ורדה כרמלי (שקלובסקי), ז'אן ד'ארק – הפסיון The Passion of Jean d'Arc , אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קריית המלאכה, 28.5.2022-6.5.2022

מתוך: "הפסיון של ז'אן ד'ארק" בבימויו של קארול דרייר, בכיכובם של רנה ז'אן פלקונטי ואנטונין ארטו, צרפת 1928

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק

"ז'אן ד'ארק – הפסיון" – התערוכה של ורדה כרמלי מתייחסת לשלבים האחרונים בחייה של הגיבורה הנשית ז'אן ד'ארק  (Jean d'Arc 1412-1431)ילידת דומרמי לה פוסל (Domrémy-la-Pucelle) צרפת. הטרילוגיה – השבי והדאגה/ המשפט והעינויים/ העונש וההוצאה להורג שואלת דימויי פנים מסרטו של הבמאי קרל תיאודור דרייר.

בסרט זה מ-1928, כיכבו רנה ז'אן פלקונטי ואנטונין ארטו. דרייר הבמאי, יצר יצירה דרמטית, כמעט ללא שימוש במילים, בקלוז אפ חזק על פניה המיוסרות של פלקונטי (Falconetti) שזכתה לשבחים רבים על הופעתה מרובת הבעות הפנים כז'אן ד'ארק, ותווי פניה הפכו לאחד מהדימויים המכוננים בתולדות הקולנוע.

ורדה כרמלי מעלה בצילומיה המוצגים בהתאמה על שלושה קירות בגלריה, מנעד ניכר ומרגש של הבעות הפנים של ז'אן ד'ארק – תהייה, יגון, פנייה לחסדי שמיים, הפנמה, ואף הצגתה של הגיבורה עם זר לראשה שיש בו מן האזכור ל"ישו איש הייסורים".

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק,

סיפורה של ז'אן ד'ארק זוכה לייצוג רב בתרבות. דמותה המיתית היוותה השראה ליוצרים רבים, צרפתים ואחרים באמנות הפלסטית, בספרות, במוזיקה, באופרה, במחזות ובקולנוע.

ז'אן ד'ארק כונתה "הבתולה מאורליאן" ו"העלמה מאורליאן" כפועל יוצא משבועתה לשמור על בתוליה עד שהאל יחליט אחרת. המצב הפוליטי בצרפת באותה עת מורכב- האנגלים צרים על אורליאן, והסוגיה הגדולה היא האם ניתן להכריז על יורש העצר שארל השביעי כמלך צרפת. מעבר לכך, התקופה בה חיה ד'ארק היא זו שבה הכנסייה מהווה אוטוריטה בחלקים ניכרים באירופה.

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק

ז'אן ד'ארק, נערה כפרית שבאה מרקע של עוני ואנאלפביתיות, חוותה מגיל צעיר (13) חזיונות והתגלויות בהם נגלו לפניה המלאך גבריאל והקדושות מרגרטה מאנטיוכיה וקתרינה מאלכסנדריה המפצירים בה להושיע את צרפת ולשחרר אותה מהכיבוש האנגלי. היא מצליחה לשכנע את שארל השביעי בחזיונה שהיא שליחת האל ושעליה לצאת למלחמה, ואף לארגן כוח צבאי בן 4,000 חיילים שיצא לשחרר את אורליאן. ז'אן ד'ארק מצליחה לפרוץ את הסגר והצבא האנגלי נסוג. בהמשך היא מסייעת בהמלכת שארל השביעי כמלך צרפת בריימס. היא ממשיכה במשימה החשובה שחרור צרפת מעולו של השלטון האנגלי, אך מאוחר יותר נופלת בשבי האנגלי ומוצאת להורג.

