"אווטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד; קנופי | תערוכה קבוצתית, אוצרת נועה שיזף, דורון פישבייך, "קלפי", חלון הראווה גלריה רונית ND עוזיאל 52, רמת גן, עד 12.4.2021. בחול המועד בימים ב'-ה מ15:00-19:00 * לשעות הבוקר יש לתאם מראש

בתערוכות המוצגות בגלריה זו אני נעה מהפרט אל הכלל ובחזרה אל הפרט; מתערוכת היחיד של יעל תורן ולאחריה התערוכה הקבוצתית "קנופי" ובחזרה אל עבודת הווידאו "קלפי" בחלון הראווה השייך לגלריה. באופן מפתיע או שמא לא, לאחר קריאה, לבטים תחושת הבטן שלי- שתי התערוכות אותן אוצרת נועה שיזף, נעות בין התחומים, בין המקודש לארצי ובין הספירות השונות.

"אוואטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד

התערוכה "אוואטאר" נעה בין הממדים – בין הממשי לווירטואלי, בין מדיה שונות – חומר (חימר – חֵמָר וחֹמֶר),[1] נייר ועבודת וידיאו. שם התערוכה "אוואטאר" העלה בזיכרוני את סדרת האנימציה בטלוויזיה בה נהגנו לצפות לפני למעלה מעשור. דמויות בעלות כוח טלקינטי והיכולת לנוע בין הממדים, זהויות וישויות והשפעה מרחוק, לצאת מהמציאות המדומה אל העולם הממשי. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: עבודת הווידאו טרה קוטה, "סאקרום", "אבק אדם".

 "טרה קוטה", בעבודת וידאו זו בונה תורן מציאות מדומה באמצעות עבודת אנימציה תלת-ממדית. האמנית מבודדת דימוי של חייל אחד מבין אלפי החיילים שבצבא חיילי הַטֶרָקוֹטָה של צ׳ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין (260-210 לפנה"ס), ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי, ויוצקת בו חיים באמצעות תנועות נשימה המכניסות בהדרגה את הצופה למצב מדיטטיבי. לעבודה נלוות אוזניות המאפשרות לצופה להתמסר לפעולת השאיפה-נשיפה המכשפת.

יעל תורן -טרה קוטה - סטילס מתוך וידאו

"סאקרום", מודל תלת ממדי שתוכנן על ידי תורן למדפסת חֵמָר דיגיטלית באנלוגיה לעצם הסאקרום המצויה בגוף האדם. בדומה לעבודה הנראית במבט ראשוני כפיסול, כך גם המילה "סאקרום" נושאת עמה משמעות כפולה. סאקרום – sacrum: המילה sacra – מקודש/ת מלטינית ו"סאקרום" – עצם העָצֶה הממוקמת בגב התחתון. בנוסף, המודל התלוי על קרס דייגים, נע סביב הציר שלו, מתעתע בעין הצופה בהיותו נדמה ולו לרגע כמגלם בחובו פני אדם.[2]

"אבק אדם" היא סדרת עבודות נייר אשר אף הן מתעתעות בעין הצופה, נדמות בה בעת לבן אנוש/מעופף/דמות פרעונית? עבודה שיש בה מן פוטנציאל ההשתנות במהלך השנים, עת קורוזיה מאכלת את הנייר ומדמה אותו לאבק "אבק אדם".

נועה שיזף: "ראשי הנייר המרכיבים את הסדרה נוצרו בסדנת נייר בגליל בטכניקה מסורתית שמקורה לפני כ 300 שנה. רגע לפני הכנסתם של הראשים למכבש, אז עוד היו חלקים ומושלמים בצורתם, הפעילה עליהם יעל שתי פעולות פולשניות המשחיתות את הפנים החלקות. פעולה אחת  מידית – צילוק פני השטח הלבנים. בפעולה השנייה יצקה יעל כבר תהליך הפקת הנייר אבקה שנוצרה מריסוק שאריות מתכות בהן נעשה שימוש בתעשיית הנשק; פעולה אלימה וסמויה מעין המתבונן שתבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות, כאשר החלודה ״הזוחלת״ לאיטה בין סיבי הנייר תכרסם את הפנים הלבנות. תהליך אנימטיבי נצחי כמעט, נוכח-לא נוכח, אוצר בתוכו את פוטנציאל הבעבוע הרוחש מתחת לפני השטח". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)


