״לעת עתה״ , שבוע העיצוב ירושלים 2022   בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, תערוכות עיצוב מקומיות ובינלאומיות, מיצבים ואירועים  30-23 ביוני 2022

אירוע פתיחה: יום חמישי, 23 ביוני, בשעה 19:30

בית הנסן מרכז תרבות לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה

ניהול כללי: סמדר צוק ורן וולף, חברת רן וולף | מנהלת אמנותית: ענת ספרן | אוצר ראשי: טל ארז

שבוע העיצוב הוא יוזמה של משרד ירושלים ומורשת ושל הרשות לפיתוח ירושלים

עלינו ירושליימה, לשבוע העיצוב ירושלים, בבית הנסן. וכתמיד, אירוע מעניין, מרגש, מתזז, ומבקש כמו שאומרים במקומותינו "לצאת מהקופסא".

תודה על ההזמנה!

Piknik Salon

אירוע דגל זה של בית הנסן, מתקיים בין התאריכים 23-30 ביוני 2022 בחללים של בית הנסן, ירושלים במהדורתו ה-11. במסגרתו, ניתן לראות ולחוות עשרות תערוכות, מיצבים, אירועים ופרויקטים ייחודים בהשתתפות למעלה מ- 150 מעצבים ומעצבות ישראלים ובינלאומיים.  

במסגרת הנושא השנתי ״לעת עתה״, שבוע העיצוב ירושלים 2022 מבקש לבחון את זמניותו של העיצוב ועיצובה של הזמניות במציאות של הווה מתמשך, ולשאול איך ניתן לרתום את הזמן ככלי להשתמש בו, כדי להשפיע לטובה על ההתנהלות במרחב חסר ודאות.

נעמה לויט, הילה שפירא Site Non Specific

במהלך ערב הפתיחה החגיגי, לצד חשיפת כלל התערוכות והמיצבים, הועלו פעולות פרפורמטיביות ומוזיקליות ברחבי בית הנסן. מעצבים ומעצבות הזמינו את הקהל לגלות בין היתר מה קורה כשמחברים חיישני סאונד ווידאו לאבניים בעבודה, להשתתף בלופ האינסופי שיצרו אמן, מוסיקאי ורקדנית אוסטרו-איטלקים, לקבל נעליים מותאמות אישית ברבע שעה, לצפות ברובוט שבונה מבנה אדמה צומח מול עיניהם,  ועוד.

גם השנה, חללי הפנים והחוץ של בית הנסן מעלים עשרות מיצבים, מיצגים, תערוכות ופרויקטים מכלל דיסציפלינות העיצוב, רובם מוצגים לראשונה, שעניינם התמה השנתית. ביניהם, פרויקט פרפורמטיבי של האמן והמעצב האיטלקי/אוסטרי אלדו ג׳יאנוטי ישאל על זמן וחזרתיות המתפרס ברחבי בית הנסן; התערוכה עוסקת בטקסי הניקיון היפנים באוצרות נטליה סנז, טאקשי ימאמורה, אריה רוזן ונועם לוינגר; קבוצת PIKNIK מאיסטנבול מאיירים בזמן אמת את ההתייחסות שלהם לשאלת הזמן בחלל ההוספיס ההיסטורי; וגם – מכונת טארוט אוטומטית מבוססת קוד, כלים מקמח ואדמה האפויים בתנור הביתי, סדנת סריגה מעגלית ואקולוגית, עיפרון שאינו מתכלה לעולם ועוד.

הסדנה של יאיר, האורקל של קוד המקור
אביגיל רוביני, מוזיאון האבנים המתוקות, פרט
Avigail Roubini Museum of The Sweet Stone _Credit Nadav Goren – Avigail Roubini

בשנתו החמישית פרויקט "השדכן" בהובלת דניאל נחמיאס המחבר בין בעלי מלאכה ירושלמים למעצבים ירושלמים עובד עם הגיל השלישי לחיבורים מפתיעים המולידים מוצרים וסיפורים מרתקים; התערוכה ״שוד ושבר״ באוצרותו של שחר קדם ובשיתוף פעולה עם רשות העתיקות בוחנת את הקשר בין הממצאים והסיפורים שאנו טווים סביבם; ועוד תערוכות ואירועים מרתקים ברחבי בית הנסן בהשתתפות מעצבים מקומיים ובינלאומיים.

רות פתיר, זהבה1

מדי שנה שבוע העיצוב מתמקד ביצירת עבודות חדשות ורתימת מימונו הציבורי לתמיכה בפרויקטים של עיצוב לא מסחריים. אלה המוזכרים לעיל הינם רק חלק מקשת רחבה של פרויקטים, מיצבים, תערוכות, ומיצגים שיחד מהווים את מטא-התערוכה שהיא שבוע העיצוב ירושלים.

—-

אודות שבוע העיצוב ירושלים

שבוע העיצוב ירושלים מתקיים מ-2011 בניהול בית הנסן – מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. בית הנסן מקיים ומקדם עשייה רבה ומגוונת במהלך השנה לקידום תחום העיצוב בירושלים ומעצבים ישראלים בכלל. כאירוע העיצוב הציבורי הגדול והמשפיע בישראל ומכיל ערב רב של אירועים, מופעים ותערוכות עיצוב מקומיות ובינלאומיות. שבוע העיצוב הוא יוזמה של משרד ירושלים ומורשת ושל הרשות לפיתוח ירושלים ובניהול חברת רן וולף.

תכנית אירועים מלאה באתר www.jdw.co.il

להאזנה לפודקאסט – https://apple.co/3m08LKO

שעות פעילות במהלך השבוע

23.6.22 ערב פתיחה: 24:00-19:30

24.6.22 16:00-10:00

25.6.22 23:00-10:00

26-30.6.22 23:00-16:00

למהדורות קודמות

https://2021.jdw.co.il/2021 קרקס הבריחהhttps://2019.jdw.co.il/2019 מזרחhttps://2018.jdw.co.il/2018 השמורה

ההשתתפות בכל האירועים הינה ללא תשלום ופתוחה לקהל הרחב

לפרטים נוספים בקרוב באתר www.jdw.co.il

דואטTEAM, תערוכת בוגרות ובוגרים, גלריה לאמנות אחד העם 9 מכללת סמינר הקיבוצים, הפקולטה לאמנויות, המסלול לאוצרות וחשיבה חזותית  16 ביוני 2022

גלריה לאמנות אחד העם תשע (הכניסה מרחוב השחר 5, תל אביב)  

בתערוכה הקבוצתית דואטTEAM מוצגים פרויקטים אוצרותיים של הבוגרות והבוגרים במסלול לאוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים.

אמנים/אמניות                                      אוצרים/אוצרות      

אוסנת אלנטרה & רויטל בילו              רויטל בילו

אלחנדרה אוקרט & לוסי אלקויטי        אורלי מלמד

נועה אשכול & ריקודנטו                      מירב ברט, שגי גלילי, אלינורה לפידות

דודו פריד & חוה פריד                                     ארז ארמה

יעל פרידמן & רונית שלם                    אילנית אנגלנדר שטרית, גלית קרן, מיכל שביט

קרן ענבי & טל פרנק                           עדי אורגד לנדוי

עמית רפאל צורן & לנה דובינסקי        אורית פרימוב 

הסלון 5                                                שיר לוי

15 אמנים, 12 אוצרים, 8 עבודות, תערוכה אחת.

מנחה:  ד"ר אלעד ירון

ראש התכנית: דרורית גור אריה

מבט, צילום: דניאל חנוך
מבט, צילום: דניאל חנוך

התערוכה דואטTEAM עוסקת בשיתופי פעולה וקשרי גומלין בין האמניות/אמנים לבין חומרי היצירה, בין האמניות/אמנים לבין עצמם, בין האוצרות/אוצרם לבין עצמם, ובתווך – הקשרים וההקשרים שנוצרו ביניהן וביניהם. שאלה חשובה העולה בשיח תערוכה זו ומתבקש בכל תערוכה – מהו תפקידם של אוצרות ואוצרים? – האם ליצור חיבורים בין אמניות, אמנים, חומרים, נושאים וסגנונות אסתטיים, שלעתים נראים כבלתי ניתנים לגישור? 

האוצרות והאוצרים בחרו להתמקד בשלושה ממדים של קשר: חומרי, אנושי ומשפחתי. מחד, לשם יצירת שיתופי פעולה אמנותיים נחוצים יחסי אמון, קרבה ופתיחות לשינויים. מאידך, אמנים ואוצרים שואפים לבטא את קולם האישי והייחודי ולשמור על עצמאותם היצירתית. תערוכה קבוצתית זו הציבה אתגר של יצירת סינרגיה והכלה של ניגודים. "תוך כדי תנועה ו'ריקוד' בין המשתתפים בתערוכה, ניסינו לשמר את הייחודיות של כל אמן, לצד יצירת חיבורים המתגבשים למרחב אמנותי משותף. שלם הגדול מסך חלקיו".

