אנה בירמן: תקריב  אוצרת: רז סמירה, 5.8.21 -20.11.21 התערוכה מוצגת בגלריה פליציה בלומנטל, האגף ע"ש מרק וגבריאלה ריץ', הבניין הראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות.

במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת תערוכת יחיד ראשונה בישראל לצלמת אנה בירמן. התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות פורשת את עבודתה הייחודית עם למעלה ממאה הדפסות מקוריות של תצלומיה, בהן עבודות מהאוסף של משפחת האמנית, הנחשפות לראשונה בפני הציבור הרחב, של בירמן, מהחשובות בצלמי/ות האוונגרד של המאה העשרים.

אוסף משפחת בירמן

התערוכה נערכת בשיתוף פעולה עם קרן אן ויורגן וילדה, אוסף הציורים הממלכתי של בוואריה, מינכן, ובתמיכתם המחקרית

אֵנֶה בירמן (1898–1933), צלמת אוטודידקטית יהודייה שפעלה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, השתמשה במצלמתה כאמצעי לביטוי אמנותי מודרני ואוונגרדי מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים ואילך.

אוסף משפחת בירמן
אוסף משפחת בירמן

כיום היא נחשבת לדמות מרכזית של ״הצילום החדש״ – סגנון צילום שהיה חלק מאסכולת האמנות ״האובייקטיביות החדשה״, שעלתה בגרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים כתגובת־נגד לאקספרסיוניזם. מגמה זו התאפיינה בעיסוק א-סנטימנטלי במציאות ובהתמקדות בעולם התופעות האובייקטיבי, בניגוד לנטיות הרומנטיות או האידיאליסטיות יותר של האקספרסיוניזם.

אוסף משפחת בירמן

פעילותה כצלמת נמשכה רק שנים ספורות, ואף שלא פעלה במסגרת קבוצות אוונגרדיות או במרכזי אמנות והייתה נטולת הכשרה אמנותית פורמלית, זכתה יצירתה של בירמן להכרה נרחבת עוד בחייה. מ־1929 ואילך הוצגו תצלומיה בכל תערוכות הצילום המודרני הגדולות בגרמניה ומחוצה לה, ופורסמו במגזינים בינלאומיים לאמנות ולצילום. עבודותיה שבו ונחשפו לציבור ב־1987, בתערוכה מקיפה במוזיאון פולקוואנג, אסן, ומאז הן מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. דווקא בישראל, שבה חיים צאצאיה, היא אינה מוכרת ויצירותיה טרם הוצגו לקהל הרחב. התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, אנה בירמן: תקריב, היא התערוכה הראשונה שלה המוצגת בארץ, ומוצג בה מנעד נושאים – דיוקנאות, צילומי טבע ועוד.

ביוגרפיה – בירמן נולדה בעיר גוך שבגרמניה למשפחה יהודית אמידה. בגיל 22 נישאה להרברט יוזף בירמן ועברה לגור עמו בעיר גֵרָה. לבני הזוג נולדו שני ילדים: הלגה וגרשון (גרט). לאחר הלידת הילדים, החלה בירמן לצלם כתחביב, בעיקר את ילדיה ואת סביבתה הקרובה, והמשיכה בכך עד שהתבססה כאחת מהאמניות המרכזיות של "הצילום החדש" בגרמניה.

אוסף משפחת בירמן

הצילומים מאופיינים בהתמקדות בפרטים, זוויות צילום דינמיות, משחקי אור וצל חדים, קומפוזיציות מופשטות וקונסטרוקטיביסטיות, וטכניקות צילום ופיתוח ייחודיות. נקודת המוצא היא תמיד בהקבלה להווי החיים היומיומי– המטבח, חדר העבודה, הגינה וכדומה.

אוסף משפחת בירמן

היכולת הצילומית של בירמן היא להתמקד ולקרב דברים זרים ולתת להם זווית ראיה אינטימית. בעודה מרחיקה דברים מוכרים והופכת אותם למופשטים ומשונים. יש לציין שגם כשהאיום על חיי היהודים בגרמניה נעשה מוחשי יותר ויותר, המשיכו תצלומיה של בירמן להתמקד בסביבתה הקרובה ולא עסקו כלל בסוגיות הקריטיות של העולם שמחוץ לכותלי הבית.

אישה ישנה בחול, אוסף מוזיאון פולקוואנג
פונקיה 1926, אוסף אן ויורגן וילדה

הקריירה המבטיחה של בירמן נקטעה עם מותה ממחלה בגיל 34, ב-14 בינואר 1933, כשבועיים לפני מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה ובטרם החלה רדיפת היהודים בידי משטרו. אך היא הספיקה להעמיד גוף יצירה מגוון וגדול, הכולל קרוב ל-3,400 תצלומים. מרבית ההדפסות והתשלילים שלה אבדו לאחר שהוחרמו בידי הוורמאכט בעת שהיו בדרכן לישראל עם מטען המשפחה לאחר מותה. בעקבות ההגירה הכפויה של המשפחה מגרמניה בשנות השלושים, פגעי השואה ולאחר מכן שנות המשטר הקומוניסטי במזרח-גרמניה, שרדו רק כארבע-מאות הדפסות מקוריות של האמנית – והתערוכה הנוכחית מקבצת רבות מהן.

אישה עם מונוקל 1929-1928, אוסף אן ויורגן וילדה

התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות מבוססת על התערוכה הנרחבת "אנה בירמן: אינטימיות עם הדברים" (2019) שאצרה ד"ר סימונה פרסטר מתוך אוסף קרן אן ויורגן וילדה באוסף הציורים הממלכתי של בוואריה, מינכן. כמו כן, היא כוללת עבודות של בירמן מתוך אוסף התצלומים של פינקותקה דר מודרן, מינכן, ומוזיאון פולקוואנג, אסן, גרמניה. בנוסף, מוצגות לראשונה עבודות של האמנית מאוסף המשפחה, לצד חומרים ארכיוניים מרתקים, בהם תצלומים מהאלבום המשפחתי הפרטי, כתבות מעיתונים ועוד.

תודה לרז סמירה על נדיבות הלב

אהרון קריצר, "במנהרה אשר בשדה", המנהרה מתחת לכביש שש, ליד בית נחמיה, פתוח 24/7 רצוי באור יום

האור הבוקע משמש לי כדיו והמצלמה כמכחול!

"במנהרה אשר בשדה" מבקש אהרון קריצר מאיתנו הבאים "השתהו, הורידו הילוך! נסו להלך בין הדימויים או להתיישב ליד אחד מהם. עברו עם אלומת אור הפנס על האותיות, ואף עם הידיים. הניעו ראשכם תוך שאתם מסמנים את צורת האותיות. בואו נא לרגע של התייחדות, כאן, בין חושך לאור, בתוככי המנהרה שבטבע!"

אהרון קריצר

ירדנו אהרלה, שועי ואנוכי למנהרה, ליד בית נחמיה, מתחת לכביש שש,  לסטודיו שארגן הטבע בין שדות המצויים לעת קיץ בין צמיחה לפריחה, לחוויה שיש בה מן המדיטטביות והלימוד כאחד.

