עמי שנער, My Tel Aviv תל אביב שלי, אוצרים: ארמנו טדסקי וורה פלפול, Circolo del Design Gallery, טורינו, איטליה, 15.12.2022-15.11.2022  

"תל אביב שלי", תערוכת היחיד של האדריכל והאמן עמי שנער המוצגת בטורינו, איטליה, מתמקדת בעיר תל אביב, העיר העברית הראשונה, בנוף האורבני והאנושי המורכב והמרובד שלה ובתהליכי השינוי המהירים הניכרים בה.

עמי שנער, רחוב אחד העם, אקריליק על בד, 2022

עמי שנער, כפר שלם, אקריליק על בד, 2021

"שנער מביט בעין סלחנית אך מפוכחת בבנייניה של תל אביב; הוא מתאר מִתווה אורבני מורכב ורבגוני המשלב ישן וחדש. 'יש שיאמרו אלה סתם רחובות, כיכרות וכמה שְדרות, אך אלו המקומות שבהם חשים את הדופק העירוני', הוא אומר".[1] כותבת ורה פלפול בטקסט התערוכה "בית משותף", שהוצגה בבית האמנים בתל אביב ב-2020. עם זאת אין הוא מתעד את ייצוגיה הממתגים אותה כ"עיר ללא הפסקה", אלא שם "זרקור" על ההיכרות האינטימית והחווייתית שלו עם העיר, המאפשרת לו חקר והתבוננות פנימית המהולים במבט ביקורתי על המציאות האורבנית בפרט, החששות מההשתנות המהירה של העיר, והתמורות האדריכליות והחברתיות החלות בה.

עמי שנער, שדרות רוטשילד, אקריליק על בד, 2020

שנער מצייר בסטודיו שלו הניבט למרכזה של "העיר הלבנה" בתל אביב. העיר הלבנה[2] הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב המאופיינים ע"י "הסגנון הבינלאומי" שמקורו באדריכלות המודרניסטית של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ולאחריה, ומוכר גם כסגנון הבאוהאוס. עיקרו, אידיאל אדריכלי המבוסס על פונקציונליות ועל מינימליזם, על הפשטה ועל גיאומטריה, אשר ביקש לשלב בין הרוח הטכנולוגית של העידן לבין אוטופיות חברתיות שהארכיטקט מחויב להן. הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד הקמת המדינה על- ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה.[3]      

אפשר שסגנון זה נתפס ע"י בוני העיר דאז כמקבילה לעיר החדשה, האוטופית והאינסופית אשר הפנימו את השפה הארכיטקטונית של הבאוהאוס, עם הקווים הפשוטים והאלגנטיים היוצרים משחק של אור וצל על הפסדות הלבנות כיאה לעיר המודרניסטית הצעירה והמתגבשת.

ומקום למחשבה באשר להמולת העיר והמודרנית! בתחילת המאה  העשרים (1914-1909) קמה התנועה הפוטוריסטית באיטליה אשר בראשה עמד המשורר תומסו מרינטי. אנשיה אשר באו מתחומי דעת שונים – ספרות, ציור, פיסול, צילום, ארכיטקטורה ומוסיקה, שרו שיר הלל לעולם הטכנולוגי, המכני, המודרני ולקצב החיים המהיר של העיר, מתוך רצון לדחות את העבר המיושן והמסורתי. 

על התערוכה

בתערוכה ששמה הלירי באיטלקית "UNA STORIA D'AMORE PER TEL AVIV" ניכרת ההתפעמות של שנער מהעיר תל אביב, נופיה האורבניים ואנשיה.

