הגוף האינסופי, אוצרת: עדייה פורת, מוזיאון רמת גן לאמנות, אבא הלל 146, מתוך אשכול התערוכות החדש, פתיחה 26 בינואר 2023

התערוכה הגוף האינסופי מתבוננת על מהות הגוף בעולמות הווירטואליים, ועוקבת אחר מסעו והשתנותו של הגוף האנושי, על רקע טשטוש הגבולות בין העולם הווירטואלי ובין העולם הממשי. מה קורה במפגש בין הגוף האנושי לטכנולוגיה? כיצד יוגדר מחדש תפקידנו כבני אנוש? כיצד משתקפות השפעות הטכנולוגיה המואצת על המרקם החברתי ועל הקיום האנושי? שאלות אלו ואחרות עולות בתערוכה, המציגה מקבץ עבודות וידיאו ומדיה חדשה של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים.

העבודות בתערוכה מתייחסות למושג הגוף הווירטואלי בהיבטים פילוסופיים, מוסריים, פסיכולוגיים, תרבותיים וכלכליים. הן מבטאות יחס משתנה הנע בין התפעלות, סקרנות ואימה דיסטופית– מפני השלכות המציאות המשתנה: מביטויי הערצה כלפי דמות האווטרית היודעת-כל, ניסיונות להתקרב לעולמם של היצורים בעלי הבינה המלאכותית, ועד הטלת ספק בהתפתחות המואצת של החברה המרושתת בענן. בה בעת, הן נוגעות בשאלת הפוסט-הומניזם, מושג המערער על הגדרת ה"אנושי" ועל מרכזיותו בתפיסת העולם התרבותית. "לראשונה בהיסטוריה, האדם אינו מתבקש להגר ממקום למקום, מארץ לארץ, או מהמרחב הארצי אל המרחב הגלקטי, אלא להגר מהמהות העצמית המזוהה כאנושית, אל עבר קיום אחר, שקשה לעמוד על טיבו", אומרת אוצרת התערוכה עדייה פורת. תופעה זאת של הליכה מהאדם העכשווי אל עבר דמות-אדם עתידי, מובעת למשל דרך מושג האווטר (Avatar), דמות שהיא ייצוג סימבולי של אדם; הסייבורג (Syborg), הכלאה בין אדם ומכונה; כמו-גם דרך רעיון המֶטַאוֵרְס (Metaverse),יקום דיגיטלי, מרחב המגלם מערכת חוקים חריגה ושונה מזאת שמבטאים חוקי הטבע.

עבודותיו של האמן רונן שהרבני מעלות שאלות על גבולות התפיסה האנושית. שהרבני מציג ארבעה בלוקים(2022), מיצב הקרנה של ארבע צורות דמויות בלוקים כבדים המרחפים בחלל, ועליהם טקסטים נכתבים ונמחקים.

רונן שהרבני, ארבעה בלוקים, 2022-2016, מיצב הקרנה, מתוך הגוף האינסופי

העבודה "מוליכה שולל" את הצופה ומתעתעת בו, ומעלה שאלות ספקניות בדבר טבע העולם והקיום ומגלה את הפוטנציאל המשחרר של המציאות הווירטואלית, מרחב שהוא קונספטואלי במהותו, חוקיו הדינמיים והמשתנים מאפשרים חופש ממגבלות הידוע והזדמנות לשינויים תפיסתיים. 

עבודות המהרהרות בהשפעתה של הטכנולוגיה על חווית הזמן, המרחב והגוף הן עבודותיהם של הצמד plan b: סופיה ניו ( (Sophia Newודניאל בלסקו רוג'רס (Daniel Belasco (Rogers (ברלין / לונדון) המשתפים פעולה במדיומים של פרפורמנס, מיצב וניו-מדיה מאז 2002.

מראה הצבה, מתוך הגוף האינסופי צילום: רן ארדה

בעקבות המעבר שלהם מלונדון לברלין בתחילת המילניום החלו האמנים לתעד את תנועותיהם בעיר מגוריהם על ידי טכנולוגיית ה-GPS, טכנולוגיית מעקב תנועה, פרויקט שממשיך להיווצר.

הרישום של חיינו בברלין 2007–2022 (2022) מציג את רישום העיר ברלין שנוצר על ידי תיעוד תנועותיהם היום-יומיות על ידי GPS . בעבודת הווידיאו קווים לדמותנו (2010) נראים האמנים מתבוננים בעקבות ה-GPS שלהם משנת 2007 כעבור שלוש שנים ומנסים להיזכר באירועים המיוצגים על ידי אנימציית הנתונים שנאספו.

בין העבודות המרכזיות בתערוכה: מסע הלילה,2007 – 2018 שיתוף פעולה בין אמן הווידיאו האמריקאי הנודע ביל ויולה ובין המעצבים ב- USC GAME INNOVATION LAB, בקליפורניה, בו הם משתמשים בטכנולוגית משחק מחשב בשילוב עם עבודת ווידאו, כדי לספר את הסיפור האוניברסלי של מסעו של אדם אל עבר הארה.

המשחק מתרחש בנוף מסתורי שעליו יורדת החשכה. נראה כי אין דרך אחת ללכת בה, אין מטרה אחת להשיג, ומהלכיו של השחקן בתוך המשחק ישקפו את עצמו ואת עולמו, יעצבו וישנו אותם וייתנו תחושה של מסע ארכיטיפי אל עבר הידיעה השלמה.

ביל ויולה, מסע הלילה, 2018-2007, משחק מחשב באדיבות סטודיו ביל ויולה ומעבדת USC Game Innovation Lab מתוך הגוף האינסופי

בסרטוןPasig River 2030 – 6 Plus  (2022) של האמן זיאנג וו (Ziyang Wu) המתרחש בפיליפינים של שנת 2030, עולים תהייה וחשש מפני התפתחות טכנולוגית מואצת. העבודה מציגה תסריט אפשרי על אודות החיים הדיגיטליים העתידיים של מדינות מתפתחות, דרך סיפורם הבדיוני של ספקית שירותי אינטרנט מקומית וחברת בלוקצ'יין. הנהר פסיג, נהר מרכזי בפיליפינים החוצה את הבירה מנילה, נקבע בשנת 2000 כ"מת אקולוגית" עקב זיהומים תעשייתיים. עם זאת, בעלילת הסרט, הנהר הוחזר לחיים, והוא מנוהל במשותף על ידי הממשל המקומי וחברת הבלוקצ'יין. הסרט מציף סוגיות בעייתיות של ניטור מקיף וקולוניזציה דיגיטלית, על רקע שיקומו של הנהר.

ז'אנג וו, נהר הפסיג plus 6-2030, 2022, וידיאו דיגיטלי, צבע, סאונד מתוך הגוף האינסופי

ג'ינג לין (Jing Lin) היא אמנית מולטימדיה החיה ועובדת בסין ובארצות הברית. עבודותיה משלבות בין הפילוסופיה המזרחית לתרבות המערבית וטכנולוגיה חדשה עם מדיה מסורתית.

בעבודה  (2016)Potatoes מוצגים פורטרטים אנונימיים כשם שפורטרט של האמנית עצמה, במצב מתמיד ונצחי של טעינה. סמל הטעינה המתעגל על הפנים החתומות מודיע על דימוי העולה ומתהווה, גורר עימו דריכות וציפייה. הפנים נותרות אנונימיות לנצח, משקפות ניכור, עיוורון וטשטוש זהות – סוגיות שהאמנית מבקשת להעלות, בהתייחסה לקיום האנושי במרחבי האינטרנט האינסופיים, לעומס הוויזואלי, ואף לחייה כמהגרת אסיאתית בניו-יורק.

האמנית לורן לי מק'רתי Lauren lee McCarthy)) הופכת לגרסה אנושית של "אמזון אלכסה", סייעת וירטואלית לבית החכם. העבודה LAUREN מתבוננת בסוגיית הבית החכם ושואלת על יחסי אנוש בעידן טכנולוגי, על המתחים שבין אינטימיות ופרטיות, בין נוחות ועצמאות, ועל תפקידן של העבודה האנושית והאנושיות בעתיד של אוטומציה.  בעבודה היא משוחחת עם דיירי בית מגורים, יועצת להם ומגלה מעורבות ושליטה בכל ההיבטים של תפעול ביתם וחייהם.

דורון גולן, מוותיקי אמני הניו-מדיה בארץ, מציג בתערוכה שלוש עבודות וידיאו בהן הוא יוצר מניפולציה של הדימוי, מפרק אותו ומרכיבו מחדש. גולן מערער על מושגי הגוף, המרחב והזמן ומייצר נרטיב אלטרנטיבי לעולם התפישתי הקיים.

חקירה עצמית דרך המדיום הטכנולוגי מתבטאת בעבודתה של האמנית לואיזה קלמנט ((Louisa Clement. העבודה שגיאת אנוש (2021) היא פורטרט עצמי של האמנית המיוצגת בעבודה על ידי האלטר אגו הטכנולוגי שלה שעוצב על פי המודל של ראשה. האלטר אגו דמוי הבובה הוא הרחבה של הווייתה, אך בו בזמן התגלמות המגבלה וחוסר האונים שלה. הראשים המתנגשים, המאבדים קשר אך ממשיכים לבקש אותו, נתקלים זה בזה ומתגלגלים, מעלים שאלות על גבולות האנושיות העכשווית.

לואיזה קלמנט, שגיאת אנוש, 2021, ווידיאו, מתוך הגוף האינסופי

שם העבודה אש הידיעה שורפת כל קארמה לאפר (2019) של האמנית אורסולה מאייר ((Ursula Mayer הוא ציטוט מתוך אחד מכתבי הקודש ההינדיים, הבהגווד גיטה (Bhagavad Gita)(המאה החמישית עד המאה השנייה לפני הספירה). מאייר שואלת את ההקשר המקורי של "אש ידיעת האמת" לתיאור האור הזוהר מתוך דמות האווטרית שהיא מכתירה בכתר "היודעת כול", האייקון העכשווי של הפוסט-הומני.

משמעות המילה "אווטר" בסנסקריט היא התגשמות האל על פני האדמה. האווטרית, המגולמת על ידי הדוגמנית הטרנסג'נדרית ולנטין דה-הינג (Valentijn de Hingh, ילידת הולנד, היא דמות שמימית מרחפת, גופה מורכב מחלקי פיקסלים המוחלקים לכדי תנועה זורמת ורגועה, ודמותה האלוהית מגיחה מתוך עולם תחתון דיגיטלי.

