הכדור הפורח, פארק הירקון

P70408-104731_1.jpg
כדור פורח, פארק הירקון

אדוארד מנה, הכדור הפורח, 1862.jpg

Eduard Manet, Hot-air balloon seen amongst crowd of figures in street. 1862 Lithograph

© The Trustees of the British Museum

הונורה דומייה,נדר מרים את הצילום למעלת אמנות, לה בולוורד, 25 במאי 1862,ליטוגרפיה, 27.2X22.2, ב,נ,

"Nadar élevant la Photographie à la hauteur de l'Art" (Nadar elevating Photography to Art). Lithograph by Honoré Daumier, appearing in Le Boulevard, May 25, 1863, The Met    http://www.metmuseum.org/art/collection/search/36420

הכדור (הבלון) הפורח מופיע לעתים קרובות בשמיה של צרפת משלהי המאה ה-18. נדאר הצלם, הקריקטוריסט והעיתונאי הפריזאי עלה לראשונה לשמיים בכדור פורח  בשנת 1857 על מנת לצלם תמונות מהאוויר.  מספר שנים לאחר מכן החליט נדאר לבנות כדור פורח משלו. הצילומים שצילם שמשו השראה לאמנים כאדוארד מנה, קלוד מונה, אוגוסט רנואר, קמי פיזארו ואחרים. יש לציין שצלמים נוספים צילמו את מראות פריז במקביל אליו (א. לאמי, היפוליט ז'ובין ועוד)

ב-1862, מנה צייר כדור פורח בחגיגה בגני הטיולרי כנושא של אחד מתיאוריו הראשונים החשובים את פריז המודרנית; ובאותה שנה  חיקה סוג פופולרי של הדפס של כדור פורח, זה שהציע טיסה מעל פריס עם מונמנטרה מרחוק.

היום בעת הליכה בפארק הירקון ראיתי את הכדור הפורח, ומיד עלו בזיכרוני הדימויים המוכרים של נדאר ושל אדואד מאנה ופליקס טוריני בעקבותיו, וכמובן נזכרתי בשרל בודלר ובוולטר בנימין מאוחר יותר ובשיח שלהם על ה-flaneur (המשוטט).

נדר,בלון פורח

נדאר, הכדור הפורח, שנות ה-60 של המאה ה-19 בקירוב

https://en.wikipedia.org/wiki/Nadar_(photographer)

 

Georgia O’Keeffe: Living Modern, תערוכה במוזיאון ברוקלין, ניו יורק

download.jpg

Ansel Adams, Georgia O’Keeffe, Carmel Highlands, California, 1981. © 2016 The Ansel Adams Publishing Rights Trust

03OKEEFFEJP5-superJumbo.jpg

O’Keeffe in a 1929 gelatin silver print by her husband, Alfred Stieglitz.CreditALFRED STIEGLITZ; National Gallery of Art, Washington, D.C., Alfred Stieglitz Collection

03OKEEFFE-master675

“Georgia O’Keeffe: Living Modern” at the Brooklyn Museum pairs the artist’s clothes, like these from the 1920s and ’30s, with paintings that reflect a similar aesthetic.Credit2017 Georgia O’Keeffe Museum/Artists Rights Society (ARS), New York; Linda Rosier for The New York Times

תערוכה זו מציעה התבוננות חדשה על ג'ורגי'ה או'קיף, האמנית האמריקאית האייקונית. המלתחה הייחודית של ג'ורג'יה א'וקיף מוצגת בתערוכה בהתאמה עם ציורים וצילומים שנעשו במהלך הקריירה שלה, ומציעה חקר ממוקד של הפרסונה המודרניסטית שאו'קיף בנתה לעצמה באמצעות השמלות שלה, האמנות שלה, וסגנון החיים המתקדם והעצמאי שלה. בנוסף לציורים ופריטי הביגוד, התערוכה מציגה צילומים של אוקיף ושל הבתים שלה שצולמו ע"י אלפרד שטיגליץ, אנסל אדמס, אני לייבוביץ, פיליפ הלסמן, יוסוף קארש, ססיל ביטון, אנדי וורהול, ברוס וובר ואחרים.

התערוכה מאורגנת בסקציות המתחילות משנותיה המוקדמות, כשאו'קיף יצרה סגנון ביגוד ייחודי ובעל חותם משלה, התייחסות לשנותיה בניו יורק, בעשורים של 1920 ו-1930, כשהפלטה בשחור ולבן שלטה על מרבית אמנותיה ובגדיה, ועד לשנותיה המאוחרות בניו מקסיקו, כשאמנותה ובגדיה השתנו בתגובה לצבעים האופייניים לנוף הדרום מערבי. הסקציה האחרונה חוקרת את התפקיד העצום שהצילום שיחק בהמצאה מחדש של האמנית את עצמה בדרום-מערב, כשדור צעיר יותר של צלמים/ות בא לבקר אותה, והאופן שבו גיבשה את הסטטוס שלה כחלוצה של מודרניזם וכאיקונה בעלת סגנון אנדרוגיני ועכשווי.

