העולם על פי ולרי ולרי בוקובסקי אוצרות: רעות פרסטר, רויטל פרץ בן -אשר, בית האמנים על שם זריצקי, תל אביב, עד 27.7.2019

IMG_20190704_210822.jpg

את ולרי ביקובסקי השומר המיתולוגי בביתן הלנה רובינשטיין הכרתי בשנת 1992 בתערוכה האיקונית לא פחות "גספר ג'ונס" מאוסף ליאו קסטלי.

ולרי ממקומו מאחורי הדלפק, נהג לנהל שיחה ערנית עם הבאים בשערי הביתן, להעניק עצות, להביע את דעתו, ובעיקר להעניק לנו, אנשי המוזיאון שירים וציורים פרי עטו.

דלפק השמירה הצר הפך לסטודיו פורה, בו קטלוגים ואפמרה[1] – הזמנות מתערוכות קודמות שמשו מצע לעבודותיו, והבאים והיוצאים בשערי הביתן ,מקור להשראה.

"אמנים, אוצרים, מעצבים, בנאים, מבקרים ועובדי מוזיאון היו לו לחומרי גלם. ציורים ושירים שכתב הוקדשו וניתנו במתנה למושאי הציורים. הגירויים והאפשרויות האינסופיות שרחשו סביבו, סיפקו לו השראה נטולת מסננים, היררכיות, מעמד, מִגדר, דת או לאום. מעשה היצירה זרם כמו מעצמו, שכן הוא חש, שאינו כבול במגבלות זמן, תקציב ומקום".[2]

האוצרות רעות פרסטר ורויטל בן-אשר פרץ התוודעו לולרי ביקובסקי ולעבודותיו בשנת 2017. בשנה זו אצרה בן אשר בביתן את התערוכה "סביבות עבודה" שבה השתתפה פרסטר כאמנית. בין ביקובסקי לפרסטר נרקם קשר מעניין ופורה. וביקובסקי הרבה להעניק הצעות ייעול בתחומי העיצוב, ההצבה והמכירה לסניף  "קנולר – סניף הלנה רובינשטיין" שהקימה פרסטר בתערוכה.IMG_20190704_210811.jpg

שש עשרה שנים, שישים תערוכות, אלפי רישומים, מאות ציורים ועשרות שירים הצטברו באמתחתו של ולרי. בתום כמעט שני עשורים הופסקה העסקתו של ביקובסקי והוא נסוג אל הצללים. ספון בדירת חדר בפאתי העיר אשקלון המשיך ליצור.

הסגנון ה"אאוטסיידרי" של ביקובסקי נאמן לז'אנר הציור הנאיבי והשטוח.[3] מרבית הציורים כוללים דיוקנאות מן המרחב המשפחתי, האמנותי וממוחו הקודח. הדחיסות, הטוטאליות והשכפול, המאפיינים כל עבודה ועבודה בנפרד, באים לידי ביטוי בהצבת התערוכה ובאיכותה המצטברת. התלייה הצפופה חונקת ומעלה על הדעת ציורי קיר אשלייתיים בכנסיות, בעיקר מימי הביניים, אך המפתח לפענוח הקתדרלה הזו שמור בבטחה בנבכי תודעתו של ביקובסקי. בהיכל האמונה והאמנות על פי ולרי הוא ורק הוא אדון בממלכתו שלו..

[1] אפמרה מלשון החולף בארכיונאות, מתייחס להזמנות, כרטיסי אוטובוס, כרטיסים למופעים ועוד המיועדים לשימוש לזמן קצר, ולפח! או לאספנים!

[2] מטקסט התערוכה, כתבה רויטל בן-אשר פרץ,.

[3] ולרי ביקובסקי, אוצר אורי גרשוני. ביקובסקי השתתף במסגרת התערוכה "במעגלים אחרים: אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטים" שאצרה רותי דירקטור, מוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, 2013IMG_20190704_210841.jpg

ערפל בשמש מלאה מירה צדר, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, תל אביב, אוצרת: ג'ניפר בלוך, עד 27.7.2019

בתערוכה "ערפל בשמש מלא" מוצגות עבודות שהדגש בהן הוא שפת האמנות: הקו, הצורה, הקומפוזיציה.

