הביאנלה הארצית השמינית לרישום:  רשמים VIII – יותר מאחד, אוצרת ראשית: אירית הדר 25.2.2023-26.11.2022

הביאנלה הארצית השמינית לרישום, מתקיימת בחסות ובהפקת בית האמנים ירושלים. השנה, מתפרסת הביאנלה בחללי תצוגה במרכז העיר ירושלים: בית האמנים ירושלים, גלריה כורש 14, המפעל, גלריה ברבור, סדנת ההדפס ובית טיכו. בביאנלה מציגים 71 אמנים שנבחרו מתוך למעלה מ-600 יוצרים שנענו לקול קורא. מאות העבודות המוצגות הן פריסה רחבה, מגוונת ורבת עניין של עשייה עכשווית במדיום הקדום והמתחדש תדיר של הרישום.

פתיחה חגיגית:

בבית האמנים ירושלים – מוצאי שבת,  26.11.22, בשעה 18:30

בית טיכו, סדנת ההדפס, גלריה ברבור, המפעל, גלריה כורש 14 – בשעה 19:30

נעילה : 25.2.2023

המכנה המשותף לכל תערוכות הביאנלה השמינית הוא רישומים בסדרות ובמקבצים. כעולה מכותרתה, "יותר מאחד", הביאנלה מתמקדת במופעי רישום המתפרשים על יותר מדף אחד. מוצגים בה סדרות, שצירופם יחדיו ומיקומם בסמיכות זה לזה מכוננים שלם גדול מסך חלקיו.

במאמרה "הביאנלה השמינית לרישום, הכל תלוי" עוסקת אירית הדר אוצרת הביאנלה בניסיונות להגדיר את הרישום על שלל מופעיו, אף שדומה שהרישום חומק מהגדרה. "רישום הוא "המדיום החדש והעתיק ביותר. אפיוניו השונים נצברים בטריטוריה הסִפִּית כאוסף של תכונות, ובעיקר של כוונות ושל כמיהות, שנוסחו בהקשרים תרבותיים פרטניים: הרישום הוא ידני, אקספרסיבי, ואותנטי, פרטי וסובייקטיבי… הרישום הוא שולי ובלתי מסחרי, וככזה הוא משוחרר ממוסכמותיה של האמנות ומהווה מבע מובהק של חופש. הרישום נטול יומרות ופרגמנטרי, לוכד רגע בזמן ומתאים לייצוג הארעי. הרישום דל אמצעים, ותמיד נגיש, מבחינת מבע ראשוני וספונטני, ששפתו אוניברסלית. הרישום קרוב ביותר לאידיאה ומהווה היטל ישיר של מחשבה על הנייר. הרישום נקשר בכתיבה ובספרות. רישום הוא הדקדוק של האמנות". [1]

בתערוכות השונות מוצג מגוון של סדרות ושל מקבצי רישומים על נייר, קולאז', רישום דיגיטלי וידאו ועוד.[2] 

בית האמנים ירושלים:

בתערוכה המרכזית של הביאנלה בבית האמנים ירושלים, מוצגת התערוכה "יותר מאחד"  באוצרותה של אירית הדר. הקול הקורא להגשות לביאנלה השמינית לרישום שכותרתה "יותר מאחד", ביקש סדרות ומקבצי רישום.  סדרות נוצרות בתהליך מודע ומכוון ויש להן נרטיב ומקבצים הם רופפים יותר. התערוכה, בהשתתפות 41 אמנים, מציגה סדרות ומקבצים הנוגעים במנעד רחב של רבדי החיים. 

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בבית האמנים:

יעל אזולאי, עפרה אייל, יואב אפרתי, עדי ארגוב, הילי גרינפילד, דוד דובשני, קארן דולב, עומר הלפרין, יואב וינפלד, אילת זהר, שי זילברמן, הדס חסיד, עלמה יצחקי, תמר לב־און, אתי לוי, נגה לינצ'בסקי, ליאב מזרחי, אבי סבח ומיכל סופיה טוביאס, מלאכי סגן־כהן, יהודית סספורטס, אמי ספרד, אסף עברון, אינגה פונר קוקוס, יונתן צופי, אלכסנדרה צוקרמן, רונית צתרי, לזלי רובין־קונדה, אלי קופלביץ, מורן קליגר, אשחר חנוך קלינגבייל, אפרת קליפשטיין, חביב קפצון, אברהם קריצמן, תומר רוזנטל, פנינה רייכמן, שחף שועה, עירא שליט, עלמה שניאור, הילה שפיצר, אמיר תומשוב

אירית הדר במפגש עמה בבית האמנים, מאחור עבודות של עפרה אייל

העבודות בבית האמנים מייצגות את ריבוי ההגדרות של מדיום הרישום, ובפרט את החופש אותו הוא מעניק הן לאמן והן לצופה.

אינגה פונר קוקוס, בית האמנים

עירא שליט, בית האמנים

ליאב מזרחי, בית האמנים

מלאכי סגן-כהן, בית האמנים

יעל אזולאי, בית האמנים

יואב וינפלד, בית האמנים

תמר לב און על רקע עבודותיה, בית האמנים

המפעל

גלריית המפעל מציגה את התערוכה "חושך זה וזה",  באוצרותו של מידד אליהו. התערוכה עוסקת ברגע דרמטי בעברו של הבית, שבשנת 1948 בעקבות המלחמה, עזבו אותו דייריו ובעליו לבלי שוב. התרחשויות על סף משבר וענן של איום, דיוקנאות של פצועי קרב ומסכות, מחול של שלדים, שברי אדריכלות, אתרי בנייה וחורבן מאפיינים את סדרות הרישומים, המיצבים, עבודות הפיסול והווידיאו המוצגות.

מפגש עם מידד אליהו, המפעל, ברקע עבודה של נטע ליבר שפר

רעיה ברוקנטל, המפעל

המפעל מבט, באמצע, רות צדקא

מבט אל אורית אדר בכר, המפעל

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה ב-המפעל:

אורית אדר בכר, רעיה ברוקנטל, אילנה חמאוי, מיכל לזרוביץ, נטע ליבר שפר, ראובן קופרמן

סדנת ההדפס

בסדנת ההדפס מוצגת התערוכה "רישום ברצף" באוצרותו של אריק קילמניק. האמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה נבחרו על בסיס זיקתם הגרפית להדפס ומתייחסים לנושא הביאנלה השנה, לסדרות או למקבצים המייצרים רצף של עבודות שבאמצעותן מבקש האמן לחקור רעיון ולפתח נושא על פני רישומים מרובים. העיסוק בהכפלה בהדפס שונה מסדרתיות ברישום, שכן במסורת ההדפס הכפלה מדויקת של היצירה המודפסת היא חיונית להשלמת הרצף הממוספר, המכונן סדרה.

