ח'מסה, ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, מוזיאון האיסלם, ירושלים אוצרים: ד"ר שירת מרים שמיר ועידו נוי 24.5.2018-24.11.2018

ביקור בתערוכה ח'מסה,ח'מסה, ח'מסה: גלגולו של מוטיב באמנות ישראלית עכשווית, הפגיש אותי עם מוטיב מוכר מבית, מוטיב כף היד בת חמש האצבעות המונפת להסרת עין הרע וכאובייקט התלוי בבתים,או מופיע כעדי על שרשרת וכדומה; מוטיב שיש בו מן ההגנה והשמירה.

מרכז ופריפריה, מזרח ומערב, רציונליות מול אמונה הם עדיין נושא טעון; חמסה, המילה "חי" על שרשרת אף הן נושא טעון, אף שכמו במשחק מילים אפשר לשאול טעון למי.

בטקסט המוצג לרגל התערוכה נאמר "החמסה, אחד המוטיבים והחפצים הנפוצים ביותר בתרבות העממית,הפכה ברבות השנים מחפץ מסורתי בעל תפקיד מאגי הן בקרב התרבות המוסלמית והן בקרב זו היהודית לחפץ אייקוני המייצג תרבות ואמנות עממית. בשנים האחרונות עוברת החברההישראלית שינוי ביחס אל המאגיה, המתבטא בעליית תופעות של השתטחות על קברי צדיקים, עיסוק במאגיה ביתית, שימוש בקמעות, בכישוף וכדומה. אך לא מדובר בתופעות חדשות אלא להיפך; פרקטיקות אלה, שהיו כאן מאז ומעולם, נדחקו בשלב מסוים מהשיח ששלט בתקשורת הישראלית עד שנות התשעים, וכיום, בעידן הריטטינג שמעניק לצופה כוח והשפעה על התכנים הכתובים והמשודרים הן פרצו בעוצמה למרחב הציבורי ".

בתערוכה מוצגות 555 ח'מסות פרי יצירה של אמניות ואמנים במדיהשונות: ציור, פיסול, תקשורת חזותית, מדיה חדשה, עיצוב תעשייתי, עיצוב המוצר,צורפות ויודאיקה. המשתתפות ומשתתפים: בותינה אבו מילחם, חנאן אבו חוסיין, פואד אגבריה,דוב אברמסון ,זאב אנגלמאייר, אנדי ארונוביץ, אבי בירן, פיודור נתנאל בזובוב, ארזגביש, קן גולדמן, יריב גולדפרב , ענת גולן ,טל גור ,עמרי גורן, זינב גריביע, היליגרינפלד, חנן דה לנגה, ישראל דהן, רורי הופר, עודד הלחמי, עדן הרמן רוזנבלום, אריקוייס, סנדרה ולאברג, ראובן זהבי, עזרי טרזי, עמית טריינין, נועה טריפ, רמי טריף,אריאל לביאן, גרגורי לרין, איתי נוי, יפעת נעים, אורי סאמט, עדי סנד, שריסרולביץ', שלי סתת, אשרף פואחרי, איתמר פלוג'ה, חיים פרנס, זויה צ'רקסקי, יעקבקאופמן,  שירלי רחל רוכמן, עמית שור, סמאח שחאדה, אבישג שטרנגולד, פטמה שנאן.

האמן בלו סימיון פיינרו בין המייצגים את רומניה בביאנלה של ונציה

BULLU_DFUS_26.11
Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

מספר מלים –בביאנלה של ונציה משתתפות אחת לשנתיים (ביאנלה – דו-שנתי), מדינות רבות, וביניהן גם מדינת ישראל. הביאנלה הנחשבת בין התערוכות החשובות והיוקרתיות ביותר, החלה ב-1895.

רומניה שולחת לתערוכה השנה שלושה אמנים רומנים לייצג אותה בביאנלה. אחד מהם הינו בלו סימיון פיינרו, משלנו! ולהלן:

 מדובר בשלושה אמנים שהקריירה האמנותית שלהם התעצבה בשנות ה-80 של המאה ה-20, אשר נבחרו לייצג את רומניה בביאנלה של ונציה השנה. התערוכה תהיה באוצרותו של היסטוריון האמנות והתיאורטיקן  Christian Nae – התערוכה הקבוצתית – Unfinished Conversations on the Weight of Absence – תייצג ורסיות חדשות של מיצבים משל בלו סימיון פיינרו, דן מיהלטיאנו ומיקלוש אונוקסן.