 [1]  האקדמיה ללשון העברית – רבים משתמשים במילה חֵמר במשמעות clay, אדמה המשמשת לקדרות – במקום במילה חומר. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/23/%D7%97%D6%B5%D7%9E%D6%B8%D7%A8-%D7%95%D7%97%D6%B9%D7%9E%D6%B6%D7%A8/

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

קנופי | תערוכה קבוצתית ג'ולי אבישר | צביקה אלטמן | יאיר ברק | אסף גברא| ליטל דורצ'ין | אפרים ווסה | אורה כהן | דבורה נצר גרינברג | דורון עובד | אידית פישר כץ | נועה שיזף | נעה שחף שמחיוף | לימור תמיר

 גוף, עור, הנראה והסמוי מן העין כל אלה משמשים יחדיו בתערוכה "קנופי". בעבודות בתערוכה במדיה שונות מופיע הגוף על מופעיו השונים, הגוף הטורסו (אפרים ווסה), הגב המיוסר (דורון עובד), היד המנהלת דיאלוג משל עצמה (יאיר  ברק), הגוף המתעתע בנראות שלו בין הנשי לגברי להרמפרודיטס (אורה כהן), עולם הצומח, האדמה הים כל אלה מופיעים בתערוכה "קנופי", ששמה נגזר מארונות קבורה במצרים הקדומה, ומתהליכי החניטה שהיו נהוגים בה על מנת להבטיח את דרכם של אלה שאינם. וכל זאת בעבודות צילום, וידאו, ספרים, המזמנות מן הצופה להתקרב ולגלות.

אפרים ווסה – ללא כותרת- הזרקת דיו על נייר ארכיוני – 2018_1

אסף גברא – מזוודה – הזרקת דיו על נייר ארכיוני- 2020
מדריך לנערה המתבגרת- אידית פישר כץ- 2020

נועה שיזף, האוצרת: "התערוכה קנופי מתבוננת על הדיבור שבין הפנים והחוץ של הגוף; מתחקה אחרי המרחב שבין מח העצם – ליבת הגוף, אל פני השטח של העור שבא במגע עם החלל אותו מפלח הגוף בתנועתו. העבודות המוצגות בה מזמנות מבטים שונים על השפה שמנסח הגוף מול עצמו לבין העולם; גוף אנושי או וירטואלי, פניו של שד (Jinn), הספר כגוף, גבר/אשה/גבר, גופו של צמח או גופם של האדמה והים; כולם אוצרים בתוכם משהו, סודי או גלוי, הבא לידי ביטוי באמצעות שפת סימנים אישית, פרטית שמדבררת את המשהו הזה החוצה". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)

דימויי הגוף המצוי בין הנגלה לעין המתבונן לבין מרכיביו השונים, העלה במחשבתי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בה עסקתי בזמנו בהקשר לרנסנס האיטלקי, לאקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה ולדמויות שהיו בה: קריסטופורו לנדינו, פיקו דלה מירנדולה, אנג'לו פוליציאנו וכמובן ההערצה למרסיליו פיצ'ינו, אותו מורה נבוכים לסנדרו בוטיצ'לי ולעבודות שלו העוסקות באידיאה השמיימית, ברוח וביצר, המגולמים בין השאר בגוף ובחלקיו המשויכים לרוח ואלו הקשורים ליצר, לארציות, לאדמה ולחומר.

מחירון – רשימת עבודות

פרויקט סרט לילה – קלפי, דורון פישביין –בסרט ״קלפי״, המוקרן בחלון הראווה של הגלריה במסגרת פרוייקט ״סרט לילה״ דורון פישביין מבצע  פעולות שונות באמצעות קלפי ישנה אותה מצא לאחר אחת ממערכות הבחירות האחרונות. תחילה הוא מדמה את הקלפי לסדין, ולאחר מכן מציב אותה על כן תווים ומדמה אותה למעין פרטיטורה, ובהמשך תולה אותה על קיר הסטודיו ומשתמש בה כמסך עליו מוקרן הסרט ״לה דולצ'ה ויטה״ של פדריקו פליני. בשיאו של המהלך הופכת הקלפי למצע ציורי עליו הוא מבצע פעולות אקספרסיביות המקצינות את נראותו של סמל של המדינה המודפס במרכזה.

