סְפֶרָה Sphere מירב הימן ואילת כרמי, תערוכה, גלריה שכטר, מרכז נווה שכטר, אוצרת שירה פרידמן 13.4.2018-27.5.2018

התערוכה סְפֶרָה פרי שיתוף פעולה זו הפעם השלישית[1] של מירב הימן צלמת ואמנית וידיאו ואילת כרמי, ציירת, מוצגת בגלריה שכטר,  מרכז נווה שכטר, תרבות ואמנות יהודית עכשווית.

בתערוכה המבקשת לבחון את המינוחים "זמן", "זמן נשי", "זמן גברי", מעגליות, נשיות, יחסי כוח והיררכיה, נחשפים הצופים הנכנסים למרחב הגלריה לקול ולדימוי בסרט ווידיאו המוקרן על הקיר. מקהלה בת חמש נשים חן, סמירה, עינב, נעם, אלמה משמיעה יצירה "תלויה בזמן" Time specific, אשר נוצרה בתגובה על מצוות "ספירת העומר". הנשים המוצגות על רקע של חממה נעות ומסתובבות על מתקן שנבנה עבורן.

IMG_20180720_105302.jpg

"ספירת העומר" מתייחסת למצווה שמקורה בספר ויקרא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה". ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז. ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין חגי האביב היהודיים: פסח ושבועות.

על היצירה סְפֶרָה  והקשרה בזמן, זמן נשי ושיח פמיניסטי, כותבות האמניות הימן וכרמי: היצירה נוצרה כמענה להדרת נשים מן המצווה, ותוך כדי התייחסות לתופעה של הדרת שיר נשים במרחב התרבותי הישראלי כיום. כמו ב"ספירת העומר", כל אישה מבין הנשים השרות, משלימה ארבעים ותשעה סיבובים תוך כדי ספירה מ-1 עד 49 בשפות עברית, ערבית, אמהרית ואנגלית. המנגינה שהן שרות מבוסס על "מוזיקת הספירות" – התייחסות לאמונה שרווחה ביוון העתיקה שגרמי השמיים – השמש, הריח והכוכבים משמיעים צלילים תוך כדי תנועתם ברקיע. על בסיס אמונה זו יצרה המלחינה מעיין צדקה את 'שירת הספירות' שבפי הדמויות.

IMG_20180720_105237.jpg

המקום בו מתרחשת שירת המקהלה הינו מקום מגונן המצוי מעבר לזמן הרגיל. בספרה זאת מתרחשת ספירת הנשים, המעלה על הדעת הן את הקשר לעולם הביולוגי הנשי ואת העולם שמסביב. בנשים השרות ניכרים בבירור אותות המאמץ, ההתמודדות עם הספירה והשירה תוך כדי הנעת הגלגל".[2]

על הגלגל[3] שנבנה כחלק מהפרויקט בן שלוש השנים, מורכבת מצלמה. הנשים מסובבות עצמן בעזרתו, ותוך כדי כך שרות, פעולה הדורשת מאמץ ניכר בצד מיומנות ווקאלית. המצלמה, מתעדת את המסע שעוברת כל אישה בעת הסיבוב והספירה. הנשים מוצגות על רקע חממה במעין אנלוגיה לרחם מקיף ומגונן. מקום המאפשר את שירת הנשים ללא כחל ושרק.

מושג הזמן, זמן כתודעה שבאמצעותה מייצרים סדר חברתי, נורמות, משטור ואבחנה בין "זמן נשי" לבין "זמן גברי" עומד בלב היצירה. האמניות  מבקשות לבחון את מושגי הזמן המעגלי המיתי המיוחס לעתים ל"זמן הנשי" ואת הזמן הלינארי, ההיסטורי והרציונלי המיוחס לעתים ל"זמן הגברי" במרחב נשי אוטונומי כחלק מתהליך אקטיביסטי תרבותי נשי.

הימן וכרמי מתייחסות למשמעות הדואלית של המילה סְפֶרָה ביוונית עתיקה; מחד, מובנה כדור, ומאידך מסמלת אזור שבו מתרחשת פעילות מסוימת. ועל כך הרציונל של היצירה: הסְפֶרָה המוצגת בתערוכה היא סְפֶרָה נשית, שאינה אוטופית, שכן במרחב הציבורי יש לאפשר לנשים להיכנס למרחבים טקסיים, להשתתף ולהשפיע.