עמי שנער, "תל אביב שלי", טורינו, מבט אל חלל התערוכה

עמי שנער, "תל אביב שלי", טורינו, מראה הצבה

עמי שנער, "תל אביב שלי", טורינו, מראה הצבה

העבודות בצבעי מים והרישומים בתערוכה מתבססים על הזיכרון הצילומי של שנער המשוטט ברחובות העיר כ- Flâneurהמיתי. המשוטט הנע בין אזורים עירוניים העולים במאה ה-19, לבין השיטוט באזור הספר. שורשיו המודרניים במאה ה-19, בכתיבתו של שארל בודלר איש מאה זו, אך גם בכתיבתו של ולטר בנימין בן המאה העשרים אשר בכתביו השוטטות היא בגדר אמנות, וכמובן בכתיבתו של ז'ורז' פרק ואחרים.[4]

עמי שנער, תל אביב עם שני מגדלים, אקריליק על בד, 2020

עמי שנער, רחוב קרליבך, אקריליק על בד, 2020

העבודות מעניקות מבט הנע בין ציור "מהודק" יותר בין אלו שנוטות מעט לכתמיות. עבודות שניכר שנעשו ביד בוטחת, חלקן במשיחות מכחול עזות, וחלקן באקוורל שיש בו מן העידון. עיננו המתבוננת נעה בעקבותיו בין הדימויים, לעתים עץ שעלוותו מקבלת מקום משמעותי ((Hashach St.)  ויש שהעין נבטת אל המגדלים רבי הקומות המתווים את קו האופק העכשווי של תל אביב. ("שד' רוטשילד"). המגדלים בולטים במיוחד בסדרת ציורים צרי מידה שגובהם כשני מטרים, בהם מיתמרים מגדלים המאזכרים בצורתם אובליסק מונוליטי כשלרגליהם בתי הבאוהאוס "פעורי החלונות". יש שהמבט נמשך אל המולת העיר ולשאונה כפי שניתן לראות בעבודות המתייחסות לרחוב לילנבלום ולרחוב פרנקל. בחלק מהעבודות המבט נישא אל גגות הבתים, אל דודי השמש שאותות הזמן ניכרים בהם ואל האנטנות, ואל והמגדלים השתולים כנטע זר בין הבתים הנמוכים ("תל אביב עם מגדלים"), ואף אל ממגדלים המתמזגים זה בזה והופכים לישות מופשטת קמעה בינות העצים המזכירים לנו שאמנם נופיה של תל אביב עירוניים, אך גם לטבע מקום ניכר בה. ("שד' רוטשילד). ויש שהעין נמשכת אל הרחוב מטה, אל המדרכות, עמודי החשמל והעצים.

עמי שנער, דמות, תחנה מרכזית תל אביב, אקוורל

עמי שנער, אישה בנווה שאנן, ברקע, מבנה באוהאוס, אקריליק על בד, 2022

מבטו של שנער מופנה גם אל העיר האחרת, אל חלקיה הדרומיים והמזרחיים של העיר תל אביב (שכונת התקווה, תל כביר, שכונת שפירא, אזור התחנה המרכזית), אל הבתים הרעועים והמטים ליפול ואל הדמויות הצבעוניות – המקומיים, עולים חדשים, מהגרי עבודה, פליטים, חסרי בית. שנער מאיר באור חומל בעבודותיו חלק מדמויות אלו , "השקופות" לעתים קרובות לעין המתבונן: איש עם תוכי, דר הרחוב הנרדם על ספסל, ועוד.

עמי שנער, רחוב הרב בכרך, אקוורל

עמי שנער, איש בשכונת שפירא, אקוורל

העיר האחרת היא "העיר השחורה" כפי שכתב שרון רוטברד. דרום תל אביב שאף היא הכילה מבנים בסגנון הבאוהאוס, אך הם נגרעו מהתודעה והזיכרון הציבורי. עיר שבשונה מהצפון "הלבן" מסמלת את המטרדים העירוניים – מזבלות, שנאי מתח גבוה, תחנות אוטובוס מרכזיות, בתי קזינו ועוד.[5]

עמי שנער, קרית שלום איש עם תוכי, אקריליק על בד, 2021

שנער נוגע גם בסוגיות של קיטוב חברתי (אף שבדרכו הוא באופן מתון). אחד מציורים אלה – "הפגנות בכיכר רבין במהלך הקורונה" (2021) מציג מאות גברים ונשים מצטופפים במרחב אורבני רחב, בעודם חווים "ריחוק חברתי", ועדיין כל אחד וכולם יחדיו משקפים את הרוח האזרחית הדמוקרטית והחופשית האופיינית לתל אביב.

