ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

תערוכת 9 קירות אמן, מקום לאמנות קריית המלאכה, אוצרת דליה דנון 13.6.2019-29.6.2019 בתערוכה: אורה בריל | איילת ריזה | אנה פרומצ׳נקו | גילי נתן | הילה ליזר בג׳ה | זיוה כספי | מאירה פורת | נעה רז-מלמד | סיוון כהן

 

בתערוכה תשע אמניות ואמן, כל אחת ואחד בכתב היד הייחודי לה/ו.

אורה בריל מספרת שהמרחב אותו היא חוקרת למעלה מעשור הוא מופשט. בעבודה יש מעבר מדימויים שהחלו בתחילה כסולם גשר, חוט או חבל נעשו במהלך הזמן קונקרטיים ומוגדרים יותר, ומזכירים כיום דמות אדם, בית, בור ועץ. בתוך תבניות נוף בסיסי זה, מופיעות התמורות במרכיבי השפה האישית שלה, במסלול שונה מן המוכר והמקובל : מהמופשט אל הראליזם.

"העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. הבית הנוטה, הקירות החשופים, דמויות שמבען אימה, תימהון או אדישות…"

זיוה כספי – שפת הציור של כספי גיאומטרית, צבעונית ושטוחה. באמצעותה מתרגמת האמנית סיטואציה, נושא או זיכרון, והופכת אותם למציאות ציורית עצמאית ומדויקת/

הציורים הם חלק מסדרת עבודות – "פינוי/בינוי" ועניינם הבית או היעדרו, תחושת הפליטות והתלישות החברתית והאישית כאחד.

הציורים מעוררים אמביוולנטיות באשר למתרחש בהם – פנים/חוץ – מהו מקום ההתרחשות? זיכרונות אישיים; חלון, פוזיטיב/נגטיב באחד הציורים מפה לבנה או שמא דמות?

אנה פרומצנקו – סדרת הדפסים -מחווה לי"ח ברנר. פרומצנקו מספרת שאחד ממשפטי המפתח בספר "מסביב לנקודה" של י"ח ברנר מהווה מקור השראה לסדרה זו. המעבר מהשטעטל למצב של חילון והרצון לבנות עולם, תרבות ושפה חדשים.

הצילומים צולמו מהאייפון – בעת ביקור בפורטוגל – קירות בתים, טירות, כנסיות הנושאים הד לימים עברו; עקבות הזמן החולף, הקירות המתפוררים, שרידי פרסקו המבצבצים פה ושם., גרפיטי וחריטות.  את הצילומים הדפיסה על נייר יבש המעניק תחושת חומריות.. והצילומים המעוררים "אשליה" מרחוק של מעין ציור, ואכן האמנית מזכירה שכשראתה את הקירות חשבה "אני רוצה לצייר זאת…"

העבודות הנדמות לציור, ונעות בין מופשטת, scratching ואזכור להוד ולגדולה שאפיינו את פורטוגל, omni potent, ממלכה אדירה בימים עברו ולעקבות אלו שהותיר ועולל הזמן…

הילה ליזר בג'ה – בעבודת הווידיאו נראית דמותה ש יוקו אימזייקה, רקדנית יפנית המתגוררת בישראל עמה ליזר בג'ה משתפת פעולה, משוטטת כאישה צעירה שזרותה ניכרת בין עיי החורבות צופה אל האופק, מחפשת את הדרך.IMG_20190626_144657.jpg

האמנית מספרת שעבודות הווידאו "מצפה" והציור "קריסת מעמד הביניים" נוצרו בשנת 2015, בעקבות רזידנסי במצפה רמון בהאנגר להקת המחול "אדמה" של ניר בן גל וליאת דרור.

אזור מצפה רמון המדברי נע בין הוד קדומים לבין אזור הנתפס כפריפריאלי ולימינאלי – בין לבין. בשיטוטיה במקום נגלה לליזר בג'ה אתר נטוש, ובו שרידי ערמות אבנים, זכר למפעל שהיה ונסגר. היתה בכך תחושה של חזרה אחורה בזמן אף שהשכבות הארכיאולוגיות שנגלו לכאורה, נושאות מטען שנים קצר (תחילת שנות האלפיים).

