בתיה רגב, "יד ועין", ארבעים שנות יצירה, תערוכה, גלריית המשכן בית מאירוב, חולון אוצרת זיוה קורט 6.4.2019-16.3.2019

20190316_103255.jpg

העין המתבוננת והחווה נוכחים בעבודותיה מרובות הפנים של בתיה רגב. בעבודות המתפרסות על פני מספר מדיה – רישום, ציור בשמן, פנדה, אקוורל,  קולאז', מנדלות[1] ותכשיטים, ניתן למצוא אלמנטים חוזרים, שמיים, נופים, עצים, אדמה, דמויות, סוסים; בכל אלה ניכרים האהבה והקשב לסובב אותה, לפרט כשם שלמכלול. המבט המהווה דפוס משמעותי ביצירותיה, מזכיר את שכתב מרלו-פונטי: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור…"[2] העבודות הן על מצעים גדולי ממדים בצד פורמטים קטנים.

20190316_103638.jpg

ציורי הנוף של רגב כוללים בדומה ל-Flaneur, המשוטט הצרפתי של ולטר בנימין,[3] את עקבות הפוסעים בשבילים ובדרכים; פינות נסתרות, חילופי העונות ואת הזמן החולף. נוף אשר תורבת בידי אדם, בצד נוף בראשיתי. יצירי אנוש ומרחבי השדות, השכונות, והחצרות, רחובות וסמטאות צרים של ערים ברחבי הארץ ועצים, ביניהם עצי זית וברושים, אקליפטוסים ואחרים. נופים ימיים – מרחבי הים הפתוח, המפרצים והנמלים, אפיקי הנחלים והאגמים, סירות הדייגים והספינות תופסים אף הם מקום משמעותי ביצירותיה של רגב.[4]

IMG-20190311-WA0000

בעבודות הרישום שלה נגלית רגב כרשמת מעולה. בעבודות אלו בין אם מדובר בנוף, ובין אם בתיאור גוף אנוש, ניכר כתב היד האישי של רגב והשליטה בקו. תנועת היד המיומנת העוקבת אחר העין המתבוננת, החווה וקשובה לסובב אותה. ההשתהות בין היד לבין העין, אותו רגע בין לבין… היקום על הפרטים והמכלול שבו, המוכר והנסתר, הנצחי ובר החלוף. מראות נוף שונים, אשר עקבות הזמן ניכרים בהם; נופי קדומים ונופים ימיים בצד נופים אורבניים, מבט מעל בצד התבוננות פרטנית נקיקים ובערוצי נחלים. בתיאורי הנוף כשם שבדמויות ניכר האיזון בין המסה ל"אנטי מסה", הקו הנוכח, המדגיש את מהות העץ, הגוף, והמתח בין הקו שהינו המתאר לבין הריק/מלא שבתוכו שיש בו מן הממשות.

20190316_103652.jpg

הציורים בצבעי פנדה ושמן של רגב נעים בין ריאליה להפשטה. תנועות ומקצבים בהדהוד מוזיקלי בקו וצבע; צבע עז וחם ולעתים קר, כתמי צבע בצד קווי מתאר. הטבע מוצג בהם בהדרו, כאתר של פיוס. תפקיד ניכר בעבודות אלו למהות האור ולשיעור שקיבלו בתיה וחברותיה בקבוצה של הצייר אליהו גת, שיש לערבב את הצבעים  עם הלבן, היות והאור בוהק.[5]

תיאורי העץ הנוכחים בעבודותיה של רגב, וגם בהם ניתן לראות את מצעד הזמן, הצבעוניות המשתנה במעבר העונות באנלוגיה לעונות חיי האדם. מהות העץ כפרט, כגזע, כחלק ומהות העץ כמכלול.

IMG-20190311-WA0013

דורית קידר כותבת: העץ של בתיה רגב נתפס לאור סימבוליקה אישית ואינטימית משלה. רגב מתבוננת בכל סדק, בקע, חריץ או תעלה כאילו היו הם חלק מגופה. היא חשה צורך להוסיף קרעי נייר, לצבוע אותם בפיגמנטים מלאכותיים, מלאי חיות, משמשים כהד לשרף. ההדבקות אינן משתלטות, הן מונחות בסדר מסוים, מתוך יראת העץ.

ואולי הרצון העיקש לחדור לתוך לבו של עץ מסמל, בעקיפין, את הכמיהה לגעת באני היצירתי. רגב בוראת עצים כי באמצעותם היא מתחייה.[6]

רישומי וציורי סוסים נוכחים אף הם ביצירתה של רגב, סוסים במלוא אונם, בתנועה וסטטיים, בזוויות שונות, מתוארים לעתים בהקצרה, בהתבוננות ושליטה באנטומיה בדומה לשליטה ברישומי העץ. עבודות רישום אלו נוגעות בנימי הנפש, וניכרת בהן ההרמוניה בין הקו למצע הנייר אליהם מתווספות לעתים נגיעות הצבע.