–  2014, Body Print מיצב אינטראקטיבי המשלב וידאו ארט, כוריאוגרפיה ותכנות של יואב כהן עם מאיה ברינר ורועי קרמר, מעלה שאלות לגבי עתיד הזיכרונות שלנו הצפים במרחב הדיגיטלי האינסופי. על קיר המוזיאון נרשמות, עולות, ונעלמות תנועות הצופים. הקיר מציע מפגשים אנונימיים בין רשמי הגוף הנצרבים בו, רושם ריקוד חד פעמי הנוצר לרגע בין דמויות שייתכן כי מעולם לא נפגשו. זיכרונות גופניים אלו הופכים באחת לחלק ממאגר עצום של זיכרונות, הצפים במרחבי האינסוף של הרשת ומעלים תהיות:  היכן הוא משכנם, מי יזכור אותם, ומה מהם ייוותר?

מראה הצבה, מתוך הגוף האינסופי צילום: רן ארדה

העבודה Untitled_HDR (2013) של האמנית קרן זלץ שייכת לסדרת עבודות המבוססות על חומרים של המאסטרים של הצילום מן המאה התשע עשרה. בעבודה זו השתמשה האמנית בצילומים של אדוארד מייברידג' שנחשב לאבי הקולנוע וחקר באמצעות הצילום את תנועת בעלי החיים ובני האדם. העבודה, מציגה חיבור בין מחקרים צילומיים מראשית ימי הצילום במאה ה-19עם טכנולוגיה עכשווית של המאה ה-21, ומעניקה משמעות חדשה להיסטורי ולארכיוני.

קרן זלץ, Untitled_HDR 2013 הדפסת פיגמנט על נייר ארכיוני, מתוך הגוף האינסופי

עַל שְֹפַת-הַסַּף המוזיאון כמרחב- מעבר, אוצרות: עדייה פורת, רויטל סילברמן גרין, מוזיאון רמת גן לאמנות, אבא הלל 146, מתוך אשכול התערוכות החדש, פתיחה 26 בינואר 2023

התערוכה על שפת הסף מבקשת להציג את המוזיאון כמרחב ביניים פיזי ותודעתי כאחד. מרחב אליו מגיעים בין היתר, כדי להתבונן ולחוות, להתרגש, לשאול שאלות באשר לאמנות ומהו טיבה. חזיתות המוזיאונים הראשונים דימו פסדות של מקדשים יווניים, רומיים ואף מתקופת הרנסנס, הבארוק, ולעתים חזיתות של קתדרלות. במודרניזם הכללים השתנו כמובן, אך התובנות הן לרוב דומות; להתנתק מההווי היומיומי, ולאפשר לעצמך להתמסר לנעשה בחללה של תערוכה.

מנקודת מבט זו ניתן לדבר על החוויה המוזיאונית העכשווית כעל השתתפות בטקס מעבר, מושג אנתרופולוגי שטבעו החוקרים ארנולד ון גנפ וויקטור טרנר שעסקו בחקר הריטואלים החברתיים בחברות לא מתועשות ומצאו טקסיות חוזרת ונשנית בריטואלים שסימלו תחנות מעבר בחיים (למשל מעבר מילדוּת לבגרות) או במעבר מטריטוריה אחת לטריטוריה אחרת.[1]

העבודות בתערוכה, מבקשות לחשוף את האמנות ברגעיה הבלתי-ייצוגיים ולהתבונן במצבים של הכנה, ציפייה ושהייה. חלק מהן מאיר בפני הצופים אזורים שוליים, חללי מעבר ואלמנטים בחלל המוזיאון שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם, בעוד שאחרות מזמנות את השתתפות הצופים והופכות את פעולותיהם בחלל למרכיב מרכזי ביצירה.

בתערוכה מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, צילום וציור, של אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים, שחלקן נוצרו לתערוכה.

הבחירה להציג עבודות באזורים בהם אנו נוהגים לעבור ממקום למקום, אזורים שוליים, המצויים בין הסיפים, אינה ברורה מאליה. אנו הצופים נחשפים לבחירה אמיצה זו, בה מרחבים אלה הופכים למספרי הסיפורים של האמניות והאמנים המוצגים בהם.

 עבודת הסאונד שדרות יום של חגית אונמני רובינשטיין וניר ג'ייקוב יונסי בחדר המדרגות משלבת הקלטות מבוססות תיעוד של הצועדים עם הקלטות מבוימות. הסאונד מתפקד כמספר סיפור שבו הזמן הופך לרוח רפאים.

כחלק מעבודת הסאונד חגית אונמני רובינשטיין מציגה את הסדרה עולם רך, ציורים על שמיכות עזובות שמצאה ברחוב ובמבנים נטושים. שמיכה היא אובייקט מעבר שנמצא באזור דמדומים בין העולם החיצוני לפנימי. ילדים קטנים נוהגים להתייחס לעתים לשמיכה כאל חפץ מעבר… לדידו של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, מרחב פוטנציאלי ימשיך להתקיים בנפשו של המבוגר סביב אובייקטים נושאי זיכרון ועדות, והוא המרחב שבו מתרחשים היצירה והמשחק.

חגית אונמני רובינשטיין, ניר ג'ייקוב יונסי, שדרות יום, 2023, עבודת סאונד, מתוך על שפת-הסף

עבודותיו של רן סלוין המצויות בתפר שבין מציאות לפנטסטי, אינן מאפשרות הגדרות מוחלטות.. בעבודה רוח רפאים נראית דמות הולוגרפית ומחויטת, דמותו של האמן, ניצבת בתוך מרחב לימבו שחור. ראשה הוא עשן מיתמר, תנועתה פתאומית, ובעיניה האדומות היא מישירה מבט אל הצופה. דמות זו בהוויתה חסרת הממשות החומרית, מבקשת להצביע על האמן כנושא תודעת ביניים, וכנושא תפקיד של מגשר אל עולמות אחרים.

איילה רום בעבודה וילון מציגה את הווילון בהקשרו לאסתטיקת החלל הלימינלי בקולנוע, כשמרכיב של מתח מופיע כשווילון נפתח לרוח או כשדלת סגורה למחצה.

מימין, איילה רום, "וילון", 1995, מדיה מעורבת; ברקע, ליאורה קנטרביץ, "טבעת", 1997, מדיה מעורבת צילום: רן ארדה מתוך על שפת-הסף

בחלל מעבר אחר במוזיאון מוצבת העבודה טפיל של אביטל בר-שי. טפילות היא מערכת יחסי גומלין בין אורגניזם החי בתוך יצור אחר, המשמש כפונדקאי, או עליו. בר-שי מציעה עבודת פינה בחלל צדדי של המוזיאון המהווה מעין טפיל ארכיטקטוני השונה מהקיים, אך עם זאת הופך להיות חלק ממנו.

מעברים בין השלבים בהם הדמות האנושית קורמת עור וגידים, מופיעים במיצב Born to Love של האמנית ילידת באקו ZHUK. בעבודתה דמותו של העובר מופיעה בסביבה מימית כתחילת החיים על פני כדור הארץ. במיצב (שהוצג בביתן האזרבייג'ני בביאנלה בוונציה ב-2022),  עולות שאלות באשר לטבעו של היקום, מקור התודעה וטבעם של חומר ואנרגיה.

מיה דונסקי, אמנית רב-תחומית, כוראוגרפית וציירת, שואבת את השראתה ממחול הבוטו האוונגרדי שעלה ביפן כמרי רוחני, דונסקי, מציגה וידאו מתוך עבודת המחול כשהחדר נהפך למים. בעבודה נראית דמות אישה בתנועה המבקשת ללכת אל מעבר לזיכרון ולהיוולד אל תוך הריק. ללכת אל עבר מרחב של היזכרות בטבע הראשוני. לתפיסתה הריקוד הוא תהליך תודעתי מתמשך הנוגע במקומות קיצוניים של דממה ותנועה וקורא לוויתור על ידיעה מוקדמת ולפירוק הזמן לפרקי רגעים מרווחים של תהייה, טעייה ושהייה.

קרן זלץ מציגה את עבודת הווידיאו Anywar שבה נראית דמות המנסה להתאזן על גבי סירה רעועה. הקטע ערוך מתוך סרטו הראשון באורך מלא של סטנלי קובריק מ-1953, סרט גנוז שהבמאי ביקש להשמיד. הסרט מדבר על ארבעה חיילים המנסים לחזור לארצם לאחר ששרדו ממלחמה כלשהי במקום לא ידוע.

אלירן ג'אן מפיח חיים בעבודות הקרמיקה שלו על ידי הקרנת דמותו במהלך תפילה והתבוננות פנימית. צורת הכד עוטפת כמעין קליפה את האור הנובט בתוכה, ומאפשרת כיסוי וגילוי. מחשבות נפוצות לכל עבר מתוך הראשים המחוררים בתערוכה, מפרות את ההרמטיות המבדלת בין פנים וחוץ. עבודתו של ג'אן מעלה הרהורים על המעברים שבין חומר ורוח, בין מלאות לריקות, על יכולת ריפוי עצמית ועל תיקון.

אלירן ג'אן, "וידוי", 2014, קרמיקה והקרנה מתוך על שפת-הסף

פסאדה, 2022, מיצב המראות של דורון פורמן, מתייחס למונח הסטה, המתאר פעולה של שינוי, מעבר והסטת התודעה מהמציאות הנוכחית למציאות הרצויה. המיצב, המורכב ממראות אנכיות המוצבות בהצבה אלכסונית וחזרתית הגורמת לחלל להתעצם אך גם להיקטע, יוצר מפגש בין הצופים והמרחב וחוויה שבה לצופה יש חלק פעיל המתאפשר על ידי תנועת הגוף, המפורקת למקצב מקוטע.  המראות הנוטות משקפות ובה בעת מסתירות, את האובייקטים הממוקמים בחלל, יוצרות תחושת חוסר התמצאות ופותחות פתח למרחב הנע בין מציאויות שונות.

דורון פורמן, "פסאדה", 2022, מיצב מראות, מתוך על שפת-הסף

האמנית מראני שילשר היא אמנית מדיה חדשה. המיצב After Hours נוצר בימי מגפת הקורונה, כשהסגרים נעשו נוהל רגיל והייתה הפרדה ברורה בין המרחב הפרטי ובין המרחב הציבורי. הסולם, התלוי גבוה כך שבלתי אפשרי לטפס עליו, הוא מרחב שבו דברים מתמזגים ומפסיקים להיות מובחנים.