תודה לרונית רוט חדד ולנועה שיזף על השיחה עמן ועל חומרי התערוכה


  

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

דואט הצמחים – צילום – דורית קדר, גרשון שלוינסקי, אוצרת: אירית לוין, גלריה עירונית, מכון המים, השומר 7 גבעתיים

שעות פתיחה ג, ד, ו, בין השעות 14-11

יום רביעי 25.3 ויום חמישי 26.3 בין השעות 19-17; יום רביעי 31.3 בין השעות 19-17; נעילה מוצאי שבת 3.4. בשעה 20.00

ג'לאל א-דין מוחמד רומי
(משורר סופי פרסי, 1207-1273)

"הגבה מילים ולא קול,
 גשם מצמיח פרחים ולא רעם"

מצוטט בטקסט של האוצרת אירית לוין

Zinnia L. 25.04.14

גרשון שלוינסקי, "זיניה", 2014, צילום מאקרו דיגיטלי

"דואט הצמחים", תצלומי צמחים ופרחים של דורית קדר, גרשון שלוינסקי, מרנינה לב ועין. ומשמח ומאיר היה המפגש עם קדר ועם לוין בתערוכה מפגישה בין שני האמנים שלהם היכרות רבת שנים בנדון.  

Ocimum Basilicum

דורית קדר, "Ocimum Basilicum" 2020, צילום דיגיטלי

לקדר ולשלוינסקי גנים שהם מטפחים באהבה רבה. טבע ותרבות, וטבע מתורבת חוברים כאחד בגנים ובצילומים.  בגג ביתו של שלוינסקי גן ובו אוסף של קקטוסים. את ביתה של קדר מקיף גן/שמורת טבע קטנה שיש בה מן הנועם והשקט מהמולת העיר. אצל השניים ניכרת אהבה לצמחיה כמקור לחיים, חוויה והתפעמות.

Petunia 01.02.15

גרשון שלוינסקי, "Petunia",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

צילומי התקריב של שלוינסקי נעשו במצלמה עם עדשת מאקרו ויש בהם מן ההתכתבות עם תולדות האמנות, ג'ורג'יה אוקיף עלתה במחשבתי עת התבוננתי בחלק מהצילומים. בטקסט התערוכה כותבת לוין: "שלוינסקי מצלם צילומי תקריב במצלמת מאקרו, על ידי עין המודעת לתולדות האמנות, לקומפוזיציה מרכזנית רנסנסית ולדרמטיזציה בארוקית. דיוקן הפרח מועצם, מנותק מהקשר טבעי ומואר באורח מלאכותי".

Tradescantia Zebrina

דורית קדר,   "Tradescantia Zebrina" 2020, צילום דיגיטלי

"קדר מאמצת את העין הטאואיסטית, הנוהה אחר הפראי, הבסיסי, הארעי, כאשר התאורה היא טבעית הן כלפי פרט והן כלפי קונטקסט רציף. מקור העבודות הוא בסביבה האישית או בפארקים ובגנים בוטניים. סדרה זו צולמה בפארק אוטופיה, קיבוץ בחן, השרון".

Convolvulus L. 15.11.15

גרשון שלוינסקי, "Convolvulus",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

דורית קדר, צילום דיגיטלי, 2020
גרשון שלוינסקי, צילום מאקרו דיגיטלי, 2001-2016

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מיד

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מידע: ראה תווית "פטוניה").

ע: ראה תווית "פטוניה").

תודה רבה לאירית לוין על הטקסט ותודה לה ולדורית קידר על המפגש ועל "מפתח הלב" לעבודות המצולמות ובעיקר ההסבר המנהיר ומלמד באשר לסוגי הצמחייה המופיעים בתצלומים

טקסט בעברית ומילון מושגים

ליאור חורש, צלם, זוכה בפרס ראשון בקטגורית תרבות ואורבניזם – תערוכת "עדות מקומית 2020", אוצר: אלדד רפאלי מתחם מידטאון, דרך בגין 144, תל אביב 22.1.2021-24.12.2020

"עדות מקומית", התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד, התחלות, 2003. מאז היווסדה מציגה תצלומים של צלמים/יות הפועלים באזורנו. השנה מוצגת התערוכה במתחם מידטאון בתל אביב. הכניסה ללא עלות.

 ברציו הזכייה נכתב: החוויה האנושית. בסדרה זו הופשטו המצולמים מסימני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש אל תוך מצבים המשקפים חוויית קיום חמקמקה, מנוכרת ומפתיעה, הנעה בין זהות, בדידות, ניכור, משמעות ובלבול. רחבי הארץ, 2018 – 2020  

מקום ראשון

בתערוכה מוצגים ארבעה צילומים, מתוך 35 עבודות שנעשו בהלך השנה האחרונה.