נעה רז מלמד – "הרישומים המוצגים כאן מהווים סוג של זרם תודעה. הדימויים צצים חלקם בעקבות נפילת המבט על עצמים או תמונות בסטודיו, חלקם צצים ממחשבה חולפת".  מגע העיפרון על הדף והתנועה הם המפעילים את הציור. בדרך זו מתהווים מאפיינים כמו דימוי, קו וכתם, אליהם היא מגיבה.

עולם התוכן של רז מלמד קשור לרקע הקיבוצי שלה, לחקלאות, ציוויליזציה ומיתולוגיות שונות.

סיון כהן – סמלים וארכיטיפים קדומים המוצגים בתמצות, מהווים בסים לעבודותיה  של כהן. "מתוך שאיפה לרוחני, לניתוק מן החומר, אני מנסה לברוא עולם אותו אני מוליכה אל מקום בראשיתי, קדום…"

כהן נוהגת לצייר בשעות הבוקר המוקדמות. הלילה, השתנות האור ומראות שמיימיים חודרים לציוריה.

איילת ריזה – מתמקדת בתערוכה זו בציורי נופים, מהלך המסכם תקופת בת חמש שנים בה התגוררה ביפו. "העבודות משקפות את הרשמים שלי מן המקום על כל צבעיו, צורותיו וסגנונו, ומהוות ביטוי של נופים פנימיים, אקספרסיביים, שם מתרחשת העלילה התיאטרלית של הדמויות".

מאירה פורת – מסע בערפל

IMG_20190626_144958.jpg

וההפתעה – גילי נתן – נתן אוטודידקט,  מציג סדרת רישומים על מצעים שונים אותם מוצא במקומות שונים כמו כריכות ספרים, קרטונים, נייר עטיפות ועוד. אינו משתמש בדפי ציור או בדים שנועדו לכך.

ציוריו אקספרסיביים ומביעים מצבי רוח שונים , סערות נפש ובעיקר אינטואיטיביים. נתן משתמש בטכניקות שונות ומגוונות כמו קולאז'ים, רישומים וצבע.

 

תודה

לאנה פרומצנקו ולזיוה כספי על השיחה עמן

תודה לדליה דנון על המילים על גילי נתן.

תודה כתמיד לגלריה ולמידע.

14 כיוונים לרוח דיוקן המשכן, משכן לאמנות עין חרוד, אוצר יניב שפירא 15.7.2019-13.4.2019

 

האם ניתן ללכוד זיכרונות? ואיך ניתן להעניק להם ישות ממשית? התערוכה "14 כיוונים לרוח" עוסקת בסוגיות חמקמקות אלו בהן עבר והווה חוברים להם חוברים יחדיו.

המשכן לאמנות בעין חרוד הזמין 14 אמניות ואמנים עכשוויים לערוך מסע בזמן, לבחון את המבנה שכשמו כן הוא "משכן", ולהתייחס לאוספי המוזיאון והייחודיות שלו כאחד מבין המוזיאונים הראשונים שהוקמו בארץ. הפרשנות של כל אמן יוצרת מארג שלם בו האחד הוא חלק מכלל מרכיביו. האמנים המציגים: דוד בהר פרחיה, קרן בנבנישתי, דרור בן עמי, יאיר ברק, הדר גד, אפרת גל נור, מלי דה קאלו, עפרי כנעני, הראל לוז, נגה לינצ'בסקי, רמי מימון, משה מירסקי, מרגלית מנור ועירית תמרי.

התערוכה מוצגת במסגרת שנת ה-80 של משכן לאמנות, עין חרוד – כחלק מסדרת תערוכות הבוחנות את המוזיאון מבפנים. כל התערוכות מוקדשות להיבטים השונים של המשכן לאמנות: תולדותיו, מיקומו, יחסיו עם קהילת הקיבוץ, הדמויות שנקשרו בו, אדריכלות האור שלו, אוספיו, הספרייה וכן "ספר המשכן" שראה אור ב-1970.

