ושוב ייחוס לליאונרדו! חוקר אמנות טוען שזיהה את פסלו היחיד הידוע של ליאונרדו דה וינצ'י

חדשות לבקרים קמים להם חוקרי אמנות, אנשי מכירות בבתי מכירות פומביות ועוד, שהמתכתבים עם חידת העבודות של ליאונרדו דה וינצ'י.

הפולמוס האחרון התחולל סביב "סלבדור מונדי" מושיע העולם, יצירה שיש המייחסים אותה לליאונרדו (אני לא!) ושנמכרה ב-450 מיליון דולר לנסיכות אבו דאבי.

אז כפי שניתן לראות מעורבים כאן – פרסטיז'ה, כוח, עוצמה, תככים והרבה מאוד כסף! ויש כסף למי שרוצה לקנות "ליאונרדו" אמיתי או מיוחס לתלמידיו או מעתיקיו והיו כאלה.

הורד
"הבתולה עם התינוק הצוחק" (1465 בקירוב), מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון

וכעת לענייננו. פסלון קטן בטרה קוטה מהמאה ה-15 בכותרת "הבתולה עם התינוק הצוחק" (1465 בקירוב) עומדת להיות מוצגת בחודש הבא בפלצו סטרוצי בפירנצה, איטליה, ויוחסה לאחרונה לליאונרדו דה וינצ'י, מה שגורם לעבודה זו להיות הפסל היחיד ששרד מידי המאסטר של הרנסנס. מוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A) שלו שייכת העבודה, מייחס עבודה זו לפסל אנטוניו רוסלינו Antonio Rossellino בן המאה ה-15.

הפסל יוחס לליאונרדו ע"י Francesco Caglioti, פרופסור לתולדות האמנות באוניברסיטת Federico I בנפולי. בהקשר ל-The Art Newspaper, קליוטי סיפר לעיתון האיטלקי לה רפובליקה ש"ישנם אלפי פרטים, המבטלים ספקות באשר הם באשר לייחוס", בציינו על השוואות בין ציורו של ליאונרדו "הבתולה עם התינוק וסנטה אנה", (לובר, פריס, 1519-1503 בקירוב)  ולבתולה המתוארת בפסל, בעיקר הדמיון בחיוך שלהן. קליוטי גם מצטט מקבילות בין השמלות של הבתולה בהקשר לתנועת האריג בציורו הידוע של ליאונרדו "הבשורה" (אופיצי, פירנצה, 1472 בקירוב). כשנשאל באם מוזיאון ויקטוריה ואלברט מקבל את הממצאים שלו, קליוטי אמר "אין לי מושג אך אני מקווה שאכן".

ליאונרדו, הבתולה עם העולל וסנטה אנה, לובר

המדונה עם העולל וסנטה אנה, 1019-1503 בקירוב, לובר פריס  https://en.wikipedia.org/wiki/The_Virgin_and_Child_with_St._Anne_(Leonardo)

 

1503990074029518-568314
ליאונרדו, "הבשורה", 1472 בקירוב, אופיצ'י, פירנצה  https://www.uffizi.it/en/artworks/annunciation

בהצהרה שנשלחה ל-Artsy, הדובר של מוזיאון ויקטוריה ואלברט אמר: "לאור המחקר שנעשה – V&A בנוגע ל"בתולה עם התינוק הצוק", שמחנו להציע פסל זה בהשאלה לפלצו סטרוצי לתערוכה חשובה על אנדריאה דל ורוקיו והסדנה שלו (Andrea del Verocchio and his workshop), לראשונה מאז רכישת הפסל ב-1858. ההיסטוריה המוקדמת של פסל זה אינה ידועה, ובמהלך השנים הוא יוחס לרוסלינו, ליאונרדו, ורוקיו ודזידריו דה סטיניאנו (Desiderio da Settignano), ומאום מיחוס זה או אחר לא זכה להסכמה כללית. יחוס אפשרי לליאונרדו דה וינצ'י הוצע לראשונה ב-1899, כך שהמחקר של פרופסור קליוטי פותח מחדש את הדיון באשר לייחוס. מוזיאון V&A מברך דיון בין קולגות ברחביי העולם: המחקר באוספים שלנו הינו מתמשך…ואנו מצפים שחוקרי אמנות לא יפקפקו בכך במהלך הצגתו בתערוכה".