טבעת של ליאורה קנטרביץ, פסל מונומנטלי המוצב על הרצפה כשער שאפשר לעבור דרכו, מרחב לימינלי המגשר בין הפנים לחוץ ומאפשר את קיומו של הסף, בדומה  לראייה הכפולה של האל הרומי יאנוס בעל שתי הפנים, האל של ההתחלות ותקופות המעבר, אל הדלתות, המפתנים, הגשרים והשערים.

Monument for nothingness 2015- 2023- מיצב הקיר המונומנטלי של בלו סמיון פיינרו, נבנה כאנדרטה, המעלה אסוציאציות של כוח, נוכחות ונצחיות, אלא שהקיר של האמן מבטא צמצום. הוא מלא חללים דמויי חורים קטנים ומאכלס עלי כותרת אורגניים. העבודה מאפשרת לצופים לקחת חלק ביצירה, להניח עלי כותרת ולהרהר כיצד ההוויה נוצרת מהאין.

בלו סמיון פיינרו, Monument for Nothingness, 2023-2015, קיר לבן, עלי כותרת של ורדים, מתוך על שפת-הסף

המיצב מעלה תחושות המבוטאות בפואמה של פול צלאן Psalm:

No one moulds us again out of earth and clay,/ no one conjures our dust./ No one.// Praised be your name, no one./ For your sake/ we shall flower./ Towards/ You.// A nothing/ we were, are, shall/ remain, flowering:/ the nothing-, the/ no one's rose [2]

בתערוכה מוצג תצלום מסדרת עבודות שצולמו בעיר דיסלדורף, שם פעלה האמנית אניסה אשקר במהלך "שהות אמן" בת חודשיים. התוכנית "שהות אמן" (רזידנסי) יוצרת מרחב לימינלי למצבי למידה המאפשרים תהליכי טרנספורמציה. התצלום, שצולם במצלמת טלפון עוד בימיה הראשונים, הוא חלק מסדרת תצלומים שצולמו מדי יום ושהייתה בעלת מאפיינים של יומן אישי.

עולם היצירה של פנחס כהן גן, אמן מרכזי בסוגת האמנות המושגית, עוסק בסוגיות של שייכות, זרות, ניתוק וגבולות. בהדפסים שלו נראית יבשת אפריקה ממוקמת בפינת הדף, וכן דמות אדם הניצבת מהעבר השני של הגבול, בולטת בניגודיותה למרחב המצוי מהעבר השני. דמות האדם הסכמתית מייצגת בעבודותיו של כהן גן, את האדם הניצב בפני מבחנים וקונפליקטים עם חוקי הטבע והבריאה, ותחושת חוסר אונים העולה מכך.

בעבודותיו של פבל וולברג מיזוג של שכבות צילום: חלליו הריקים של מוזיאון רמת גן בימים של החלפת תערוכות, מתמזגים עם דימויים מן הסביבה העירונית הקרובה למוזיאון ברמת גן ובבני ברק שאסף האמן. במהלך המערבב בין פנים לחוץ, את הגבוה והנמוך, מוצגים צילומים ובהם השתקפויות המאיינות את פערי התרבות ואת הבדלי הזמן והחלל. באופן זה האמן מאחד, ולו לרגע אוטופי אחד, את המוזיאון עם חיי היום-יום של סביבתו הקרובה ומדגיש את היותו של מוזיאון רמת גן חלק מהרחוב ומשתלב בו.

פבל וולברג, חשיפה כפולה, 2022, הזרקת דיו על נייר, מתוך על שפת-הסף
מראה הצבה אלירן ג'אן, קארן קנור, פבל וולברג צילום: רן ארדה מתוך על שפת-הסף

סדרת האקדמיות של קארן קנור צולמה באקדמיות ובמוזיאונים ברחבי אירופה ומשקפת את הקשר במרחב ההסיפי שבין יצירת אמנות באקדמיה ובין הצגתה במוזיאון.

כותרת עבודתה של קנור עפרון הטבע מתכתבת עם שם סדרת האלבומים שהוציא הצלם האנגלי החלוץ ויליאם הנרי פוקס טלבוט – למעשה אישה, הבוטנאית אנה אטקינס שהפיקה לראשונה ספר המלווה בפוטוגרמות.

בגלריה המלכותית בשטוקהולם קנור מביימת את המיתוס של פליניוס הזקן (23–79 לספירה). סצנת רישום קו המתארת את צל אהובה של העלמה קורה, רגע לפני שיצא למרחקים, קשורה להולדת הציור. בתצלום קנור מתחקה על הצל של בתו של הקדר היווני בוטאדס. הפעם הסיפור כאן מתרחש לא בסיטואציה ביתית על קיר ליד הבית, אלא בהקשר אקדמי ומוזיאוני.[3]

קארן קנור, The Art Lovers Academies 2005-1994 הזרקת דיו על נייר פיין ארט, מתוך על שפת-הסף

התערוכה מתבוננת במצבי מעבר סיפּיים ברגעים לימינליים טרם התנועה אל מעבר למפתן השער – אל תווך החדש. העבודות מכוונות ליצירת משמעויות ומובנים חדשים של מצבי ביניים בחיים החיצוניים ובחיים הפנימיים. הן מבקשות לחשוף את האמנות ברגעיה הבלתי ייצוגיים ולהתבונן במצבים של הכנה, ציפייה ושהייה.


[1] הרחבה על לימינליות ופריצת גבולות ראו Agnes Horvath, Bjorn Thmassen and Haald Wydra (editors), Breaking Boundaries – Varieties of Liminality, Berghahn Books, New York, 2015.

[2] Paul Celan, "Psalm", in Paul Celan, Selected Poems, translation: Michael Hamburger and Christofer Middleton, Harmondsworh, Middlesex, Penguin, 1972, p.70.

[3] על המיתוס, ייצוגיו והיצירה של קארן קנור ראו Hagi Kenaan, Photography and Its Shadow, Stanford University Press, Stanford, California, 2020, pp.53-113 .

אשכול תערוכות חדש במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, אבא הלל 146, רמת גן, פתיחה יום חמישי, 26 בינואר, 2023

אשכול התערוכות החדש במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, עוסק במצבי ביניים בחוויה האנושית מהיבטים עכשוויים ועתידיים. האשכול כולל שלוש תערוכות קבוצתיות בהשתתפות אמניות ואמנים ישראלים ובינלאומיים. א-הא! אוצרת: רויטל סילברמן גרין; עַל שְֹפַת-הַסַּף המוזיאון כמרחב- מעבר, אוצרות: עדייה פורת, רויטל סילברמן גרין ו הגוף האינסופי, אוצרת: עדייה פורת.     

היצירות מוצגות במגוון רחב של מדיה: ציור, רישום, צילום, וידיאו, מיצב, סאונד ומדיה חדשה: "מציאות מדומה" VR ומשחק מחשב.

עליתי לרגל למוזיאון רמת גן אותו הכרתי מימים עברו (1989, עת עבדתי בו זמן קצר) כמבנה תעשייתי אשר צורתו נבעה מתווי המגרש עליו נבנה – משולש חד-זווית.[1] ועבר שינוי ניכר ומרשים בשנים האחרונות. בעת הביקור נפגשתי עם שתי אוצרות התערוכות המוצגות – רויטל סילברמן גרין ועדיה פורת.

כיאה לציר הסירקולציה ביקרנו תחילה בקומת המסד בה מוצגת התערוכה  א-הא! אוצרת: רויטל סילברמן גרין

מראה הצבה יורם בלומנקרנץ, ירמי עדני ונחמה וגולן, התערוכה א-הא, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית

אֵאוּרֵקָה "מצאתי" (ביוונית: (Εὕρηκα היא אמרתו המפורסמת של ארכימדס. הביטוי משמש בהשאלה לציון תגלית או תובנה חשובה ומפתיעה.[2] רעיון מפציע , מבליח-פתאום ללא הכנה, באקראי ובמפתיע.

חווית א-הא מספרת סילברמן גרין אוצרת התערוכה, היא התגובה הרגשית, המתרחשת ברגע של תובנה פתאומית. "אמנות היא פעילות מחוללת התגלות. המפגש בין האמן, יצירת האמנות, התערוכה, הצופה והמוזיאון – הוא שמאפשר את התרחשותהּ".

בתערוכה זו מוצגות עבודות מיצב, וידיאו, סאונד, פיסול, ציור ורישום של אמניות ואמנים ישראלים, שרובן נוצרו במיוחד לתערוכה. הן מבטאות רגעי-הפצעה שונים: בריאה מתוך פירוק, חצייה דרך פצע כתנאי להתחדשות, היעלמות והתכנסות המאפשרים היווצרות של החדש.

מבול עבודת הווידיאו של רויטל לסיק, 2020, מתארת רגע של צמיחה אחרי מבול; בריאה מתוך פירוק.מעגליות מחזורית של הצפה והפצעה. אי-סדר וסדר -מערכות שנלחמות ביניהן. דמות הטריקסטר, סוג של ג'וקר, נוכל ושנוי במחלוקת הנוכחת בסיפורי פולקלור ומיתוסים בתרבויות שונות, שבה ומופיעה גם לאחר המבול.

רויטל לסיק, מבול, 2020, פרט מתוך וידיאו , מתוך התערוכה א-הא!
באדיבות האמנית 
 

אור וצל בוקעים מאזורי-חורבן בעבודותיו של ירמי עדני. מבנים הרוסים ששיני הזמן נגסו בהם, אך הם עדיין עומדים על תִּלָּם. עדני – יוצר שוב ושוב חורבות. ההצעה היא באור המבליח מחלקן. שאריות של לוחות מודעות.

מראה הצבה ירמי עדני, על רגל אחת, 2022, טכניקה מעורבת; על הקיר-אישונים, 2022 טכניקה מעורבת, מתוך א-הא,

ממוארת, 2023, מיצב תלוי מקום של האמנית נחמה גולן, בנוי מטופוגרפיה שנוצרה באמצעות רדיד אלומיניום, וטיפוגרפיה המורכבת ממסרים של קודש וחול. רגעי ההפצעה נוצרים מתוך הניגודיות בין אור לחושך, מהאור הבוקע והמשתקף מהחומר עצמו. בחלק העליון של מסך האלומיניום, אפריז, כמעין אלמנט אדריכלי מופיע המשפט: "כי הנה החומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר". תהליך הבריאה כפי שמתואר אצל גרשום שלום הוא תהליך של נשימה בין כוחות הצמצום שטבעם דין לבין כוחות ההתפשטות אשר טבעם החסד.[3] הדיוקן הכפול (צילום), מבטא תפילה הנאמרת בתחתונים ונמסרת בעליונים. המילה אלוהים מופיעה באותיות גזורות בלייזר בכתב עתיק, כתב מראה. ההפצעה היא רגע של איחוד בין ניגודים, בין שמיים וארץ.