יש לציין שאו'קיף שלטה שליטה מלאה על הפרסונה הציבורית שלה, ודחתה קריאה פמיניסטית של ציורי הפרחים שלה כואגינות, ונמנעה מהתווייתה כ"אמנית אישה".

3 במרץ – 23 ביולי, 2017

Georgia O’Keeffe: Living Modern is organized by the Brooklyn Museum, with guest curator Wanda M. Corn, Robert and Ruth Halperin Professor Emerita in Art History, Stanford University

The accompanying book is supported by the Wyeth Foundation for American Art and the Carl & Marilynn Thoma Art Foundation, and is published by the Brooklyn Museum in association with DelMonico Books • Prestel

Mendelsohn, M.(2017, February 28) Re: How Georgia O'Keeffe Styled Her Iconic Self-Image. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-georgia-okeeffe-created-iconic-androgynous-style

https://www.brooklynmuseum.org/exhibitions/touring/georgia_okeeffe_living_modern

וויליאם קנטרידג', אהבה ופרופגנדה, גלריה וויטשאפל, לונדון

4925

Time-bending … a film still from The Refusal of Time, by William Kentridge in collaboration with Philip Miller, Catherine Meyburgh and Peter Galison. Photograph: William Kentridge/Marian Goodman Gallery/Lia Rumma Gallery

4000

The Refusal of Time is at the Whitechapel Gallery, London. Photograph: Doug Peters/PA

וויליאם קנטרידג' האמן הדרום-אפריקאי החשוב, מציג תערוכת יחיד בגלריית וויטשאפל, לונדון. זהו מונטאז' קולנועי של הזמנים המודרניים שמהדהד על כל דבר מתורת היחסות, לליאון טרוצקי ועד לסרטים הפנטסטיים המוקדמים של Georges Melies. הוא מציג סדרת מיצבים אפים ואמוציונליים, בלא להתנצל על כך, וממציא מחדש פרספקטיבות של המודרניזם של תחילת המאה ה-20 באופן שהינו מקורי, משעשע ומעמיק.

אין זו הפעם הראשונה שקנטרידג', מתייחס לז'ורז' מלייה, מחלוצי הקולנוע העולמי, אשר יצר בין השנים 1896-1914 מעל חמש מאות סרטים עם אפקטים ייחודיים ועלילה מובנית. בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל, 2011, יצר האמן מיצב בן שבעה סרטים בשם "שבעים פרגמנטים לז'ורז' מלייה"

היסטוריה הינה "מכונה משוגעת", המניעה אותנו כל הזמן קדימה. במיצב רב ההשראה שלו – The Refusal of Time, קנטרידג' מציג סוג של מכונה ענקית עשויה מעץ, המצויה בתנועה מתמדת,  ומסביבה על הקיר, מוצגים סרטים, ונואמים מרעישים בקול ומוזיקה. אך אין זה כאוס פוטוריסטי בלבד; יש שיטה ב"שיגעון" של קנטרידג'. בלב הספקולציה הנהדרת הזו נמצאת תורת היחסות, שמסתמכת על כך שמהירות האור הקבועה היא 299,792,458 מטר לשנייה. אם מהירות האור קבועה, מסביר הקול הבוקע מרמקולים המרעימים בסגנון תעמולתי, הרי שזה אומר שזמן לא יכול להיות תכונה יציבה. התובנה הזו הובילה למחשבות הכי מהפכניות של איינשטיין, והן היוו השראה לקנטרידג' לדמיין את ההיסטוריה האנושית כסרט שאפשר להריץ בשידור חוזר ושניתן לעצור אותו.

בצידה השני של התערוכה, מרעישה מכונה אחרת. הפעם זהו דובר תעמולה העשוי מחומרים מצויים משוק הפשפשים, המוביל את הצופה למשרד בירוקרטי בו טרוצקי אבל על נפילת הדמוקרטיה בבריה"מ. קומיסר בולשוויקי ומזכירתו הופכים לסייבורגים (אדם מכונה) מרקדים, יצירי אנוש ומצלמה, ברצף שהינו הומאז' לסרט האוונגרד של המהפכה הרוסית ואימז' של חברה המאבדת את אנושיותה.

אהבתו של קנטרידג לקולנוע מלאה בעליצות, אך מטילה צל כבד. הוא יצר מחדש את האפקטים הקלסיים המיוחדים של מלייה ב-A Voyage to the Moon במה שנראה הצהרה פשוטה של כוחה של המצלמה ליצור קסם. קנטרידג', יוצר הסרט, ממציא אוהב חלומי, פורטרט נוגע ללב של האמן כאיש בודד, המנסה לגעת באישה מסתורית הנעלמת כמו רוח רפאים.

