"רוח הזמן", תערוכה שנתית של עמותת קראפט ישראל, 2022, אוצרת: יובל עציוני, גלריה הסדנה לאמנות יבנה,  30.6.2022-29.4.2022

בתערוכה מציגות ומציגים 27 אמניות ואמנים: אורנה שחר,  איריס רפפורט,  אירית גרוס,  אתי (אתיקה) יפה,  גיא לוגשי, גילה מילר לפידות,  דבי אשרת,  דבי להב,  דליה ברקי,  דנה אריאלי,  דפנה אלכסנדרוני, הינדה הרבסט,  ורוניקה אלרןזהרה יזרעאלי,  חדוה קליין,  חנה דהן,  חנה רוטשילד, טלי טלמור,  ישראלה אנג'ל,  מריה מרפלד,  עמי ליבוביץ,  ענת קלי צוקר,  צילה גולדשטיין,  רוזה בן אריה,  רותי אגמון,  רינה ארבל,  שרה אבנין גנישר

מבט

עמותת קראפט ישראל ע"ר, הוקמה בשנת 2020, אך שורשיה נטועים ב'אגודת אמני מלאכת מחשבת', שנוסדה בשנת 1964. חברי העמותה, אמנים יוצרים ופעילים שנים רבות, בתחומי האומנויות המגוונים, כמו קרמיקה וזכוכית, אריגה ורקמה, נייר, תחריט, הדפס וצילום. מטרת העמותה, התמדה במסורות יצירה ידנית, תוך התחדשות ועדכון היצירה האמנותית בין חבריה ובשיתוף פעולה עם ציבור רחב ככל האפשר. העמותה מנוהלת בהתנדבות על ידי ועד נבחר, במחויבות לקיומה, לעשייה ולהתפתחות אמנותית של חבריה.

מבט
מבט

העבודות בתערוכה "רוח הזמן" נוצרו בניסיון לבחון הלכי רוח בהם מתקיימת עשייה יצירתית יומיומית ומקומם של הפרט ושל היצירה בתרבות ובחברה. האמנים מציעים פרשנות או מבט חדש, באשר ל'עכשווי' בתרבות והתגלמותו בחומרי יצירה, פעולות ואובייקטים.

בשיחה עם יובל עציוני, אוצרת התערוכה טלי טלמור, יו"ר עמותת קראפט ישראל ואתי יפה, אמנית, מספרת עציוני: לאוצר/ת התערוכות תפקיד כפול האופייני לפעילות העמותה. האוצרת מלווה במפגשי סדנה את יוצר/ת היצירה קודם הגשתה וכן בתהליכים שעניינם  עבודה בעת תהליך בחירת היצירה.

מבט

בתהליכים אלה עולה "הדרמה" של האוצרת – להתערב או לאו. הרצון לרוב הוא "לא לעבור את הגבול". בנוסף, עציוני עודדה את האמניות והאמנים לעבודה מותאמת חלל גדול עם תקרה גבוהה האופייני לאולם המרכזי בגלריה הסדנה לאמנות יבנה. 

מבט

האוצרת ניסחה קונספט ששורשיו בוועדת התערוכות של העמותה, ומכאן הופיעה ועלתה כותרת התערוכה "רוח הזמן". לדברים אלה ניתן אישור בדבריה של טלי טלמור בהתייחס לעציוני המפחיתה את התלות בין האמן/ית לאוצר.

על התערוכה "רוח הזמן"

חלל התערוכה "רוח הזמן" הנדיב בממדיו, לוכד את מבטי התר ובוחן. עבודות במדיה שונות, מפתות, מבקשות, אנא התקרבי, געי, מששי. בתערוכה זו הסיפור הפרטי, האישי, חובר להיסטוריה של הקראפט בישראל ובעולם כאחד בנרטיב שיש מן המאחד אך גם מעניק מקום לכל יוצרת ויוצר.

ובזיכרוני עולה יצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד",[1] טעמה של עוגיית המדלן שהשיב את גיבור הסיפור אל ימים עברו, ואותי אל זיכרונות אישיים – אל עבודות התחרה, המפות, כיסויי השמיכות בעבודת יד שגדשו את ביתנו, ואל אמי קטי-יהודית שעסקה בתפירה, אל החפצים ויופיים.

