"חומרים קשים", אסנת יהלי-סרבגילי. אילנה דותן, אוצר יקיר שגב, גלריה חנינא שביל המרץ 5, קריית המלאכה 18.6.22-20.5.22

ימין, אוסנת יהלי-סרבגילי, עציץ, 2009, שמן על בד; שמאל אילנה דותן, שקית אשפה מס' 6, 2022, עפרון על נייר

גלריה חנינא, שתי אמניות אוסנת יהלי-סרבגילי ואילנה דותן, עולם ומלואו שבסיור קצר העלה במוחי אזכור לנושאים המעסיקים את עולם האמנות והתיאורטיקנים מקדמת דנא – ציור, מהו ציור, תעתוע עין, אין סוף ומעגליות החיים, מהות ופשר ועוד ועוד.

ב"מטמורפוזות" של אובידיוס נאמר: "עז כרצוני בי לשיר גלגולי עצמים שהמירו את צלמיהם וחדשום. אלוהים, הן ידכם חוללה זאת!"[1]

בתערוכה בה מציגות יהלי-סרבגילי ודותן עבודות שיש בהן מן הטעיית העין, עולה התהייה האם בציור ענייננו או שמא בצילום? המיומנות הניכרת העולה מן העבודות מעלה תחושת השתאות בעין הצופה (ובמקרה הזה שלי, כחניכה נאמנה של אמנות הרנסנס והבארוק…).

ההתבוננות בעבודותיהן –האחת, יהלי-סרבגילי ציור בשמן ומדיה נוספות, האחרת, דותן, ברישום, מעלה בזיכרוני את המעשייה על ג'וטו די בונדונה, מאמני הרנסנס האיטלקי הראשונים שבעת היותו תלמיד של צ'ני די פפו צ'ימבואה, צייר חרק על אפו של אחד הדיוקנאות. מעשה הציור היה כה משכנע ומתעתע עד כי צ'ימבואה ניסה לגרש את הזבוב.

בעבודותיה של אוסנת יהלי-סרבגילי מוצגים חדרי המתנה, לובי וחללים אדריכליים של בנייני משרדים נטושים המועלים על הבד בעקבות צילומים של מרחבים משרדיים תל אביביים ברובם המצויים בסביבתה הקרובה של האמנית. הריק שיש בו מן הניכור והאיום מעלה על הדעת חידלון ומוות ובאנלוגיה לEt arcadia ego"- ("וגם כאן אנוכי נוכח"); לאותה ארקדיה בה מגלים רועי צאן במהלך שיטוטיהם מצבה עליה מופיע הכיתוב שעיל "וגם כאן אנוכי נוכח".[2] העיסוק בארקדיה, בהשראה מה-Eclogues (אקלוגיות) של המשורר הרומי וירגיליוס, עולה ביתר שאת ביצירות אמנות רנסנסיות, ברוקיות ורוקוקו המתארות חיי כפר פשוטים ושלווים, חיים של רוגע ושמחה; ו"אודיסיאה" כמטאפורה למסע ארוך, מופיעה בעלילות אפיות מרומי הקדומה, ובימינו אנו. אך בעבודותיה של יהלי-סברגילי אין מדובר כאמור בשיטוט בטבע, האודיסיאה משנה פניה לעלייה לרגל למרחבים עכשוויים, משרדים ואחרים, וארקדיה משנה פניה ל"מאוים".

אוסנת יהלי-סרבגילי, ימין, ללא כותרת, 2015 שמאל, כניסה ומעלית, 2016, שמן על בד

שגב המתייחס במאמרו לארקדיה, מעלה נקודה מעניינת באשר להתבוננות מעמיקה בעבודות המורה "כי מתחת לפסדות ולפסטישים האדריכליים המצוירים בעבודותיה של יהלי-סרבגילי, עדיין מהבהבים שרידיו של אחד מייצוגי היופי הנשגבים של המאה הקודמת".[3] הגריד המאפיין את עבודותיהם של מודרניסטים כגון פיט מונדריאן ואחרים.

אוסנת יהלי-סרבגילי, ללא כותרת, 2015, שמן על בד

אילנה דותן מציגה בעבודותיה חפצים הלקוחים מתרבות הצריכה: שקיות אשפה, שברי אבנים ומלט שנלקחו מאתרי בנייה, ניירות אלומיניום המשמשים לאפייה, לאחר שסיימו את תפקידם, מגשי אוכל חד-פעמיים ועוד. "קליפות של תרבות" שמילאו וסיימו את הפונקציה שלה הם נועדו ומושלכים כלאחר יד למיחזור, או אל הפח. נמוך וגבוה משמשים להם כאן יחדיו. "שרידים" מתועשים אלה המוצגים במדפי הסופרמרקטים באריזות של חבילות לשימוש מהיר "השתמש וזרוק", מועלים לדרגת חפץ מושלם מתעתע, פתייני.

אילנה דותן, Terra, 2021, עפרון על נייר

שגב מציין במאמרו "באנלוגיה אנושית ברורה למדי, החפצים שבוחרת אילנה דותן לתאר שקופים עבורנו כל-כך (מילולית ומטפורית כאחד) בעיצובם ובסתמיותם הבנאלית, עד שנדמה שחדלנו כלל מלהתייחס אליהם כאל בעלי ממשות מוצקה משל עצמם"…" הם למעשה תמונת התשליל של עולם החפצים המקיפים אותנו, רוחות הרפאים הנגטיביות של החפצים ה"אמיתיים" שהם נועדו לעטוף, להכיל או לשאת בתוכם". (ציטוט מהטקסט).

עבודות אלו העשויות במיומנות ניכרת, ומאתגרות כאמור את עין המתבונן, טומנות בחובן אף הן אזכורי חידלון ותהיה באשר לחיים ומוות, הן בשקיות האשפה השחורות והן בעבודות "אבן במיטה" המתארות אבן המונחת על מצעי מיטה.

אילנה דותן, אבן במיטה 2, , אבן במיטה 1, 2021, שתיהן עפרון על נייר

וכאן ולו לרגע אני גולשת אל ציורי הטבע דומם של שלהי המאה ה-16 והמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית ואל תפיסת ה"ממנטו מורי" המהווה חלק מהתפיסה הנוצרית הפרוטסטנטית וחוזרת אחורה אל רומי הקדומה באשר למשמעות חיי האדם וברואי היקום באשר הם. שכן בעבודותיהן של דותן ויהלי-סרבגילי, כמו בעבודות המסטרים ההולנדיים נוכחת תפיסת "תעתוע העין" ה-Trompe l'oeil שרווחה בימים עברו על משמעויותיה המורכבות.


[1] פובליוס אובידיוס נזו, מטמורפוזות בחמישה-עשר ספרים, תרגם מרומית והוסיף, מבוא, הערות ומילון שלמה דיקמן, מוסד ביאליק ירושלים, 2003, כרך ראשון, עמ' 30.

[2] ניקולא פוסין בן המאה ה-17 מתייחס לכך בציורו הידוע 1639-1638, הנמצא בלובר

[3] ציטוט מהטקסט "חומרים קשים", יקיר שגב.

יום המוזיאונים הבינלאומי, ל"ג בעומר 19.5.2022

*יום המוזיאונים הבינלאומי – כניסה חינם לעשרות מוזיאונים ברחבי הארץ!*
יום חמישי | ל"ג בעומר | 19.5.22

איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל מזמין את הציבור הרחב לבקר בעשרות מוזיאונים ברחבי הארץ ולהנות מכניסה חינם ופעילויות מסובסדות/חינמיות.

מדי שנה בל"ג בעומר, אנו מציינים בישראל את יום המוזיאונים הבינלאומי, במטרה להנגיש את העושר התרבותי לקהל הרחב.

השנה, יום המוזיאונים הבינלאומי יהיה בסימן הכח של המוזיאונים!

רשימת המוזיאונים הלוקחים חלק ביום זה נמצא באתר איגוד  המוזיאונים: https://www.icom.org.il/event/3126

הפיצו את הבשורה ובואו לחגוג איתנו במוזיאונים! 

ורדה כרמלי (שקלובסקי), ז'אן ד'ארק – הפסיון The Passion of Jean d'Arc , אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קריית המלאכה, 28.5.2022-6.5.2022

מתוך: "הפסיון של ז'אן ד'ארק" בבימויו של קארול דרייר, בכיכובם של רנה ז'אן פלקונטי ואנטונין ארטו, צרפת 1928

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק

"ז'אן ד'ארק – הפסיון" – התערוכה של ורדה כרמלי מתייחסת לשלבים האחרונים בחייה של הגיבורה הנשית ז'אן ד'ארק  (Jean d'Arc 1412-1431)ילידת דומרמי לה פוסל (Domrémy-la-Pucelle) צרפת. הטרילוגיה – השבי והדאגה/ המשפט והעינויים/ העונש וההוצאה להורג שואלת דימויי פנים מסרטו של הבמאי קרל תיאודור דרייר.