Belu-Simion Fainaru’s You Have Always to Start Anew, 2012, Dan Mihaltianu’s Canal Grande (Corridor), Bucharest, 1984, and Miklos Onucsan's The White Camouflage (detail), 1998-2009  Courtesy of the artists.

האמנים נבחרו בינואר ע"י פנל של שופטים רומנים ובינלאומיים, והתערוכה תערך ע"י ה- Cluj- and Berlin-based Galeria Plan B שמייצגת את פיינרו ואונוקסן. זו תהייה הפעם השלישית שMihai Pop מייסד Plan B, מעורב בייצוג הרשמי של המדינה שלו בביאנלה, עם הגלריסט רב ההשפעה שפעל כאוצר ב-2015.

Nae סיפר ל-Art Newspaper: "אחת מהסיבות העיקריות להצגת העבודות של שלושה אמנים אלה קשורה למקורות הבינלאומיים שלהם: אונוסקן חי ועבד ברומניה, אך הוא ממוצא הונגרי; פיינרו היגר במהלך השלטון הקומוניסטי והתיישב בבלגיה ובישראל; ומיהלטיאנו עדיין חי בין ברגן, בוקרשט וברלין. אני חושב שדינמיקה תרבותית זו מאפשרת הבנה של ההגבלות בהן עמדו אמנים אלה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, כשם שהאופן שהם הצליחו לנהל קריירות בינלאומיות והצליחו לעצב את החשיבה שלהם".

הצגת המיצבים בפאביליון הרומני, תעשה בג'ארדיני (Giardini) ותלווה בעבודות נוספות ב"גלריה החדשה של המכון הרומני לתרבות ומחקר הומניסטי" באזור Cannaregio בוונציה.

 

Unwin, R.(2019, February 6). Re: Veteran Romanian artists to represent their country at Venice Biennale. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/romanian-pavilion-venice-biennale

 

קבוצת SHEVA בתערוכה קבוצתית: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, אסתי דרורי חיות, איה סריג, לילי פישר גלריה ZUZU להנעה תרבותית, אוצרת: רותם ריטוב 18.01.2019 – 16.02.2019

50779142_619066738550878_5930106034721914880_n
רוזה בן אריה

בחלל המרווח של גלריה ZUZU בעמק חפר מוצגות עבודות של האמניות חברות קבוצת SHEVA. מהלך האוצרות בבחירת העבודות לתערוכה, נעשה מתוך כוונה להציג את העשייה האישית של כל אחת מחברות הקבוצה.

Anat+Greenberg
מבט לעבודותיהן של ענת גרינברג ואיה סריג

קבוצת SHEVA התגבשה בתחילת 2018 כפלטפורמה מקצועית, יוזמת ואקטיבית. מסיבות שונות, הדגש על קריירה אמנותית בקרב חברות הקבוצה בא לידי ביטוי משמעותי בחמש השנים האחרונות: בין חברות הקבוצה יש בוגרות מוסדות אמנות משנות ה- 80 (דליה חי אקו), יש שעשו את הכשרתן המקצועית ולמדו אמנות בשלב שני של החיים (ענת גרינברג, רוזה בן אריה, לילי פישר, איה סריג, אדית גורן) ויש שנבנו והתפתחו באופן עקבי ומתמשך במהלך העשורים האחרונים (אסתי דרורי חיות).

אופן ההצבה מאתגר את העין הנודדת בין  המיצבים עתירי הממדים של רוזה בן אריה המוצבים במרכז,  פולשים אל המרחב ומתכתבים עמו, אל המיצב האינטימי עשוי במדיה מעורבת של אדית גורן. ובין עבודות בתכנים ובמדיה שונים המוצגות על קירות הגלריה. העבודה עתירת הפרטים של דליה חי אקו, שיש בה מן המקסם מן העבודות קטנות הממדים על הרקע השחור דמוי האלטר (מזבח) המאיים וכנגדה במעין קו אלכסוני דמיוני, העבודה האוורירית והמרחפת בין הקיר לרצפת הגלריה מן העבר השני של איה סריג. וביניהם, ביניהן כמאמר השיר עבודות בגדלים שונים, פיגורטיביות, ופיגורטיביות למחצה, ריאליסטיות (ענת גרינברג), אקספרסיביות ולעתים רישומיות (לילי פישר), בציור ובאסמבלאז' (אסתי דרורי חיות).