עמי שנער, כיכר רבין, הפגנה, אקריליק על בד, 2021

בתערוכה בטורינו מוצגות 27 עבודות בצבעי אקריליק על בד וכ-50 אקוורלים ורישומים.

אמנות וארכיטקטורה

לאמנות וארכיטקטורה הקשרים ניכרים. על הדעת עולים שמות של מגה ארכיטקטים-אמנים מהרנסנס האיטלקי כגון ליאון בטיסטה אלברטי שאף כתב ספרים "על הציור" "על הפיסול" ו"על הארכיטקטורה" ואף הסביר איך הוא ניגש לתאר את המציאות העומדת לנוכח עיניו, ומיכלאנג'לו בואונרוטי איש הרנסנס בשיאו; ובעת המודרנית, אנטוניו גאודי, ולה קורבוזייה. בספרו "אמנות, אדריכלות: סיבכת קשרים, תסבוכת, תסביך", מתייחס האל פוסטר להקשרים בין אדריכלות לבין אמנות בתרבות העכשווית בעשורים האחרונים, ודן בין השאר באדריכלים כזאהה חדיד, דילר סקופידו+רנפרו או הרצוג ופייר דה מרון השואבים השראה מן האמנות בעיצוביהם האדריכליים. פרקטיקה הממזגת בין זרמים ואסכולות באמנות במחצית הראשונה של המאה העשרים – סופרמטיזם, קונסטרוקטיביזם, אמנות מושגית אמנות המיצג ועוד ולקשרים ביניהם. בה בעת לאדריכלות תפקיד כמחוללת שינוי בציור, פיסול וקולנוע.[6]  עמי שנער, ארכיטקט ואמן אשר נולד בתל אביב בה הוא חי ועובד, משלב בפעילותו את שתי הדיסציפלינות: פרויקטים ארכיטקטוניים מהותיים לצד הפעילות שלו כאמן בעבודות ציור ורישום שעניינן בתערוכה הנוכחית העיר תל אביב.[7]

השנה (2022) יצא לאור ספרם של עמי שנער והסופר אברהם בלבן "סקיצות תל אביביות"[8] שהתבסס על תערוכה בשם זה בשנת 2021 (אצרו ורה פלפול ודנה גורדון). בספר מתחקים השניים אחר בכתיבה, בציור וברישום אחר העיר על פניה הרבות. חלק מאלה מוצגים בתערוכה.[9]

בטורינו, עיר המצטיינת ביצירה ובעיצוב, יש עניין רב בתל אביב על כל היבטי החיים התוססים בה. התערוכה, באצירתם של האוצר האיטלקי ארמנו טדסקי עם ורה פלפול מציגה גם עבודות חדשות של שנער ובצידה התקיים ערב דיון על העיר והיצירה בה.[10] 

ורה פלפול, אוצרת עצמאית, יועצת ומלווה אמניות ואמנים בשלבי קריירה שונים

בשיחה עמה סיפרה ורה פלפול על פרויקטים משותפים לה ולארמנו טדסקי שהוצגו במהלך השנים האחרונות.

לארמנו טדסקי היו מספר גלריות באיטליה ואחת ישראל. בשנים האחרונות הוא פועל באופן עצמאי ומתמקד בתערוכות נושא, תערוכות יחיד וקבוצתיות באירופה ובעיקר באיטליה ובישראל. טדסקי ופלפול משתפים פעולה ביניהם מזה כחמש שנים והם רואים חשיבות רבה בעבודה עם אמנים/אמניות ישראלים באיטליה ולא רק בה.

חשיבה זו באה לידי ביטוי בין היתר בתערוכה הקבוצתית של אמנות ישראלית ISRAEL LANDSCAPE  שהוצגה ברומא בשיתוף השגרירות הישראלית (לפני כשנה). בתערוכה בה השתתפו אמניות ואמניים מוכרים וגם כאלה שפחות, הוצגו סצנות אורבניות, דמויות המאפיינות את הישראליות המגוונת ונופי טבע, והיא כללה עבודות במדיה שונות: ציור, פיסול, צילום, וידיאו ארט. מרומא התערוכה עברה לגנואה וכעת מוצגת גם היא בטורינו.

