בתיה רגב, "יד ועין", ארבעים שנות יצירה, תערוכה, גלריית המשכן בית מאירוב, חולון אוצרת זיוה קורט 6.4.2019-16.3.2019

20190316_103255.jpg

העין המתבוננת והחווה נוכחים בעבודותיה מרובות הפנים של בתיה רגב. בעבודות המתפרסות על פני מספר מדיה – רישום, ציור בשמן, פנדה, אקוורל,  קולאז', מנדלות[1] ותכשיטים, ניתן למצוא אלמנטים חוזרים, שמיים, נופים, עצים, אדמה, דמויות, סוסים; בכל אלה ניכרים האהבה והקשב לסובב אותה, לפרט כשם שלמכלול. המבט המהווה דפוס משמעותי ביצירותיה, מזכיר את שכתב מרלו-פונטי: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור…"[2] העבודות הן על מצעים גדולי ממדים בצד פורמטים קטנים.

20190316_103638.jpg

ציורי הנוף של רגב כוללים בדומה ל-Flaneur, המשוטט הצרפתי של ולטר בנימין,[3] את עקבות הפוסעים בשבילים ובדרכים; פינות נסתרות, חילופי העונות ואת הזמן החולף. נוף אשר תורבת בידי אדם, בצד נוף בראשיתי. יצירי אנוש ומרחבי השדות, השכונות, והחצרות, רחובות וסמטאות צרים של ערים ברחבי הארץ ועצים, ביניהם עצי זית וברושים, אקליפטוסים ואחרים. נופים ימיים – מרחבי הים הפתוח, המפרצים והנמלים, אפיקי הנחלים והאגמים, סירות הדייגים והספינות תופסים אף הם מקום משמעותי ביצירותיה של רגב.[4]

IMG-20190311-WA0000

בעבודות הרישום שלה נגלית רגב כרשמת מעולה. בעבודות אלו בין אם מדובר בנוף, ובין אם בתיאור גוף אנוש, ניכר כתב היד האישי של רגב והשליטה בקו. תנועת היד המיומנת העוקבת אחר העין המתבוננת, החווה וקשובה לסובב אותה. ההשתהות בין היד לבין העין, אותו רגע בין לבין… היקום על הפרטים והמכלול שבו, המוכר והנסתר, הנצחי ובר החלוף. מראות נוף שונים, אשר עקבות הזמן ניכרים בהם; נופי קדומים ונופים ימיים בצד נופים אורבניים, מבט מעל בצד התבוננות פרטנית נקיקים ובערוצי נחלים. בתיאורי הנוף כשם שבדמויות ניכר האיזון בין המסה ל"אנטי מסה", הקו הנוכח, המדגיש את מהות העץ, הגוף, והמתח בין הקו שהינו המתאר לבין הריק/מלא שבתוכו שיש בו מן הממשות.

20190316_103652.jpg

הציורים בצבעי פנדה ושמן של רגב נעים בין ריאליה להפשטה. תנועות ומקצבים בהדהוד מוזיקלי בקו וצבע; צבע עז וחם ולעתים קר, כתמי צבע בצד קווי מתאר. הטבע מוצג בהם בהדרו, כאתר של פיוס. תפקיד ניכר בעבודות אלו למהות האור ולשיעור שקיבלו בתיה וחברותיה בקבוצה של הצייר אליהו גת, שיש לערבב את הצבעים  עם הלבן, היות והאור בוהק.[5]

תיאורי העץ הנוכחים בעבודותיה של רגב, וגם בהם ניתן לראות את מצעד הזמן, הצבעוניות המשתנה במעבר העונות באנלוגיה לעונות חיי האדם. מהות העץ כפרט, כגזע, כחלק ומהות העץ כמכלול.

IMG-20190311-WA0013

דורית קידר כותבת: העץ של בתיה רגב נתפס לאור סימבוליקה אישית ואינטימית משלה. רגב מתבוננת בכל סדק, בקע, חריץ או תעלה כאילו היו הם חלק מגופה. היא חשה צורך להוסיף קרעי נייר, לצבוע אותם בפיגמנטים מלאכותיים, מלאי חיות, משמשים כהד לשרף. ההדבקות אינן משתלטות, הן מונחות בסדר מסוים, מתוך יראת העץ.