מירה צדר, נשימה, 2018, שמן ועופרת על בד
מירה צדר, נשימה, 2018, שמן ועופרת על בד

הקו, השכיח בעבודות המוצגות משמש את צדר כאמצעי לחקר; קו ראשוני, שבאמצעותו הכל נוצר; קו שקוף/אטום; עבה או דק. צדר בוחנת את עוביו, הופעתו בתצורות שונות – צבעוני, ישר, מתפתל, שברירי, חוזר על עצמו ושב אל עצמו במעין טקסיות ועמלנות.

מירה צדר, מבוך, 2019, שמן ועופרת על בד.jpg
מירה צדר, מבוך, 2019, שמן ועופרת על בד

בחלק מהעבודות ניתן להבחין בצורות המאזכרות פיזיונומיה אנושית- ראש, עין וגם צורות ביומורפיות.

העבודות הקטנות בתערוכה מצריכות מידה של קרבה אליהן, אינטימיות של הצופה עמן. בעבודות הגדולות המבע הינו פיזי, וכולל את תנועת הזרוע, כף היד המציירת והגוף כולו.

מודה הזדמן לי להתוודע ליצירות המוקדמות יותר של צדר, יצירות פיגורטיביות וקונקרטיות מרשימות. בשנים האחרונות חל מעבר לציור שיש בו מן ההפשטה

בריאיון עמה מספרת מירה צדר על כך שהקו הופיע אצלה בעקבות התאור הגרפי של בדיקות האי.אי.ג'י. זה התחיל ברישומים משמאל לימין בדומה לאי.אי.ג'י ובהמשך הצטמצם לקו-נקודה.

מקור השראה נוסף הוא כפי שצדר מספרת, המשיכה הגדולה שלה לבדים, לחוטים…עוד מתקופת עבודתה כמעצבת האופנה של "אריסטושמט".

על תהליך העבודה מספרת האמנית: "אני מתחילה בניירות קטנים בדרך כלל. הקנבסים הגדולים באים באופן טבעי כהמשך. .. אני מאוד אוהבת את האינטימיות של הצופה עם העבודה. ויש לי עבודות שמחייבות אינטימיות…"

מירה צדר, מרבה עיניים, 2016, קולאז' ואקריליק על נייר.jpg
מירה צדר, מרבה עיניים, 2016, קולאז' ואקריליק על נייר

 

תודה על קטלוג התערוכה

Eduard Munk, Love and angest, המוזיאון הבריטי, לונדון, 11 באפריל-21 ביולי 2019

לזכרה של אחותנו נגה קורט, אשר אהבה יותר מכל ספרות ושירה, פילוסופיה וביקורת אמנות, אישה חכמה ונבונה. חסרה לנו!

אדוארד מונק מוצג במוזיאון הבריטי, לונדון, ( עד ה-21 ביולי). את התערוכה ובה ייצוג מעבודות ההדפס שלו ראינו בתחילת מאי; עבודות של האמן הרלוונטיות תמיד! אהבה, צער, כאב, חיים ומוות, חולי ורפואה.

בתחילת דרכי במוזיאון תל אביב לאמנות התוודעתי לרוחב היריעה של עבודותיו של מונק, בתערוכה מרשימה אותה אצרה עדנה מושנזון, "אדוארד מונק, הדפסים", 1990.[1] תערוכה העוסקת בקשריו של מונק עם משוררים וסופרים, עם פילוסופים בני הזמן: הסופר הנס יגר, אשר השפיע על יצירתו של מונק, הנריק איבסן, סטיפן מלרמה ועוד,  וזאת בנוסף לנושאים המוכרים.

תארו לעצמכם אותי בתחילת הדרך שלי! מלאה ברצון טוב, מדריכה כמעט לבד בתערוכה הענקית הזו מספר חודשים. לא אשכח איך באחד משיחי הגלריה שלי דאז, אחת מדוברות השפה הפולנית לימדה אותי לומר נכון את השם פשיבישבסקי. (סטניסלב פשיבישבסקי משורר פולני המתואר בעבודות של מונק, ובין השאר ב"קנאה" שלעיל).