אוסנת אלנטרה  |  רויטל בילו   OFFליין, 2022     

אוסנת אלנטרה (2021-1972)  רישום, 2021  42x29.7 ס"מ    
רויטל בילו  תצלום, 2017  29.7
x42 ס"מ

אוצרת: רויטל בילו

אוסנת אלנטרה, רויטל בילו, צילום: דניאל חנוך

"דיאלוג" בין אמנית מתה לבין אמנית חיה הוא פרדוקסלי במהותו, שכן רכיבי הבסיס של השיחה והמפגש נעדרים ונתלשים מהמציאות. הדיאלוג היצירתי והמקצועי שניהלו אסנת ורויטל לאורך השנים נקטע עם פטירתה של אסנת בשנה האחרונה. "בעבודה OFFליין שני דימויים במדיה שונות שיוצרים דיפטיך אינטימי הכורך יחדיו "נפש תהומה" ונפש תאומה, ומחיה ולו לרגע את הקשר הממשי. זהו צמד של רישום עורב ותצלום של קב בשחור אפור, היוצרים מעין "שיחת מראה" מטאפורית. הדימוי המשותף מהדהד קולות של קינה ואובדן, "שירת  העורב" הגוועת לאיטה, וקב עצי נאלם ושתוק נעמד דום מול הקיר".

מבט, צילום: דניאל חנוך

אוצרות משותפת, 2022  אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי    מיצב קיר, טכניקה מעורבת: תצלומים מודפסים על נייר Unryu,  אקריליק, פיגמנטים, דיו על נייר פרגמנט והדפסי ציאנוטיפ. 220×150 ס"מ 

חוברת Zine, הכוללת תצלומים וטקסטים מחיי משפחה של 47 משתתפים.

 אוצרת: אורלי מלמד 

אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי,   מיצב קיר, טכניקה מעורבת: תצלומים מודפסים על נייר Unryu,  אקריליק, פיגמנטים, דיו על נייר פרגמנט והדפסי ציאנוטיפ. 220×150 ס"מ 
חוברת Zine, הכוללת תצלומים וטקסטים מחיי משפחה של 47 משתתפים. צילום: דניאל חנוך
אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, צילום: דניאל חנוך

  בעידן הרשתות החברתיות, כל אדם הוא אוֹצֵר של סיפור חייו, ויחד אנו אוצרים סיפור משותף. 40 ישראלים, שחצו את גיל 50, הגיבו לקול קורא מקוון, בחרו ושלחו תצלום אחד בעל משמעות עבורם שהם מצולמים בו עם אחד מהוריהם או עם שניהם, לרוב מתקופת הילדות. הם ציינו מקום, זמן, את שמות המצולמים ומילים שהתצלום מעורר בהם. תצלומים אלה צולמו בישראל ומחוצה לה בידי בני משפחה או צלמים מקצועיים, בין השנים 1935 ל-2017.

במיצב "אוצרוּת משותפת" האמניות אלחנדרה אוקרט ולוסי אלקויטי יוצרות אלכימיה, סטורי-בורד ריזומטי, לא-לינארי. הן שוזרות תמונות ומילים יחד על נייר שעל גביו כתמים ורודים, קווים לבנים וקליגרפיה בדיו. כך הן יוצרות מקצב, המדגיש שזיכרונות נאצרים כעקבות, ולאו דווקא כסיפורים עקביים. הבחירות האוצרותיות של המשתתפות והמשתתפים יצרו נקודות אלמותיות בזמן. העיסוק האמנותי הוא ביופיו של הבר-חלוף. 

בשנים האחרונות, אלחנדרה ולוסי עובדות כדואו במיצבים. לדבריהן, "העבודה יחד היא כמו דינמו באופניים, כשמדוושים – נדלק הפנס. זה לא רק אני ואת… אלא מה שמתרחש בין 'אני' ל'את'. מה שקורה נמצא במרווח הזה, היוצר ממד שונה".

נעה אשכול (2007-1924)  כוריאוגרפית ואמנית, טווס,  טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות    

ריקודנטו  שיחות בנמל (2009), וידיאו  צילום: דוד שליט

אוצרות: מירב ברט  |  שגי גלילי  |  אלינורה לפידות

נעה אשכול (2007-1924)  כוריאוגרפית ואמנית, טווס,  טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות; ריקודנטו  שיחות בנמל (2009), וידיאו  צילום: דוד שליט

צילום: דניאל חנוך

אשכול יצרה במשותף עם פרופ' אברהם וכמן את "כתב התנועה אשכול–וכמן". "כתב תנועה" הוא שפת מחול המנתחת, חוקרת ומתעדת תנועה. זהו ריקוד מתומצת, בלי מוזיקה, המבוסס על תנועות גוף במקצבים נתונים.

בזמן מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973, בעקבות גיוסו של הרקדן היחיד בקבוצת הרקדנים שלה, החליטה אשכול כי היא אינה יכולה להמשיך ביצירת קומפוזיציות הריקוד. החלטה זו הובילה אותה ליצירתם של שטיחי קיר, "טווס" הוא אחד מהם.

נעה אשכול (2007-1924) כוריאוגרפית ואמנית, טווס  טקסטיל 145x145 ס"מ באדיבות נטע שוחט שדות, צילום: דניאל חנוך    

השטיחים הורכבו משאריות בדים שליקטה קבוצת הרקדנים שעבדה עימה. אשכול סימנה איך לחבר את גזרי הבדים על גבי משטח אחד שגודלו הכתיב את גודל השטיח, והרקדנים חיברו ורקמו את הבדים לשטיחים. פרקטיקה זו שימרה את דינמיקת היחסים בינה ובין רקדניה, ואפשרה דרך אחרת של יצירה משותפת.

ריקודנטו   קבוצת המחול "ריקודנטו" רוקדת ופועלת יותר משני עשורים, ועוסקת בכתב התנועה אשכול–וכמן, למגוון היבטיו. הריקודים קוראים לעיסוק אמנותי-אסתטי במבנים תנועתיים ובווריאציות הנובעות מהם, ובמסלולים תלת-ממדיים הנוצרים על ידי הגוף במרחב ובזמן בעת הריקוד.  קבוצת "ריקודנטו" נוסדה ונוהלה בידי תרצה ספיר ז"ל, תלמידה וקולגה של נועה אשכול. 

קבוצת המחול ריקודנטו, שיחות בנמל (2009), את הוידיאו צילם דוד שליט; הצילום בתערוכה: דניאל חנוך
קבוצת המחול ריקודנטו

דודו פריד  |  חוה פריד   העברה בין-דורית   דודו פריד, קזולה, 2012  צילום, הדפסה על זכוכית     חוה פריד, אבקה גנטית 1968  אמייל, 15x20 ס"מ

אוצר: ארז ארמה 

דודו פריד  |  חוה פריד   העברה בין-דורית   דודו פריד, קזולה, 2012  צילום, הדפסה על זכוכית;     חוה פריד, אבקה גנטית 1968  אמייל צילום: דניאל חנוך

"אני מנסה לצאת מהמים, להוציא את האף ולנשום, יש מאבק לחיים. המים מבטאים את החרדות החונקות אותי ולא מאפשרות לי לנשום. אם לא אוציא את האף מהמים לאוויר העולם, איחנק ואמות. אימי עוטפת אותי ברחמה, ולא משחררת אותי,  מזינה בי את התחושה שהעולם מפחיד ושנינו שבירים כזכוכית. אני נלחם להשתחרר, קפוא בין מים לאוויר." ֿדודו פריד, 2022

דודו פריד, קזולה, 2012  צילום, הדפסה על זכוכית,  פרט, צילום: דניאל חנוך

דודו פריד, צלם ופוטותרפיסט, צולל אל מעמקי נשמתו ורגשותיו בצילום המבטא דיאלוג בין מים, אוויר וזכוכית שברירית. בשיחות עומק של האמן עם עצמו, הצופים נחשפים לתחושות החרדה והחנק שהוא חווה בחייו. אפשר שתחושות אלו הועברו אליו מאימו ניצולת השואה בהעברה בין-דורית.

חוה פריד, אבקה גנטית 1968  אמייל, צילום: דניאל חנוך

העבודה והתצלום חושפים סודות נסתרים, מצד אחד, תחושות של חנק, ומנגד – שאיפה לביטחון. בדיאלוג בין-דורי המתקיים בין האם לבנה מבחינים באותו חומר המקשר ביניהם כיוצרים והמהווה בסיס לדיאלוג; חוה פריד, אמנית אמייל, מציגה עבודת זכוכית ואמייל אל מול תצלום של בנה המציג עבודה על גבי זכוכית מודפסת.


אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת  יעל פרידמן, 2021  הדפסת תלת-ממד   רונית שלם, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר    באדיבות האמניות                        

אוצרות: אילנית אנגלנדר שטרית  |  גלית קרן  |  מיכל שביט

אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת  יעל פרידמן, 2021  הדפסת תלת-ממד   רונית שלם, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר    צילום: דניאל חנוך

הטבע, על שלל חומרי הגלם מקור השראה ופרשנות לאמניות האחיות יעל פרידמן ורונית שלם. השתיים חברו יחד לשיתוף פעולה מפרה, ויצרו עבודות המתכתבות זו עם זו רעיונית וצורנית.

יעל פרידמן, אמנית ומעצבת תכשיטים, יוצרת בחומרים בלתי שגרתיים ויוצקת את פשטות היום-יום אל תוך זוהר התכשיטים. הטבעות נוצרו במדפסת תלת-ממד, והן מדמות את המבנה המורכב של הסלע בטבע, דימוי שהוא מוטיב חוזר גם בסלעים של אחותה.

יעל פרידמן, אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת, 2021  הדפסת תלת-ממד   צילום: דניאל חנוך

רונית שלם, אמנית רב-תחומית, ציירה על גבי סלעי נייר, בעבודה עמלנית ולאחר מחקר מיקרוסקופי מעמיק, איורים גרפיים המתכתבים עם המרקם הבסיסי של הסלעים, ויחד מתגבשים לכדי גוף הרמוני אחד.