ואולי הרצון העיקש לחדור לתוך לבו של עץ מסמל, בעקיפין, את הכמיהה לגעת באני היצירתי. רגב בוראת עצים כי באמצעותם היא מתחייה.[6]

רישומי וציורי סוסים נוכחים אף הם ביצירתה של רגב, סוסים במלוא אונם, בתנועה וסטטיים, בזוויות שונות, מתוארים לעתים בהקצרה, בהתבוננות ושליטה באנטומיה בדומה לשליטה ברישומי העץ. עבודות רישום אלו נוגעות בנימי הנפש, וניכרת בהן ההרמוניה בין הקו למצע הנייר אליהם מתווספות לעתים נגיעות הצבע.

[1] המילה מנדלה, מסנסקריט, פירושה "מעגל" או "מרכז". מסמלת את היקום ואת נפש האדם. המנדלות מצוירות בטושים וטוליפים והן בצבעוניות עזה, ובהן צורות גיאומטריות, חיות וציפורים.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22

[3] ולטר בנימין, שובו של המשוטט, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 1996  עמ' 104-100. על דמותו של המשוטט (ה-flaneur הצרפתי) מרבה ולטר בנימין מרבה לעסוק בכתביו ; במיוחד בפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים.

[4] מרים אור, בתי רגב בחיפוש אחר המוחלט, ישראל, 2006, עמ' 15-5.

[5] אירית לוין, אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

[6] דורית קידר, בתיה רגב, אנטומיה של עץ, עבודות על נייר, 1990-1989.

יובל דניאלי, אנדרטה Monument אוצר: יוסי וסיד גלריה זוזו להנעה חברתית Zuzu Gallery נעילה: יום שבת 30.3.19

Yuval Danieli 01.jpg
יובל דניאלי, מלאכי שרת, אקריליק על בד, 1987, קרדיט צלם: תמי סואץ

בתערוכה "אנדרטה" של האמן יובל דניאלי בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצג חתך עבודות המורכב מעבודתו הממושכת וארוכת השנים. לפועלו של דניאלי, שחי ופועל בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, התוודעתי בזמנו באמצעות התערוכה המקיפה "דרכי זיכרון" והקטלוג המרשים "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, המשכן לאמנות עין חרוד באוצרותו של יניב שפירא, 2009.

דניאלי כפי שכותב אוצר התערוכה יוסי וסיד, "בונה את פעולתו האמנותית דרך חקירה ואספנות סקרניים של מוטיבים מקומיים ואוניברסליים, סדורים במילון מושגים אישי ומוקפד המשמש כבסיס למתווים ולמחשבה. התערוכה מתמקדת בחמישה מהמושגים:  ניו יורק, א.ד. גורדון, בית עלמין, פרש, דרכים.

Yuval Danieli 05.jpg
יובל דניאלי, מחיר הניצחון, עץ, נחושת ובד, 1987
קרדיט צלם: תמי סואץ

בעבודותיו, פוסע דניאלי לאורך השנים בנתיב רב מהמורות, מרקמים וצבע, שמאפיין את תהליכי ההתהוות וההתפרקות של הרעיון הקיבוצי. פאתוס מהפכנות סוציאליסטי, חתירה להגשמת ערכים של שוויון ושיתוף, תקוות ההומניזם, שאיפות תנועתיות ואתגרים כלכליים וחברתיים של הקהילה, כל אלו משמשים השראה ורקע ליצירתו. דניאלי חוזר ומשתמש באלמנטים מתוך שפת דימויים שיצר, כמו שדרת הברושים, הפׇּרׇש והצבר, סמלים ארצישראליים הטעונים אצלו במשמעות וזיכרון אישי".

