מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", אוצרת: יעל כץ בן שלום, מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית, דרך ארץ 8, אשדוד, פתיחה 13.11.2021

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

התערוכה "דיסטורשן" של מיכאל רורברגר מעניקה למתבונן/ת מבט על עשייה עשירה בת מספר עשורים. בתערוכה, עבודות במדיה שונות: צילום, צילום מטופל, ציור ומנעד רחב של נושאים, והיא מתפרשת במספר חללים במוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית. בתערוכה, רטרוספקטיבה של חמישה עשורים בקירוב ואף יותר, סדרות של צילומים ובהן מוצגות דמויות מסצנת המוזיקה המקומית ומחו"ל. תצלומים שהושלכו ע"י בעליהם ואותם אסף, וציור.

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

רורברגר, יליד צ'לטנהם, אנגליה, התוודע למוזיקה בשלהי שנות ה־60 של המאה ה־20, בעת שהיה חבר בקבוצת אמנות האוונגרד העין השלישית, קבוצה אניגמטית בהנהגתו של ז'ק קתמור, שפעלה קומונה משלהי שנות ה-60 ועד 1973. חברי (וחברות) הקבוצה האמינו בשחרור עצמי דרך אמנות.

בראשית שנות ה־70 הציג רורברגר ציורים בגלריה אנגל בירושלים ובגלריה דוגית בתל אביב. תפיסת כוללת של האמנויות התגבשה כבר בשנות הששים הפופ: מוזיקה, אמנות, עיצוב, אופנה ועוד. אותה תפיסה ממשיכה בשנות ה-70, רוק באנלוגיה לאמנות מודרנית ובהמשך "הפאנק" והקשריו לאופנה, מוזיקה, אמנות ותפיסת עולם. רורברגר מגיב לתפיסות אלו, יוצר במדיה שונות, ציור, צילום אנלוגי, צילום דיגיטלי, כתיבה…ונע בין מרחבים שונים המערבים בין המרחב האישי, הפרטי לבין המרחב הקולקטיבי. "מיכאל רורברגר, גלריה של איש אחד", כך נכתב עליו ב-1987. "רורברגר הוא קולקציה של אמנויות. הוא מסתכל על החיים מנקודת מבט אחת שהיא רק שלו […] מה אתה מיכאל? צלם, פסל, צייר, משורר? אני אמן! אני סקרן"![1]

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

במחצית שנות השבעים, רורברגר נסע ללונדון, שם חווה מקרוב ובזמן אמת את 'התפוצצות' הפאנק של 1976 ו-1977. המוסיקה המהירה והמחוספסת, הגישה שלפיה כל אחד יכול לעשות אמנות, האסתטיקה של הפאנק – כל אלה שבו את דמיונו, והוא ראה הופעות של כל להקות הפאנק החשובות וגם צילם בלי הפסקה את הפאנקיסטים הצעירים[2].

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

בתערוכה מוצגות דמויות מסצנת הפאנק, השם הקיבוצי לזרם מוזיקלי חתרני שזעזע את מוסכמות הרוק באמצע שנות השבעים של המאה ה-20. המונח, שהושאל משפת הרחוב, מתאר גישה וצורת הפקה מוזיקלית המאופיינות בתוקפנות, בחספוס ובחוסר מקצוענות מכוון ומודע לעצמו. סגנון השם דגש על ניהיליזם, לעג גרוטסקי והתנגדות רועשת לסגנון הנוח והמסודר של התרבות הכללית.[3]   

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

בקטלוג התערוכה, "צלמי הארץ, מראשית ימי הצילום ועד היום" כותב גיא רז: בין הצלמים ששבו לישראל מלימודים בחו"ל באותה תקופה היה גם מיכאל רורברגר ששב מלונדון. הצלמים הציגו בתצלומיהם תכנים בעלי אופי אישי ונושאים חברתיים ופוליטיים מתוך עמדה אישית ואנטי ממסדית. בתחילת שנות ה-80 של המאה העשרים החל להיווצר בישראל גם צילם פוסט מודרניסטי המשלב ערכים קונספטואליים, כמו שימוש בטקסט על תצלומים או לידם.[4]

בהמשך מציין רז: "[…] תערוכתו של מיכאל רורברגר עוסקת בשלושה נושאים: א. ארכיאולוגיה של מכונות צילום, תצלומים שהושלכו לרחוב, והוא נטל אותם. אלה צילומים שנעשו במכונות פוטומטון,[5] ה'סלפי' של ימים עברו, קודם הצילום בסלולרים ב. דיוקן עצמי, תצלומי פולרואיד צבעוניים שבהם הצטלם מיכאל בפוזות אישיות. ג.וכמו כן תופעת הפאנק[…]רורברגר מתעד חריגים שראה במועדוני הפאנק בלונדון. […] התוצאה היא פנורמה רחבה ומגוונת, משופעת במראות דרמתיים עשירי דמיון וצבע.[6]

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

באשר לשם התערוכה "דיסטורשן", דיסטורשן, אפקט רוקיסטי של נגינה בגיטרה חשמלית בעומס־יתר באמצעות מגבר או "תיבת אפקט" המעוותים את הצליל, מופיע בציור של רורברגר כסימפטום של משהו טפילי, מֶֶם או גוף זר הבא לשבש את הדימוי; הוא נודד מקו גרפי מרקרי, נקי, עיצובי ומתפתל ,כמעין לבירינת, למבע אקספרסיבי ומשוחרר בגרפיט או במכחול, מציור בצבע גולמי על נייר ועל דיקט לציור על בד.[7]

בתערוכה מוצג מדיום הציור. רורברגר אותו הכרתי כמבקר מוסיקה, ואת הבלוג שלו "מיקרובי, הבלוג שמתנהג אחרת", ואמן צילום, הציג כבר בתחילת שנות השבעים תערוכות שעניינן ציור.   [8]

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית
מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית
מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

בעבודות המוצגות במוזיאון אשדוד ניכר הדיאלוג אותו מנהל האמן עם אמני גרפיטי, קריקטורות, ועוד. בציורים מוצג ערב רב. דמויות זעירות, מעוותות והיברידיות, פניהן מחוקות ולעתים חסרות צביון אנושי, מעין הכלאה של אדם, חיה, חיה/בעל כנף? אדם/חייזר? חדי קרן (unicorns), כלבים מרובי ראשים (מעין קרברוס) חורצים לשון. לעתים הדמויות מנהלות שיח ביניהן, חושפות לוע חייתי ושיניים משוננות, בשיח שיש בו מן האלימות והמיניות הבוטה. ויש שהן פונות אל הצופה, מבטן חידתי. באחת העבודות, דמות שאפה ואיבר מינה מזדקרים קדימה…מוקפת בכלבים חורצי לשון. בחלק גדול מהעבודות כתב היד חופשי, אקספרסיבי, ולעתים מערב דימוי מדוקדק. בעבודה אחרת ניכרת השראה ממסיכת פולחן אפריקאית או מהאיים ונוצר דיאלוג בין הדימוי העשוי במשיכות מכחול נקיות בצד הכתם האדום המתפשט, החומרי במהותו. ובדומה, ציור בו מעמת האמן דימוי עשוי בקפידה (מטחנה) בצד כתמי צבע אדומים המצוירים באופן חופשי. תינוק שחור עם דימויי מטוסים כסמל? כסמן? החידתיות ניכרת ברוב העבודות, החידתיות, חסרות המענה. השפעות העולות על הדעת הן מז'אן מישל בסקייאה, אך לא רק. ניכרת קרבה עם עבודותיו של ז'אן דובופה בעבודותיו ממחצית שנות ה-40 של המאה ה-20 המתכתבות עם גרפיטי, גבוה ונמוך, עם עבודותיו של ז'אן פוטרייה, בשרבוט הקווי, ואף עם עבודותיו של קית' הרינג בציור הדמויות על קירות שונים בברלין, פיזה, מילווקי, ניו יורק ועוד ובעיקר בעבודות המוצגות בסטודיו שלו בניו יורק.

מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית
מיכאל רורברגר, "דיסטורשן", מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית

ולא ניתן לסיים בלא מספר מילים על רורברגר האספן. האמן המשוטט האוסף דימויים, דמותו של הפלנר (המשוטט) העירוני המתמסר לעיר המעניקה לו ממכמניה (צילומים, מוסיקה: דיסקים ותקליטים, ספרים). ורורברגר שמזכיר לי את "מחלת ארכיב" של ז'אק דרידה, אבל על כך בפעם אחרת.

תודה! תודה למיכאל רורברגר על המידע והדימויים.


[1] יוסי קאנץ, מיכאל רורברגר, גלריה של איש אחד, על המשמר 31.7.1987

[2] בן שלו, מה יהיה הגלגול הבא של רורברגר, הארץ, 28 במרץ 2014; בן שלו, מיכאל רורברגר חיכה 50 שנה כדי להעלות תערוכת יחיד מוזיאלית, ועוד כזו ש"יש בה הפרעה נפשית", הארץ, 13 בנובמבר, 2021.

[3]סגנון הפאנק נקשר בעולם דימויים בעל מאפיינים מובהקים: סיכות ביטחון הנעוצות בשיער מחודד וצבוע, בגדים קרועים, סמלים של סקס, כוח ופשיזם, פירסינג, כיעור מכוון ועוד. תרבות הפאנק והפוסט-פאנק השפיעו באופן עמוק על התרבות הפופולרית. דוד גורביץ, דן ערב, אנציקלופדיה של הרעיונות, פאנק/פוסט פךאנק

[4] בין האמנים, עודד ידעיה, שוקה גלוטמן, שמחה שירמן, משה ניניו, חיים דעואל לוסקטי, דגנית ברסט, בתוך:  גיא רז, צלמי הארץ: מראשית ימי הצילום ועד היום, תל אביב: מפה – מיפוי והוצאה לאור, 2003, עמ' 83, 265-264.

[5] פוטומטון – (בצילום) מכונת צילום ציבּוּרית המצַלמת דיוקָנים בתוך דקה ומופעלת על־ידי מַטבְּעות, מילון אבניאון https://www.milononline.net/do_search.php?Q=%F4%E5%E8%E5%EE%E8%E5%EF  

[6] גיא רז, שם.

[7]יעל כץ בן שלום, מיכאל רורברגר, דיסטורשן, ציטוט מטקסט התערוכה.

[8] נעמי בנצור, "רוצה לעשות רושם" גלריה אנגל, ירושלים, מעריב, 13.3.1970. בנצור מציינת את  השפעותיו של אורי ליפשיץ הניכרות בציוריו של רורברגר, מערבולת הקווים הדקיקים המשולבים זה בזה והדמויות המיניאטוריות החוזרות ברוב היצירות.

פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-9 PHOTO IS:RAEL, נושא הפסטיבל: 'נקודת מפגש', אוצרת: כנרת פלטי עד מוצאי שבת 27.11.2021 מרכז דניאלי פרק הירקון

"יצאתי לראות את פני המקום ושמעתי את זעקת השקט וקול תופי האדמה הקשה הזאת".

ורדה כרמלי מציגה בפסטיבל הצילום הבינלאומי את נקודת המפגש האישית שלה מתוך הפרויקט   'שטח `Area C.צילומים חשובים, מטלטלים, המהווים חלק קטן מפרויקט זה.

"בשלהי קיץ 2013," מציינת כרמלי בספרה המלווה פרויקט זה "החלטתי להתוודע למציאות המתרחשת בשטח C ,[1] אזור הגדה המערבית או יהודה ושומרון (על פי נטייתו הפוליטית של המגדיר). יצאתי לתור ולצלם במרכז הגדה, בחברון ובדרום הר חברון, בעיבל, גריזים ושכם, בחבל בנימין ובשומרון עד בואך לסבסטיה, בבקעת הירדן ובמובלעות בצפון ירושלים. ישובים ואתרים ברמת נגישות משתנה, כשגם הנגישים מלווים בתחושת חשש בטחוני. עטיתי את סקרנותי ופתיחותי ואפשרתי לעדשת המצלמה לתפוס את ההוויה מתוך המקום הרגשי שלי שאינו מקובע פוליטית, מתוך כוונה שהאקט הצילומי ינגיש את המקום, הכה קרוב ובו בזמן כה רחוק ביומיום מהעין, למי שהמציאות הזו נחבאת מעיניו.

המסע היה מורכב ורב פנים. מצד אחד פגשתי בסצנות של מציאות מקומית קשה שאיננה מותירה תקווה הנראית לעין ומצד שני צילמתי ביני לביני את המרחב – נוף קמאי עוצר נשימה ומעורר השראה. פגשתי פלסטינים ויהודים, נחשפתי למתח הקשה ביניהם, אך גם לנקודות אור בקבוצות משני הצדדים, המנסות להתקרב ולגשר על פערים".[2]

תודה לורדה כרמלי על הדימויים. הטקסט מופיע בספרה.


[1] שטח C הוא השטח הגדול והרציף שנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה בתוך יהודה ושומרון. יו"ש או הגדה המערבית הוא האזור בצד המערבי של נהר הירדן שהיווה חלק מארץ ישראל המנדטורית שנכבש ע"י ממלכת ירדן ב1948 לאחר מתקפת מדינות ערב, ונכבש ממנה ע"י ישראל במלחמת ששת הימים. האזור חולק ל-3 קטגוריות בהסכמי אוסלו: שטח  Aהינו מובלעת לא רציפה האמור להימצא בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית ושטח B הינו מובלעת לא רציפה בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של ישראל.

[2] ורדה כרמלי, 'שטח `Area C הגדה המערבית/יהודה ושומרון 2015-2013, עולם חדש הוצאה לאור, 2016

בתוך תוכו הוורד הוא צמח בר – רוזה בן אריה  אוצרת: קרן ויסהוז, בית האמנים, רח' גלד 4, כפר סבא   11.12.2021-19.11.2021

הבית כמושג, כישות פיזית ונפשית כאחד, מופיע בתערוכתה הנוכחית של רוזה בן אריה ועמו המטענים האישיים שהיא נושאת עמה כמהגרת.

רוזה בן אריה, דבק פלסטי, מלח, פיגמנטים וצבעי אקריליק, צילום אבי אמסלם
רוזה בן אריה

מתח זה בין המולדת החדשה (ישראל) לבין המולדת הישנה (אורוגואי) חי ופועם ביצירותיה המנהלות שיח עם בית ילדותה, המשפחה והחברים שנותרו מאחור. הבית המיתי, מושא געגועים מחד וההגירה ממולדת האם מאידך, נוכחים בתערוכה הנוכחית ובתערוכותיה בעבר, בה בעת כייצוג של עבודות שיחדיו מהוות את הסך הכולל, והן של זיכרון אישי שעל פניו המרובים הינו דבר מתעתע.

רוזה בן אריה

האוצרת קרן ויסהוז מציינת בטקסט התערוכה: " יצירתה של רוזה בן אריה צומחת מתוך המתח שבין הבית למחוזות הפרא. בית הוא מושג מורכב, אך עבור מהגרים לארץ חדשה הוא מושג טעון במיוחד.  הגעגועים לבית עבור רוזה, הם פצע שלא מפסיק להכאיב גם בחלוף 30 שנה מאז עלתה ארצה. בית הוא לא רק המשפחה והחברים שנותרו מאחור, אלא גם "בית" בתרבות ובשפה בהם גדלת ואליהם חשים שייכות. תרבות מחזיקה בתוכה מערך שלם של קודים התנהגותיים אותם לומדים בתהליך של חניכה וחיברות בכדי להיחשב ״בן תרבות״. (ציטוט מטקסט התערוכה)

רוזה בן אריה

בעבודות בתערוכה, חלקן מארג עדין ושברירי "לוכדת בן ארי געגועים ומאוויי נפש". נימים דקיקים שזורים בעבודות בהן נוכח "הגוף" – בכלי, החפץ, ובדומה, בעבודות התלויות המאזכרות "קורי עכביש" אותם טוותה האמנית ביד בוטחת ובהן משתבר האור. בבית האמור לייצג יציבות פיזית, הכיסאות, השולחן ולעתים פריטים נוספים, מקבלים תחושת ארעיות, תלויים להם מהתקרה כמעין "נשל", שטוחים ודו-ממדיים בנוכחות שלהם.