רונית שלם, אח(ו)ת ועוד אח(ו)ת, 2018 מארקרים ואקריליק על נייר צילום: דניאל חנוך

הצבת העבודות זו לצד זו מאפשרת התבוננות על היפוכי גדלים ומשקלים, היוצרת מעין מבנה פְרקטלי. יופיים של הסלעים אל מול עדינות הטבעות, פורצים החוצה ויוצרים ניגודיות של עוצמה ועידון, רכות וקשיות, צבעוניות ומונוכרומטיות.

יופי וצורות אחרות   קרן ענבי  |  טל פרנק   יופי וצורות אחרות, 2016   מיצב, טכניקה מעורבת: שמן על פשתן, מראות חרוטות ביד.  אוסף האמניות

גרסה מיוחדת לתערוכה הנוכחית המבוססת על המיצב "יופי וצורות אחרות"  שהוצג במוזיאון מאנה כץ, חיפה, 2016

אוצרת: עדי אורגד לנדוי

טל פרנק, קרן ענבי,  יופי וצורות אחרות, 2016   מיצב, טכניקה מעורבת: שמן על פשתן, מראות חרוטות ביד צילום: דניאל חנוך

קרן ענבי וטל פרנק – חברות, אמניות, אימהות ומחנכות לאמנות, יוצרות יחד ולחוד כעשור. במהלך השנים הן פיתחו תהליך ייחודי שבבסיסו תגובה אמנותית הדדית שמייצרת שיח ללא מילים אלא דרך החומר והעשייה בנושאים הקשורים בטבע ובמציאות היומיומית הסובבת אותנו. השתיים חולקות ביניהן צורת חשיבה משותפת, אך כל אחת מהן ייחודיות לעצמה בגישתה לחומרים.

המיצב "יופי וצורות אחרות" בנוי מאוסף ציורי שמן על פשתן ומראות, ומבוסס על קריסטלוגרפיה – חקר הארגון המבני של אטומים ומולקולות בגבישים. הדימויים שנוצרו בתהליך הפירוק-המופשטות קשורים ומזכירים במידה מסוימת את מקורם החומרי.

טל פרנק, קרן ענבי, פרט מהמיצב צילום: דניאל חנוך

קרן ענבי עובדת עם דימויים ונושא המנותקים מהקשרם הקודם, וההוצאה מההקשר לכדי חוויה מופשטת ויזואלית מתייחסת למתח וליופי. טל פרנק שואבת השראה מחפצים הקשורים לתרבות שאפשר למצוא בחיי היומיום ומחריגה אותם מהקשרם התרבותי, ההיסטורי והחברתי. 

טל פרנק, קרן ענבי, פרט מהמיצב צילום: דניאל חנוך
מבט, צילום: דניאל חנוך

לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן   תה של שניים, 2017   פורצלן יצוק לתבניות ומתכת מודפסת בתלת-ממד   באדיבות האמנים

אוצרת: אורית פרימוב

לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן   תה של שניים, 2017   פורצלן יצוק לתבניות ומתכת מודפסת בתלת-ממד   צילום: דניאל חנוך

קומקומי הפורצלן העדינים-שבריריים של המעצבת הקרמית לנה דובינסקי הם פרי תכנונה ויצירתה בעבודת יד מסורתית. מהנדס המחשבים פרופ' עמית צורן תכנן רכיבים משלימים – ידיות ורגלי קומקומים בטכנולוגיה חדשנית של הדפסת מתכת בתלת-ממד. הקומקומים ורכיבי המתכת המשלימים מועברים לתהליך שריפה בתנור ייעודי, בטמפרטורה של 1,050 מעלות למשך 12 שעות, ליצירת תוצר סופי מאוחד.

תוצאות שיתוף הפעולה בין האמנים, וכך גם שיתוף הפעולה בין החומרים, טכניקות העבודה והעולמות השונים של מקורות היצירה, מולידים ישות חדשה, ולצדה  הבנה עמוקה של מהות תהליך היתוכם של יסודות.

לנה דובינסקי | פרופ' עמית צורן, מבט נוסף, צילום: דניאל חנוך

מה מאפשר כאן את נקודת המפגש? האם זהו מפגש בין יסודות כימיים, או מפגש המבטא כימיה ויצירה אנושית? מה נוצר מהחיבור החדש? האם זהו מפגש של חומרים בתוך מחקר, שיוצרים שלם חדש ומדויק?  איך נוצרת האינטימיות בחיבור הזה? מה השתמר מכל יסוד?

ומה כל זה אומר לנו ועלינו

צילום משפחתי, הסלון 5  2018 מיכאל שבדרון  |  נטשה קנדוב  |  נעמה רחמים  |  עידן סימון  |  רתם שמואלי  שי דרור  |  תומר פרוכטר  תצלומים באדיבות האמנים

אוצרת: שיר לוי

הסלון 5, צילום משפחתי, 2018 ,  מיכאל שבדרון  |  נטשה קנדוב  |  נעמה רחמים  |  עידן סימון  |  רתם שמואלי  שי דרור  |  תומר פרוכטר  תצלומים באדיבות האמנים צילום: דניאל חנוך

שבעת החברים בקבוצת "הסלון 5", בוגרי האקדמיה בצלאל, פועלים יחד זה שלוש שנים. הפן השיתופי מתקיים בפרקטיקה של "הסלון 5" בשני מישורים – האחד כחלק אינהרנטי מהשיח המתמשך בין חברי הקבוצה, והאחר באינטראקציה בין הקהל לקבוצה ובינו לבין עצמו, הנוצרת במהלך מיצגי הצילום שהם יוזמים ומבצעים.

עמדת הצילום של "הסלון 5" מוקמת ומוצבת בכל פעם במקום אחר ובהקשר אחר. חברי הקבוצה, במעין פרפורמנס מתוכנן ולעתים ספונטני, מזמנים צופים מתוך קהל מזדמן להשתתף בצילום קבוצתי בהרכבים שונים, שבו המצולמים הם זרים גמורים שהופגשו לצורך הצילום החד-פעמי. תוצאתם של מפגשים חד-פעמיים אלה מתועדת בעשרות תצלומים, המעוררים מחשבה על קרבה וזרות, על דומוּת ושוני, על יחסים וכן על אינטימיות וזוגיות.

מבט, צילום: דניאל חנוך

בפרויקט "תצלום משפחתי" הרכיבו חברי "הסלון 5" משפחות פיקטיביות מתוך קהל המבקרים בפסטיבל חג המולד והנציחו אותם לצד עץ אשוח. התצלומים עשויים להעלות שאלות ולערער על מוסכמות שנוגעות לזרות ומשפחתיות. האם תצלום משפחתי מייצג בהכרח יחסי קרבה והרמוניה, או שלמעשה מדובר במצולמים שהם זרים בינם לבין עצמם? מנגד, האם זרים שלא גדלו יחדיו יכולים ליצור קשר קרוב שהוא תחליף למשפחה? 

תודה לכן ולכם על שנה מעניינת ומרתקת! ובשעה טובה בהמשך הדרך

יהודית אולמן שמחת חיים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 9.7.2022-16.6.2022

מילדות לבגרות, והטבע כמקור להנאה ולשמחת חיים, עומדים בלב התערוכה "שמחת החיים" של האמנית יהודית אולמן. סדרת עבודות חדשה זו מהווה המשך לתערוכה בשם "החיים מנצחים", שעלתה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן בשנת 2015.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט צילום רן ארדה

אולמן ציירה בעקבות עבודה זו את Alice Where to בהשראת אליסה השואלת את החתול שחייך כשראה אותה:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

" הדבר תלוי מאד במקום שאליו את רוצה להגיע", ענה החתול.

 "לא איכפת לי כל-כך לאן – "אמרה עליסה.

 "אם כך, אין הבדל באיזו דרך תלכי", ענה החתול.

 "כל עוד אגיע לאן-שהוא", הוסיפה עליסה לצורך הסבר.

 "הו, אין ספק שתגיעי", אמר החתול, "אם רק תלכי די זמן".[1]

 שאלת השאלות אומרת אולמן, היא לאן מכוון את מאמציך? זו שאלת כיוון בחיים.

העבודות המוצגות בתערוכה ניכרות בצבעוניות שלהן הבאה לידי ביטוי במשיחות מכחול חופשיות, בקו הנוכח אף הוא, ובניעות מפיגורציה לעברה של הפשטה. בחלקן משלבת אולמן מגזרות של דמות ילדה או דמות בוגרת יותר המובחנת מהרקע בו היא משתלבת בצבע הלבן המאפיין אותה כאזכור לתום ילדות, ולעתים אף ברדי מייד של חצאית בד.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

"לפעמים אני בורחת לחצר ילדותי רואה עצמי כילדה שהייתי ולאן צמחתי. אני יוצרת עבודות שעוסקות בעולם הפנימי כמנוף לדרך חיים משמעותית". (ציטוט מטקסט התערוכה).

דמות הילדה הקטנה, ומנגד זו הבוגרת יותר מהדהדת לתמה של "שלושת גילאי האדם" (ולעתים ארבעה), נושא אהוב על אמני הרנסנס כטיציאן והבארוק, אך גם על אמנים משלהי המאה העשרים כפול גוגין וגוסטב קלימנט – ינקות, עלומים, לעתים גיל הביניים וזקנה.