בסרט זה מ-1928, כיכבו רנה ז'אן פלקונטי ואנטונין ארטו. דרייר הבמאי, יצר יצירה דרמטית, כמעט ללא שימוש במילים, בקלוז אפ חזק על פניה המיוסרות של פלקונטי (Falconetti) שזכתה לשבחים רבים על הופעתה מרובת הבעות הפנים כז'אן ד'ארק, ותווי פניה הפכו לאחד מהדימויים המכוננים בתולדות הקולנוע.

ורדה כרמלי מעלה בצילומיה המוצגים בהתאמה על שלושה קירות בגלריה, מנעד ניכר ומרגש של הבעות הפנים של ז'אן ד'ארק – תהייה, יגון, פנייה לחסדי שמיים, הפנמה, ואף הצגתה של הגיבורה עם זר לראשה שיש בו מן האזכור ל"ישו איש הייסורים".

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק,

סיפורה של ז'אן ד'ארק זוכה לייצוג רב בתרבות. דמותה המיתית היוותה השראה ליוצרים רבים, צרפתים ואחרים באמנות הפלסטית, בספרות, במוזיקה, באופרה, במחזות ובקולנוע.

ז'אן ד'ארק כונתה "הבתולה מאורליאן" ו"העלמה מאורליאן" כפועל יוצא משבועתה לשמור על בתוליה עד שהאל יחליט אחרת. המצב הפוליטי בצרפת באותה עת מורכב- האנגלים צרים על אורליאן, והסוגיה הגדולה היא האם ניתן להכריז על יורש העצר שארל השביעי כמלך צרפת. מעבר לכך, התקופה בה חיה ד'ארק היא זו שבה הכנסייה מהווה אוטוריטה בחלקים ניכרים באירופה.

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק

ז'אן ד'ארק, נערה כפרית שבאה מרקע של עוני ואנאלפביתיות, חוותה מגיל צעיר (13) חזיונות והתגלויות בהם נגלו לפניה המלאך גבריאל והקדושות מרגרטה מאנטיוכיה וקתרינה מאלכסנדריה המפצירים בה להושיע את צרפת ולשחרר אותה מהכיבוש האנגלי. היא מצליחה לשכנע את שארל השביעי בחזיונה שהיא שליחת האל ושעליה לצאת למלחמה, ואף לארגן כוח צבאי בן 4,000 חיילים שיצא לשחרר את אורליאן. ז'אן ד'ארק מצליחה לפרוץ את הסגר והצבא האנגלי נסוג. בהמשך היא מסייעת בהמלכת שארל השביעי כמלך צרפת בריימס. היא ממשיכה במשימה החשובה שחרור צרפת מעולו של השלטון האנגלי, אך מאוחר יותר נופלת בשבי האנגלי ומוצאת להורג.

דרייר ביים את הסרט האילם המבוסס על תיעוד 24 השעות האחרונות ודרך הייסורים בה נשפטה ז'אן ד'ארק לאחר נפילתה בידי האנגלים בגין קשרים עם השטן והאשמות נוספות, כליאתה, עינויה והוצאתה להורג בייסורים. נפשה הסוערת והכואבת באה לידי ביטוי בפרוטרוט כחוויה ויזואלית עמוקה.

ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק
ורדה כרמלי, ז'אן ד'ארק

הסרט  צונזר על ידי הכנסייה ונאסר להציגו. באותה עת נפגעו כל עותקי הסרט בשריפה.  הבמאי דרייר שיחזר את הסרט באמצעות חלקים ממספר עותקים קיימים, אך גם  גרסה זו נשרפה מאוחר יותר. סברו שהסרט אבד, אך בתחילת שנות ה-80 גילו עותק של הסרט בתוך מחסן במוסד לחולי נפש באוסלו.

לפנינו סיפור בתוך סיפור. האחד הוא סיפורה המיתולוגי של ז'אן ד'ארק שקמה לגדולה והפכה למושיעה של  צרפת, נשרפה על המוקד ולאחר 500 שנה הוכתרה כקדושה על ידי הכנסייה. האחר, הוא סיפורו של הסרט, שמצד אחד זכה וזיכה את יוצריו בהצלחה ובהערכה רבה, אך מן הצד האחר צונזר והוכפש על ידי הכנסייה. שני הסיפורים מהווים דוגמא לניצחון הרוח האנושית אל מול המכשולים שניצבו מולה. סיפור התערוכה הוא בחירתה של כרמלי לעבד דימויים שעניינם התמקדות בפניה רבות ההבעה של פלקונטי השחקנית המופיעה כאמור בסרט זה. שחקן נוסף בסרט הוא אנטונין ארטו Antoine Marie Joseph ("Antonin") Artaud (1896-1948) יליד צרפת, שהיה שחקן, במאי, משורר, תיאורטיקן וידוע הן בשל "תיאטרון האכזריות" שלו ולי במיוחד בשל הקשריו לתנועה הסוריאליסטית.

"גוף העבודה מורכב מ-84 דימויים שעיבדתי מתוך הרצף הקולנועי, ומתוך כך הפכו לשיח אישי המלווה  את דמותה של ז'אן ד'ארק מתחילתו של הסרט ועד סופו, ומדגיש את השתנותה של הדמות לאורך הסרט – השבי והדאגה, המשפט והעינויים והעלאה למוקד, תוך מתן דגש על כל מבט ומבט. המבע האקספרסיבי של הדמות הופך לסיפור נשי, אישי וייחודי. קשת הדימויים מבטאת עצב, פחד, גאווה, דבקות, טירוף, תסכול והשלמה עם הגורל.

תהליך העבודה של פירוק הסרט הנע לרגעיו הסטטיים, יצר הזרה[1] המאפשרת לצופה להתמקד ולהעמיק בנבכי רגשותיה של הדמות הנובעים מהבעות פניה. ריבוי התמונות משמר את אלמנט הזמן שנדף עם פירוק הסרט, ומשיבו כזמן ההשתהות של המתבונן. לעומת החוויה שמספק הסרט הנע כמדיום אשר מעורר רגשות אמפטיה בצופה, ומנסה לגרום לו להיכנס לתוך הדמויות ולתוך הסיפור ולשכוח מהמרכיבים הטכניים של הסרט – כאן הדימוי הנע מתפרק לגורמים, יוצר אפשרות לבחון אלמנט אחד מתוך הסרט הכולל. הרגש האמפטי מומר לאבחנה, לתשומת לב ולרפלקסיה".[2]

בתערוכה מוצגת החתימה של ז'אן דארק שנאלצה לחתום בעזרתו של הבישוף פייר קושון (Pierre Cauchon) שהיא מתנערת מכמה ממעשיה, כולל לבישת בגדי גבר, תמורת אבטחה לזיכויה. ההבטחה הופרה והיא הועלתה למוקד ב-30 במאי 1431.

חתימתה של ז'אן ד'ארק

תודה לורדה כרמלי על חומרי התערוכה


[1] הזרה הינו מונח שטבע ויקטור שקלובסקי (חוקר ספרות וסופר רוסי 1893-1984) שמשמעו שחרור האופן בו אנו קולטים את הדברים, מרענן ומחזיר להם את חיותם. כפי שאנשים הגרים על שפת הים מפסיקים לשמוע לאחר זמן את רחש הגלים, כך המציאות הופכת לכה מוכרת עד כי אנו חדלים מלראותה. מטרת האמנות, לפי שקלובסקי, היא לגרום לרחש הגלים להשמע שוב,"להחזיר לאבן את אבניותה", בניסוחו על פי דבריו.

[2] ציטוט מטקסט התערוכה.

חיים מאור – מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי) אוצרת: ד'ר בתיה ברוטין   אוצרת הגלריה: עדי אנג'ל  הגלריה בבית יד לבנים, רחוב אחד העם 20, ראשל"צ, 22.5.2022-8.3.2022

חיים מאור, ממו ספר זיכרונות, 2022

זיכרון השואה, המפגש בין הזיכרון האישי המשפחתי בעבודותיו של חיים מאור, בן הדור השני לבין הזיכרון הקולקטיבי נוכחים בתערוכה זו ששמה "הגיבורים היקרים שלי" כשם שנוכחים בחלק ניכר מתערוכותיו הקודמות.