התחושה שאני כצופה עמדתי בפניה היתה הדיסוננס בין הצבעוניות והקלילות לכאורה, המקבלת ומשמחת לבין המבט השני המעניק תחושה של "המאוים", ה"אלביתי" עליו כותב זיגמונד פרויד.[1]

חברות הקבוצה נפגשות באופן קבוע לדיונים אמנותיים, לשיתוף ולפידבק, להבנת והעמקת תהליכי היצירה האישיים. במהלך הזמן, התגבשו עמדות ברורות כלפי כוחה של הקבוצה בהנעת מהלכים מקצועיים במישור האישי של כל אחת מהחברות. חלקן עובדות בהקשר ומתוך קונטקסט אוטוביוגרפי – הקריאה בקפה והסרת עין הרע, חלק מהווי משפחתי אישי במיצב של דליה חי אקו, הנע בין אמונה טפלה לבין עולם הנסתר, התת מודע ופולחנים מתרבויות קמאיות, מזרח תיכוניות וגם של דרום אמריקה, ה"חמסה" הרווחת בתרבותיות המזרח התיכון תורמת אף היא נופך לכך.

Dalia+Hay+Eco+01
דליה חי אקו

עבודותיה של לילי פישר הנעות בין זיכרונות אוטוביוגרפים שיש בהם מן החזרה לילדות, אל בנות המשפחה – האם, הסבתא, הבנות והאחיות, ואל האב הדומיננטי בארגנטינה בתקופה רוויה באלימות. בין מציאות לחלום ולדמות הזאב המעלה על הדעת את השועל בעבודה המפורסמת של פול גוגן "אובדן הבתולים", (1891-1890), ואף את האגדות על אדם/זאב.

Lili+Fisher+03
לילי פישר

אמניות אחרות בקבוצה עוסקות בשפת החומר ובהקשרים אישיים. העבודות של רוזה בן אריה,

Rosa+Ben+Arye+01
רוזה בן אריה

מדענית שעבודותיה העשויות מחומרים סינתטיים הופכות בעבודת ניסוי ותהייה למעין טבע מלאכותי; צלחות פטרי עם תרביות צבעוניות, אזכורים לטבע בחלקי הסלעים, זרמי הנהרות והמפלים, גזעי עצים ועלים. המיצב האוורירי והנזיל שלה מנהל דיאלוג סמוי ומהופך עם עבודת המיצב של אדית גורן במיקס מדיה, חומר רך, ספוגי ובו מוטבעות עיניים. המרחב המגונן לכאורה הופך למרחב קלאוסטרופובי בשל מאות העיניים המשובצות, חוקרות, עוקבות, מעין "אח גדול", המעניקות למיצב ממד סוריאליסטי, באזכור של העין ב"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, אך גם נושא העין כמוטיב משמעותי בתנועה הסוריאליסטית מחד, והקשר ל"מאוים" ול"עין הרע" ("מאל די אוקיו") בעבודה של דליה חי אקו, מאידך.

Edit+Goren
אדית גורן

אסתי דרור חיות יוצרת כתגובה לאירועים אישיים, מיידים בחייה, תקופות חיים שונות ואתגרים יזיים, פסיכולוגיים ורגשיים העוסקים למעבר מעלומים לגיל הבוגר. סוגה שמעסיקה את שאר חברותיה לקבוצה. עבודותיה בציור ובאסמבלאז' עוסקות בפחד, שבר, כאב ומתכתבות עם עבודות של אמניות פמיניסטיות משנות ה-70 וה-80 של המאה העשרים.

