אניסה אשקר, "דרגות אהבה", תערוכת פרס רוזנבלט 2020, אוצרת: אורלי הופמן בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, עד 15.5.2021

בעבודותיה של אניסה אשקר זוכת פרס רוזנבלט 2020, לאקט הראיה/צפייה של הצופה, כפל משמעות. הצופה המתעמת/ת עם המילה הכתובה, מנסה לפענח, ברם ביאור הטקסט ומשמעותו חומקים ממנו/ה, נוכחים ובלתי מושגים כאחד. כתבתי מילה, שכן למילה בצד הדימוי תפקיד ניכר בעבודות אלו.

בשהות בת מחצית השנה בפריז, בירת צרפת, בחנה האמנית תמות שונות שראשיתן היתה בשירה ובספרות הערבית, והמשכן בפריז, בשפה ובתרבות הצרפתית. במהלכו של חקר זה חברו מילים ודימויים לכדי ייצוג אינוונטר צורני וצבעוני: כתמים ומשיחות מכחול במנעד שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. לבבות ופרחים; בין שירה לבין הגות – אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר. בפריז, עיר האמנות הבלתי מעורערת עד שנות ה-40 של המאה ה-20, מושא הנפש והגעגוע של רבים, התנהלה אשקר במרחב ניטרלי "לכאורה", ללא שְׁנִיּוּת ומורכבות הזהות והלשון.

קלבי (הלב שלי), 2019 , אקריליק וסופרלק על נייר כותנה,
32X24

אשקר, ילידת עכו, הפועלת בתל אביב ובמקומות נוספים, מרבה לעסוק בזהות רבת הפנים שלה: "אישה, אמנית, ערביה-מוסלמית, פמיניסטית". למילה הכתובה תפקיד ניכר ביצירתה, הן בעבודות על מצע קונבנציונלי כגון נייר, והן על פניה המשמשות כמצע ליצירה.

תחלמי, 2019 , שמן על נייר כותנה, 21X30

בתחילת דרכה למדה אשקר קליגרפיה, תחום שיש לו הקשר לכתבי קודש, לאסלאם, לעיטורים במסגדים, ליהדות, לעיטורי שוליים בכתבי קודש מהמאה ה-14-13 בגרמניה לדוגמה, עת נקטו הכותבים בעיטורים מעין אלה בשל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"…, וגם לתרבות המזרח הרחוק. תחום עיטור וכתיבה זה שנשמר בעבר לגברים בלבד, בא לידי ביטוי בעשייתה של אשקר, שכן כפי שמוזכר לעיל, כתב הקליגרפיה שיש לו נראות חיצונית ופרפורמטיבית על פניה של האמנית (כתב המשתנה מדי יום), נסתר לעתים מפני הצופים שכן חלק מהמשפטים בשפה הערבית קשה לקריאה ולפיענוח.  

עָׁ 'רַאמי (אהבה עזה, צער מתמשך), 2021 , צבע זכוכית, שמן
ותרסיס על נייר כותנה, 56X76

המרחב בו משוטטת אשקר הוא מרחב של קטבים: יש בו מן הגלוי והנסתר, עונג  בצד מכאוב, כמיהה ודחייה. השיטוט במרחב זה חוצה תפיסות של מגדר ותרבויות, יש בו מושא והוויה. העבודות המקדמות את פנינו בכניסה/ תחריטים שרכשה בשווקי פריז, משמשים כמצע לביטוי שיש בו מן הפתיינות. עבודות אלה נושאות עמן מטעני זיכרון של יצירות רוקוקו ולעלמות חן אך גם אזכור לזרי הגירלנדות/וקליגרפיה, עבודות שיש להן חיים משל עצמן והן בבחינת סוד נגלה ולעתים סמוי. ואילו כתמי הצבע האדום מנהלים שיח עם דימויי פרחים ובו בזמן עם איברי גוף נשיים.

עכו שלי, 2019 , צבע זכוכית על בד, 100X150
אהבה 1, 2021 , מונוטייפ מן המוכן ושמן על נייר כותנה, 28X38

והצבעוניות – זהב – זהב מלכות, הזהב הקבליסטי של מלכות שמיים, אך גם זהב ההילות של הקדושים בנצרות. הארגמן המלכותי, והשחור המלווה צבעוניות זו כקול נוסף ממתן ובה בעת אקספרסיבי בעזות ובחומריות שבו. הזהב בא לידי מיצוי שלו בעבודות רבות תערוכה, אך בעיקר בדיפטיך שצבעו כצבע הזהב.

