הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998
Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpgלממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר

 

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

סְפֶרָה Sphere מירב הימן ואילת כרמי, תערוכה, גלריה שכטר, מרכז נווה שכטר, אוצרת שירה פרידמן 13.4.2018-27.5.2018

התערוכה סְפֶרָה פרי שיתוף פעולה זו הפעם השלישית[1] של מירב הימן צלמת ואמנית וידיאו ואילת כרמי, ציירת, מוצגת בגלריה שכטר,  מרכז נווה שכטר, תרבות ואמנות יהודית עכשווית.

בתערוכה המבקשת לבחון את המינוחים "זמן", "זמן נשי", "זמן גברי", מעגליות, נשיות, יחסי כוח והיררכיה, נחשפים הצופים הנכנסים למרחב הגלריה לקול ולדימוי בסרט ווידיאו המוקרן על הקיר. מקהלה בת חמש נשים חן, סמירה, עינב, נעם, אלמה משמיעה יצירה "תלויה בזמן" Time specific, אשר נוצרה בתגובה על מצוות "ספירת העומר". הנשים המוצגות על רקע של חממה נעות ומסתובבות על מתקן שנבנה עבורן.

IMG_20180720_105302.jpg

"ספירת העומר" מתייחסת למצווה שמקורה בספר ויקרא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה". ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז. ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין חגי האביב היהודיים: פסח ושבועות.

על היצירה סְפֶרָה  והקשרה בזמן, זמן נשי ושיח פמיניסטי, כותבות האמניות הימן וכרמי: היצירה נוצרה כמענה להדרת נשים מן המצווה, ותוך כדי התייחסות לתופעה של הדרת שיר נשים במרחב התרבותי הישראלי כיום. כמו ב"ספירת העומר", כל אישה מבין הנשים השרות, משלימה ארבעים ותשעה סיבובים תוך כדי ספירה מ-1 עד 49 בשפות עברית, ערבית, אמהרית ואנגלית. המנגינה שהן שרות מבוסס על "מוזיקת הספירות" – התייחסות לאמונה שרווחה ביוון העתיקה שגרמי השמיים – השמש, הריח והכוכבים משמיעים צלילים תוך כדי תנועתם ברקיע. על בסיס אמונה זו יצרה המלחינה מעיין צדקה את 'שירת הספירות' שבפי הדמויות.

IMG_20180720_105237.jpg

המקום בו מתרחשת שירת המקהלה הינו מקום מגונן המצוי מעבר לזמן הרגיל. בספרה זאת מתרחשת ספירת הנשים, המעלה על הדעת הן את הקשר לעולם הביולוגי הנשי ואת העולם שמסביב. בנשים השרות ניכרים בבירור אותות המאמץ, ההתמודדות עם הספירה והשירה תוך כדי הנעת הגלגל".[2]

על הגלגל[3] שנבנה כחלק מהפרויקט בן שלוש השנים, מורכבת מצלמה. הנשים מסובבות עצמן בעזרתו, ותוך כדי כך שרות, פעולה הדורשת מאמץ ניכר בצד מיומנות ווקאלית. המצלמה, מתעדת את המסע שעוברת כל אישה בעת הסיבוב והספירה. הנשים מוצגות על רקע חממה במעין אנלוגיה לרחם מקיף ומגונן. מקום המאפשר את שירת הנשים ללא כחל ושרק.

מושג הזמן, זמן כתודעה שבאמצעותה מייצרים סדר חברתי, נורמות, משטור ואבחנה בין "זמן נשי" לבין "זמן גברי" עומד בלב היצירה. האמניות  מבקשות לבחון את מושגי הזמן המעגלי המיתי המיוחס לעתים ל"זמן הנשי" ואת הזמן הלינארי, ההיסטורי והרציונלי המיוחס לעתים ל"זמן הגברי" במרחב נשי אוטונומי כחלק מתהליך אקטיביסטי תרבותי נשי.

הימן וכרמי מתייחסות למשמעות הדואלית של המילה סְפֶרָה ביוונית עתיקה; מחד, מובנה כדור, ומאידך מסמלת אזור שבו מתרחשת פעילות מסוימת. ועל כך הרציונל של היצירה: הסְפֶרָה המוצגת בתערוכה היא סְפֶרָה נשית, שאינה אוטופית, שכן במרחב הציבורי יש לאפשר לנשים להיכנס למרחבים טקסיים, להשתתף ולהשפיע.

יש לציין שיש המפרשים מצווה זו כ"מצוות עשה שהזמן גרמה" ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. הדעות חלוקות באשר לכך ואזכיר דעה אחת, דעת הרמב"ן  שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.[4]

בעבודת החלון, דרך יפו, מוצגות שתי מדעניות זהות בפעולת מדידה. הן יוצרות תמונת מראה בלבן/שחור בעודן ניצבות על גבי שעון אסטרונומי עתיק יומין. הדמויות מוצגות בתוך טבע המהדהד באופן שונה לכל אחת מהן. אדם, חי ופאונה חוברים יחדיו בעבודה זו היוצרת אנלוגיה לעבודת ויטראז'. ענפי הצמחייה וציפור חודרים ודוקרים את הדמויות. פנים וחוץ הופכים לישות אחת; החוץ – חודר אל הפנים ומשתקף בקרני שמש המגיעות המטילות צללים על רצפת הגלריה ומשנות את מהלך היצירה במהלך שעות היום. מכאן שמושג הזמן המסומל באמצעות השעון, אך גם באמצעות האור והחושך, קרני השמש והצללים המסמלים מישכה של היממה, בא אף הוא לידי ביטוי ביצירה זו.