מאור יליד ישראל נקרא על שם סבו חיים בנימין מושקוביץ שנרצח באושוויץ. אביו דויד נולד בפלונסק (1927) והועבר לאושוויץ עם שאר בני המשפחה בשנת 1942. מהמשפחה שמנתה במקור כחמישים איש, שרדו ארבעה, הוא ואחיו משה ושתי האחיות יג'ה וזושה.

"מעולם לא שמעתי מפי אבי סיפורים רצופים על השואה, רק קטעי דברים, משפטים קצרים ומגומגמים… זעקות בלילה…" סיפר מאור.[1] כך נודע לו על השהות של אביו באושוויץ ולאחר מכן בבירקנאו ובשטראף-קומנדו. במהלך "צעדת המוות: האב נמלט, הצטרף לפרטיזנים באזור פראג וניצל. בשנת 1949 עלה לארץ באונייה "מנרה" שם פגש את אימו של מאור, האם מלכה רוטר, ילידת לנצוט, גליציה, (1931).מרבית משפחתה נספתה בשואה. האם גזרה על עצמה שתיקה ולא דיברה על השבר הנורא.

חיים מאור, ימין, ממו אבא וינסנט, 2016, אמצע ממו חלוץ ופרטיזן, 2016, שמאל ממו דיוקן אבא בפראג 1945
חיים מאור, ממו ריבוע שחור, הסוהר מבלוק 11 ופרחי ברזל, טריפטיכון, 2021

"תערוכה זו" מציינת ד"ר בתיה ברוטין "היא המשך ישיר לעיסוק של מאור במושג הגבורה; במתח שבין היסטוריה לבין מיתולוגיה; במפגש שבין 'ההיסטוריה הגדולה-הכללית' וההיסטוריה הקטנה – הפרטית; וכן במפגש בין ההווה הישראלי עם העבר היהודי בשואה".[2]

כל העבודות בתערוכה זו הן ציור על עץ. מצע העץ משמש את מאור בעבודותיו משלהי שנות השבעים של המאה העשרים.

חיים מאור, אברהם סוצקבר, שרשרת זהב, 2021

בתערוכה זו המחולקת לשלושה חלקים: פרולוג, הגיבורים היקרים שלי ואפילוג מוצגות דמויות שונות, וביניהן מוצג אביו של מאור שאל דמותו הוא מתייחס בתערוכות קודמות,[3] פורטרט עצמי בצד הצגתן של דמויות אייקוניות – נשים וגברים אחד שמרביתם נכחדו בשואה.

אלמה רוזה, כינור באושוויץ-בירקנאו,2021

באשר לזמן הצגת תערוכה זו מתייחס מאור לשנתיים האחרונות, מגיפה עולמית, סגר ובידוד וערעור סדרים חברתיים. "הרהרתי ארוכות ביכולתי לשרוד את המצב, פיזית ונפשית. מצאתי נחמה ומזור בקריאת ספרים ובציור ציורים". מאור חשב על המצבים הקיומיים אותם חוו הוריו ומשפחותיהם בשנים 1945-1939 ועל כך שאין זה כלל דומה למצב הקיומי דהיום.. "הרהורים אלה הובילו אותי להעלות מתוך זכרוני דמויות של אנשי תרבות ואמנות שיצרו באמצעים שונים יצירות אמנות, שירה, ספרות והגות בתוך המציאות בה חיו בשואה. עבורם, האמנות היתה כלי להישרדות ולעדות, אמצעי לשמירה על שפיות ולשיקוף המציאות החיצונית והפנימית".[4]

חיים מאור, אתי הילסום, העט כקורנס, 2021

במכתב ממואר אל ד"ר בתיה ברוטין אוצרת התערוכה מיום 24 בינואר 2022 ציין האמן: "הצגת התערוכה במבנה "יד לבנים" בראשון לציון, בחודשי מרץ-מאי 2022 בהם אנו מציינים את יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות, היא מכוונת ומשמעותית. היא נועדה לצרף את הגיבורים היקרים שלי אל אזכורם של הגיבורים האחרים, ששמם מונצח בתודעה ההגמונית הישראלית".[5]

חיים מאור, אהרון אפלפלד, הילד של המלחמה, 2021
חיים מאור, שרלוטה סלומון, חיים או תיאטרון, 2021

פרולוג

בפרולוג מוצגים שלושה טריפטיכונים העוסקים בהיסטוריה האישית של מאור ובהיסטוריה הקולקטיבית ועניינם קורות אביו דויד מושקוביץ בזמן השואה. הזיכרון וההיסטוריה הפרטית השפיעו וניתבו את בנו חיים והפכו עם הזמן למרכיב משמעותי ביצירותיו.

על הדיוקנאות בשלושת הטריפטיכונים צייר מאור פתקי "ממו", והוא משתמש בכך לציון עובדות, אירועים, תאריכים, תחושות ועוד.

על הפער בין הדימוי לבין הזיכרון, מאור אומר: "בעבודות שלי לא תמצאי דימויים מובהקים של השואה. למשל, צלב קרס או מוזלמנים על גדר. זה נראה לי קל מדי, שחוק מדי. אלה דימויים שכבר לא 'עוברים מסך'. אני מחפש דברים אחרים. ב-1975, צילמתי את עצמי, ישראלי ולא יהודי-גלותי מורעב ורזה, ב"תנוחת בושה", כזאת שיכולה להזכיר תצלומים של יהודים עירומים בדרך לגיא הריגה. אני מנסה להגיד שהשואה לא התרחשה בפלנטה אחרת. היא נעשתה בידי בני אדם תרבותיים, באמצעות מכשירים ובמקומות קונקרטיים.[6]

הגיבורים היקרים שלי

בחלק זה מאור מציג שלושה עשר גיבורים נשים וגברים. כאלה שיש לו זיקה כלשהי אליהם או לאו דווקא. ידועים ולאו שהשפיעו על תפיסת העולם שלו ועל חייו האישיים והתרבותיים. הבחירה במספר שלושה עשר מצוין בקטלוג היא בחירה בעלת משמעות; שכן זהו מספר הנקשר לגיל בר המצווה, לשלושה עשר עיקרי האמונה היהודית שחיבר הרמב"ם, שלוש עשרה מידות הרחמים שבהן מתגלה הקב"ה ועוד.

כל אחת מהדמויות מתוארת על שני לוחות עץ – בחלק העליון מופיעים דיוקן הדמות ושמה המלא, ולרוב החתימה שלהם. בחלק התחתון מציג מאור את מאפייני הדמות

ד"ר ברוטין מציינת שניתן לחלק את הקבוצה לשני סוגים של גיבורים. הסוג הראשון שאליו משתייכות רוב הדמויות הוא של אנשי תרבות ואמנות, נשים וגברים, משוררים, סופרים, הוגי דעות, אמנים ואמניות שעסקו באמנות פלסטית ובריקוד, נגינה ועוד, בתוך המציאות בה חיו בשואה: פרידל דיקר-ברנדיס, פליקס נוסבאום, שרלוטה סלומון, אהרון אפלפלד, אברהם סוצקבר, אתי הילסום, פרנצ'סקה מאן, אלמה רוזה, עמנואל רינגלבלום, הרב קלונמוס קלמיש שפירא. שני האחרונים, ד"ר עמנואל רינגלבלום, ארגן, אסף ותיעוד את חיי היהודים בגטו, והרב קלוונמוס קלמיש שפירא הידוע כאדמו"ר מפיאסצנה חיבר חיבורים חדשניים בתחום החינוך החסידי, וסרב לנטוש את חסידיו אף שהוצע לו מילוט.

חיים מאור, עימנואל רינגלבלום, עונג שבת, 2021
חיים מאור, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, אש קודש, 2021

סוג שני, הוא של אנשים שמאור הכיר והם קשורים אליו באופן אישי: אדוין סלומון, בן ציון ויטלר, אפרים רוטר. סלומון היה המורה לציור של מאור ושימש לו כמעין "אבא" רוחני. בן ציון ויטלר – זמר, שחקן, קומיקאי ומלחין יהודי הוא גיבור ילדות של מאור שהכיר את שיריו ביידיש בע"פ. אפרים רוטר סבו העיוור של מאור. מאור היה קשור אליו ושימש כ"עיניים" לסבו.

חיים מאור, ימין אדוין סלומון, אדם חיה, 2021, שמאל, אפרים רוטר, אגודת עיוורים נפגעי נאצים, 2021

אפילוג

באפילוג מאור מסכם את מהות הזיכרון והזיכרון הפרטי והקולקטיבי בשתי עבודות. באחת, מדגים שבירה של הזיכרון וליקוט השברים, ובשנייה, מציג את השפעת הזיכרון על חייו. בשנייה, מציג את דיוקן המשורר אבות ישורון.