רוזה בן אריה, נייר, תמצית תה, גרפיט, דבק וסודה לשתייה, צילום אבי אמסלם
רוזה בן אריה

המיצב הגדול, הצבעוני והפתייני כמעין ציפור אש מוצג בחלל נפרד בתערוכה, כמעין "מלכודת דבש" לצופה הנכנס/ת.

רוזה בן אריה

בשיחות עמה סיפרה האמנית על עברה כביולוגית, עיסוק המשיק להווה ולאופן ההסתכלות שלה באובייקטים ובחומרים. על תהליך העבודה שלה, שמערב ניסוי, תהייה, בדיקה – שימוש בדבק, אליו נוספים מלח ופיגמנטים לעתים חול וסודה לשתייה, ואף צבעי מאכל. כל  אלה יוצרים מארג דקיק באמצעותו היא מצפה ומעתיקה את הכלים. התוצאה, מרקמים בעלי יופי מעודן ושברירי. כל אלה זוכים לייצוג שיש בו מן האווריריות ומתן מקום לכל פרט ופרט בתערוכה.

רוזה בן אריה

המאה העשרים והנוכחית בעיקר פתחו פתח לשימוש בחומרים יוצאי דופן. לג'וטו מיוחס השימוש המחודש בפרספקטיבה. המאה שלנו והקודמת מאופיינות בשבירת מוסכמות באשר למדיה השונות בהן נוקטות ונוקטים אמניות ואמנים. וכאן ברצוני להתייחס ולו לרגע למושג הלקוח מהמקרא "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" (במדבר י"ח, י"ט).  המלח, היה בימים עברו מצרך נדיר וחיילים שימשו ככוח המוביל עתודות אלה ממקום למקום. המלח, מוזכר בתנ"ך כמתאר את הברית החזקה של האל עם הכוהנים ועם בית דוד. כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ". במדברי"חי"ט[1]

תודה לרוזה בן אריה על הטקסט והדימויים.


[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%97

נאזקת אקי'ג'י ושחר מרקוס TBQ (תורה תנ"ך קוראן) תורכיה- גרמניה- ישראל, פסטיבל האמנות העכשווית הבינלאומי ה-14Aetisterium Tbilisti , אוצרת הטרילוגיה: דרורית גור אריה, המוזיאון הלאומי טיבליסי, גיאורגיה 12.11.21 עד 20.12.21

התערוכה מלווה בקטלוג ומאמר האוצרת דרורית גור אריה

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא la-scala_nezaket-ekici-shahar-marcus-scala-working-title-videoperformance-2017-photo-by-andrea-benedetti-fabio-bernardo-img_0395.jpg
La Scala_Nezaket Ekici Shahar Marcus, Scala (working title), videoperformance 2017, photo by Andrea Benedetti Fabio Bernardo IMG_0395

בטרילוגיית הסרטים  TBQ, של האמנים שחר מרקוס ונאזקת אקיג'י, מוצגות עבודות וידאו אשר צולמו במקומות שונים: בפאתי ירושלים, איסטנבול ורומא.  אקיג'י ומרקוס עורכים טקסי טהרה, מטפלים בטקסטים יהודיים, מוסלמים ונוצרים קדושים ומציעים פרשנויות שונות ומרחיקות לכת לספרים שיצאו מכלל שימוש.[1]

 האוצרת דרורית גור אריה מציינת: "תחייה ומוות הם שני הקטבים במנעד עבודתם של שחר מרקוס ונזקת אקיג'י. השניים מתאמצים להפיח חיים בנופים שוממים, להפרותם  ולהנשימם – ולחילופין הם קוברים חומרים אורגנים ואף את גופם ברגבי העפר. שתי הפעולות, טקסיות וסגפניות, פיזיות ומטאפיזיות כאחד, נוגעות בגוף, בבשר, לא אחת מתישות אותו, פוצעות וממרקות אותו כמעט עד זוב דם בתפר שבין החולין לקדושה".[2]

השניים בוחנים את ההתייחסויות השונות של שלושת הדתות – יהדות, נצרות ואסלם לספרי הקודש שיצאו מכלל שימוש. הפתרון ביהדות הוא "גניזה" משמע קבורה של ספרי הקודש. באסלם יש שנוקטים גם כן בגישה זו, ויש שקורעים ושורפים. בנצרות אין איסור על השלכת ספרים, אף שרצוי להעבירם הלאה.

הפרק הפותח את טרילוגיית TBQ, Genizah, מתרחש ביער בן שמן, במערת גניזה פעילה. הספרים המונחים בפתח המערה כמו תלולית אשפה נאספים ומובאים ליער, שם הם עוברים טקס של שיקום וטיהור. תהליך ההוצאה מקבר וטיהור משלב מסורות נוצריות ויהודיות. מחד, זהו טקס הטיהור של גופתו של הנפטר, קרי הספרים בטרם יעטו אותם בכריכות מהודרות, ויועברו אל קברם. מאידך, מדובר כאן על תהליך של "תחיית המתים" (Resurrection), המלווה בקריאת טקסטים בעברית, שפתו של מרקוס, ובגרמנית  שפתה של אקיג'י.

Geniza_Nezaket Ekici and Shahar Marcus_ photo by Maya Sharabani_ IMG_1038

מרקוס ואקיצ'י פועלים בריכוז ניכר, ובכך יש מעין היפוך של משמעות הגניזה בדת היהודית, שמטרתה להעלים ולהסתיר. בתהליך זה המסתיים בטקס לבישה והצמדת הספרים העטופים אל החזה יש מן האנלוגיה לבגדי הכהן הגדול המעוטרים באבני החושן בעת השירות בקודש הקודשים.

הפרק השני בטרילוגיה, Sea of Life,מתרחש באיסטנבול ומתייחס למסורות של קבורת ספרי קודש בדת המוסלמית. בשונה מהפרק הראשון, כאן הטקס הוא פומבי, ומתקיים ברחוב הומה אדם על גדת הבוספורוס. אקיצ'י ומרקוס צועדים ברחבי העיר, אוחזים במיכלים שקופים הקשורים לגופם, ובהם כרכים של הקוראן. השניים עורכים טקס ברוח המסורות המוסלמיות, רוחצים את המגילות השחוקות במים שנלקחו מהבוספורוס במהלך שייט. את המים המקודשים שנגרו מספרי הקוראן הם אוספים לתוך גביעים שקופים שתכולתם נשפכת בחזרה לים. רחצת הספרים הינה שלב מטרים לקבורה, כדי שהטקסט המקודש לא יגע באדמה שכן יש בכך משום חילול הקודש.

Sea of Life_ Nezaket Ekici and Shahar Marcus_Günes Hüseyinkulu 20171103_164102

בפרק השלישי בטרילוגיה La Scala, המתרחש למרגלות בית הספר הבריטי ברומא, מודגש מעמדו המקודש והנשגב של הספר. לטקס חודרים אלמנטים פולחניים ודתיים המזכירים סקרמנט כנסייתי[3]. האמנים חושפים את סדר הסקרמנטים – תוך היפוך של פנים וחוץ, האינטימי והציבור, והצגת טקס המופנה כלפי חוץ, לעבר הרחוב הרועש. השניים משחזרים מספר מנהגי עלייה לרגל נוצריים ואת המיתוסים הסובבים אותם: תחילה הם נושאים על גבם מראות כביטוי להכרה באלוהי, ומטפסים על ברכיהם במדרגות במאמץ ניכר, עולים לעולם המקודש. במקום זה הם מפנים את גופם אל העולם למטה, זה של החולין. בדרך הם מפזרים את ספרי הקודש על המדרגות המלכותיות, תוך שהם מעבירים אותם לתהליך ניקוי קפדני ומקיפים אותם בענני קטורת. הסקרמנט הסימבולי של השניים, הוא בו בזמן רוחני ומעט מגוחך כאחד. האם הם אכן ירעיפו חסד אלוהי שמימי על הספרים שנאספו מפח האשפה?

La Scala_Nezaket Ekici Shahar Marcus, Scala (working title), videoperformance 2017, photo by Andrea Benedetti Fabio Bernardo IMG_0395

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1] הטרילוגיה "TBQ  הוצגה בתערוכה "גניזה "TBQ, אוצרת שירה פרידמן, גלריה נווה שכטר 11.4.2019.