מכל מקום, מומחי רנסנס נשארים ספקנים. Frank Zollner, פרופסור לאמנות מודרנית ולתולדות הרנסנס באוניברסיטת לייפציג מסר ל-RAN:

"מהי הראיה? אין לנו פסלים כלשהם שנעשו ע"י ליאונרדו, כך שאין אפשרות להשוואה. והחיוך? ארנסט גומבריך גדול החוקרים ציין שהחיוך שהינו בסגנון ליאונרדו הינו מקבץ שליאונרדו ירש מהמאסטר ורוקיו שבסדנה שלו עברו שנות החניכה המוקדמות של ליאורדו.  אך כל דעה חדשה מבורכת, כל עוד יש ראיה שרירה. כך שנחכה לראות מהי הראיה".

 

Wallace Ludel.(201, February 8). Re: An art historian claims to have identified Leonardo da Vinci’s only known sculpture. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-art-historian-claims-identified-leonardo-da-vincis-sculpture

יוליאן רוזפלדט, מניפסטו, מוזיאון ישראל, ירושלים

16 בינואר 2019- 02 בנובמבר 2019 אוצרת: מירה לפידות; מעצבת: מיכל אלדור

עלינו ירושליימה. האמת כמעט ויתרתי על ביקור במוזיאון, עייפות החומר… אבל מחאה הושמעה מצד לא צפוי! להיות בירושלים ולא לבקר במוזיאון? מה זה

מספר תערוכות מאתגרות, מעניינות עוסקות באז ועכשיו בדרך מעניינת ומסקרנת. האחת "הניצחון על השמש: מאה שנות אוונגרד ברוסיה", "לא קם כמשה: הרמב"ם, כתביו וחותמו", ונוספת "יוליאן רוזפלדט: מניפסטו" אליה אתייחס כאן.

מודה! מניפסטים חביבים עלי מאז ומתמיד. בהרצאות נהגתי לצטט מניפסטים של תנועות הדאדא והסוריאליזם מהאנתולוגיה "דאדא וסוריאליזם בצרפת" בעריכת רות עמוסי ואיריס ירון. היה בכך מן הקסם, מן ההתרסה, ובהחלט מן החיבור לנוער וקהל בוגר כאחד. אבל הכי קוסם לי מניפסט הפלוקסוס – "… קדמו מציאות לא אמנותית שניתנת לתפיסה על ידי כלל האנשים, לא רק מבקרים, חובבנים ומקצוענים. קדמו אמנות חיה, אנטי-אמנות".

IMG_20190216_132434

התערוכה מניפסטו של האמן יוליאן רוזפלדט בכיכובה של השחקנית קייט בלאנשט, אופפת את הצופה במלוא החושים. באולם מוצגים 13 מונולוגים על גבי מסכים, שילוב של טקסט מדובר, קטעי  עשרות מניפסטו (מנשרים) של תנועות אמנות, אדריכלות, מחול וקולנוע במאה ה-20.

בפרולוג נאמר:

"כדי להתחיל מניפסט יש לרצות:

א,ב,ג, ולהתרעם על 1,2,3,

להתרגז ולהשחיז כנפיים כדי לכבוש ולהפיץ א-ב-ג קטנים וגדולים, לחתום, לזעוק, להישבע, להוכיח את הנון-פלוס אולטרא, לתת לפרוזה צורה של וודאות מוחלטת,

בלתי ניתנת להפרכה.

אני מתנגד לפעולה;

אני בעד התנגדות מתמשכת, וכן בעד הסכמה. אני לא בעד ולא נגד, ואינני מסביר, כי

אני שונא את השכל הישר". [1]

במיצב עצום ממדים, סרט מרובה מסכים, עוצמתי ויפהפה, ליהק האמן יוליאן רוזפלדט (יליד מינכן, 1965) את השחקנית קיט בלאנשט המגלמת 12 דמויות – פנקיסטית שיכורה, מורה, ברוקרית בבורסה, פועלת, אלמנה נושאת הספד עוצמתי בעת לוויה, קריינית חדשות ועוד – כל אחת מהדמויות נושאת מונולוג המבוסס על מניפסט. הסצנות מוקפדות, תואמות לטקסט, מנגישות אותו לזמננו ולתקופתנו, ולעתים בניגוד עז אליו. בלאנשט עוצמתית ומרשימה בדרך בה היא נושאת מניפסט כזה או אחר, משכנעת, מפתה להישאר ולהקשיב למניפסטים המושמעים בעת ובעונה אחת בשלל דמויות, הבעות ורקעים.