188107
אדוארד מונק, קנאה, 1896, הדפס-אבן

והנה להפתעתי איזושהי סגירת מעגל- בתערוכה זו במוזיאון הבריטי המרשים תמיד, שעבר אף הוא מתיחת פנים והוספות כפי שקרה במוזיאונים אחרים בלונדון וקורה בעולם המוזיאונים כולו, התוודעתי לתערוכה זו.

20190503_120829.jpg
המוזיאון הבריטי, לונדון, מבט

אז נכון! כולם מכירים את "הצעקה" של מונק, אבל ההקשרים המורחבים יותר מרתקים ואולי אף יותר.[2]

[1] אדוארד מונק, הדפסים, אוסף צ'ארלס ואוולין קרמר במוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת התערוכה: עדנה מושנזון, 1990

[2] בשנת 2012 – אצרה אירית הדר  האוצרת לאמנויות גרפיות תערוכה קטנה יותר "בחללו של מונק" 10.11.2012-26.7.2012 כחלק מתערוכות אוסף במוזיאון תל אביב לאמנות.

IMG_20190503_132511.jpg
אדוארד מונק, הסיכה, אווה מודוצ'י (מדונה), 1903, הדפס-אבן

"אינני מצייר, אני עושה זאכען [דברים] אריה ארוך, 1986

תערוכת "אריה ארוך צורת הדבר" 04 ינואר 2019 עד 31 ביולי 2019. אוצרים: יונה פישר ואמיתי מנדלסון, מוזיאון ישראל, ירושלים, מעצבת: רונה צ'רניקה חדר חגית והאולם לאמנות ישראלית

IMG_20190704_102704
אריה ארוך, הנציב העליון, 1968

במוזיאון ישראל, ירושלים, מוצגת התערוכה "אריה ארוך צורת הדבר" תערוכה יפה ומרגשת, שיש בה מן ההומאז' לאמן שחשיבותו והשפעתו ניכרים בנוף האמנות המקומי. בתערוכה, עבודות מאוסף מוזיאון ישראל וכן עבודות מאוסף משפחת ארוך.[1] בנוסף, מוצגות יצירות של רפי לביא, אביבה אורי, ציבי גבע, עידו בר-אל ואחרים, בהן ניתן לראות את החותם שהשאיר ארוך על אמנים ישראלים שפעלו בשנות הששים והשבעים ואילך.arie-fe.jpg

יונה פישר, האוצר חתן פרס ישראל אצר את התערוכה ביחד עם ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר בכיר לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.

IMG_20190704_102745
אריה ארוך, רחוב אגריפס, 1964

"עבור ארוך", כותב פישר בקטלוג התערוכה, "היה האינדיבידואליזם תפיסה המתגבשת לאטה והופכת עם הזמן להרגל ודרך עבודה, לשיטה, ולבסוף לאמונה, המוצהרת לא-אחת תוך שהיא נמנעת מלנסח את דברה, ולו ברמז, כאידאולוגיה. עמדה זו זיכתה את ארוך בהסתייגותם של חבריו ב"אופקים חדשים", ובראשם זריצקי (שארוך העריץ), על שום "הסטיות" וה"מוזרויות" שלו – הפניית העורף לאסכולת פריז ושלילת עקרון היסוד של ההפשטה הטוטלית: ומנגד, ההסתמכות המוחלטת על מאגר של דימויים שצירופם מרכיב  "סיפור" (חפצים, שברי צורות, חומרים, וכמובן צבעים שנדרשים לו ומוליכים את מבטו). כל אלה היו בשביל ארוך "צרור עובדות" השולח אותו לאחור, אל ילדותו, לעיר הולדתו ולבית אביו, וקדימה אל ההווה". [2]

בגוף היצירה המגוון של ארוך מהדהדת רוח המופשט הלירי הצרפתי, השפעות של ז'אן דובופה ופול קלה בצד השפעות אמני הפופ האמריקאי אליהן נחשף בין השאר בעת שירותו כדיפלומט מטעם משרד החוץ. שפה ייחודית שהינה מיזוג של שפת הקומפוזיציה: קו, צבע וטכניקה יחד עם הקשרים אישיים ביוגרפיים, ספרותיים וכאלו שהנם בזיקה למסורת והתרבות היהודית, אך גם התרבות האוניברסלית בהשראת עבודות של מייסטרים מתקופת הרנסנס.