דרייר ביים את הסרט האילם המבוסס על תיעוד 24 השעות האחרונות ודרך הייסורים בה נשפטה ז'אן ד'ארק לאחר נפילתה בידי האנגלים בגין קשרים עם השטן והאשמות נוספות, כליאתה, עינויה והוצאתה להורג בייסורים. נפשה הסוערת והכואבת באה לידי ביטוי בפרוטרוט כחוויה ויזואלית עמוקה.

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק
ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק

הסרט  צונזר על ידי הכנסייה ונאסר להציגו. באותה עת נפגעו כל עותקי הסרט בשריפה.  הבמאי דרייר שיחזר את הסרט באמצעות חלקים ממספר עותקים קיימים, אך גם  גרסה זו נשרפה מאוחר יותר. סברו שהסרט אבד, אך בתחילת שנות ה-80 גילו עותק של הסרט בתוך מחסן במוסד לחולי נפש באוסלו.

לפנינו סיפור בתוך סיפור. האחד הוא סיפורה המיתולוגי של ז'אן ד'ארק שקמה לגדולה והפכה למושיעה של  צרפת, נשרפה על המוקד ולאחר 500 שנה הוכתרה כקדושה על ידי הכנסייה. האחר, הוא סיפורו של הסרט, שמצד אחד זכה וזיכה את יוצריו בהצלחה ובהערכה רבה, אך מן הצד האחר צונזר והוכפש על ידי הכנסייה. שני הסיפורים מהווים דוגמא לניצחון הרוח האנושית אל מול המכשולים שניצבו מולה. סיפור התערוכה הוא בחירתה של כרמלי לעבד דימויים שעניינם התמקדות בפניה רבות ההבעה של פלקונטי השחקנית המופיעה כאמור בסרט זה. שחקן נוסף בסרט הוא אנטונין ארטו Antoine Marie Joseph ("Antonin") Artaud (1896-1948) יליד צרפת, שהיה שחקן, במאי, משורר, תיאורטיקן וידוע הן בשל "תיאטרון האכזריות" שלו ולי במיוחד בשל הקשריו לתנועה הסוריאליסטית.

"גוף העבודה מורכב מ-84 דימויים שעיבדתי מתוך הרצף הקולנועי, ומתוך כך הפכו לשיח אישי המלווה  את דמותה של ז'אן ד'ארק מתחילתו של הסרט ועד סופו, ומדגיש את השתנותה של הדמות לאורך הסרט – השבי והדאגה, המשפט והעינויים והעלאה למוקד, תוך מתן דגש על כל מבט ומבט. המבע האקספרסיבי של הדמות הופך לסיפור נשי, אישי וייחודי. קשת הדימויים מבטאת עצב, פחד, גאווה, דבקות, טירוף, תסכול והשלמה עם הגורל.

תהליך העבודה של פירוק הסרט הנע לרגעיו הסטטיים, יצר הזרה[1] המאפשרת לצופה להתמקד ולהעמיק בנבכי רגשותיה של הדמות הנובעים מהבעות פניה. ריבוי התמונות משמר את אלמנט הזמן שנדף עם פירוק הסרט, ומשיבו כזמן ההשתהות של המתבונן. לעומת החוויה שמספק הסרט הנע כמדיום אשר מעורר רגשות אמפטיה בצופה, ומנסה לגרום לו להיכנס לתוך הדמויות ולתוך הסיפור ולשכוח מהמרכיבים הטכניים של הסרט – כאן הדימוי הנע מתפרק לגורמים, יוצר אפשרות לבחון אלמנט אחד מתוך הסרט הכולל. הרגש האמפטי מומר לאבחנה, לתשומת לב ולרפלקסיה".[2]

בתערוכה מוצגת החתימה של ז'אן דארק שנאלצה לחתום בעזרתו של הבישוף פייר קושון (Pierre Cauchon) שהיא מתנערת מכמה ממעשיה, כולל לבישת בגדי גבר, תמורת אבטחה לזיכויה. ההבטחה הופרה והיא הועלתה למוקד ב-30 במאי 1431.