עבודה מרשימה, פסל שתכנן דניאלי עבור חלל הגלריה, ומסמל אנדרטה. הפסל, "זיכרון ברושים",  נע על רצף של מגוון תחושות שבין הטקסי לסמלי, וכדברי וסיד: "האנדרטה אינה נעה עם הזמן אלא מציינת אותו כתמרור, לטוב ולרע; מנציחה חלומות שהתגשמו והוחמצו לאורך מסלול חיינו המתקצרים."[1]

ולבסוף, ציטוט מדבריו של דניאלי בקטלוג התערוכה במשכן עין חרוד: "מאז שנות השבעים אני עוסק באספנות או ארכיונאות בהקשרים של עבודתי האמנותית. העבודה הזו כוללת אייקונים, סמלים וכתבי יד שאני רותם ליצירה שלי. מרגע שרתמתי אותם אני מטפל בהם בדרכים שונות. אינני נוטש אותם. מגדל המים יכול לעמוד על תלו, לרחף או להיות שכוב על הקרקע; דמותו של א"ד גורדון מופיעה כדמות פטריארכלית או כאב קדמון…; וכך גם הבית, הברוש או הפרש. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, יש והוא חוזר, מגלה נוכחות, בשינוי צורה או משמעות". [2]

קיבוץ שוכב קיבוץ עומד.jpg
יובל דניאלי, קיבוץ שוכב קיבוץ עומד

גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר

 

 

[1] תודה לתמי סואץ ולרותם על העברת חומרי התערוכה

[2] יניב שפירא, "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, קטלוג התערוכה "דרכי זיכרון", המשכן לאמנות עין חרוד 2009.

"טבע שתורבת" אורית חופשי ומחמוד קייס, נקודת מבט גלריה זימאק, ה' באייר 68 אוצר ירון הרמתי 28.3.2019-14.2.2019

Orit-Hofshi-Deliberation-2019-בהמתנה
אורית חופשי

אורית חופשי ומחמוד קייס מציגים יחדיו בחלל גלריה זימאק. חופשי מזוהה עם מדיום ההדפס הנוכח בעבודותיה, קייס מזוהה במוטיב הערבסקה בעבודות המיצב שלו.

בשני המקרים המדיום הוא עץ – עץ שתורבת. העץ, טבע כתרבות, הן באשר להדפס העץ והן בנוגע לקורות העץ אשר תורבתו אף הן.

IMG_20190218_181506 (1).jpg
מחמוד קייס

רון ברטוש כתב  "על ההבדל בין עץ tree לבין עץ wood האחד צומח גדל, ניכרת בו השתנות לפי העונות ומחזור החיים. השני, הוא חומר גלם שנוצר על ידי האדם למטרותיו".

אורית חופשי, אמנית בכירה הציגה ומציגה בתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם, ולאחרונה נקנתה אחת מהעבודות שלה ע"י מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. חופשי, מרבה להציג מראות נוף בעבודותיה, לעתים אפוקליפטיים, ועושה זאת בווירטואוזיות.

בשיחה עם אורית: "הדימוי על נייר בעבודותיי מודפס באופן ידני ולא במכבש.  את עבודותיי לא ניתן להדפיס במכבש משום שהלוחות מעץ האורן, אותם אני מייצרת באמצעות הדבקה בסטודיו, אינם מייצרים משטח ישר ואחיד. מכאן שבמכבש לא כל האינפורמציה תועבר מהלוח אל העץ. ובנוסף, מפאת גודלם של הלוחות שמידותיהם גדולות משטח ההדפסה של המכבשים, אני מדפיסה באמצעות כף עץ לאט לאט מספר שעות. חשוב לי גם לציין שהן בעבודות על נייר והן בפלטות העץ משולבים מדיה נוספות כמו רישום וראבינג[1], ולכן התוצאה היא שהעבודות הן יחידניות ולא ניתנות ברובן לשכפול, או יצירת עותקים.

Quest-2016-2.jpg
ארית חופשי

מחמוד קייס, אמן צעיר, הציג בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. קייס מזוהה עם מיצבי הערבסקות[2] נטולי (לכאורה) הממד הדתי-אסלמי. בעבודותיו הערבסקה יוצרת מארג עדין ואוורירי; דפוס החוזר על עצמו. במיצבים שלו ניתן לעתים לטייל, ולהתחקות אחר האלמנטים המעודנים.