אירית גרוס
איריס רפפורט
אורנה שחר
אתי (אתיקה) יפה

התערוכה מבקשת לבחון את מושג הזמן ואת התגובה לפסק הזמן אליו נדרשנו בתקופת המגיפה. סגרים ובידוד, בחינה של הרגלים שהוטמעו בנו בעשורים האחרונים: תרבות הצריכה, אורחות חיים המתאפיינים בסממנים דיגיטליים שהרחיבו אף סימנו גבולות בין מושגים מוכרים לכאורה באשר לסביבות חיים מוכרות: מהות הבית ומקום. אמצעי תקשורת ללא הגבלה במכשירי הטלפון הסלולרי, במחשב וברשתות, ולמידה וקשר ב"זום". קשרים אישיים ובינאישיים נפגעו בזמן הסגר: עטיית מסיכה כצו השעה; איסור התקהלות ועוד. בנוסף עולות שאלות הנוגעות לקבצים דיגיטליים וכנגדם עשייה ידנית, שביטויה בכתב יד, וביד היוצרת, הקורעת ותופרת, צורבת ורושמת.

גיא לוגשי
גילה מילר לפידות
דבי אושרת

רציונל התערוכה, לכבד את החשיבה החומרית, חומר ופרקטיקה. סימון חשיבות החומר, הטכניקה. וכך ניתן למצוא את אותות הזמן מוטבעים ביצירה באמצעות החומר -בניילון המתפורר ובשקיות הקניות, בדפי ספר ישן, בדים שנקרעו ו"והורכבו" מחדש באמצעים שונים כגון סריגה. הצילום שמעניק פנים שונות באמצעות הדימוי המשוכפל, המטופל,  ועוד. עשייה במדיה שונות ועבודה בסדרות.

דבי להב
דליה ברקי
דנה אריאלי

בצד רצונו/ה של כל יוצר ויוצרת למצוא את השפה האישית הייחודית שלהם, עולות נקודות השקה והצטלבויות מבעד לעבודות המוצגות בתערוכה – קשרי גומלין בין יצירות המגיבות לסוגות משמעותיות כגון זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. זיכרונות אישיים הגלומים בחפצים, בתך ובתפר, באזכורים להורים ובני משפחה, היסטוריה אישית  המצטלבת בזו הלאומית – שואה, עליה, העפלה. מקומו של הספר בתרבות והפער בין החומר הניירי, העונה לחוש המישוש, לעומת זה הדיגיטלי, והדהוד לחומרי ארכיב (מפות שולחן מצוירות, שנערמו כמסמכים בארכיון, אזכור לזיכרונות משפחתיים חגיגיים) מטמורפוזה של  חפצים – קליעה בחוטי אורן בסל שנדמה לכד; התחרה שמשנה את פניה, עבודת הטפסטרי בה ניכרת החתירה תחת רעיון האריגה המסורתית והשתי והערב. בריאה ויצירה מחדש באמצעות נייר אפיה משומש. שימוש בשאריות שקיות ניילון; בשקיות תה חלוטות, בקרטון משומש שמקבל מהות אחרת. תעתוע העין, האשליה – trompe l'oeil הניכר בחלק מהעבודות ומפתה להתקרב ולגעת. סמלים לאומיים שמקבלים גוון של סמל אישי, אך גם כסמל לאידיאולוגיה וקהילה. ביוגרפיות אישיות המצטלבות בעיסוק בטראומה – זיכרון אישי הנוגע באבדן, בהתעמרויות והמענה של היצירה כמרפא וכבעלת גוון שמאני  לריפוי פצעי ילדות והווה… רוח הזמן באשר לתו הירוק כמייצג התקופה וגילוי והסתר הפנים במסכת הגנה העשויה מחרוזי זכוכית. אינטראקציה בין יד, עין וחומר, ומהו זמן…

לבו-זמניות זו התייחס מישל פוקו כמאפיינת את זמננו ואת אמונתו ברגע שבו העולם נחווה כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה.

אנחנו בעידן של הבו-זמניות, זה הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אני מאמין ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[2]

דפנה אלכסנדרוני
הינדה הרבסט
ורוניקה אלרן

האופן שבו נתפסו ונחוו בתקופת הרנסנס האומנויות השונות מעלה סוגות של מעמד ומגדר. נערות קיבלו חינוך שהתרכז בערכים נוצריים וחינוך מוסרי, בבית או במנזר. נערים עברו מחינוך בבית לחינוך ציבורי. בציורים מתקופה זו אומצה הפרספקטיבה הליניארית וכל עקרונות הלימוד המדעיים ואחרים אורגנו בהתאם לציפיות ומוסכמות הגברים נשים נתפסו כבעלות ידע אינטואיטיבי; העידוד ההומניסטי לחינוך לנשים לא כלל מתמטיקה, רטוריקה או מדעים. (הומניסטים בני תקופת הרנסנס וביניהם ליאון בטיסטה אלברטי ההומניסט והאדריכל הנודע בן המאה ה-15, איטליה, הדגישו את חשיבות חלוקת הספירות לספירה ולמרחבים ביתיים ואחרים – הספירה הביתית יוחדה לנשים).