בציור המחולק לשני חלקים, שיש בו מעין התחלה וסיכום ניתן לראות משמאל את מאור עומד לפני כן ציור, אוחז פלטה בידו האחת ובשנייה מכחול ומצייר. מימין,  מצוין "זיכרונות". מאור הסביר שמצא בספר זיכרונות שנכתב לרגל סיום לימודיו בבית הספר היסודי "שנקר" בחולון, עמוד שכתב ואייר עבורו המורה לציור אדוין סלומון. "כיום אני יודע שברכתו התגשמה במלואה".[7] אפרופו הדמות שאייר סלומון מתכתבת עם דמות שרוליק והצבר באשר הוא בציור ובסיפורת הישראלים.

ולסיכום, רבים הכותבים ומתייחסים לזיכרון, זיכרון אישי וקולקטיבי, מציינת אחד מיני רבים את פייר נורה המציין "הזיכרון הוא החיים, הוא הנישא תמיד על-ידי קבוצות חיות, ולפיכך הוא מתפתח תמיד, פתוח לדיאלקטיקה של ההיזכרות והשכחה, רגיש לכל השימושים והמניפולציות, יודע תקופות חביון ארוכות ופרצי חיות פתאומיים".[8]


[1] ד"ר בתיה ברוטין, חיים מאור, מיינע טייערע העלדן (הגיבורים היקרים שלי), הגלריה בבית יד לבנים, ראשל"צ, עמ' 4.

[2] שם, עמ' 5.

[3] בין התערוכות בהן ניתן ייצוג לבני משפחתו של מאור, התערוכה "הם אני" מוצג מכלול יצירתו של חיים מאור ועבודות אמנים נוספים ובאחד מששת המיצבים מוצגת משפחתו של האמן 

רותי אופק, חיים מאור: הם אני, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, יולי-דצמבר 2011, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה עומר, ינואר-יולי 2012. וכך גם בתערוכות נוספות. מציינת גם את זו של  תמי כץ פרימן, אחרית דבר: ייצוג 'קץ' באמנות ישראלית עכשווית, תל אביב, אוניברסיטת ת"א, הגלריה, 1992.

[4] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 6.

[5] שם.

[6] רותי אופק, חיים מאור: הם אני, שם, עמ' 23-11.

[7] ד"ר בתיה ברוטין, שם, עמ' 27.

[8] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה: על הבעיה של המקום", זמנים, 1993,  45, עמ' 6.

סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק מתוך תערוכת מחוות / עבודות מאוסף פיליפ כהן, אוצרת: דרורית גור אריה, גלריית אחד העם 9, רחוב אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 9 תל אביב, 28.5.2022-7.4.2022

סימון פוג'יווארה (נולד ב-1982) יצר העתק של בית אנה פרנק באמסטרדם בפרשנות חברתית-פוליטית עכשווית. פוג'יווארה החל להתעניין בנושא זה בעת ביקור במוזיאון בית אנה פרנק באמסטרדם. בחנות המתנות רכש דגם מוקטן.

סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק, קרדיט צילום דניאל חנוך

הוא מציב פסלים וחפצים שונים בבית המוקטן וביניהם מיניאטורה של הארנב של קונס. פוג'יווארה מבקש לספק לצופים חוויה טוטלית ולאתגר את הפרשנות להיסטוריה בהצגת תוכן רגשי, לעיתים לא קל, באשר לקיום האנושי.

בעבודה זו עולות שאלות שונות ראשית באשר למהו מוזיאון. מוזיאון כמקדש אמנות ועשייה אמנותית, מוזיאון כמקום לשימור תרבות שהיתה, מאורעות ואירועים שונים.  המוזיאון כמקדש המוזות, כשבמקרה של אנה פרנק ומשפחתה ומיליוני אנשים, השירה והחסד והטוב לא שרו עמם.

סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק, קרדיט צילום דניאל חנוך

ובנוסף, סוגות שעניינן ניכוס/ציטוט/הומאז – פוג'יווארה מתייחס ועושה הומאז' לבית אנה פרנק, ובו בזמן גם מנכס את הארנב של ג'ף קונס שבתורו מנכס דימויים מעולם הדימויים של וולט דיסני. שאלות באשר לתרבות הצריכה.[1]

מוזיאון בית אנה פרנק  Anne Frank Huisממוקם על גדת הפרינסנחראכט ("תעלת הנסיך") באמסטרדם, הולנד. הבית מוקדש לזכרה של אנה פרנק ולהנצחת השואה ומוראותיה. אנה פרנק ומשפחתה הסתתרו בחלקו האחורי של הבניין במהלך מלחמת העולם השנייה. בני המשפחה הוסגרו לידי הנאצים והובלו למחנות ריכוז. כל בני המשפחה למעט אבי המשפחה נרצחו בשואה. בעת שהותה במבנה כתבה אנה את יומנה, שהתגלה ופורסם לאחר תום המלחמה. המוזיאון נפתח ב-3 במאי 1960.

למבנה שנבנה בשנת 1635 היסטוריה ארוכה. מקום זה שימש בשלהי 1940 את משרדי החברה בה עבד אביה של אנה פרנק ובמקום זה הם הסתתרו. המבנה הפך למבנה לשימור והחברה שרכשה את המקום נאותה להעבירו לקרן אנה פרנק אותו הקימו אוטו פרנק ויוהנס קליימן במאי 1957. המקום נפתח לציבור בשנת 1960.

המוזיאון מציג את המבנה המקורי המשוחזר, וביניהם חדרי המחבוא וכן תערוכות העוסקות בשואה ובסובלנות. תרגומים שונים של יומנה של אנה פרנק ועוד.[2]

 

גלריה "אחד העם 9"

רחוב אחד העם 9 , תל אביב

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14

שימו לב בבקשה לשינויים הבאים

התערוכה סגורה במועדים הבאים::

16.4-15.4 ערב פסח ופסח

22.4-21.4 ערב חג שני

חג העצמאות 5.5 

שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה בשעות 14-11


 

[1] סימון פוג'יווארה, בית אנה פרנק מתוך תערוכת מחוות / עבודות מאוסף פיליפ כהן, אוצרת: דרורית גור אריה, מחקר: זיוה קורט, גלריית אחד העם 9, רחוב אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 9 תל אביב, 28.5.2022-7.4.2022

[2] בית אנה פרנק, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A7

ע.ו.ל.מ.ו.ת, משכן לאמנות עין חרוד, עמית קבסה "בור", אמיר נוה "עידן העבד", אורית חופשי "יציבה רעועה", נעה בן נון מלמד "אטלנטיס", אוצר: יניב שפירא עד 7.5.2022

נסענו לצפון ובדרך עצרנו במשכן לאמנות עין חרוד, ולאחר מכן בבית חיים שטורמן (על כך בפוסט הבא).

מוקדם בבוקר, מעט מכוניות בדרך, נופים ירוקים ומשמאל עמודי החשמל היצירתיים וכמובן הארובות של חדרה, מעין מסע בנופים המצולמים של הילה וברנד בכר (על כך בפעם אחרת).

במשכן לאמנות עין חרוד אשכול תערוכות יחיד, לצדן תערוכת אוסף עבודות המשכן! ותערוכה באוצרותה של דבורה ליס שעניינה פריטים מאוספי היודאיקה של המשכן בצד עבודות אמנות עכשוויות.

חקר אישי, תהיות, מחשבות על כוליות האדם ומקומו ביקום זה הם חלק מביטוי לו נתנו האמניות והאמנים שלעיל בתערוכות היחיד במשכן. בעבודות ביטוי אישי ותגובה למגפת הקורונה שתוצאותיה ניכרות עד היום. הדהוד ל"שבר" ולהתנסויות אישיות הנובעות ממרחבי נפש אינדיבידואליים. כל תערוכה יוצרת "עולם" קטן רווי בדימויים שונים שיש בהם מן החרדה, ההתבודדות, התכנסות פנימה ווידויים אישיים ומטלטלים . הטקסטים בתערוכה הם פרי עטה של האמנים המציגים.

עמית קבסה 'בור'

את הצופה הנכנס לאולם הראשון במשכן מקדם הציור "בור" מידי עמית כבסה. תחושה המלווה בבעתה מפני הבור הנפער לנגד עיניו. בעבודה, מבטא קבסה את תחושת הרִיק המנטלי והיצירתי שחש מספר שבועות לאחר פרוץ המגפה. הניסיון לשמור על שגרת החיים והיצירה היום יומית הם שהובילו לעבודה מונומנטלית זו השונה מאלו שיצר בעבר.