עתליה שחר, סדנת ההדפס

מיכאל רורברגר, סדנת ההדפס

נעה הגלעדי, סדנת ההדפס

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בסדנת ההדפס:

דיויד אייזקס, יעל בוברמן־אטאס, מיה בלוך, מיכל בקי, אפרת גל־נור, רותי דה פריס, נועה הגלעדי, יונתן הירשפלד,  מיכאל רורברגר, עתליה שחר.

גלריה ברבור

גלריה ברבור מציגה את התערוכה "ליל חלום" באוצרותם המשותפת של אברהם קריצמן ורעות ישעיהו. בתערוכה מוצגות חמש סדרות רישומים, שנבחרו מתוך מחשבה על טשטוש הגבולות בין חלום למציאות. כל סדרה, בדרכה, מכניסה את הצופה לעולם מרחף, חלומי, מוכר, אך מעט זר.

מפגש עם רעות ישעיהו, עומדת באמצע, גלריה ברבור

טמיר חן, גלריה ברבור

גבריאלה קליין, גלריה ברבור

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בגלריה ברבור: טמיר חן, רון חן, טליה ישראלי, גבריאלה קליין, רחל רבינוביץ

גלריה כורש 14

גלריה כורש מציגה את התערוכה "עניין של זמן" באוצרות דביר שקדו-ורד חד(א)ד. התערוכה עוסקת בזמן – ומערערת על התפישה הלינארית שעל פיה ככל שעובר הזמן, העולם מתקדם ומתפתח ויכולותיה הטכנולוגיות, המוסריות והמחשבתיות של האנושות משתכללות. זוהי תפישה העומדת בניגוד לתפישות זמן קודמות שרווחו לפניה וראו את העולם כגלגל. לפי התפישה המחזורית, הזמן נחלק למקטעים טבעיים, החוזרים ונשנים. התערוכה מציעה לצופה מרחב שאינו עקבי, ואת האפשרות לתפוס בכל פעם סיפור אחר, מנקודת מבט שונה.

מפגש עם דביר שקד, גלריה כורש 14

נעמי טנהאוזר, גלריה כורש 14

אלינור סאם, גלריה כורש 14

יהושע נוישטיין, גלריה כורש 14

נגה פרחי, גלריה כורש 14

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בגלריה כורש 14: טלי בן בסט, אנדרס גורביץ', אירית חמו, נעמי טנהאוזר, אביטל כנעני, יהושע נוישטיין, אלינור סאם, אבנר פינצ'ובר, נגה פרחי

בית טיכו

בבית טיכו מוצגת התערוכה "מוניו גיתאי וינרויב: מחשבות אדריכליות" באוצרות תמנע זליגמן ורמי טריף. האדריכל מוניו גיתאי וינרויב היה סוציאליסט שחלם על חברה יהודית שוויונית בארץ ישראל ומימש את חזונו בעבודה מוקפדת, נאמנה לעקרונות הבאוהאוס. תרומתו לעיצוב מרחב המדינה-שבדרך עצומה. הוא נחשב לאסתטיקן שמיזג עיצוב מוקפד לכדי אדריכלות הרמונית, פשוטה ואנושית. עבודתו זכתה לעדנה מחודשת בתערוכות שהוקדשו לו במוזיאון ישראל, ירושלים ובמוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה מציגה סדרות רישום של שני פרויקטים, "יריד המזרח" ו"יד ושם".

בתערוכה בבית טיכו מוצגות עבודות של מוניו גיתאי וינרויב

תמנע זליגמן ורמי טאריף, בית אנה טיכו

בית אנה טיכו, מבט

מוניו גיתאי וינרויב, בית אנה טיכו

מפגשים ואירועים במהלך הביאנלה לרישום:

רביעי, 14.12.22, מסע ברשמיםVIII  – מפגשי אוצרים:

12:00  בית האמנים: מפגש עם אירית הדר, אוצרת ראשית

13:15  בית טיכו: מפגש עם תמנע זליגמן ורמי טריף

14:15  סדנת ההדפס: מפגש עם אריק קילמניק

15:30  גלריה כורש 14: מפגש עם דביר שקד ו-ורד חד(א)ד

16:00 – 16:30  הפסקה

16:30  גלריה ברבור: מפגש עם אברהם קריצמן ורעות ישעיהו

17:30  המפעל: מפגש עם מידד אליהו

בית האמנים:

מפגש עם אירית הדר אוצרת הביאנלה, ואמנים/ות משתתפים/ות

רביעי 7.12.22 בשעה 17:00 – פנינה רייכמן ויואב וינפלד

שבת 7.1.23 בשעה 12:00 – לזלי רובין־קונדה וליאב מזרחי

שלישי 24.1.23 בשעה 17:00 – חביב קפצון ורונית צתרי

שלישי 14.2.23 בשעה 17:00 – אשחר חנוך קלינגבייל והדס חסיד

בית טיכו

מפגש עם תמנע זליגמן ורמי טריף, אוצרי התערוכה

שישי, 16.12.22 בשעה 11:00

רביעי, 18.1.23 בשעה 19:00

רביעי,  15.2.23 בשעה 19:00

סדנת ההדפס

מפגש עם אריק קילמניק, אוצר התערוכה

רביעי, 28.12.22 בשעה 19:00

שישי, 13.1.23 בשעה 11:00

גלריה ברבור:

מפגש עם אברהם קריצמן ורעות ישעיהו, אוצרי התערוכה

רביעי, 28.12.22 בשעה 18:30

חמישי, 12.1.23 בשעה 18:30

חמישי, 23.2.23 בשעה 19:00 – מפגש גלריה וערב סאונד

המפעל

מפגש עם מידד אליהו, אוצר התערוכה

שישי, 6.1.23 בשעה 12:00 – ראובן קופרמן ורעיה ברוקנטל

שישי, 27.1.23 בשעה 12:00 – אילנה חמאוי ונטע ליבר שפר

שישי, 10.2.23 בשעה 12:00 – מיכל לזרוביץ ואורית אדר בכר

גלריה כורש 14:

מפגש עם דביר שקד ו-ורד חד(א)ד, אוצרות התערוכה

שבת, 29.11.22 בשעה 19:30 – מפגש בנושא התמכרויות

שני, 9.1.23 בשעה 19:30 – ערב קריאת שירה

שישי, 27.1.23  בשעה 11:00

שבת 25.2.23, אירוע נעילה, בית האמנים

תודה לאוצרות ואוצרי התערוכות על מאור הפנים והמפגשים עמן ועמם – אירית הדר – אוצרת רשמים יותר מאחד, הביאנלה השמינית לרישום, רות צדקא מנהלת בית האמנים, מידד אליהו אוצר התערוכה ב-המפעל, דביר שקד אוצר גלריה כורש 14, רעות ישעיהו אוצרת התערוכה בגלריה ברבור, תמנע זליגמן ורמי טאריף, אוצרי התערוכה בבית טיכו. תודה לעינת כהן.