אהרון קריצר

לראות את הצילומים הזוהרים באור יקרות מבעד לפנס המאיר, לשמוע על משמעות המילים שנלקחו מתפילות, ממסורות קבליסיטיות יהודיות עתיקות יומין (רבי אברהם אבולעפיה, רבי חיים ויטל ועוד), ועל "סוד הנעת האותיות" עליו סיפר קריצר, הטכניקה המדיטטיבית והאמונית, השמורה עמו מזה שנים רבות.  

אהרון קריצר

בתערוכה המוצגת על קירות המנהרה, חוברים להם הטבע, הלמות גלגלי המכוניות מעל והרבה אור. אור האופף את הבאים אל המנהרה ממול, והחושך האופף את הקירות. אור במשמעותו הרוחנית, אך גם הפיזית (לבאים למנהרה, מתבקש השימוש בפנס של הסלולר על-מנת להאיר את הצילומים המוצגים על קירות המנהרה).

קריצר מציג שתי סדרות צילום על קירות המנהרה:

הראשונה המקדמת את הבאים "אורות מאופל"; השנייה בהמשך, "טמיר ונעלם". הצילומים נעים מהמופשט אל הקונקרטי.

אהרון קריצר

סדרת הצילומים הראשונה "אורות מאופל", צולמה במעבה מערות המצויות באזור תל חדיד ואזור השפלה. עבודות אלה מספר קריצר, נעשו תוך כדי מדיטציה,תוך הנעת אותיות עבריות באופן מדיטטיבי ותוך הגיית המילים. המצלמה מציין קריצר: המשמשת ככלי עבודה בכל מקום אשר ילך עדיו. "אני והיא יוצאים לדרך ולא יודעים מה נפגוש ומה יתגלה בנו הפעם – נענים לקריאה האברהמית 'לך לך' ולקריאה הזוהרית 'תא חזי' (בוא וראה)" (מטקסט התערוכה).

המסע שעבר האמן ובמקביל אליו הצופה, הוא מסע המשלב והמחבר בין עולמות – עולם המעש-קרי הצילום ותוצריו בצד העולם המיסטי. שני עולמות אלה חוברים ומתאחדים לכדי עשייה רוחנית, שתוצאותיה הצילומים 'המוארים' והחוויה המיסטית המתבקשת.

הסדרה מספר קריצר מעניקה משמעות חדשה למושג 'פוטוגרפיה' (photography) – 'כתיבה באור'. אנו הצופים מוזמנים להשתמש בחוש הראיה אך גם חוש המישוש (בתחתית כל צילום מופיע משפט אותו בחר הצלם), ובמקביל מופעלים חושים נוספים – חוש השמיעה – של הלמות המכוניות הנוסעות מעל המנהרה, חוש הריח המגיע מצמחי הבר הצומחים משני פתחי המנהרה.

הבאים מוזמנים בעת הצפייה בצילומים לחוות חוויה מדיטטיבית, נלווה לכך "מורה נבוכים" בהנחיות המצויות בדפי התערוכה בקופסא המוצבת במרכז התערוכה.

הסדרה הצילומים השנייה "טמיר ונעלם", מאגדת יחד מגוון צילומים שנעשו במהלך עשור בטבע (לרוב, בין יער קולה לתל חדיד).

אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"

היציאה אל הטבע מציין קריצר היא בבחינת "לך לך" עבורו, שכן אינו יודע מה יתגלה בו (בטבע) ובו כאדם.

אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"
אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"

צילומים אלה – שלדידי מנהלים דיאלוג עם ציור – צילום/ציור, נעים בתפר שבין ריאליה לצילום מבוים, בין קדושה לחולין; אזכור השתקפויות העצים בבריכת "הנימפאות" של מונה בשעות האור השונות, או שני צילומים עליהם הצביע קריצר, בהם שילב עץ אשוח מפלסטיק בתוך מטע זיתים.

אהרון קריצר, "טמיר ונעלם"
אהרון קריצר

ומעט על אמנות אור

המאה העשרים שימשה "מצע" נפלא לחקר סוגיות שהעסיקו אמני עבר אך קיבלו משנה תוקף עם המצאת המצלמה והיכולות הטמונות בה. חקר האור שהעסיק מדענים ואמנים כאחד ברנסנס ולאחריו, מקבל משנה תוקף בתחילת המאה העשרים ובמהלכה, בעיקר בשנות הששים.

אוטו פין (Otto Piene, 1928-2014) מציין: "לאור יש שלוש תכונות עיקריות המאפיינות אותו: אנרגיה, אקספרסיביות וחוסר גשמיות" הודות לכך יוצר האור רושם מיוחד על הצופה. האור מתאפיין בא-גשמיות, יש בו מן החזרתיות וההשתברות, ניתן לראות אותו אך אין לגעת בו.[1]

אמנים שעסקו באור ובביטוייו באמנות הרבו לכתוב על הבחירה שלהם באור כאמצעי לביטוי. אחד החשובים שבהם הוא תומס וילפריד (Thomas Wilfred, 1889-1968).

"האמנות השמינית מתחילה את ימיה בדורנו. זוהי אמנות חזותית אילמת, והאמצעי היחיד בה לביטויו של האמן הוא האור. אמנות חדשה זו נקראת לומיה. אמנות הלומיה נקראה גם "ציור עם אור", שם מטעה הוא מציין.

האור הוא ביטוי אוניברסלי דומם לעוצמה הרבה ביותר שחושינו מסוגלים לתפוס.[2]

הנחיות הגעה לתערוכה:
נוסעים על כביש 444, נכנסים למושב בית נחמיה. מיד אחרי שער הכניסה פונים שמאלה ברחבה, נוסעים ישר באי-התנועה ומשם ימינה אל דרך העפר הצפון-מזרחית שמאחרי הישוב.
מגיעים לשער פתוח מצד שמאל – מחנים את הרכב.
יוצאים מהשער ופונים בשביל שבאלכסון מימין, מספר דקות אל עבר חומת האבנים שתחת כביש שש. שם, מצד שמאל ניתן לראות את פתח המנהרה.

מצורף הקישור בגוגל מפות למיקום התערוכה :
https://goo.gl/maps/u6YdWfuu1geio58n7
נא לשים לב: יש להגיע דרך המושב בית נחמיה ולא להעצר על כביש שש .

התערוכה פתוחה כאמור 24/7.

תודה לאהרלה ולשועי על החברותא, השיח והעניין. ותודה על הטקסטים

מומלץ להגיע בשעות היום ולהביא את פנס הטלפון הסלולרי כדי לראות את הצילומים שבחשכת המנהרה.


[1] ביאטריס איזנברג, "האור כאלמנט יצירתי6.4, האוניברסיטה הפתוחה, 1981, עמ' 54.

[2] שם, עמ' 56-58.

כל המשפחות המאושרות: דיוקן משפחתי בהזמנה, אוצרת: מוניקה לביא, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, פתיחה 22 באפריל 2021

הצייר דוד ניפו ושתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק מזמינים אותנו הצופים להתוודע למשפחות, מוכרות ואנונימיות המוצגות בחלל מוזיאון נחום גוטמן.