שם תערוכתה של אולמן "שמחת חיים" מעלה על הדעת את ציורו הידוע של הנרי מאטיס "שמחת החיים", 1906 (אוסף ברנס, מריון פנסילבניה)[2], אך עבודותיה של אולמן מעלות לפחות בזיכרוני איזכורים ארקדיים/פסטורליים; נוף אידילי שיש בו מן האיזון וההרמוניה, גן עדן שיש בו שמחת חיים, עצים ופרפרים מעופפים, פיות (הפיות – רקדניות ורקדנים שנעשו עפ"י חיילות וחיילים שהיו באים להתאמן באולם תרבות בקרבת ביתה בתל אביב. ההשראה לכך אופרה "טנהאוזר" של ריכרד וגנר שראתה בווינה, והתפאורה המרשימה), תום וקרבה אל הטבע.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה
יהודית אולמן, פרט, צילום רן ארדה

מאיר אהרונסון כתב: ”יהודית אולמן עוסקת בציור באופן המזכיר חיטוט בארכיון פרטי. במסעה אל הזיכרונות נוברת אולמן בעבר על מנת לחפש את אותם הדברים שהזמן מנסה, ולעתים מצליח להשכיח – את המקומות שבהם החיים נראו מבטיחים, את המקומות שבהם הצבע היה בהיר, ואת המקומות שבהם היה נדמה שהעתיד נושא בחובו את ההווה".[3]

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

סוגת הזיכרון מעסיקה כותבים רבים. מהו זיכרון, כיצד ניתן לאחוז בזיכרון המתעמעם בחלוף הזמן, את רגעי הקסם והאחרים המסייעים ולו במעט להבניית העצמי. או שמא זו אידיאליזציה באשר למה אנו מבקשים לזכור ומה להדחיק מתוך חוויות העבר הרחוק והקרוב יותר. "האני המספר/מצייר" שולה אירועים המשמשים לעיצוב ההווה ונוכח בציורים המעלים נקודות זמן אופטימיות מופזות באור.

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…"[4]   כדברי האמנית הציור ככלי להתמודדות, להציף דברים מבפנים, מהו הערך שהיא מביאה לצופים. עולם אופטימי וטוב יותר.

יהודית אולמן, צילום רן ארדה

[1] לואיס קרול, אליס בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 63.

[2] בציורו של מאטיס מופיעות דמויות רוקדות, שתופענה לאחר מכן בציור שלו "הריקוד".

[3] מאיר אהרונסון, פורטרט של זמן, חורף 2014 מתוך יהודית אולמן ציורים, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, פתיחה 2015.

[4] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

"רוח הזמן", תערוכה שנתית של עמותת קראפט ישראל, 2022, אוצרת: יובל עציוני, גלריה הסדנה לאמנות יבנה,  30.6.2022-29.4.2022

בתערוכה מציגות ומציגים 27 אמניות ואמנים: אורנה שחר,  איריס רפפורט,  אירית גרוס,  אתי (אתיקה) יפה,  גיא לוגשי, גילה מילר לפידות,  דבי אשרת,  דבי להב,  דליה ברקי,  דנה אריאלי,  דפנה אלכסנדרוני, הינדה הרבסט,  ורוניקה אלרןזהרה יזרעאלי,  חדוה קליין,  חנה דהן,  חנה רוטשילד, טלי טלמור,  ישראלה אנג'ל,  מריה מרפלד,  עמי ליבוביץ,  ענת קלי צוקר,  צילה גולדשטיין,  רוזה בן אריה,  רותי אגמון,  רינה ארבל,  שרה אבנין גנישר

מבט

עמותת קראפט ישראל ע"ר, הוקמה בשנת 2020, אך שורשיה נטועים ב'אגודת אמני מלאכת מחשבת', שנוסדה בשנת 1964. חברי העמותה, אמנים יוצרים ופעילים שנים רבות, בתחומי האומנויות המגוונים, כמו קרמיקה וזכוכית, אריגה ורקמה, נייר, תחריט, הדפס וצילום. מטרת העמותה, התמדה במסורות יצירה ידנית, תוך התחדשות ועדכון היצירה האמנותית בין חבריה ובשיתוף פעולה עם ציבור רחב ככל האפשר. העמותה מנוהלת בהתנדבות על ידי ועד נבחר, במחויבות לקיומה, לעשייה ולהתפתחות אמנותית של חבריה.

מבט
מבט

העבודות בתערוכה "רוח הזמן" נוצרו בניסיון לבחון הלכי רוח בהם מתקיימת עשייה יצירתית יומיומית ומקומם של הפרט ושל היצירה בתרבות ובחברה. האמנים מציעים פרשנות או מבט חדש, באשר ל'עכשווי' בתרבות והתגלמותו בחומרי יצירה, פעולות ואובייקטים.

בשיחה עם יובל עציוני, אוצרת התערוכה טלי טלמור, יו"ר עמותת קראפט ישראל ואתי יפה, אמנית, מספרת עציוני: לאוצר/ת התערוכות תפקיד כפול האופייני לפעילות העמותה. האוצרת מלווה במפגשי סדנה את יוצר/ת היצירה קודם הגשתה וכן בתהליכים שעניינם  עבודה בעת תהליך בחירת היצירה.

מבט

בתהליכים אלה עולה "הדרמה" של האוצרת – להתערב או לאו. הרצון לרוב הוא "לא לעבור את הגבול". בנוסף, עציוני עודדה את האמניות והאמנים לעבודה מותאמת חלל גדול עם תקרה גבוהה האופייני לאולם המרכזי בגלריה הסדנה לאמנות יבנה. 

מבט

האוצרת ניסחה קונספט ששורשיו בוועדת התערוכות של העמותה, ומכאן הופיעה ועלתה כותרת התערוכה "רוח הזמן". לדברים אלה ניתן אישור בדבריה של טלי טלמור בהתייחס לעציוני המפחיתה את התלות בין האמן/ית לאוצר.

על התערוכה "רוח הזמן"

חלל התערוכה "רוח הזמן" הנדיב בממדיו, לוכד את מ1בטי התר ובוחן. עבודות במדיה שונות, מפתות, מבקשות, אנא התקרבי, געי, מששי. בתערוכה זו הסיפור הפרטי, האישי, חובר להיסטוריה של הקראפט בישראל ובעולם כאחד בנרטיב שיש מן המאחד אך גם מעניק מקום לכל יוצרת ויוצר.

ובזיכרוני עולה יצירתו של מרסל פרוסט "בעקבות הזמן האבוד",[1] טעמה של עוגיית המדלן שהשיב את גיבור הסיפור אל ימים עברו, ואותי אל זיכרונות אישיים – אל עבודות התחרה, המפות, כיסויי השמיכות בעבודת יד שגדשו את ביתנו, ואל אמי קטי-יהודית שעסקה בתפירה, אל החפצים ויופיים.

אירית גרוס
איריס רפפורט
אורנה שחר
אתי (אתיקה) יפה

התערוכה מבקשת לבחון את מושג הזמן ואת התגובה לפסק הזמן אליו נדרשנו בתקופת המגיפה. סגרים ובידוד, בחינה של הרגלים שהוטמעו בנו בעשורים האחרונים: תרבות הצריכה, אורחות חיים המתאפיינים בסממנים דיגיטליים שהרחיבו אף סימנו גבולות בין מושגים מוכרים לכאורה באשר לסביבות חיים מוכרות: מהות הבית ומקום. אמצעי תקשורת ללא הגבלה במכשירי הטלפון הסלולרי, במחשב וברשתות, ולמידה וקשר ב"זום". קשרים אישיים ובינאישיים נפגעו בזמן הסגר: עטיית מסיכה כצו השעה; איסור התקהלות ועוד. בנוסף עולות שאלות הנוגעות לקבצים דיגיטליים וכנגדם עשייה ידנית, שביטויה בכתב יד, וביד היוצרת, הקורעת ותופרת, צורבת ורושמת.

גיא לוגשי
גילה מילר לפידות
דבי אושרת

רציונל התערוכה, לכבד את החשיבה החומרית, חומר ופרקטיקה. סימון חשיבות החומר, הטכניקה. וכך ניתן למצוא את אותות הזמן מוטבעים ביצירה באמצעות החומר -בניילון המתפורר ובשקיות הקניות, בדפי ספר ישן, בדים שנקרעו ו"והורכבו" מחדש באמצעים שונים כגון סריגה. הצילום שמעניק פנים שונות באמצעות הדימוי המשוכפל, המטופל,  ועוד. עשייה במדיה שונות ועבודה בסדרות.