עמית קבסה, בור, מבט אל העבודה

"בור, הבור הזה. הבנתי מיד, הבנתי בגוף: ככל שהבור עמוק ורחב יותר, כך גוברת הסכנה שהמוטיבציה תהפוך לאמביציה, שהשאיפה תחניק עצמה לכדי שאפתנות. בור. כלום. ריק. 

איך אוכל לבטא את הכוח האלוהי, שכולו תנועה ואין? הפרדוקס הזה מתעתע בי מדי יום בסטודיו. איך אוכל ליצור את הדבר שברגע שאסיים את פעולתי, כבר יהיה אובייקט מת, ריק מתוכן, ועם זאת – יוכל לשמש עבור הצופה ככתובת להשלכה; אבנים, פסולת לא אורגנית, רשמים מהעבר האישי והקולקטיבי. משאלות, פחדים. ביצירה, לפתע הריק הופך לפעולה. הוא אינו מתמלא, כי אינו יכול להתמלא, אך כמו שקע ברומטרי המעיד על סופה מתקרבת, כך החרדה המתעוררת כשהבור מורגש מבשרת על בואה של יצירה".

לעבודה זו נלווים מבני הגבס הפזורים בחדר, המעלים במוחי אזכור למעין כלי קדושה לפולחן והדלקת נרות.

עמית קבסה

אמיר נוה 'עידן העבד'

את פני הבאים למשכן מקדם המיצב "עידן העבד" של אמיר נוה, כמעין "מלכודת דבש" פתיינית. המיצב נע בין מספר מדיה – רישום, ציור ופיסול. את הכרכרה המהווה מרכיב משמעותי בו מחלק ציור לשניים ודמויות ענק ניצבות לצידה, במסע שאין יעד או תכלית, ומתוך תחושת דחיפות האופפת את העבודה.

אמיר נוה, מעשה מרכבה, מבט
אמיר נוה, מעשה מרכבה, שמן קולאז' וגרפיט על בד, 2021.

"הלעג לאפשרות שבתוך הסדר הענק והלופת הזה למישהו – אדם או אל – באמת אכפת ממה שיש לך להגיד", כותב אמיר נווה, "הוא הבסיס שממנו נשאבו המחשבות לפרויקט תקופת העבד. גוף העבודות הזה התחיל להתגבש עם פרוץ מגפת הקורונה, אולם בשלבים הראשונים לא שיערתי שהאירועים שעתידים להתרחש יהיו כל כך רלוונטים לו. האין-מקום שבו צועדת השיירה נפגש עם מגבלות התנועה שחסמו באחת את האפשרות לנדודים, לנוודות". (ציטוט מטקסט האמן)

אורית חופשי: 'יציבה רעועה'

מצב תודעה אישי שעניינו קיום והישרדות עומד בלב ליבה של התערוכה "יציבה רעועה" של אורית חופשי. העבודות בתערוכה, חלקן מהדהדות לכתב היד של חופשי, לדמויות המסתכלות על הצופה, יוצרות קשר עין, בצד ההתייחסות למצב מורבידי, כולל האזכור למגדל שמירה? ולצבעי העבודות – שחור, אדום ועץ טבעי – המעלים על הדעת ייצוגים של בנייה וכליה, חורבן וצמיחה מחדש. חומרי העבודה – לוחות עץ החתוכים, גיליונות הנייר הגדולים והאבנים מכים בעין הצופה, באשר למשמעות ההסתגרות והחרדה, והפחד מהלא נודע והלא מוכר שחוו חלק ניכר מהחיים בעולמנו, ומשמשים ליצירת רצף אסוציאציות הנע בין ממשי ומטאפורי, בין אדם וטבע, בין טבע ותרבות.

אורית חופשי,Transient 2021 ארעי

"מרבית העבודות בתערוכה נוצרו בשנתיים האחרונות, ובחלק ניכר מהן משתקפות הנסיבות החריגות ביותר של מגפה עולמית. אלה זיקקו, באופן חסר תקדים כמעט, שאלות מהותיות על התנהלות בצומתי חיים חשובים, ועל הקשר בין אחריות אישית וחברתית ובין חירות אישית. שוב ושוב נדרש הפרט, הן בחיים האישיים הן כחלק מחברה וקהילה, להתמודד, להתלבט ולקבל החלטות. הבנת מעמדו של האדם כחלק ממכלול קיומי והיסטורי, גם בליבה של סערה, חשובה מתמיד. יחד עם זאת, נוכחות האדם בעבודות מאופקת, לעיתים רק נרמזת. כך, למשל, הרגע האנושי המתואר בעבודה ארעי נטול מאפיינים נרטיביים מובהקים, והיא אינה מעגנת את האירוע בזמן, מקום או מהות מובחנים". (ציטוט מטקסט האמנית)

אורית חופשי, מבט נוסף

נועה בן נון מלמד 'אטלנטיס'

במהלך ימי הקורונה עת נכפה הסגר, פנתה נעה בן-נון מלמד לחקר הדימויים המצויים ארכיון התצלומים שלה. תוצאות החקר, עשרות דימויים בהם בחרה ליצור מהם הכלאות שיש בהן מן הקריצה הסוריאליסטית, ומוצגות בתערוכתה "אטלנטיס". בדומה ליבשת האבודה, אותה יבשת אוטופית ששקעה במעמקי הים, והייתה למוקד של כמיהה וסקרנות במהלך ההיסטוריה, מציגה התערוכה מעין "אל-מקום", ללא התחלה וללא סוף. התצלומים מדמים חורבן שחוללה האנושות בעולם אוטופי מפתה ביופיו אך עוכר שלווה ומתעתע; עולם שאין בו עוד בעלי חיים ובני אדם, אך הוא זוכר את שרידיהם של אלו.

נועה בן נון מלמד, צילום מתוך 'אטלנטיס' במשכן לאמנות עין חרוד, 2021 (3)

"העולם שאחרי האפוקליפסה והחורבן שהמיטה האנושות "משמלאו בצע של עוול וכוח שלטון" (אפלטון, קריטיאס). עולם של דממה שאין מי ששומע אותו. הוא נטול חיים אנושיים אך מכיל וזוכר את השרידים שהותירו". (ציטוט מטקסט האמנית)

התערוכה משלבת שתי סדרות: האחת כפי שמציינת בן נון מלמד "כוללת תצלומים דיגיטליים שנוצרו ב-2016–2019. צילמתי במקומות שחשבתי שיש סיכוי למצוא בהם רמזים ליקום המיתי שנכחד: חופי ים שוממים, יערות שרופים, אוניות טרופות, נופים בלתי מזוהים, מעל ומתחת למים". הסדרה השנייה נוצרה במהלך השנים 2021-2020 בימי מגפת הקורונה. "שקעתי בארכיון התצלומים ה"דחויים" שלי, והם הזמינו אותי לשחק בהם תוך שחרור מהמרוּת המאופקת והמרומזת שאני נוטה לכפות על עצמי. בטכניקות מגוונות של עריכה במחשב, בחרתי אלמנטים מתוך תצלומים שקפאו בזמן ונחתמו בהרף עין, והפכתי אותם לפעולה מתמשכת. יש רגע במשחק שבו משהו נברא. פירקתי את הטבע המצולם והרכבתי אותו מחדש כמרחב אשלייתי ומדומיין שנוצר מתוך ההרס, חופשי מכבלי המציאות".

נועה בן נון מלמד

הדר גד, נורא, יפה, אוצרת: ד"ר סמדר שפי, גלריה רוטשילד אמנות 7.5.2022-7.4.2022

בתערוכה "נורא, יפה'" של הדר גד בגלריה רוטשילד אמנות חוברים יחדיו שני מושגים – "נורא" (נורא יפה, נורא קשה) ו"יפה", שללא הפסיק החוצץ עשוי להיות "נורא יפה". תערוכה שכשמה "נורא, יפה". העבודות המהלכות קסם על הצופה, מפתות להתקרב ולהבי מה מתואר בהן, וה-subtext, העיסוק ב"יצירות מוחרמות" ע"י הנאצים ומשתפי הפעולה עמם בגרמניה ובארצות שנכבשו באותה עת.

Hadar Gad, The last painting, Oil and pencils on canvas, 100×200 cm, 2020

אלה עבודות שגד ציירה במקביל ובהמשך להכנת התערוכה Afterlives: The Lost Stories of Looted Art, שהוצגה במוזיאון היהודי בניו יורק עד ינואר 2022 .

התערוכה בניו-יורק התחקתה אחר קורותיהן של מספר עבודות, במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כחלק מהעיסוק הגובר בבירור ההיסטוריה של יצירות שנבזזו או נמכרו בכפייה בשנות השלטון הנאצי. לצד האובייקטים שנבזזו, הוצגו עבודות של ארבעה אמנים עכשוויים, ובהם גד.