[1] אירית הדר, הכל תלוי, בתוך: רשמים, יותר מאחד: הביאנלה השמינית לרישום, עמ' 21 כפי שמצוטט ממאמרה של Karen Kurczynski, "Drawing is the New Painting," Art Journal (Spring 2011), p. 93.

[2] תודה על חומרי הביאנלה.

אסתר כהן, רוח נעמן, ספריית העיצוב והמידע החזותי, בית אריאלה, תל אביב עד 14.8

יוזמה מבורכת – סדרה רישומים שעניינה מפגש בין המילה הכתובה לבין הדימוי החזותי מידי האמנית אסתר כהן, מוצגת בספריית העיצוב והמידע החזותית בבית אריאלה.

אסתר כהן, "רוח נעמן"

הסדרה הינה בהמשך לשיח גלריה שהתקיים בסלון העירוני בבית אריאלה בנושא בוטניקה וספרי אמן, ביוזמתה של מנהלת ספריית העיצוב והמידע החזותי ציפי סובר. הסדרה מבוססת על הפרח נעמן (כלנית מצויה). השם נעמן מקורו במיתוס אודות אל המזון והצמחייה השומרי תמוז, המת כל קיץ וקם לתחייה בחורף, ששמו הפיניקי היה נעמן, ומקביל לאל היווני אדוניס (על פי "מטמורפוזות" של אובידיוס). בערבית נקראת הכלנית המצויה شقائق النعمان שקאא'ק א-נעמאן –פצעי נעמן. שם הנושא עמו כאב, קמילה ותקווה לשלום, התחדשות וצמיחה מחדש. (מטקסט התערוכה)

אסתר כהן, "רוח נעמן"

בסדרה זו ממשיכה כהן ברישומים בהשראת ריטואלים ומיתוסים אשר בוחנים את מערכת היחסים בין הטבע הפראי למעשה ידי אדם. שאלות באשר למסורות מן העבר, ואלו של ההווה. הרישומים בוחנים תפיסות העוסקות בסימון, מיפוי והגדרה של גבולות ממשיים וסמליים, חקר תהליכי ביות של הטבע ומעגל הצמיחה והקמילה כאחד. וזאת גם מתוך שאיפה לקיים דיאלוג עם אמני עבר ומגדירי צמחים מז'אנר הרישומים הבוטניים במבט עכשווי.

אסתר כהן, "רוח נעמן"

זהבה אדלסבורג, אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר-הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, אוצרת: אוה והבה שטיינר עד 26.23.2022

התערוכה אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר-הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת עלתה במוצאי שבת שעבר (5.3.2022). תערוכה שהפכה לתערוכת "זכור" באשר לזהבה, האדם והאמנית המשאירה מורשת בעבודותיה בציור, פיסול, רישום, קרמיקה, אסמבלאז' ומיצב במארג של כל מה שאפיין אותה – ידע עצום בתולדות האמנות, ארכיאולוגיה, שירה, מיתוסים קדמונים ועוד… כל אלה עולים הן משם התערוכה והן מהשיר עצמו שיש בו מראות והשתקפויות  – סערות, סתירות, רגש והשלמה, ממשות וא-ממשות, התחלה ואין-סוף וידיעה בהיות האדם בר-חלוף – "אַךְ אֲנִי, שֶׁמִּשְׁתַּקְּפִים בְּנַפְשִׁי כָּל כֹּחוֹת הַיְקוּם…" ציטוט משירו של פרננדו פסואה באדיבות האוצרת אוה והבה שטיינר.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם
זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

העבודות המוצגות בתערוכה נושאות עמן את "כתב היד" הייחודי של אדלסבורג בפורמט הדיפטיך והטריפטיך (פורמט מקובל ביצירות דתיות מימי הביניים והרנסנס, על-פי רוב) בו השתמשה ביצירותיה הקודמות מחד, והרישומים האווריריים שגם בהם יש מן הציטוט וההתייחסות ל"Old Masters" הרנסנסיים, ולימים עברו, מאידך. לצד אלו מופיעים איזכורים אישיים.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

"בתהליך ההעברה", כותבת אוצרת התערוכה אוה הבה שטיינר, "הדימויים נעשו כמו מילים. צירופם השונה מקנה להם משמעויות חדשות ומאיר הדגשים אחרים. הדימויים מצולמים על גבי ניירות שקופים, גודלם משתנה והם מונחים זה על זה וזה לצד זה בקולאז'. בכל יצירה, הקולאז' מלוכד מחדש בתוספת רישום ובצבעים שקופים". (ציטוט מטקסט התערוכה)

רישום מטבעו משקף את כתב יד של הרושם/רושמת. הרישומים נעים בין הקו הדק, העדין, המעוגל, לבין הקו החד, שיש בו מן המקצב, בכיוונים שונים, לעתים מאפיל על הדימוי ומבקש מאיתנו הצופים לאמץ עיניים ולחדור מבעד לסבכת הקווים. מבטן של חלק מהדמויות נוטה מעלה, מדיטטיבי קמעה, ויש שמישיר מבט אלינו הצופים. וביניהם כמעין נבואה המגשימה עצמה – שלדים, שיש בהם ראשית ואחרית, "ממנטו מורי", מסיכות שיש בהן מן ההסתר והגלוי, דיוקנאות של גבירות מתולדות האמנות, מפלצות, דמויות היברידיות, קופים, וצמחייה. שכן גם בלב כל אלה מצויים יחדיו היופי והאימה, זמן עבר וזמן הווה – כמוזכר בציור Et in Arcadia ego (1639, לובר), של ניקולא פוסן.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

בצד הרישום מופיעות נגיעות צבע. הצבע, ככתם, נוכח נפקד בשקיפות שלו בתערוכה זו, בצבעוניות מונכרומטית מעודנת עם נגיעות של צבעי צהוב, כתום, ירוק ואדום …

ואולי נכון יותר לכתוב איקונוגרפיה שכן בצד הקומפוזיציה שיש בה מן ה-horror vacui "אימת הריק", הרי שהאיקונוגרפיה נוכחת. היא נוכחת בציור המתכתב עם יצירות אמנות מימים עברו,  בדימויים – דמויות המצוטטות בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית?