נחמה גולן, ממוארת, 2023, פרט מתוך מיצב, מתוך א-הא
מראה הצבה נחמה גולן, ירמי עדני, רויטל לסיק, א-הא, מוזיאון ר"ג

האלמנטים במיצב מעבר, 2021- 2023,של ריקי פוך מייצגים טבע מת, חנוט. הם מבליחים מהבניין לרחוב–אל החוץ החי בשעות החשכה, וגם במהלך היום, כאשר האור הטבעי חודר פנימה, כך שנוצר דיאלוג מעניין בין פנים לחוץ.

ריקי פוך, מעבר, 2023-2021, מיצב נייר באדיבות האמנית, מתוך א-הא

מערה, 2019 עבודת הוידאו של חגית אונמני רובינשטיין, תיעוד מספר דקות מתוך מופע בו מוצגת האמנית יושבת לבושה שחורים ועיניה מכוסות. הידיים 'מדברות' את הדברים שעולים מהתודעה. האמנית מגֻלּמת במצב מדיטטיבי של התכנסות, המפנה מקום להפצעת הרעיון החדש בעודה יוצרת סימנים על ניירות מסוגים שונים. מערות וחדרים תת קרקעיים שימשו כמרחבי התגלות עבור חכמים, פילוסופים ושמאנים. אלו מרחבים היוצרים ומאפשרים את התנאים לכניסה למצבי תודעה משתנים בחיפוש אחר החוכמה האלוהית.

חגית אונמני רובינשטיין, טווח, 2022, וידיאו הקרנה, מתוך א-הא

עבודותיו של יורם בלומנקרנץ צמחו מתוך סביבת ילדותו בדרום תל אביב, סביבה, שהיתה זרועה שברי זכוכית מסוכנים, מסמרים ופסולת. הפסלים הפצועים והחשופים מגלמים טרנספורמטיביוּת, כאשר החצייה דרך הפצע מהווה תנאי להתחדשות. במיצב אדוות עולה תחושת פליאה – נוסטלגיה של ילדות, עת כל שלולית וכל אדווה גילמו קסם, חוויית התגלות.

יורם בלומנקרנץ, קיקיון, 2023, טכניקה מעורבת,  מתוך א-הא!
באדיבות האמן

התגלות ירחית, 2005, של אמון יריב, נסוגה כמו הלבנה שמתמעטת, מפנה מקום ומאפשרת התגלות, נעלמת, ומופיעה מחדש. בכל התגלות יש ראייה פתאומית ומוסט "המסך" מעל מה שהיה בבחינת סוד, אך התגלות זו הופכת אותו לסוד אף גדול יותר.

אמון יריב, התגלות ירחית, 2005, הדפס למבדה, אוסף מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, מתוך א-הא

בתערוכה הקשרים ושיח המתקיימים בין העבודות השונות- כך המיצב של בלומנקרנץ יוצר לדידה של רויטל סילברמן-גרין דיאלוג עם העבודה של אמון יריב

אלומת האור על קיר המעבדה בציור עלות השחר, 2022, של שירלי סיגל, היא תוצר התנועה האלכימית הטרנספורמטיבית, המעבירה ומשנה חושך לאור. ציורה של סגל מבוסס על מפגשים שערכה במעבדה של פרופ' עידית שחר במכון ויצמן במטרה להנכיח את מעמדן של מדעניות. סגל מהדהדת סצנות בהן עבודת האלכימאי בחדרו מופרעת על ידי חדירתו הפלאית של האור. ויש והתגלות נולדת מתוך לימוד ממושך.

שירלי סגל, עלות השחר, 2022, שמן על בד, באדיבות האמנית מתוך א-הא

הסצנה בציור "עלות השחר" מתרחשת במעבדה. מחוות הידיים של המדעניות העוטות כפפות כחולות יוצרות קרבה וריחוק, חשיפה והסתרה.

סגל ציירה ציור קיר בנוסף לציור – עדית שחר מוצגת ברישום על ספל.

שירלי סגל מתוך א-הא

המיצב הבלחה, 2023, של איילה רום מבטא רגע מזוכך בו רעיון מתגבש ליצירה. הדמות בעבודה, חושפת את עצמה להתגלות המוקרנת ומופיעה בהבלחה של אור. 

איילה רום, הבלחה, 2023, מיצב טכניקה מעורבת באדיבות האמנית, מתוך א-הא

יש לזכור שאמנות היא פעילות אנושית המחוללת התגלות. המפגש בין האמן/ית, יצירת האמנות, התערוכה, הצופה והמוזיאון הוא שמאפשר את התרחשותה.

קרדיט צילום: רן ארדה

תודה על החומרים. פוסט נוסף על התערוכות הנוספות באשכול יעלה בהמשך! שבוע טוב


[1] המוזיאון נוסד בשנת 1987, בניהולו וחזונו של מאיר אהרונסון, המייסד והאוצר הראשון של המוזיאון

[2] אאורקה, האמרה מיוחסת לארכימדס לאחר גילוי חוק הציפה הקרוי על שמו. הסיפור מוזכר בספר "על אודות האדריכלות" של ויטרוביוס. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%94

[3] גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה. מוסד ביאליק, ירושלים 2003, עמ' 178.

סדרת רישומים – ביאנלה 8 לרישום | אינגה פונר קוקוס, בית האמנים ירושלים

שיחה ומפגש עם האמנית אינגה פונר קוקוס

המוטיבציה לסדרת הרישומים המוצגת בביאנלה ה- 8 לרישום באה מתוך התבוננות במרחב הדיגיטלי הסובב אותנו, העומד להשתלט על כל היבט בחיינו. הסדרה מהווה סוג של התנגדות לשלטון הטכנולוגיה, ומתארת תהליך ידני של 'צריבת' מידע באופן הנעשה ב'ענן' הדיגיטלי. התוצאה מדמה מעשה טכנולוגי, אך נעשית באמצעים ראשוניים – עיפרון רישום, עט פיילוט, צבע הדפס, חוט או מחוגה על נייר.

הרעיון בבסיס הסדרה הוא לייצר אוסף של פריטים אשר בכל אחד מהם טמון שיבוש נראה או בלתי נראה, אך בהצבה כמקבץ מתגלה כי הם מחוברים ביניהם בקשרים דקים היכולים לייצר גוף אחד.

אינגה פונר קוקוס

הפרקטיקה והקונספט של רישום הם מרכזיים בעבודה שלי. רישום הוא הכלי הראשון אליו אני ניגשת, אפשר לומר שהוא אהבה ראשונה, ויש הרבה רגעים בעשייה שלי בהם הרישום הופך למרכזי בעבודה מבחינת הצגת הדברים. אבל בכל פרויקט יש לרישום נפח שונה.

חומרים – אני עובדת עם כל דבר שיכול לייצר רישום ולהרחיב את המנעד שלו – עם עיפרון רישום, עם אבקת גרפית, עם רפידוגרף, עט פיילוט, עם פחם, עם צבע הדפס.

אינגה פונר קוקוס

לרישום יש את האיכויות של ישירות, של אינטימיות, של ביטוי מחשבות ורעיונות.
למעשה היד שלנו היא סוג של מכשיר, בדיבור היא משמשת אותנו עם ג'סטות שונות, וברישום  – היד מהווה סוג של אקסטנציה ישירה של המוח. מבחינתי הרישום דוחף לקצה את גבולות החומר, וכשאני עובדת בסדרות הריבוי מאפשר לי להעמיק את החיפוש, לבדוק עד כדי מיצוי את היכולות של החומר
ולבחון את אופני החשיבה שלי לגבי דבר מסוים ולהעביר את הרעיון בצורה הטובה ביותר.

במקרה הזה  – של מיפוי ידני של שיבושי מידע, חיפשתי אפשרויות של שיבושים באופן של העברת מידע ושמירת מידע. ההתחלה של העבודה תמיד מעוגנת במציאות – כלומר המחשבה אודות מה קורה כאשר CD שהכנסתי למחשב לא עובד, זו יכלה להיות שריטה פיזית שהפריעה למידע, לכלוך על פני ה-CD או איזשהו נזק אחר, וכך למעשה כל רישום מנסה מחדש לבחון, לחקור, לבדוק את היווצרות השינוי.
מהרגע שאני מתחילה לעבוד, אני מפליגה לעולם אחר, פתוח, דמיוני או בידיוני, אינטואיטיבי. יש את החומר ויש את המחשבה/הקונספט, ואני מנסה ליצור רציפות ביניהם דרך הדימויים שאני יוצרת.  
כיוון שהמוח שלנו מעבד מידע דרך השוואות, אז ההשוואתיות שנוצרת כשאנחנו מביטים בסדרה היא זו שמשאירה את רישומה.

אינגה פונר קוקוס

בתוך תהליך העבודה על הסדרה הזו הצגתי תערוכת יחיד בגלריה 'בסיס' בהרצליה. החלל המוזיאלי של הגלריה אפשר לי חופש רב, והחלטתי להמשיך את סדרת המיפוי בפורמט חדש, גדול. החלטתי להטביע, לעשות את תהליך 'צריבת' הזיכרון על ידי רישום שקוטרו כאורך 2 ידיי כשהן פרוסות לרוחב – כמו האדם הוויטרובי של ליאונרדו דה וינצ'י.

באמצעים פשוטים – חוט שפגט, עפרון ומסמר יצרתי מהגוף מעין מחוגת ענק, וכך באופן ידני יצרתי את ה-CD כאשר גם כאן, שתלתי שיבוש בכל אחד מהם.
הרישום בגודל ובגובה אדם, יצר קשר שונה עם הצופה.

להשאיר עקבות על הנייר, תנועת הרישום הייתה למעשה מעשה הצריבה. המרחב של הגוף והתנועה בחלל יצרו וצרבו את המידע ואת הזיכרון.

שולי בורנשטיין-וולף, הזדמנות שנייה, אוצר: עדי יקותיאלי, המרכז לחינוך סביבתי, חירייה  28.2.2023-2.12.2022

התערוכה "הזדמנות שנייה" של האמנית הרב-תחומית שולי בורנשטיין-וולף במרכז לחינוך סביבתי, חירייה, מעלה סוגות שונות שעניינן זיכרון אישי, משפחתי ומה בינו לבין זיכרון הקולקטיבי, מהו בית, ומהו אוסף והפעולות הנלוות לכך, תרבות הצריכה בעידן השפע, והמודעות הפוליטית והחברתית למיחזור הניכרת בעיקר בשני העשורים האחרונים.