[1] המילה מנדלה, מסנסקריט, פירושה "מעגל" או "מרכז". מסמלת את היקום ואת נפש האדם. המנדלות מצוירות בטושים וטוליפים והן בצבעוניות עזה, ובהן צורות גיאומטריות, חיות וציפורים.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22

[3] ולטר בנימין, שובו של המשוטט, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 1996  עמ' 104-100. על דמותו של המשוטט (ה-flaneur הצרפתי) מרבה ולטר בנימין מרבה לעסוק בכתביו ; במיוחד בפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים.

[4] מרים אור, בתי רגב בחיפוש אחר המוחלט, ישראל, 2006, עמ' 15-5.

[5] אירית לוין, אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

[6] דורית קידר, בתיה רגב, אנטומיה של עץ, עבודות על נייר, 1990-1989.

זיקה חייתית, תערוכה קבוצתית, אוצרת ענת גורל-רורברגר, בית האמנים תל אביב, 27.9.2018-17.10.2018

 

התערוכה הקבוצתית "זיקה חייתית" כשמה כן היא, תערוכה בזיקה לבעלי חיים – ממשיים ויצירי הדמיון.

ענת
ענת גורל-רורברגר

בתערוכה שעלתה מתוך אהבת בעלי החיים של האוצרת והאמנית הצלמת ענת גורל- רורברגר, עבודות במדיה שונות – צילומים, רדי מייד, רישום, גזירות נייר, מפות שולחן, מפות ופייטים. העבודות מצויות בתפר שבין טבע לתרבות בחלק מהצילומים חיות מחמד ממשיות ואילו חלקם הכלאות בין בני אנוש לבין חיות או מעשה הכלאה של חיות ובעלי כנף.

Screenshot_20180828-023748_Instagram
ענת גורל-רורברגר

ליילה הכלבה המשפחתית המופיעה בצילומיה של ענת גורל-רורברגר היתה מן הסתם הרציו ולא רק לתערוכה מהלכת קסם זו. לביוגרפיה של האמנית בל שפיר תפקיד משמעותי בעבודות המתארות בעלי חיים הקשורים לחוויות ילדות ולחווה לגידול הסוסים שהקימו הוריה בגרמניה, אך גם לסיפורי האגדות הגרמניים המפחידים (האחים גרים, וילהלם בוש ואחרים).

SAVE_20180911_161339.jpeg
בל שפיר
20180212_125559.jpg
בל שפיר

בעבודת הרישום של מיכאל רורברגר מדובר יצור כלאיים איש בעל פנים כלביות העושה מעשה אסור. עבודת הרישום משולבת בקטע של צילום.

מיכאל רורברגר,חותמת 3 .jpg
מיכאל רורברגר

מורן קליגר מציגה בעבודותיה אנוש/חיה. עבודה אחת נעה בתפר שבין ידי אישה לידי קוף, במחוות ידיים כמעין תפילה, עבודה טורדת מנוחה. בעבודה אחרת של קליגר דמות אישה בתנוחה מעין חיה מחזיקה בפיה יצור קטן דמוי חולדה שחוט דמי מחבר בינו לבין העשבים הירוקים; אלה מצויים בדיסוננס מול העצים השטוחים ביער שיש בו מן האיום…

Untitled (Hands), 2018, ink on paper, 80x80 cm.jpg
מורן קליגר
Untitled,2013,Pastel and Ink on paper,70x100cm.jpg
מורן קליגר

ברוך רפיח וגבי בן אברהם מתארים צילומים של אירועים במרחב הציבורי. ברוך רפיח בצילום מעורר החמלה – השועל שאינו מודע לסכנות במרחב הציבורי העכשווי, תנועת הרכבים, וסופו הנורא, מצוי בין היותו קיים בחלק מגופו לבין ההיעדר הגוף. פיו פעור באימה המתחלפת לה בצילומו של גבי בן אברהם בצילום בו נוצר דיאלוג בין הכלב המאיים לבין הכלב המתבונן בו או שמא בנו הצופים, והדמות האניגמטית מאחור. מיהי? שומר הסף?

ברוך רפיח שועל.jpg
ברוך רפיח
גבי בן אברהם .jpg
גבי בן אברהם
גבי בן אברהם 4.jpg
גבי בן אברהםגבי בן אברהם

יעל מאירי – צילמה גיגית עם נוצות שעמדה כך בשטח ובנתה סביב מיצג שהדהד אקט אלים, עם תקריב של ידה.