דבי להב
דליה ברקי
דנה אריאלי

בצד רצונו/ה של כל יוצר ויוצרת למצוא את השפה האישית הייחודית שלהם, עולות נקודות השקה והצטלבויות מבעד לעבודות המוצגות בתערוכה – קשרי גומלין בין יצירות המגיבות לסוגות משמעותיות כגון זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי. זיכרונות אישיים הגלומים בחפצים, בתך ובתפר, באזכורים להורים ובני משפחה, היסטוריה אישית  המצטלבת בזו הלאומית – שואה, עליה, העפלה. מקומו של הספר בתרבות והפער בין החומר הניירי, העונה לחוש המישוש, לעומת זה הדיגיטלי, והדהוד לחומרי ארכיב (מפות שולחן מצוירות, שנערמו כמסמכים בארכיון, אזכור לזיכרונות משפחתיים חגיגיים) מטמורפוזה של  חפצים – קליעה בחוטי אורן בסל שנדמה לכד; התחרה שמשנה את פניה, עבודת הטפסטרי בה ניכרת החתירה תחת רעיון האריגה המסורתית והשתי והערב. בריאה ויצירה מחדש באמצעות נייר אפיה משומש. שימוש בשאריות שקיות ניילון; בשקיות תה חלוטות, בקרטון משומש שמקבל מהות אחרת. תעתוע העין, האשליה – trompe l'oeil הניכר בחלק מהעבודות ומפתה להתקרב ולגעת. סמלים לאומיים שמקבלים גוון של סמל אישי, אך גם כסמל לאידיאולוגיה וקהילה. ביוגרפיות אישיות המצטלבות בעיסוק בטראומה – זיכרון אישי הנוגע באבדן, בהתעמרויות והמענה של היצירה כמרפא וכבעלת גוון שמאני  לריפוי פצעי ילדות והווה… רוח הזמן באשר לתו הירוק כמייצג התקופה וגילוי והסתר הפנים במסכת הגנה העשויה מחרוזי זכוכית. אינטראקציה בין יד, עין וחומר, ומהו זמן…

לבו-זמניות זו התייחס מישל פוקו כמאפיינת את זמננו ואת אמונתו ברגע שבו העולם נחווה כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה.

אנחנו בעידן של הבו-זמניות, זה הזה לצד זה, של הקרוב והרחוק, של הזה עם זה, של התפזורת. אני מאמין ברגע שבו העולם נחווה פחות כחיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה".[2]

דפנה אלכסנדרוני
הינדה הרבסט
ורוניקה אלרן

האופן שבו נתפסו ונחוו בתקופת הרנסנס האומנויות השונות מעלה סוגות של מעמד ומגדר. נערות קיבלו חינוך שהתרכז בערכים נוצריים וחינוך מוסרי, בבית או במנזר. נערים עברו מחינוך בבית לחינוך ציבורי. בציורים מתקופה זו אומצה הפרספקטיבה הליניארית וכל עקרונות הלימוד המדעיים ואחרים אורגנו בהתאם לציפיות ומוסכמות הגברים נשים נתפסו כבעלות ידע אינטואיטיבי; העידוד ההומניסטי לחינוך לנשים לא כלל מתמטיקה, רטוריקה או מדעים. (הומניסטים בני תקופת הרנסנס וביניהם ליאון בטיסטה אלברטי ההומניסט והאדריכל הנודע בן המאה ה-15, איטליה, הדגישו את חשיבות חלוקת הספירות לספירה ולמרחבים ביתיים ואחרים – הספירה הביתית יוחדה לנשים).

זהרה יזרעאלי
חדוה קליין
חנה דהן

עבודות תפירה ותחרה היו בעלות תפקידים מאוד שונים בחיי נשים של המעמדות הגבוהים והנמוכים בימים עברו. התחרה שהיתה מבוקשת מאוד אפיינה עיסוקי נשים מהמעמד הגבוה. פעילות זו הפכה למזוהה עם צניעות וחינוכן של נערות למעלות ביתיות וגם סיפקה תעסוקה הולמת ליתומות.[3]

חנה רוטשילד
טלי טלמור
ישראלה אנג'ל

מריה מרפלד

בין המאה ה-14 (בעיקר משלהי מאה זו, ובעיקר בין המאות 18-15 (וגם במהלך המאה ה-19) ניתן למצוא ציורים, שטיחי קיר, ציורי קיר ועוד בהן מוצגות נשים בפעילויות של רקמה, תפירה ואריגה. בפלאצו סקיפנויה, פררה, איטליה, מוצג מחזור חודשי השנה. באחד החודשים – מרץ יש תיאור של מלאכת הטוויה, ובין השאר מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם כפטרונית של מלאכת הטוויה.[4] הדימוי העולה לרוב בדמיוננו הוא של יוהנס ורמיר "רוקמת התחרה" משנות הששים של המאה ה-17, אך לא רק. נוטים לחשוב שהדימוי שכיח אצל אמנים, אך גם אמניות הציגו נשים בפעילות מעין זו – מרגריט ג'ררד, אנג'ליקה קאופמן (בנות המאה ה-18) ואחרות. נשים בעשייה דומסטית, בתנוחות עצורות, ראשיהן כפופים אולי מתוך רצון להדגיש את הקושי בעבודות ידניות מעין אלה.

עמי ליבוביץ

במהלך המאה ה-19, תקופת המהפכה התעשייתית עלתה בבריטניה תנועת Arts and Crafts –"אמנות ואוּמנות" (המחצית השנייה של המאה ה-19). בין המייסדים ויליאם מוריס, המשורר והמעצב וג'ון ראסקין, מבקר האמנות והתיאורטיקן (לשניהם היה קשר משמעותי לתנועה הפרה רפאליטית, לונדון, עוד קודם לכן) וכן צ'רלס רוברט אשבי ואחרים. תנועה זו של מעצבים ויוצרים, שאפה לחזור למודל הגילדה שאפיין את אנשי המלאכה והאמנים בימי הביניים. ייצור בעבודת יד ועוד.

ענת קלי צוקר
צילה גולדשטיין
רוזה בן ארי
רותי אגמון
רינה ארבל
שרה אבנין-גנישר

ואי אפשר כמובן לא להתייחס ולו במעט אל "הבאוהאוס" שצמח באירופה בשלהי העשור השני של המאה העשרים, ניתן למצוא נשים יוצרות (אנני אלברס בין הידועות שבהן, וישנה רות סידור, בת למשפחת אמנים יהודים ברלינאים, שלמדה אריגה בבאוהאוס,). ואל התנועה הפמיניסטית שהעלתה על נס מלאכות כגון הקווילט, עבודות אריגה וטוויה. (אך לכך נדרש מאמר נוסף…)

ולסיכום על חווית הצפייה דרך עיניו של מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב על חווית הגוף האנושי, הבא לכלל קיום "כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[5]

לתערוכה נלווים טקסט ניירי ודיגיטלי

תודה לרוני ראובן, מנהל הסדנה לאמנות ואוצר הגלריה. תודה ליובל עציוני, טלי טלמור ואתי יפה על השיח הפורה והטוב עמן, ועל החומרים.


[1] מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, תרגום: הלית ישורות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992.

[2] מישל פוקו, "על מרחבים אחרים", הטרוטופיה, תרגום מצרפתית: אריאלה אזולאי, תל אביב: רסלינג, 2003

[3] Whitney Chadwick, ,Women, Art and Society, London: Thames and Hudson, 1990.

[4] פררה, הינה אחת מהנסיכויות בהן עסקתי בעבודת המסטר שלי "פטרונות האמנוית באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה, רימיני, בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן, אוניברסיטת תל אביב.

[5] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

לרחף עם מגריט, בעקבות טירה בפירנאים, אוצרת: אפרת אהרון, מוזיאון ישראל, 18.10.2022-17.3.2022

במוזיאון ישראל מוצג כעת מבט על יצירת מופת "בעקבות טירה בפירנאים" של רנה מגריט יליד בלגיה. היצירה הוזמנה ממגריט ע"י ידידו עורך הדין, המשורר והסופר, הארי טורצ'ינר, ומהלך ההזמנה והיצירה עצמה מתועדים בהתכתבויות בין השניים. טורצ'ינר, ידיד מוזיאון ישראל העניק את העבודה למוזיאון ישראל בשנת 1985, במלאת עשרים שנה לייסודו.

רנה מגריט, הטירה בפירנאים, 1950, שמן על בד,
מתנת הארי טורצ'ינר למוזיאון ישראל, ירושלים

אנדרה ברטון כתב בשנת 1924 את "המניפסט הסוריאליסטי", ובו התייחס למונח סוריאליזם כאל הגדרה במילון או באנציקלופדיה. "סוריאליזם, שם עצם זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בעל-פה או בכתב, או בכל דרך אחרת – את פעילותה הממשית של המחשבה. מחשבה מוכתבת, ללא כל פיקוח של ההיגיון [הנמצאת] מחוץ לתחומן של פעילויות אסתטיות או מוסריות.

ובהמשך, אנציקלופדיה: פילוסופיה. הסוריאליזם מבוסס על אמונה במציאותן העליונה של צורות מסוימות של אסוציאציה שהוזנחו עד כה, על שלטונו הכל-יכול של החלום, ועל משחקה החופשי של המחשבה…."[1]

מודה, תנועת הדאדא והתנועה הסוריאליסטית היו מאז ומתמיד אהובות עלי – ציור, רישום, צילום, שירה, תיאטרון, ספרות, חתירה תחת מוסכמות חברתיות, אנושיות… ואף הרביתי להרצות עליהן בכל פורום אפשרי. ניתן למצוא בתנועה הסוריאליסטית אמנים ואמניות שונים בסגנונות וטכניקות מרובות ומגוונות. מקס ארנסט, ליאונורה קרינגטון, סלבדור דאלי, רנה מגריט, חואן מירו ועוד רבים וטובים… מגריט מתאפיין לרוב בציורים שהריאליה שבהם מתעתעת בעין, ממשי? משיכות מכחול מוקפדות, ומוחשיות , חלון למציאות המעלה שאלה מהי מציאות ומה אנו רואים וכהנה וכהנה.