דוד ניפו, מתווה לדיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975, צילום אנלוגי
אלה ברק

דוד ניפו מציג משפחת אצולה אירופאית, משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, ציור המלווה בעבודות רישום. בכך הוא מאזכר מסורות עבר עת מלאכת הציור שימשה בתפקיד  "העין" המתבוננת ומייצגת את מהות המוצג/ת.

ניפו עובד בדרך האופיינית לציירי ה-Old Masters בימים עברו. פורטרט מוזמן, המשפחה לבושה כמתבקש, עבודות רישום המשמשות כהכנה לציור המוגמר. יש בציור זה מן ה""Grandeur כפי שאומרים בצרפתית, מן הגדולה…הדמויות "גדולות מן החיים" ובאידיאליזציה .

יעל רוזן מציגה משפחות ישראליות מוכרות – כאלה שפניהן ושם המשפחה מסמלים עבור רבים ישראליות, מקומיות ועוד. לעומת זאת אלה ברק מציגה מהלך שונה. ייצוג של משפחות ברגעים אינטימיים הנעים בין ממשות לבידיון,

בכל העבודות יש מן המציצנות – הצופה הופך ל"מציצן" מרצון או שלאו, נוכח העבודות המוצגות, תמונת דיוקן חברתית, תרבותית וכמו בצילומיהן של רוזן וברק, מקומית.

ייצוגם של רמי מעלה בדיוקנאות ארוך יומין. אם נחזור אחורה לדיוקנאות של קליאופטרה והפרעונים, ולייצוגים של קיסרים ברומי הקדומה. או לייצוגים נפלאים של אפיפיורים וקרדינלים בעבודות מידי רפאל וטיציאן בין המאות 16-15.

הדיוקן יכול להיות דיוקן המייצג דמות כלשהי- גבר/אישה או ילד/ה ואף של בעלי חיים, וישנם הדיוקנאות הקבוצתיים כפי שניתן לראות בחצרות מלוכה דוגמת זו של משפחת גונזגה ב"קמרה דלי ספוזי", מנטובה, איטליה במאה ה-15או בחצרות מלכי ספרד לדוגמא, במאות ה-16 וה-17.

שינוי בתפיסת הדיוקן כמייצג רמי מעלה או דמויות מהבורגנות הגבוהה אירע בהולנד של המאות 16 ו-17, וזאת מסיבות דתיות. עם המעבר של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהולנד לדת הפרוטסנטית, פינו ציורים המייצגים סיפורים מהברית החדשה את מקומם לסוגות אחרות – והדיוקנאות זכו לייצוג ניכר בהולנד הבורגנית, אף שבמקביל עלו סוגות נוספות כגון טבע דומם ונופים. מעניין לציין שבהולנד דאז אנו מוצאים דיוקנאות נפלאים של "עמך" כמו למשל בעבודות של פראנס האלס (למשל, ה-Malle Babbe), בצד ייצוגים של דיוקנאות קבוצתיים בעבודות של האלס, רמברנדט (מציינת עבודה אחת "משמר הלילה") ועוד…

בדיוקנאות אלה ואחרים, קודם להמצאת המצלמה, עמלו האמנים בהעלאת הדמויות ובייצוג שלהן במדיית הציור, לעתים באידיאליזציה, ולעתים פחות. מאפיינים כמו הצגת היררכיה משפחתית או שלטונית, קשרים ויחסים בין הדמויות, מלבושים המעניקים הוד והדר ואף משרתים נלווים, היוו חלק משמעותי בסוגה זו.

עליית הצילום בשנות ה-30 של המאה השמונה עשרה בצרפת ובאנגליה כאחד שימשה מאיץ למעבר לדיוקנאות מצולמים. עם זאת, ניתן להתחקות אחר עלית קרנו מחדש של הדיוקן המצויר– הן של הפרט או של הקבוצה בעיקר משנות שמונים ואילך של המאה העשרים, עת ניתנת החרות! לאמן/ית לייצג דימויים בסגנונות שונים ובמדיה שונות – ציור, פיסול, צילום, וידיאו ועוד.

דוד ניפו מציג בעבודה שלו תמונת עולם אישי, דיוקן משפחתי המנהל שיח עם Old Masters, הן במתוות (שאחת מהן מחולקת באופן בו נהגו לרשום רישומי הכנה בימים עברו). יש בעבודותיו הד מן העבר בצד מוסכמות של דיוקן קבוצתי באופן ההצבה, המציע הצצה לאיווי חברתי  ותרבותי של הדמויות המוצגות. ניפו מארגן בקפידה את הדמויות, את היחסים ההיררכיים ביניהן, ומעניק לנו הצופים רמזים גלויים בפיענוח תנוחת ושפת הגוף, המלבושים המפוארים, האותות והאובייקטים הנלווים לכך שמדובר במשפחה נעלה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132153.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132348.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה

דיוקן משפחתי זה הינו תמצית 'עולם קטן'. דמות האב כ"Omnipotence" ככל יכול, יושב בלבוש מלכותי – בצבעי אדום וכחול (צבעי מלכות – שמים ואדמה כאחד! וגם צבעי הלבוש של המדונה, אמו של ישו) ומוקף בסמלי סטטוס, כמעין כרטיס ביקור המוצג לעולם החיצוני. היחסים בין הדמויות: האם היוצרת קשר עין עם הצופים, מבטה מלוכסן, הבנות המשירות מבט. ואפרופו דיוקן בגוף מלא לפי הכללים הרנסנסיים/ברוקיים ובעיקר אלה קודם המצאת המצלמה עלותו היתה גבוהה ביותר למזמין!

הדמויות מוצגות על רקע ציור, ים/ימה? צמחיה ודמות אשר פלג גופה העליון חשוף, יצור שחציו אדם וחציו שייך לעולם הדגה?

הנאמר לעיל באשר לדיוקן רלוונטי כמובן לשתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק שעבודותיהן מוצגות בחללי התערוכה.

בצילומיה של יעל רוזן נעשה הניסיון לשמר עדות לממשותם של המוצגים בני המקום והזמן.

יעל רוזן, צלמת עיתונות, נשלחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לצלם דמויות מייצגות בחברה הישראלית. בין מצולמיה היו משפחות נשיא המדינה חיים הרצוג, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון ושחקנית התיאטרון חנה רובינא.

יעל רוזן, אפרים, שרה, עמיר ורננה קישון, 1975

בתצלומים כותבת האוצרת מוניקה לביא "נשקפת אליטה מקומית בנעלי בית, מקפידה על סגנון חיים פשוט, שאינו מנקר עיניים. בתצלומי משפחות הרצוג וקישון ישובים הילדים למרגלות הוריהם, הממוקמים משני צדיהם, ואם המשפחה יושבת ליד הפסנתר. בשני התצלומים האחרים בני המשפחה צפופים, קרובים, נוגעים זה בזה. בתצלום חנה רובינא, המצולמת עם בתה ועם נכדתה, נראות השלוש כדבוקה מטריארכלית, שעליה חולשת חנה, האם הגדולה. בכל התצלומים תלויות על הקירות יצירות אמנות, ובחללים פזורים חפצי נוי, שטיחים ורהיטים, פרחים".