Esti+Drori+Hayut
אסתי דרור חיות

ענת גרינברג הדמות ההוגה והרוח המאחדת בגיבושה של קבוצת SHEVA, מציירת דמויות ריאליסטיות באקוורל מדולל על פי רוב, שייחודו השקיפות שלו המתקבלת על מצע הבד. הדמויות הילדיות בצד דמויות הנשים הבוגרות מעלות לרגע על הדעת תום ועליצות של תקופת הילדות, אך הקומפוזיציות המקוטעות בצד היעדר הפנים, החידתיות בחלק מהן ואווירת הניכור מזכירים את "המאוים" בו עסקנו קודם לכן. בצד אלה יש עבודות נינוחות בהן יש דגש הנע בין ריאליה לאקספרסיביות בכפות ידיים צעירות ובוטחות, כאלה שיש בהן רוגע והשלמה עם הזקנה.

Anat+Greenberg+02.jpg
ענת גרינברג

עבודותיה המונומנטליות של איה סריג מצויות על גבול ההפשטה, אף שנוכחים בהן אזכורים לשפה, סימן, כתב יד. בעבודות מצוי הפער בין הכתמיות המתאווה לספר סיפור לבין הלבן שלעתים הינו לבן טהור ולעתים כמו בעבודה "עוגן" מלווה בקווים דקיקים בצד כתמי צבע שחור במעין אזכור לכתב יד קדום. עבודה עתירת ממדים זו מנהלת דיאלוג עם הקיר ורצפת הגלריה. מחוות היד וה-Plein d'air בעבודה זו הינה אנטי תזה לעבודה מרובת הפרטים של דליה חי אקו, בעוד שהאווריריות והבוהק הלבן והמסמא לעתים, מאפשרים הקשר לבד הנשאר חשוף, כחלק מהעבודה בצוריה של ענת גרינברג.

Aya+Sarig
איה סריג

על הקבוצה

המיוחד והמשותף לחברות הקבוצה הוא האתגר העומד בפני אמניות שחצו את שנות ה-50 של חייהן. כלומר, הכניסה לעולם האמנות, במיוחד לאלו שלא קיימו קריירת אמנות רציפה / מגיל צעיר / ללא הפסקות מקצועיות או משפחתיות. התערוכה שואפת לעורר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) מקובעות, שיש בהן אפליה ודעה קדומה על חשבון ערך ואיכות.

באשר ל"גִּילָנוּת" אנו מוצאים כיום בעולם האמנות (הבינלאומי!) ניסיונות לצאת מגישות מקבעות, שיש בהן מן ההחמצה. דוגמא בולטת קשורה לפרס טרנר (Turner) הבריטי היוקרתי שהסיר לאחרונה את מגבלת הגיל. מטרת קבוצת "SHEVA" היא לצאת מפסיביות, לקחת אחריות מקצועית על עתיד ולחזק את העשייה האישית דרך השותפות בקבוצה, ובכך, לפרוץ ולתת תנופה למהלכים המקצועיים של כל אחת מהן.[2]

[1] זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה, יצחק בנימיני, תל אביב, רסלינג, עמ' 8-7   במסה זו שהתפרסמה לראשונה ב-1919, פרויד מתחקה אחר תחושה המופיעה במילה הגרמני. unheimlich השפה הגרמנית מיטיבה לבטא תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה.

[2] תודה: קטלוג קבוצת SHEVA, באוצרותה של רותם ריטוב, גלריה  זוזו, ולחברות הקבוצה על השיח עמן.

"לגעת בפצע", מרב שין בן אלון וג'נין גרבר, פרויקט מתמשך ZUSAMMEN. PROJECT, אוצרת: כרמית בלומנזון, גלריה מנשר לאמנות, תל אביב פתיחה: 3/1/19 נעילה: 2/2/19

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_avi chai

zusammen.project_minshar gallery ex view 3_ foto credit_Avi Chai

שעות הפתיחה בתערוכה: א'-ה': 19:00-11:00,  ששי: בתאום מראש,  שבת: 14:00-11:00

בגלריה מנשר לאמנות בתל אביב מוצג פרויקט מתמשך, פרויקט "צוזמן" שהינו שיתוף פעולה מתמשך בין האמניות מרב שין בן אלון מתל-אביב וג'נין גרבר מלובק גרמניה, המארחות זו את זו בערים בהן הן חיות ועובדות.