IMG_20190216_132356.jpg

מונולוג יחיד המושפע מפיה של דמות חסרת ממשות הוא המונולוג הפותח. על המסך מרצד פתיל בוער, וקולה של בלאנשט מצטט את המשפט "כל הקבוע ועומד מתנדף". הבחירה של רוזפלדט לפתוח את המיצב במשפט מתוך המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס (1848) – מקשרת בין המציאות הפוליטית, החברתית והכלכלית של ימינו ובין תגובות האמנים והיוצרים במניפסטים שלהם.

בין המניפסטים כאלה של תנועות חשובות ובולטות במאה ה-20 – דאדא, סוריאליזם, פוטוריזם, פלוקסוס ועוד.

IMG_20190216_132336.jpg

בטקסט התערוכה כתוב: על ידי בחירה נועזת בדמויות, במצבים ובסביבות שהמסר "נשתל" בהם, מבקש רוזפלדט לבחון את כוחם של המניפסטים ואת הרלוונטיות שלהם לזמננו. השאלות בדבר מעמדה של אמת אחת ויחידה והיכולת של חזון אמנותי להניע לפעולה ולחולל שינוי חוזרות להיות מסעירות וטעונות.[2]

התצוגה במוזיאון ישראל מלווה במניפסטים מקוריים מאוסף המוזיאון.

התערוכה בשיתוף הגלריה הלאומית הגרמנית, המבורגר בנהוף – מוזיאון לאמנות עכשווית, ברלין

[1] MANIFESTO יוליאן רוזנפלדט: מניפסט, דפדפת התערוכה, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 5

[2] החומרים נלקחו מדפדפת התערוכה, ומטקסט הקיר.

האמן בלו סימיון פיינרו בין המייצגים את רומניה בביאנלה של ונציה

BULLU_DFUS_26.11
Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

מספר מלים –בביאנלה של ונציה משתתפות אחת לשנתיים (ביאנלה – דו-שנתי), מדינות רבות, וביניהן גם מדינת ישראל. הביאנלה הנחשבת בין התערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר, החלה ב-1895.

רומניה שולחת לתערוכה השנה שלושה אמנים רומנים לייצג אותה בביאנלה. אחד מהם הינו בלו סימיון פיינרו, משלנו! ולהלן:

 מדובר בשלושה אמנים שהקריירה האמנותית שלהם התעצבה בשנות ה-80 של המאה ה-20, אשר נבחרו לייצג את רומניה בביאנלה של ונציה השנה. התערוכה תהיה באוצרותו של היסטוריון האמנות והתיאורטיקן  Christian Nae – התערוכה הקבוצתית – Unfinished Conversations on the Weight of Absence – תייצג ורסיות חדשות של מיצבים משל בלו סימיון פיינרו, דן מיהלטיאנו ומיקלוש אונוקסן.

Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

האמנים נבחרו בינואר ע"י פנל של שופטים רומנים ובינלאומיים, והתערוכה תערך ע"י ה- Cluj- and Berlin-based Galeria Plan B שמייצגת את פיינרו ואונוקסן. זו תהייה הפעם השלישית שMihai Pop מייסד Plan B, מעורב בייצוג הרשמי של המדינה שלו בביאנלה, עם הגלריסט רב ההשפעה שפעל כאוצר ב-2015.

Nae סיפר ל-Art Newspaper: "אחת מהסיבות העיקריות להצגת העבודות של שלושה אמנים אלה קשורה למקורות הבינלאומיים שלהם: אונוסקן חי ועבד ברומניה, אך הוא ממוצא הונגרי; פיינרו היגר במהלך השלטון הקומוניסטי והתיישב בבלגיה ובישראל; ומיהלטיאנו עדיין חי בין ברגן, בוקרשט וברלין. אני חושב שדינמיקה תרבותית זו מאפשרת הבנה של ההגבלות בהן עמדו אמנים אלה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, כשם שהאופן שהם הצליחו לנהל קריירות בינלאומיות והצליחו לעצב את החשיבה שלהם".