חתימתה של ז'אן ד'ארק

תודה לורדה כרמלי על חומרי התערוכה


[1] הזרה הינו מונח שטבע ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות וסופר רוסי 1893-1984) שמשמעו שחרור האופן בו אנו קולטים את הדברים, מרענן ומחזיר להם את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים לשמוע לאחר זמן את רחש הגלים, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, לפי שקלובסקי, היא לגרום לרחש הגלים להשמע שוב,"להחזיר לאבן את אבניותה", בניסוחו על פי דבריו.

[2] ציטוט מטקסט התערוכה.

נאזקת אקי'ג'י ושחר מרקוס TBQ (תורה תנ"ך קוראן) תורכיה- גרמניה- ישראל, פסטיבל האמנות העכשווית הבינלאומי ה-14Aetisterium Tbilisti , אוצרת הטרילוגיה: דרורית גור אריה, המוזיאון הלאומי טיבליסי, גיאורגיה 12.11.21 עד 20.12.21

התערוכה מלווה בקטלוג ומאמר האוצרת דרורית גור אריה

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא la-scala_nezaket-ekici-shahar-marcus-scala-working-title-videoperformance-2017-photo-by-andrea-benedetti-fabio-bernardo-img_0395.jpg
La Scala_Nezaket Ekici Shahar Marcus, Scala (working title), videoperformance 2017, photo by Andrea Benedetti Fabio Bernardo IMG_0395

בטרילוגיית הסרטים  TBQ, של האמנים שחר מרקוס ונאזקת אקיג'י, מוצגות עבודות וידאו אשר צולמו במקומות שונים: בפאתי ירושלים, איסטנבול ורומא.  אקיג'י ומרקוס עורכים טקסי טהרה, מטפלים בטקסטים יהודיים, מוסלמים ונוצרים קדושים ומציעים פרשנויות שונות ומרחיקות לכת לספרים שיצאו מכלל שימוש.[1]

 האוצרת דרורית גור אריה מציינת: "תחייה ומוות הם שני הקטבים במנעד עבודתם של שחר מרקוס ונזקת אקיג'י. השניים מתאמצים להפיח חיים בנופים שוממים, להפרותם  ולהנשימם – ולחילופין הם קוברים חומרים אורגנים ואף את גופם ברגבי העפר. שתי הפעולות, טקסיות וסגפניות, פיזיות ומטאפיזיות כאחד, נוגעות בגוף, בבשר, לא אחת מתישות אותו, פוצעות וממרקות אותו כמעט עד זוב דם בתפר שבין החולין לקדושה".[2]

השניים בוחנים את ההתייחסויות השונות של שלושת הדתות – יהדות, נצרות ואסלם לספרי הקודש שיצאו מכלל שימוש. הפתרון ביהדות הוא "גניזה" משמע קבורה של ספרי הקודש. באסלם יש שנוקטים גם כן בגישה זו, ויש שקורעים ושורפים. בנצרות אין איסור על השלכת ספרים, אף שרצוי להעבירם הלאה.

הפרק הפותח את טרילוגיית TBQ, Genizah, מתרחש ביער בן שמן, במערת גניזה פעילה. הספרים המונחים בפתח המערה כמו תלולית אשפה נאספים ומובאים ליער, שם הם עוברים טקס של שיקום וטיהור. תהליך ההוצאה מקבר וטיהור משלב מסורות נוצריות ויהודיות. מחד, זהו טקס הטיהור של גופתו של הנפטר, קרי הספרים בטרם יעטו אותם בכריכות מהודרות, ויועברו אל קברם. מאידך, מדובר כאן על תהליך של "תחיית המתים" (Resurrection), המלווה בקריאת טקסטים בעברית, שפתו של מרקוס, ובגרמנית  שפתה של אקיג'י.