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

מוטיבים השאולים מ"שלושת עלמות החן" המרקדות ב"פרימוורה" של סנדרו בוטיצ'לי, דימויים השאולים מתוך "יום הדין האחרון" של מיכאלאנג'לו – דמויות שריריות, מסיביות, סולמות ושברי הספינות השאולים מתוך ציוריו של פטר ברויגל הבכיר, ומאמני ארצות השפלה, הקופים, המצויים בין טבע לתרבות, (ורווחים גם ביצירות של אמניות ואמנים ישראלים כמאיה אטון, מורן קליגר, גלעד אפרת ועוד) ומזכירים לפחות לדידי את "הקופים האזוקים בשלשלות" של ברויגל הבכיר שיש בהם מן השניות שבחוכמה וערמומיות.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

כאן ושם, אמת ובדיה נוכחים במהלך יצירתה של אדלסבורג. בתערוכה "הסופר והעלמה" אותה אצר ניר הרמט  אלו הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות, "אלטר אגו"? המציגות ניעות בין הגברי לנשי, עידון בצד כוחנות, עלומים וזקנה. הרמט האוצר כתב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".[1]

על תערוכה זו כתבתי בזמנו כ"מייצגת שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה? הקשרים מעין אלו נראים לעין המתבונן בתערוכה הנוכחית".[2]

אותן דמויות בידיוניות הופיעו בתערוכה זהבה אדלבורג, "ימים רבים" באוצרותו של אריה ברקוביץ – מיצב שהורכב מעבודות בדו-ממד ותלת-ממד. תערוכה העוסקת באותם כוחות פנימיים המצויים ופועלים בקרבה בעת פעולת היצירה.[3]

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות על האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה.

זהבה אדלסבורג    פיסול, ציור, מיצב.  חיה ויצרה בתל-אביב.

לימודים:
לימודי אמנות, המדרשה לאמנות.
בוגרת החוגים לתולדות האמנות וארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א.
בוגרת לימודי תואר שני באמנות בהצטיינות יתרה, אוניברסיטת דרום-אפריקה.
לימודים במלגת הצטיינות לתואר שלישי באמנות בת זמננו, אוניברסיטת דרום-אפריקה. 

​בעבודותיה, אדלסבורג מבקשת לעסוק בפירוק ובהרכבה תוך שימור זיכרונות של מקומות, תקופות ומיתוסים. בשנים האחרונות, עבודותיה התלת מימדיות וכן ציוריה הורכבו מחלקי יצירות ישנות יותר עליהן עמלה בעבר. יצירתה מכילה דימויים אותם היא בונה בהשראת תולדות האמנות, תרבות וטבע. 

תערוכות מרכזיות:

ימים רבים, תערוכת יחיד. אוצר: אריה ברקוביץ'. בית האמנים, תל אביב. 2019.

הסופר והעלמה, תערוכת יחיד. אוצר: ניר הרמט. גלריה BY5, תל אביב. 2018.

הסתדרתי בשורה אחת, תערוכת יחיד. אוצר: אריה ברקוביץ'. מקום לאמנות, תל אביב. 2016.

אדלסבורג לימדה אמנות והוראת אמנות במכללת לוינסקי לחינוך, עד פרישתה ב-2016.

המידע מאתר עמותת מקום לאמנות[4]

תודות: לאוה והבה שטיינר על הטקסט, לתמר לדרברג על הדימויים,

הצילומים צולמו ע"י אבי אמסלם.

הטקסט מתייחס בעיקר לעבודות הציור של זהבה אדלסבורג.


[1] זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018  

[2] https://zivakoort.com/2018/09/22/%d7%96%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%93%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%92-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%aa%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%94-%d7%92%d7%9c%d7%a8/

[3] זהבה אדלסבורג | ימים רבים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 2.3.2019-7.2.2019

[4] https://www.artspacetlv.org/zehava-eldesburg

מאיר נטיף, הבלתי נראה של הנראה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, קריית המלאכה, שביל המרץ 5, קומה 1 עד 5.3.2022

מהותו האמיתית של היופי אינה ביופיים של החלקים, אלא היופי העל-חושי המתגלה מתוך היופי הנקלט על ידי החושים…".[1]

זאת התחושה שעלתה בי כשנכנסתי לחלל התערוכה בו מוצגות עבודותיו של מאיר נטיף. יצירות המעלות תחושת השתאות אך גם השתהות של העין, שכן כל אחת מהן "לוכדת" את המבט התר ושואל.

מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[2]

העבודות העשויות בקפידה. "טבע דומם": כדים, אגרטלים בהם מופיע לעתים דימוי צמחי כלשהו מוקף בהילה, כורסאות, גביע,[3] צפים בחלל, נישאים אל על, מהדהדים שיח רוחני, טרנסצנדנטי. סוד צפון בהם, סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי המעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י. תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו, וביניהם רבי חיים ויטאל, מבכירי תלמידיו שניסח עיקרון זה.[4]

הקו בעבודות מדגיש שבריריות, חזרתיות, יוצר מתח בין היש והאין – בין המקומות בהם הוא נוכח, לבין אלה שבהם ניכרת "המלאות", העבודה האינטנסיבית בעפרונות.[5]

הצבעוניות במנעד שבין הלבנים ושמץ השחור, לבין צהובים, אדומים מעודנים, נוטה להתכנס בתוך עצמה. והבהירים בצבעים שבעבודותיו, לבן ואף צהוב מופיעים ב"תיאוסופיה", כאזכור להילה האופפת את נפש האדם. וכסמל להארה ורוחניות.

דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), הסופר והפילוסוף הצרפתי מציין "הרישום משווה צורה ליצורים, הצבע הוא הנותן להם חיים; הוא נשיפת אלוה המפיחה בהם רוח".[6]

בשיחה עמו מציין נטיף שבעבודותיו הוא מחפש את ה"סוד", עולם ערטילאי, מיסטי, אפוף בחוויה. העבודה אינה נעשית מתוך התבוננות. התהליך, אינטואיטיבי ואינו מתוכנן מראש. הדימויים עולים ממאגר אסוציאטיבי, מהזיכרון שלו, מתחושות, והדימוי מתפתח תוך כדי עבודה. ההתנשאות אל על של האובייקטים מסמלת את הרוחניות, ואת השאיפה שלו שהציור יהיה "אל זמני".