יש לציין שיש המפרשים מצווה זו כ"מצוות עשה שהזמן גרמה" ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. הדעות חלוקות באשר לכך ואזכיר דעה אחת, דעת הרמב"ן  שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.[4]

בעבודת החלון, דרך יפו, מוצגות שתי מדעניות זהות בפעולת מדידה. הן יוצרות תמונת מראה בלבן/שחור בעודן ניצבות על גבי שעון אסטרונומי עתיק יומין. הדמויות מוצגות בתוך טבע המהדהד באופן שונה לכל אחת מהן. אדם, חי ופאונה חוברים יחדיו בעבודה זו היוצרת אנלוגיה לעבודת ויטראז'. ענפי הצמחייה וציפור חודרים ודוקרים את הדמויות. פנים וחוץ הופכים לישות אחת; החוץ – חודר אל הפנים ומשתקף בקרני שמש המגיעות המטילות צללים על רצפת הגלריה ומשנות את מהלך היצירה במהלך שעות היום. מכאן שמושג הזמן המסומל באמצעות השעון, אך גם באמצעות האור והחושך, קרני השמש והצללים המסמלים מישכה של היממה, בא אף הוא לידי ביטוי ביצירה זו.

IMG_20180720_105341.jpg

IMG_20180720_105406.jpg

עבודה נוספת, מוצגת בחלל הקטן והיפהפה המאזכר קפלה.

IMG_20180720_105437.jpg

בשיחה עמה, דיברה כרמי על חשיבות הצגת היצירה שהמוטיב המרכזי שבה הוא שירת הנשים במרכז נווה שכטר, המזוהה עם זהות יהודית".

תודה לאילת כרמי על המפגש ועל הטקסט

[1] הימן וכרמי עובדות יחדיו על פרויקט גדול שנקרא "שביל ישראל"; התערוכה הנוכחית הינה חלק מהפרויקט.

[2] מטקסט התערוכה

[3] הגלגל בעבודתן של הימן וכרמי, העלה בראשי מחשבות על קתרינה הקדושה מאלכסנדריה או בשמה האחר קתרינה הקדושה של הגלגל (גלגל העינויים שעמו היא מזוהה בנצרות).

[4] חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג, ספירת העומר, ויקיפדיה;  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8

 

רוני סתר, מה שהיה ומה שעשוי היה להיות, תערוכה, הגלריה העירונית רעננה, אוצרת ארנה פיכמן 12.5.2018-14.7.2018

35064493_1709995692410584_5196807787031560192_n
אתרי העיר ברלין ורחובותיה מעניקים השראה ליצירתה של רוני סתר. המסע אותו עורכת רוני סתר הוא אל ברלין של תקופת רפובליקת ויימאר 1918-1933 שתוצאותיו סדרת עבודה גדולה, אשר הוכנה בהשראת ספרי הילדים של הסופר הגרמני אריך קסטנר: "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון; "35 במאי"; "אורה הכפולה", ובנוסף הספר "ברלין- אלכסנדרפלאץ" של הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין.
רוני מנכסת סצנות מספרים אלה שנכתבו בתקופת רפובליקת ויימר ומציגה אותן במדיות שונות – רישומים בחריטה ידנית על גבי שקף משולבים לעתים בהדפסות בתלת ממד של דמויות ואלמנטים נוספים; שילוב של צילום ורישום; רישומים עשויים באופן ידני אותם היא סורקת אל תוך הצילום. העבודה היא מאוד "ידנית" שכן רוני פוצעת לעתים את האמולסיה באמצעות כלי עזר – כלי חרט, מברגים כך שנוצרת צבעוניות שיש בה את הזהוב. את הצילומים רכשה רוני מארכיונים בגרמניה, ויש כאלה שצילמה בעצמה.
35164879_1709995699077250_6652140765038247936_n
אורנה פיכמן, אוצרת התערוכה: "מן הנכון להתייחס לעבודותיה של סתר תוך בחינת סגנונן, בחירת צבעוניותן והקשרן לפן הכלכלי-חברתי-תרבותי-אמנותי של ברלין (וגרמניה בכלל) תחת רפובליקה ווימאר כפי שתועדו בדפי ההיסטוריה… ברלין של ילדים עניים, ברלין של ילדי עשירים, מבוגרים המנסים לשרוד במשברי הזמן והחיים, את כולם תקפיא רוני סתר ביצירותיה. אל כולן היא תכניס את האווירה הנכונה של אותם הימים בעיר שחלפו ועברו. אותם גיבורי הספרים יהפכו, עם השנים, להיות אלה שעיצבו והשפיעו על ילדותה ובגרותה".