העבודות של חורש, בוגר מגמת צילום, ויצ"ו, חיפה עוסקות במספר סוגות: טבע מול תרבות, אמן/חברה, זהות אישית, מגדר/מיניות. סוגה חשובה, הטבע ה"פצוע", נופים שעברו שינוי, הפכו לחללים תעשייתיים, כמו במקרה של מפעל "איתנית" באזור העיר נהריה ובגליל המערבי, והשימוש באסבסט, זמן ניכר לאחר שהתוודעו להיותו חומר מסוכן ביותר, ופסולת האסבסט שהצטברה באזור.

omri

בצילומיו הוא מתייחס לניכוס תרבותי, לגישה שמערערת על קודים שגורים. שאלות על יחסים בין המינים, כוח. טבע וההתערבות/הפרעה בתוכו. ומציין: "יש לי עניין לבחון את הקונטרסט והחיבור בין נופים מתועשים ותעשייתיים לבין הגוף האנושי, השברירי והרך. זה חוזר בהרבה עבודות. חיבור בין אדם לבין הסביבה".

תמונה

בשיחה עמו מספר חורש על כך שהוא אוהב "לשחק" בתחום "הדמדומים" של המגדר. להעלות ספק ביחס למיניות ומגדר. שאלות שעולות באשר לכך וקשורות גם לעיסוק בזהות העצמית שלו. כך למשל, דמות המופיעה באחד הצילומים מעלה שאלה האם מדובר בגבר או אישה והייצוג שלו/שלה בנוף.

Leon 2

בהצהרת אמן מצוין: "בסדרה החוויה האנושית עברו המצולמים, מכרים אישיים של הצלם מחיי היום יום שלו, הפשטה מסממני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש לתוך סיטואציות מבוימות בקפידה, כמעין ניצבים בתיאטרון אבסורד אנושי שממנו משתקפת חווית הקיום החמקמקה, המנוכרת והמפתיעה.

מעשה אמנותי זה בוחן בעין ביקורתית וחוקרת שאלות של בדידות, ניכור, משמעות ובלבול".

 וכמו שמציין גדעון עפרת: "קיומיותו של האני הפרטי, שהיא תהליך ידיעתו האותנטית של האני את עצמו מקבילה לקיומיות של האני הקולקטיבי. זהות פרטית מקבילה לזהות החברתית, לידיעה עצמית חברתית, ובמילים אחרות: לתרבות.[1]

תודה לליאור על השיחה עמו והחומרים.


[1] גדעון עפרת, זהות, זיכרון, תרבות, מבחר מאמרים 2012-2008, ירושלים, הוצאת כרמל, 1988.

ורדה כרמלי, 'דימוי העומד בפני שינוי' פוטו ישראל, כיכר המדינה, תל אביב 21.11.2020-9.11.2020 PHOTO IS:RAEL

3. Placard

האמנית ורדה כרמלי מציגה בPHOTO IS:RAEL, צילומים של החוטונגים (אזורים עתיקים) בבֵּייְגִ'ינְג (פקינג), בירת הרפובליקה העממית של סין. התצלומים המוצגים בתערוכה הם דימויים אייקונים של בייג'ינג. כרמלי צילמה בשכונות חוטונג רבות ועיבדה עיבוד דיגיטאלי לשם יצירת תמונה במבט פנוראמי המאפשר לנו לראות את התמונה כולה; בעין המצלמה שלה היא חושפת את רוח המקום, את ההווי וחיי היום-היום רגע לפני התרחשות השינוי.

"בביג'ינג", מספרת כרמלי, "שימשו לי הבניינים החדשים שנבנו כבמה, הפלקטים שכיסו אותם כתפאורה ועוברי האורח לשחקנים המתנהלים ברחובות עירם בתוך הנוף המשתנה".

התצוגה בפסטיבל

דימוי עם הסבר 7. קולי

"הטרנספורמציה הדרסטית שאירעה בעיר בייג'ינג לקראת אולימפיאדת 2008 סקרנה אותי מאוד.

הגעתי לבייג'ינג באביב 2007 במטרה לצלם ולתעד את התהליך המתרחש בשכונות ה'חוטונג' העתיקות, בעלות מסורת, תרבות והווייה המיוחדות למקום מזה מאות בשנים.

