."

בגלריה טובן אוסמן מוצגות שלוש תערוכות" "זרעי קיץ…", מיצב משותף של זוג האמנים חדוה ורוני ראובן;  "ניקוי ארובות", כותרת משותפת לתערוכות של חוה זילברשטיין ושל מיטל פולצ'ק. שלוש תערוכות כל אחת מעניינת בתחומה, יוצרות הקשרים ביניהן סגנוניים ולעתים תמטיים ביניהן.

המיצב המשותף "זרעי קיץ…" של חדוה ורוני ראובן עוסק במרחב הקיומי ובהשלכות זיהום האוויר ותופעות אקלימיות בכללותן והשפעתן על שרידות יצורים בעולמנו.

שיתופי פעולה משפחתיים, ובמיצב שלפנינו שיתוף פעולה זוגיים מצויים בתולדות האמנות מקדמת דנא. במיצב שלפנינו ניתן לראות את כתב היד האופייני לכל אחד מבני הזוג:

חדוה יוצרת מרבד ובו גבעולים עשויים מחומר "עמודי העלי", בעוד ש הניצנים המבקיעים לזמן קצר קודם פריחתם עשויים מקרעי נייר צבעוניים, מנצנצים באנלוגיה לנורות צבעוניות זעירות המתעתעות בעין הצופה.

רוני בורא בציור עולם בזעיר אנפין, המשיק לעולמן של הדבורים, המרחב הקיומי שלהן וההשלכות של זיהום כדור הארץ על תופעותיו השונות – זיהום אוויר ואקלים והשפעתן על אפשרות המחייה שלהן בעולמנו.

יחדיו יוצרים השניים[1] מיצב קסום שלעת לילה מואר באור נגוהות המופז מהעבודה עצמה ומתאורת המקום. אור שיש בו מן המטפיזי הלוכד את עין הצופה.

דבורים מגלמות לגבינו בני האנוש את הקשר ביננו לבין נפלאות הטבע והיקום בכללותו.  מעבר לתוצר הסופי, הדבש, הן דואגות להאבקת צמחים ובכך תורמות לאיזון אקולוגי. אבל כמובן לא רצוי להיעקץ על ידי דבורה… בכך הן מגלמות מושא שיש בו מן האמביוולנטיות – משיכה ומעט מאי-הנחת בו בזמן.

"צמצום שטחי המחייה של הדבורים בימינו", מצוטט בטקסט התערוכה, "יגרום לעולם בו ההפריה תהיה בזיכרון וריחות של אפר ואבק באפינו". "עולם בו זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות…" ( קטע משירו של מאיר אריאל ).

ובהקשר זה, יש לציין שסוגה זו העולה בהקשר לדבורים, ואפשרות ההישרדות שלהן בתנאים הקשים בהם מתנהל היקום שלנו, מוצגת במאמרים שונים בעיתונות ובאקדמיה, ובהם מודגשת חשיבות הדבורים לקיומה של הפלנטה שלנו ולשרידותנו עלי אדמה.

"ניקוי ארובות", חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק

בחלל הגלריה מוצגות עבודות תחריט של חוה זילבשטיין ועבודות הציור של מיטל פולצ'ק ויוצרות יחדיו סינרגיה. "ניקוי ארובות" הוא ביטוי אותו טבעה אנה או שהיתה מטופלת של הרופא והפסיכולוג יוזף ברויר ושל זיגמונד פרויד, שבמהלך הטיפול עברה תהליך רגשי משחרר של היזכרות ופורקן שהביאו בסופו של דבר לשחרור מסימפטומים נפשיים שונים.[2] שתי האמניות, זילבשרטיין ופולצ'ק הכירו ברשת החברתית, התיידדו, וחברו לשתף פעולה בתערוכה זו, ומגיבות בעבודותיהן באופן הדדי אף שהמדיה שונות. "ניקוי ארובות" בהתייחס לניקוי ושחרור של הנפש משותף לשתי האמניות, ולקתרזיס שיש ביצירתן.

למעלה, מיטל פולצ'ק, למטה, חוה זילברשטיין

עבודותיה של חוה זילברשטיין מנהלות שיח בין אלמנטים שעניינם שפת הקומפוזיציה – קו, כתם וצורה. בין צורות חופשיות לבין צורות מוחלטות, ובין השחור ללבן.

טכניקת התחריט היא מציינת, מאפשרת לי ליצור מרקם שכבתי מסקרן, חריטה ומחיקתה החלקית ושוב חריטה על מקום המחיקה, יוצרים שכבות ועומק בתמונה".