שָׁאוּקי (השתוקקות), 9190 , צבע זכוכית, שמן ותרסיס על
נייר כותנה, 56X76

הביטוי "דרגות אהבה" מזכיר לפחות לי את המידות טובות, "המעלות הטובות" ואיזכורן ביצירות אמנות מימי הביניים ובעיקר מתקופת הרנסנס. יש בהן מן היצר ומן הרוח ומעגל החיים באשר הם. ואנלוגיה לאמנית, ללשון, לתרבות שיש בה מן הדואליות – ערבית/עברית, פורטרט שיש בו מן הכוליות הנוגעת ללב.

עאידה נסראללה במאמרה "היטהרות ומחיקה" כותבת על העיסוק של אחדות מהאמניות הפלסטיניות המתגוררות בישראל ב"שאלת המרחב הגופני, אשר באמצעותו, דרכו וסביבו הן יוצרות את יצירות האמנות שלהן. הגוף מיוצג בטכניקות מולטימדיה, במיצגים, מיצבים, וידיאו, ציור, צילום, פיסול וקרמיקה".[1]

נסראללה מציינת את השימוש של אמניות דוגמת אשקר ביצירות האמנות שלהן ככלי להעביר באמצעותו מסר.  השפה משולבת במיצג. אשקר משתמשת בשפה הערבית מעל במות עבריות וזרות, כדי לכפות אותה על המרחב של האחרים. בתחילת דרכה כסטודנטית במדרשת בית ברל, כתבה האמנית על פניה בערבית כדי להגן על מעמדה של השפה הערבית במרחב גיאוגרפי ותרבותי הנשלט על ידי השפה העברית.[2]

תודה לאניסה אשקר


[1] עאידה נסראללה, "היטהרות ומחיקה" באמנות נשית פלסטינית עכשווית בהקשר הפוליטי: ראידה סעאדה ואניסה אשקר כדוגמה. מתוך כתמים והחתמות- מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, עורכת ראשית: שולה קשת, עריכה ואוצרות: שולה קשת, פריד אבו שקרה, הוצאה  לאור: אחותי למען נשים בישראל, 2015, עמ' 29.

[2] שם, עמ' 38-37

"מַכְּתוּב" "ויורדים העירה" – שתי תערוכות בבאר שבע, העיר העתיקה *

P70720-115047.jpg
לירון לביא טורקניץ'

הדרמנו לבאר שבע. חוויה!

"מַכְּתוּב", תערוכה במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, העיר העתיקה, באר שבע, אוצרת ד"ר שרון לאור-סירק

התערוכה מוצגת במוזיאון האסלם שמשכנו במבנה היסטורי לשימור שבו שכן בעבר מסגד עות'מאני. בחצר, תערוכת קבע המציגה ממצאים ארכיאולוגיים מוסלמיים. בחללו הפנימי של המבנה מוצגת התערוכה "מַכְּתוּב", בה מוצגים אופני השימוש בנייר בארצות האסלם. התערוכה מתמקדת בקליגרפיה הערבית המהווה חלק משמעותי מתרבות ואמנות האסלם. מוצגים ספרי קוראן, ספרים מאוירים, קמעות, תעודות נישואין מפרס (יהודית ומוסלמית) בצד יצירות עכשוויות של שישה אמנים מישראל ומחו"ל.

בין העבודות המוצגות:                                                                                                    עבודתה של אלה פוניזובסקי ברגלסון אשר נעשתה במיוחד לתערוכה ((site specific), משתלשלת מכיפת המסגד. אלה כתבה בעברית ובערבית את המשפט "אהיה אשר אהיה" המתייחס אל האל (ספר שמות, פרק ג', פסוק י"ד). בעבודה העשויה בציפורן ודיו יש מן החזרה, והיא בוחנת את השוני שבין השפה העברית לבין הערבית באופן צורני ותוכני כאחד. בנוסף, נוצר בעבודה יש מעין "רעש" שכן שתי השפות "מפריעות" אחת למשניה, בצד תחושה של אחדות בשל המארג של רצועות הנייר לכדי ישות אחת.