מעניין לציין הבחירה בה כל משפחה בחרה את אופן הייצוג שלהם בצילומיה של רוזן. הרמטכ"ל גור מופיעה בלבוש לא רשמי בעליל: חלוק בית וכפכפי אצבע. בנו של הנשיא הרצוג נועל נעלי בית משובצות עם רוכסן של חברת "המגפר".

לביא מציינת את הבחירה שהציבו המשפחות המצולמות: ערכי משפחתיות ופשוטות ההליכות!

והשאלה שלי: האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? אני מניחה שכן, אנו מדברים על ישראל דאז, קודם תרבות ה"שופוני", על ערכים של צניעות וכל המשתמע! אף שהבחירה היא במקרה זה בנוגע לשלושת התערוכות בחירה אישית בהצגת מהויות ונטיות הלב.

צילומיה של אלה ברק נעים בספקטרום שבין החגיגיות לבין החצנה של הדמויות המיוצגות. הסטודיו לצילום של ברק, "פוטו ברק", נמצא בסמטה בדרך יפו-תל אביב, ואליו באים להצטלם לכבוד אירוע חגיגי וכחוויה משפחתית מגבשת. טקסיות המעמד כותבת לביא, ניכרת בכל הפרטים: בלבוש, ברקע ובאביזרים. הסטודיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לאופי התצלום המתוכנן: זוגי, משפחתי, היריוני, עם או בלי בעלי חיים.

אלה ברק

ואסיים מדבריו של פרופ' מרדכי עומר שנאמרו באחת ההדרכות שהעביר לנו בזמנו בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות: דיוקן יכול להיות כמאמרו של מרדכי עומר "ניסיון כמעט בלתי אפשרי – ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, להעלות את "מראה הנפש" (אמת אובייקטיבית, "אידיאה") תוך מעקב אחר "מראה הפנים".

"סוד הצמצום", אוצרת: ענת גורל-רורברגר, תערוכה קבוצתית, תל אביב, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, 15.5.2021-16.4.2021

"סוד הצמצום" תערוכה קבוצתית בבית האמנים מעלה סוגיה שיש בה מן השילוב בין המילים נושאות המסר לבין הוויזואליה. בתערוכה מציגים אסף אבוטבול, יאיר ברק, אריה ברקוביץ, שגית זלוף נמיר, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון, לכל אחת ואחד הפרשנות משלו.

יאיר ברק

ותחילה לדבריה של האוצרת ענת גורל רורברגר: "כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר, בלי הצטעצעויות וללא עודפים של דמיון ורגש.

מירב שין בן-אלון

כששאלו אותי האמנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

אריה ברקוביץ
אסף אבוטבול

העבודות המוצגות בתערוכה נעות בתפר שבין הפשטה למושגי, הפשטה של קו, צבע, דימוי מרומז אך לא רק, שכן יש בחלקן גם "מלאות", במובן הבשרני, וגם הומור. עבודותיו של אסף אבוטבול חלקן, נוקטות בהפשטה של הכיסא למרכיביו הראשוניים וצמצום בצבעוניות, בצד עבודה שלו המנהלת שיח צורני ואף מושגי עם חלק מעבודותיו של יאיר ברק. בעבודה של יאיר ברק שעל אף המנעד שבין לבן/שחור ומה שביניהם יש בה מן החומריות והממשות באופן בשבו מבליחה הטקסטורה של הפדסטל לעין הצופה. המיצב של אריה ברקוביץ שנושא עמו עקבות זמן, החפץ שהופשט מהמשמעות המקורית שלו ונושא עמו "טון" חדש. צילומיה של שגית זלוף נמיר נושאים עמם עדות לדימויים בשרניים, גופניים מאוד, טעונים מאוד. בצילומיה של נורית ירדן יש מן המושגי, עבודות, בהן למילה, למשפט, ניתן תפקיד. רישומיה של מרב שין בן-אלון, בהם הקו הרזה הוא נושא המסר, מאופיינים בצמצום ובהומור, מקבריות ואף אבסורד.

שגית זלוף נמיר

כפי שכתבתי לעיל "שילוב בין המילים נושאות המסר לבין הדימוי, הוויזואליה. וכאן ברצוני לפרט: "סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי מעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י . תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו.[1] סוד הצמצום מעלה על הדעת גם את תרבות יפן – בתפיסה הזן בודהיסטית, האדריכלות שיש בה מן האיפוק, המקדשים העתיקים, המינימליזם המאפיין כל פרט ופרט כולל תרבות האוכל וסידור המרכיבים בצלחת… שירת הייקו, התיאטרון היפני והקליגרפיה…

נורית ירדן

ובאשר לפן הוויזואלי – המאה העשרים משופעת בתפיסות שיש בהן מן ההפשטה והקונספטואליות. בעשור השני של המאה העשרים הגיע האמן הרוסי קזימיר מלביץ להפשטה בעבודות האיקונות שלו "לבן על לבן", ריבוע שחור על לבן" ועוד ועוד. קומפוזיציה שמאופיינת בצמצום מרכיביה – הצורה והצבע, ואי-אפשר כמובן בלי פיט מונדריאן, והתנועות ששילבו ארכיטקטורה, עיצוב ואמנות ועוד דוגמת "הדה סטיל" והבאוהאוס. ו…רובנו זוכרים מן הסתם את האמירה של האדריכל מיס ואן דר רוהה ""Less is More.

ואי-אפשר בלי "הזרם המינימליסטי" שעלה בארה"ב ובאירופה בשנות ה-60 של המאה העשרים, וחלק ניכר מהתפיסה שלו היה התרסה כנגד הגודש והפרשנות הניתנת ליצירת האמנות (האיקונוגרפיה).

וכפי שכותבת גורל-רורברגר: "החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית  ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם 'התפלק' להם משהו נקי יותר כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות, חלקי משפט, הברות, מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות".

תודה לענת גורל-רורברגר על החומרים! ):


[1]  חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריאטואל, תל אביב, רסלינג, 2011.

בשיעוריה של פרופ' פדיה, והפוסט דוקטורנטים במרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התוודעתי לתורת האר"י, ולא רק…

"אווטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד; קנופי | תערוכה קבוצתית, אוצרת נועה שיזף, דורון פישבייך, "קלפי", חלון הראווה גלריה רונית ND עוזיאל 52, רמת גן, עד 12.4.2021. בחול המועד בימים ב'-ה מ15:00-19:00 * לשעות הבוקר יש לתאם מראש

בתערוכות המוצגות בגלריה זו אני נעה מהפרט אל הכלל ובחזרה אל הפרט; מתערוכת היחיד של יעל תורן ולאחריה התערוכה הקבוצתית "קנופי" ובחזרה אל עבודת הווידאו "קלפי" בחלון הראווה השייך לגלריה. באופן מפתיע או שמא לא, לאחר קריאה, לבטים תחושת הבטן שלי- שתי התערוכות אותן אוצרת נועה שיזף, נעות בין התחומים, בין המקודש לארצי ובין הספירות השונות.

"אוואטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד

התערוכה "אוואטאר" נעה בין הממדים – בין הממשי לווירטואלי, בין מדיה שונות – חומר (חימר – חֵמָר וחֹמֶר),[1] נייר ועבודת וידיאו. שם התערוכה "אוואטאר" העלה בזיכרוני את סדרת האנימציה בטלוויזיה בה נהגנו לצפות לפני למעלה מעשור. דמויות בעלות כוח טלקינטי והיכולת לנוע בין הממדים, זהויות וישויות והשפעה מרחוק, לצאת מהמציאות המדומה אל העולם הממשי. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: עבודת הווידאו טרה קוטה, "סאקרום", "אבק אדם".

 "טרה קוטה", בעבודת וידאו זו בונה תורן מציאות מדומה באמצעות עבודת אנימציה תלת-ממדית. האמנית מבודדת דימוי של חייל אחד מבין אלפי החיילים שבצבא חיילי הַטֶרָקוֹטָה של צ׳ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין (260-210 לפנה"ס), ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי, ויוצקת בו חיים באמצעות תנועות נשימה המכניסות בהדרגה את הצופה למצב מדיטטיבי. לעבודה נלוות אוזניות המאפשרות לצופה להתמסר לפעולת השאיפה-נשיפה המכשפת.

יעל תורן -טרה קוטה - סטילס מתוך וידאו

"סאקרום", מודל תלת ממדי שתוכנן על ידי תורן למדפסת חֵמָר דיגיטלית באנלוגיה לעצם הסאקרום המצויה בגוף האדם. בדומה לעבודה הנראית במבט ראשוני כפיסול, כך גם המילה "סאקרום" נושאת עמה משמעות כפולה. סאקרום – sacrum: המילה sacra – מקודש/ת מלטינית ו"סאקרום" – עצם העָצֶה הממוקמת בגב התחתון. בנוסף, המודל התלוי על קרס דייגים, נע סביב הציר שלו, מתעתע בעין הצופה בהיותו נדמה ולו לרגע כמגלם בחובו פני אדם.[2]

"אבק אדם" היא סדרת עבודות נייר אשר אף הן מתעתעות בעין הצופה, נדמות בה בעת לבן אנוש/מעופף/דמות פרעונית? עבודה שיש בה מן פוטנציאל ההשתנות במהלך השנים, עת קורוזיה מאכלת את הנייר ומדמה אותו לאבק "אבק אדם".

נועה שיזף: "ראשי הנייר המרכיבים את הסדרה נוצרו בסדנת נייר בגליל בטכניקה מסורתית שמקורה לפני כ 300 שנה. רגע לפני הכנסתם של הראשים למכבש, אז עוד היו חלקים ומושלמים בצורתם, הפעילה עליהם יעל שתי פעולות פולשניות המשחיתות את הפנים החלקות. פעולה אחת  מידית – צילוק פני השטח הלבנים. בפעולה השנייה יצקה יעל כבר תהליך הפקת הנייר אבקה שנוצרה מריסוק שאריות מתכות בהן נעשה שימוש בתעשיית הנשק; פעולה אלימה וסמויה מעין המתבונן שתבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות, כאשר החלודה ״הזוחלת״ לאיטה בין סיבי הנייר תכרסם את הפנים הלבנות. תהליך אנימטיבי נצחי כמעט, נוכח-לא נוכח, אוצר בתוכו את פוטנציאל הבעבוע הרוחש מתחת לפני השטח". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)


 [1]  האקדמיה ללשון העברית – רבים משתמשים במילה חֵמר במשמעות clay, אדמה המשמשת לקדרות – במקום במילה חומר. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/23/%D7%97%D6%B5%D7%9E%D6%B8%D7%A8-%D7%95%D7%97%D6%B9%D7%9E%D6%B6%D7%A8/

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

קנופי | תערוכה קבוצתית ג'ולי אבישר | צביקה אלטמן | יאיר ברק | אסף גברא| ליטל דורצ'ין | אפרים ווסה | אורה כהן | דבורה נצר גרינברג | דורון עובד | אידית פישר כץ | נועה שיזף | נעה שחף שמחיוף | לימור תמיר

 גוף, עור, הנראה והסמוי מן העין כל אלה משמשים יחדיו בתערוכה "קנופי". בעבודות בתערוכה במדיה שונות מופיע הגוף על מופעיו השונים, הגוף הטורסו (אפרים ווסה), הגב המיוסר (דורון עובד), היד המנהלת דיאלוג משל עצמה (יאיר  ברק), הגוף המתעתע בנראות שלו בין הנשי לגברי להרמפרודיטס (אורה כהן), עולם הצומח, האדמה הים כל אלה מופיעים בתערוכה "קנופי", ששמה נגזר מארונות קבורה במצרים הקדומה, ומתהליכי החניטה שהיו נהוגים בה על מנת להבטיח את דרכם של אלה שאינם. וכל זאת בעבודות צילום, וידאו, ספרים, המזמנות מן הצופה להתקרב ולגלות.

אפרים ווסה – ללא כותרת- הזרקת דיו על נייר ארכיוני – 2018_1

אסף גברא – מזוודה – הזרקת דיו על נייר ארכיוני- 2020
מדריך לנערה המתבגרת- אידית פישר כץ- 2020

נועה שיזף, האוצרת: "התערוכה קנופי מתבוננת על הדיבור שבין הפנים והחוץ של הגוף; מתחקה אחרי המרחב שבין מח העצם – ליבת הגוף, אל פני השטח של העור שבא במגע עם החלל אותו מפלח הגוף בתנועתו. העבודות המוצגות בה מזמנות מבטים שונים על השפה שמנסח הגוף מול עצמו לבין העולם; גוף אנושי או וירטואלי, פניו של שד (Jinn), הספר כגוף, גבר/אשה/גבר, גופו של צמח או גופם של האדמה והים; כולם אוצרים בתוכם משהו, סודי או גלוי, הבא לידי ביטוי באמצעות שפת סימנים אישית, פרטית שמדבררת את המשהו הזה החוצה". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)

דימויי הגוף המצוי בין הנגלה לעין המתבונן לבין מרכיביו השונים, העלה במחשבתי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בה עסקתי בזמנו בהקשר לרנסנס האיטלקי, לאקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה ולדמויות שהיו בה: קריסטופורו לנדינו, פיקו דלה מירנדולה, אנג'לו פוליציאנו וכמובן ההערצה למרסיליו פיצ'ינו, אותו מורה נבוכים לסנדרו בוטיצ'לי ולעבודות שלו העוסקות באידיאה השמיימית, ברוח וביצר, המגולמים בין השאר בגוף ובחלקיו המשויכים לרוח ואלו הקשורים ליצר, לארציות, לאדמה ולחומר.