העבודות מוצגות במגוון מדיה: ציור, צילום, קולאז', פיסול, וידאו ארט ומיצב. חלק מהפרויקטים האמנותיים המוצגים בתערוכה זו משחזרים תערוכות עבר ואחרים נעשו במיוחד עבורה.

אפרת גל נור הדרך לעין חרוד , מסע ברחבי ישראל בעקבות ספרו של עמוס קינן "הדרך לעין חרוד" מ-1982. במסע שהחל בספטמבר 2017, עוסקת גל נור במיפוי מנטלי ופיזי של מושגים, שמות, ערכים ואירועים. התוצאה, מיצג רישומים ופריטים בדומה למפה פואטית על קירות המשכן.

 

נקודת המוצא של קרן בנבנישתי הינה 'ספר המשכן' שראה אור ב-1970 ותורגם למספר שפות. בעבודתה של בנבנישתי הפורמט של עמודי הטקסט הומר למעין מפות חזותיות וגאומטריות בטכניקת cyanotype, כנגדם היא מציבה בחלל מבנים תלת-ממדיים הנגזרים מאותן צורות.

 

בעבודות של דרור בן עמי משתקפים הצמחים המטפסים על החלונות המצויים לאורכו של אולם העמודים במשכן. טבע ותרבות חוברים יחדיו באזכור ליפי הטבע לנוכח חלל התצוגה המודרניסטי והאמנות המוצגת בו.IMG_20190608_104434.jpg

תערוכתו של דוד בהר-פרחיה 'תנודות אור-חלל' הוצגה במשכן ב-2017 ועסקה במבנה הארכיטקטוני הייחודי של המשכן ובאור הטבעי הבוקע ממנו. העבודה הנוכחית היא פרי עשרות שעות תיעוד של מופעי האור הטבעי כפי שנראו בתערוכה 'תנודות אור-חלל" והשפעתם המנטלית והפיזית על המבקרים

-1

ספריית המשכן לאמנות שבמרכזה חטיבת "ספרי אפתקר",[1] ספרייתו של חיים אתר, מייסד המשכן מהווה נקודת מוצא לתערוכתו של יאיר ברק. האמן מתמקד בחזותם של הספרים הנושאים כותרות של ציירים, אסכולות, מוזיאונים ואספנים. לצידם הוא מציג מראות מתוך הספרייה, שיש בה מן ההוד וההדר של ספריות בהן הזמן כמו עצר מלכת, בשקפם את אופייה ומתכונתה המקוריים.

 

את פני העולים בשער המשכן מקדם הציור "חזית דרומית" של הדר גד, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית לבוא ולהציץ בשעריו. בשנתיים האחרונות היה המשכן לאמנות וסביבותיו מושא מרכזי לציוריה של גד. ביקוריה במקום לוו בעשרות סקיצות, רישומים וציורים בקנה מידה קטן ובינוני וכתולדה מאלה גם הציור "חזית דרומית" המכנס בחזותו מכלול של מבטים ותחושות, זיכרונות מוקדמים ורשמים מאוחרים.IMG_20190608_103459.jpg

המשכן כמהות פיזית ומנטלית הנטועה בלב קהילת עין חרוד עומד במרכז הפרויקט  של מלי דה- קאלו המבקש 'ללכוד' את סוד המשכן לאמנות. מסופרים בו תולדותיו כפי שהשתמרו בזיכרונם של בני וחברי הקיבוץ לדורותיהם, בכללם הדיוקנאות של חיים אתר מייסד המשכן ושמואל ביקלס אדריכל המשכן; אגף היודאיקה; התמורות שחלו במשכן ומקומו במציאות הקיבוצית העכשווית.

59504889_10213655605136632_2243584911342567424_n.jpg

המיצב 'הון אנושי' של עפרי כנעני מבוסס על פסלים מתוך אוסף משכן לאמנות עין חרוד. כנעני מציבה על מדפי ברזל פסלים שהוציאה ממחסני המוזיאון, ובנוסף, מוצגת עבודת וידאו שצולמה בהם ומוקרנת על הקיר. ב"הוצאת" המחסן אל חלל התצוגה מבקשת האמנית לבחון ערכים כעבודה, קהילה ו"מעשה האמנות".