וכך ברלין של מעלה ומטה – עושר ועוני, בורגנות בצד דקדנטיות, את הכל מקפיאה רוני סתר ביצירותיה. ואל כולן היא מכניסה את האווירה האופיינית לברלין באותם ימים.

תודה לארנה פיכמן על קטלוג התערוכה, תודה לרוני סתר

31961599_1954450427962152_7954220354916843520_n (1).jpg

אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

התנועה הלומוגרפית חוגגת 25 שנה תערוכה: בית אריאלה 16.11.2017-30.11.2017

1216x822x1.jpg
Lomography.com

לומוגרפיה, היא תנועת צילום בינלאומית המוקדשת ליצירתיות ומציאת דרכים חדשות לצלם ולתעד את החיים בעזרת מצלמות פילם מיוחדות עם סרטי צילום נדירים ואביזרים מיוחדים אשר מפתחים את החוש ההרפתקני בכל אחת ואחד מאתנו.
הכול התחיל כששני סטודנטים אוסטרים יצאו לטייל בפראג עם זוג מצלמות מסוג LC-A אשר יוצרו בשנות השמונים בברית המועצות. השניים תיעדו את הטיול שלהם כשצילמו מהמותן ולא ייחסו חשיבות רבה לאיכות התמונות. כאשר פיתחו את סרטי הצילום, התקבלו תוצאות מדהימות, והם החליטו להקים את התנועה הלומוגרפית.

2_1232175_mjaa.jpg
מאיה יעקובי
2_1222567_fufoo.jpg
כרמל כץ

השנה, התנועה הלומוגרפית הבינלאומית חוגגת 25 שנים להקמתה בתערוכה מיוחדת מסוגה שתתקיים בספריית בית אריאלה בת"א.
התערוכה תתקיים כקיר לומוגרפי, בו יוצגו 76 צילומים מישראל ומס' מדינות נוספות, בשכפול של 21 הדפסות מכל צילום, זאת אומרת 1596 תמונות סה"כ! ובמקביל, יוצגו קירות לומוגרפיים נוספים ב196 מדינות שונות בעולם.

הקיר יורכב ע"י פעילות ופעילים מהתנועה הלומוגרפית הישראלית וחובבי אמנות וצילום.

בית אריאלה, הפתיחה: 16.11.17 – חמישי הקרוב – שעה 19:30

1216x821x1 (1).jpg
Lomography.com

.

4 תערוכות צילום, ציור, מיצב, הגלריה העירונית לאמנות בית גורדון-לונדון ראשון לציון

יצאנו לראשון! ראשית, "שאפו"! על עבודות השיחזור המדהימות שנעשו במתחם המוזיאון העירוני, בבית גורדון לונדון, ומסביב, בהחלט מרהיב.

ועתה לתערוכות- בבית גורדון-לונדון מוצגות 4 תערוכות המייצגות מספר עולמות – ציור, צילום, מיצב + עבודת וידיאו ומייצגות ארבע אמניות ואמנים – אלדד מנוחין ועומר יאיר, רותם ריטוב, לאה טופר, גידי סמילנסקי באוצרותה של אפי גן.

לאה טופר, 'קמילות' – ציורים בפורמט גדול, בצד פורמט קטן. שלושת הציורים הגדולים על בד מייצגים טריפטיך ובו ייצוגי פרח הקאלה אותו פרח לבן ויפהפה שכאן מוצג בהקבלה לקריסת הגוף, לחלופיות הזמן ולמה שהזמן מעולל.