בתקופת שהותי בעיר עברו רוב החוטונגים תהליך הריסה אינטנסיבי כדי להכשיר מקום לבניית מגדלי יוקרה שיקבלו את פני המבקרים הרבים בעיר.

במסע מרתק הנצחתי במצלמתי מקומות ואנשים לפני ובמהלך תהליך ההריסה, המפגשים היו מגוונים ולעתים אף נדרשה התמודדות מול צבא ומשטרה".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"תצלומי הפנורמה מורכבים מצילומים אייקונים שצילמתי בשכונות רבות ברחבי בייג'ינג, אשר צורפו וחוברו דיגיטלית לכדי יצירת תמונה רחבה, פתוחה ואלגורית של נופים אורבניים המציגים לצופה את פני המקום העתיקים ואורחות החיים המסורתיים, המדגישים צורת חיים שהוקפאה, עולם ישן שנשתמר עד ימינו אנו, רגע לפני ובזמן התרחשות השינוי".

בייג'ינג ידועה באוצרות האמנות שלה, בארמונות והמקדשים, הגנים והאוניברסיטאות שבה אשר מיצבו אותה כמרכז תרבות ואמנות בסין. וגם בשכונות – החוטונגים אשר נבנו בסגנון סיני עתיק. מרבית המבנים נהרסו עוד קודם  שהותה של כרמלי בעיר (שהות בת חודש בשנת 2007), שינוי מסיבי שעברה בייג'ינג עת גורדי שחקים מודרניים החליפו את המבנים והשכונות הישנות, וגם כחלק מהמאמץ של הקמת האצטדיון הלאומי "עין הציפור"[1] לקראת האולימפיאדה של שנת 2008 שנערכה בעיר.

4. Placard

5. Placard

כרמלי צילמה צילומים רבים וחיברה ביניהם חיבור אשר לא נראה לעין הצופה. אפקטים של אור וצל לא היו משמעותיים בצילומים אלו בשל מזג האוויר האפרפר (בשל זיהום האוויר). הצילומים, במקור במידות של 2.70 מ' X 0.50 מ', מוצגים בתערוכה בממדים מוקטנים יותר.

6. Placard

תודה לאמנית ורדה כרמלי על השיחה עמה, הטקסט והצילומים


[1]  ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A6%D7%98%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%99%D7%92%27%D7%99%D7%A0%D7%92

אנה פרומצ'נקו 245, אוצר: יאיר ברק, חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן, כניסה מרחוב אילת 33, סמטת שלוש 6, 11.9.2020 – שלהי נובמבר 2020 בקירוב

 

אל תערוכתה של האמנית אנה פרומצ'נקו 245, שם חידתי ומעורר סקרנות, הגעתי זמן קצר קודם לסגר הנוכחי.

בתערוכה, המוצגת בשני מפלסי חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן ומתייחסת לשבר ביחסי אדם/טבע, שלושה רכיבים:

בקומה הראשונה – מיצב וידאו מונומנטאלי, המוקרן בו זמנית על שלושת קירות החלל.

Anna_002 (1)

במפלס העליון – האובייקט והדימוי המצולם שלו – יציקות אפוקסי דמויות כוורות, בצד שלושה תצלומים גדולים של האובייקטים הפיסוליים של פרומצ'נקו. אוצר התערוכה יאיר ברק רואה בהם מיצב אחד, שלושה הדהודים חזותיים וחומריים של אובייקטים נעדרים.

Anna_001 (1)

P1012249

אתייחס תחילה, לעבודת הווידאו "החפיר", עבודה מפעימה ומתעתעת. מתעתעת, שכן לעיני, כצופה נגלו תחילה דימויים, שהזכירו לי דימויי מערה קמאיים, דימויים שאפפו אותי וגרמו לי לתהות, מהם, ולתחושה של ציפה/ניעה בה בעת, ומהי המציאות בה אני שרויה, סטטית/דינמית, אור/אפלה?

Anna_003

119485720_2640381022958635_2697205412345046943_n

דימויים אלה, שנלקחו ונוכסו מן הכוורות ששימשו לאמנית פתיח למחקר בן שנתיים, נושאים עקבות, עקבות של דבורים "שנכלאו", נטמעו בדפנות כוורת זו או אחרת, עקבות של חלוף הזמן, ומטעניו.

הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו.[1]  וכדבריה של פרומצ'נקו "אנו עוברים חוויה של הזרה ושל שינוי קנה המידה, לוח עץ של 50 סנטימטרים הופך לקיר של 10 מטרים בלי היכולת לזהות לאיזה מקום הגעת אליו".