חוה זילברשטיין

וכך מה שעולה על גבי המצע, הוא מעין שכבות גיאולוגיות והמתח בין הרצון ליצור דימוי שיש בו מן המידות הנכונות… ומצד שני הפירוק של הדימוי, ההרס והבנייה מחדש.

בעבודותיה מופיעים אלמנטים פיגורטיביים, דמויות, מעופפים ועוד בצד אלמנטים מופשטים, קווים הנישאים אל על בתנופה עזה, כתמי צבע ועוד. חלק מהדמויות המופיעות בעבודות כלואות לעתים במארג הקווי, ללא יכולת להשתחרר, או שמא הן בדרך? כמו סיפורה של אנה או?

חוה זילברשטיין

עבודותיה של מיטל פולצ'ק נעות בתפר שבין מופשט למופשט למחצה. יש בהן משיכות מכחול חופשיות בצד מאורגנות, מבע של היד באזכור לaction painting של אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק (בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת), ואלמנטים של תפירה, בחוט ומחט שיש ומאזכרת טלאי או טלית ולעתים חוטים פרומים, שיש בהם מן הלא מוגמר כפי שניתן לראות בחוט הפרום, המשתלשל באחת העבודות כלפי מטה.

מיטל פולצ'ק

לחוט על צורותיו השונות תפקיד אוטוביוגרפי בעבודתה שכן הוא מאזכר מחד את ילדותה ואת עבודתה של אמה. ומאידך, הוא מהדהד גם למציאות כאובה בבגרותה בצורת שורות חוטים תפורים, שניתן למשש ולחוש את המרקם שלהם. בו בזמן, מהדימוי שיש בו מן הנוסטלגיה ניכר המעבר לדימוי שיש בו מן המאוים והדוקר.

ציורי נוף, תמה נוספת בעבודותיה של פולצ'ק. בסדרה זו מוצגים מרחבים אינסופיים של כחול ולבן ולהם נוסף השחור. בעבודות אלו מופיעים רמזים מזעריים של צורות אורבניות, בני אנוש, ספינה נטושה. בחלק מן העבודות מופיעה צורה של נקודות, ריבועים, עיגולים, סולמות ועוד. וזאת בצד משיכות מכחול המטות את עין הצופה לכיוונים שונים ויוצרות מערבולת של צורות וצבע העשויה להעיד על סערת הנפש, וזאת בצד תחושת הליריות העלה בהתבוננות בחלק מהעבודות.

הן זילברשטיין והן פולצ'ק משתמשות בצבע השחור אף שבאופן שונה. בעבודות התחריט של זילברשטיין, השחור נוכח בדימוי, הדמות, בעלי החיים, הקווים… פולצ'ק מציינת "אני תמיד מתחילה עם אקריליק שחור, מורחת שכבות של צבע, מוחקת, מסירה, מדביקה, נותנת  ליד להשתחרר ורק אז עוצרת כדי לנסות להבין לאיזה כיוון אני מוליכה את הציור, או לאן הוא מוליך אותי".  ובדומה למתודת העבודה של זילברשטיין, יצירת מרקם שיש בו מן החריטה והמחיקה החלקית, קריעה, פירוק וחוזר חלילה, וכך אצל השתיים, לפעולה הפיזית, למחוות היד, להשמת הצבע, לחריטה, למחיקה יש מן המשותף גם כן.

ולסיום, שלושת התערוכות מנהלות שיח ביניהן. שיח המשתמע בתערוכות בחלל התערוכה באשר לשם "ניקוי ארובות" ולדיאלוג הנוצר בין זילברשטיין ופולצ'ק. בה בעת נוצר שיח עם מיצב החלון של חדוה ורוני ראובן, שכן החרדה באשר לעולמנו, מקומן של הדבורים, והאיום על קיומן וקיומה של הפלנטה בה אנו חיים מהדהד ויוצר מעין "שילוש" (לא מקודש!).


[1]  חדוה מטפלת רגשית באמנות ורוני המשמש כמנהל הסדנה לאמנות ביבנה ואוצר הגלריה מציגים יחדיו ולחוד בפיסול קרמי ובציור.

בתקופה זו מציגה חדוה בתערוכה "אין גבול" בגלריה העירונית בראשל"צ ורוני בתערוכה חוצת גבולות בינלאומית בגלריה 13 ברומניה.

בימים הקרובים תיפתח ברוסה שבבולגריה הביאנלה הבינלאומית לאמנות המיניאטורה בהשתתפותם.