כולנו אוספים. אוספים זיכרונות, חפצים, יצירות אמנות, ממיינים, משמרים, משליכים. יש העושים זאת על מנת לשמר רצף חיים, מורשת, ממניעים של יוקרה וערך כספי/כלכלי (יצירות אמנות, מכוניות יוקרה ועוד), ויש העושים זאת בשל התשוקה לאיסוף, מחזור והמרה של כך לעשייה אמנותית. לדידי, שולי בורנשטיין-וולף עונה לקטגוריה זו.

מבנה המרכז לחינוך סביבתי, חירייה

מבנה המרכז לחינוך סביבתי מרשים, והעשייה בו מבורכת; ילדי גן מקשיבים ברוגע ובנועם להדרכה מפי אחת המדריכות, וקבוצות נוספות, כל אלה מוסיפים נופך חינוכי, חווייתי ומוזיאלי כאחד.

בתערוכה שלושה חלקים:

בקומת המסד נגלים לעיננו השנדליר של שולי בורנשטיין וולף, ועבודותיו של גיל יפמן המשתלשלות מן התקרה.

מבט מעלה

בקומה העליונה, צילומים המאפשרים מבט זום אין אל עבודת המיצב של בורנשטיין-וולף בקומת הכניסה.

פרט מאחד הצילומים בקומה העליונה

חלקה השלישי של התערוכה הינו מיצב דמוי קונטיינר המוצג בקומת המסד.

מבט על המיצב בקומת המסד

עבודותיה של בורנשטיין-וולף נעות בין רבדים שונים וטעונות במשמעות ופרשנות של המוצגים. על ההקשרים ועל פעולת האיסוף, המיחזור ויצירת אמנות ממה שאחרים משליכים, ועל המודעות החברתית באשר לכך, סיפרה במהלך הסיור עמה.

עדי יקותיאלי אוצר התערוכה כותב:  "שולי בורנשטיין וולף היא אמנית זה מעל שלושים שנה, מאז החליטה שאת אומנותה תיצור בעיקר ממה שאחרים זורקים. היא אוספת בעקביות לביתה ולסטודיו שלה את שניראה לאנשים מיותר ויוצרת אמנות במגוון אינסופי של טכניקות. ליצור סדרות רבות שכל מהותן הוא ׳שימוש חוזר׳ זוהי הצהרה שאינה לצורך אופנתי רגעי אלא תפיסת עולם מוסדרת שאינה מתחסדת. היא מונעת מתוך גישה אידיאולוגית מסורה שיוצרת תהליך יצירה ייחודי בcapacity שלו. מכיוון שהפעולה היא יומיומית ויעדי האיסוף הם רבים, ביניהם ספסלי הרחוב העמוסים כל טוב, היא מבקשת מבתי-מלאכה, שווקים ואנשים פרטיים להעביר לה חומרים מסוימים שוב ושוב.

בורנשטיין אינה אוגרת את אינסוף החפצים והחומרים שנזרקו אלא אוספת אותם ובאדיקות מסדרת, מנקה וממיינת עד שלבסוף ממצב גולמי של הררי חומר-גלם הופכת אותם ל-artifacts.  לקראת ההכנות לתערוכה זו מילאה את ביתה שלה  לא רק במקומות בהם מקובל להציג אמנות (קירות ומדפים) כי אם בכל מקום, בכל כמות, בכל חדר ובכל פינה בבית ובסטודיו.ְ

הפעולה הזו אפשרה לפונקציונלית הרגילה של בית להתקיים במקביל ל׳מאבק׳ מול השתלטות האמנות הזו – המורכבת מחומרים של שימוש חוזר, אלו היומיומיים ביותר. בבית של שולי הגבולות והאיזונים נפרצו וחווית ההתבוננות באמנות חזקה ומשמעותית כשביקור בתערוכה בחירייה, במקום האותנטי ביותר, מזמן חוויה עם ערך מוסף אחר".[1]

תחילה עלינו לגלריה העליונה בה מוצגים צילומים של בית האמנית (צילומים של הצלם אבי אמסלם ושל בורנשטיין-וולף). הצופה העומד/ת נכחם נחשף לתיעוד בית עמוס לעייפה בחומרי עבודה המונחים בכל מקום ופינה, ולטשטוש הגבולות והזליגה בין חייה המקצועיים של האמנית לבין חייה האישיים.

עבודותיה של בורנשטיין-וולף מורות על הקשרים שונים לחברה בה אנו חיים ויש בהן מן האמביוולנטיות;  הושפעה ממשרביות[2] וממחיצות באשר הן – חיץ שיש בו מן הרבדים הסימבולי, הרגשי והפיזי כאחד.

המיצב, פרט מצילום

בין העבודות המופיעות בצילומים, כלים צבעוניים המסמלים לדידה "אנשים קטנים" המשליכים וזורקים הכל בלא לחשוב על העולם סביבנו. עבודות אחרות הן תוצר השימוש  בחומרים מן המוכן (Readymade) המקבלים ממשות מחודשת בעבודותיה; ובדומה ציורים אותם ציירה בעבר, אותם היא ממחזרת ומשלבת בעבודות חדשות.

סדרת הקְשָׁרִים – עבודות שנעשו מסינרי פלסטיק ממוחזרים של מספרה. הקשר – האמביוולנטיות של מה זה קשר – חונק אך גם מקשר… 

מבט לפנים המיצב ובין השאר לעבודה מסדרת הקשרים

"הדוקים" מוצגים כמעין הילה זהובה השולחת קרניים לכל עבר. עבודה זו מתעתעת בעין הצופה שכן הדוקים (משחק ילדים, בו הם העשויים על-פי רוב מעץ או מפלסטיק), נעשו מנייר מגולגל שנלקח מז'ורנל Vogue. בורנשטיין-וולף גלגלה את הדפים לצורה המאזכרת דוקים אף שאינם דוקרים, וביניהם טמנה את "הסודות שלה", מילים משמעותיות וסמליות עבורה.  

מבט אל סדרת הדוקים למעלה; משמאל, מיכלי הנרות.

בכל אלה מציינת האמנית, היא שוקדת על הגימור ועל האסתטיקה של כל עבודה.

חלקה השני של התערוכה, ה"שנדליר", נברשת ענק לבנה אשר נתלתה כאמור בתקרת המרכז לחינוך סביבתי. את הנברשת יצרה האמנית מכלי אוכל שבורים וקריסטלים מזויפים.

השנדליר בתקרה

ל'שנדליר", הקשרים של זיכרון אישי וקולקטיבי כאחד. מחד, להיסטוריה האישית של בורנשטיין-וולף, שכן השנדליר שהיה תלוי בחדר האוכל, בבית בו גדלה בברזיל, מסמל ילדות שלווה, ובה בעת מעמד חברתי. מאידך, הקשריו ל׳ליל הבדולח׳  Kristallnacht (ליל פוגרום ביהודים 10-9 בנובמבר 1938) עליו נהגה אמה לספר לה בצעירותה, אירוע המסמל את החורבן העתיד להתחולל על העם היהודי במהלך מלחמת העולם השנייה.

האישי/פרטי ולצידם הקולקטיבי/ההיסטורי מקבלים הקשרים אחרים ונוספים. הנברשת עצומת הממדים התלויה במרחב המרכז לחינוך סביבתי באתר חירייה מסמנת את החרדה לעולם בו אנו חיים, לתרבות הצריכה ולבזבוז משאבי הטבע.

חלקה השלישי של התערוכה הינו המיצב דמוי המכולה, מעין "קונטיינר" בממדים של 6X4. האובייקטים להם נחשפנו בצילומים בקומה העליונה מקבלים ממשות במיצב זה, בו ניתן לגעת ולראות את הנעשה בו מכל עבריו.

מיצב זה, שהינו סך כל חלקיו, נושא עמו מטעני זיכרון ו"רוחות עבר", וחותר תחת המשמעות של מבנה/בית באשר הוא. החרירים והחללים הנפערים בקירותיו, מאפשרים הצצה מזוויות שונות. חלק מהקירות עשוי מקרשים אותם היא מוצאת בנגריות ונותנת לאנשי המקצוע לחתוך קמעה, ובחלקם שזורים אובייקטים שונים.

מבט לאחד מ"קירות" המיצב

מאות אובייקטים דחוסים בחלל המיצב. על רצפת החדר ערמה האמנית פסלים, אובייקטים וציורים אותם יצרה בשנים האחרונות. בקבוקי בושם בגדלים שונים, תבניות נרות השבת שדלקו, תליון "העין הכחולה" המסמלת הגנה מ"עין הרע". צעצועי ילדים, וביניהם "פינוקיו", "משרביות" מגלילי נייר טואלט. צורות עשויות מפרספקס, ובין השאר מושב שירותים של ילד. הוויטרז'ים, שהכותרת שלהם מטעה ,שכן עשויים מציורים ממוחזרים של האמנית, בעיקר ציורי פרחים – אותם גזרה "ללא רחם" ושיבצה לכדי מארג חדש המתאפיין במרקם רך. שלט "גן עדן זה כאן", ספרי אמנות ועוד.

מבט אל המיצב
מבט

העקבות שהותירו בעלי החפצים שהושלכו, מי היו אותם אנשים, אלו מחשבות שעולות בראשי… החפצים עברו תחת ידי האמנית תהליך של המרה לאובייקטים. האם זהו בית? הקירות שאינם קירות – המרווחים והחללים, ואנו הצופים המשתלבים במיצב כצופים ומציצנים, ובנוסף מפעילים את חוש המישוש.

מבט אל פנים המיצב

לבית כמושג, משמעות מרכזית ומורכבת בשיחה הפוליטי, החברתי והתרבותי. הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר (Martin Heidegger, 1889-1976),הרצה וכתב על הזהות המתקיימת בין ההוויה האישית לבין המגורים.[3]

היידגר טבע את המונח "להיות שם""Dasein" – בגרמנית, להיות בתוך העולםעל מנת להצביעעל  הווייתו של האדם בתוך הישות (בתוך 'היש' של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם. צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[4]

הבית כמטפורה, כ"ישות" הנושאת עמה את רוחות העבר, את הזיכרונות האישיים והקולקטיביים כאחד, על הפריטים שבו מהווה "כר" להשראה ולעשייה של שולי בורנשטיין-וולף. בין קירותיו צפונים סודות, ביוגרפיה אישית הנושקת לזיכרון הלאומי הכואב – ליל הבדולח והשואה. הבית בברזיל. מורשת האם, העלייה ארצה והרחוב המהווה מקור לעשייה בפריטים שהושלכו כלאחר יד, וזכו לחיים מחודשים בידיה של האמנית.