IMG_20190218_181538.jpg
מחמוד קייס

וכך בין קטבים – טכניקת ההדפס/מיצב; יחסי מערב/אסלם, העין נעה בין מארג הערבסקות האוורירי של קייס לבין כתב היד הייחודי של חופשי.

Upon-This-Bank-and-Shoal-of-Time-02_Orit-Hofshi.jpg
אורית חופשי

 

תודה לאורית חופשי

[1] ראבינג – שפשוף עיפרון שומני על נייר מעל משטח עץ חרוט (בצרפתית, פרוטאז', בעברית, מיחוי).

[2] ערבסקה – מוטיב דקורטיבי הרווח בעיטורים וארכיטקטורה אסלמית, מתאפיין במדגמים המאזכרים צמחיה בצד הפשטה, שזורים אלו באלו.

ליאור גריידי, "גוף זר", P8 גלריה לאמנות עכשווית, הפטיש 1, תל אביב, אוצרת רווית הררי, עד 16.3.2019

IMG_20190304_184722

בחלל הגלריה P8 מוצגת תערוכת היחיד "גוף זר", של ליאור גריידי, בעבודות שיש בהן מן הצמצום  ומן הגודש. מספרן של העבודות מצומצם ויש בהן הדהוד לתפיסה המינימליסטית האופפת את התערוכה. הן עשויות במגוון מדיה. רקמה בצד רדי מייד, צביעה בצד פעולת המכחול והיד באופן המזכיר את מתודת העבודה של ג'קסון פולוק. חופת פלסטיק בצד מסגרות בהן מוצגת פנינה; מעין מיצב המורכב מסך הכל חלקיו הניתנים לצפייה כעבודות העומדות בפני עצמן, וניתנות בו בזמן לקריאה כמכלול.

IMG_20190304_184652

את העין "לוכדת" העבודה העשויה במעין ח' מהופכת לצופה, המוצגת במרכז הגלריה ויש בה מן ההתכתבות עם הלובן מחד ועם שחור האספלט מאידך. דפנות העבודה חופו באריחי חרסינה אמיתיים המהדהדים במידותיהם ובמראם לציורי החרסינה שעל הקיר. האספלט המצפה את המשטח העליון של העבודה במעין ח' מתקשר לעמל כפיים, לסלילת כבישים. זליגת הזפת המכתימה את האריחים הבוהקים בלובנם מתכתבת עם ה-action painting של ג'קסון פולוק. נוצר דיאלוג מעניין בעבודה שצורתה מעין ח', והמשטח העליון שלה אמור לקרוא לצופה לשבת עליו, אף שאולי יתלכלך מציפוי האספלט המכתים את המשטח, מה גם שפני העבודה הפונות אל הצופה חסומות כאינן מאפשרת כניסה וחדירה. וכך ניגודים מתקיימים להם בתערוכה: לבן-שחור, נקי-מלוכלך,. טהור-בזוי, מיצב-ציור, art & craft.

בקיר הגלריה, מול הכניסה, עבודה מחופה במה שנראה במבט מרחוק כאריחי חרסינה לבנים, המזוהים עם חיפויי קירות בחדרי רחצה. במבט מקרוב, ניכר תעתוע העין; אוסף בדי ציור קטנים, במידות זהות למידות אריחי החרסינה הנפוצים. בדים אלה נצבעו בשכבות רבות של צבעי שמן בגוון לבן-שנהב, ועומדים בפני עצמם כציורים לכל דבר. בהצצה לשולי הריבועים ניתן להתחקות אחר סיכות השדכן המאגד ומותח את הבד. ריבועים אלה מאזכרים את העבודות של רוברט ריימן האמריקאי, מחלוצי הציור המינימליסטי, המזוהה בעבודות בשכבות בצבע לבן. ריימן עסק בסוגיות הקשורות למהות האמנות ולנשגב. בעבודותיו ישנו לעתים ביטול מרכיבי היצירה – צבע ותוכן. ברם גריידי אף שצובע את משטחי הקנבס הקטנים בשכבות צבע לבן, אינו מבקש לעסוק בנשגב, אלא להתייחס לפעולות פרוזאיות גרידא – לכלוך והתנקות.