[2] דרורית גור אריה, "קוברים", ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] סקרמנטים הינם הטקסים הנוצריים שהתגבשו במהלך השנים ונעשו לעיקר חובת המאמינים, הם נעשים על ידי כומר מוסמך. חלק גדול מהנוצרים מאמינים כי דרכם הם מקבלים את ה'שפע הנוצרי'. הנוצרים דבקים בקיומם בהתאם למידת אדיקותם ה'דתית'.

בנצרות הקתולית מהווים הסקרמנטים צינורות להעברת החסד האלוהי למאמין. קורבן הגאולה של בן האלוהים, אשר התגשם בבשר ודם, קרי מותו של ישו על הצלב, יצר מעיין אינסופי של חסד אלוהי. חסד זה עובר אל המאמינים באמצעות הסקרמנטים, שהם מעשים סמליים עליהם מצווה הכנסייה. 

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%98

Joseph Dadoune, Incarnasion, Galerie Alain Le Gaillard e Galerie Le Minotaure, Paris, 4.11.2021-24.12.2021

"ציון הלא תשאלי"

בשתי גלריות בפריז: גלריה מינוטאור וגלריה אלן לה גייאר מוצגים עשרים תצלומים שנבחרו בקפידה מתוך פרויקט ציון של יוסף-ז'וזף יעקב דדון,  צלם, אמן וידיאו ובמאי.

בתערוכה "ציון: טרילוגיה קולנועית", שהועלתה במוזיאון פתח תקוה לאמנות בשנת 2007, באוצרותה של דרורית גור אריה, הוצגו עבודות וידיאו. כעת לראשונה, מוצגים צילומים שנלקחו מתוך ארכיון הדימויים של ציון, ארכיון המשמר מאות תצלומים, שצולמו במקביל להסרטות ובנפרד מהן.

העבודה ציון מורכבת משני סרטים, הנושאים את אותה כותרת: סרט שחור-לבן שאורכו 12 דקות, שהוקרן בשנת 2006 במוזיאון הלובר בפריז, וסרט בצבע שאורכו 60 דקות.

הסרט ציון בכיכובה של השחקנית רונית אלקבץ, נעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז שאפשר לדדון לצלם בין כתליו. סרט שהינו מסע נפשי ופיזי הנע בין חוזות גיאוגרפיים ומנטליים כאחד; שכן הצילומים נעים בין נופי הילדות של האמן באופקים לבין נופי הים התיכון, נופי מדבר יהודה הנגב וירושלים, וכאמור במוזיאון הלובר בפריז. ציון, היא האנשה של ירושלים, דמות שפנים רבות לה, נעה בין זהויות ומצבי נפש שונים ומקוטבים. ההתייחסות היא למגילת איכה ולגורלה של ציון האם האבלה, הגולה, הנרדפת, המורדת והנענשת.

ביצירתו זו חוברים יחדיו עבר והווה, חולין, מיסטיקה וקדושה, בין יהדות לנצרות, מזרח ומערב. זו יצירה אלגורית על ירושלים בראי הזמן ואירועי ההיסטוריה, שאמנם הותירו אותה חבולה ופצועה, אך עם זאת ישות נצחית גאה.

אלקבץ, בדמותה של ציון, ישות מיתית ואיקונית כאחד, מניעה את העלילה העשויה בשפה חזותית, ומחברת בין קולנוע רוחני לבין אמנות, ובעיצוב אסתטי מוקפד. השמלות בהן היא מופיעה הן מבית היוצר של המעצב הפריזאי, כריסטיאן לקרואה.

ציון היא אישה ממשית, ובה בעת גם ישות דתית-מיסטית ואיקונה אוניברסלית, המגלמת הלוך רוח ומצב מנטלי כלל-אנושי. במהותה באות לידי ביטוי הטרגדיה והמלנכוליה שמקרינה ירושלים לעולם.

הצילומים במוזיאון הלובר נעים בין עתיקותיה של אשור, ש"הובאו" (נלקחו!) לצרפת לבין יצירות של אמנים צרפתים אייקונים כז'אק לואי דויד, "חטיפת הנשים הסבינות" ו"הכתרת נפוליאון".

עתיקותיה של אשור, הלובר
ז'אק לואי דויד, "חטיפת הסבינות" ו"הכתרת נפוליאון", 1807, הלובר

שני הייצוגים, ירושלים, עיר הנצח, הנושאת עמה מטענים של זיכרון, והלובר, מוסד מוזיאלי רב כוח, בעברו ארמון מלכי צרפת, מעלים בראשי את ההיסטוריון היהודי צרפתי פייר נורה (Pierre Nora) ואת הכתיבה שלו על מהות ההיסטוריה, והקשריה לעבר ולזיכרון כאחד.

לתערוכה נלווה קטלוג בצרפתית ובאנגלית.

הגלריות

04 November – 24 December. IncarnaSION  Galeries Le Minotaure & Alain Le Gaillard. Paris 

07. 05. 2021 Exhibition « AirSpace » Ramat HaSharon Municipal Art Gallery, Ramat Hasharon. IL (curated: Ravit Harari)

Shop: https://www.josephdadoune.net/shop  

בת-שבע האס, "גילויי זפת", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.11.2021-28.10.2021

" זהב וזפת"!

האמנית בת שבע האס מציגה בתערוכתה החדשה "גילוי זפת", בית האמנים, עבודות בפורמט קטן לרוב, הנראות למתבונן כמעין איקונות של קדושה מופזות בזהרורי זהב. העבודות, פרי ניסוי וטעייה בזפת, חומר שאינו מתמסר ליוצר/ת הן תוצר של החקר והחומר המופיע בעבודות המוצגות.

בת שבע האס, "אחרית הימים", 2020, זפת וצבע זהב תעשייתי על פלסטיק, 27/41 ס"מ

"הזפת היא חומר לא פשוט לעבודה – נוזלית, דביקה ולא מתייבשת. יש חשיבות למצע שעליו היא מונחת… יש שהיא אינה מתייבשת וממשיכה לעבוד זמן רב", מציינת האס.

הזפת, המשמשת מטבעה לאיטום משמשת כאמצעי עבודה ביצירות של אמנים ישראלים ובינלאומיים כאחד. צבעה של הזפת נע במקור בין שחור לחום/זהוב. האס משתמשת בעבודותיה בזפת שחורה אותה היא מערבבת בטרפנטין המשמש כאמצעי לדילול, אזי מתקבל צבע בהיר יותר ושקיפות. בתהליך יצירה זה טבע ותרבות חוברים יחדיו; הזפת, חומר המופק בין היתר מחומרים המצויים בטבע (כבול ועץ, אך גם פחם ועוד), "מתורבתת" בידי האמנית, בעת שהוא משמש כמצע וכאלמנט ליצירה המוגמרת.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

"הזפת", מציינת אירית לוין אוצרת התערוכה, "משמשת חומר מרכזי בעבודותיה. היא יוצרת בה כשבע שנים, חוקרת ומתחקה אחר ביטוייה על גבי מצעים רבים – שקיות, ניירות צלופן ומשי, שקפים, שאריות פלסטיק, ניירות צילום מבריקים ועוד – ומוסיפה להם פיגמנטים זהובים ומרקרים. כמה מחומרים אלו הם מתחומי הגרפיקה והצורפות שבהם עסקה בעברה".

זהרורי הזהב נוצרים מאבקת זהב אותה מפזרת האס מעל הזפת; אבקה זו מעניקה גוון חום בהיר לזפת. בחלק מהעבודות היא משתמשת בספריי זהב אשר בשילוב עם זפת נוזלית מייצר דימויי קווים מעודנים. זהרורים אלה מטעינים במשמעות רוחנית את הזפת הארצית/חומרית.

בת שבע האס, "קוציץ סורי", 2021, מרקר, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

צבע הזהב טעון משמעויות סימבוליות ורוחניות: צבע המסמל מלכות ארצית ושמימית כאחד; טעון משמעויות בימים עברו בדתות פגניות במצרים וביוון הקדומות, וצבע בעל משמעויות רוחניות ביהדות, באסלם ובנצרות.