[2]   אנה או (Anna O, 27.2.1859-28.5.1936)‏  הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה. ויקיפדיה, אנה או https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%95

האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

מעין תדמור, "קורים וחלודה", אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות שביל המרץ 5, קריית המלאכה, 9.10.2021-17.9.2021 

"נופים כארכיאולוגיה של הנפש"

בתערוכת היחיד שלה "קורים וחלודה" בוחנת מעין תדמור ילידת כפר יחזקאל אשר בעמק יזרעאל, נופי ילדות ונופים אחרים בארץ ובעולם.

תדמור יוצאת אל הטבע ומצלמת מראות הקוסמים לה; ואת הנופים האלה היא מעבירה אל בד הציור בסטודיו שלה בכפר נטר או במסגרת סדנת האמנות בבית הלוחם בה היא לומדת.

 לפני מספר שנים החליטה תדמור לחזור למחוזות ילדותה ולנבור ב'אוצרות' החלודים שהעלו אבק וקורים במקומם בחלל הנרחב בבית המשפחה בכפר יחזקאל. "הגילוי המפעים" כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, "הוליד צילומים מרתקים וסרטון וידיאו שתיעדו מעין מסע ארכיאולוגי פרטי ששורשיו נטועים במשפחתה, בארץ הזו ובתוצריה". 

מתודת העבודה של תדמור בסטודיו שלה: ציור על פי צילומים הן של נופי עמק יזרעאל אותם היא מרבה לצלם, וציור בהשראת צילומי חפצים אישיים אותם גילתה בבית משפחתה, חפצים שיש בהם מן התגלית וההפתעה וזיכרונות ילדות. בעבודות הציור שלה היא מחברת ומשלבת בין נופי ילדות, חפצים שיש בהם מן הנוסטלגיה ומן הגילוי והתפעמות.

בתערוכה, שילוב מדיה שונות: ציורים, צילומים, מיצב וסרטון המתעד את החיפושים, ולצדו מיצב הקורם עור וגידים למהות של "קורים וחלודה". בתערוכה עולים הקשרים בין ימים עברו לזמן הווה, בין זיכרון הנתפס כממשות אך אפשר והינו נוסטלגיה לבין היבטים היסטוריים, שאף הם לעתים מתעתעים בזיכרון. ובכלל עולה התהייה מהו זיכרון, האם זיכרונות הילדות שאנו נושאים עמנו ולעתים מעוררים בנו געגועים לימים אחרים, של תום אכן יש בהם מן השלמות….

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…[1] מכאן שכותרת התערוכה "קורים וחלודה" הולמת להגדרה זו.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210924_111417.jpg

התערוכה נושאת אותנו אל תחילת ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, ואל חגיגות מאה השנה להיווסדו של כפר יחזקאל, ובו בזמן רוקמת הקשרים וקורים עדינים ושבריריים בין תקופת דור המייסדים לזמן הווה.

ובאשר לנוף – סוגת ציורי נוף, כפריים, ימיים ואף עירוניים עולה בשלהי המאה ה-16 ובמהלך המאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית מסיבות שהקשרן דת. בארצות הקתוליות התמות החשובות היו ציורי דת, מיתולוגיה, ציורים היסטוריים, פורטרטים, ציורי נוף, ג'נרה וטבע דומם (לפי הסדר הזה פחות או יותר). בהולנד הפרוטסטנטית, בה המעיטו בעתות אלה להציג ציורי דת – ישו, מריה והקדושים, עלו ושגשגו ציורי נוף.

היו לכך סיבות נוספות! עלינו לזכור שהולנד של המאה ה-17, מעוז הקפיטליזם דאז הינה מעצמה ימית וככזו, גם לסוגת ציורי הנוף היה תפקיד ניכר.

ברם כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, אמני אסכולת "ברביזון" הצרפתים יצאו אל הטבע וציירו לראשונה באוויר הפתוח, השפיעו בכך על האמנים האימפרסיוניסטים כקלוד מונה, קמי פיזרו ועוד ולאחריהם על האמנים הפוסט אימפרסיוניסטים פול סזאן, וינסנט ואן גוך, פול גוגין ועוד. מכאן ועד לאמני ה"פוב" דוגמת הנרי מאטיס, אנדרה דרן, מוריס דה ולמנק, או לאמני האקספרסיוניסם כארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט רוטלוף, מקס פכשטיין ואחרים, הדרך והאופן לתרגם את מראית העין באופן אישי, סובייקטיבי היתה קצרה.


1] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

תודת הלב למעיין תדמור ולנירה טסלר