רנה מגריט, הארי טורצ'ינר או הצדק נעשה, 1958, שמן על בד

העבודה האייקונית מלווה בעבודות הכנה, מסמכים ועוד באופן שמאיר את מהלך העשייה. וכפי שכתוב באתר מוזיאון ישראל מן המכתבים עולה שלמזמין העבודה היו דעות משלו על בחירת הנושא. מתוך סדרה של רישומים שהציע לו האמן, בחר טורצ'ינר את זה שתיאר סלע עצום ובראשו טירה. טורצ'ינר שהכיר מקרוב את אוצר הדימויים של מגריט, הציע לו להוסיף שמים בהירים וים ואפל וגס 'מפני שמעל לים או לאוקיינוס הכהה מתנשא סלע התקווה, ומעליו המבצר, טירה'. עם התקדמות העבודה, החליט מגריט שלא לשלב תוספות אחרות, וכך לשמר את ה'עוצמה' וה'חומרה' שעמדו לנגד עיניו".[2]

רנה מגריט, יום השנה, 1959, שמן על בד

יצירה זו של מגריט, זכתה לפרסום עצום ולשעתוק. היא מאתגרת את עין הצופה וטורדת את מנוחתו: מה אנו רואים? האם זו מציאות? או שמא דימוי שיש בו מן המסתורין והדמיון, כוח המשיכה, האם תשקע במי הים? הניגוד בין קשיות האבן לבין רכות העננים. בתערוכה מוצגות בנוסף יצירות שהובאו לראשונה לארץ, המדגימות את התפתחות מוטיב האבן בעבודותיו של מגריט, וכן השפעות שהיו לעבודתו זו על אחרים.


[1]  סוריאליזם מהו? יחידה 10 – סוריאליזם: הבריחה מכבלי ההיגיון, אמנות בעידן הטכנולוגי, האוניברסיטה הפתוחה , 1982. יש לציין שהמינוח סוריאליזם הופיעה לראשונה בשנת 1917 בטקסט שכתב המשורר הצרפתי גיום אפולינר למופע בלט בשם "מצעד".

[2] https://www.imj.org.il/he/collections/194552

מיכל לזרוביץ, גילגמש והנשים, אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה ND עוזיאל 52, רמת גן 26.6.2022-1.6.2022

מיכל לזרוביץ

"גילגמש והנשים" התערוכה של מיכל לזרוביץ עוסקת בשתי סוגות: אקולוגיה ואפוס קדמוני שעניינו "עלילות גילגמש".

המרחב האקולוגי המיוסר, נושא לדיון נרחב במחקר, כתבים ומדיה מלווה את חיינו בעשורים האחרונים, נביאי זעם, כדור הארץ היוצא מכלל איזון, וההשפעות שיש לכך על יצירי הטבע – בני אנוש והפאונה והפלורה. סוגה זו מעסיקה את לזרוביץ בעבודותיה בשנתיים האחרונות ובאה לידי ביטוי ביצירות המוצגות בתערוכה.

ארנסט הקל טבע את המושג "אקולוגיה" בשנות ה-60 של המאה ה-19 ע"י ארנסט הקל  (Ernst Heinrich Philipp August Haeckel, 1834-191) (1919-1834), שהגדיר אקולוגיה כ"מכלול יחסי הגומלין בין כלל האורגניזמים המצויים בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ונתונים במלחמת קיום מתמדת". מכאן שמודעות אקולוגית מושתתת על ההכרה בכך שהאורגניזמים בטבע תלויים זה בזה לשם הקיום שלהם.[1] יש לציין ששניתן למצוא איזכורים לכמיהה וגעגוע ל"תור הזהב" שבו האנשים חיו עדיין בהרמוניה עם הטבע בעת העתיקה, אך ההתייחסות שונה ונאיבית יותר.

"אנחנו רואים במדיה התקשורתית דימויים של יערות בוערים, בין אם זה באוסטרליה או בקליפורניה או באמזונס ואפילו בסיביר. ההתייחסות היום לעצים ויערות  כבר איננה רק כאל ​​פיסת נוף: זו אמירה על ההשפעה שיש לנו האנושות על העולם סביבנו" אומרת לזרוביץ (ציטוט מטקסט התערוכה).

מיכל לזרוביץ

ביל מק'קיבן (Bill McKibben, 1960-) עוסק בספרו "קץ הטבע" בסוגיית ההתחממות הגלובלית ותוצאותיה: החור באוזון, זיהום האטמוספירה, היבשה והים, עליית מפלס האוקיינוסים, כריתת היערות,  תרבות הצריכה כתוצאה של בני האדם המשחיתים והורסים תשתיות לקיומם של בני אנוש, והחי והצומח על פני כדור הארץ. [2]      

הסוגה השנייה "עלילות גלגמש" (האפוס המסופוטמי) פונה אל ימים עברו, אל תרבויות עתיקות יומין ואפוסים קדמוניים בניסיון להבין את הצעדים שהובילו את מסעות ההרס של האדם ולתוצאות שאנו חווים כיום.

גילגמש הוא גיבור מיתולוגי, מלך העיר הבבלית אֶרֶךְ, אשר כבש את השלטון באמצעות מסעו לעבי יער ארזים והריגתו את שומר היער המפלצתי, הומבּבּה, כל זאת במטרה לכרות את ארזי היער כדי לבנות מהם שער למקדש. דמותו של גילגמש ועוזריו מופיעה בעבודות הציור והרישום, ולעיתים עולה דימוי של חיה כלשהי המותווה בקוו וכתם. וכך גם באשר לנשים המפתות.

באפוס זה, מופיעות שלוש נשים מפתות כאשר אחת מהן היא אשתר המפתה את גילגמש. האישה המפתה היא גורם מתווך בין חיים למוות, ובין תרבות לטבע.

מיכל לזרוביץ

התייחסויות לאישה הפתיינית וההורסת, זוכה לייצוג נכבד בסיפורים הקשורים לתרבויות העתיקות. פרידריך ניטשה כתב בספרו "הולדת הטרגדיה," על שני כוחות מקוטבים אצל האדם – האפוליני והדיוניסי. אפולו, אל השמש שבשמו נקשרות המוזות, מייצג את התבונה ובהירות המחשבה. לעומתו דיוניסוס, אל היין והפריון, מייצג יצר, אי-רציונליות ואלימות. ניטשה טען שהאמנות נוצרת כתוצאה ומתוך הקונפליקט המצוי בין שני כוחות סותרים אלה.[3]

לתפיסה זו קדמה התפיסה הניאופלטונית המצויה בכתביו של פלוטינוס (בן המאה השלישית לספירה) ונשנית אצל מרסיליו פיצינו ההומניסט בן המאה ה-15 אשר פעל בחצר מדיצ'י בפירנצה.

בשיחה עמה מציינת לזרוביץ את הקשרים הרעיוניים בין שתי הסוגות שלעיל. שורשי "החטא הקדום"; כריתת היערות המצוינת באפוס הקדום, דימוי החיה המופשט קמעה העולה ומבליח בעבודותה, הנשים הפתייניות/הבקחנטיות, כל אלה מצטלבים בקשרי גומלין בעבודותיה המוצגות בתערוכה במדיית ציור ורישום על ניירות מיילר שקופים למחצה.

רונית רוט חדד מזכירה בטקסט שלה התייחסות נוספת מעניינת – סיפור גן העדן, עולם שבו רוב שנות קיומם של בני האדם נשלטו על ידי גברים, ומעלה מבט נוסף בעבודות בתערוכה, המרבד את השאלות על טבע האדם, האדם בטבע, והאדם בהיבט המגדרי.

מיכל לזרוביץ

וכך נשגבות הטבע ותחושות אפוקליפטיות באשר לקיומנו מלוות אותנו כיום בעקבות ההתרחשויות האחרונות, דוגמת מגפת הקורונה, התחממות הפלנטה ושאלת העתיד הצפוי לנו.

תודה לרונית רוט חדד


https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%98_%D7%94%D7%A7%D7%9 [1] C

[2] ביל מק'קיבן, קץ הטבע, תרגום: יעקב שרת, תל אביב: הוצאת תשר, 2000

[3] פרידריך ניטשה, הולדת הטרגדיה מרוח המוזיקה, תרגום: י' אלדד, תל אביב וירושלים: שוקן, 1976

שלמה ישראלי, "אספקלריה רגשית", אוצרת : רונית רוט חדד, גלריה ND עוזיאל 52, רמת גן 26.6.2022-1.6.2022

שלמה ישראלי

שלמה ישראלי מציג בתערוכתו "אספקלריה רגשית" מקבץ עבודות צילום המנהלות דיאלוג עם מדיום הציור, הרישום והתחריט בתפר שבין דימוי הנוטה להיות קונקרטי וניתן לקריאה באופן מיידי לבין זה שהופך כמעט למופשט.

שלמה ישראלי

"הצילום כמדיום, במקרה זה", כותבת אוצרת התערוכה רונית רוט חדד, "מאבד את תפקידו כמתעד רגע ומקום בזמן ומקבל ממד של אספקלריה נפשית, רוחנית, אליו נטמעים עולמות נוספים – מלבד המבט המתבונן, נוסף מבט חווה, מרגיש …"

בשיחה עמו סיפר ישראלי שאקט הצילום לדידו אינו דף ריק. "כשאני מצלם, אני מתחיל עם משהו נתון, מטען כלשהו שיהיה שלי ולא מה שעין המצלמה לכדה". ברם הצילום אינו רק תמונת מראה או פרשנות, יש בו הדהוד לדבר מה שנלקח ישירות מהמציאות כמו אותם רגעים שהוא 'לוכד' מראש, למשל, רגע שעלה בעת ביקור במוזיאון תל אביב; השתקפות על פסל ברונזה מוזהב שעיוותה את הדמויות המתבוננות בו.