IMG_20190304_184705.jpg

IMG_20190304_184713.jpgרווית הררי האוצרת כותבת: "גוף זר' יוצרת מיצב תלוי מקום המורכב מאוסף ייצוגים של חומרים ואובייקטים מעולם הרחצה, הניקיון, ההיטהרות והגוף".

על קיר נוסף נבנתה מעין חופה מעוגלת עשויה מווילון ניילון שקוף ורקום, ומאזכרת במידותיה תא רחצה או תא מדידה – מרחב המיועד לגוף עירום? הגוף הנוכח – נעדר, של מי? האמן? הצופה? על החופה מופיעה רקמה שיש בה מן הקדושה, ויש בה מן הקרבה והריחוק לתא רחצה, גוף עירום, בזות וטוהרה כאחד.

IMG_20190304_184558.jpg

IMG_20190304_184604.jpg

עבודה נוספת – שתי מסגרות רבועות שבמרכזה של כל אחת מהן, על המצע מוצמדת פנינה. בוהק הפנינה, מקבל ממד קסום במעין צורת שני פנסים שונים בעוצמתם ובסוגם, המאגפים את הפנינה משני צדיה, מאתגרים את עין הצופה המדמה לראות עבודת ציור; אף שמדובר בצל שנדמה לציור, הנוצר בשל משחק האור מעל, האור כחומר. הפנינה המסמלת בנצרות את תומתה של מריה, מאזכרת לצופים את "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר,שביצירה שלו אין פנינה אלא השתקפות האור ויכולת ציורית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר!

ולבסוף המילה הרקומה- התכתבות עם האמנות המושגית אך גם עם פסוקים המוכרים למי שגדל בבית דתי/מסורתי; מודה – בחרתי במילה זו. שניתן להמשיכה כמובן בפסוק מתפילת "השחרית"  מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם.

IMG_20190304_184642.jpg

52358898_10217134166093897_5709116743138410496_n.jpgתודה לאוצרת על הטקסט, תודה לליאור על המפגש

הרובאית ופושטת העורות, מגדל המים, השומר 7, גבעתיים 27.3.2019-1.3.2019

IMG_20190301_123255.jpg

IMG_20190301_123153

שתי אמניות נחמה גולן וריקי פוך נפגשות בתערוכה במגדל המים, בגבעתיים. השתיים, פוך, הרובאית, וגולן, "פושטת העורות", יצרו גוף עבודות שבו עירוב של טכניקות פיסוליות, ציוריות, מיצב, שני גופי יצירה שיש ביניהם דיאלוג במדיום הנייר בו השתמשו, ועם זאת שוני.

מראה ההצבה בחלל, מרהיב. עבודות המנהלות דיאלוג עם הקירות, הרצפה, קורות העץ שעל התקרה.

IMG_20190301_123353.jpg

IMG_20190301_131858.jpg

הנייר חומר גלם מקדמת דנא, חומר זמין, זול, קל למחזור, וקל לשימור בשל חוזקו  ובה בעת פגיע לנזקי אקלים ומזיקים למיניהם. האמביוולנטיות שבו – חלק, מחוספס, אטום אך גם ניתן לייצור כבעל שקיפות, פונקציונלי, זמין וזול. ומנגד, השימוש בנייר מנטרל את הממד הפונקציונלי, החומרי, הצורני, המיליטנטי, האלים ומעניק עדינות שברירית. הנייר, בשל תכנות אלו מהווה כלי ביטוי נרחב.

"פושטת העורות" , נחמה גולן,  כינסה ככתוב בטקסט "דבקים, לכות, צבע שמן, פחם, גירים גרוסים, המסיעים עצמם בתוך עיסה נוזלית ומתפשטים על פני הנייר כרצונם. מפליאים ביצירת צורות, כתמים, טקסטורות ללא גורם מכוון, כמעט. ההתבוננות במסע התקבלות החומר על פני הנייר, מעוררת מחשבות אסוציאטיביות המוליכות לנקיטת מעשה, גזירה המקבעת את רישום גבולות הגוף המדומיין". עשייה מעין זו מזכירה את טכניקת הסוריאליזם האוטומטי, הצורות העולות מהתת מודע ומוצאות את ביטוין  בחומר, ברצון הגשמי להוציא "ישן מפני חדש" להפיק יצירת אמנות בשאריות חומרים רגע לפני שיפוג תוקפם. צורות גוף אנוש (זכר, נקבה).