IMG_20180720_105341.jpg

IMG_20180720_105406.jpg

עבודה נוספת, מוצגת בחלל הקטן והיפהפה המאזכר קפלה.

IMG_20180720_105437.jpg

בשיחה עמה, דיברה כרמי על חשיבות הצגת היצירה שהמוטיב המרכזי שבה הוא שירת הנשים במרכז נווה שכטר, המזוהה עם זהות יהודית".

תודה לאילת כרמי על המפגש ועל הטקסט

[1] הימן וכרמי עובדות יחדיו על פרויקט גדול שנקרא "שביל ישראל"; התערוכה הנוכחית הינה חלק מהפרויקט.

[2] מטקסט התערוכה

[3] הגלגל בעבודתן של הימן וכרמי, העלה בראשי מחשבות על קתרינה הקדושה מאלכסנדריה או בשמה האחר קתרינה הקדושה של הגלגל (גלגל העינויים שעמו היא מזוהה בנצרות).

[4] חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג, ספירת העומר, ויקיפדיה;  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8

 

רוני סתר, מה שהיה ומה שעשוי היה להיות, תערוכה, הגלריה העירונית רעננה, אוצרת ארנה פיכמן 12.5.2018-14.7.2018

35064493_1709995692410584_5196807787031560192_n
אתרי העיר ברלין ורחובותיה מעניקים השראה ליצירתה של רוני סתר. המסע אותו עורכת רוני סתר הוא אל ברלין של תקופת רפובליקת ויימאר 1918-1933 שתוצאותיו סדרת עבודה גדולה, אשר הוכנה בהשראת ספרי הילדים של הסופר הגרמני אריך קסטנר: "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון; "35 במאי"; "אורה הכפולה", ובנוסף הספר "ברלין- אלכסנדרפלאץ" של הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין.
רוני מנכסת סצנות מספרים אלה שנכתבו בתקופת רפובליקת ויימר ומציגה אותן במדיות שונות – רישומים בחריטה ידנית על גבי שקף משולבים לעתים בהדפסות בתלת ממד של דמויות ואלמנטים נוספים; שילוב של צילום ורישום; רישומים עשויים באופן ידני אותם היא סורקת אל תוך הצילום. העבודה היא מאוד "ידנית" שכן רוני פוצעת לעתים את האמולסיה באמצעות כלי עזר – כלי חרט, מברגים כך שנוצרת צבעוניות שיש בה את הזהוב. את הצילומים רכשה רוני מארכיונים בגרמניה, ויש כאלה שצילמה בעצמה.
35164879_1709995699077250_6652140765038247936_n
אורנה פיכמן, אוצרת התערוכה: "מן הנכון להתייחס לעבודותיה של סתר תוך בחינת סגנונן, בחירת צבעוניותן והקשרן לפן הכלכלי-חברתי-תרבותי-אמנותי של ברלין (וגרמניה בכלל) תחת רפובליקה ווימאר כפי שתועדו בדפי ההיסטוריה… ברלין של ילדים עניים, ברלין של ילדי עשירים, מבוגרים המנסים לשרוד במשברי הזמן והחיים, את כולם תקפיא רוני סתר ביצירותיה. אל כולן היא תכניס את האווירה הנכונה של אותם הימים בעיר שחלפו ועברו. אותם גיבורי הספרים יהפכו, עם השנים, להיות אלה שעיצבו והשפיעו על ילדותה ובגרותה".

וכך ברלין של מעלה ומטה – עושר ועוני, בורגנות בצד דקדנטיות, את הכל מקפיאה רוני סתר ביצירותיה. ואל כולן היא מכניסה את האווירה האופיינית לברלין באותם ימים.

תודה לארנה פיכמן על קטלוג התערוכה, תודה לרוני סתר

31961599_1954450427962152_7954220354916843520_n (1).jpg

אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

התנועה הלומוגרפית חוגגת 25 שנה תערוכה: בית אריאלה 16.11.2017-30.11.2017

1216x822x1.jpg
Lomography.com

לומוגרפיה, היא תנועת צילום בינלאומית המוקדשת ליצירתיות ומציאת דרכים חדשות לצלם ולתעד את החיים בעזרת מצלמות פילם מיוחדות עם סרטי צילום נדירים ואביזרים מיוחדים אשר מפתחים את החוש ההרפתקני בכל אחת ואחד מאתנו.
הכול התחיל כששני סטודנטים אוסטרים יצאו לטייל בפראג עם זוג מצלמות מסוג LC-A אשר יוצרו בשנות השמונים בברית המועצות. השניים תיעדו את הטיול שלהם כשצילמו מהמותן ולא ייחסו חשיבות רבה לאיכות התמונות. כאשר פיתחו את סרטי הצילום, התקבלו תוצאות מדהימות, והם החליטו להקים את התנועה הלומוגרפית.

2_1232175_mjaa.jpg
מאיה יעקובי
2_1222567_fufoo.jpg
כרמל כץ

השנה, התנועה הלומוגרפית הבינלאומית חוגגת 25 שנים להקמתה בתערוכה מיוחדת מסוגה שתתקיים בספריית בית אריאלה בת"א.
התערוכה תתקיים כקיר לומוגרפי, בו יוצגו 76 צילומים מישראל ומס' מדינות נוספות, בשכפול של 21 הדפסות מכל צילום, זאת אומרת 1596 תמונות סה"כ! ובמקביל, יוצגו קירות לומוגרפיים נוספים ב196 מדינות שונות בעולם.

הקיר יורכב ע"י פעילות ופעילים מהתנועה הלומוגרפית הישראלית וחובבי אמנות וצילום.

בית אריאלה, הפתיחה: 16.11.17 – חמישי הקרוב – שעה 19:30

1216x821x1 (1).jpg
Lomography.com

.