מחירון – רשימת עבודות

פרויקט סרט לילה – קלפי, דורון פישביין –בסרט ״קלפי״, המוקרן בחלון הראווה של הגלריה במסגרת פרוייקט ״סרט לילה״ דורון פישביין מבצע  פעולות שונות באמצעות קלפי ישנה אותה מצא לאחר אחת ממערכות הבחירות האחרונות. תחילה הוא מדמה את הקלפי לסדין, ולאחר מכן מציב אותה על כן תווים ומדמה אותה למעין פרטיטורה, ובהמשך תולה אותה על קיר הסטודיו ומשתמש בה כמסך עליו מוקרן הסרט ״לה דולצ'ה ויטה״ של פדריקו פליני. בשיאו של המהלך הופכת הקלפי למצע ציורי עליו הוא מבצע פעולות אקספרסיביות המקצינות את נראותו של סמל של המדינה המודפס במרכזה.

תודה לרונית רוט חדד ולנועה שיזף על השיחה עמן ועל חומרי התערוכה


  

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

דואט הצמחים – צילום – דורית קדר, גרשון שלוינסקי, אוצרת: אירית לוין, גלריה עירונית, מכון המים, השומר 7 גבעתיים

שעות פתיחה ג, ד, ו, בין השעות 14-11

יום רביעי 25.3 ויום חמישי 26.3 בין השעות 19-17; יום רביעי 31.3 בין השעות 19-17; נעילה מוצאי שבת 3.4. בשעה 20.00

ג'לאל א-דין מוחמד רומי
(משורר סופי פרסי, 1207-1273)

"הגבה מילים ולא קול,
 גשם מצמיח פרחים ולא רעם"

מצוטט בטקסט של האוצרת אירית לוין

Zinnia L. 25.04.14

גרשון שלוינסקי, "זיניה", 2014, צילום מאקרו דיגיטלי

"דואט הצמחים", תצלומי צמחים ופרחים של דורית קדר, גרשון שלוינסקי, מרנינה לב ועין. ומשמח ומאיר היה המפגש עם קדר ועם לוין בתערוכה מפגישה בין שני האמנים שלהם היכרות רבת שנים בנדון.  

Ocimum Basilicum

דורית קדר, "Ocimum Basilicum" 2020, צילום דיגיטלי

לקדר ולשלוינסקי גנים שהם מטפחים באהבה רבה. טבע ותרבות, וטבע מתורבת חוברים כאחד בגנים ובצילומים.  בגג ביתו של שלוינסקי גן ובו אוסף של קקטוסים. את ביתה של קדר מקיף גן/שמורת טבע קטנה שיש בה מן הנועם והשקט מהמולת העיר. אצל השניים ניכרת אהבה לצמחיה כמקור לחיים, חוויה והתפעמות.

Petunia 01.02.15

גרשון שלוינסקי, "Petunia",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

צילומי התקריב של שלוינסקי נעשו במצלמה עם עדשת מאקרו ויש בהם מן ההתכתבות עם תולדות האמנות, ג'ורג'יה אוקיף עלתה במחשבתי עת התבוננתי בחלק מהצילומים. בטקסט התערוכה כותבת לוין: "שלוינסקי מצלם צילומי תקריב במצלמת מאקרו, על ידי עין המודעת לתולדות האמנות, לקומפוזיציה מרכזנית רנסנסית ולדרמטיזציה בארוקית. דיוקן הפרח מועצם, מנותק מהקשר טבעי ומואר באורח מלאכותי".

Tradescantia Zebrina

דורית קדר,   "Tradescantia Zebrina" 2020, צילום דיגיטלי

"קדר מאמצת את העין הטאואיסטית, הנוהה אחר הפראי, הבסיסי, הארעי, כאשר התאורה היא טבעית הן כלפי פרט והן כלפי קונטקסט רציף. מקור העבודות הוא בסביבה האישית או בפארקים ובגנים בוטניים. סדרה זו צולמה בפארק אוטופיה, קיבוץ בחן, השרון".

Convolvulus L. 15.11.15

גרשון שלוינסקי, "Convolvulus",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

דורית קדר, צילום דיגיטלי, 2020
גרשון שלוינסקי, צילום מאקרו דיגיטלי, 2001-2016

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מיד

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מידע: ראה תווית "פטוניה").

ע: ראה תווית "פטוניה").

תודה רבה לאירית לוין על הטקסט ותודה לה ולדורית קידר על המפגש ועל "מפתח הלב" לעבודות המצולמות ובעיקר ההסבר המנהיר ומלמד באשר לסוגי הצמחייה המופיעים בתצלומים

טקסט בעברית ומילון מושגים

ליאור חורש, צלם, זוכה בפרס ראשון בקטגורית תרבות ואורבניזם – תערוכת "עדות מקומית 2020", אוצר: אלדד רפאלי מתחם מידטאון, דרך בגין 144, תל אביב 22.1.2021-24.12.2020

"עדות מקומית", התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד, התחלות, 2003. מאז היווסדה מציגה תצלומים של צלמים/יות הפועלים באזורנו. השנה מוצגת התערוכה במתחם מידטאון בתל אביב. הכניסה ללא עלות.

 ברציו הזכייה נכתב: החוויה האנושית. בסדרה זו הופשטו המצולמים מסימני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש אל תוך מצבים המשקפים חוויית קיום חמקמקה, מנוכרת ומפתיעה, הנעה בין זהות, בדידות, ניכור, משמעות ובלבול. רחבי הארץ, 2018 – 2020  

מקום ראשון

בתערוכה מוצגים ארבעה צילומים, מתוך 35 עבודות שנעשו בהלך השנה האחרונה.

העבודות של חורש, בוגר מגמת צילום, ויצ"ו, חיפה עוסקות במספר סוגות: טבע מול תרבות, אמן/חברה, זהות אישית, מגדר/מיניות. סוגה חשובה, הטבע ה"פצוע", נופים שעברו שינוי, הפכו לחללים תעשייתיים, כמו במקרה של מפעל "איתנית" באזור העיר נהריה ובגליל המערבי, והשימוש באסבסט, זמן ניכר לאחר שהתוודעו להיותו חומר מסוכן ביותר, ופסולת האסבסט שהצטברה באזור.

omri

בצילומיו הוא מתייחס לניכוס תרבותי, לגישה שמערערת על קודים שגורים. שאלות על יחסים בין המינים, כוח. טבע וההתערבות/הפרעה בתוכו. ומציין: "יש לי עניין לבחון את הקונטרסט והחיבור בין נופים מתועשים ותעשייתיים לבין הגוף האנושי, השברירי והרך. זה חוזר בהרבה עבודות. חיבור בין אדם לבין הסביבה".

תמונה

בשיחה עמו מספר חורש על כך שהוא אוהב "לשחק" בתחום "הדמדומים" של המגדר. להעלות ספק ביחס למיניות ומגדר. שאלות שעולות באשר לכך וקשורות גם לעיסוק בזהות העצמית שלו. כך למשל, דמות המופיעה באחד הצילומים מעלה שאלה האם מדובר בגבר או אישה והייצוג שלו/שלה בנוף.