באחד הראיונות ציין נטיף: "יותר מתאים לי להתבטא בנושא אחד. צמצום נותן כוח. כד הוא חלק מחיפוש אינסופי, חיפוש מתמשך. זה כמו פורטרטים של כדים, אבל כדים שנמצאים בתוכי. לכדים יש צורה של גוף. כדים הם מיכל, וגם גוף הוא מיכל. כד יכול להכיל מטענים אנושיים. כשמסתכלים בעבודות המוצגות בתערוכה, רואים דמות, גוף, אדם, פנים".[7] בתערוכה הנוכחית, יש לציין, צורות הכדים נושאות עמן אזכורים גופניים.

שם התערוכה "הבלתי נראה של הנראה", כותבת אוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר, "הושאל מתוך החיבור 'העין והרוח' שכתב הפילוסוף והפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי.

"חיבורו זה מציע עיסוק מטפיזי באמנות ובציור בפרט, ובניגוד לגישתו בכתביו הקודמים, בהם הוא רואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף, נקודת המוצא שלו כאן היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות, ומכאן גם התייחסות מפתיעה הרואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים. לדברי מרלו-פונטי, בעודה נסתרת מן העין, האמת שהפנומנולוג מחפש אינה נמצאת מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות [תחום התפיסה החושית], אלא היא נוכחת במעבה הנראה עצמו. כלומר, מרחב ההופעה של הדברים שבתוכו מסתתר העומק החמקמק שלהם". [8]

"גישתו הפילוסופית של מרלו-פונטי", מוסיפה טסלר, "מסייעת לרדת לסוף דעתו של נטיף, שבבואו להגדיר את מעשה היצירה שלו מקפיד להדגיש את העובדה שאינו מצייר או רושם 'כלי', 'פרח' או פריט ריהוט כאובייקטים העומדים בפני עצמם, אלא מכלול ציורי שמקרין גם היבטים רוחניים, טרנסצנדנטליים ומדיטטיביים".[9]

לסיום, מכלול ציורי זה נושא עמו אור מסמא האופף את האובייקטים, ולדידי, "כמעט" דוקר בעין המתבוננת, מבליח לרגע, נעלם ושוב עולה, מעניק תחושה של עולמות אחרים… יש בו מן הארציות האפופה בניחוח ארוטי, בצורות הפאליות המזדקרות כלפי מעלה ומנגד, השבריריות שבחלק מהדימויים, והאלמנט הרוחני בצורת ההילה הנושאת אותנו למחוזות הרוח והמיסטיציזם.


[1] אומברטו אקו, תולדות היופי, תל אביב, כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור 2010. ברצוני לציין ששיפוט היופי, לדעת קאנט, אינו מבוסס על הכרה, ואינו נדרש לידיעת מושא השיפוט. ומבוסס (לדידו )לגמרי על הרגש.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

[3] סוגת הטבע הדומם שהופיעה בציורי קיר ברומי הקדומה ועולה ביתר שאת בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, כחלק מתפיסה דתית חלופית לזו הקתולית. במודרניזם וכיום, תימה רווחת זו משוללת על-פי רוב משמעויות רוחניות.

[4] חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, תל אביב, רסלינג, 2011

[5] העבודות רובן בעפרון על נייר (עפרון 05 ועפרונות צבעוניים), להוציא שתי כורסאות העשויות בטכניקת שמן על בריסטול, וגביע בשמן על בד.

[6] דני דידרו, כתבים אסתטיים/מבחר, מוסד ביאליק ירושלים, עמ' 150.

[7] דפנה גולן, צמצום נותן כוח, עיתון ערים, 2.1.1998.

[8] ציטוט מטקסט התערוכה  חגי כנען, הקדמה, בתוך מוריס מרלו-פונטי, שם, עמ' 10.

[9] מטקסט התערוכה.

אודרי ברגנר/ רשמים – ניירות וספרי סקיצות, אוצרות: אירית לוין בשיתוף גלריה דן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, עד 24.7.2021

ראשית תודה, ביקור בתערוכה אודרי ברגנר – זרקור אל יצירה מגוונת ורבת שנים תענוג לעין המתבונן/ת. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית. מאפיין נוסף – שילוב חומרים ביוגרפיים שעניינם צילומים, התייחסות לתיאטרון ועוד המרחיבים את היריעה ומעניקים מבט רחב. התערוכה החלה כאירוע אמנות ל- 3 ימים והתארכה בחלל אחר בבית האמנים.

אודרי ברגנר ילידת סידני באוסטרליה (1927), גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.

בחצר הבית

העבודות האינטימיות המוצגות בתערוכה מפנות את שימת הלב אל מספר יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה מקטנותה, והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.

כרזות להצגות וצילומים, למטה: נסים אלוני, יוסל ברגנר ואודרי ברגנר צילם: בוריס כרמי

הדיוקנאות העצמיים של אודרי מגלים פן אישי שיש בו גם מן הפן המשעשע, שכן בצד ציורים "תקניים" בהן ישנן התובנות בצד ההתבוננות פנימה, ניתן לראות את דיוקנה ככוס או חפץ.

דיוקנאות עצמיים

חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.

חצר הבית בביל"ו 30

וציורים אישיים ומכמירי לב בהם מתוארת דמות האב בביתו במחוז דבון (Devon), בדרום אנגליה. יושב על כורסא בבית או בגן, ומהלך עם כלבו. הציורים המייצגים את האב מצויים בתפר שבין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין נוכח להיעלם.

אב האמנית בדבון, אנגליה

העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.

בריכת גורדון

דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."[1]

מימין לשמאל: אודרי ויוסל ברגנר בסטודיו שלהם בצפת, שנות ה-50 צילום: אפרים ארדה, יוסל ברגנר רושם קפקא, 1952, אודרי ברגנר בעת עבודה
אסף בסטודיו

כאן ושם, הרחק מעבר לגבולותיה של תל אביב וישראל, זוכים לייצוג בעבודותיה. ברגנר נהגה להרבות בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עמה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.

קונכיות

בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."[2]

המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.

ולסיום, אף שזו סוגיה מאוד חשובה – זוגות אמנים, דומיננטיות של בן או בת זוג. על כך בפעם אחרת.

תודה לאירית על השיח עמה, ועל הטקסט ממנו מצוטטים החלק מהחומרים.


[1] מתוך הטקסט בגב הספר ""סיפורים מתל אביב", אודרי ברגנר, משכל הוצאה לאור, 2006

[2] נסים אלוני מתוך הספר "אודרי ברגנר, ציורים 1947 –1988", שבא הוצאה לאור בע"מ תל אביב, 1990

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021 פתיחה מחדש 1.3.2021 במשוער

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

סיון כהן, מצולות, אוצרת ג'ניפר בלוך, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

IMG_20200722_180530
קיר אמן

ספינות, דימויי גן ובעלי כנף, הם מן המוטיבים המופיעים בקיר האמן של סיון כהן. קיר אינטימי ואישי באופיו כפי שמספרת כהן בשיחה עמה.