119433448_2640381846291886_3492510546946043409_n

תחילת סיפור המעשה, מספרת פרומצ'נקו: "מאחורי הבית, בסוף הגינה הפורחת, עמדה לה ערמת הכוורות הישנות ששימשה לביום סדרת רשת של אחד מבניה, וחיכתה לפינוי המובטח. אחת עשרה כוורות ישנות נזרקו בחצר האחורית שלנו […] הקיץ חלף, הסתיו והחורף גם. הגיע האביב וערמת הכוורות עדיין לא פונתה. החלטתי לעשות מעשה, לא לחכות יותר לבני ולזרוק אותן בעצמי. ברגע שהרמתי את הכוורת הראשונה, הבנתי שנפל לידי אוצר מופלא. ברגע אחד התגלה לפניי מיקרוקוסמוס המקפל בתוכו את כל גלגוליו: בנייה, עשייה, פריחה דעיכה וכליה.

ובאחת, ערמת הכוורות העזובות הפכה לסובייקט, ל"נושא" שלי. התחלתי לחקור מקרוב את "טביעות הכנף" של נחיל הדבורים. פנים הכוורות הנטושות העידו על סיפור שלא סופּר, על היעלמות ושינוי. עולם בלתי מוכּר אך שלם".[2]

הדבורים והמשך קיומן בעולמנו, מעוררות שיח ניכר בעשור האחרון. צפריר רינת, מתייחס במאמריו ל"דו"ח מטעם האו"ם המתריע כי 75% מגידולי המזון בעולם תלויים בהאבקה על ידי בעלי חיים, רבים מהם בסכנת הכחדה. הבריאות שלהם קשורה באופן ישיר לרווחה שלנו".[3]

ברק, אוצר התערוכה מציין: "הדבורים היו מאז ומעולם מוקד משיכה ואיום, כלי כלכלי ואקולוגי וגם מושא למיתולוגיות ולהתייחסויות סימבוליות. ככלל, בעלי החיים היו לאורכה של ההיסטוריה מושא מרכזי לפולחן, לניצול ולמחקר".[4]

בקומה העליונה מוצגות יציקות אפוקסי בצד צילומים.

במרכז החלל מוצבות יציקות אפוקסי דקות ושקופות דמויות כוורות. ביציקות אלו המוצגות על כנים שקופים יש לאור העובר דרכן תפקיד משמעותי, כשם שלעקבות הזמן המצויים בהן.119443436_2640382032958534_8900357118069405097_n

אנה פרומצנקו,החפיר, 2020, הדפסת דיו פיגמנטי

בשלושת התצלומים, ייצוג של יציקות האפוקסי, ערמה האמנית כוורות זו על זו כמעין מבנה אדריכלי. בצילומים מופיע הדהוד למספר 245: "קראתי לתערוכה 245 על שם הכוורת שמצאתי ואותה חקרתי וצילמתי במשך שנתיים. המיספר מספר לנו את סיפור המישטור והתיעוש של הדבוראות בעולם. הכנסת החלות לתוך הכוורות התעשייתיות דומה לגידול העופות והבקר הברוטלי. גון ברג'ר כתב שהיחס לבעלי החיים הטרים (השפיעו במידה רבה) את היחס לבני האדם. בסופו של התהליך, גורס ברג'ר, הוא הפיכת החיות ובני האדם ליחידות מבודדות של יצרנות וצריכה".[5]  P1012249

P1012249

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.[6]

היעדרן של הדבורים ממרחב הכוורות מוחשי בעבודות. היותן בגדר נוכח/נעלם מופיע כאמור כעֲקֵבוֹת בעבודת הווידאו כשם שבעבודות בחלל העליון.

בימים המורכבים של הסגר הראשון והשני, ניתן היה לראות איך מערכות אקולוגיות בטבע מתחילות להשתקם ולשגשג; אוויר צח, להקות ציפורים, בעלי חיים (תנים ואחרים) האוזרים עוז ומגיעים לחצרות הבתים. נראה שהטבע דורש מאיתנו – אתחול והתכווננות מולו.

תודה לאנה פרומצ'נקו על השיחה עמה, ועל המידע

[1] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.

[2] טקסט של האמנית.