ביו קצר – האמנית שולי בורנשטיין-וולף ילידת סאן פאולו, ברזיל, מספרת בשיחה עמה שנחשפה לאהבת אמנות דרך אמה שבאמצעותה התוודעה לאמני הרנסנס ולאמנים מאוחרים יותר כקלוד מונה, קמי פיסארו, פבלו פיקסו ורבים אחרים. עלייה ארצה בגיל צעיר, ונישואים. עשייה מוקדמת- לימודים בסמינר הקיבוצים, לימודי עיצוב ושהות ממושכת בקנדה, ועל ההחלטה לבחור באמנות כדרך חיים בשלב מאוחר יותר בגיל שלושים פלוס.

ולסיום, נימה אישית, הרבה מים זרמו באזור מאז ביקורי האחרון בו, וכמובן מאז התערוכה "חירייה במוזיאון", ביתן הלנה רובינשטיין, והתערוכה השנייה – "חירייה במוזיאון 2" והביקור במקום שערכנו במקום, עת עבדתי במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב לאמנות.

מידע קצר על התערוכות בנדון אשר הוצגו במוזיאון תל אביב

חירייה במוזיאון. בשנת 1999 הוצגה בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה "חירייה במוזיאון". תערוכה זו עסקה באתר ספציפי הנטוע במרכזה של ישראל – בנקודת המפגש של הראשיים בכבישי המדינה. במקום הראשון בארץ שעליו נופל מבטם של המגיעים אליה בדרך האוויר. בלב-לבו של החשוב במחוזות הארץ צמח לו לאיטו החור-השחור האקולוגי של המדינה – הר של זוהמה ורקב בגובה ממוצע של 85 מטרים, שסביבו נחלים קטנים ההולכים ונעכרים מזיהום.

בתערוכה הוצגו אמנים ואמניות ממקומות שונים בעולם ובארץ והעלו רעיונות באשר להר והסובב אותו. המטרה כפי שציין ד"ר מרטין וייל בזמנו היתה שאיפה להעלות את המודעות בקרב הציבור ואנשי ממשל באשר לנזקים הנלווים לפסולת מצטברת: הסכנה בשיעבודן של עתודות הקרקע והטבע יקרות המציאות של לישראל לפסולת, זיהום אוויר, היעלמות החופים ודיונות החול, הכחדת זני חיים ועוד, ולחשיבות שבכך לשינוי ולאיכות חיים. וייל אשר עמד בראש "קרן ברכה", היה בין המובילים להפיכתו של הר פסולת זה לפארק מטרופוליני.[5]

"חירייה במוזיאון 2". בתערוכה זו הוצגו ההצעות שהגשו לתחרות הבינלאומית לשיקומו של הר האשפה בחירייה, וההפיכה וההסבה של כך לפארק. בתערוכה הוצגו כל ההצעות שהוגשו לתחרות התכנון, ובראשן התוכנית של אדריכל הנוף פיטר לאץ מגרמניה, שזכתה במקום הראשון להובלת השיקום.[6]

תודה לשולי בורנשטיין-וולף על הסיור והשיח עמה

תודה לוורה פלפול על חומרי התערוכה


[1] עדי יקותיאלי, שולי בורנשטיין-וולף, "הזדמנות שנייה", אוצר: עדי יקותיאלי, המרכז לחינוך סביבתי, חירייה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] משְרַביה , אלמנט אדריכלי האופייני לאדריכלות האסלאמית, עשויה בד"כ מעץ, אלומיניום ולעתים מבטון, ומשמשת כשבכה בפתחי מבנים, קירות ואף חלונות. תפקידה כחוצצת בין פנים לחוץ 

[3] Martin Heidegger, “Building Dwelling Thinking”, in: Basic Writings: From Being and time (1927) to The task of  thinking (1964), New York : Harper & Row, 323-339, 

[4] Martin Heidegger, [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell. מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות,  היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/

[5] מרטין וייל, חירייה כסמל, מתוך קטלוג התערוכה חירייה במוזיאון הצעות אמנים ואדריכלים לשיקום האתר מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, נובמבר 1999-פברואר 2000, אוצר ד"ר מרטין וייל, אוצרת משנה: עידית עמיחי, אוצרת אחראית" אירית הדר

[6] חירייה במוזיאון 2 התקיימה בתאריכים 25.6.2005-17.3.2005, בגלריה אסיא במוזיאון תל אביב לאמנות.

רות פינס, שְׁעָטָה, אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר, בית האמנים ראשון לציון, 28.1.2023-7.1.2023    

דימויי שוורים שועטים, בודדים, בצמדים או בעדר, מהווים את ליבת עבודתה של האמנית רות פינס בתערוכה "שעטה". השוורים חלקם מתוארים מקרוב, מראם והמבט "מאיימים" ויש מטווח 'בטוח', צוירו ברובם בצבעי אקריליק על בד וחלקם הגדול נחשף לראשונה לעין הצופה. המשותף לשוורים –  העוצמה, היצריות והאנרגיות המתפרצות, לצד הצבעוניות הנוטה לצבעי חום/אוקר, צבעוניות כמעט מונו -כרומית. עם זאת במבט מקרוב, ההבעה הניבטת אלינו הצופים נוטה להיות "אנושית" כמעט, ו"חותרת" תחת הדימוי של שור פראי. האוצרת ד"ר נירה טסלר מציינת בטקסט התערוכה: "ביקור בסטודיו של האמנית מלמד שהשוורים 'שולטים' בו ומקבלים תחת ידיה תצורות שונות ומפתיעות בכל פעם מחדש. לעתים כדיוקן חזיתי של שור לבנבן בעל מבט נוקב, או שור אדמוני שמבטו משדר ערמומיות, או כזה בעל הבעה אנושית. לעתים כטורסו מפותל של שור דוהר בעל קרניים זקורות ונחיריים מורחבים. יצורים מרהיבים, מפתיעים ומסקרנים". [1]

פינס, אמנית וותיקה ומוכרת הציגה בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות. גוף עבודותיה  כולל שלוש תמות מרכזיות: נופי הארץ, עופות מקומיים ושוורים.

ייצוגי שוורים מופיעים בסיפורי המיתולוגיה, ב"מטמורפוזות" של אובידיוס, וגם בזירה עת הטוריאדור מאתגר את השור, שלרוב מאתגר את בן האנוש…

"שיר הטוראדור", אריה מפורסמת מתוך האופרה "כרמן" של המלחין הצרפתי ז'ורז' ביזה, מושר ע"י לוחם השוורים בו מאוהבת כרמן. השיר מתאר סצנות אופייניות למלחמת שוורים, ולתהילה הנלווית אליה בתרבות הספרדית.[2]

מכאן ששור או שוורים דוהרים דורשים מאיתנו זהירות מירבית. טסלר מציינת: "התמקדות בדימוי החיה דורשת לעתים סוג של 'זהירות' או 'נקיטת עמדה', והצופה פועל מולו באחת מהדרכים הבאות: ברוח משנתו של הפילוסוף-אסתטיקן אדוארד בולו  (Edward Bullough, 1880-1934)  שהציע עמדה אסתטית המבוססת על "רוחק פיזי " (distance psychical)התרחקות שמאפשרת רוחק נפשי, במובן של תחושת מוגנות. או לחילופין, התקרבות שמאפשרת לחוש את רעד האדמה והרעש שמשמרים את זיכרון העדר השועט, שזה עתה חלף על פני הצופה".[3]

דימויי שוורים מופיעים כאמור בסיפורי המיתולוגיה, וזכו לייצוגים ביצירות אמנים כטיציאן, רמברנדט ואחרים. המינטואור, יצור הכלאיים פרי אהבה אסורה לפסיפאה רעייתו של המלך מינוס מכרתים, לבין שור לבן יפהפה; או סיפור "חטיפת אירופה" בת המלך אגנור, מלך צור על ידי זאוס (יופיטר) ראש האלים, שהתחזה לשור מפתה ובסופו של דבר ביצע בנערה את זממו.[4] השור נקשר במיתוסים/סיפורים אלה כבעל יכולות של התחזות, ערמומיות, חייתיות לא מרוסנת ופתיינות.

פבלו פיקסו העלה על נס את  דימוי השור החוזר ונשנה בעבודותיו. ברישומים שלו מופיעים ייצוגי שוורים ומלחמות שוורים, והוא אף כינה עצמו לעתים "השור" (IL Toro). ייצוג של השור מול הסוס הגווע, מוצג בציורו האיקוני "גרניקה" (1937,(Guernica,כסמל לשבר שחל בקרב בני האומה הספרדית ודרדר אותם למלחמת אזרחים. עם זאת פיקסו גם הדגיש את האפשרות ל"תיקון" שקיימת וטמונה בשור המאיים ועם זאת דומע לנוכח המתחולל. "בהקשר זה", מציינת טסלר, "אי אפשר להתעלם גם מציורי החיות, וביניהם קבוצות השוורים המרשימות של האמן הישראלי המנוח אדווין סולומון (2014-1935) שהשכיל להציג בד בבד את יצריותם המתפרצת, עוצמתם, הבעותיהם ומצבי רוחם המשתנים. עבודותיה של פינס מתכתבות בתודעה עם כל אלה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

התחושה (הכמעט גופנית) העולה לנוכח עדרי שוורים פראיים המתקרבים עדינו הצופים או מתרחקים אי-שם אל האופק, מעלים אבק בדהרה שלהם, היא של חיל ורעדה, והקרקע הרועדת, רוחשת.

תודה לנירה טסלר על חומרי התערוכה


[1] ד"ר נירה טסלר, שעטה, רות פינס, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] שיר הטוריאדור, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%A8_%D7%94%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%93%D7%95%D7%A8

[3] ד"ר נירה טסלר, שם.

[4] הסיפור מוזכר ב"מטמורפוזות" של אובידיוס,  ראו: פובליוס אובידיוס נזו, מטמורפוזות, כרך ראשון, ספר שני, ירושלים: מוסד ביאליק,1965.