במאמרה "זהב וזהב שחוט", בקטלוג דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי 3, כתבה פרופ' חביבה פדיה על סמליות הזהב והמיתוס שלו ברבדים טקסטואליים ביהדות:

"הזהב – בצבעו הצהבהב, המופז, המאיר והנוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, המתקשה להתרכב עם מתכות אחרות, הרך למגע ולעיבוד – מסמל בהרבה דתות ותרבויות את האלוהי, את האציל, את הנפש בעדינותה וברכותה, את הממד שלעתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו…"[1]

צבע הזהב שימש כהילה לדמויות מקודשות בנצרות, וכרקע באיקונות מימי הביניים ואף בתחילת הרנסנס, וקיבל לעתים משמעויות טעונות ביצירות אמנות משלהי המאה ה-19 ובמאה העשרים (ביצירות אמנים כגוסטב קלימט, איב קליין, אנסלם קיפר ואחרים).   

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/12.7 ס"מ

מרבית העבודות בתערוכה הן כאמור בפורמט קטן, במגוון מצעים ובצבעוניות מונוכרומטית ויש בהם אזכורים פיגורטיביים בצד הפשטה, דימויים המעלים על הדעת נוף חרוך שיש בו מן השבר, צמחייה חרוכה רקועה במצע, ובה בעת, מוטיבים של שורשים, פרחים, עלעלים ועורקים מצוירים בצבעי החום והשחור כאזכור ועדות לטבע המצולק. העבודות שיש בהן מן העידון הניכר מעלות בחלקן תחושה של עבודת תחרה מעודנת רקומה ברקמת זהב.

בת שבע האס, "יחסי גומלין", 2021, מרקר, זפת, אבקת זהב באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

בעבודות נייר אחרות, בפורמט מוארך, מופיע מוטיב צמחי מרכזי כמעין אורנמנט המנותק מהקשר ומרחף במצע. הדימוי הענוג שהעלה בדעתי רישומים יפניים, נרשם בעט דק ובדיו, שעון על עיסת זהב., קצוות הנייר החשופים מדגישים את תחושת הרִיק והתלישות.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021, דיו, צבע זהב ואפוקסי על נייר, 25/35 ס"מ

רובדי זיכרון – לוין מציינת את השימוש בחומרים מגוונים הנוגעים ברובדי הזיכרון האישי. ואת הביוגרפיה האישית של האס – דור שני לשואה – מעלה ביצירתה, כנראה באורח אינסטינקטיבי, סממנים כמחיקה וטשטוש, ומנגד שימור ובידוד: "יש עבודות שבהן אני אוגרת את הזפת בתוך 'שמרדפים' המשמשים לתיוק מתוך כוונה לשמר את הזיכרונות והכאב ולתייקם, ויש שממלאה שקיות של נייר צלופן בזפת ופיגמנטים מוזהבים… הזפת שמתייבשת לאט בתוך השקית יוצרת טקסטורות שונות בהתאם למינון החומרים".

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2021 זפת וצבע זהב תעשייתי על נייר צילום 11.6/15.2 ס"מ

בעת ביקור בתערוכה עלו בזיכרוני אזכורים לעבודותיו של אנסלם קיפר, לשימוש שהוא עושה בחומריות המשלבת זפת, בדיל, וקש, ולשכבות הנוצרות שהן גם שכבות המאזכרות זיכרון אישי בצד קולקטיבי, שהרי זיכרון עשוי רבדים/שכבות, בדומה למצעי הזפת שחלקם מרובדים וחלקם שטוחים המופיעים בעבודותיה של האס.

בת שבע האס, "ללא כותרת", 2019, זפת באריזת צלופן, 35/47 ס"מ

קווים ביוגרפיים:

בת שבע האס, ילידת 1947, חיה ויוצרת בכפר סבא.
בזמן שירותה הצבאי החלה ללמוד אמנות במכון אבני תל אביב. בין מוריה היו יעקב וכסלר, משה שטרנשוס, יחזקאל שטרייכמן ושלמה ויתקין.
1967–1970 למדה עיצוב גרפי ביחידה ללימודי חוץ בטכניון ועסקה בתחום.
1981–1980 סדנת תחריט במכון אבני תל אביב עם האמן טוביה בארי.
1995–1999 לימודי תעודה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל.
במהלך השנים השתלמה אצל מורים שונים לאמנות והציגה בתערוכות קבוצתיות.

תודה לאירית לוין, אוצרת התערוכה על החומרים, ולאמנית בת שבע האס על השיחה עמה.


[1] חביבה פדיה, זהב וזהב שחוט, בתוך: דגנית שטרן שוקן, תכשיט ישראלי מס' 3, מוזיאון ארץ ישראל לאמנות, 2005, עמ' 32-20.

אדוה דרורי, כיבוי אורות, אוצרת: אורית קוליקובסקי, גלריית הקיבוץ גן שמואל, 4.12.2021-2.10.2021

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום דימה ולרשטיין

"כיבוי אורות", משפט/מושג המוכר בחיי הורים לילדים רכים, מקבל משמעות טעונה בתערוכה "כיבוי אורות" שעניינה הלינה המשותפת בקיבוצים. תערוכה זו מוצגת כחלק מאירועי שנת המאה של קיבוץ גן שמואל, ממעט הקיבוצים שנותרו במסגרת הקיבוץ המקורי ולא עברו הפרטה או הרחבה קהילתית משמעותית ע"י אנשים ומשפחות מבחוץ.

דרורי, אמנית רב תחומית ומרפאה באומנות, בת קיבוץ שריד בעברה, בונה מיצבים ומיצגים, שעניינם הביוגרפיה האישית שלה כילדה וכנערה מתבגרת. בעבודות אלה היא בודקת וחוקרת את ההקשרים בין בית הגידול שלה, לבין האידאולוגיה הקולקטיבית ששררה בקיבוצים בימים עברו, ומבקשת לחדד את הקשר שבין האמנות לריפוי, בין הפצע לצמיחה ובין האישי לקולקטיבי.

מרחב הגלריה מעורר השתאות. הקירות והתקרה שבו צבועים תכלת (צבע המהדהד לגן "תכלת" בו גדלה). בחלל מוצגות עבודות תפירה ורקמה – כריות, שמיכות בובות ופריטים נוספים מעולם התינוקות. למשפטים הרקומים עליהם תפקיד מבאר, מנחה ואף מכמיר לב. התערוכה מפעילה את הצופה/מבקר המשוטט בין העבודות, נכנס ויוצא בעדן, חווה אותן.

צבע ה"תכלת" כמצוין בטקסט התערוכה, מתכתב עם השורה מהשיר 'ערב מול הגלעד' – "האילנות כל כך כבדים, כופף הפרי את הבדים, זו השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים…"  והצבע "תכלת, כתכול השמיים הוא רב משמעויות, יש בו מן השלווה. "תכלת" הוא צבע אפוף במיסטיקה וחשוב ביהדות "כי מן התכלת..", וחשיבותו רבה בנצרות (מריה אם ישו, כמלכת השמיים) ובאסלם.

"לינה משותפת", דפוס אידיאולוגי ששימש להלנת ילדים בבתי הילדים בקיבוצים, ובנפרד מהוריהם היה נהוג בארץ עד שלהי שנות ה-80. חגי תמיר כותב בקטלוג התערוכה "לינה משותפת": "היה בו בבית הילדים, ניסיון לשוויוניות אדריכלית קיצונית. זו התבטאה בזהות מוחלטת של כל החדרים (4 ילדים/דות בכל חדר), וכל הדלתות, החלונות והתריסים היו מסוג אחד, עד אחרון הפרטים.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

חיי בית-הילדים נסבו לאורכו של המסדרון… מעבר פתוח שלא הוליך לשום מקום, אך איפשר שליטה מלאה על המתרחש. בשום פינה לא נתקיימה בבית הילדים מידה כלשהי של פרטיות או אינטימיות…"[1]

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי

ואילו אברהם  בלבן כותב: "תמונת היסוד היא השורה, אמרתי לעצמי, והידיעה שאתה חלק משורה זו…וההרגשה שבטוח בתוכה, כי רק כאן מכירים אותך ומקומך שמור, בטוח ולחוץ, כי אתה חלק מהשורה הזאת והשורה הזאת, לטוב ולרע, היא חלק ממך. השורה הזאת עיצבה את חיינו, כי היא הייתה זירת מאבק תמידי בין שתי מערכות מתנגשות. מצד אחד, האידיאולוגית שייצרה אותה, והמערכת החינוכית (מטפלות, מורים, מדריכים חברתיים) שהפכה אותה לחיי יום-יום המורכבים משעת קימה ושעת כיבוי אורות וכל מה שביניהם, ומצד אחר, הילדים שמהם הורכבה השורה הזאת.