P70610-185757.jpg

בעבודות בפורמט קטן על נייר מציגה טופר כף יד בתנוחות שונות. לצייר כפות ידיים, זו משימה לא פשוטה. במאות 16-17 היו אמנים שזו היתה אומנותם, וטופר עושה זאת באופן מרגש. היד המושטת  אל פנינה -הפנינה כייצוג של הבתולה מריה, של טוהר ושלמות.

18424101_10155332007614181_1379192740220945143_n

P70601-122802

רותם ריטוב, 'עדהלעד', מיצב, עוסקת בקבר שייח מקומי כמרחב מייצג של המזרח התיכון. המיצב משלב מבנה עשוי יריעות שקופות למחצה יחד עם הקרנת וידיאו ובו ייצוג של עין סימן ל'עדהלעד' וסאונד המהדהד למיים מחלחלים.

המיצב מופיע מנותק ממקום ומזמן, ודימוי העין הגדולה הצופיה מעל משתף/לא משתף את הצופה, במעין אנלוגיה למישל פוקו ולספרו "לפקח ולהעניש" ולעין הצופה מעל תמיד ויודעת הכל.

P70601-123412.jpg

P70601-122521.jpg

גידי סמילנסקי, 'נגלה כסוד', ציור באנלוגיה לציור – ציור שנעשה במיוחד לחלל הגלריה, דיוקן עצמי המצויר משני צדדיו ובו דימוי כפול וטורדני המצוי בגבול דמדומים בין סדר לאי-סדר, ותהיה מצד הצופה באשר למתרחש.

P70610-185950.jpg

העבודות של ואלדד מנוחין, עומר יאיר, סטודיו 'אבו סורא' – צילום, עוסקות בטכניקות צילום אבודות ושימור ושחזור תהליכים.

אירוע 'מדברן' הוא אירוע הנחגג במדבר בארצנו מזה מספר שנים (בעקבות פסטיבל Burning Man הנערך מדי שנה בנבדה, ארה"ב) האירוע הישראלי מושך אליו קהל צעיר ורב. בשנה שחלפה יצאו אלדד מנוחין ועומר יאיר- שני צלמים צעירים בוגרי בצלאל אל האירוע על מנת לצלם ולהדפיס עבודות צילום, תוך כדי שחזור שיטות צילום והדפסה שכמעט חלפו מן העולם. הפרויקט מוצג בגלריה באופנים שונים: קופסאות אור המציגות נגטיבים, הדפסות גדולות, הדפסות כסף.

3999357355P70601-123632.jpg

 

הכדור הפורח, פארק הירקון

P70408-104731_1.jpg
כדור פורח, פארק הירקון

אדוארד מנה, הכדור הפורח, 1862.jpg

Eduard Manet, Hot-air balloon seen amongst crowd of figures in street. 1862 Lithograph

© The Trustees of the British Museum

הונורה דומייה,נדר מרים את הצילום למעלת אמנות, לה בולוורד, 25 במאי 1862,ליטוגרפיה, 27.2X22.2, ב,נ,

"Nadar élevant la Photographie à la hauteur de l'Art" (Nadar elevating Photography to Art). Lithograph by Honoré Daumier, appearing in Le Boulevard, May 25, 1863, The Met    http://www.metmuseum.org/art/collection/search/36420

הכדור (הבלון) הפורח מופיע לעתים קרובות בשמיה של צרפת משלהי המאה ה-18. נדאר הצלם, הקריקטוריסט והעיתונאי הפריזאי עלה לראשונה לשמיים בכדור פורח  בשנת 1857 על מנת לצלם תמונות מהאוויר.  מספר שנים לאחר מכן החליט נדאר לבנות כדור פורח משלו. הצילומים שצילם שמשו השראה לאמנים כאדוארד מנה, קלוד מונה, אוגוסט רנואר, קמי פיזארו ואחרים. יש לציין שצלמים נוספים צילמו את מראות פריז במקביל אליו (א. לאמי, היפוליט ז'ובין ועוד)

ב-1862, מנה צייר כדור פורח בחגיגה בגני הטיולרי כנושא של אחד מתיאוריו הראשונים החשובים את פריז המודרנית; ובאותה שנה  חיקה סוג פופולרי של הדפס של כדור פורח, זה שהציע טיסה מעל פריס עם מונמנטרה מרחוק.