Leon 2

בהצהרת אמן מצוין: "בסדרה החוויה האנושית עברו המצולמים, מכרים אישיים של הצלם מחיי היום יום שלו, הפשטה מסממני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש לתוך סיטואציות מבוימות בקפידה, כמעין ניצבים בתיאטרון אבסורד אנושי שממנו משתקפת חווית הקיום החמקמקה, המנוכרת והמפתיעה.

מעשה אמנותי זה בוחן בעין ביקורתית וחוקרת שאלות של בדידות, ניכור, משמעות ובלבול".

 וכמו שמציין גדעון עפרת: "קיומיותו של האני הפרטי, שהיא תהליך ידיעתו האותנטית של האני את עצמו מקבילה לקיומיות של האני הקולקטיבי. זהות פרטית מקבילה לזהות החברתית, לידיעה עצמית חברתית, ובמילים אחרות: לתרבות.[1]

תודה לליאור על השיחה עמו והחומרים.


[1] גדעון עפרת, זהות, זיכרון, תרבות, מבחר מאמרים 2012-2008, ירושלים, הוצאת כרמל, 1988.

ורדה כרמלי, 'דימוי העומד בפני שינוי' פוטו ישראל, כיכר המדינה, תל אביב 21.11.2020-9.11.2020 PHOTO IS:RAEL

3. Placard

האמנית ורדה כרמלי מציגה בPHOTO IS:RAEL, צילומים של החוטונגים (אזורים עתיקים) בבֵּייְגִ'ינְג (פקינג), בירת הרפובליקה העממית של סין. התצלומים המוצגים בתערוכה הם דימויים אייקונים של בייג'ינג. כרמלי צילמה בשכונות חוטונג רבות ועיבדה עיבוד דיגיטאלי לשם יצירת תמונה במבט פנוראמי המאפשר לנו לראות את התמונה כולה; בעין המצלמה שלה היא חושפת את רוח המקום, את ההווי וחיי היום-היום רגע לפני התרחשות השינוי.

"בביג'ינג", מספרת כרמלי, "שימשו לי הבניינים החדשים שנבנו כבמה, הפלקטים שכיסו אותם כתפאורה ועוברי האורח לשחקנים המתנהלים ברחובות עירם בתוך הנוף המשתנה".

התצוגה בפסטיבל

דימוי עם הסבר 7. קולי

"הטרנספורמציה הדרסטית שאירעה בעיר בייג'ינג לקראת אולימפיאדת 2008 סקרנה אותי מאוד.

הגעתי לבייג'ינג באביב 2007 במטרה לצלם ולתעד את התהליך המתרחש בשכונות ה'חוטונג' העתיקות, בעלות מסורת, תרבות והווייה המיוחדות למקום מזה מאות בשנים.

בתקופת שהותי בעיר עברו רוב החוטונגים תהליך הריסה אינטנסיבי כדי להכשיר מקום לבניית מגדלי יוקרה שיקבלו את פני המבקרים הרבים בעיר.

במסע מרתק הנצחתי במצלמתי מקומות ואנשים לפני ובמהלך תהליך ההריסה, המפגשים היו מגוונים ולעתים אף נדרשה התמודדות מול צבא ומשטרה".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"תצלומי הפנורמה מורכבים מצילומים אייקונים שצילמתי בשכונות רבות ברחבי בייג'ינג, אשר צורפו וחוברו דיגיטלית לכדי יצירת תמונה רחבה, פתוחה ואלגורית של נופים אורבניים המציגים לצופה את פני המקום העתיקים ואורחות החיים המסורתיים, המדגישים צורת חיים שהוקפאה, עולם ישן שנשתמר עד ימינו אנו, רגע לפני ובזמן התרחשות השינוי".

בייג'ינג ידועה באוצרות האמנות שלה, בארמונות והמקדשים, הגנים והאוניברסיטאות שבה אשר מיצבו אותה כמרכז תרבות ואמנות בסין. וגם בשכונות – החוטונגים אשר נבנו בסגנון סיני עתיק. מרבית המבנים נהרסו עוד קודם  שהותה של כרמלי בעיר (שהות בת חודש בשנת 2007), שינוי מסיבי שעברה בייג'ינג עת גורדי שחקים מודרניים החליפו את המבנים והשכונות הישנות, וגם כחלק מהמאמץ של הקמת האצטדיון הלאומי "עין הציפור"[1] לקראת האולימפיאדה של שנת 2008 שנערכה בעיר.

4. Placard

5. Placard

כרמלי צילמה צילומים רבים וחיברה ביניהם חיבור אשר לא נראה לעין הצופה. אפקטים של אור וצל לא היו משמעותיים בצילומים אלו בשל מזג האוויר האפרפר (בשל זיהום האוויר). הצילומים, במקור במידות של 2.70 מ' X 0.50 מ', מוצגים בתערוכה בממדים מוקטנים יותר.

6. Placard

תודה לאמנית ורדה כרמלי על השיחה עמה, הטקסט והצילומים


[1]  ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A6%D7%98%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%99%D7%92%27%D7%99%D7%A0%D7%92

אנה פרומצ'נקו 245, אוצר: יאיר ברק, חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן, כניסה מרחוב אילת 33, סמטת שלוש 6, 11.9.2020 – שלהי נובמבר 2020 בקירוב

 

אל תערוכתה של האמנית אנה פרומצ'נקו 245, שם חידתי ומעורר סקרנות, הגעתי זמן קצר קודם לסגר הנוכחי.

בתערוכה, המוצגת בשני מפלסי חלל הפרויקטים של גלריה ברוורמן ומתייחסת לשבר ביחסי אדם/טבע, שלושה רכיבים:

בקומה הראשונה – מיצב וידאו מונומנטאלי, המוקרן בו זמנית על שלושת קירות החלל.

Anna_002 (1)

במפלס העליון – האובייקט והדימוי המצולם שלו – יציקות אפוקסי דמויות כוורות, בצד שלושה תצלומים גדולים של האובייקטים הפיסוליים של פרומצ'נקו. אוצר התערוכה יאיר ברק רואה בהם מיצב אחד, שלושה הדהודים חזותיים וחומריים של אובייקטים נעדרים.

Anna_001 (1)

P1012249

אתייחס תחילה, לעבודת הווידאו "החפיר", עבודה מפעימה ומתעתעת. מתעתעת, שכן לעיני, כצופה נגלו תחילה דימויים, שהזכירו לי דימויי מערה קמאיים, דימויים שאפפו אותי וגרמו לי לתהות, מהם, ולתחושה של ציפה/ניעה בה בעת, ומהי המציאות בה אני שרויה, סטטית/דינמית, אור/אפלה?

Anna_003

119485720_2640381022958635_2697205412345046943_n

דימויים אלה, שנלקחו ונוכסו מן הכוורות ששימשו לאמנית פתיח למחקר בן שנתיים, נושאים עקבות, עקבות של דבורים "שנכלאו", נטמעו בדפנות כוורת זו או אחרת, עקבות של חלוף הזמן, ומטעניו.