טומס קרונר

50 ₪ תמכו בספר לפרוייקט חד פעמי לחצו על הקישור ועשו מעש…הגענו ל64% חבל לאבד זאת לאחר מאמץ כבד.🙏❤️

טובה אוסמן עושה עבודת קודש בגלריה שלה בשימור זכרם וזכרן של אמני ואמניות עבר!!!

https://headstart.co.il/project/66813?lang=he

שלום,

האמן טומס קרונר יליד מינכן 1909-1992 הגיע לארץ לחפש את שורשיו היהודיים, היה חבר קיבוץ בית

השיטה לחם במלחמת השחרור, היה ערירי והשאיר אוסף גדול של עבודות נייר. האמן ארדון כתב עליו ״

.. ״ והגב׳ מרים טל מבקרת אמנות ידועה ציינה את עבודות הנייר שלו בהתרגשות רבה. קרונר שלמד ארכיטקטורה וכל שעה פנויה בקיבוץ רשם את הילדים את אנשי הקיבוץ בקווים נמרצים ובאינטנסיביות סוערת, אי אפשר שלא לחוש את הסערה המתחוללת בנפשו.

הסדנה לאמנות יבנה תערוך לקרונר תערוכה אשר תחבר אותו לאמנים מדורות עכשוויים בהבדל של 30 שנה מאחד לשני.

אני מרגישה חובה להדגיש כי חשוב שאמן כמוהו, וכמו אורי רייזמן שסבלו מדיכאון לאחד- רייזמן תמיכה מסיבית של משפחה ואספנים….בעוד

קרונר נותר אמן בודד למרות שהיה מקובל מאוד ומוערך מאוד ע״י ( . אמנים צעירים

. אני מבקשת לקבל תמיכה להוצאת קטלוג מכובד לזכרו של טומס קרונר ז״ל

מבצע מיוחד לשבוע זה בלבד! (27.11-04.12) רישום+ ספר ב-150 ש״ח במקום 650 ש״ח

אדווה דרורי, "עור שני", אוצרת: יעל גילעת, הגלריה לאמנות, בנין הספרייה האקדמית – המכללה האקדמית ספיר 14.2.2023-5.1.2023, שעות פתיחת הגלריה: ימים א' – ה', 09:00 – 18:00

אדווה דרורי מציגה בתערוכה "עור שני", מיצב טקסטיל גדול הכולל תיעוד של מיצגים קודמים שלה.

אדווה דרורי, "עור שני"

יעל גילעת אוצרת התערוכה כותבת: " אדווה דרורי מלבדת צמר, תופרת ורוקמת. אוספת דימויים ומילים לכדי יצירה הפונה אלינו, ומשתפת אותנו בחוויה אשר בה המגע החושי קודם לכל ניסיון פענוח אחר. היצירה נוצרת מתוך צבירה, לישה פיזית ועיבוד רגשי דחוס. האנרגיה שיצרה אותה אחוזה בה לכדי כוח כישופי שעומד באוויר. שטיחי לבד גדולי ממדים ופרומים, פרושים על הרצפה, שמיכות רקומות תלויות על קיר, שנצבע בצבע חול אדמדם. גלימות טלאים המחכות להילבש, ושלל דימויים שנוצרו או נאספו ממלאים את החלל של הגלריה במכללה האקדמית ספיר. אדווה דרורי יוצרת מרחב טקסי רב חושי, אליו חודרים קולות של עבודות וידאו המתעדות סימני דרך בדרכה האמנותית".

אדווה דרורי, "עור שני"

עבודותיה של דרורי הנעות בין שיח ביוגרפי איש לבין שיח חברתי/פוליטי ומגדרי, יוצרות קשרי גומלין ביניהם בתמות ובחומריות של היצירות.

במיצב הנוכחי מזמנת אדווה את הקהל להשתתף ולקחת חלק פעיל ביצירה, להתעטף בחפצים המוצגים. טקטיקה זו המייצרת טשטוש גבולות בין העבודה לבין הצופה, מהווה חלק משמעותי בעבודותיה, והתוצאה – יצירת אובייקט חדש וייחודי שלצופה תפקיד משמעותי בו.

אדווה דרורי, "עור שני"

החוויה המערבת חושים אמנם עוטפת ומעניקה חמימות,  אך עשויה גם ליצור תחושת איום – לקרב ולהרחיק בו בזמן. "אנחנו הופכים לשותפים לחוויה אסתטית ורגשית מטלטלת שבעת ובעונה אחת מזכירה לנו, שהמנחם, הרך והמלטף יכול להעניק מקום גם למסויט ולאפל. ודווקא בטלטלה הזו מונח אולי הסיכוי לריפוי ולחמלה". (ציטוט מטקסט האוצרת).

במיצב זה מבקשת האמנית גם לתת מקום למוטיב הקורבן והתוקפן ולהשלכות הנובעות מכך. ועל העיוורון בו לוקים רבים בתוכנו המקשים עלינו להיפתח ולראות את האחר.

אדווה דרורי, "עור שני"

עץ ויער, אוצרת: אירית לוין, מכון המים הגלריה העירונית, השומר 7 גבעתיים, 20.1.2023-22.12.2022

וליד אבו שקרה, אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, דן בירנבוים, טוני בנימין, רעיה בר-אדון, אריה ברקוביץ, שושנה גבעון, הדר גד, דרורה דקל, רות הורם, שמואל חרובי, אנה טיכו, סיון כהן, נעמי כרוך, סימה לוין, חנה נוה, ורדה סאנד, דורית קדר, רוני ראובן, בתיה רגב,  דרורה שפיץ, חנן שפיר

הרצאה: ד"ר דורית קדר "דימויי עץ החיים בתרבויות" יום שלישי, 10.1.2023, בשעה 19.00

"כל עץ הוא פסל חד פעמי, צריך רק לעצור ולהתבונן".[1]


מימין, וליד אבו- שקרה משמאל, אנה טיכו

שמואל חרובי

בתערוכה "עץ ויער" המוצגת במכון המים בגבעתיים עבודות המנהלות שיח ומגיבות לצמחיה באשר היא, עצים, השורשים והגזעים, העלווה והחרקים והיצורים המוצאים מקום מחייה ומסתור ביניהם ואף יצירי היער האגדיים. העבודות העשויות במדיה שונות: ציור, תחריט, תצריב, מיצב ואובייקטים פיסוליים, מאפשרות הצצה אל אמנים/יות בני דורות שונים העוסקים בנושא זה.

מימין ומשמאל, דורית קדר

מימין, בתיה רגב, משמאל, דן בירנבוים

היער נתפס בספרות, שירה, אמנות ובהגות בכללה כמרחב אפוף מסתורין. היער על מרחביו השונים, אפופי הסוד, מעורר הקשרים מורכבים המערבים יחסי מקסם ואימה כאחד. אין פלא שאנו מוצאים את שורשיו בזיכרון הקולקטיבי, בעדויות ממלחמת העולם השנייה, כשם שבאגדות עם אירופאיות (כיפה אדומה, שלגייה ושבעת הגמדים, הנזל וגרטל ועוד). מכאן שהיער מערב משיכה על-טבעית בצד אי-סדר, מקום מפלט והתבוננות פנימה.

דרורה דקל

מימין ומשמאל, רעיה בר-אדון

מימין, לוסי אלקויטי, משמאל אריה ברקוביץ

טוני בנימין

סימה לוין

אלחנדרה אוקרט

הדתות השונות מייחסות יכולות ריפוי והגנה לעצים. סיפורי עם מספרים על עצים מקודשים בקרבת מקומות עלייה לרגל שבשל כך זכו לשימור ולא נעקרו.

מימין, חנה נוה, משמאל, רות הורם

מימין, חנן שפיר, משמאל, רוני ראובן

סימה לוין

"שלא כבעבר, הגישה בימינו גורסת שאין לעקור עצים ממקומם הטבעי ולטעת אותם הרחק ממקום צמיחתם, כי העץ קשור לרשת אקולוגית היסטורית תרבותית הנוצרת סביבו.

שושנה גבעון

סיון כהן

מימין ומשמאל, ורדה סאנד

מימין, נעמי כרוך, משמאל, הדר גד

מימין ומשמאל דרורה שפיץ

דרורה דקל

מרבית האמנים בתערוכה כותבת אירית לוין, עוסקים בגינון במרחב הפרטי וקרובים לאדמה ולצומח, אחדים פעילי סביבה ושימור, לכולם קשר עמוק לטבע. העבודות המוצגות הן תוצר של מחקרים צורניים ורעיוניים נרחבים של האמנים בנושא עצים ויערות. הן מביאות לידי ביטוי רשמים בסימבוליקה אישית וקולקטיבית המהדהדים נוף מקומי ונוף זר: שוטטות; נופי זיכרון רחוקים; מקום להתפעמות; נגיעה בשלדי, בראשוני ובבסיסי; עימות עם צללים ופחדים; התמוססות בין תיעוש לטבע נעלם; חלק מנוף וממקום שהיה; תיעוד רישומי ואחר".[3]

ובנוסף, מציינת לוין: את עבודותיו הפיוטיות והמעודנות בצבעי מים של שמואל חרובי, שתיעד רבות את הטבע הארץ ישראלי ואת הנופים ההולכים ונעלמים, ומאזכרת את הציור הבוטני ביצירתו.

…. ההיסטוריה של ציור זה מגיעה עד לעת העתיקה, אבל הז'אנר פרח במיוחד אחרי גילוי אמריקה. במאה ה-16 וה-17, ציירים בוטניים היו חלק מכל משלחת בעולם החדש, ותפקידם היה לתאר בדיוק הרב ביותר את פלאיו. בארץ הייתה קבוצת אמנים שעבדו בצמוד לבוטניקאים, וציירו בשבילם. בולטות ביופיין העבודות של שמואל חרובי, מהעשור הראשון והשני של המאה הקודמת, שצוירו בשביל אפרים הראובני. [3]

מימין ומשמאל טוני בנימין

תודה לאירית לוין על חומרי התערוכה


[1] דרור בורשטיין, "כל עץ הוא פסל חד פעמי, צריך רק לעצור ולהתבונן", "הארץ", 8.7.2022 מצוטט בטקסט התערוכה מידי האוצרת אירית לוין.

[2] ציטוט מטקסט האוצרת אירית לוין.

3. סמדר שפי, "טבע דומם עם פרח", על התערוכה "דם הכלנית וכתם הכרכום: פריחה באמנות ארץ-ישראל" במוזיאון ישראל, "הארץ", 3.12.2003

שי עבאדי, "מרקוזה, פונטורמו ואני", אוצר: אבי לובין, גלריית המדרשה, הירקון 19 תל אביב, 20.1.2023-1.12.2022

בתערוכה "מרקוזה, פונטורמו ואני" של הצייר שי עבאדי מוצגות עבודות מרהיבות בחושניות ובצבעוניות שבהן, ולהן חוברים שני מפגשים של האמן: המפגש הראשון היה עם "מות שאול בגלבוע" (1848) מידי הצייר היהודי-גרמני אליהו צבי מרקוזה והשני עם יצירתו של יקופו דה פונטורמו המנייריסט הפלורנטיני בן המאה ה-16.