יעל מאירי.jpg
יעל מאירי

אצל מאיה אטון בעבודה שנקראת לופוס, נפתח פתח לעולם אסוציאטיבי אפל ורב סכנות. בעבודה אחרת שלה, שילוב בין החייתי לבין המדף מעץ (תוצר מעשה ידי אדם) לבין הדיסק מעין חמה שבו משולב דימוי דקל שטוח, בזיקה לאמני עבר, אפרים משה ליליאן, זאב רבן ואחרים שפעלו בארץ בראשית המאה העשרים, לבין דימוי הזאבים הנע בין חייתי לקיטש.

PS (pepperandsalt), ceramic, wood, spray paint, 30x10x20cm (2).jpg
מאיה אטון

דפנה טלמון בעבודת וידיאו מציגה עבודת שמרטפות, אחת מני רבות שעשתה לחיות מחמד, ובמקרה הזה – שמרטפות על חתול מחמד, הסברים על הרגלי המחיה שלו, עולמו ועוד, בתפר שבין ממשי לסצנה על גבול הסוראליסטי.

בחלק מהעבודות ניכרת האהבה לחיות המלוות אותנו ברגעים אישיים, ברחוב ובבית, ובחלקן את שהטבע או האדם מעולל ויותר מכל תובנות והרהורים שעולים באשר לבעלי חיים,

גורל-רורברגר כותבת בטקסט:" העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך

גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות,  אובייקטים לסגידה והערצה. חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן  דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע, ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם".[1]

סקירה קצרה – ציורי בעלי חיים למיניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. ניתן לחלק ציורים המתארים בעלי חיים למספר סוגות – מופיעים בציורי נוף כפאר היצירה של הטבע, בסצנות ציד וסצנות מלחמה, סצנות דתיות או מבויתים ליד אדוניהם, בציורי טבע דומם ובפורטרטים כפולים של אדונים וחיות המחמד שלהם (ויליאם הוגרת)

בציורי המערות לדוגמא, הוצגו בעלי חיים למיניהם – סוסים, ביזונים, איילים, ציפורים ועוד מסיבות שונות בין השאר למטרות פולחן דתי וטכסים, וכך גם במצרים העתיקה.

היחס לבעלי חיים היה ועודנו אמביוולנטי. מחד, אהובים וזוכים לטיפול ומאידך, מועלים כקרבן, נרדפים, עוברים התעללויות. הם רבי פנים מופיעים לעתים כחיות מחמד ולעתים כיצורים מאיימים.

בתקופת הרנסנס – אנו מוצאים בעלי חיים – בעיקר כלבים על תקן של ניצבים ביצירות דתיות דוגמת "הנישואים בקנה" של ורונזה הוונציאני (1562-1563), לובר, פריז,  ומנגד זן של כלבים וסוסים בקסטלו די סן ג'ורג'יו במנטובה (1460-1465 בקירוב). (הסוסים שגדלו נסיכי משפחת גונזגה במנטובה זכו לתהילת עולם, ושמם יצא לפניהם).

אנו מוצאים בעת זו וגם זו שלאחריה, בתקופת הבארוק נסיכים ומלכים עם חיות המחמד שלהם או לצד הסוסים שלהם ביצירות של טיציאן, אנתוני ואן דייק ואמנים אחרים, וכן יצורים סימבוליים "חד קרן" (המסמל צניעות) המוביל את מרכבתה של בטיסטה ספורצה, אשתו של פדריגו דה מונטפלטרו בגב דיפטיך אורבינו של פיירו דלה פרנצ'סקה. (1465-1466) אופיצי, פירנצה ואף בשטיחי קיר פרנקו פלמיים מהמאה ה-14 תחילת המאה ה-15.

ברומנטיקה, מאה 19 רווחים ציורי בעלי חיים לרוב באופן המאדיר את תכונותיהם – החייתיות, הנאמנות שלהם ועוד. (ביצירות של תיאודור ג'ריקו, אוג'ין דלקרואה ועוד).

במאה ה-20 אנו מוצאים יצורי כלאיים ביצירות אמנים סוריאליסטים אבל מבחינתי הדיוקן המעניין ביותר הוא זה של פגי גוגנהיים עם כלבי המחמד שלה שאף נקברו לצידה בגן הפלצו רנייר די לאוני בוונציה בו מצוי האוסף שלה ומאידך הפורטרט הכפול של ויליאם הוגרת האנגלי עם כלבו, סיכום שאומר הכל – חיות מחמד עליהן אנו מתענגים.

 

[1] טקסט התערוכה "זיקה חייתית" ענת גורל-רורברגר