הצגת המיצבים בפאביליון הרומני, תעשה בג'ארדיני (Giardini) ותלווה בעבודות נוספות ב"גלריה החדשה של המכון הרומני לתרבות ומחקר הומניסטי" באזור Cannaregio בוונציה.

 

Unwin, R.(2019, February 6). Re: Veteran Romanian artists to represent their country at Venice Biennale. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/romanian-pavilion-venice-biennale

 

קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, אסתי דרורי חיות, איה סריג, לילי פישר גלריה ZUZU להנעה תרבותית, אוצרת: רותם ריטוב 18.01.2019 – 16.02.2019

50779142_619066738550878_5930106034721914880_n
רוזה בן אריה

בחלל המרווח של גלריה ZUZU בעמק חפר מוצגות עבודות של האמניות חברות קבוצת SHEVA. מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

Anat+Greenberg
מבט לעבודותיהן של ענת גרינברג ואיה סריג

קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. מסיבות שונות, הדגש על קריירה אמנותית בקרב חברות הקבוצה בא לידי ביטוי משמעותי בחמש השנים האחרונות: בין חברות הקבוצה יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).

אופן ההצבה מאתגר את העין הנודדת בין  המיצבים עתירי הממדים של רוזה בן אריה המוצבים במרכז,  פולשים אל המרחב ומתכתבים עמו, אל המיצב האינטימי עשוי במדיה מעורבת של אדית גורן. ובין עבודות בתכנים ובמדיה שונים המוצגות על קירות הגלריה. העבודה עתירת הפרטים של דליה חי אקו, שיש בה מן המקסם מן העבודות קטנות הממדים על הרקע השחור דמוי האלטר (מזבח) המאיים וכנגדה במעין קו אלכסוני דמיוני, העבודה האוורירית והמרחפת בין הקיר לרצפת הגלריה מן העבר השני של איה סריג. וביניהם, ביניהן כמאמר השיר עבודות בגדלים שונים, פיגורטיביות, ופיגורטיביות למחצה, ריאליסטיות (ענת גרינברג), אקספרסיביות ולעתים רישומיות (לילי פישר), בציור ובאסמבלאז' (אסתי דרורי חיות).

התחושה שאני כצופה עמדתי בפניה היתה הדיסוננס בין הצבעוניות והקלילות לכאורה, המקבלת ומשמחת לבין המבט השני המעניק תחושה של "המאוים", ה"אלביתי" עליו כותב זיגמונד פרויד.[1]

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות. חלקן עובדות בהקשר ומתוך קונטקסט אוטוביוגרפי – הקריאה בקפה והסרת עין הרע, חלק מהווי משפחתי אישי במיצב של דליה חי אקו, הנע בין אמונה טפלה לבין עולם הנסתר, התת מודע ופולחנים מתרבויות קמאיות, מזרח תיכוניות וגם של דרום אמריקה, ה"חמסה" הרווחת בתרבותיות המזרח התיכון תורמת אף היא נופך לכך.

Dalia+Hay+Eco+01
דליה חי אקו

עבודותיה של לילי פישר הנעות בין זיכרונות אוטוביוגרפים שיש בהם מן החזרה לילדות, אל בנות המשפחה – האם, הסבתא, הבנות והאחיות, ואל האב הדומיננטי בארגנטינה בתקופה רוויה באלימות. בין מציאות לחלום ולדמות הזאב המעלה על הדעת את השועל בעבודה המפורסמת של פול גוגן "אובדן הבתולים", (1891-1890), ואף את האגדות על אדם/זאב.