שי עבאדי, מבט אל חלל התערוכה "מרקוזה, פונטורמו ואני"

במקרה של אליהו צבי מַרקוּזֶה, (Elias Zvi Marcuse, 1817-1902) ההתמקדות היא ביצירתו "מות שאול בגלבוע" (1848), ציור אפי גדול ממדים שהגיע בדרך לא דרך לפני מספר שנים אל מוזיאון תל אביב והוא אחד מן הציורים הבודדים המוכרים של אמן זה. הציור הייחודי, בסגנון ניאו קלאסי-רומנטי, מתאר את רגעי חייהם האחרונים ומותם של שאול, בניו ונושא כליו בקרב מול הפלישתים בהר הגלבוע. בציור מתואר שאול המלך קודם שהוא נופל על חרבו, גופת בנו אבינדב מוטלת על הרקע ולצדו שני אחיו יהונתן ומלכישוע.

שי עבאדי, מלכישוע, 2015, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, 100X100 ס"מ

אל יצירה זו התוודע שי עבאדי בעת עבודתו כמורה במרכז מאירהוף של מוזיאון תל אביב, עת הגיע לפגישה עם הרסטורטורית מאיה דרזנר, ונפעם למראה הציור גדול הממדים. נעמי בהט-רצון, בתו של אלי רצון (רצרסדורפר), נכדו של מרקוזה, תרמה את הציור למוזיאון תל אביב בשנת 2002, שם עבר תהליך רסטורציה ממושך.

שי עבאדי, אבינדב I, 2015 , טכניקה מעורבת על עץ לבוד, קוטר 100 ס"מ

הציור של מרקוזה צויר כאמור שנת 1848. לא ידוע אודות עבודות נוספות של הצייר למעט שני דיוקנאות בממדים קטנים.[1]

המפגש השני היה עם ציוריו ורישומיו של יקופו דה פונטורמו (Jacopo da Pontormo 1494-1557), הצייר המנייריסטי הפלורנטיני בן המאה ה-16, ועם "ורטומנוס ופומונה" (1519 בקירוב)[2] פרסקו מצויר בווילה בפוג'ו א קאיאנו (Poggio a Caiano), אחת הווילות של משפחת מדיצ'י בטוסקנה.

שי עבאדי, ורטומנוס, 2015, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, קוטר 100ס"מ

בתהליך העבודה, עבאדי מפרק את ציוריהם של שני הציירים לפרגמנטים, חוזר שוב ושוב לרגעים בציור, מצייר אותם בסגנונות שונים ובטכניקות שונות, ומתעכב בין היתר על  ההומואירוטיקה  הנוכחת בהם. כמו כן בוחן עבאדי את הפורטרטים העצמיים של הציירים המשובצים בין הדמויות, ואת התשוקה ומערכת היחסים הנוצרת בין הציירים, הדמויות ועבאדי עצמו.

שי עבאדי, ורטומנוס I, 2015, טכניקה מעורבת על עץ לבוד , קוטר 120 ס"מ

יש לציין שהאקדמיות הדירו לעתים קרובות יהודים שביקשו ללמוד אמנות ולהתמקצע בכך. ועם זאת מרקוזה הצליח בשלבים המוקדמים יותר ללמוד באקדמיות, ציור שבאותה עת הוגדר כ"ציור אקדמי". סוגת הציור ההיסטורי מסוגו של "מות שאול בגלבוע" נתפסה כאחת הסוגות החשובות ביותר לצד ציורים שעסקו בנצרות, יהדות ובמיתולוגיה. מעבר לכך המיומנות הניכרת בציור הדמויות וברקע המקיף אותן, היופי, החושניות כל אלה מיוחדים במינם. מה גם שהציור של מרקוזה נושא עמו כאמור היבטים הומו-אירוטיים, נועז ונדיר למדי בנוגע לצייר (הדגשים הומו-אירוטיים מעין אלה ניתן למצוא בחלק מפסליו של דונטלו המקודם, בפסליו של מיכאלאנג'לו, ואף בציוריו של קרווג'יו המתייחסים לבקחוס אל היין וכדומה).

אמנם יש הרואים את האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ', ב') כאיסור גורף לצייר ציור בו מופיעות דמויות בנות אנוש. אך יש לציין שאיסור זה מתייחס ל"לא תעשה לך יצירה לשם פולחן…" דבר המעלה בזיכרוני את תשובתו של רבן גמליאל לפרוקולוס באשר לפסלה של אפרודיטי….

לראשונה התוודעתי לציור מסדרה זאת של עבאדי בתערוכה הקבוצתית "מניפות", גלריה צדיק באוצרותה של חנה קומן. בתערוכה זו הוצג דיוקנו של אבינדב המת, בעוד הטורסו המואר של יהונתן בצבץ במעט מעליו. מכאן ואילך הסדרה התפתחה לעבודות שאנו רואים בתערוכה הנוכחית בהן נוצרת הסינרגיה המאוחרת יותר בין מרקוזה לבין פונטורמו.

עם פונטורמו מתקיים כאמור מהלך דומה של פירוק יצירותיו ודמויותיו לפיסות אינדיבידואליות תוך ניתוקן מסביבתן המקורית כאשר גם כאן מודגש הממד החושני, האסתטי וההומואירוטי שבהן, מימד המשלב בין העולם וההוויה הנוצרית לחושניות הגופנית הגלומה למעשה בהוויה זאת. בנוסף, פונטורמו נהג לשלב בעבודותיו את דיוקנו העצמי (מתודה שכיחה ואהובה על אמני הרנסנס, המנייריזם והבארוק וכמובן אמנים בני המאות 18 ועד ימינו).[3] הדיוקן של שי עבאדי מוצג אף הוא בתערוכה.

שי עבאדי, שי (דיוקן עצמי), 2022, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, 60X150 ס"מ
שי עבאדי, ללא כותרת, 2015, טכניקה מעורבת על עץ לבוד, קוטר 120 ס"מ

היצירות של מרקוזה ופונטורמו מנהלות שיח בין עולמות תוכן וזמנים שונים במאוד. עבאדי כאמור מוצא ביניהן הקשרים. מחד אימוץ האסתטיקה והחושניות ששאלה השראה מהמיתולוגיה ומצאה את ביטויה ברנסנס ("תחיית העת העתיקה", על ההשראה מהמיתולוגיה, הספרות, השירה, היצירות והארכיטקטורה מרומי ומיוון הקדומות), בצד ההתייחסות והאימוץ התכני והקומפוזיציוני שניהלו אמנים נוצריים אשר פעלו בשלהי המאה ה-14 ועד לעליית המודרניזם במאה ה-19), שיח שניתן למצוא אותו כאמור בעבודתו של מרקוזה.

בתערוכה מוצגות 16עבודות שהמאפיין את חלקן הוא הצבעוניות העזה באזכור לעבודותיהם של ציירים מנייריסטים וביניהם פונטורמו אשר פעלו בעיקר באיטליה במאה ה-16. העבודות נעשו בטכניקה מעורבת על עץ צפצפה בגדלים ובצורות שונות לעיתים תוך שילוב עבודה בטייח כבמעין פרסקו.

שי עבאדי, מבט אל חלל התערוכה "מרקוזה, פונטורמו ואני"

העבודות של שי עבאדי נושאות עמן סממנים שונים מאלו שהיו מקובלים בשדה האמנות עד שלהי שנות השמונים בארצנו, עת "דלות החומר" השתקפה עדיין בשיח התמטי והצורני אף שבאירופה ובארה"ב, כבר שלט הציור הריאליסטי, ובשלב מאוחר יותר הרב-תרבותיות. מה גם שהעבודות מוצגות ברובן במסגרת טונדו (Tondo) שאפיינה ציורים שהתימה שלהם עוסקת על-פי רוב במריה ובישו העולל בתקופת הרנסנס ולאחריה.

ולסיום מספר מילים אישיות –

בשיחה עם עבאדי בשנת 2018, באשר למחקר שערכתי, סיפר האמן: "הציורים שעשיתי הם בהשראת הציור של מרקוזה ,שאול ובניו – סצנה על מניפה. עשיתי חלקים ודמויות מהציור.

בסדרה – "שובה של התשוקה" (שהינו שמה הקודם של התערוכה הנוכחית) – בסדרה על פונטורמו – פירק עבאדי מציורי האמן ועשה מהלך יהודי-נוצרי, קצת איקונוקלסטי וחיבר בין פונטורמו למרקוזה. העבודות בסדרה מנהלות דיאלוג בין נצרות (יקופו דה פונטורמו), יהדות (אליהו צבי מרקוזה) ואמנות ישראלית לבין יופי, תשוקה, חומר וגוף".[4]

בנוסף, מפגשים אלה של שי עבאדי מצטלבים במפגשים שלי כשם של עובדי מחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב עם רסטורטורים ורסטורטוריות ממחלקת השימור של המוזיאון. מפגשים הזכורים לטובה, הן בשל ההתייחסות לתהליך העבודה המעניין, מצבה של היצירה, תגליות ועוד. באשר ליצירה זו של מרקוזה, אף אנו שמענו עליה במפגש עם מאיה דרסנר.

הצטלבות שניה היא עם עבודותיו של פונטורמו אותן ראיתי עת הייתי בפירנצה כתלמידת מחקר (בין השנים 1987-1986).

תודה לשי עבאדי על השיח הפורה עמו ועל החומרים



[1] מרקוזה למד באקדמיות לאמנויות בברלין ובדיסלדורף, התמחה בפאריס אצל הצייר הצרפתי פול דלארוש (Paul Delaroche 1797-1856) ואף השתתף בתערוכה בברלין. בשלב כלשהו היגר לאנטוורפן ואין מידע נוסף באשר לקורה עמו ובאשר לשאר העבודות שלו.

[2] פונטורמו צייר פרסקו שנושאו נלקח מהמיתולוגיה הרומית אודות ורטומנוס ופומונה, העוסק בהאנשה של הגן והשינויים העונתיים שחלים בו. ורטומנוס הוא האל הממונה על חילופי העונות, והצמיחה והלבלוב של הצמחים, הגנים ועצי הפרי. פומונה היא אלת השפע והתוצר של הגנים. היא נשבית בקסמיו של ורטומנוס וביפי גופו.

[3] עדה טייבר, האמן כדמות בציורי עלילה/דיוקנאות עצמיים של אמנים ממרכז איטליה במאות ה-14 וה-15, תל אביב, אות-פז, 1992

[4] שיחה עם שי עבאדי בסטודיו שלו, 2018.