זהרה יזרעאלי
חדוה קליין
חנה דהן

עבודות תפירה ותחרה היו בעלות תפקידים מאוד שונים בחיי נשים של המעמדות הגבוהים והנמוכים בימים עברו. התחרה שהיתה מבוקשת מאוד אפיינה עיסוקי נשים מהמעמד הגבוה. פעילות זו הפכה למזוהה עם צניעות וחינוכן של נערות למעלות ביתיות וגם סיפקה תעסוקה הולמת ליתומות.[3]

חנה רוטשילד
טלי טלמור
ישראלה אנג'ל

מריה מרפלד

בין המאה ה-14 (בעיקר משלהי מאה זו, ובעיקר בין המאות 18-15 (וגם במהלך המאה ה-19) ניתן למצוא ציורים, שטיחי קיר, ציורי קיר ועוד בהן מוצגות נשים בפעילויות של רקמה, תפירה ואריגה. בפלאצו סקיפנויה, פררה, איטליה, מוצג מחזור חודשי השנה. באחד החודשים – מרץ יש תיאור של מלאכת הטוויה, ובין השאר מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם כפטרונית של מלאכת הטוויה.[4] הדימוי העולה לרוב בדמיוננו הוא של יוהנס ורמיר "רוקמת התחרה" משנות הששים של המאה ה-17, אך לא רק. נוטים לחשוב שהדימוי שכיח אצל אמנים, אך גם אמניות הציגו נשים בפעילות מעין זו – מרגריט ג'ררד, אנג'ליקה קאופמן (בנות המאה ה-18) ואחרות. נשים בעשייה דומסטית, בתנוחות עצורות, ראשיהן כפופים אולי מתוך רצון להדגיש את הקושי בעבודות ידניות מעין אלה.

עמי ליבוביץ

במהלך המאה ה-19, תקופת המהפכה התעשייתית עלתה בבריטניה תנועת Arts and Crafts –"אמנות ואוּמנות" (המחצית השנייה של המאה ה-19). בין המייסדים ויליאם מוריס, המשורר והמעצב וג'ון ראסקין, מבקר האמנות והתיאורטיקן (לשניהם היה קשר משמעותי לתנועה הפרה רפאליטית, לונדון, עוד קודם לכן) וכן צ'רלס רוברט אשבי ואחרים. תנועה זו של מעצבים ויוצרים, שאפה לחזור למודל הגילדה שאפיין את אנשי המלאכה והאמנים בימי הביניים. ייצור בעבודת יד ועוד.

ענת קלי צוקר
צילה גולדשטיין
רוזה בן ארי
רותי אגמון
רינה ארבל
שרה אבנין-גנישר

ואי אפשר כמובן לא להתייחס ולו במעט אל "הבאוהאוס" שצמח באירופה בשלהי העשור השני של המאה העשרים, ניתן למצוא נשים יוצרות (אנני אלברס בין הידועות שבהן, וישנה רות סידור, בת למשפחת אמנים יהודים ברלינאים, שלמדה אריגה בבאוהאוס,). ואל התנועה הפמיניסטית שהעלתה על נס מלאכות כגון הקווילט, עבודות אריגה וטוויה. (אך לכך נדרש מאמר נוסף…)

ולסיכום על חווית הצפייה דרך עיניו של מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב על חווית הגוף האנושי, הבא לכלל קיום "כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[5]

לתערוכה נלווים טקסט ניירי ודיגיטלי

תודה לרוני ראובן, מנהל הסדנה לאמנות ואוצר הגלריה. תודה ליובל עציוני, טלי טלמור ואתי יפה על השיח הפורה והטוב עמן, ועל החומרים.


[1] מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, תרגום: הלית ישורות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

[2] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003

[3] Whitney Chadwick, ,Women, Art and Society, London: Thames and Hudson, 1990.

[4] פררה, הינה אחת מהנסיכויות בהן עסקתי בעבודת המסטר שלי "פטרונות האמנוית באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה, רימיני, בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן, אוניברסיטת תל אביב.