 

הראל לוז, דור שלישי למייסדי עין חרוד, מקשר את צמחיית השדה המקיפה את המשכן – החוביזה, החרדל, הסביונים ושיבולת השועל עם זיכרונות ילדותו בקיבוץ . לוז מקביל את פעולת השעתוק בטבע לחוויית היחיד בחברה הקיבוצית. "שדות" הצמחייה אותם הוא יוצר על קירות המשכן, מחברים בין חוץ לפנים, בין טבע לבין תרבות ואמנות.

 

ספר האמן של נגה לינצ'בסקי הינו תולדה של תערוכתה 'לרשום את הזמן', שהוצגה במשכן לאמנות בינואר 2017. התערוכה עסקה בממדיו השונים של הזמן – רגע, נצח, זמן חולף, קצוב או עומד מלכת, שקיבלו את השראתם מאיכויותיו האדריכליות של המשכן. הספר מלווה ביומן תיעודי שרשמה לינצ'בסקי במהלך העבודה על התערוכה וכן ברישומים, סקיצות וצילומים.

 

משה מירסקי בן וחבר קיבוץ עין חרוד איחוד, משחזר תערוכה שהציג במשכן בשנת 1994 בה התעמת עם דמותו של חיים אתר כדמות אב, הסיפורים שליוו את אתר ודיוקנאות הילדים שצייר.

 

בשנת 1990 הציגה מרגלית מנור סדרת תצלומים במשכן . המצלמה של מנור משוטטת באולמות המשכן, מתמקדת ברצפה, בתקרות ובחלונות, חושפת את האדריכלות המודרניסטית-אוטופית השואפת לשלמות, ובה בעת שואלת שאלות שיש בהן מן הביקורת באשר לכך.IMG_20190608_105839.jpg

תערוכתו של רמי מימון ממזגת מרחבים – מוזיאלי, מקור/שעתוק והארכיב. התערוכה מבוססת על עשרות קולאז'ים, במקור רפרודוקציות שחור/לבן הלקוחות מספר המשכן שראה אור ב-1970. כנגדם מוצב מיצב פיסולי המורכב מעבודות מקור שבחר מאוסף המוזיאון.

 

 

עבודותיה של עירית תמרי מאופיינות בגזירה, שזירה והדבקה של תצלומים שבאמצעותם היא בוראת עולם חדש ומתעתע. בעבודתה, מתערבת תמרי בתקרה הצפה של המשכן, כמו פותחת בה פתח ומשבשת את אשליית האור הטבעי הממלא את אולמות המוזיאון.

58376202_2412810768749911_1109036490848993280_n.jpg

כמי שבמגיעה במקור מעולם ההדרכה והחינוך לאמנות, עניינו אותי  קשרי הגומלין והדיאלוג הפנימי הנוצרים בין העבודות השונות המוצגות בתערוכה, "חפירות" במרתפי המוזיאון, בצד ההדהוד לספריה האפופה באזכור לספריות עבר, לארכיונים, לדיאלוג בין חוץ לפנים, ההדהוד למאפיינים הארכיטקטוניים של המשכן, והתחושה שבבואך עדיו, הנך עולה ברגל אל מקום שיש בו מן הקדושה. כל אלה יוצרים מארג עדין לעתים בולט לעין לעתים סמוי.

תודה ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי

קטלוג התערוכה

 

[1] במסמכי ארכיון ישנים מופיע שמו של חיים אתר בשם לידתו חיים אפתקר.

זיכרוניקה | אורלי עזרן, בית האמנים אלחריזי, תל אביב אוצרת מאיה קציר 25.5.2019-2.5.2019

IMG_20190521_121737.jpg

"זיכרוניקה", תערוכתה של האמנית אורלי עזרן מתייחסת למתח המובנה בין שתי צורות התייחסות אל העבר: זיכרון וכרוניקה.