Hadar Gad, Polish Landscape, Oil and pencils on linen, 200X150 cm 2020

גד התמקדה בציוריה בגורל ספריות ואוספי אמנות יהודיים ולא יהודיים וכן במרכזי הצלת העבודות והשבתן, שבעלות הברית הקימו בתום המלחמה.

"כשכותבים על נושא השואה, צריך לדמיין שאנו בנוכחות של ילדים בוערים." הצהרה זו ע"י ההיסטוריון יהודה באואר Bauer, הוקראה בכנס של Art Dealers Association of American symposium on the subject of war loot, וזה שלח רעד בקהל. הדובר, Jonathan Petropoulos, היסטוריון בקולג' Loyola בבולטימור, רצה לבטא את תחושתו באשר לאופי המוסרי הייחודי של אמנות שנבזזה במהלך מלחמת העולם השנייה. "זהו גורל שקשור לעתים קרובות באופן בלתי ניתן להפרדה עם השמדת העם," הוא אמר. נישול וגירוש קדמו לרצח. אמנות זו אינה רכוש בלבד… היא חלק מפשע מרושע ביותר בהיסטוריה. זה דורש שיקול מיוחד, טיפול מיוחד."

פטרופולוס קרא לשיתוף פעולה בין דילרים, אספנים, אנשי מוזיאונים וחוקרים לחקור את מקור יצירות האמנות ולהחזירן, אם הן נבזזו, לבעלים החוקיים שלהם.

Hadar Gad,Jeu de Paume diptich, Oil on canvas, 100X140 cm, 2021

המאמץ להשבת יצירות אמנות מורכב ומתעתע. גרמניה הניעה מאמצים רבים בנדון; ויש מדינות ששיתפו פעולה בנדון, ויש שלא ממש… [1]

בתערוכה עולות סוגות שעניינן זיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי, ומהו ואיך מנכיחים אותו. סוגה בה עוסקים ולטר בנימין, פייר נורה, יוסף חיים ירושלמי ועוד רבים וטובים.

Hadar Gad, Memory disorder 12-13, Oil on canvas, 40x40x2, 2022

אוצרת התערוכה ד"ר סמדר שפי מציינת: "גד אינה מעתיקה חפצי תרבות אלא הופכת אותם לתבניות זיכרון: ההיסטוריה המחרידה נוכחת אך עם זאת ערמות הספרים או היצירות המצופפות הן נוכחות יציבה, שאינה קמלה או נעלמת. גד נוגעת במקום שבו תרבות וסמלי תרבות מהווים נשמה יתרה, חוצים את הפיזי אל המטאפיזי.

בעבודותיה, הספרים המוצגים על המדפים נושאים שמות אמנים שנרצחו:: קטלוגים לציורים שלא צוירו…" (מטקסט התערוכה)[2]

נורא, יפה, הופך לנורא יפה! רב הוד בעבודותיה של גד המוצגות בתערוכה. עבודות על נייר ובציורי השמן.

Hadar Gad

תודה לענבר כהן, באשר לטקסט התערוכה והדימויים


[1] מאמר זה הינו חלק ממחקר מתמשך שלי והרצאות בנוגע ליצירות אמנות וספרים מוחרמים, וזיכרון Sylvia Hochfield,  Do the Right Thing, Artnews, Feb. 1998 p.66

[2] ד"ר סמדר שפי, הדר גד נורא, יפה, ציטוט מטקסט התערוכה.

גילית לוין רונן, דרך השבר, אוצרת: שלי ליבוביץ קלאורה, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 14.5.2022-14.4.2022

ב"דרך השבר", התערוכה של גילית לוין רונן מספר מדיה – מיצב, צילום/ציור, עבודות פורצלן ועבודת וידיאו בממדים קטנים.

מיצב הווידיאו פרפורמנס "מנפצת" מהווה את לב התערוכה. בעבודה המוקרנת על רצפת החלל, מוצגת האמנית בפעולת ניתוץ כלי קדרות. בשיחה עמה מציינת לוין רונן את ההחלטה לנתץ כלי קדרות "לא מושלמים" שהצטברו בסטודיו שלה. על ההחלטה הספונטנית לשבור את הכלים, ממש כמו בשיר הילדים המוכר, "לא משחקים שוברים את הכלים…" וכך, אקט הניתוץ והשבירה מופיע במיצב זה.

גילית לוין רונן, פרט ממיצב הווידיאו פרפורמנס "מנפצת"
גילית לוין רונן, פרט ממיצב הווידיאו פרפורמנס "מנפצת"

"להדיר" כלים שאין בהם מן השלמות, מזכיר את "ההדרה אל הארכיון, וממנו חזרה" (באקט נוסף הבא לידי ביטוי בעבודה "חובקת" לעיל). לוין רונן, קרמיקאית בהכשרתה מרחיבה כאן את מנעד הפעולה שלה, ומתייחסת לשלם ולרצון לפגיעה ופירוק של כך, אך גם לשבירת דיכוטומיות – אמנית/אומנית, קדרית, אמנית קרמיקה…

"שלם ושברו", מתקשרים גם לטקסים ביהדות, לניתוץ הכוס בעת החופה, להשארה של אלמנט לא מושלם בתקרת הבית ועוד. וכמובן באנלוגיה ל"שבירת הכלים" בקבלה.[1]

על הקיר עבודות צילום, ציור וצילום ושילוב בין שתי המדיה שנלקחו ממיצב הווידיאו שלעיל.

גילית לוין רונן

בעבודת וידיאו נוספת "חובקת", מוצגת פעולה קטנה בודדה בה האמנית מחבקת את השברים. יש בכך מן הסמלי בחלקים שהופכים לשלם.

בחלל מוצגים גם ארבעה פסלי פורצלן לבנים מעוגלים העוטפים חלל כהה. כלים דוממים ושבריריים אלה מהווים עדות לשלמות השברים המוצגים בעבודות הווידיאו. והנה בעת הביקור בתערוכה, "חרזו" להם חלק מכלים אלה סצנריו משלהם, חלקם נפלו מהקיר עליו הם מוצגים ונשברו.

גילית לוין רונן

ולי זה הזכיר את "הזכוכית הגדולה" של דושאן ואת השבר שחל בה והחלטתו של דושאן להשאירו במצבו. באיזה אקט ינקטו גילית לוין רונן והאוצרת שלי ליבוביץ קלאורה?


[1] שבירת הכלים הוא מושג יסודי בקבלה, מעשה בריאת העולמות וכלל סידורם מעליון לתחתון לפי דרגות התכונות האלוהיות המכונות ספירות, תוך הפיכת עולם האצילות שבו אירע לדרגה העליונה בארבעת עולמות היסוד הרוחניים, וכן כיסוד הנדרש והמחויב להשתלשלות בריאת העולם הגשמי . המושג הופיע לראשונה אצל האר"י.

שבירת הכלים, מתוך ויקיפדיה, https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%99%D7%9D

רועי רוזן, קפקא לקטנים – הציורים, אוצרת: מיה פרנקל טנא, גלריה רוזנפלד, קריית המלאכה, 23.4.2022-10.3.2022

ביקרתי לפני מספר שבועות בתערוכה קפקא לקטנים – ומסתבר שלא רק אלא גם קפקא – לגדולים, או למי שחושב ומבקש להתחבר לילדיות שבו. האמת צחקתי והתענגתי על העבודות הקסומות.

רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים

מודה מכירה את העבודות של רועי רוזן מתערוכות קודמות הן במוזיאון ישראל, והן במוזיאון תל אביב לאמנות, פרויקטים בגלריה וחשיפה אל פרויקטים בחו"ל, וכאן משהו אחר קמעה, חלק מהדמויות מאזכרות "טיפוסים" קונטרוורסאליים, ועדיין צריך לראות כדי להבין במה מדובר. תערוכה שעשויה להיות "נשכנית" בשל האיזכור לקפקא, ולגלגול וכמובן ה-subtext שבכך, אבל השבר, אם ישנו, הינו אחר.

רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים

אנימציה, ציורים והסרט המשלב בין קומדיה מוזיקלית, אנימציה, דרמה ותיעוד פוליטי. (המוקרן בסינמטק) וכפי שמציין רוזן בטקסט התערוכה: "מרכיב האנימציה בפרויקט נולד מתוך תשוקה עזה לצייר, לדמיין ולברוא דמויות ועולמות. בתערוכה זו מוצגים מבחר ציורים שנוצרו עבור קטעי האנימציה, ואחרים שנעשו כמתווה לתפאורה ולדירת משפחת סמסא. לצידם מוקרנים שירים אחדים מתוך הסרט, כמעין קדימונים. למרות שבמבט ראשון הם נראים כאיורים קלילים, ברבים מן הציורים הדיוקן, לב ליבו של הציור בעת המודרנית, הופך מושא לחקירה פילוסופית ואסתטית. פניהן של הדמויות "לוקות" בחוסר יציבות המאזכר את אי-הבהירות המורפולוגית של השרץ. לאיברים המרכיבים אותם העניק רוזן חיים משל עצמם. מוטיב זה מתבטא ביתר שאת בדמות המנקה, שפניה עשויים מאוסף של חורים עגולים המשמשים בערבוביה, תוך שהם מחליפים תדיר את מיקומם ותפקידם" (ציטוט מטקסט התערוכה).

רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים
רועי רוזן – קפקא לקטנים – הציורים

מחוות / עבודות מאוסף פיליפ כהן, אוצרת: דרורית גור אריה, גלריית אחד העם 9, רחוב אחד העם 9, סמינר הקיבוצים, הכניסה מרחוב השחר 9 תל אביב, 28.5.2022-7.4.2022

אספנים/אספניות ניכרים לרוב בהיבטים אסטרטגיים ומושגיים המורים על הקשרים בין העבודות באוסף, ועל הייחודיות שלו. עליהם להתאפיין בהרפתקנות ולהיות בעלי ידע וחשיבה עצמאית. בתערוכה מחוות/ עבודות מאוסף פיליפ כהן, מוצגות יצירות מאוסף האמנות של האספן פיליפ כהן, אשר האוסף שלו מתאפיין בייחודיות, סקרנות ותעוזה! אמנים/יות מרכזיים בסצנת האמנות הבין-לאומית והמקומית בעשורים האחרונים, בהם אמנים צרפתיים המעידים על ההיכרות המעמיקה והמחויבות שלו לאמנות המושגית העכשווית, אמנים בריטים ואמריקאים המסמנים ביצירותיהם באוסף את הרגע שבו 'נכנס' כהן לעולם האמנות, ומורים על הטעם האישי שגיבש לעצמו במהלך הקמת האוסף, והבחירה שלו להרחיב את מנעד היצירות הכלולות בו. באוסף בולטים גם אמנים ישראלים העוסקים בסוגיות מושגיות ובשאלות של רב-תרבותיות.

הנס פטר פלדמןHans-Peter Feldmann, Handprint from Charlotte Wolff (Marcel Duchamp) Print on paper  75X60 cm

"אספנות היא השתוקקות וגעגוע אין-סופי. זהו תהליך המוגדר ע"י החסר והרצון למלא חסר זה. יש בכך מן הלהט, התשוקה, ההתמסרות והמסירות. יש מוסיפים שאספן הוא זה שאוסף יצירות באופן מתמשך וקבוע  ונתפס ע"י סביבתו ככזה".[1]

כהן מעמיק לחקור על אודות העבודות שהוא רוכש ונסיבות היווצרותן, מצרף פיסות מידע שונות האחת אל חברתה מתוך תשוקה. עבודות רבות באוסף מדגימות מינימליזם חזותי מהודק ופשטות אמצעים, לצד מחשבה חדה. מעניינים הם החיבורים שמניעים את כהן וההקשרים הנוצרים ביניהם, להם הוא נותן מקום נרחב.

אוסף מאופיין באסטרטגיות רכישה ובהקשרים המתקיימים בין העבודות שבו. מאפיין בולט בתערוכה הוא מחוות – הומאז'ים: מחוות של אמן אחד ביחס לעבודתו של אמן אחר וביחס למרחב האמנותי המודרניסטי והעכשווי כמו המוזיאון, הגלריה, שוק האמנות ואף מחוות לאספן עצמו.

מספר מהעבודות המוצגות נושאות עמן התייחסות למרסל דושאן ולעבודות אייקוניות שלו כגון "מזרקה" ועבודות נוספות המאתגרות את מושג המוזיאון. ישנן עבודות מחווה המרמזות על ניכוס של דימוי, פעולה גופנית או שיבוש לשוני-מושגי, עבודות עם נוכחות של כתב וכתיבה המעידות על העניין בלשון ככלי לבחינת הדינמיקה בין אדם, שפה ועולם.

ניכוס, ציטוט, הומאז', מושגים העולים החל משלהי שנות השבעים של המאה העשרים, מהווים חלק ניכר מתורת הדקונסטרוקציה של ז'ק דרידה. העתקה של שפה של יוצר/ת המעלה ויוצרת שפה ו"שיח" חדש. תוך כדי עולות שאלות באשר למקור והעתק וכהנה וכהנה.[2]

 כך עבודתו של סעדאן אפיף (נולד ב-1970) מתייחסת למזרקה של דושאן, שהיא משתנה הפוכה וחתומה: ר. מאט (R. Mutt). יצירתו המקורית של דושאן נעלמה ומעולם לא נמצאה. מאז 2008 סעדאן אפיף אוסף את התיעוד המודפס שמצא בנוגע לעבודה, אין-סוף ספרים ומגזינים המציגים את ה"מזרקה" הדושאנית. הוא קורע את הדף שבו מתוארת המזרקה וממסגר אותו. הפרסומים, שנותרו נטולי המזרקות שהופיעו בהם, מאוחסנים על מדפי ספרים ויוצרים ארכיון ללא החפץ הנחשק.[3] 

רנה ספולינגס הוא שם בדוי של אמנית ודילרית המציגה ב"מתלה לדילרים", 2007, גלויות ובהן פורטרטים המבוססים על צילומים שהורדו מאתרים הקשורים לאמנות ומרמזים למתלה הבקבוקים מ-1914, של דושאן.

Reena Spaulings, Dealers Rack, 2007, Postcards, postcard rack

האמנית מירי סגל (נולדה ב-1965) מייצרת מחווה משלה למשתנה של דושאן בצורת פסלי משתנה מוקטנים להשתנה נשית בעמידה על ידי הצמדתם לגוף. ב"סרטון הדרכה" המוקרן, סגל מדגימה בפועל את השימוש בפסל.

עבודתו של הנס פטר פלדמן (נולד ב-1941) מדמויות המפתח באמנות עכשווית ומושגית, מתבססת על סדרה של עשרה הדפסים בהזרקת דיו של טביעות ידי דמויות אמנותיות וספרותיות מתחילת המאה ה-20 ובהן מחווה לטביעת היד של דושאן.

עשרת האנשים שיוצגו היו קשורים באופן כלשהו לתנועה הסוריאליסטית. פלדמן הגדיל את גודלה של כל טביעת יד מחומר המקור – סט של טביעות יד שצילמה שרלוט וולף בשנות ה-30.

עוד מחווה נעשתה בידי לוריס גראו (נולד ב-1979) שביקר בקברו של דושאן בנורמנדי ותיעד את הביקור בפעולת שפשוף כתובת המצבה: "C'est toujours les autres qui meurent" ("אלו הם תמיד האחרים שמתים"). עבודה זו היא רדי-מייד שכן גראו יוצר בעצמו הדפס מאותה הצהרה החקוקה באבן.

עקבותיו של ג'ף קונס, מהאמנים העכשוויים והמצליחים מהדהדים אצל ג'ונתן מונק (נולד ב-1969) המתייחס לפסלי הארנב מפלדת אל חלד של קונס, שאף הוא מנכס דימויים של תרבות הצריכה ועולם הפרסום. מונק יוצר מחדש את "ארנב" של קונס מ-1986 בסדרה של ארנבים החל מפסל ממולא באוויר ועד לכזה שכמו נראה "נובל". מונק מפשיט את הארנב המוצג בתערוכה מ"העטיפה" הכסופה הנוצצת שלו; הארנב שלו עשוי מחומרים פשוטים של בד שחור ויריעה כסופה תעשייתית.

ג'ונתן מונק בעקבות ג'ף קונס  Jonathan Monk, Rabbit                                                      

סימון פוג'יווארה (נולד ב-1982) יצר העתק של בית אנה פרנק באמסטרדם בפרשנות חברתית-פוליטית עכשווית. הוא מציב פסלים וחפצים שונים בבית המוקטן ובהם מיניאטורה של הארנב של קונס. פוג'יווארה מבקש לספק לצופים חוויה טוטלית ולאתגר את הפרשנות להיסטוריה בהצגת תוכן רגשי, לעיתים לא קל, באשר לקיום האנושי.