הפילוסוף פול ריקר (Paul Ricœur) מתייחס אל העבר אשר אינו עוד נגיש בעבורנו, אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו); שכן רק באמצעות העקיבות יש באפשרותנו לנסות לייצג את העבר בזיכרון פרטי או קולקטיבי; אלא שהזיכרון יותר משהינו ייצוג של העבר, מעוות אותו.[1]  וכדבריה של פרומצ'נקו "אנו עוברים חוויה של הזרה ושל שינוי קנה המידה, לוח עץ של 50 סנטימטרים הופך לקיר של 10 מטרים בלי היכולת לזהות לאיזה מקום הגעת אליו".

119433448_2640381846291886_3492510546946043409_n

תחילת סיפור המעשה, מספרת פרומצ'נקו: "מאחורי הבית, בסוף הגינה הפורחת, עמדה לה ערמת הכוורות הישנות ששימשה לביום סדרת רשת של אחד מבניה, וחיכתה לפינוי המובטח. אחת עשרה כוורות ישנות נזרקו בחצר האחורית שלנו […] הקיץ חלף, הסתיו והחורף גם. הגיע האביב וערמת הכוורות עדיין לא פונתה. החלטתי לעשות מעשה, לא לחכות יותר לבני ולזרוק אותן בעצמי. ברגע שהרמתי את הכוורת הראשונה, הבנתי שנפל לידי אוצר מופלא. ברגע אחד התגלה לפניי מיקרוקוסמוס המקפל בתוכו את כל גלגוליו: בנייה, עשייה, פריחה דעיכה וכליה.

ובאחת, ערמת הכוורות העזובות הפכה לסובייקט, ל"נושא" שלי. התחלתי לחקור מקרוב את "טביעות הכנף" של נחיל הדבורים. פנים הכוורות הנטושות העידו על סיפור שלא סופּר, על היעלמות ושינוי. עולם בלתי מוכּר אך שלם".[2]

הדבורים והמשך קיומן בעולמנו, מעוררות שיח ניכר בעשור האחרון. צפריר רינת, מתייחס במאמריו ל"דו"ח מטעם האו"ם המתריע כי 75% מגידולי המזון בעולם תלויים בהאבקה על ידי בעלי חיים, רבים מהם בסכנת הכחדה. הבריאות שלהם קשורה באופן ישיר לרווחה שלנו".[3]

ברק, אוצר התערוכה מציין: "הדבורים היו מאז ומעולם מוקד משיכה ואיום, כלי כלכלי ואקולוגי וגם מושא למיתולוגיות ולהתייחסויות סימבוליות. ככלל, בעלי החיים היו לאורכה של ההיסטוריה מושא מרכזי לפולחן, לניצול ולמחקר".[4]

בקומה העליונה מוצגות יציקות אפוקסי בצד צילומים.

במרכז החלל מוצבות יציקות אפוקסי דקות ושקופות דמויות כוורות. ביציקות אלו המוצגות על כנים שקופים יש לאור העובר דרכן תפקיד משמעותי, כשם שלעקבות הזמן המצויים בהן.119443436_2640382032958534_8900357118069405097_n

אנה פרומצנקו,החפיר, 2020, הדפסת דיו פיגמנטי

בשלושת התצלומים, ייצוג של יציקות האפוקסי, ערמה האמנית כוורות זו על זו כמעין מבנה אדריכלי. בצילומים מופיע הדהוד למספר 245: "קראתי לתערוכה 245 על שם הכוורת שמצאתי ואותה חקרתי וצילמתי במשך שנתיים. המיספר מספר לנו את סיפור המישטור והתיעוש של הדבוראות בעולם. הכנסת החלות לתוך הכוורות התעשייתיות דומה לגידול העופות והבקר הברוטלי. גון ברג'ר כתב שהיחס לבעלי החיים הטרים (השפיעו במידה רבה) את היחס לבני האדם. בסופו של התהליך, גורס ברג'ר, הוא הפיכת החיות ובני האדם ליחידות מבודדות של יצרנות וצריכה".[5]  P1012249

P1012249

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.[6]

היעדרן של הדבורים ממרחב הכוורות מוחשי בעבודות. היותן בגדר נוכח/נעלם מופיע כאמור כעֲקֵבוֹת בעבודת הווידאו כשם שבעבודות בחלל העליון.

בימים המורכבים של הסגר הראשון והשני, ניתן היה לראות איך מערכות אקולוגיות בטבע מתחילות להשתקם ולשגשג; אוויר צח, להקות ציפורים, בעלי חיים (תנים ואחרים) האוזרים עוז ומגיעים לחצרות הבתים. נראה שהטבע דורש מאיתנו – אתחול והתכווננות מולו.

תודה לאנה פרומצ'נקו על השיחה עמה, ועל המידע

[1] Encyclopaedia Universalis (Paris, 1968) 2:231; Encyclopaedia Britanica (Chicago, 1971) 2:36-3B.

[2] טקסט של האמנית.

[3] צפריר רינת, הדבורים נעלמות והסכנה לגידולי המזון גוברת", הארץ, 2.3.2016, https://www.haaretz.co.il/science/.premium-1.2869720 ; צפריר רינת, דו"ח דרמטי של האו"ם: האנושות מסכנת את המשך החיים על כדור הארץ, הארץ, 6.5.2019, https://www.haaretz.co.il/news/world/.premium-MAGAZINE-1.7209222

[4]  ציטוט מטקסט התערוכה

[5] ציטוט נוסף מופיע בטקסט התערוכה מידי האוצר יאיר ברק. ג'ון ברגר, :למה להתבונן בבעלי חיים", על ההתבוננות, תרגום: אסתר דותן, תל אביב: הוצאת פיתום, 2012.

[6] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19.

קוראת לאלה, אוצרות: קורל דביר ומיכל סבר, מוזיאון בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, פתיחה מחודשת יוני-נובמבר 2020

IMG_20200617_130208
מבט אל עבודתה של מרים כבסה

בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!

בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגותהסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".

ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.

האמניות המשתתפות בתערוכה:
חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss.

בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.

המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.

קיאן-מתוך-״חדר-משלי-״-2019.-תמר-קרוון
תמר קרוון

מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".

IMG_20200617_124640
מרים כבסה מסבירה על עבודתה

מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]

IMG_20200617_124945
מאיה אגם

אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.

אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי

מתייחסת כאן לאמניות נוספות:

רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.

מדוזה-רותם-לבל--628x1024
רותם לבל

רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.

עותק של רונית פורת , ללא כותרת, 2019
רונית פורת

רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.

IMG_20200617_130505
רני ששון

רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".

העבודות המעוררות איזכור לבשר "חי" ולגופניות, פתייניות ומרתיעות כאחד. שפע ועושר בצד אנלוגיה לקמילה ולארעיות.

עותק של roni landa-3
רוני לנדה

IMG_20200617_133051
מבט אל עבודותיה של רוני לנדה

שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.

שגית-זלוף-נמיר-מתוך-״אישה-יושבת-״-3
שגית זלוף נמיר

IMG_20200617_130438
כרמי דרור

 

לכו לראות!!!

 

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99