[5] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

אדוה דרורי, כיבוי אורות, אוצרת: אורית קוליקובסקי, גלריית הקיבוץ גן שמואל, 4.12.2021-2.10.2021

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום דימה ולרשטיין

"כיבוי אורות", משפט/מושג המוכר בחיי הורים לילדים רכים, מקבל משמעות טעונה בתערוכה "כיבוי אורות" שעניינה הלינה המשותפת בקיבוצים. תערוכה זו מוצגת כחלק מאירועי שנת המאה של קיבוץ גן שמואל, ממעט הקיבוצים שנותרו במסגרת הקיבוץ המקורי ולא עברו הפרטה או הרחבה קהילתית משמעותית ע"י אנשים ומשפחות מבחוץ.

דרורי, אמנית רב תחומית ומרפאה באומנות, בת קיבוץ שריד בעברה, בונה מיצבים ומיצגים, שעניינם הביוגרפיה האישית שלה כילדה וכנערה מתבגרת. בעבודות אלה היא בודקת וחוקרת את ההקשרים בין בית הגידול שלה, לבין האידאולוגיה הקולקטיבית ששררה בקיבוצים בימים עברו, ומבקשת לחדד את הקשר שבין האמנות לריפוי, בין הפצע לצמיחה ובין האישי לקולקטיבי.

מרחב הגלריה מעורר השתאות. הקירות והתקרה שבו צבועים תכלת (צבע המהדהד לגן "תכלת" בו גדלה). בחלל מוצגות עבודות תפירה ורקמה – כריות, שמיכות בובות ופריטים נוספים מעולם התינוקות. למשפטים הרקומים עליהם תפקיד מבאר, מנחה ואף מכמיר לב. התערוכה מפעילה את הצופה/מבקר המשוטט בין העבודות, נכנס ויוצא בעדן, חווה אותן.

צבע ה"תכלת" כמצוין בטקסט התערוכה, מתכתב עם השורה מהשיר 'ערב מול הגלעד' – "האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים…"  והצבע "תכלת, כתכול השמיים הוא רב משמעויות, יש בו מן השלווה. "תכלת" הוא צבע אפוף במיסטיקה וחשוב ביהדות "כי מן התכלת..", וחשיבותו רבה בנצרות (מריה אם ישו, כמלכת השמיים) ובאסלם.

"לינה משותפת", דפוס אידיאולוגי ששימש להלנת ילדים בבתי הילדים בקיבוצים, ובנפרד מהוריהם היה נהוג בארץ עד שלהי שנות ה-80. חגי תמיר כותב בקטלוג התערוכה "לינה משותפת": "היה בו בבית הילדים, ניסיון לשוויוניות אדריכלית קיצונית. זו התבטאה בזהות מוחלטת של כל החדרים (4 ילדים/דות בכל חדר), וכל הדלתות, החלונות והתריסים היו מסוג אחד, עד אחרון הפרטים.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

חיי בית-הילדים נסבו לאורכו של המסדרון… מעבר פתוח שלא הוליך לשום מקום, אך איפשר שליטה מלאה על המתרחש. בשום פינה לא נתקיימה בבית הילדים מידה כלשהי של פרטיות או אינטימיות…"[1]

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

ואילו אברהם  בלבן כותב: "תמונת היסוד היא השורה, אמרתי לעצמי, והידיעה שאתה חלק משורה זו…וההרגשה שבטוח בתוכה, כי רק כאן מכירים אותך ומקומך שמור, בטוח ולחוץ, כי אתה חלק מהשורה הזאת והשורה הזאת, לטוב ולרע, היא חלק ממך. השורה הזאת עיצבה את חיינו, כי היא הייתה זירת מאבק תמידי בין שתי מערכות מתנגשות. מצד אחד, האידיאולוגית שייצרה אותה, והמערכת החינוכית (מטפלות, מורים, מדריכים חברתיים) שהפכה אותה לחיי יום-יום המורכבים משעת קימה ושעת כיבוי אורות וכל מה שביניהם, ומצד אחר, הילדים שמהם הורכבה השורה הזאת.