IMG_20190301_123141.jpg

"הרובאית", ריקי פוך, מציגה בעבודותיה כלי נשק, עיסוק הנמשך כדבריה לסירוגין, כחמש עשרה שנה. פוך המציגה בעבודותיה כלי נשק גשמיים העשויים מבד מפורר, אדמה בטון, עץ ועוד מתמקדת בעבודותיה בתערוכה זו בנייר כחומר בלעדי ליצירת כלי הנשק. וכאנטי תזה למהותם, הם עשויים כמעשה תחרה עדינה ושברירית, אף שיש כאלה שנראים כבעלי מהות אבנית, כבדה ומסיבית. "פעולת עשיית הנשק", כותבת פוך, "היא חבישה של הרובה, הרימון, חגורת הנפץ, הסכין. מעין רצון לריפוי הכאב והחרדה. במיצב זה, כלי הנשק ממוינים לפי סוג, גודל, צבע. הם מסודרים במשמעת צבאית. שורות, שורות בחלל, שבעברו שימש בית החרושת הראשון לייצור נשק. באותו חלל, אני "מייצרת" כלי נשק מנייר. פגיע, עדין, לא פונקציונלי, העתיד להתפורר".

IMG_20190301_123014.jpg

IMG_20190301_123245.jpg

וכך בעוד "הרובאית" ריקי פוך עוסקת בהסתרת והמרת תכונות הנשק, עוסקת "פושטת העורות" נחמה גולן בפעולות השטחה של דמות אדם וחיה מן הצורה התלת-ממדית לדו-ממד, החושפת את הגורל המשותף לאדם ולחיה. "… ומתר האדם מן הבהמה אין… קהלת ג', י"ט. שהרי אנו אוכלים, מפרישים ומתרבים ולבסוף מתים בדומה לחיה. ובאנלוגיה לכלי המשחית שמציגה פוך, רוחו ומחשבתו של האדם האמורה להבדילו מן החיה, מפתחת טכנולוגיות המביאות חורבן על העולם בו אנו חיים. דימוי ארסנל הנשק עשוי הנייר הוא החזון האוטופי על ימי התום בהם יגור זאב עם כבש ונשקים (שלא למטרות הרס) יעטרו קירות.

IMG_20190301_123224.jpg

תודה לאמניות על השיחה ועל הטקסט שהיה לעזר.

9 X קיר אמן, מקום לאמנות, שביל המרץ 6 קריית המלאכה, תל אביב אוצרת דליה דנון, 9.3.2019-14.2.2019

IMG_20190304_171756.jpg

9 אמניות ואמנים מציגות/ים במקום לאמנות – איה חוברס, גליה זמיר, דובי קדמון, דליה זרחיה, דפנה שרתיאל, ורוניק ענבר, טובה אלדד, יונתן אולמן, לילי כהן פרח-יה

בתערוכה מדיה ותמות שונות. העבודות "מצטלבות" לעתים בטכניקה ולעתים בתמה.

איה חוברס בציור ורדי מייד, קופסא שיש בה מן הדיאלוג עם הציורים שעל הקיר.

IMG_20190304_171802.jpg

גליה זמיר בציור נוף אורבני שבחלק ממנו המצע הוא קרטון ביצוע אותו היא שוברת ומציגה את השברים לצד הציור.

IMG_20190304_171720.jpg

דובי קדמון בעבודות מתקופות שונות שהמשותף להן, מוטיב השקיפות. הטכניקה מעורבת – עיפרון ושמן על גבי מצע קרקע נייר המונחים על קנבס.

IMG_20190304_171949

דליה זרחיה, עוסקת בזיכרון, ו"רוקמת" מחומרי החיים של אימה יצירות; בציור, רישום ורדי מייד.