הזיכרון שלט מקדמת דנא בחיי היומיום. במיתולוגיה היוונית מנמוסינה, אלת הזיכרון, אמן של תשע המוזות מוזכרת כמשקפת את חשיבותו של הזיכרון כסוכן של ידע.

הזיכרון כותבת מאיה קציר אוצרת התערוכה: "באופן בלתי נשלט ולעתים גם בלתי מפוענח, דולה מרשומות הנפש מקטעי תמונות, שברי אירועים, משפטים מבודדים ותועים, ומחבר אותם לכדי יצירה אחת שתפריה גסים ומפוררים. הכרוניקה, לעומתו, מאורגנת ורציונלית, פרשת את אירועי העבר על פי סדר התרחשותם בזמן האובייקטיבי, ואינה טורחת להבחין בין עיקר וטפל…"

IMG_20190521_121724.jpg

העבודות בתערוכה מוצגות כמיצב צילומי המבקש מאיתנו הצופים להתקרב ולהציץ על מנת לראות במה מדובר. בכך דומה הדבר לזיכרון המתעתע, האם אמת אנו זוכרים או שמא בדיה או בדיה למחצה. או כמו שהבחין מרסל פרוסט[1] בין זיכרון לא רצוני ומקרי, לבין זיכרון רצוני, אשר השכל שולט בו.

 

IMG_20190521_121832.jpg

בתערוכה מציגה עזרן סדרת צילומים שנבחרו מסרטי צילום שנשמרו אצל האמנית כשלושה עשורים, ונהרסו כתוצאה מהצפה. הצילומים שפותחו מסרטי צילום רטובים והודפסו על גבי פח מגולוון. עקב הצפה בסטודיו-מחסן של האמנית סרטי הצילום שהכילו את זיכרונותיה של האמנית משלושים השנים האחרונות ניזוקו. שאלה מעניינת עולה, האם מאגר הזיכרונות שלנו תלוי בגורם חיצוני, קרי הצילומים, וגם האם הצילומים שאנו בוחרים לשמור ומשמשים כמראה בזמן מעלים תמונת מצב אובייקטיבית.IMG_20190521_121757.jpg

עזרן בחרה דימויים ספורים אשר מציגים את שלבי הדעיכה של שלושה סוגי זיכרונות – דימויים יומיומיים, שקופיות המציגות יצירות אמנות קלאסיות וצילומי עבודות שלה משנים קודמות. בחלק מהצילומים נראה דימוי הזיכרון שנצרב רק כרמז, בעוד שבחלק הפך לצורות מופשטות לגמרי ואבד כליל.

[1] מרסל פרוסט, כרך א, תרגום: ה. ישורון, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

 

והספינה עדיין שטה, אמנים: אריה ברקוביץ/ דבורה מורג/ חוה ראוכר / טלי אמיתי-טביב/ טליה טוקטלי/ פאטמה אבו רומי/ רונית ברנגה/ שוקה גלוטמן בית האמנים, אלחריזי תל אביב, אוצרת: דליה דנון 2,5.2019 – 25.5.2019

 

התערוכה ״והספינה עדיין שטה״ המוצגת בבית האמנים עוסקת בייצוגים של חפצי מעבר, במשמעות הזיכרון האישי, בפרשנות שאנו מעניקים לזיכרונות, ובאופן שבו הם מתורגמים ליצירות אמנות.

גל הרמט כותבת בטקסט התערוכה: "איזו טביעת רגל יש לחפצים בעקבות מעברים ותמורות? מה השתנה בהם והאם הם משתנים אתנו?

התערוכה 'והספינה עדין שטה' עוסקת בייצוגים ובתרגומם לעבודת אמנות  של הקונספט הפסיכואנליטי על פי ד. ויניקוט לחפצי מעבר, דרך שיט במסעות החיים, תלאות הזמן והמקום".

חפץ מעבר, אותו חפץ ילדי, מגן, תומך ועוטף מקבל פרשנויות שונות ביצירות האמניות והאמנים המוצגות בתערוכה. נקודת המוצא היא מן האישי, הפרטיקולרי אל האוניברסלי והמהלך אותו נוקטים האמנים/יות בתערוכה נעשה תוך כדי התבוננות אחורה אל העבר, לחרדות, מצוקות, מאבקים ופרידות, וגם השלמה.