הקיום בשורה הפך לכן למאבק תמידי שבו נדרשת לתקן את עצמך להיות ילד טוב, לוותר, להתחשב באחרים, להתאים את עצמך, כל הזמן להתאים את עצמך לאחרים. להיות בשורה היה לא להיות ילד, לא להיות יחיד ומיוחד ובעל רצונות וזכאי לאהבה, אלא להיות בן קיבוץ"[…] לא ידענו שאנחנו חלק מניסוי אנושי כביר שאין לו סיכוי להתגשם…"[2]

הסצנריו השכיח- לאחר כיבוי האורות בבית-הילדים עת ההורים נפרדו מילדיהם, נמשכו השיחות בין הילדים, שחלקם נרדמו וחלקם, אפופי פחדים, חששו לישון. שומרות הלילה שהשגיחו על הפעוטות והילדים בבתי הילדים, נהגו להגיב כל אחת בדרכה היא. יש שהגיבו ברוך, ויש באופן אחר, תוקפני, בוטה (הדהוד לכך ניתן למצוא ב'ספר שומר הלילה' המצוטט).

במפגש עמה מספרת האמנית על הבכי, והזעקות שעלו מבית הילדים. ומציינת שבתערוכה זו (המשך לתערוכה הקודמת, 'שומרת לילה בואי לגן תכלת')[3] "היא ממשיכה לחקור ולהעמיק בנושא הלינה המשותפת. ככל שהיא מבינה ולומדת למה חינוך זקוק, היא נדהמת לגלות את החסר ההורי שבו גדלה. היא טוענת שיש דברים רבים שאינה זוכרת מהלינה המשותפת, כי מגיל שבועיים היא הייתה בבית הילדים, והזיכרון המודע לא קיים בגילאים האלה, אבל הזיכרון הפיזי כן; ולרוב עולים לה דימויים קשים אך הדימויים עולים דרך הידיים שלה, שפועלות באופן עצמאי. היא לא תמיד מבינה את פשר הדימויים, שעולים, אך חשוב לה לקבל אותם ולא לברוח מהם".[4] הגן בו גדלה, היא מציינת, היה מקום שסימל רכות, הכלה ואהבה, אך בלילות התעצמה תחושת הבדידות והנטישה.

עבודות התפירה ורקמה המוצגות בתערוכה משמשות ככלי לאיחוי וריפוי כאבי העבר וכמנוף לצמיחה והתפתחות. דרורי טוענת, שהיצירה משמשת עבורה ככלי מחקר אישי, תרבותי ופוליטי. דרכה ובאמצעותה היא לומדת על עצמה ועל העולם, ומתאפשרות לה תובנות על החברה בה היא חיה. איחוי וריפוי ניתן למצוא בעבודה שלעיל, בה בנתה האמנית יקום חלופי לבית הילדים ובו מופיע השלט החדר של אדוה.

המתח הזה בין הפרט (במקרה שלפנינו, האמנית) לבין הקולקטיב, ניכר בתערוכה. מתח נוסף ניכר בין עבודות הרקמה והתפירה הידניות, הסיזיפיות, עשייה שיש בה מן ההתמסרות בשונה מהחברה בת ימינו המאופיינת בקצב חיים מהיר וקצבי, תעשייתי-טכנולוגי.

המשפטים הרקומים על העבודות מצטטים מידע שכתבו 'שומרי הלילה' במחברת הלילה; משפטים אינפורמטיביים שמפרטים את מה שעובר על הילדים בשעות הלילה. טקסטים אלה עומדים במרכזו של המיצב הנוכחי בתערוכה, המאופיין בטקסט שנפרש על חמישה בדים גדולים ונכתב ע"י שומרת הלילה חיה בר-לבב, מקיבוץ יפעת, בשנת 1960.

אדוה דרורי, דימוי הצבה מהתערוכה כיבוי אורות בגלריה לאמנות בגן שמואל. צילום יח"צ, אנה ברשטנסקי
פרט

דרורי ביקשה מנשים רבות לרקום את הטקסטים הללו על בגדי תינוקות, צעצועים, בובות, שמיכות ועוד. לאחר מכן היא צירפה ותפרה אותם, תלתה והנכיחה אותם בחלל. אפשר להרגיש את המתח בין הטקסט לדשא מתחתינו ולצבע התכלת של השמיים האופף אותנו.

פרט

עשייה זו של חיבור הבדים והרקמות שדורשת אורך רוח, היא בעצם ניסיון ל"תיקון" וריפוי של "החור" המטפורי שנפער בנפש. הבדים הרכים, העוטפים ומגנים ומהווים מרכיב משמעותי בתערוכה, יכולים גם לשמש כשמיכה עוטפת, מנחמת ומכילה, תזכורת לאם שנוכחותה נמנעה בילדות. 

תודה לאמנית אדווה דרורית וליח"צ, אנה ברשטנסקי


[1] חגי תמיר, בית הילדים, מתוך קטלוג "לינה משותפת", קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית, אצרה: טלי תמיר, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2005, עמ' 23.

[2] אברהם בלבן, מחוץ לשורה, שם, עמ' 27-26.

[3] אדוה דרורי, "שומרת לילה, בואי לגן תכלת", אוצרת: מיכל שכנאי יעקבי, הגלריה במרכז ההנחה בטבעון, 2019.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה בגן שמואל.

חן שיש, "זיקית בת מזל", אוצרת: דרורית גור אריה, גלריה נווה שכטר, שלוש 42 תל אביב,7.10.21 -4.12.21

חן שיש

זיכרון אישי, מערכות ידע וסמלים אותם שואלת האמנית חן שיש מעולמות היהדות וממיסטיקה, בצד דימויים מעולם החי והצומח מופיעים בתערוכתה החדשה בגלריה שכטר. דימויים פיגורטיביים כגון פרחים, פירות, עלי מרווה, יצורים מעולמות המיתולוגיה, ציפורים ומנגד, צורות גיאומטריות, צורות הספירלה שיש בהן מן האין סופי, סמלי מגן דוד ועוד.

מבט אל חלל התערוכה
חן שיש

העבודות המוצגות בחללי הגלריה על הקמרונות שבהם והתאים הקטנים המאפשרים הצגה של יצירה אחת נבחרת מנהלות "דיאלוג" מעניין עם המקום. העבודות בגדלים שונים על מצע נייר (בחלקה התחתון של הגלריה) מקבלות הדהוד נאה ביותר בקירות שנצבעו בחלקם התחתון בצבע תכול, אותו צבע שיש בו מתכול השמיים אך גם הדהוד לעבודותיה הטעונות בסממנים מיסטיים. צבע התכלת מלא במשמעויות; בימים עברו היה סממן של מלוכה, קדושה וייצוג של שמימיות. בעדות מסוימות צבע זה נתפס כצבע שיש בו אפשרויות הגנה כנגד "עין הרע". 

מבט אל חלל התערוכה
מבט אל חלל התערוכה

קווים אדומים, חוצצים, מוחקים ולעתים זולגים מופעים בין כתמי השחור העז, הנפתח לעתים כמניפה, ולעתים "מטפטפים" מטה, במעין אזכור לעבודות מהמודרניזם ולמחוות היד ב-action painting בן המאה העשרים. ביניהם עולים ריצודי זהב ויוצרים קומפוזיציה שיש בה עזות בצד "מיתון". הזהב המסמל מלכות שמיים כשם שעושר חומרי/ארצי מופיע כעיטור אבקה ועטיפות זהובות של מטבעות שוקולד בצלחות הקרמיקה המעוגלות.