הקיום בשורה הפך לכן למאבק תמידי שבו נדרשת לתקן את עצמך להיות ילד טוב, לוותר, להתחשב באחרים, להתאים את עצמך, כל הזמן להתאים את עצמך לאחרים. להיות בשורה היה לא להיות ילד, לא להיות יחיד ומיוחד ובעל רצונות וזכאי לאהבה, אלא להיות בן קיבוץ"[…] לא ידענו שאנחנו חלק מניסוי אנושי כביר שאין לו סיכוי להתגשם…"[2]

הסצנריו השכיח- לאחר כיבוי האורות בבית-הילדים עת ההורים נפרדו מילדיהם, נמשכו השיחות בין הילדים, שחלקם נרדמו וחלקם, אפופי פחדים, חששו לישון. שומרות הלילה שהשגיחו על הפעוטות והילדים בבתי הילדים, נהגו להגיב כל אחת בדרכה היא. יש שהגיבו ברוך, ויש באופן אחר, תוקפני, בוטה (הדהוד לכך ניתן למצוא ב'ספר שומר הלילה' המצוטט).

במפגש עמה מספרת האמנית על הבכי, והזעקות שעלו מבית הילדים. ומציינת שבתערוכה זו (המשך לתערוכה הקודמת, 'שומרת לילה בואי לגן תכלת')[3] "היא ממשיכה לחקור ולהעמיק בנושא הלינה המשותפת. ככל שהיא מבינה ולומדת למה חינוך זקוק, היא נדהמת לגלות את החסר ההורי שבו גדלה. היא טוענת שיש דברים רבים שאינה זוכרת מהלינה המשותפת, כי מגיל שבועיים היא הייתה בבית הילדים, והזיכרון המודע לא קיים בגילאים האלה, אבל הזיכרון הפיזי כן; ולרוב עולים לה דימויים קשים אך הדימויים עולים דרך הידיים שלה, שפועלות באופן עצמאי. היא לא תמיד מבינה את פשר הדימויים, שעולים, אך חשוב לה לקבל אותם ולא לברוח מהם".[4] הגן בו גדלה, היא מציינת, היה מקום שסימל רכות, הכלה ואהבה, אך בלילות התעצמה תחושת הבדידות והנטישה.

עבודות התפירה ורקמה המוצגות בתערוכה משמשות ככלי לאיחוי וריפוי כאבי העבר וכמנוף לצמיחה והתפתחות. דרורי טוענת, שהיצירה משמשת עבורה ככלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי. דרכה ובאמצעותה היא לומדת על עצמה ועל העולם, ומתאפשרות לה תובנות על החברה בה היא חיה. איחוי וריפוי ניתן למצוא בעבודה שלעיל, בה בנתה האמנית יקום חלופי לבית הילדים ובו מופיע השלט החדר של אדוה.

המתח הזה בין הפרט (במקרה שלפנינו, האמנית) לבין הקולקטיב, ניכר בתערוכה. מתח נוסף ניכר בין עבודות הרקמה והתפירה הידניות, הסיזיפיות, עשייה שיש בה מן ההתמסרות בשונה מהחברה בת ימינו המאופיינת בקצב חיים מהיר וקצבי, תעשייתי-טכנולוגי.

המשפטים הרקומים על העבודות מצטטים מידע שכתבו 'שומרי הלילה' במחברת הלילה; משפטים אינפורמטיביים שמפרטים את מה שעובר על הילדים בשעות הלילה. טקסטים אלה עומדים במרכזו של המיצב הנוכחי בתערוכה, המאופיין בטקסט שנפרש על חמישה בדים גדולים ונכתב ע"י שומרת הלילה חיה בר-לבב, מקיבוץ יפעת, בשנת 1960.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי
פרט

דרורי ביקשה מנשים רבות לרקום את הטקסטים הללו על בגדי תינוקות, צעצועים, בובות, שמיכות ועוד. לאחר מכן היא צירפה ותפרה אותם, תלתה והנכיחה אותם בחלל. אפשר להרגיש את המתח בין הטקסט לדשא מתחתינו ולצבע התכלת של השמיים האופף אותנו.

פרט

עשייה זו של חיבור הבדים והרקמות שדורשת אורך רוח, היא בעצם ניסיון ל"תיקון" וריפוי של "החור" המטפורי שנפער בנפש. הבדים הרכים, העוטפים ומגנים ומהווים מרכיב משמעותי בתערוכה, יכולים גם לשמש כשמיכה עוטפת, מנחמת ומכילה, תזכורת לאם שנוכחותה נמנעה בילדות. 

תודה לאמנית אדווה דרורית וליח"צ, אנה ברשטנסקי


[1] חגי תמיר, בית הילדים, מתוך קטלוג "לינה משותפת", קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, אצרה: טלי תמיר, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עמ' 23.

[2] אברהם בלבן, מחוץ לשורה, שם, עמ' 27-26.

[3] אדוה דרורי, "שומרת לילה, בואי לגן תכלת", אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה במרכז ההנחה בטבעון, 2019.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה בגן שמואל.