IMG_20190521_131558_BURST1.jpg

יצירות האמניות והאמנים המוצגים בתערוכה עוסקות במגוון מדיה: ציור, צילום, מיצב, וידיאו, פיסול  וקראפט.

טלי אמיתי-טביב יוצרת מחדש באמצעות צילום את הזיכרון שלה מחדר העבודה של הדוד הסופר מרדכי טביב. בילדותה, כשנסעה לבקר בבית הדודה חנה והדוד מרדכי נהגה לשבת בחדר ששימש כחדר האורחים וגם כחדר העבודה של הדוד. אמיתי-טביב מתארת את המהלך הקורה לרבים מאיתנו עת עוברות השנים, שכן בזיכרונה החדר הכיל ספריה עצומה בגודלה שהרשימה עד מאוד את כל רואיה. טביב עוסקת, במבט מאוחר, בהתגמדותה ועליבותה של הספרייה, של חדר הילדים ושל החדר של סבא ועומדת על הפער בין ילדות ובגרות, זיכרון ומציאות, חדש וישן והדרך שבה הסתכלה על חפצים אז והיום.

IMG_20190521_131354.jpg

IMG_20190521_131243.jpg

אריה ברקוביץ מציג מיצב מורכב מרישומים, פסלים וצילום משנות ה 70. בתהליך רפלקטיבי על יצירת עבודות עץ  כחפץ מעבר מטאפורי  מספר ברקוביץ: ״בילדותי בעיירה קטנה ברומניה, נהגתי להרכיב לעצמי את המשחקים והצעצועים. על עץ הפקאן שבחצר הבית הרכבתי נדנדה, ועליה עליתי עם הקורקינט המאולתר שלי, וכמובן שהרעיון הסוריאליסטי הזה הסתיים בנפילה, פירוק הקורקינט וחדירת המסמר שחיבר את שני חלקיו לתוך הרקה שלי. למזלי הצלחתי לשלוף את המסמר לעצור את הדם ובכך לצאת בחיים. טראומה זו מלווה אותי כל חיי.  ובאה לידי ביטוי בעבודות האמנות שלי שיש בהן את מוטיב העץ שאמור לסמל יציבות וביטחון אבל בגד בי כשהנדנדה שעל הענף שלו הפילה אותי. העבודות בתערוכה מהדהדות לחוסר יציבות, שיווי משקל, פירוק והרכבה, ילדיות וטראומה, בחינת גבולות ותוצאותיה…

IMG_20190521_131446.jpg

 

2Z3A8218צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

רונית ברנגה  העבודות השבריריות של ברנגה מספרות ספור המורכב מהגופניות של כלי הקיבול, החפצים  הדוממים (הבובה, הקומקום) כמו מתעוררים ומקבלים "חיים" כמו בסיפור אימה. הגוף- חפץ הדומם נמחץ בידיים החובקות והצובטות אותו, ונוצרת אינטראקציה גופנית כמעט בולימית של טשטוש גבולות בין מה שנתפס כחפץ או כגוף, תעתוע של העין.

Hollowed Lady squeezing a kettles #3 02.jpg

IMG_20190521_130710.jpg

שוקה גלוטמן  /  בים הגדול.  גלי השיר ימשיכו לערסֶל את הילד לתוך שנת חלום עמוקה, ועוד ילדים אינספור יירדמוּ כך לנצח… תווי פניו של מחבר השיר ילכו ויִימוגו, ומילותיו ישובו וישמעו לעד בפי אימהות עייפות. הצלילים יחזרו ויעוררו רוחות עָבר, עִמם נשוּט הרחק אל האופק. ואם תִּרצו… אין זוֹ אלא אגדה.  2Z3A8211צילומי חלל אלה ברקוביץ.jpg

גלוטמן מבקש לחבר אותנו לזיכרונות מעורפלים של ינקות, אל חלום רחוק אישי, אינטימי ועם זאת אוניברסלי. אנחנו שטים אתו אל האופק ותוהים לעצמנו ממה עשויים זיכרונות ילדות, צלילים, חלומות, תקוות ופחדים. מה אנו נושאים אתנו, איך החפצים טומנים בחובם זיכרונות ומספרים סיפור אודות מעברים, טקסי מעבר וחוויות.