P70720-114628.jpg
אלה פוניזובסקי ברגלסון

 

לירון לביא טורקניץ' בעיצוב בן הזמן המשלב כתב עברי וערבי. זהו פונט משולב המאפשר לקרוא באותו משפט, בו בזמן בעברית ובערבית. מחשבה מעניינת על אקט הראיה ועל העין המתבוננת ומתרגמת.

שירין נשאט, אמנית אירנית – צלמת ואמנית וידאו החיה בניו יורק עוסקת ביצירותיה לאחר המהפכה באירן – מעבר מחברה פתוחה ונאורה לחברה מסוגרת ונוקשה. במרכז העבודות של נשאט נשים בחברה המוסלמית באירן. בתערוכה מציגה נשאט תצלום מהסדרה "נשות אללה" ובו מוצגות נשים איראניות, עטויות צ'אדור (כסות מסורתית המכסה את הראש והגוף), ונושאות נשק, ועל רגליהן עיטור קליגרפיה בפרסית משירה של המשוררת האיראנית Forough Farrokhzad. [1]

בנוסף מוצגות בתערוכה עבודות של פריד אבו שקרה, קוטלו אטאמן, קזואו אישיאי.

P70720-114443.jpg
קוטלו אטאמן

בתוך המסגד ובחצר מוצגות עבודות נפלאות המשלבות מוטיבים האופייניים לקרמיקה טורקית וארמנית כאחד.

P70720-115614
ארמן דריאן

"יורדים העירה" – תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור אוצרת: יהל זקס; מנחה: פרופ' חיים מאור

בתערוכה תשעה אמנים ואמניות הפועלים ויוצרים בתחומי העיר העתיקה בבאר שבע כחלק מפיתוח מואץ של העיר באר שבע כמוקד תרבותי ותיירותי.

בדף התערוכה כתוב ש"המשותף למציגים הוא החיבור לעיר העתיקה והאהבה לאווירה הייחודית של המקום. חיבור המתבטא ביצירה, אותה הכינו במיוחד לרגל התערוכה, המציגה את העיר העתיקה כפי שמשתקפת מעיניהן/ם". בתערוכה יצירות של מעיין-שירה הדר, דני מכליס, דניאלה מלר, דריה דוידוב, שני וייס, דורית שרף-בוסל, קרן חורש, עמר תומא-גרוסוסר, יוליה אייזנברג. היצירות במגוון מדיומים ופורמטים מפתיעות באיכותן. [2]

 

ביצירתה של דניאלה מלר, "מכונת זמן", שמן על בד, המוצגת בתערוכה נשאלת השאלה מה העין רואה ומה עולה מהתבוננות ביצירת מקור מול התבוננות בעבודה המוצגת בצילום. מכונת תפירה על מעמד, גריד קרמי, קשתות?

לשאלה זו דניאלה מספרת ש"המכונה מסמלת את אחד מבתי העסק הוותיקים בעיר העתיקה, המעניק שירות ארצי למכונות תפירה. בציור מופיע הקטר הידוע 70414, והוא מהווה את גוף המכונה. פני המכונה הניבטים אלינו הינם למעשה גלגל המייצג את "באר אברהם",[3] וזאת במקום הגלגל המקורי של המכונה; ובמקום הסמל של "זינגר" מסתתר חלון המסגד. הגריד מתייחס למפת העיר העתיקה. האריחים הינם מחווה לבתים בעיר העתיקה. ואילו למעלה מוצגות הקשתות של מוזיאון האסלם וכן דקלים. והכל בצבעי אוקר של קיץ וירוק של חורף שכן בחורף כל האזור עוטה ירוק רענן שמצהיב מיד לאחר הגשם האחרון".[4]

20464356_10214549977209376_396646377_n
דניאלה מלר

 

  • תודה מיוחדת לאב הבית במוזיאון לתרבות האסלם

[1] צילומים של שירין נשאט הוצגו זמן רב באוסף האמנות העכשווית –

Untitled (from the series "Rapture") 1999

 

 

 

 

 

 

[2] המידע מקטלוג תערוכת "יורדים העירה" תערוכת אמני/יות העיר העתיקה באר שבע, גלריה טרומפלדור: מרכז אמנות

[3] באר אברהם ראו: https://www.facebook.com/%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96-%D7%94%D7%9E%D7%91%D7%A7%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%90%D7%A8-%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D-200270116813395/

[4] תודה לדניאלה מלר על ההסבר