שלמה ישראלי

אמיל זולא הצהיר ב-1901 "לדעתי אינך יכול לטעון שבאמת ראית משהו עד שלא צילמת אותו".[1] מבטו של ישראלי אינטואיטיבי, והדימויים העולים משקפים ומשתקפים מתוך עולמו האישי – התרבותי, האסתטי ולעיתים תיאטרלי. "הצילום בשבילי הוא ביטוי אמנותי אישי. אני משתדל ללכוד את התנועה ואת הקיפאון, את הסיפור ואת המסתורין, את האור ואת הצל, את הגלוי ואת הלא ברור" הוא אומר.[2]

שלמה ישראלי

סוזאן סונטאג ציינה: "התצלומים לא זו בלבד שהם שבים ומפרשים לנו את החומר הגולמי של ההתנסות היומיומית (אנשים, דברים, אירועים, כל מה שרואות עיננו – אם גם באופן טבעי לעתים קרובות בלי משים בראייה הטבעית), אלא אף מוסיפים לנו כמויות חומר גדולות שברגיל סמויות הן מעינינו.[3]

"ישראלי מחפש את הסיפור שבתוך ההתרחשות המצולמת, לעתים מזיז בכוונה את המצלמה או מצלם תוך כדי תנועה. כך נוצרות בעבודות מעין "משיכות מכחול", המייצרות תחושה של טקסטורה בתוך הצילום הנתמכת בתאורה וצל טבעיים ובעצמים שנמצאים בסביבה".[4]

העיסוק בקומפוזיציה בעבודות הצילום של ישראלי, מבנה, צורה איזון צבעוני, דחיסות, חיתוך, נעשה על פי רוב לאחר פעולת הצילום.

"התצלום הריהו סוד על אודות סוד, ככל שהוא מספר לך יותר כן אתה יודע פחות" (דיאן ארבוס). וכך בעבודותיו של ישראלי חלק מהסודות נגלים בעין הצופה, וחלקם נסתרים כמעין סוד. יש צילומים בהם עולה דימוי מעורפל, מבליח ונעלם, ישות כלשהי במרחבי הרקיע, ויש שהדמות והרקע המתועדים בהם חדים וברורים. קו שחור נחרץ בעזות שבו בצד מארג קורים ערטילאי, קומפוזיציות בהן ניכר המתח בין הדימוי המרובע המקובע לבין הקוים האלכסוניים היוצרים קצב ותנועה ומשחקי אור וצל.

תודה לרונית רוט חדד


[1] סוזאן סונטאג, הצילום כראי התקופה, תל אביב: ספרית אפיקים-עם עובד, 1979.

[2] רונית רוט חדד, ציטוט מטקסט התערוכה

[3] שם, עמ' 153.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה.

אוצרות טבע, ייצוגי טבע בטקסטיל, תערוכה קבוצתית, אוצרות: אפי גן, ורה פלפול, קרן ויסהוז, הגלריה העירונית לאמנות, בית גורדון לונדון, ראשון לציון 28.7.2022-14.5.2022

לידה שרת מסד

בתערוכה "אוצרות טבע, ייצוגי טבע בטקסטיל", מוצגות עבודות טקסטיל מגוונות ושונות  האחת מרעותה, עשויות בחומריות פתיינית המבקשת מהצופה להתקרב ולגעת, מגוון חומרים, מארג חוטים שילוב בין תפירה לרקמה, לאריגה? הומאז'ים לשטיחי קיר משלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס, ובניעות מדו-ממד לתלת-ממד.

מודה, עבודות טקסטיל קוסמות לי, גם בשל עיסוקים שונים וקודמים, אך בעיקר בשל יופיין של העבודות הנפרש לעין המתבונן (מתבוננת, במקרה שלי).

אילנה אפרתי
אריה ברקוביץ
איתמר שגיא
אנה מילמן

מיתוסים שונים נקשרו במלאכת הטוויה והאריגה, אריאדנה, ארכנה, אלות הגורל… אלה נושאים אותנו לימים עברו, עת התפתחו מלאכות שונות שעניינן טקסטיל. ומכאן ייצוגיו בספרות, שירה,  אמנות, תיאטרון, תרבות חומרית, פריטים הנושאים עמם משמעויות דתיות ופולחניות (הפרוכת, הטלית), וחשיבותו הניכרת בהקשרים של חברה, דת, תרבות, כלכלה, פוליטיקה ומגדר.

אנדי ארנוביץ
אלה אמיתי-סדובסקי
ביאנקה ספריינס
ביאנקה ספריינס, פרט

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[1]  בפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש שניתן לראות בחלק גדול מהעבודות בתערוכה, עולה בראשי אזכור לפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר, ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[2]

ברכה גיא
גלי כנעני
דליה פיש בינארי
דליה פיש בינארי, פרט
טל שוחט

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בעיקר בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

יובל עציוני
יובל עציוני, פרט
לידה שרת מסד, פרט
מריה מרפלד

אמנות האוונגרד ובעיקר האמנות בעידן הנוכחי מתכתבת עם חומרים שונים המנסים לאתגר תפיסות של מגדר – האם עבודה המשלבת בדים למיניהם, תחרות בצד חוטי רקמה היא עבודת המיועדת לנשים בלבד? ומה בנוגע למדיומים של תפירה וסריגה שנתפסו כשייכים לחומרי יצירה נמוכים יותר? האם זו בכלל יצירת אמנות או שמא זו אומנות, ומה מקומו של האמן כאלכימאי הבורא בחוטים פשוטים עולם ומלואו.

נגה יודקוביק-עציוני
נדיה עדינה רוז

ופתיינות אמרנו, הרצון לגעת, למשש את העבודות המוצגות. קטיה אויחרמן מזכירה בהקשר לכך את המילה הפטי (Haptic) המסמנת את היכולת האנושית לחוש בעזרת המגע את החפצים מתוך העולם החיצון. מקורה של המילה ב-Haptikos היווני, יכולת תפיסה בשני מובנים, הגופני והשכלי. אטימולוגיה זו קושרת את הפעולה הגופנית של נגיעה ומישוש בתובנה שכלית.[3]

בתערוכה מוצגות עבודות של 18 אמניות ואמנים.סדר השמות בהתאם להצגתן/ם בחללי הגלריה: נגה יודקוביק עציוני, יובל עציוני, ביאנקה ספריינס, מריה מרפלד, נדיה עדינה רוז, אנה מילמן, לידה שרת מסד, טל שוחט, דליה פיש בנארי, רותם פינצי, אלה אמיתי סדובסקי, ברכה גיא, איתמר שגיא, אנדי ארנוביץ', אריה ברקוביץ', גלי כנעני, עמליה פרנק. עבודות המבקשות להתייחס לחיבור שבין הטבע על ייצוגיו הרבים לבין טקסטיל, ולאופן שבו כל אחת ואחד מהם מגיבים להקשרים אלה.

עמליה פרנק
רותם פינצי

"הטקסטיל, על צבעיו, דגמיו ומרקמיו מדמה ומתכתב עם הטבע וייצוגיו הרבים; הפלורה והפאונה, כסותם הטבעית של בעלי החיים, הצמחייה ונופי טבע, אלו משמשים בסיס להשראה, חיקוי, יצירת דגמים, קישוט, הסוואה וגם כמקור כוח והשפעה גדולה עבור יוצרים ויוצרות, מעצבות, מעצבים אמניות ואמנים."[4]

חלק מהעבודות משלבות בין טכנולוגיה ואופן הייצור המודרניסטי המתועש לבין מלאכת כפיים, ובזיקה למסורות טקסטיל – תפירה, רקמה וסריגה; אחרות, בין עיצוב טקסטיל עכשווי לבין הומאז'ים ליצירות עבר, ל"אדם וחוה" של אלברכט דירר, אורנמנטיקה, יצורי גן עדן, הומאז' לכרזה הפמיניסטית ממלחמת העולם השנייה של הווארד  מילר -We Can do it, ויש שמעבירים טכניקות אלה לתחרה העשויה נייר, לרקמה בפורצלן, לשטיח העשוי נייר דבק.

תודה לאפי גן ולצוות הגלריה העירונית


[1] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: על טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95.

[2] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.

[3] Difinition of Haptic in the Oxford American Dictionary מצוטט במאמרה של קטיה אויכרמן, שש הערות על מגע, חלק 2: מאמרים, כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 2, סתיו 2010, עמ' 22.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה

ה"מונה ליזה" והעוגה

מה יש בה במונה ליזה שגורם לאנשים להגיב אליה בצורות שונות – לגנוב, לפגוע…

ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, שמן על עץ, לובר, צרפת

אתמול, בבית, הראו לי את הצילום של המונה ליזה והעוגה…אה… אמרתי זה נראה כמו "פייק ניוז". ניסיתי במהלך היום למצוא במגזינים אזכור לכך, מאום! פרסומים באתרים שאיני מכירה וזהו. והנה לאחר חצות הסתבר שאכן "כצעקתה".

איש שהתחפש לאישה זקנה יושבת על כיסא גלגלים החליט להעיף עוגה על המונה ליזה. את מעשיו תירץ ב"תחשבו על כדור הארץ".

https://www.apollo-magazine.com/mona-lisa-cake-protest/

אז מי היא המונה ליזה? סקירה ממש ממש קצרה על דמות איקונית, ההיסטוריה שלה, החיקויים שנעשו לה, והמאה העשרים שהגדילה לעשות באין סוף עבודות המתייחסות לדמותה, מאלילות או מנמיכות, בציור, צילום, וידיאו, פרסומות ועוד.