 כתמי האדום והזהב, כשם שהצבע השחור הם חלק מהאינוונטר האיקונוגרפי והצורני של שיש, והם מופיעים בתערוכותיה הקודמות.

חן שיש
חן שיש

בין הצורות המופשטות בחלקן, עולה לעתים צורה של פה מעוגל חושף שיניים, שרשרת זהב, או דימוי הלטאה שעל שמה נקראת התערוכה. התערוכה נעה בין העודפות הצבעונית לבין עבודות שבהן המצע אוורירי, ו"נקי" מצבעוניות או דימוי.

חן שיש
חן שיש
חן שיש

סמליות, מוטיבים מיסטיים קמעות ואותיות שהקשרן קבלי מהדהדים לילדותה של האמנית, לעיר צפת בה גדלה והיסודות הרוחניים לאורם גדלה. שיש מספרת : "אימא שלי, הלב של המשפחה, אישה שידעה תמיד נפש אדם, הייתה יוצאת השכם בוקר אל המקובל השכונתי (בצפת, עיר ילדותה של שיש) לשם דאגה לבני המשפחה וחיפוש מזור לכל מכאוב וקושי". שיש זוכרת כי באחת הפעמים שבהן ליבה נחמץ, נלקחה אל החכם וזה "כתב מה שכתב בשפת סתרים", ביקש אותה לנשק את הדף ולאחר מכן עטף אותו בבד ותפר אותו בידו בתפירה תמה. "אחזתי בשקית הבד שצבעה היה חום -בורדו והצטוויתי לשים אותה מתחת לכרית שלי ובתקווה ללב חדש ושלם." אותו מקובל שהקפיד לערוך טקס טבילה וטהרה במקווה, בטרם פנה אל מלאכת רזיו נחרט בזיכרונה והיא אימצה לה טקס טהרה משלה בבואה אל מעשה ציור, מבלי לתכנן את מה שיבוא, כרגע של גילוי. (ציטוט מטקסט התערוכה).

בחלל העליון של הגלריה מופיע דימוי הזיקית הזוחלת מלוא גופה לאורכו של ציור על מצע נייר גדול ממדים. הזיקית הנתפסת בתרבויות שונות כמבטיחה שפע ומזל טוב מכבירה מטובה ברכה על התערוכה והבאים בשעריה.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסטים והדימויים

תערוכות: מאיר אפלפלד, נינו הרמן

מאיר אפלפלד "ארקדיה", גלריה רוטשילד אמנות, יהודה הלוי 48 תל אביב, 6.11.2021-7.10.2021

מאיר אפלפלד,2021, נוף, שמן על בד, 71X86

התערוכה "ארקדיה" של מאיר אפלפלד, מוצגת סדרת ציורי נוף ובנוסף מספר ציורי טבע דומם שנעשו בעקבות רישומי הכנה אלה, לא נעשו in situ (במקום) כחלק מתהליך ההתבוננות בטבע אלא קשורים למחוזות הדמיון. [1]

מאיר אפלפלד, 2021, נוף חורפי, שמן על בד, 42X56

אפלפלד משמר מהלך יצירתי שהיה שגור בעבר בו היווה רישום ההכנה מתווך בין כוונת הצייר שניתן להגדירה כ-'רישום הפנימי' לבין ה'רישום החיצוני' שהוא הציור עצמו.  שם התערוכה "ארקדיה" ככתוב בטקסט הנלווה אליה, קשור בפרקטיקה זו. "ארקדיה אינה מהווה מחוז חפץ מיתולוגי ארכאי, אלא ניסיון לממש באמצעים אמנותיים את היכולת לחלום מחדש את הטבע, דרך תיווך הרישום, שנסמך דמיון וזיכרון".

לדידי ארקדיה מעלה בזיכרוני טבע ראשוני ו"תמים" וכמובן את וירגיליוס, המשורר הרומי ב"אלוגיות" שלו, נופים כפריים שבהם ניכרת פסטורליה ואידיאה של מעין גן עדן. איזכור לעבודותיו של ג'ורג'ונה הוונציאני וכמובן ניקולא פוסן הצייר הצרפתי בן המאה ה-17בציורו המפורסם Et in Arcadia ego.  אלגוריה של טבע, והזיקה בין טבע לבין תרבות, בו הכול אידילי והטוב בלבד נוכח בו. 

מכאן שבעבודות בתערוכה זו מבקש האמן לחלום מחדש את הטבע, בנופים ובציורי הטבע הדומם בהם הצבעוניות הכהה, וכתב היד הסוער עולים כמוטיב נוסף.  

מאיר אפלפלד,2021, טבע דומם עם פירות, שמן על בד, 60X88

נינו הרמן, מרחב פתוח, אוצרת: יהל זקס, הגלריה בבית דניאל, – מרכז ליהדות מתקדמת תל אביב-יפו, רחוב בני דן 62, תל אביב 1.11.2021-3.9.2021

נינו הרמן, לוינסקי, צילום דיגיטלי, 2016

נינו הרמן פותח בצילומיו מבט לחיי היום-יום. הצילומים בתערוכה אינם מבוימים, ולא עברו עריכה כלשהי. הקשר הוא בין צלם למצולם/ת אשר נתנו את אישורם להרמן לצלם אותם. על תהליך היצירה מספר הרמן – ראשית מבקש את הסכמת המצולמים, לעתים זרים, עמם הוא יוצר קשרי אמון. בהמשך מוצגים הצילומים למצולמים וכן לקהל הרחב. תהליך זה מאפשר, כפי שכותב הרמן: "להזמין את הצופה לחוות יחד איתי את רגעי הקסם של העולם הזה. כמה פשוט ליצור ולברוא שבאים ממקום מכבד ואוהב".

נינו הרמן, מאשאושה , צילום דיגיטלי, 2012

ראשוניות זו במבט, והיכולת לרתום עוברי אורח, האינטראקציות בין הצלם לבין הדמויות האקראיות, הפועלים, המבלים והנוף האורבני הניבט מבעד לגשם, המבט בין פנים לחוץ, היא חלק מהקסם העולה בצילומיו.

נינו הרמן, הזמן הכפרי, צילום דיגיטלי, 2011

הגלריה פתוחה לקהל בימי א' – ה' בשעות 17:00 – 9:00 ובשעות פעילות בית הכנסת

הכניסה חופשית


[1]  רישום,  מתווה הכנה, יש הקוראים לכך סקיצה (רישום מהיר) מהווה שלב של הרהור מול מושא העבודה של האמן/נית.  רישומי הכנה לציור פורטרט, דמות, עירום, בעלי חיים ועוד רווחו בתקופת הרנסנס וכמובן לאחר מכן עד ימינו, אף שבמודרניזם יש שציירו ישירות על המצע ללא  הכנה מוקדמת.  

וחציָם חלומות – רות כהן, אסתר כהן, דני כהן תערוכה משולשת

אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי

איילת ביתן שלונסקי – אוצרת ראשית ומנהלת מתחם  ביאליק

בית ביאליק, רח' ביאליק 22, פתיחה 1.10.2021

 על שפה, שירה ושיתופי פעולה

בתערוכה "וחציים חלומות" – תערוכה משותפת לאמנית אסתר כהן ולהוריה – רות כהן ודני כהן לאות הכתובה ולמסר שלה המועבר באיור תפקיד משמעותי. העבודות בשילוב הטקסטים מעולם הספרות והשירה, עונג צרוף לעין המתבונן/ת.

למעלה, רות כהן, למטה, אסתר כהן, חרוזי קחאט בדגם בלסן וענף עדשים. ללא קרדיט

שיתופי פעולה בין דוריים, אבות, אימהות וילדיהם מוכרים בהיסטוריה של האמנות הבינלאומית והישראלית כאחד. שושלת פיטר ברויגל מוכרת, אך יש שושלות נוספות, ארטמיסיה ג'נטילסקי בתו של הורציו ג'ינטילסקי ועוד. וכך גם בישראל – משפחת קרוון, משפחת שמי, משפחת קדישמן…

"זמן, כחומר, מצב ותודעה, ומעברים בין דוריים ובין מקומות הם השתי וערב של 'וחציים חלומות", מציינת אוצרת התערוכה, ד"ר סמדר שפי בטקסט התערוכה. "הקריאה של העבודות היא בתנועה מתמדת קדימה ואחורה עד שהתצרף הופך, כמאמרו של ביאליק, 'בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".