[3] צפריר רינת, הדבורים נעלמות והסכנה לגידולי המזון גוברת", הארץ, 2.3.2016, https://www.haaretz.co.il/science/.premium-1.2869720 ; צפריר רינת, דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ, הארץ, 6.5.2019, https://www.haaretz.co.il/news/world/.premium-MAGAZINE-1.7209222

[4]  ציטוט מטקסט התערוכה

[5] ציטוט נוסף מופיע בטקסט התערוכה מידי האוצר יאיר ברק. ג'ון ברגר, :למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, תל אביב: הוצאת פיתום, 2012.

[6] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19.

קוראת לאלה, אוצרות: קורל דביר ומיכל סבר, מוזיאון בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, פתיחה מחודשת יוני-נובמבר 2020

IMG_20200617_130208
מבט אל עבודתה של מרים כבסה

בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!

בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגותהסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".

ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.

האמניות המשתתפות בתערוכה:
חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss.

בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.

המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.

קיאן-מתוך-״חדר-משלי-״-2019.-תמר-קרוון
תמר קרוון

מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".

IMG_20200617_124640
מרים כבסה מסבירה על עבודתה

מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]

IMG_20200617_124945
מאיה אגם

אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.

אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי

מתייחסת כאן לאמניות נוספות:

רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.

מדוזה-רותם-לבל--628x1024
רותם לבל

רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.

עותק של רונית פורת , ללא כותרת, 2019
רונית פורת

רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.

IMG_20200617_130505
רני ששון

רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".

העבודות המעוררות איזכור לבשר "חי" ולגופניות, פתייניות ומרתיעות כאחד. שפע ועושר בצד אנלוגיה לקמילה ולארעיות.

עותק של roni landa-3
רוני לנדה

IMG_20200617_133051
מבט אל עבודותיה של רוני לנדה

שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.

שגית-זלוף-נמיר-מתוך-״אישה-יושבת-״-3
שגית זלוף נמיר

IMG_20200617_130438
כרמי דרור

 

לכו לראות!!!

 

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99

בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה

בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.

סולידריות כדרך פעולה, תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת סבטלנה רינגולד, 21.12.2019-20.6.2020

"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

IMG_20191219_115055.jpg
אייריס קנסמיל

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

IMG_20191219_132201.jpg
אייריס קנסמיל

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

IMG_20191219_130837.jpg
שירלי סיגל

 

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

-2 11.jpg
רעיה ברוקנטל

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

IMG_20191219_130801.jpg
ארהמאיאני פייסל

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.

 

 

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

תערוכת 9 קירות אמן, מקום לאמנות קריית המלאכה, אוצרת דליה דנון 13.6.2019-29.6.2019 בתערוכה: אורה בריל | איילת ריזה | אנה פרומצ׳נקו | גילי נתן | הילה ליזר בג׳ה | זיוה כספי | מאירה פורת | נעה רז-מלמד | סיוון כהן

 

בתערוכה תשע אמניות ואמן, כל אחת ואחד בכתב היד הייחודי לה/ו.

אורה בריל מספרת שהמרחב אותו היא חוקרת למעלה מעשור הוא מופשט. בעבודה יש מעבר מדימויים שהחלו בתחילה כסולם גשר, חוט או חבל נעשו במהלך הזמן קונקרטיים ומוגדרים יותר, ומזכירים כיום דמות אדם, בית, בור ועץ. בתוך תבניות נוף בסיסי זה, מופיעות התמורות במרכיבי השפה האישית שלה, במסלול שונה מן המוכר והמקובל : מהמופשט אל הראליזם.

"העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. הבית הנוטה, הקירות החשופים, דמויות שמבען אימה, תימהון או אדישות…"

זיוה כספי – שפת הציור של כספי גיאומטרית, צבעונית ושטוחה. באמצעותה מתרגמת האמנית סיטואציה, נושא או זיכרון, והופכת אותם למציאות ציורית עצמאית ומדויקת/

הציורים הם חלק מסדרת עבודות – "פינוי/בינוי" ועניינם הבית או היעדרו, תחושת הפליטות והתלישות החברתית והאישית כאחד.

הציורים מעוררים אמביוולנטיות באשר למתרחש בהם – פנים/חוץ – מהו מקום ההתרחשות? זיכרונות אישיים; חלון, פוזיטיב/נגטיב באחד הציורים מפה לבנה או שמא דמות?