Lili+Fisher+03
לילי פישר

אמניות אחרות בקבוצה עוסקות בשפת החומר ובהקשרים אישיים. העבודות של רוזה בן אריה,

Rosa+Ben+Arye+01
רוזה בן אריה

מדענית שעבודותיה העשויות מחומרים סינתטיים הופכות בעבודת ניסוי ותהייה למעין טבע מלאכותי; צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, אזכורים לטבע בחלקי הסלעים, זרמי הנהרות והמפלים, גזעי עצים ועלים. המיצב האוורירי והנזיל שלה מנהל דיאלוג סמוי ומהופך עם עבודת המיצב של אדית גורן במיקס מדיה, חומר רך, ספוגי ובו מוטבעות עיניים. המרחב המגונן לכאורה הופך למרחב קלאוסטרופובי בשל מאות העיניים המשובצות, חוקרות, עוקבות, מעין "אח גדול", המעניקות למיצב ממד סוריאליסטי, באזכור של העין ב"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, אך גם נושא העין כמוטיב משמעותי בתנועה הסוריאליסטית מחד, והקשר ל"מאוים" ול"עין הרע" ("מאל די אוקיו") בעבודה של דליה חי אקו, מאידך.

Edit+Goren
אדית גורן

אסתי דרור חיות יוצרת כתגובה לאירועים אישיים, מיידים בחייה, תקופות חיים שונות ואתגרים יזיים, פסיכולוגיים ורגשיים העוסקים למעבר מעלומים לגיל הבוגר. סוגה שמעסיקה את שאר חברותיה לקבוצה. עבודותיה בציור ובאסמבלאז' עוסקות בפחד, שבר, כאב ומתכתבות עם עבודות של אמניות פמיניסטיות משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים.

Esti+Drori+Hayut
אסתי דרור חיות

ענת גרינברג הדמות ההוגה והרוח המאחדת בגיבושה של קבוצת SHEVA, מציירת דמויות ריאליסטיות באקוורל מדולל על פי רוב, שייחודו השקיפות שלו המתקבלת על מצע הבד. הדמויות הילדיות בצד דמויות הנשים הבוגרות מעלות לרגע על הדעת תום ועליצות של תקופת הילדות, אך הקומפוזיציות המקוטעות בצד היעדר הפנים, החידתיות בחלק מהן ואווירת הניכור מזכירים את "המאוים" בו עסקנו קודם לכן. בצד אלה יש עבודות נינוחות בהן יש דגש הנע בין ריאליה לאקספרסיביות בכפות ידיים צעירות ובוטחות, כאלה שיש בהן רוגע והשלמה עם הזקנה.

Anat+Greenberg+02.jpg
ענת גרינברג

עבודותיה המונומנטליות של איה סריג מצויות על גבול ההפשטה, אף שנוכחים בהן אזכורים לשפה, סימן, כתב יד. בעבודות מצוי הפער בין הכתמיות המתאווה לספר סיפור לבין הלבן שלעתים הינו לבן טהור ולעתים כמו בעבודה "עוגן" מלווה בקווים דקיקים בצד כתמי צבע שחור במעין אזכור לכתב יד קדום. עבודה עתירת ממדים זו מנהלת דיאלוג עם הקיר ורצפת הגלריה. מחוות היד וה-Plein d'air בעבודה זו הינה אנטי תזה לעבודה מרובת הפרטים של דליה חי אקו, בעוד שהאווריריות והבוהק הלבן והמסמא לעתים, מאפשרים הקשר לבד הנשאר חשוף, כחלק מהעבודה בצוריה של ענת גרינברג.

Aya+Sarig
איה סריג

על הקבוצה

המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, הכניסה לעולם האמנות, במיוחד לאלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.

באשר ל"גִּילָנוּת" אנו מוצאים כיום בעולם האמנות (הבינלאומי!) ניסיונות לצאת מגישות מקבעות, שיש בהן מן ההחמצה. דוגמא בולטת קשורה לפרס טרנר (Turner) הבריטי היוקרתי שהסיר לאחרונה את מגבלת הגיל. מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשייה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.[2]

[1] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה, יצחק בנימיני, תל אביב, רסלינג, עמ' 8-7   במסה זו שהתפרסמה לראשונה ב-1919, פרויד מתחקה אחר תחושה המופיעה במילה הגרמני. unheimlich השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.

[2] תודה: קטלוג קבוצת SHEVA, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה  זוזו, ולחברות הקבוצה על השיח עמן.