עיסוק בשפה, פיענוח ופרשנות הם חלק מהשיח באמנות – הן בכתבי יד עתיקים של יהודי תימן מהמאה ה-11, והן בכתבי היד שאוירו לרוב על ידי נזירות ונזירים במרחבי אירופה על-פי רוב, אך גם כתבי יד יהודים, ואחרים מהמאות ה-12 בקירוב ואילך, בהם למילה בצד האות, הפסוק ואף הביאור הציורי, תפקיד משמעותי.

אסתר כהן, ענק לאזם נעמן שעורים ובית קמע.

אסתר כהן, יצרה במסגרת סדרת התערוכות המחקריות ב"קומה השנייה" בבית ביאליק סדרת עבודות המתייחסת ל"ספיח", יצירתו האוטוביוגרפית של חיים נחמן ביאליק שפורסמה בהמשכים מ-1908 ועד לאחר מותו ב-1934.

"על יריעה זו, שכֻּלָּהּ תכלת רקיע וִירַק דשא, רקומים עתה לפָנַי כל מראות עולמי של הימים הראשונים ההם, מראות פלאים מראות שאננים וקלים כערפלי טֹהַר, חֶצְיָם חידות וחציָם חלומות – וּבכל זֹאת אין בהירים וּברורים כמוהם ואין מציאות כמציאותם".

סָפִיחַ, חיים נחמן ביאליק (פרק 1)

אסתר כהן, חרז שעיריאת ובית קמע

זיכרונות משפחתיים מצטלבים בדרכה של אסתר כהן ומשתלבים בזיכרון קולקטיבי. מזרח ומערב חוברים יחדיו ומשיקים לקהילה, דת ומסורות, אמנות ואומנות תימנית בצד מערבית. בדרכה זו משלבת האמנית את אמה רות כהן ואת אביה דני כהן בתערוכה וחציָם חלומות.

רות כהן מציגה לראשונה דגמים פרי יצירתה כמעט מדי יום במהלך שלושים השנה האחרונות. רות יוצרת כמעט מידי יום ציורים מלבניים קטנים ועליהם דגמים צבעוניים חוזרים, מדויקים, צפופים, המהדהדים לעבודותיה של אסתר.  בצד האחורי של הדפים היא מציינת אירוע, אישי או ציבורי, המשיק ליום בו יצרה את העבודה, מעין יומן או מֵּמוֹרַנְדּוּם שתחילתו בשנות ה-90 והמשכו עד היום. העבודות נעשו על שאריות דפים שנחתכו במכונת דפוס בהוצאת הספרים "יבנה" בה עבדה שנים רבות. בעבודותיה חוברים יחדיו הדים וזיכרון הספרים שהוצאו לאור בהוצאה זו בצד המילים והאירועים השונים. צורת עבודה זו מהדהדת לעבודתה של אסתר כהן, הבת. באחת השיחות עמה סיפרה אסתר על כך שהוצאת הספרים "יבנה", הוציאה בין השאר לאור את המהדורה העברית של "אטלס לתלמיד". בתקופת החגים עובדי החברה קבלו במתנה שי לעובד- מארז ספרים חדשים. את המתנה נהגו לעטוף בדרך כלל בגיליונות "פגומים" של אטלס לתלמיד, שנפסלו בתהליך הדפוס. כילדה, אסתר נהגה לשמור את "ניירות העטיפה" המיוחדים וכך החל למעשה אוסף המפות שלה, הממשיך עד היום כתהליך אמנותי המלווה בתהליכי מחקר ארוכים ובאוסף אטלסים במהדורות מיוחדות בערבית ובאנגלית ורישומים על מפות מקוריות ישנות אשר חלקן נדירות ביותר. בעבודות אלו התמקדה אסתר כהן בעבר, בציור/רישום של פרחי בושם, כגון לבונה, קציעה ושיבולת נרד ופרחי בר מקומיים (המוזכרים בתפילה "פיטום הקטורת"), בשילוב רישום מפורט של תכשיטי פיליגרן מסורתיים. בתערוכה זו ממשיכה אסתר בציור תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות. וכך אם ובת מאחדות כוחות ביצירה שיש בה מן העבר וההווה, והתכתבות.

למעלה, רות כהן, למטה, אסתר כהן, עדיים

משפחת סאלם, משפחתה של רות כהן, הגיעה לתל אביב מעדן ב-1924. רות נולדה וגדלה בכרם התימנים, ואסתר זוכרת, כילדה, ביקורים בשכונה אצל קרובים וחברים. העבודות הקטנות של רות עשויות כמעשה רקמה תימנית עשויה ביד או עיטורים המופיעים על בגדי הכלה המסורתיים (בתימן ובעדות נוספות).

למעלה, רות כהן, למטה, אסתר כהן, צמות

אבי האמנית, דני כהן, השתתף בהכנת מעין מילון מילים בארמית, שפת אימו, ושאותן ציירה אסתר בסדרת ציורי אלף-בית. בנוסף לסדרה זו אסתר ציירה תכשיטים וקמעות של יהדות תימן לצד צמחים ופרטים של טבע או צורפות.

דני כהן הוא בן הקהילה היהודית הכורדית דוברת הארמית (נאש דידן). לבקשתה של אסתר כתב את המילים הזכורות לו בארמית לפי סדר האלף-בית. אסתר ציירה כל אות ומתחתיה כתבה את שם האות, מילה בארמית ואת תרגומה לעברית. דגם האותיות שיצרה הוא מחווה לאלף-בית שצייר זאב רבן בספר לימוד לקריאת עברית לילדים (עם חרוזים של לוין קיפניס) שראה אור בברלין ב 1923.[1] בשונה מהאותיות הבהירות של רבן והדימויים הצבעוניים, עבודותיה של אסתר כהן שונות וניכרת בהן הדחיסות. "באות ד׳ המילה שזכר דני כהן היא "דרגושתא" שפירושה עריסה; ובאות נ׳ המילה היא "נוּרא" שפירושה אור/אש. העריסה מצוירת ריקה, דחוסה במשטח האות הקטן ומתלווה לה תחושת סכנה; באות נ' השלהבות נראות כנרות זיכרון. כל אות מספרת את גלגול העברית העתיקה לארמית הנשכחת, שהיא, בתורה, נוכחת בזיכרון העברית העכשווית. התרגום יוצר מעין דיסוננס, כי המילה בעברית בדרך כלל לא מתחילה באות המצוירת. המעגל אפוא, לא שלם, והניתוק בין סימנים ותכנים אינו נותן מנוח. לצד כל ציור אות – עבודה של רות כהן, כמו טקסט נוסף שהקריאה בו אינה בבחינת קריאת פשט אלא רמז, קריאה אלגורית של הצורות והצבעים" (ציטוט מטקסט התערוכה).

מימין, דני כהן, משמאל, רות כהן

בספיח מציינת ד"ר שפי, "הסיפור האוטוביוגרפי, מתאר ביאליק את זיכרון לימוד הקריאה שלו כילד כמפגש בין האות כסימן מוסכם לאות כצורה, לאות כמפתח לזרם אסוציאטיבי".

"הכתיבה נעה בין פרוזה לשירה, ממואר ומסה. בצירוף של עבודות האם והבת כהן, ומילות האב – יצירות שונות משתרגות למקום שצומח ממציאות וזיכרון אך מותיר גם "וחציים חלומות".

תודה לאסתר כהן, תודה הטקסט והמידע.


[1] זאב רבן (1890-1970) הוא מעצב אריחי הקרמיקה היפיפיים שבחדר ההסבה בבית ביאליק: העמודים, שעל האחד שנים עשר השבטים ועל השני שנים עשר חודשי השנה, וכן האח. הם בוצעו על ידי המחלקה לקרמיקה ב"בצלאל" (בראשות יעקב אייזנברג). רבן גם אייר בצבעי-מים את האגדות "שלמה ואשמדאי" ו"אגדת שלושה וארבעה" שחיבר ביאליק. "וחציים חלומות – רות כהן, אסתר כהן, דני כהן אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי, כמצוין בטקסט התערוכה.