Geniza_Nezaket Ekici and Shahar Marcus_ photo by Maya Sharabani_ IMG_1038

מרקוס ואקיצ'י פועלים בריכוז ניכר, ובכך יש מעין היפוך של משמעות הגניזה בדת היהודית, שמטרתה להעלים ולהסתיר. בתהליך זה המסתיים בטקס לבישה והצמדת הספרים העטופים אל החזה יש מן האנלוגיה לבגדי הכהן הגדול המעוטרים באבני החושן בעת השירות בקודש הקודשים.

הפרק השני בטרילוגיה, Sea of Life,מתרחש באיסטנבול ומתייחס למסורות של קבורת ספרי קודש בדת המוסלמית. בשונה מהפרק הראשון, כאן הטקס הוא פומבי, ומתקיים ברחוב הומה אדם על גדת הבוספורוס. אקיצ'י ומרקוס צועדים ברחבי העיר, אוחזים במיכלים שקופים הקשורים לגופם, ובהם כרכים של הקוראן. השניים עורכים טקס ברוח המסורות המוסלמיות, רוחצים את המגילות השחוקות במים שנלקחו מהבוספורוס במהלך שייט. את המים המקודשים שנגרו מספרי הקוראן הם אוספים לתוך גביעים שקופים שתכולתם נשפכת בחזרה לים. רחצת הספרים הינה שלב מטרים לקבורה, כדי שהטקסט המקודש לא יגע באדמה שכן יש בכך משום חילול הקודש.

Sea of Life_ Nezaket Ekici and Shahar Marcus_Günes Hüseyinkulu 20171103_164102

בפרק השלישי בטרילוגיה La Scala, המתרחש למרגלות בית הספר הבריטי ברומא, מודגש מעמדו המקודש והנשגב של הספר. לטקס חודרים אלמנטים פולחניים ודתיים המזכירים סקרמנט כנסייתי[3]. האמנים חושפים את סדר הסקרמנטים – תוך היפוך של פנים וחוץ, האינטימי והציבור, והצגת טקס המופנה כלפי חוץ, לעבר הרחוב הרועש. השניים משחזרים מספר מנהגי עלייה לרגל נוצריים ואת המיתוסים הסובבים אותם: תחילה הם נושאים על גבם מראות כביטוי להכרה באלוהי, ומטפסים על ברכיהם במדרגות במאמץ ניכר, עולים לעולם המקודש. במקום זה הם מפנים את גופם אל העולם למטה, זה של החולין. בדרך הם מפזרים את ספרי הקודש על המדרגות המלכותיות, תוך שהם מעבירים אותם לתהליך ניקוי קפדני ומקיפים אותם בענני קטורת. הסקרמנט הסימבולי של השניים, הוא בו בזמן רוחני ומעט מגוחך כאחד. האם הם אכן ירעיפו חסד אלוהי שמימי על הספרים שנאספו מפח האשפה?

La Scala_Nezaket Ekici Shahar Marcus, Scala (working title), videoperformance 2017, photo by Andrea Benedetti Fabio Bernardo IMG_0395

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1] הטרילוגיה "TBQ  הוצגה בתערוכה "גניזה "TBQ, אוצרת שירה פרידמן, גלריה נווה שכטר 11.4.2019.

[2] דרורית גור אריה, "קוברים", ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] סקרמנטים הינם הטקסים הנוצריים שהתגבשו במהלך השנים ונעשו לעיקר חובת המאמינים, הם נעשים על ידי כומר מוסמך. חלק גדול מהנוצרים מאמינים כי דרכם הם מקבלים את ה'שפע הנוצרי'. הנוצרים דבקים בקיומם בהתאם למידת אדיקותם ה'דתית'.

בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. קורבן הגאולה של בן האלוהים, אשר התגשם בבשר ודם, קרי מותו של ישו על הצלב, יצר מעיין אינסופי של חסד אלוהי. חסד זה עובר אל המאמינים באמצעות הסקרמנטים, שהם מעשים סמליים עליהם מצווה הכנסייה. 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%98