ספינת קש, 2019, 30-40 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, ספינת קש, 2019, 30-40 ס"מ, אקריליק על נייר

העבודות, רישומים עדינים בקו דקיק על פי רוב וביד בוטחת, ובשימוש בצבע מתכת – נחושת, כסף וזהב, נעות ברצף שבין הפשטה או הפשטה למחצה לבין עבודות שאופיין קונקרטי יותר.

במצולות 2019, 30-40 סמ, טכניקה מעורבת על נייר sss
סיון כהן, במצולות 2019, 30-40 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר 

הדימויים המתווים כנגד הרקע השחור מבליחים ועולים  כמעין רוחות רפאים. חלקם ניתנים לקריאה ולפרשנות – ספינות, ארכיטיפ של ספינה (ספינות קדומות), שלדי ספינות, זוחלים, צמחייה, וחלקם דו-משמעיים. ( כמו לדוגמה בעבודה "זינוק חופשי" הניתנת לקריאה כזוחל, בעל כנף),

סיון כהן, זינוק חופשי, 2019
סיון כהן, זינוק חופשי, 2019, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

או בעבודה "נדודים", הניתנת לקריאה ככלי שיט או תעבורה כלשהי, והאזכור ל"נוודים"- קו/אדם/ סימן. בקווים האלכסוניים קמעה הנראים כתמצות וכסימן לדמות האדם באשר היא, ולאזכור בני אנוש בימי קדם.

הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר

נדודים, 2018, 30-20 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, נדודים, 2018, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

כהן מספרת – "בקיר אמן זה מוצגות עבודות שהינן חשופות יותר, ויש בהן דיבור אישי יותר. במעין אנלוגיה למסע אישי.

לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר

 כהן מאמינה שכל דבר שעושים הוא "אכסניה בה דרים באותו זמן". יצירה לגביה, היא עלייה בהר, להתאכסן באכסניה בזמן נתון, רגע שקרה וזהו, מכאן צריך להמשיך הלאה. הדיבור של כהן על משמעות העלייה מהדהד לתפיסות רוחניות באשר לעלייה, שהות, זמן ומקום.

בקיר מוצגות בנוסף לספינות, מכלול של עבודות שיש בהן "הלך רוח". הספינות מסמלות עבור כהן מסע של חיים,  אך גם זיכרונות ילדות שכן גדלה בבת גלים ליד הים, והדימוי של הספינה/ות נצרב בה.

 

רפאל, 500 שנה למותו, תערוכה בסקודריה דל קווירינלה, רומא

baldassare-scaled-e1583752090630
Raffaello
Portrait of Baldassarre Castiglione 1513
oil on canvas
Parigi, Musée du Louvre,
département des Peintures
© Musée du Louvre, Dist. RMN –
Grand Palais / Angèle Dequier

התערוכה "רפאל, במלאת חמש מאות שנה למותו" נפתחה מחדש ב-2 ביוני. במרץ שנה זו, רגע לפני סגירה, נפתחה תערוכה מקיפה ומאתגרת זו שהוקדשה לרפאל, נער הפלא של הרנסנס בשיאו. רפאל הלך לעולמו ברומא ב-1520, עלם צעיר בן 37, והתערוכה “Raffaello, 1520 – 1483” חוגגת את "הגאוניות" שלו במלאת 500 שנה למותו. (על מותו דיווח בן האצולה מארק אנטוניו מיקיל ששהה ברומא בלילה שבין ה-6 ל-7,  1520, בו מת רפאל. כ-120 מעבודותיו מוצגות ב- Le Scuderie del Quirinale (האורוות של הקווירינלה), בשיתוף פעולה עם האופיצ'י, פירנצה, גלריה בורגזה ומוזיאוני הוותיקן ברומא, ומוזיאונים נוספים ברחבי העולם.

מרבית ימיו הבוגרים  של רפאל עברו עליו ברומא, כך שיאה העובדה שהתערוכה הגדולה ביותר של עבודותיו מוצגת בעיר זו. "Raffaello" מציגה איך העיר רומא השפיעה על רפאל, ואיך הוא עצמו עזר לשנות את רומא.

מספר מילים אישיות! רפאל היה יליד אורבינו, נסיכות רנסנסית חשובה וקטנה במאות 16-15 בה שלט פדריגו דה מונטפלטרו. נסיכות זו היתה חלק מעבודת המחקר שלי, "פטרוני אמנות בארבע נסיכויות באיטליה במאה 15, אורבינו, מנטובה, פררה ורימיני"  ואילו בלדסרה דה קסטיליונה הידוע בעבודתו "החצרן", מעין מורה נבוכים להתנהגות נאותה ואצילית, המופיע אף הוא בתערוכה, היה אף הוא חלק מעבודה מקיפה ועמלנית זו שלי תחת הדרכתו הקפדנית של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

לזמן בתערוכת "רפאל" תפקיד חשוב ומעניין. הצופים נעים במסלול המתחיל במותו של רפאל ומתקדמים אחורה בזמן, עד לתחילת הקריירה האמנותית שלו. התערוכה נפתחת בבניה מחדש של קיברו של רפאל וה- Altar of Our Lady of the Rockמהפנתאון. הרקונסטרוקציה הינה כה מרשימה שהצופה מאמין שמדובר בדבר האמתי! התערוכה מציגה את ההערצה העצומה שחש רפאל לפנים של הפנתאון, כפי שמראים כתביו, המצוטטים על הקירות. בבירור, רפאל נשאר במקום המנוחה האידאלי עבורו.

בחדרים 4-2 נבחן הקשר של רפאל עם רומי הקדומה, קשר העוזר להבנת האמן אשר בני זמנו האמינו שירש את הגאוניות של גדולי אמני העת העתיקה. הסקיצות שרשם של  העתיקות הרומיות, מוצגות בצד אובייקטים שהתווה, והינן בין המוצגים המקסימים ביותר בחלק זה. מכל מקום המקסם הגדול הוא מהציורים בצבעי שמן "פורטרט בלדסרה קסטיליונה" (1515-1514) ו"פורטרט האפיפיור ליאו ה-10" (1519-1518). מבקרים בסקודריה דל קווירנלה הינם ברי מזל לצפות בפורטרט זה, שכן הוועדה המדעית של האופיצ'י הביעה מחאה לאור ההשאלה.