עמי שנער השתתף במספר תערוכות קבוצתיות באיטליה ביוזמתם של פלפול וטדסקיווכך נבט הרעיון בהצגת תערוכת היחיד שלו בטורינו, ובהוולהביא את תל אביב לטורינו. חלק מהעבודות המוצגות בתערוכת היחיד שלו בטורינו, נעשו במיוחד לתערוכה, ומתארות בצבעוניות עזה ובקווי מתאר חזקים את שאון העיר התל אביבי.

פלפול וטדסקי אצרו תערוכה קבוצתית של יצירות אמנים מאיטליה וישראל בביאנלה של ירושלים (2021) בגלריה דואק במשכנות שאננים, ובנוסף, עמלים בימים אלה על מספר תערוכות יחיד. השניים מפתחים רעיונות ופרויקטים לתערוכות קבוצתיות נוספות בארץ ובאיטליה. חלקן מציגות אמנים מאיטליה ומישראל – תמהיל שחשוב לשניהם, שכן רואים באמנות כמחברת בין אנשים ותרבויות שונות.

תודה על השיח ועל חומרי התערוכה Grazie Mille


[1] "עמי שנער, בית משותף", אוצרות וטקסט: ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, 9.7.2020- 1.8.2020

[2] עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום (לאורך שדרות רוטשילד), נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003  קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%9C%D7%91%D7%A0%D7%94

[3] הבאוהאוס – בית ספר גבוה לאמנות ולעיצוב שפעל בגרמניה בשנות העשרים של המאה ה-20. אסכולה אמנותית שצמחה בבית ספר זה ודגלה ברעיונות מודרניסטיים כגון פונקציונליזם, שימוש בצורות גיאומטריות טהורות, עיצוב תעשייתי, דלות החומר ועוד. הוא הוקם על־ידי ולטר גרופיוס ב־ 1919 וצמח מתוך מיזוג של בית הספר הדוכסי הגבוה לאמנויות יפות ובית הספר הדוכסי הגבוה לאמנויות ואומנויות בוויימאר, גרמניה מיסודו של הנרי ון־דה־ולדה. משכנו האחרון היה בעיר דסאו בגרמניה עד לסגירתו  ע"י הנאצים (1933) מתוך: "באוהאוס, הכל עיצוב", מוזיאון ויטרה לעיצוב, תערוכה, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוקטובר 2016-ינואר 2017 אוצרת התערוכה: יולנטה קוגלר, מוזיאון ויטרה לעיצוב, אוצרת משנה: מאיה ויניצקי.

הסגנון הבינלאומי -הסגנון המרכזי באדריכלות המודרנית במחצית הראשונה של המאה ה20. הסגנון הבינלאומי משרטט אידאל אדריכלי המבוסס על פונקציונליות ועל מינימליזם, על הפשטה ועל גיאומטריה. הצורה הטהורה – המקבילה האדריכלית של הצורה הטהורה באמנות המופשטת – אמורה למשול בדמיונם של בני האדם ולהעניק להם סינתזה של הבהירות הפולחנית היוונית יחד עם טכנולוגיה מתקדמת (ברזל, בטון, זכוכית) של הזמן החדש. האדריכלים הנרי ראסל היצ'קוק ופיליפ ג'ונסון הם שטבעו את המונח "סגנון בינלאומי" בקטלוג לתערוכה שאצרו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.  האנציקלופדיה של הרעיונות  https://haraayonot.com/idea/international-style/  

[4] ולטר בנימין, מבחר כתבים כרך א': המשוטט. עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, תירגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1992) 2013, עמ' 19-18, 25-24.

[5] שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, תל אביב: בבל, 2005, עמ' 121.

[6] האל פוסטר, "אמנות, אדריכלות: סיבכת קשרים, תסבוכת, תסביך", ערכה, תרגמה והוסיפה אחרית דבר, אסתר דותן, ספרי פיתום, 2013, עמ' 8.

[7] עמי שנער יחד עם שותפו אמיר מן, עומדים בראש משרד האדריכלים ומתכנני ערים מן-שנער שאחראים על פרויקטים ציבוריים גדולים.

[8] אברהם בלבן ועמי שנער, "סקיצות תל אביביות", עם עובד, 2022.