היום בעת הליכה בפארק הירקון ראיתי את הכדור הפורח, ומיד עלו בזיכרוני הדימויים המוכרים של נדאר ושל אדואד מאנה ופליקס טוריני בעקבותיו, וכמובן נזכרתי בשרל בודלר ובוולטר בנימין מאוחר יותר ובשיח שלהם על ה-flaneur (המשוטט).

נדר,בלון פורח

נדאר, הכדור הפורח, שנות ה-60 של המאה ה-19 בקירוב

https://en.wikipedia.org/wiki/Nadar_(photographer)

 

Georgia O’Keeffe: Living Modern, תערוכה במוזיאון ברוקלין, ניו יורק

download.jpg

Ansel Adams, Georgia O’Keeffe, Carmel Highlands, California, 1981. © 2016 The Ansel Adams Publishing Rights Trust

03OKEEFFEJP5-superJumbo.jpg

O’Keeffe in a 1929 gelatin silver print by her husband, Alfred Stieglitz.CreditALFRED STIEGLITZ; National Gallery of Art, Washington, D.C., Alfred Stieglitz Collection

03OKEEFFE-master675

“Georgia O’Keeffe: Living Modern” at the Brooklyn Museum pairs the artist’s clothes, like these from the 1920s and ’30s, with paintings that reflect a similar aesthetic.Credit2017 Georgia O’Keeffe Museum/Artists Rights Society (ARS), New York; Linda Rosier for The New York Times

תערוכה זו מציעה התבוננות חדשה על ג'ורגי'ה או'קיף, האמנית האמריקאית האייקונית. המלתחה הייחודית של ג'ורג'יה א'וקיף מוצגת בתערוכה בהתאמה עם ציורים וצילומים שנעשו במהלך הקריירה שלה, ומציעה חקר ממוקד של הפרסונה המודרניסטית שאו'קיף בנתה לעצמה באמצעות השמלות שלה, האמנות שלה, וסגנון החיים המתקדם והעצמאי שלה. בנוסף לציורים ופריטי הביגוד, התערוכה מציגה צילומים של אוקיף ושל הבתים שלה שצולמו ע"י אלפרד שטיגליץ, אנסל אדמס, אני לייבוביץ, פיליפ הלסמן, יוסוף קארש, ססיל ביטון, אנדי וורהול, ברוס וובר ואחרים.

התערוכה מאורגנת בסקציות המתחילות משנותיה המוקדמות, כשאו'קיף יצרה סגנון ביגוד ייחודי ובעל חותם משלה, התייחסות לשנותיה בניו יורק, בעשורים של 1920 ו-1930, כשהפלטה בשחור ולבן שלטה על מרבית אמנותיה ובגדיה, ועד לשנותיה המאוחרות בניו מקסיקו, כשאמנותה ובגדיה השתנו בתגובה לצבעים האופייניים לנוף הדרום מערבי. הסקציה האחרונה חוקרת את התפקיד העצום שהצילום שיחק בהמצאה מחדש של האמנית את עצמה בדרום-מערב, כשדור צעיר יותר של צלמים/ות בא לבקר אותה, והאופן שבו גיבשה את הסטטוס שלה כחלוצה של מודרניזם וכאיקונה בעלת סגנון אנדרוגיני ועכשווי.

יש לציין שאו'קיף שלטה שליטה מלאה על הפרסונה הציבורית שלה, ודחתה קריאה פמיניסטית של ציורי הפרחים שלה כואגינות, ונמנעה מהתווייתה כ"אמנית אישה".

3 במרץ – 23 ביולי, 2017

Georgia O’Keeffe: Living Modern is organized by the Brooklyn Museum, with guest curator Wanda M. Corn, Robert and Ruth Halperin Professor Emerita in Art History, Stanford University

The accompanying book is supported by the Wyeth Foundation for American Art and the Carl & Marilynn Thoma Art Foundation, and is published by the Brooklyn Museum in association with DelMonico Books • Prestel

Mendelsohn, M.(2017, February 28) Re: How Georgia O'Keeffe Styled Her Iconic Self-Image. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-georgia-okeeffe-created-iconic-androgynous-style

https://www.brooklynmuseum.org/exhibitions/touring/georgia_okeeffe_living_modern