בחדר 5 המבקרים מתוודעים לחמישה ציורים בצבעי שמן. אלו ההזמנות הגדולות שקיבל רפאל מליאו ה-10, בין השנים 1521-1513, כשזכה לפרסום באיטליה, וברחבי אירופה. "הקדוש יוחנן הבפטיסט" (המטביל) (1518), שהיווה בבירור השראה ל"יוחנן הבפטיסט" של קרווג'יו, או "צעיר עם ראם" (1602) אף הוא של קרווג'יו. "הביקור" (1517) המתאר את ביקורה של הבתולה מריה אצל אליזבט הקדושה, ויש בה מן ה- sprezzatura[1]  שהינה שליטה נונשלנטית בחן. עבודה נוספת "האקסטזה של סנטה ססיליה" (1518) מוצגת לצד ראש של איזיס מהמאה השנייה, ושתי נשים אלו – הקדושה המייצגת את המוזיקה ואלת הקסם והמג'יקה, חובשות את אותו מעטה ראש. חדר 5 משמש משכן לסקיצות הכנה, כמו אלה עבור "המדונה של הורד" (1520-1518) ו"המדונה של האהבה השמימית" (1516).

raphael-exhibition-in-rome2-e1583751144566
Raffaello
Madonna of the Rose 1518-1520
oil on panel transferred to canvas
Madrid, Museo Nacional del Prado
©2020. Copyright immagine Museo
Nacional del Prado

בחדר 6 מוצגים שני שטיחי קיר שליאו ה-10 הזמין עבור הקפלה הסיסטינית, אשר התבססו על רישומים משל רפאל. זו הזדמנות נדירה לראות יצירות מופת אלה מחוץ למוזיאונים של הוותיקן, שם הן נצפות בין יצירות אמנות נוספות. הציור המיניאטורי של רפאל "חזון יחזקאל" (1518) מוצג לצדו של אותו שטיח קיר (1520), כך שניתן להשוות ביניהם. טווח הצבעים המוצג על כנפי המלאכים והחיות בשטיח הקיר הינו עילאי.

מבקרים רבים יראו לבטח בחדר 7 את גולת הכותרת. כאן מוצג רפאל הרומנטיקן, עם הפורטרטים של La Velata (1512 – 1513)  "האישה עטוית הצעיף" ו-La Fornarina (1519 – (1520)  "בתו של האופה" המוצגים בחזית ובמרכז. האגדה מספרת ששני הפורטרטים הינם של מרגריטה לוטי, פילגשו של רפאל, הידועה כ"בתו של האופה". אהבתו הנלהבת של רפאל לפילגשו מרגריטה היתה ידועה היטב כך שוזארי, שכתב את "חיי האמנים" Vitae, הציע שרפאל מת בשל "מעשי אהבים מרובים יתר על המידה…"

raphael-exhibition-in-rome--scaled-e1583751433860
Raffaello
Portrait of a woman in the role of Venus
(Fornarina) 1519-1520 circa oil on wood panel
Roma, Gallerie Nazionali di Arte Antica –
Palazzo Barberini
Gallerie Nazionali di Arte Antica, Roma
(MIBACT) – Biblioteca Hertziana, Istituto Max
Planck per la storia dell’arte/Enrico Fontolan

אוהבי ארכיטקטורה ייהנו בחדר 8, בו מוצגות התכניות של רפאל לבזיליקה סנט פטרוס לצידם של רישומים שביצע של מבנים קלסיים ופרטי הפסדות שלהם. כן מוצגות סקיצות של קפלה קיגי Chigi Chapel ווילה פרנסינה ברומא, בחדר מס' 9 לצד יציקות ברונזה מרשימות של צ'זרה רוזטי (Cesare Rossetti) : "סט. תומס הפקפקן" (1511-1510) ו"ההורדה של ישו אל הקבר"  (1511-1510), המבוססות על הסקיצות של רפאל.

חדרים 11-10 מוקדשים להזמנות שרפאל  קיבלת מהאפיפיור יוליוס ה-2, מ-1508 – כשעבר מפירנצה לרומא – עד 1513. העבודות הגדולות ביותר שרפאל יצר במהלך תקופה זו אינן מוצגות, שכן הן נמצאות ב"חדרים של רפאל" על קירות המוזיאונים של הוותיקן. מכל מקום סקיצות הכנה ליצירות כמו "אסכולת אתונה" (15011-1509) מוצגות לצדם של הצילומים של התוצר המוגמר. הפורטרט של האפיפיור יוליוס ה-2 (1512-1511) מוצג כאן, בהדרת הכבוד והרצינות שבו.

raphael-exhibition-rome-2020-e1583751688177
 Raffaello
Portrait of Giulio II
ante marzo 1512
oil on wood panel
Londra, The National Gallery. Bought, 1824
© The National Gallery, London

ציורים משנותיו המוקדמות של רפאל בפירנצה, מ-1504 ועד 1508, מוצגים בחדר האחרון. התערוכה מדהימה את הצופה בכך שהיא מסתיימת בנעוריו של האמן. מכל מקום ניתן למצוא שתיים מהעבודות הידועות ביותר של רפאל כאן, כך שהפינלה הגדול, הינו מקסם מריר-מתוק. ולסיום פוגשים את "הפורטרט העצמי" הידוע של רפאל (1506), ונראה כאילו האמן הצעיר והנאה מסתכל אחורה מעבר לכתפו, צופה את הגעת הצופים. "אישה צעירה עם חד קרן" (1506-1505), "קורצת" ל"מונה ליזה" (1503) של ליאונרדו דה וינצ'י (1503-1516?) , מוצגת כאן מורה לנו שבגיל 22 בלבד, רפאל כבר היה אחד מגדולי המסטרים של הרנסנס.

Re-opening: from 2 June till 30 August

Scuderie del Quirinale

Via XXIV Maggio, 16 (Monti)

Opening hours: Mon-Thu, 8am-11pm; weekends 8am-1am

Entry fee: €13 – 15

scuderiequirinale.it

go on a virtual tour of the exhibition:

scuderiequirinale.it/media/una-passeggiata-in-mostra

Beverley, A. (2020, March).  Re: On the 500th anniversary of his death, Scuderie del Quirinale pays tribute to Raffaello. Retrieved  from https://www.romeing.it/raphael-exhibition-rome/

 

[1] Sprezzatura ([sprettsaˈtuːra]) is an Italian word that first appears in Baldassare Castiglione's 1528 The Book of the Courtier, where it is defined by the author as "a certain nonchalance, so as to conceal all art and make whatever one does or says appear to be without effort and almost without any thought about it".[1] It is the ability of the courtier to display "an easy facility in accomplishing difficult actions which hides the conscious effort that went into them".[2] Sprezzatura has also been described "as a form of defensive irony: the ability to disguise what one really desires, feels, thinks, and means or intends behind a mask of apparent reticence and nonchalance".[3  The word has entered the English language; the Oxford English Dictionary defines it as "studied carelessness",[4] especially as a characteristic quality or style of art or literature. https://en.wikipedia.org/wiki/Sprezzatura]

ג'ניפר בלוך, מעט לעת, קיר אמן, אוצרת חגית אומני רובינשטיין, בית האמנים,על שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב 4.7.2020-4.6.2020

 

בבית האמנים מוצגים רישומים מעשה ידיה של האמנית ג'ניפר בלוך, רישומים בעט שחור על נייר לבן. מודה אני, רישום הינו מדיום אהוב עלי, וכשהוא במיטבו, אף יותר.

