אדוה דרורי, כיבוי אורות, אוצרת: אורית קוליקובסקי, גלריית הקיבוץ גן שמואל, 4.12.2021-2.10.2021

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום דימה ולרשטיין

"כיבוי אורות", משפט/מושג המוכר בחיי הורים לילדים רכים, מקבל משמעות טעונה בתערוכה "כיבוי אורות" שעניינה הלינה המשותפת בקיבוצים. תערוכה זו מוצגת כחלק מאירועי שנת המאה של קיבוץ גן שמואל, ממעט הקיבוצים שנותרו במסגרת הקיבוץ המקורי ולא עברו הפרטה או הרחבה קהילתית משמעותית ע"י אנשים ומשפחות מבחוץ.

דרורי, אמנית רב תחומית ומרפאה באומנות, בת קיבוץ שריד בעברה, בונה מיצבים ומיצגים, שעניינם הביוגרפיה האישית שלה כילדה וכנערה מתבגרת. בעבודות אלה היא בודקת וחוקרת את ההקשרים בין בית הגידול שלה, לבין האידאולוגיה הקולקטיבית ששררה בקיבוצים בימים עברו, ומבקשת לחדד את הקשר שבין האמנות לריפוי, בין הפצע לצמיחה ובין האישי לקולקטיבי.

מרחב הגלריה מעורר השתאות. הקירות והתקרה שבו צבועים תכלת (צבע המהדהד לגן "תכלת" בו גדלה). בחלל מוצגות עבודות תפירה ורקמה – כריות, שמיכות בובות ופריטים נוספים מעולם התינוקות. למשפטים הרקומים עליהם תפקיד מבאר, מנחה ואף מכמיר לב. התערוכה מפעילה את הצופה/מבקר המשוטט בין העבודות, נכנס ויוצא בעדן, חווה אותן.

צבע ה"תכלת" כמצוין בטקסט התערוכה, מתכתב עם השורה מהשיר 'ערב מול הגלעד' – "האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים…"  והצבע "תכלת, כתכול השמיים הוא רב משמעויות, יש בו מן השלווה. "תכלת" הוא צבע אפוף במיסטיקה וחשוב ביהדות "כי מן התכלת..", וחשיבותו רבה בנצרות (מריה אם ישו, כמלכת השמיים) ובאסלם.

"לינה משותפת", דפוס אידיאולוגי ששימש להלנת ילדים בבתי הילדים בקיבוצים, ובנפרד מהוריהם היה נהוג בארץ עד שלהי שנות ה-80. חגי תמיר כותב בקטלוג התערוכה "לינה משותפת": "היה בו בבית הילדים, ניסיון לשוויוניות אדריכלית קיצונית. זו התבטאה בזהות מוחלטת של כל החדרים (4 ילדים/דות בכל חדר), וכל הדלתות, החלונות והתריסים היו מסוג אחד, עד אחרון הפרטים.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

חיי בית-הילדים נסבו לאורכו של המסדרון… מעבר פתוח שלא הוליך לשום מקום, אך איפשר שליטה מלאה על המתרחש. בשום פינה לא נתקיימה בבית הילדים מידה כלשהי של פרטיות או אינטימיות…"[1]

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

ואילו אברהם  בלבן כותב: "תמונת היסוד היא השורה, אמרתי לעצמי, והידיעה שאתה חלק משורה זו…וההרגשה שבטוח בתוכה, כי רק כאן מכירים אותך ומקומך שמור, בטוח ולחוץ, כי אתה חלק מהשורה הזאת והשורה הזאת, לטוב ולרע, היא חלק ממך. השורה הזאת עיצבה את חיינו, כי היא הייתה זירת מאבק תמידי בין שתי מערכות מתנגשות. מצד אחד, האידיאולוגית שייצרה אותה, והמערכת החינוכית (מטפלות, מורים, מדריכים חברתיים) שהפכה אותה לחיי יום-יום המורכבים משעת קימה ושעת כיבוי אורות וכל מה שביניהם, ומצד אחר, הילדים שמהם הורכבה השורה הזאת.

