אייל טבת, רגע ההתמסרות, אוצרת ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 3.9.2022-11.8.2022

התערוכה "רגע ההתמסרות" של הצייר אייל טבת מערבת מרחבים אישיים לצד מרחבים ציבוריים; דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, ביניהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל אזכור של מקום ספציפי. בעבודות אלה עליהן עובד טבת בשלוש השנים האחרונות, הן הזוגות האנונימיים המנהלים שיח ביניהם, והן הדמויות המצויות בתהליך לא מודע שבו השינה משתלטת, אינן מודעות לעין הצייר המתבוננת בהן, מצלמת, צדה את הרגע…

אייל טבת
אייל טבת

תהליך העבודה ראשיתו בצילום. טבת מצלם מספר צילומים בניסיון "לתפוס את הרגע" הרצוי לדידו שלעתים "אורך שעות רבות". את הצילום הוא עורך, ומסיר אינפורמציה שאינה רלוונטית לגביו. לאחר מכן הוא רושם את הדמויות עפ"י הצילום, ואזי עובד בצבע. "כשהוא מתחיל לרשום", מספר האמן, "הוא מתחיל להינות. בזמן העבודה בצבע, אין הוא צריך לחשוב על הרישום, ויכול להתמסר לעבודה".

אייל טבת

במהלך הצילום ובעבודת הציור נוטל לעצמו טבת זמן להתמהמה ולשהות במרחק מה מהעולם מרובה הגירויים והמידע בו אנו חיים. גם אנו הצופים מתבקשים לעצור ולו למספר רגעים, ולהיות נוכחים אל מול הדמויות, לתהות מי הן, מהו השיח שהן מנהלות ביניהן. עירוב של רגעים אינטימיים הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית חוברים יחדיו בעבודות המוצגות.

אייל טבת

ורה פלפול אוצרת התערוכה מציינת: "טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן, פני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. טבת בוחר לצייר, 'רגעים (של) התמסרות'. אותו רגע לדבריו, בו כל השאר נעלם, הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות".[1]

אייל טבת, מבט לתערוכה

אייל טבת למד אצל הצייר והאמן יוסי מרק איש פתח תקווה, כשלושים שנה, המצייר א.נשים במצבי תודעה פנימיים. טבת מציין, שמרק המורה שלו מגיל צעיר, מנהל דיון אמנותי עם תלמידיו, שיח המערב גם עניין באשר לאן כל אחד מהם שואף להגיע, ו"דוחף" תלמידים למה שחושב שעשוי לבנות אותם כאמנים.

תיאורי דמויות ישנות, מופיעים באמנות פלסטית, בספרות ושירה, ובמיתוסים קדמונים, כשם שבטקסטים מקודשים במסורות ביהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד. אחד הציורים הידועים הוא "ונוס הישנה", 1510 בקירוב מידי ג'ורג'ונה הוונציאני (שיש מייחסים לטיציאן הצעיר). לוסיאן פרויד הציג בעבודותיו נשים גברים במצבי שינה שונים (בגוף מלא, או בחלקו. בין הידועות, סו טילי – בכינויה "סו הגדולה")[2].

דמות המצויה במצב של שינה, הינה פגיעה וחשופה שכן יש כאן חדירה לאינטימיות של הישן/ישנה. פרקטיקה שונה בתכלית נקטה סופי קאל בעבודה מוקדמת מ-1979, בה היא מתעדת מרתון שינה: זרים ומכרים מוזמנים לבוא לישון במיטתה, במשמרות של שמונה שעות כל אחד, במשך שבוע בוויתור זמני על הזכות לפרטיות.[3]

המעבר בין היום ללילה נתפס בימים עברו כמעבר לעולם חלופי בו השינה נדמית ל"מוות קטן". הסיודוס התייחס ב"תאוגוניה", לדמויות היפנוס, אוניירוי ותנטוס – 'שינה, חלום ומוות', ילדיה של ניקְס, אלת הלילה כמסמלים את המעבר למצב של כאוס וא-היגיון.[4]   

האם שינה נחוצה? על  כך אין כמעט עוררין. גבריאל גרסייה מארקס מספר בספרו "מאה שנים של בדידות" על תושבי מקונדו שנתקפו מחלה מסתורית אשר מנעה מהם את הצורך בשינה. בשל כך, הם איבדו לגמרי את זיכרונם וכפרם נידון לחורבן.[5] ואילו אבי ברסטט בספרו "סוד השינה המושלמת" כותב על "איך תשיגו בוסט של אנרגיה מנמנום קצר באמצע היום".[6]    

אייל טבת
אייל טבת

בתיאורי שינה יש מן התום והשלווה, אך גם מן המציצנות והפגיעות. הדמויות המתוארות בציוריו של טבת אינן מודעות לעין המתבוננת. בין הדמויות הנגלות לעין הצופה המבקר בתערוכה דמותו של בן משפחה שנרדם על הספה, מוצג בעירום חלקי, אף שללא התכוונות ארוטית. בנותיו של האמן מתוארות מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיג'מות, המגוננות עליהן; ובאחת מהן מתוארים האמן ובתו הישנים חבוקים בחיבוק אבהי מגונן. ובשונה, בן זוגו של הצייר מוצג בערות מליאה, מתבונן לאן? מכוסה בשמיכה. בתיאורים אלה חובר המבט של האמן למבטו של הצופה הנחשף לדימוי, תר ומשוטט, ומשאיר מקום לפרשנות.