IMG_20200613_125906

‏‏IMG_20200613_125609 - עותק

קיר האמן, כשמו כן הוא נועד לעבודות שממדיהן קטנים. בלוך מעלה על הדף מראות שונים, בהשראת התבוננות בצילומים: מבט אל התרחשויות שונות, מערכי פנים וחוץ, דמויות שהקשרן אישי בצד דמויות אנונימיות, אובייקטים של טבע דומם כל אלה משמשים יחדיו באווירה שיש בה מן החידתיות.1 עותק

בעבודות מתקיים המתח בין הקו לבין הכתם. מארג של אלמנטים קוויים בצד כתמיות מתפרצת בתיאור מדוקדק, המתעתע בעין המתבונן(tromp l'oeil) . הדמויות, הנוף, הטבע הדומם מצויים בשילוב בלתי אפשרי לכאורה; אלמנטים שנלקחו מהמרחב האישי-פרטי בצד דימויים שהקשרם אנונימי, עוברי אורח, נופים לא מוכרים, הכול משמש יחדיו בתפר שבין מציאות לחלום, בהתרחשות שיש בה מן הממד הסוריאליסטי. לתחושת ה-upside down  הזו המתקבלת בעין הצופה, נדמה שתורם המערך הקומפוזיציוני  אותו בחרה בלוך להציג את רישומיה; מבנה המעמת חלק עליון וחלק תחתון, פרספקטיבה מתפרצת, אלמנטים אנכיים בצד אלכסוניים, כשעל הצופה מוטלת המשימה לפענח את ההקשר. מבנה המזכיר לנו הצופים את שרירותיות המבט המורגל בהתבוננות מעט אחרת.עותק נוסף

בטקסט התערוכה מצוטטת האמנית: 'מתוך השתוקקות עצומה ' אני מצטטת נופים קרובים יומיומיים כנוף מן הסטודיו, פתח הבניין ברחוב בדרום העיר ונופים רחוקים כגון גיברלטר או דמות מסתורית המביטה לעברנו או דרכנו מתוך אלבום תמונות נפגשים בחללי מעבר כמו בתי קפה או ברים באניית רפאים החולפת אנונימית מסומנת כצל קרוב ורחוק נפגשים בתוך פרוזדור של זמן כמו אנייה הנכנסת לעגון בנמל מתוך מרחב האינסוף הלא ידוע".

IMG_20200613_125919

IMG_20200613_125619

תודה על הטקסט

 

מה עושה אמן לטוב יותר – ליאונרדו דה וינצ'י ממשיך להעסיק מדענים וחוקרי אמנות…

הורדה.jpg

ליאונרדו דה וינצ'י מעסיק מדענים, חוקרים מזה מאות בשנים. דמותו האניגמטית, מיעוט היצירות בשמן שצייר, עבודות שלא סיים, רישומים רבים שרשם, הפטרונאז' שקיבל מדוכס מילנו, לודוביקו ספורצה, והחסות שקיבל בחצרו של פרנסואה ה-1 מלך צרפת; כישוריו כמדען, מהנדס, ואדריכל ביצורים, בונה כלי נגינה, מערכי במה, צייר, פסל, הפרעת קשב וריכוז (מחקר שהתפרסם ב-2019) ועוד. ואולי צריך לשנות פרדיגמות – שמאלי, פוזל, הפרעת קשב! שומו שמיים, ולתת קרדיט למי שעשה ועושה מספר דברים בבת אחת, לפעמים לא מסיים מטלות ועם זאת הגאונות שלו אינה מוטלת בספק.

במחקר שנעשה בגלריה אופיצ'י, פירנצה בשנה שחלפה נאמר שליאונרדו יכל לעבוד בשתי ידיו. ממצאים אלה השוללים את האמונה רבת השנים שליאונרדו היה איטר יד ימינו, הוצהרו חודש לפני מלאת 500 שנה למותו של ליאונרדו. באופיצ'י חקרו את הרישום הידוע כמוקדם ביותר של ליאונרדו,  את רישום הנוף Landscape of Tuscany's Arno River Valley and Montelupo Castle  מ-5 באוגוסט, 1473, כשהאמן היה בן 21 שנה, והגיעו למסקנה זו. חוקרת האמנות Cecilia Frosinini מסרה שליאונרדו נולד איטר  יד ימינו (שמאלי) אך לימדו אותו לכתוב בידו הימנית מגיל צעיר ביותר. בהתבוננות בכתב היד שלו ובעבודותיו, כולל רישום זה, ניתן לראות את יכולות הקליגרפיה שלו ביד ימין.[1]

במחקר נוסף, נאמר: לא צריך זכוכית מגדלת על מנת לראות שליאונרדו דה וינצ'י היה אמן גדול, ולמעשה, זה מה שעזר לצייר הרנסנסי ביצירת יצירות המופת שלו. חוקרים שחקרו את יצירתו, טוענים שליאונרדו סבל מסטרביסמוס – פזילה, לקות ראייה שבה העיניים אינן מתמקדות באותה נקודה במרחב בו זמנית. זאת לטענת החוקר Professor Christopher Tyler בריאיון ל-Independent  "צורות מסוימות של סטרביסמוס עשויות להקל בעת יצירת עבודת אמנות".[1]

הערה: בליאונרדו דה וינצ'י ובקשריו עם איזבלה ד'אסטה שליטת נסיכות מנטובה, איטליה, עסקתי בעבודת המאסטר שלי ובמחקרים נוספים.

[1] Wexelman, A (2018, October 9). Re: Leonardo da Vici may have suffered from an eye condition the made him a better artist. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-leonardo-da-vinci-suffered-eye-condition-made-better-artist

[1] Wallace, L (2019, April 9). Re: Leonardo da Vinci was ambidextrous, according to a new study by the Uffizi Gallery. Retrieved https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-leonardo-da-vinci-ambidextrous-new-study-uffizi-gallery