אנה פרומצנקו – סדרת הדפסים -מחווה לי"ח ברנר. פרומצנקו מספרת שאחד ממשפטי המפתח בספר "מסביב לנקודה" של י"ח ברנר מהווה מקור השראה לסדרה זו. המעבר מהשטעטל למצב של חילון והרצון לבנות עולם, תרבות ושפה חדשים.

הצילומים צולמו מהאייפון – בעת ביקור בפורטוגל – קירות בתים, טירות, כנסיות הנושאים הד לימים עברו; עקבות הזמן החולף, הקירות המתפוררים, שרידי פרסקו המבצבצים פה ושם., גרפיטי וחריטות.  את הצילומים הדפיסה על נייר יבש המעניק תחושת חומריות.. והצילומים המעוררים "אשליה" מרחוק של מעין ציור, ואכן האמנית מזכירה שכשראתה את הקירות חשבה "אני רוצה לצייר זאת…"

העבודות הנדמות לציור, ונעות בין מופשטת, scratching ואזכור להוד ולגדולה שאפיינו את פורטוגל, omni potent, ממלכה אדירה בימים עברו ולעקבות אלו שהותיר ועולל הזמן…

הילה ליזר בג'ה – בעבודת הווידיאו נראית דמותה ש יוקו אימזייקה, רקדנית יפנית המתגוררת בישראל עמה ליזר בג'ה משתפת פעולה, משוטטת כאישה צעירה שזרותה ניכרת בין עיי החורבות צופה אל האופק, מחפשת את הדרך.IMG_20190626_144657.jpg

האמנית מספרת שעבודות הווידאו "מצפה" והציור "קריסת מעמד הביניים" נוצרו בשנת 2015, בעקבות רזידנסי במצפה רמון בהאנגר להקת המחול "אדמה" של ניר בן גל וליאת דרור.

אזור מצפה רמון המדברי נע בין הוד קדומים לבין אזור הנתפס כפריפריאלי ולימינאלי – בין לבין. בשיטוטיה במקום נגלה לליזר בג'ה אתר נטוש, ובו שרידי ערמות אבנים, זכר למפעל שהיה ונסגר. היתה בכך תחושה של חזרה אחורה בזמן אף שהשכבות הארכיאולוגיות שנגלו לכאורה, נושאות מטען שנים קצר (תחילת שנות האלפיים).

נעה רז מלמד – "הרישומים המוצגים כאן מהווים סוג של זרם תודעה. הדימויים צצים חלקם בעקבות נפילת המבט על עצמים או תמונות בסטודיו, חלקם צצים ממחשבה חולפת".  מגע העיפרון על הדף והתנועה הם המפעילים את הציור. בדרך זו מתהווים מאפיינים כמו דימוי, קו וכתם, אליהם היא מגיבה.

עולם התוכן של רז מלמד קשור לרקע הקיבוצי שלה, לחקלאות, ציוויליזציה ומיתולוגיות שונות.

סיון כהן – סמלים וארכיטיפים קדומים המוצגים בתמצות, מהווים בסים לעבודותיה  של כהן. "מתוך שאיפה לרוחני, לניתוק מן החומר, אני מנסה לברוא עולם אותו אני מוליכה אל מקום בראשיתי, קדום…"

כהן נוהגת לצייר בשעות הבוקר המוקדמות. הלילה, השתנות האור ומראות שמיימיים חודרים לציוריה.

איילת ריזה – מתמקדת בתערוכה זו בציורי נופים, מהלך המסכם תקופת בת חמש שנים בה התגוררה ביפו. "העבודות משקפות את הרשמים שלי מן המקום על כל צבעיו, צורותיו וסגנונו, ומהוות ביטוי של נופים פנימיים, אקספרסיביים, שם מתרחשת העלילה התיאטרלית של הדמויות".

מאירה פורת – מסע בערפל

IMG_20190626_144958.jpg

וההפתעה – גילי נתן – נתן אוטודידקט,  מציג סדרת רישומים על מצעים שונים אותם מוצא במקומות שונים כמו כריכות ספרים, קרטונים, נייר עטיפות ועוד. אינו משתמש בדפי ציור או בדים שנועדו לכך.

ציוריו אקספרסיביים ומביעים מצבי רוח שונים , סערות נפש ובעיקר אינטואיטיביים. נתן משתמש בטכניקות שונות ומגוונות כמו קולאז'ים, רישומים וצבע.

 

תודה

לאנה פרומצנקו ולזיוה כספי על השיחה עמן

תודה לדליה דנון על המילים על גילי נתן.

תודה כתמיד לגלריה ולמידע.