קנטרידג' יוצר אפקטים מודרניסטים מדהימים במיצבי הקולנוע שלו. ביד אמן הוא מקשר אלמנטים שונים בעלי אסתטיקה תיאטרלית חזקה, במחווה לאוונגרד של תחילת המאה ה-20 וקבלה של מורכבות הזמן, המאט והולך לאיבוד. הסקיצות האקספרסיביות שלו מופיעות ונעלמות על המסכים בתערוכה, מוחיות ונהרסות. במקום להציג רישומים, הוא מראה לנו את תהליך הרישום כנהר מתמשך של עיצובים ושרבוטים, ובאחד מסרטי ה קולנוע שלו, הוא רושם את הפורטרט שלו – הקם לתחייה ונעלם.

ובמחווה למאה ה-20 אשר התחילה באמונה בקדמה, והמשכה בהרס ושואה, קנטרידג' יצר ורסיה טרגית קומית של קוביזם. "מלאך ההיסטוריה" The angel of history, אמר וולטר בנימין ניצב הלום לנוכח ההרס אשר הותירה סערת הקידמה, זו האחרונה סוחפת אותו אל העתיד ומונעת ממנו לעצור. ועם זאת קנטרידג', מתאר אוטופיה בה הזמן נע בשני הכיוונים. אנו יכולים להיכנס אליו ולצאת החוצה.

Jones, J (2016, September 21). William Kentridge review- Love and Propaganda on a trip through the stars Whitechapel Art Gallery, London. Retrieved from https://www.theguardian.com/artanddesign/2016/sep/21/william-kentridge-review-whitechapel-gallery-london

האמן JR גורם לפירמידה של הלובר "להיעלם"

‏‏JR-louvre-museum-installation-paris-designboom-04 - עותק

."JR at the Louvre." Courtesy of JR

GettyImages-532757022

."JR at the Louvre." Courtesy of Joel Saget/AFP/Getty Images

JR-louvre-museum-installation-paris-designboom-03.jpg

."JR at the Louvre." Courtesy of JR

מבקרים בלובר בפריס מתקבלים במראה לא מוכר: פירמידת הזכוכית האייקונית של אי. אם פאי, ציון דרך שמשמש ככניסה המחודשת של המוזיאון מאז 1989, הינה עדין שם, אך ניתן להתבלבל בשל יצירת אמנות הרחוב המתוחכמת של JR.

אמן רחוב צרפתי יצר אשליה אופטית מדהימה בכך שכיסה את הפירמידה בצילום נייר עצום של המוזיאון. אם הצופים עומדים בזווית ימין, במקביל לאימאז' עם המבנה שמאחוריו, הפירמידה "נעלמת", מתמוססת אל תוך הפסדה של המוזיאון.

JR מספר שכמעריץ של פאי, שמח לעבוד ולהגיב לפרויקט הארכיטקטוני הידוע: התרשמתי מרצונו לבנות את הפירמידה באופן מצטנע; הוא רצה למזג אותה עם הסביבה", סיפר האמן ל-Artnet News  באימייל.

"אלפי תיירים מצטלמים מדי יום ליד הפירמידה, ורציתי להקשות עליהם בכך שהסרתי את הפירמידה, כך שהם הסתכלו ונעו מסביב על מנת למצוא את הנקודה טובה ביותר לצלם צילום", הוסיף JR.

הפרויקט שלראשונה אינו מציג פנים משל JR, הוצב והושלם ב-25 במאי. ההתערבות האילוזיוניסטית של האמן הינה תגובה לעיצוב הקונטרוברסלי בזמנו של פאי.

כיום קל לשכוח שהתגובה ההתחלתית לפירמידת הזכוכית והמתכת של פאי היתה הרבה פחות חיובית. במאמר מ-1985 ב-New York Times צוין שהפרויקט, שהיה אז בשלבי בניה, כונה "בדיחה ארכיטקטונית", דבר מכוער ביותר, התערבות אנכרוניסטית של שגעון גדלות".

Emile Biasini  שפיקח בזמנו על פרויקט החידוש, בטח בהצלחת התהליך, ואמר ל-Times "תוך עשר שנים, אני מבטיח לכם שכל הוויכוחים והטיעונים ישכחו. הפירמידה תהיה שם והצרפתים יסתכלו עליה כעל משהו נוסף מהקלסיקה שלהם". והוא צדק.

"בתחילה הפרויקט  של פאי זכה לביקורת, כעת הוא מתקבל בהסכמה  ניכרת", אמר JR ל-Wall Street Journal: "חשבתי שיהיה זה מעניין להציג איך הלובר יראה "כאילו" הוא ללא תוספת הפירמידה".

"JR at the Louvre" is on view at the Louvre, May 25–June 27, 2016.

Cascone, S. (2016, Mai 27). Re: JR Makes the Louvre's Pyramid Disappear in New Project. Retrieved from  https://news.artnet.com/art-world/jr-louvre-pyramid-disappears-503423