המונה ליזה הינה עבודה אחת משלוש, אותן לקח עמו ליאונרדו עת הגיע לעבוד עבור פרנסוא ה-1 מלך צרפת. אי לכך היא רכושה הרשמי של צרפת שלא כמו יצירות אחרות, שהוחרמו, נגנבו וכדומה במהלך המאות.

המונה ליזה, חידה לא פתורה! כבר בפירנצה בסטודיו של האמן, וכנראה עדיין לא מוגמרת עוררה חיקוים. במחצית המאה ה-16 הוכרזה כאלוהית יותר מאשר אנושית בשלוותה. במחצית המאה ה-19 היתה מטרה לעולי רגל וכאובייקט לפולחן שעירב דתיות רומנטית עם ארוטיות ורטוריקה.

למודת התנכלויות כמעט מהרגע בו נוצרה – בבית המרחץ של המלוכה הצרפתית, נחשפה ללחות. ב-1911 היא נגנבה. העבודה התגלתה כשהגנב ששמו היה ויצנצו פרוג'ה ניסה למכור אותה לדילר עתיקות פלורנטיני שפרסם מודעה ב-1913 על רצונו לקנות יצירות אמנות לשם הצגתן בתערוכה. אותו ויצנצו עבד זמן קצר בלובר, והחליט לגנוב את העבודה כנקמה בצרפת שגנבה אותה לדעתו, וגם משום שנתפסה בעיניו כיפה ביותר. העבודה הוחזרה ללובר לאחר שהוצגה באופיצ'י.

מונה ליזה המקור, והוונדליזם

ועדיין אין זה סוף דבר. בדצמבר 1956, בוליביאני מזוקן החל להשחית את התמונה; השליך עליה אבן והרס חלק מפיגמנט קרוב למרפק השמאלי של המונה ליזה. כיום התמונה מוגנת ע"י זכוכית משוריינת. ב-1974, הוצגה בטוקיו יפן, עת צעירה התיזה ספריי על העבודה, וב-2009, הושלך לעברה תיון.

וכעת… העוגה שהושלכה!

באשר למונה ליזה האיכויות הנקשרות למהותה הינן בלתי נפרדות מכוחו וקסמו של היוצר  – ליאונרדו דה וינצי', והתקופה בה חי ופעל. מאחורי המיתוס של המונה ליזה ישנו המיתוס של האמן, ומאחורי זה המיתוס של הרנסנס האיטלקי.

אינפורמציה רבה בנדון מופיעה בביוגרפיה הקצרה של ג'ורג'יו וזרי שפורסמה בפירנצה ב-1550, 31 שנה לאחר מות ליאונרדו ובמהדורה נוספת ב-1568 שם נאמר עליו שבורך ע"י השמיים ביופי, חן וכשרון.

שבח דומה ניתן ע"י ססיליה גלרני, פילגשו של לודוביקו ספורצה, דוכס מילנו, שהכירה את ליאונרדו בעת ששהה במילאנו בעשור 1480. "איני חושבת", היא כותבת באחד ממכתיבה "שניתן למצוא לו מקבילה". (את ססיליה צייר ליאונרדו, אך על כך בפעם אחרת). בדומה, צ'רלס ד'אמבוא השליט הצרפתי של מילנו כתב לגונפלוניירה הפלורנטיני ב-1506 והדגיש את יצירותיו הנעלות של אמנותו של ליאונרדו.

ובאשר לזהות המונה ליזה. האם היא ליזה דל ג'קונדו, אשת הסוחר הפיורנטיני, או שמא זו איזבלה ד'אסטה שאת דיוקנה רשם ליאונרדו בפחם בעת ביקורו במנטובה ב-1499. הרישום שהיה באוספים שונים באיטליה נרכש ב-1860 ע"י הלובר, וזוהה כדיוקנה של איזבלה ד'אסטה, מרקיזת מנטובה.

ליאונרדו, פורטרט איזבלה ד'אסטה, 1500, לובר, גיר על נייר

ואיני נכנסת כאן לטכניקת הספומטו ברקע, לחיוך שמזכיר פיסול ארכאי ועוד ועוד.

נעשו לה וריאציות על ידי תלמידי ליאונרדו וממשיכיו,  והגדיל לעשות מרסל דושאן עם האותיות המופיעות בתחתית L.H.O.O.Q שבעת שהוגים אותן נשמעות כ "חם לה בתחת". סלבדור דאלי שצייר אותה עם השפם, אנדי וורהול, המונה ליזה בעירום, ז'קלין קנדי כ"מונה ליזה" ועוד אין סוף וריאציות.

ועכשיו כאמור העוגה…

בית האמנים ע"ש זריצקי, רחוב אלחריזי, תל אביב, 11.6.2022-19.5.2022

מקבץ תערוכות טובות ומעניינות מוצג בבית האמנים. להלן סקירה קצרה:

"תוגת יומולדת" אליסיה שחף, אנה ים, דביר כהן קידר, ורד אהרונוביץ, יובל חי, לי אורפז, שגית פרידמן – הלל, לילך רז ושושקה (זאב) אנגלמאיר , אוצרת: ענת גורל רורברגר

אנה ים, ללא כותרת, 2022

 יום הולדת נתפס לרוב כיום שמח וחגיגי, אך מלווה לעתים בציפייה, משאלה מי יברך, יגיע… הפער וניעות זו בין תקווה לאכזבה הם מעניינן של העבודות ב"תוגת יום הולדת".

אליסיה שחף, מריון, 2015

יומולדת כנקודת ציון בזמן, מאפשר רפלקציה לעבר, הווה ואפשר לעתיד, ונע בין גילאי האדם מילדות ואילך. בתערוכה מדיה שונות – ציור, פיסול, צילום.

"קצוות זיכרון" פבל וולברג, אוצרת: שלי ליבוביץ קלאורה

פבל וולברג

 פבל וולברג מפנה בתערוכה זו את המבט שלו מעיסוק מרובה שנים בביטויי כוח לאומיים ושברם אל משפחתו, אל צילומים שהותירו אחריהן אימו וסבתו, ומנרטיב קולקטיבי אל אישי והפרטי. בתערוכה ציור על בסיס תצלום, קולאז'ים, ציאנוטייפ וצילום.

פבל וולברג, לנין, סברודונצ'ק, אוקראינה, 2018

"יהודיות יפות", יוליאן סטופ, אוצר: אריה ברקוביץ

 העבודות נעשו בתגובה לסדרת העבודות המוכרת של אנדי וורהול "Ten Portraits of Jews of the Twentieth Century". בתערוכה מוצגות ידועניות יהודיות מזמנים שונים שאת הדימוי שלהן מצא האמן באינטרנט, ועשה בשאיפה לכך שהתוצאה תהייה דומה למקור. המדיום: תחריטים, לצידם מציג סטופ מגזרות נייר ששימשו אותו בתהליך יצירת הדיוקנאות.

יוליאן סטופ, יהודיות יפות

"צלקת" אידית פישר כץ, אייל ברטוב, אריאן ליטמן, בועז לניר, ורדה כהנא, זיו קורן, חן שפירא, מירה מיילור, פיני מוזס סילוק, פריד אבו שקרה, קארן גילרמן, ראובן קופרמן, שירה נפתלי, אוצרת: נורית טל טנא

מירה מיילור, התיל העגול, 2016

לבה של התערוכה הינו דמותה של מיכל פז יעקבסון, שהינה הפגועה הקשה ביותר מאירוע הטרור שהתרחש ב-21.11.2002, בקריית יובל, שבירושלים.

משה פיני-סילוק, דיוקן מיכל פז-יעקובסון, 2022

במהלך השנים שחלפו, מיכל חווה תהליך שיקום ממושך הכרוך בטיפולי גוף ונפש רבים, ומחפשת אחר משמעות החיים הנסתרת. הצלקות הרבות שהצטלקו על נפשה וגופה הן תעודת הזהות שלה. מטרת התערוכה מציינת נורית טל טנא, להעלות מודעות וריפוי, ל"צלקת" המסומנת בהקשריה השונים לחברה, תרבות, רפואה ועוד.

"פירוק והרכבה" אלי יחזקאלי, אוצר: אריה ברקוביץ

אלי יחזקאלי

 בסדרת ההדפסים מוצגים דימויים ריאליסטיים, סירות, בתים מתפוררים, כיסא. הדימויים מתפרקים לחלקים נעים במרחב דף הנייר עד להיטמעותם ברקע והפיכתם לכתמים בציור מופשט.

"התחדשות עירונית – תמא 7"  אורלי עזרן, אוצר: אריה ברקוביץ

אורלי עזרן, התחדשות עירונית

סידרת העבודות 'התחדשות עירונית' מציעה באמצעות מפגשים בין ישן לבין חדש, בין דו- ממד לבין תלת-ממד, קו וכתם, שיח בין המבנה כפי שהוא לבין מהות הזיכרון אודותיו, וכל המשתמע מכך.

 WATCH OUT אורית הלפרן, אוצרת: אורית לוטרינגר

אורית הלפרן

אורית הלפרן מציגה בציוריה מקבץ דמויות נשיות, במודעות לאפשרות שמשהו עשוי להתפרק, להשתנות המבט רפלקטיבי לעצמה ולהוויה הנשית בכללותה, כמעין מסע. העבודות נוגעות וקורצות לקומיקס, גרוטסקה וריאליזם מופשט.