פייר וויג ופיליפ פרנו האמנים הצרפתיים קנו מסוכנות אנימציה יפנית את הזכויות על סימן גרפי של דמות פיקטיבית דו-ממדית במטרה לשחרר אותה משוק המנגה הבדיוני שאליו נועדה. אן-לי הייתה לא יותר מרדי–מייד עצוב ולכן הסיפורים שיכלה לספר, ובאמצעותם להימכר, היו מוגבלים. הרעיון של השניים היה לשחרר אותה מהנרטיביות שהייצוג כופה עליה על ידי שרשור הדימוי של אן -לי והענקת הדימוי לשימוש גם על ידי אמנים אחרים. ב-2003 ארגנו וויג ופרנו אירוע פרידה בפתיחת יריד האמנות מיאמי באזל, שבו כתובת אש ומטחי זיקוקי דינור ציינו את התפוגגות בבואת פניה של אן-לי.

 שתי עבודות הן מחווה לג'ון בלדסרי. עבודת הווידאו של ג'יל מילר (נולדה ב-1975), תלמידתו של בלדסרי, מתייחסת למיצג הווידיאו "אני עושה אמנות" (I am Making Art) בהומור. מילר מכניסה את עצמה לתוך סרטון וידיאו חדש ורוקדת מסביב למאסטרו, מעבירה את תנועות הטאי צ'י למשהו עכשווי שמשנה את המחוות המדיטטיביות שהיו במקור לתנועות הברייקדאנס. הווידיאו מעלה מגוון שאלות בנוגע לתפקידן של נשים בתולדות האמנות, סמכות אמנותית, ניסיונות של אמנים ואמניות צעירים יותר בכל הנוגע לניכוס/הומאז', תפקידה של המחווה האמנותית באמנות הווידיאו. גם עבודת הווידאו של מריו גרסה טורס (נולד ב-1975) קשורה בשירה וטקסט ומתייחסת לבלדסרי השר משפטים של האמן סול לויט ( (Lewitt בהקשר לאמנות מושגית. הומאז' זה משתמש בניכוס לשם הרהור על היצירה האמנותית וגם כהד לתרבות הקריוקי.

גיל מילר Jill Miller I Am Making Art Too, 2003 Video, color, sound 3'28" (loop)

כהן אינו מסתפק ברכישת עבודות אמנות אלא קונה לעצמו מקום גם בליבם של האמנים, ועם חלקם הוא מקיים קשרי ידידות. יעידו על כך מספר העבודות שיצרו אמנים במיוחד עבורו, כמו עבודות המשרטטות יחסי מוען-נמען אינטימיים, והופכות את יצירת האמנות למחווה אישית במערכת הקשרים שטיפח כהן עם כמה מהאמנים שרכש מיצירותיהם. רעיון זה מיוצג בתערוכה בעבודתו של מירצ'ה קנטור (נולד ב-1977): צ'ק המצויר ביד שהאמן מעניק לאספן, מחווה שמקורה בצ'ק דומה שהעניק דושאן לרופאו האישי, מעין היפוך תפקידים המעיד על נכונותו של האמן להמשיך בסחר חליפין שאינו מושתת אך ורק על כסף.

עבודות נוספות בתערוכה עוסקות במוזיאון כוחו וסמכותו, ביקורת אנטי-ממסדית וחקר תפקידו של המוזיאון כגוף משמר, בדילרים ואספנים.

לואיז לולר (נולדה ב-1947) לקחה ב-1981 צילום של קופסת גפרורים במאפרה – צילום שנראה כשואל את השאלה המודפסת על עטיפת קופסת הגפרורים: Why Pictures Now?. קרוב לעשרים שנה מאוחר יותר, הצילום הופיע כרפרודוקציה שלה. עבודה זו מעלה שאלה. "למה עבודה זו מקבלת צורה של תמונה"? ו:"למה אני – לואיז לולר – עושה (יוצרת) תמונות כעת"?

לולר פיתחה את סגנונה האישי בתחילת שנות השמונים, זמן של צמיחה עזה בכלכלה הכללית בשוק האמנות. דוגמאות לצילומיה של לולר כוללות תמונות של ציורים התלויים על קירות המוזיאון, ציורים על קירות ביתו המפואר של אספן אמנות, יצירות אמנות בתהליך התקנתם בגלריה, ופיסול בגלריה הנצפה על ידי צופים. לעתים קרובות עבודותיה מוצגות כעוסקת בניכוס "או" ביקורת מוסדית ", שכן עבודות הצילום שלה חושפות את הפעילות השוטפת של עולם האמנות ואת תפוצתה והצגתה של עבודות אמנות. עבודותיה מתעניינות בצומת האמנות והמסחר.

לואיז לולרLouise Lawler, Why Pictures Now? 1981   צילום שחור ולבן, חתום עם כותרת  27X22. מהדורה 4/10

בעבודתו של מרסל ברודטהארס (1976-1924) ניכרת השפעתו של דושאן. באחת מהן "מכתב ממר ברודטהארס למוזיאון לאמנות מודרנית" 1968, הוא מתדיין באשר למוזיאון ומעמדו כסמכות של כוח באופן המזכיר את דושאן.

הפרויקט המשעשע של אדריאנה לארה (נולדה ב-1978) מעורר מחשבות על יצירות האמנות השאפתניות והראוותניות המאפיינות את שוק האמנות ועל הערכים שמיוחסים ליצירות אמנות, המבוססים על הנחות מוקדמות ונורמות חברתיות. תת-הטקסט קושר בין החלל המוזיאלי לתקפות היצירות המוכנסות לתוכו והרעיון כי אובייקט אינו יכול להיהפך ליצירת אמנות אלא אם הוא קודם כול מוזיאלי. הארכיב של אדריאנה לארה, אולי כהמשך לדושאן, מבקש להוכיח אחרת. הוא חושף את השולי והארעי שבתצוגות אמנות, ומורד בחלל המוזיאון כחלל התצוגה הבלעדי. לארה  מציגה מעקב מבוים אחר קבוצת מבקרים צעירים במוזיאון כשהמחוות קשורות בשחזור תנועות ופעולות המצופות ממבקר במוזיאון, אותן מציגים הצעירים כאקט ריק מתוכן של מחוות מסוגננות, כמשחק של חיקוי נורמות פעולה מוכרות בחלל. לארה ליקטה קטעי טקסטים של אנשי אמנות ופילוסופים ושל דיאלוגים מתוך סרטים, המושמעים ליד היצירות. השילוב של רמות טקסט שונות מטשטש היררכיות של זמן ומקום, והמניפולציה חוסמת כל ניסיון לייצר נרטיב לוגי אחד של ההתרחשויות.

גלריה "אחד העם 9"

רחוב אחד העם 9 , תל אביב

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14

שימו לב בבקשה לשינויים הבאים-

התערוכה סגורה במועדים הבאים :

16.4-15.4 ערב פסח ופסח

22.4-21.4 ערב חג שני

5.5 חג העצמאות

שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה!

הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5

שעות פעילות הגלריה: יום חמישי 16:00-20:00

יום שישי ושבת : 11:00-14

שימו לב בבקשה לשינויים הבאים

התערוכה סגורה במועדים הבאים :

16.4-15.4 ערב פסח ופסח

22.4-21.4 ערב חג שני

5.5 חג העצמאות

שימו לב בבקשה בימי רביעי הבאים: 20.4, 11.5, 25.5 הגלריה פתוחה!

הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5


[1] פרופ' ווג'מן, כנס מוזיאולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, 2006

[2] ז'אק דרידה, על הגרמנטולוגיה, (1967), תרגום: משה רון, עריכה: רפאל זגורי-אורלי, הוצאת רסלינג, 2015.

[3] ב-1917, יצירה בשם "מזרקה" (המשתנה) המורכבת ממשתנה הפוכה וחתומה ר. מאט (R. Mutt), נשלחה להצגה בתערוכה הראשונה של אגודת האמנים העצמאיים של ניו יורק. תחת פסאודון זה, מרסל דושאן בחן את גבולות מדיניות הקבלה של התערוכה, הפתוחה כביכול לכל הצעה. על ידי בחירת אובייקט מצוי, דושאן ביקש לחתור תחת הרעיון של הייחודיות של אובייקט האמנות. ה"מזרקה" נדחתה, בדיוק כפי ש"עירום יורד במדרגות" שלו נדחה על ידי "סלון העצמאיים" בפריז בשנת 1912.

היצירה המקורית נעלמה כאמור, ומעולם לא נמצאה. הדימוי מוכר מרפרודוקציה (תצלום של אלפרד שטיגליץ) מלווה בפרשנות אנונימית (The Richard Mutt Case). במהלך השנים, המזרקה של דושאן עוררה אינספור תגובות, והפכה לאחת מיצירות האמנות המשפיעות ביותר של המאה העשרים והמשכה. הן האובייקט והן המחווה האמנותית הם עדיין וקטור רב עוצמה של מחלוקת.