בחלקו הראשון של הפרויקט (יוני 2018), הוזמנו האמניות לעבוד בחלל גלריה K70 בלובק, שם יצרו את התערוכה: ZUSAMMEN//TOGETHER. חלקו השני של הפרויקט מוצג בגלריה מנשר לאמנות בתל-אביב. בתערוכה בתל-אביב מוצג מיצב חדש ששתי האמניות יצרו לחלל גלריית מנשר בהמשך לתהליך העבודה בגרמניה. המיצב כולל רישומים גדולים על קנבס (בן-אלון) ואובייקטים גדולי ממדים מנייר (גרבר).

zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 4_ foto credit_Avi Chai

מרב מספרת שלפני מספר שנים קיבלה הזמנה לנסוע לרזידנסי בלטביה, נסיעה טעונה ורבת משמעות. בשהות זו התוודעה מרב לג'נין אמנית ממזרח גרמניה ונוצר ביניהן קשר חברי ומקצועי כאחד. השתיים למדו ששתיהן עובדות עם נייר, אף שכל אחת באופן ייחודי לה. אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו שם, היה מסע אל העיירה הקטנה אל המקום עליו שמעה בבית הוריה, אל היערות והשלג, ורגשות מעורבים של געגוע בצד רגשות אשמה עליהם גדלה.

"לא היתה לי כתובת, לכן סתם נעמדתי ליד בית כלשהו שמספרו היה 10 וביקשתי מג'נין שתצלם אותי. מהצילומים שהיא צלמה, עשיתי סדרת רישומים ששנה לאחר מכן הצגתי בגרמניה.

Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai.jpg
Merav Shinn Ben Alon_minshar gallery ex view 2_ foto credit_Avi Chai

הפגישה בגרמניה היתה ההתחלה של הפרויקט שבהמשך קראנו לו 'צוזמן', ביחד. לאורך כל הדרך לא ניהלנו דיון מילולי על משמעות המושג 'דור שלישי'. זה פשוט היה שם. אמנית גרמניה ואמנית ישראלית המנהלות באמצעות האמנות, דיון מקביל, סמוי, חמקמק וכואב. כל אחת מאתנו מביאה אתה מטען אישי הקשור לאותו מושג, מה שהופך את שתינו לסוג של מראה זו לזו שבה כל אחת רואה את בבואתה".

בהדרגה הבנו שתהליך העבודה הוא תהליך מתמשך. שהמרחק הגיאוגרפי והמנטלי דורשים זמן ושכל מפגש הוא הבסיס למפגש הבא. התערוכה הנוכחית המוצגת בגלריה מנשר בתל-אביב, מבוססת על חומרי העבודה שנוצרו במהלך רזידנסי של שבועיים שעשינו בגלריה K70 בלובק גרמניה לפני חצי שנה".

janine gerber_body memories installation detail_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation detail_2018_foto credit Janine Gerber

כאמור, הפרויקט "צוזמן" שפירושו: "ביחד", מעלה ומציף תמות מרכזיות העומדות כיום בפני בני ובנות ה"דור השלישי". מחד, הרצון להמשיך הלאה מבלי לנהל דיאלוג מורכב עם העבר; ומאידך,  הרצון לחקור, ללמוד ולהבין. הפעולה האמנותית ברישום, וידאו ומיצב, ובהיבטים עכשוויים של מגדר, היא הזירה בה הן בוחרות לכונן דיאלוג המאפשר לגעת בפצע, גם אם הדבר כרוך בכאב. סוגה משמעותית נוספת קשורה למושג "זיכרון" – זיכרון אישי בצד זיכרון  קולקטיבי ולכך שכל עיסוק בעבר הטעון כל כך מערב "שזירה" של הפרטי בקולקטיבי, ובתערוכה שלפנינו הצרנה של כך.

בבני דור שלישי החלו לעסוק בעשורים האחרונים. בתיה ברוטין כתבה על כך שמחקרים מאמצע שנות השמנים ואילך הראו את השפעת השואה על האמנות החזותית, ובעיקר על אמנים אשר חוו בעצמם את ייסורי השואה. עתה, יותר מששים שנה אחריה, אפשר לראות בבירור כשהשואה ממשיכה להשפיע גם על יצירות של אמנים מה"דור השני" וה"דור השלישי". [1]

בשיחה עמה סיפרה מרב שהאובססיה לנושא השואה התחילה עם מות אביה. "העבר שחשבתי שהיה העבר שלי, נמחק. באותה תקופה נתקלתי במושג 'סזורה' של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. ביון מדבר על קטיעה שיש אחריה המשך במקום אחר. אצלנו לא היו ניצולים ובני ונכדי ניצולים, ולכן לא חשבתי על עצמי כ'דור שלישי'.