IMG_20190304_171835

IMG_20190304_171912

דפנה שרתיאל בסדרת הדפסים המתעתעים בעין הצופה; דימוי "כתם הדיו" המופשט לכאורה מתגלה כדימוי הטעון של מפת החלוקה.

IMG_20190304_171436

IMG_20190304_171554.jpg

ורוניק ענבר, תצלומים העוסקים במתח שבין הממד הגופני לבין הדומם, ובמתח שבין ראייה להתבוננות, ויש בהם מן הדיכוטומיה של ייצוג מול הפשטה, כיסוי וגילוי.

IMG_20190304_171920.jpg

טובה אלדד עוסקת אף היא באקט הראיה, התבוננת במעשה הבריאה, בטבע. אלדד יוצרת דימויים מחומרים ממוחזרים ובהם פיסות קטנות של מציאות, עלים, בלוטים… בצד רישומי דיו של צמחים ובעלי כנף.

IMG_20190304_171652.jpg

 

IMG_20190304_171705.jpgיונתן אולמן באמצעות טכניקה של יציקות גבס לתוך תבניות דקות יוצר תבליטים על גבי פורמייקה, בסדרת עבודות העוסקות בזמני, החולף ובנצחי.  האות א' מתוך 22 האותיות העבריות המוצגות, נשרפה ע"י אולמן כאקט של מחאה (כנגד חוק הנאמנות) ובכך חוברת היצירה שלו באמירה ליצירה של דפנה שרתיאל.

IMG_20190304_172032.jpg

IMG_20190304_172026.jpg

לילי כהן פרח-יה במס' תחריטים ומונו פרינטים בנושא "הפרחים". ובקיר המכוסה בניירות פרגמנט שטופלו בעזרת קיפול והפכו לדו ממדיים, בציור פרחים המשלב משיכות מכחול אקספרסיביות ונזילות של הצבע.

52071474_2027976187318023_6073605320192557056_n

ביקור במוזיאונים וגלריות הנו דרך פופולרית להפחית מתחים, בהקשר למחקרים חדשים

הורד
Photo by Kevin Laminto, via Unsplash

 

כעובדת מוזיאון, וכמבקרת במוזיאונים ובתערוכות בגלריות בארץ ובחו"ל כשמתאפשר לי אין לי ספק שלראות אמנות, משובב נפש. אבל גם לשמוע מוזיקה ולראות הצגה טובה או סרט לעניין מרומם רוח ומאתגר את הדעת. כך שמחקר שנערך לאחרונה בבריטניה אינו מפתיע ואלה המסקנות:

מחקר שנערך לאחרונה ע"י קרן האמנות הבריטית שלא למטרות רווח, בקרב 2,521 משתתפים, מבקרי מוזיאונים וגלריות היה דרך נפוצה להפחתת מתח. המחקר שפורסם תחת הכותרת       Calm and Collected – Museums and galleries: the U.K.'s untapped well-being resource?""  מורה "ש-63% מהמבוגרים בבריטניה "רואים בביקור במוזיאון בגלריה כמפחית מתח, בעוד ש-6% מהם מבקרים במוזיאון או בגלריה באופן סדיר.". אלה שמבקרים במוזיאונים וגלריות באופן סדיר, המחקר ציין, "דיווח על תחושה גדולה יותר של סיפוק בחייהם מאשר אלה שמעולם לא ביקרו…"

בין אלה שדיווחו על ביקור בגלריות ומוזיאונים באופן סדיר, המשתתפים מתחת לגיל 30 דיווחו על הפחתת מתח אף רבה יותר. ממצאי המחקר הובילו את קרן האמנות לפתח את המיזם         "Under 30 National Art Pass", שהינו אפשרי לכל אחד מתחת לגיל 30, שמציע כניסה מוזלת למעל ל-240 מוזיאונים, גלריות, ואתרים היסטוריים ברחבי בריטניה (מוזיאונים בריטיים רבים מציעים כניסה חופשית ככלל), כשם ש-50% הנחה לכניסה לתערוכות מיוחדות.

 

Wallace, L (2019, January 23). Re: Visiting museums and galleries is a popular way to de-stress, according to a new study. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-visiting-museums-galleries-popular-way-de-stress-new-study