אייל טבת

ומנגד בדימויי הזוגות, או החברים האנונימיים, ניכר קשר עין או שיח אותו הם מנהלים. דימויים קבוצתיים מעין אלו אנו מוצאים אצל אמנים דוגמת אדגר דגה בשלהי המאה ה-19, (אף שניתן למצוא לכך עקבות באמנות המאה ה-17 בעיקר בהולנד). דמויות אלה כשם שהדמויות הישנות, מוגדרות בקו שלעתים נטמע בצבע, ויש שניכרים לעין הצופה עקבות הרישום. טביעת היד של טבת בעבודות המוצגות חומרית מאוד. האור וצל מתורגמים בציור למסת צבע ולכתם ולמשיכות מכחול הנוצרות באמצעות כתמי צבע באדום, ורוד, לבן, חום. וכדבריו: "זהו חיפוש שבו באופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו  היוצרות תחושה טקטילית מאוד". הרקע בעבודות מוצג לעתים חלק וחף מחומריות, כמעט על גבול ההפשטה, ויש שניכרת בו הטקסטורה העזה.

אייל טבת

תודה לאייל טבת ולורה פלפול על השיח עמם.


[1] ורה פלפול, רגע ההתמסרות, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] לוסיאן פרויד, אוצר: מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.

[3] סופי קאל, סיפורים אמיתיים, אוצרת: נחמה גורלניק, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, פברואר-מאי 1996.

[4] הסיודוס, מעשים וימים, תאוגוניה, מגן הראקלס, תרגם שלמה שפאן, מוסד ביאליק, 1956

[5] גבריאל, גרסייה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרי-דן, הוצאת עם עובד, 1967.

[6] אבי ברסטט, NAP סוד השינה המושלמת, אגם הוצאה לאור, 2018.;

טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד

IMG_0013
טובית בסירטמן, "בריאה", 2017, שמן על בד, 39X30 ס"מ

"בריאה"! ילדה, ילד, ישנים, סצנה ביתית רווחת לכאורה, שהרי שינה היא מצב בו אנו מבלים כך אומרים כשליש מחיינו. בציור זה שהינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, טובית מנכסת את דמויות הישנים מהתחום הביתי, האינטימי, האמור להיות מגונן וחושפת אותם לעין הצופה המתבונן/ת.

שינה מהווה פסק זמן, בו אנו פסיביים ומנותקים ממוקדים של גירוי ופעלתנות (אלא אם כן מדובר בפעולת החלימה הפעלתנית). לא בכדי אומרים יהודים/יות מאמינים/ות עת הם עולים על יצועם תפילה, ובעת הקימה את תפילת הבוקר "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי…"

טובית מספרת: "ציור זה הינו חלק מסדרה חדשה העוסקת במצבי שינה משפחתיים, בה הדמויות מוצגות בתנוחה אקראית של שינה, ויוצרת להן סביבה מוכרת מתוך כוונה לייצר פרשנות חדשה לאותה תנוחה בלתי נשלטת".

בעבודותיה של טובית מספר מעגלים, לכאורה מנוגדים, לכאורה משלימים – עלומים/זקנה; פנים/חוץ; נשגב/נמוך; ביתי-נעים/מאוים… הדמויות בציוריה של טובית אינן מבוימות; הן פועל יוצא של תיעוד אירועים בחיי המשפחה, ברגעים הקטנים והגדולים, כשהחוט המקשר הינו הצגת הדמויות במצבים לא מודעים למבט הצופה בהם, חשיפה.

עין הצופה ועינה של טובית משתלבות זו בזו; עינה של האמנית המעלה בציוריה את הפעולות השגרתיות, היומיומיות, הפרוזאיות, היא בו בזמן עין המתבונן/ת הפולש אל הספירה הביתית, האינטימית, האמורה להיות מוגנת ומגוננת.

בקטלוג התערוכה של לוסיאן פרויד, ציטט פרופ' מרדכי עומר את מאמרו של לוסיאן פרויד "מספר מחשבות על ציור", (יולי 1954):

"על הצייר להעמיד את עצמו במרחק רגשי מסוים מנושא ציורו, כדי לאפשר לו לדבר…"

ציירים המשתמשים בחיים עצמם כבנושא, העובדים כשמושא העבודה שלהם ניצב לפניהם או מצוי תדיר בראשם, עושים זאת כדי לתרגם את החיים לאמנות בצורה כמעט מילולית. יש לערוך תצפית הדוקה ביותר על הנושא: ואם כך אכן עושים – יומם ולילה – הרי שהנושא – הוא, היא או החפץ – יחשוף לבסוף את הכל, דבר שבלעדיו הבחירה עצמה אינה אפשרית".[1]

[1] מרדכי עומר, לוסיאן פרויד, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996, עמ' 15.

טובית בסירטמן הציגה תערוכת יחיד אשתקד:  עסק משפחתי, טובית בסירטמן – ציורים, גלריה 4 פלורנטין 4, תל אביב, אוצרות כרמל גוטליב קמחי, מאי-יוני 2017.