מי שעלה לפני, מלחמת העולם השנייה, נשאר בחיים, ומי שלא, מת. ההבנה שאני 'דור שלישי', התקשרה להבנה שהקשר בין העבר להווה הוא הנתק בניהם".

janine gerber_body memories installation_2018_foto credit janine gerber
Janine Gerber_Body Memories installation_2018_foto credit Janine Gerber

על תהליך העבודה והעבודות בתערוכה – האמניות עובדות עם נייר- כל אחת באופן שונה, מטעינות את הנייר במטען אישי ומיוחד- כל אחת בפני עצמה. קווי הרישום של מרב רגישים ועדינים. קווי החיתוך של ג'נין מהירים וחד משמעיים. מרב עובדת בפורמט קטן אותו היא מגדילה בחופשיות בהתאם לתחושתה את החלל אליו היא מתכווננת. ג'נין עובדת בפורמט ענק, אתו היא מנהלת יחסים פרפורמטיביים. מרב מתבוננת בג'נין ומתעדת את תנועותיה בצילומי סטופ-מושן במהלך העבודה המשותפת בחלל הגלריה K70 בלובק (יוני 2018), שם הוצג חלקו הראשון של הפרויקט. ג'נין מתרכזת בשקט מדיטטיבי בנייר ולפתע, בהבזק מהיר מתפרצת ידה האוחזת בלהב הסכין החודר אל הנייר ופוער בו סדק חד. מרב חורגת מהרישומים מלאי התנועה המאפיינים אותה ומשאילה מג'נין את הנייר כחומר, כתוכן, ומביאה אותו לעולם שלה. בשונה מהמונומנטליות של הנייר של ג'נין, מרב מדפיסה את צילומי האייפון במדפסת ביתית בגודל A4 ובמקביל, בסכין חיתוך, על שולחן העבודה, חוצבת את דמותה של ג'נין מהצילומים. את הניירות הגזורים היא מניחה אחד על גבי השני ויוצרת שכבות של תהליך בחפיפה משתנה כך שנוצרים בכל פעם אובייקטים רישומיים ובהם פעורים חללים. אצל שתיהן הדימוי הוא תוצר של מהלך פרפורמטיבי, עקבות של פעולה. מרב מפרקת ומרכיבה את הדמות של ג'נין בדומה לחציבה ארכיאולוגית של שכבות בקיר. ג'נין צוללת אל הריק ומגלה את האָין.[2]

zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_avi chai
zusammen.project_minshar gallery ex view 5_ foto credit_Avi Chai

הפרויקט, שתחילתו ב-2015 הוא פרויקט מתמשך שיוצג במקומות שונים בעולם. כל פעימה מהווה חוליה חדשה בתהליך. במקביל לתערוכה, האמניות מנהלות חשבון אינסטגרם בשם @ZUSAMMEN.PROJECT בו הן משתפות עבודות מתוך התהליך.

התערוכה הופקה בתמיכת "המפעל לפרויקטים מיוחדים באמנויות", עיריית תלאביב-יפו – המחלקה לאמנויות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, ובתמיכת Schleswig-Holstein. Ministerium für Bildung, Wissenschaft und Kultur גרמניה.

[1] בתיה ברוטין, הירושה: הגלוי והסמוי ביצירותיהם של אמנים ישראלים, "דור שני" לשואה, עמ' 187-165 בתוך רונית פישר, ממרחבי הזיכרון יצירות בני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל, בית לוחמי הגטאות, 2008.

[2] תודות לאוצרת התערוכה כרמית בלומנזון על הטקסט האוצרותי.                                               תודה לאמנית מרב שין בן אלון על השיחה עמה.