IMG_20190521_131312.jpg

דבורה מורג

חוט ומחט

חיי רקומים בחוט שני.

תפירה ורקמה הם שפת אם עבורי

בילדותי כיסיתי בדים בתפרים קטנים וצפופים:

תך שרשרת, תך מילוי, תך גבעול ותך מכונה.

להרטיב את החוט עם לשוני

להשחיל את החוט לקוף המחט

למולל באצבעותיי קשר בקצהו,

לדקור את הבד מלמעלה למטה ומלמטה למעלה,

וכשדקרתי את כרית האצבע

אימא אמרה שזה סימן שהרקמה תצא מרהיבה.

כשבגרתי חיברתי בדים בתפר נסתר.

בחוטים אדומים תפרתי את החלקים שהם חיי.

השביל והחיבור כאחת.

את חוט הדיבור משכתי מפי / מלשון אימא

מילים לבתי רקומים / כתובים בחוטים אדומים

הנמשכים מתוך גרוני.

IMG_20190521_131423.jpg

IMG_20190521_130941.jpg

טליה טוקטלי שבה אל זיכרונות בית אביה בווינה, ממקמת את הבית על מפה שיצרה על קיר חלל התערוכה בבית האמנים בתל אביב. טוקטלי מציבה אובייקטים רקומים שירשה ושבבוא היום יעברו לילדיה ולנכדיה. שמירתם ואגירתם של החפצים  משמשים אותה כחומרי גלם והיא יוצרת חפצי מעבר ישנים-חדשים המשקפים את הזיכרונות שלה כתמונה המקפיאה אותם בזמן מסוים. זיכרונות של אז כפי שהם נחווים הרגע, עבר שנחווה כהווה.

IMG_20190521_130741.jpg

טליה טוקטלי - פרט מתוך מיצב

פאטמה אבו רומי, משחזרת זיכרונות משפחתיים של אביה בציורים בהם השטיח והאב מתאחדים ונפרדים, נפרמים ונארגים מחדש ויוצרים מעין חפץ מעבר בין הילדה של אבא לאישה הבוגרת שמתבוננת בו באהבה וחמלה, אך גם כמשטח המאפשר וחוסם במקביל. אבו רומי רוקמת סיפורי חקר על מעברים משפחתים מאב לביתו, מאם לביתה, מחוטי כותנה, צמר, עץ ,חימר, צילומים זיכרונות וחששות.

IMG_20190521_131220.jpg

2Z3A8199 (1).jpg

בדיוקן עצמי בתוך סרקופג יוצרת חוה ראוכר אובייקט מעבר בין מצב של חיים למצב של מוות. רגע שעוזר לה, לדבריה "להתיידד  עם המוות ולנהל אתו דיאלוג". בתוך כך, נוצרת אשליה אופטית בתוך האובייקט הקעור, שגורמת לדימוי להראות כמו בתנועה, להיכנס ולצאת  כאילו משוחח עם הצופה.

IMG_20190521_131340.jpg

ולסיכום, פתחנו בהתבוננות בחפץ אישי של האוצרת דליה דנון באזור הכניסה לחלל התערוכה! בחירה מאתגרת ומרגשת באמירה האישית שבה. משם המשכנו במהלך בציר הסירקולציה משמאל לימין, השתהיתי לראות ממה עשויים הזיכרונות הטווים בחוטיהם עבודות אלה המנהלות דיאלוג עם חפצי מעבר כשברקע מהדהד שירו של נתן יהונתן "אותה דוגית נוסעת" המלווה את התערוכה. שאפו על ההצבה היפה והמעניינת בחלל!

תודה לאוצרת דליה דנון ותודה לגל הרמט על הטקסט

 

בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16