הקיום בשורה הפך לכן למאבק תמידי שבו נדרשת לתקן את עצמך להיות ילד טוב, לוותר, להתחשב באחרים, להתאים את עצמך, כל הזמן להתאים את עצמך לאחרים. להיות בשורה היה לא להיות ילד, לא להיות יחיד ומיוחד ובעל רצונות וזכאי לאהבה, אלא להיות בן קיבוץ"[…] לא ידענו שאנחנו חלק מניסוי אנושי כביר שאין לו סיכוי להתגשם…"[2]

הסצנריו השכיח- לאחר כיבוי האורות בבית-הילדים עת ההורים נפרדו מילדיהם, נמשכו השיחות בין הילדים, שחלקם נרדמו וחלקם, אפופי פחדים, חששו לישון. שומרות הלילה שהשגיחו על הפעוטות והילדים בבתי הילדים, נהגו להגיב כל אחת בדרכה היא. יש שהגיבו ברוך, ויש באופן אחר, תוקפני, בוטה (הדהוד לכך ניתן למצוא ב'ספר שומר הלילה' המצוטט).

במפגש עמה מספרת האמנית על הבכי, והזעקות שעלו מבית הילדים. ומציינת שבתערוכה זו (המשך לתערוכה הקודמת, 'שומרת לילה בואי לגן תכלת')[3] "היא ממשיכה לחקור ולהעמיק בנושא הלינה המשותפת. ככל שהיא מבינה ולומדת למה חינוך זקוק, היא נדהמת לגלות את החסר ההורי שבו גדלה. היא טוענת שיש דברים רבים שאינה זוכרת מהלינה המשותפת, כי מגיל שבועיים היא הייתה בבית הילדים, והזיכרון המודע לא קיים בגילאים האלה, אבל הזיכרון הפיזי כן; ולרוב עולים לה דימויים קשים אך הדימויים עולים דרך הידיים שלה, שפועלות באופן עצמאי. היא לא תמיד מבינה את פשר הדימויים, שעולים, אך חשוב לה לקבל אותם ולא לברוח מהם".[4] הגן בו גדלה, היא מציינת, היה מקום שסימל רכות, הכלה ואהבה, אך בלילות התעצמה תחושת הבדידות והנטישה.

עבודות התפירה ורקמה המוצגות בתערוכה משמשות ככלי לאיחוי וריפוי כאבי העבר וכמנוף לצמיחה והתפתחות. דרורי טוענת, שהיצירה משמשת עבורה ככלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי. דרכה ובאמצעותה היא לומדת על עצמה ועל העולם, ומתאפשרות לה תובנות על החברה בה היא חיה. איחוי וריפוי ניתן למצוא בעבודה שלעיל, בה בנתה האמנית יקום חלופי לבית הילדים ובו מופיע השלט החדר של אדוה.

המתח הזה בין הפרט (במקרה שלפנינו, האמנית) לבין הקולקטיב, ניכר בתערוכה. מתח נוסף ניכר בין עבודות הרקמה והתפירה הידניות, הסיזיפיות, עשייה שיש בה מן ההתמסרות בשונה מהחברה בת ימינו המאופיינת בקצב חיים מהיר וקצבי, תעשייתי-טכנולוגי.

המשפטים הרקומים על העבודות מצטטים מידע שכתבו 'שומרי הלילה' במחברת הלילה; משפטים אינפורמטיביים שמפרטים את מה שעובר על הילדים בשעות הלילה. טקסטים אלה עומדים במרכזו של המיצב הנוכחי בתערוכה, המאופיין בטקסט שנפרש על חמישה בדים גדולים ונכתב ע"י שומרת הלילה חיה בר-לבב, מקיבוץ יפעת, בשנת 1960.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי
פרט

דרורי ביקשה מנשים רבות לרקום את הטקסטים הללו על בגדי תינוקות, צעצועים, בובות, שמיכות ועוד. לאחר מכן היא צירפה ותפרה אותם, תלתה והנכיחה אותם בחלל. אפשר להרגיש את המתח בין הטקסט לדשא מתחתינו ולצבע התכלת של השמיים האופף אותנו.

פרט

עשייה זו של חיבור הבדים והרקמות שדורשת אורך רוח, היא בעצם ניסיון ל"תיקון" וריפוי של "החור" המטפורי שנפער בנפש. הבדים הרכים, העוטפים ומגנים ומהווים מרכיב משמעותי בתערוכה, יכולים גם לשמש כשמיכה עוטפת, מנחמת ומכילה, תזכורת לאם שנוכחותה נמנעה בילדות. 

תודה לאמנית אדווה דרורית וליח"צ, אנה ברשטנסקי


[1] חגי תמיר, בית הילדים, מתוך קטלוג "לינה משותפת", קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, אצרה: טלי תמיר, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עמ' 23.

[2] אברהם בלבן, מחוץ לשורה, שם, עמ' 27-26.

[3] אדוה דרורי, "שומרת לילה, בואי לגן תכלת", אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה במרכז ההנחה בטבעון, 2019.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה בגן שמואל.

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021 פתיחה מחדש 1.3.2021 במשוער

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.