יוזמה להצלת אתרי מורשת תרבותית באזורים בקונפליקט

 

יוזמה להצלת אתרי מורשתהברית הבינלאומית להגנת המורשת באזורים בקונפליקט The International Alliance for the Protection of Heritage in Conflict Areas (ALIPH), פרויקט בו הותחל ב-2017 בהנהגת צרפת ואיחוד האמירויות הערביות, הכריזה על הפרויקטים הראשונים לשיקום. אחד מהפרויקטים, the Tomb of Askia  ב-Gao, נמצא במאלי, בעוד ששני הפרויקטים האחרים הנם בעיראק: מוזיאון מוסול ומנזר Mar Benham.

הדגש כרגע הנו שיקום מחדש של אתרים שנהרסו במהלך מלחמות בעיראק, מאלי, אפגניסטן ולוב, והתכנית היא לשקם אזורים בסוריה ככל האפשר. נאספו מעל 75.5 מיליון דולר מארצות רבות כשם שמנדבנים פרטיים כולל קרן מלון the Mellon Foundation; ז'אן- קלוד גנדור Jean-Claude Gandur, תעשיין ואספן שווייצרי; ותומס קפלן, ביליונר אמריקאי שהינו נשיא הארגון.

בנוסף לתמיכה פיננסית, ALIPH, שנקרא כך בהתאם לאות הראשונה של האלפבית הערבי, משתפת פעולה עם מכון סמית'סוניאן ומוזיאון הלובר בסט ראשון זה של שיקום. שני המוכנים יעזרו בפעילויות לשיקום מוזיאון מוסול,  פעילות בסך 480,000 דולר בקירוב.

בניה מחדש של מנזר Mar Behnam תעלה 250,000 דולר והשיקום של קבר Askia בן המאה ה-15 יעלה 500,000 דולר.

Wexelman, A.(2019, January 17). Re: A major initiative to save cultural heritage sites in conflict zones is beginning its work in Iraq and Mali. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-major-initiative-save-cultural-heritage-sites-work-iraq-mali

הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

בינינו, תערוכה, אגף הנוער, מוזיאון ישראל, יוני 2018-אפריל 2019 אוצרת שיר מלר-ימגוצ'י

IMG_20181102_110458.jpg
נעה יקותיאלי

IMG_20181102_111558.jpg
אורית חופשי

"בינינו" מה זה באמת בינינו, האם אנו ממתיקים סוד, בינינו, מעיד על שייכות משפחתית, מגדרית, עדתית, לאומית? מה זה בינינו.

IMG_20181102_111630_HHT.jpg
נטליה זורבובה

IMG_20181102_110537.jpg

אז עלינו לירושלים, למוזיאון ישראל. מעניין בירושלים. קדושה מול חולין, רב-תרבותיות, משיחיות/אתאיזם. עולי רגל שפניהם מביעות התפעמות בצד הציניקנים והספקנים.

IMG_20181102_110611.jpg
רמי מימון

IMG_20181102_111303.jpg
מימין, אן בן-אור, משמאל, נטליה זורבובה

התערוכה "בינינו" מספקת רגעים מענגים ובהחלט לא ציניים באשר למילה בינינו. עשרות יצירות במדיה שונות מוצגות באולמות האגף לנוער, מעניינות, יפות, מאתגרות את העין. מהם המפגשים, מה אנו חווים בהם, מה אנו זוכרים לטוב, ומה לאו, מה נעדיף לשכוח מאותם מפגשים… בתערוכה מנעד מילים, משפטים ורגשות-  פנים אל פנים, מה אומרות פניך? יחד או לבד? לחלוק, לשחק, להקשיב, להתחבר, עד כמה אנחנו קרובים? מפגשי רחוב

IMG_20181102_111158_HHT.jpg

בעידן בו לעתים קרובות הקשר והתקשורת "בינינו" היא מאחורי המסך (מחשב, סמארטפון ועוד) הממסך, מה נשאר מהמפגש הבלתי אישי, מבט, קשר עין, לחיצת יד?

IMG_20181102_111325.jpg
נינו הרמן

"מפגשים רבים מתרחשים בינינו ובין מי שסביבנו יום-יום: לעתים הם מסקרנים, לעיתים מרגשים, ופעמים רבות הם חולפים במהירות ונשכחים. למה למעשה מתרחש בהם, ומהו הרושם שהם מטביעים בנו?