[9] הספר "סקיצות תל אביביות" מתבסס אל תערוכה בשם זה אותה אצרו ורה פלפול ודנה גורדון בגלריה בבית האדריכל, תל אביב, 2021.

[10] בטורינו נמצאת Facoltà di Architettura del Politecnico אחת האוניברסיטאות החשובות באיטליה לארכיטקטורה. בפתיחה התערוכה נישאו דברים בין השאר גם על ידי פרופ' Cristiano Picco מאוניברסיטה זו בהקשרים של החיבור בין אמנות לאדריכלות, והחשיבות של שימור אופיין של ערים במקביל להתפתחות הבלתי נמנעת בשל גידול האוכלוסייה.

אורית ישי, ציפורן בעין של השמש, אוצר: אבי לובין, גלריה המדרשה, הירקון 19, תל אביב עד 21 בינואר 2022

בתערוכה של אורית ישי בגלריה המדרשה מוצגת התבוננות בת מספר שנים על ירושלים/תל אביב מחד, ומבט אל קבר רחל בבית לחם מאידך. התבוננות המאפשרת לה להעלות שאלות מורכבות שהקשרן לאומיות, בחינה של מהם גבולות, חירות בחברה הישראלית על המורכבות והמתחים שקיימים בה.

אורית ישי

בשנת 2017, הזמינה האמנית אורית ישי את תושבי ירושלים לשיר מול המצלמה שיר אחד מני מספר שירים שנכתבו על העיר; בין השירים, כאלה שהפכו למזוהים עם העיר: "שבחי ירושלים", "שומר החומות" ו"ירושלים של זהב".

בעבודת הווידאו Golden Ring, 2017 מוצגים אלה שהשתתפו, שרים, אך הכתוביות בתחתית המסך, מראות טקסט שונה ממילות השירים. המשתתפים מספרים על ירושלים בה הם חיים – מעלים תהיות, זיכרונות ואף ביקורת. סממן מעניין מציין אוצר התערוכה אבי לובין הוא המרואיינים המציגים מקבילות והשוואה בין ירושלים לבין תל אביב, וזאת על אף שלא התבקשו לעשות זאת.

אורית ישי, עדית
אורית ישי, אבשלום
אורית ישי

בהמשך לעבודה זו יצרה ישי עבודת וידיאו נוספת, Emergency Landing, 2021, ובה היא נוקטת מהלך שונה – אנשי תל אביב מוזמנים לספר מול המצלמה על זיכרון אחד שיש להם לגבי ירושלים. הסיפורים האישיים שלהם המלווים באנימציה, מציגים תהיות, שאלות ועוד באשר לנושאים שעניינם לאום, דת, רוח ומגדר, ומצגים יחס מורכב ואמביוולנטי בנוגע לעיר ירושלים.

אורית ישי, כיפת הזהב

לצד שתי עבודות הווידיאו ישי מציגה מספר עבודות נוספות וביניהן פסל של כיפה מוזהבת, המזוהה עם העיר, עם ההיסטוריה המורכבת שלה. כמו כן עבודת ניאון צהוב, חלקה נשען על אחד הקירות וחלקה מוצג על הרצפה, שבירה באופן הצגתה בחלל, וכן שני תצלומים גדולים: תצלום הר הזיתים, בן שלושה חלקים. המקום המקודש לשלושת הדתות – יהדות, נצרות ואסלם, ונקשר גם באיזכורים של יום הדין ותחיית המתים, ותצלום נוסף של קבר רחל. שני התצלומים מצוין בטקסט הם חלק מהסדרה "נוף קדוש" של האמנית. כאן בחרה ישי דימויים מתוך ספרון מהמאה ה-19. דימויים המשלבים מבט נוסטלגי של ערים ומקומות מקודשים: תצלומי של חול, בצד כאלה שמציגים אתרים שחשיבותם היסטורית-דתית-פוליטית. ישי המירה אותם לשחור לבן, וניתקה אותם מהקונטקסט ההיסטורי והפוליטי שלהם בכך שחתכה מהם רצועות צרות "שום עיר בשום מקום" (כמצוין בטקסט)

אורית ישי

אורית ישי