IMG_20181102_110734.jpg
יעל רובין

התערוכה בודקת את השתנות הקשרים החברתיים בימינו, ומצביעה על ערכו של המפגש הישיר פנים אל פנים."[1]

IMG_20181102_111417
מירב הימן

IMG_20181102_111335.jpg
אריק פיקרסגיל

IMG_20181102_111815.jpg
סמאח שחאדה

ובנימה אישית, במהלך שנותיי הרבות בתפקידי הקודם כמדריכה, מרצה בכירה, פרויקטורית ולעתים אוצרות במוזיאון תל אביב לאמנות תחת שרביטה  הנמרץ, רב החזון של יעל בורוביץ מנהלת מחלקת החינוך דאז ניהלנו מפגשים רבים ומרתקים עם נשות ואנשי אגף הנוער של מוזיאון ישראל. הזדמנות להיזכר.

[1] הציטוט  שלעיל מתוך קטלוג תערוכת "בינינו", אגף הנוער, מוזיאון ישראל.IMG_20181102_110715.jpg

ליאור גריידי, ללא כותרת (סירת זהב) 2018, אבקת זהב ולכה על נייר, 4X6 מטר, "הזדמנות אחרונה לראות", מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, אוצרות: דרורית גור אריה, איזבל בורז'ואה, נובמבר 2018-פברואר 2019

PTM_008.jpg
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אשכול התערוכות הזדמנות אחרונה לראות", צילם: אלעד שריג

בכניסה לתערוכה "הזדמנות אחרונה לראות", במוזיאון פתח תקוה לאמנות מקבלת את פני הבאים סירת זהב של ליאור גריידי, מאתגרת את עין הצופה בממדיה ובצבע הזהב שבו היא צבועה.

סירת הזהב של גריידי מבוססת על מיפוי המרחב האישי של האמן בקנה מידה 1:1. לסירה זו קדמו שתי גרסאות בהן הפך חדר שינה בביתו של גריידי לסירת נייר ענקית. בגרסה מוקדמת בפרויקט גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, לפני כשני עשורים, גריידי פרס יריעת נייר על פני רצפת חדר השינה שלו, ויצר קיפולי נייר מוגדל. גרסה אחרת, הוצגה בניו-יורק ב-2010, עת שחזר את הסירה בבניין מגוריו בעיר.

סירת הזהב מעמתת חומרים וניגודים, גבוה ונמוך כאחד. נייר וצבע הזהב שניהם מקדמת דנא ועם זאת שונים במהותם; הנייר, קל ושטוח, מאפשר לגריידי להקים סירה בטכניקת קיפולי הנייר. סירה כאובייקט, שמהותה תנועה, ועם זאת כאן בחלל המוזיאון – בין הקירות, היא מקובעת, חסרת אפשרות מעין זו. ואם אכן "נוע תנוע" ותשוט, מה יקרה לנייר שיתמוסס מייד ולסירה? ומנגד, צבע הזהב, אותו צבע שמימי המוזכר בקבלה, ויש בו נאמר יכולות של הגנה, ואזכור לנשגב ומופיע לרוב גם ביצירות העוסקות ב"מדונה, אם ישו" בעיקר בימי הביניים והרנסנס, אך גם כיום.

PTM_009.jpg
מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אשכול התערוכות הזדמנות אחרונה לראות", צילם: אלעד שריג

במאמר "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סימבוליקת הזהב ומיתוס הזהב בתוך רבדים טקסטואליים ביהדות: [1]

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…

ובהמשך כותבת: "בקבלה נתפסה הנפש עצמה כ"חלק אלוה ממעל", והאלוהות תוארה כמערכת אצילות (=אמנציה) של אור. ואם כך, אפשר לתאר את הנפש כרסיס של אור זה, חלקיק זהב המשולח לעולם, כשמדרגותיו החומריות של העולם נתפסות כחושך ההולך וגובר ככל שמתרחקים מן המקור".

וכך זהב –כחומר וכרוח, ונייר כחומר עמיד שלמרות פגעי הזמן שומר על מקומו (אלא אם כן בא במגע עם מים) חוברים כאן למעשה שיש בו מן היציאה /לא יציאה למסע בסירת ענק הצדה את העין ומזמינה אותנו הצופים לשוט למחוזות הדמיון. "לו היתה לי סירה".

 

 

[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005 עמ' 32-20.