Aroch Arieh, Arc on White Background_cropped,1961,L-B86_038
אריה ארוך, קשת על לבן, 1961

השפעות

לאריה ארוך נודעה השפעה רבה על דור האמנים הישראלים, מרביתם ילידי הארץ שהחלו כאמור לעיל לפעול בשנות הששים והשבעים. השרבוטים המעין ילדיים בצירוף קולאז'ים, ניכרים ביצירתו רבת השנים של רפי לביא. עידו בר-אל משתמש ב"רדי מייד" (חפצים מן-המוכן) עליהם הוא משרבט ורושם, וציבי גבע עשה הומאז' ל"אוטובוס בהרים" של אריה ארוך. הומאז' נוסף, עבודה שיצר המעצב קובי סיבוני לעבודתו של ארך "בחנותו של ראצ'יק". ואילו ביצירותיה של אביבה אורי מופיע הקו הילדי והספונטני והסוער אותו פיתחה קודם שפגשה את יצירתו של ארוך.

ב-1955 נערכה תערוכת יחיד בבית הנכות הלאומי, בצלאל, שם פגש יונה פישר לראשונה עבודות של ארוך. ב-1968, אצר פישר במוזיאון ישראל תערוכת יחיד בה הוצגו עבודות משנות השישים, ביניהן כמה מהעבודות האיקוניות. ב-1976, שנתיים לאחר מותו של ארוך, אצר פישר רטרוספקטיבה במוזיאון ישראל, "אריה ארוך: זמנים מקומות צורות", שעברה כעבור חודשיים למוזיאון תל אביב לאמנות. תערוכה זו היא נושא הספר החדש, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות בעריכת יונה פישר.

IMG_20190704_102526.jpg
אריה ארוך, סירה, 1968

IMG_20190704_102720.jpg

                                       אריה ארוך, רוח אדומה ורוח כחולה, 1967                                                                             

IMG_20190704_103029.jpg
אריה ארוך, אורנמנט ופרופיל, 1968

IMG_20190704_103224.jpg

בתערוכה במוזיאון ישראל, יצירות המהוות אבני דרך הן ביצירתו של ארוך כאמן פורץ דרך, והן במקומו בהיסטוריה של האמנות הישראלית. בצד העבודות האיקוניות דוגמת "רחוב אגריפס" ו"אוטובוס בהרים", מוצגות עבודות בממדים קטנים בהן ניכרת עוצמת הקו והיד הרושמת, כמו גם רבדים אישיים ותרבותיים. יצירות רבות המוצגות בתערוכה, קוסמות לי ועם זאת אוהבת במיוחד את דימוי ה"סירה", 1968, שצורתו כצורתה המהופכת של הספרה 8 , וגם את "תרגיל מס' 8", 1969, ספרה שיש בה מן הקדושה, והנה גם סימן סגור המסמל מחזוריות וזרימה ומייצג את האינסוף, "אורנמנט ופרופיל", 1968 ואת "רוח אדומה ורוח כחולה", 1967, על כך אמר אריה ארוך, "רציתי בפירוש להוכיח שכאשר הכחול והאדום נמצאים ביחד, הם הופכים ליסוד, ולא חשוב איך תצייר אותם" מתוך שיחה עם יונה פישר, 1974.

תודה ליונתן ארוך על הקטלוג ועל ההקדשה!

לכו לראות!!!

על הספר: הספר  יונה פישר, אריה ארוך" זמנים, מקומות, צורות רואה אור כארבעים שנה לאחר התערוכה "אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, שאצר פישר במוזיאון ישראל באביב 1976. התערוכה לוותה בזמנו בקטלוג "צנום", נטול רשימה שיטתית של המוצגים וללא דימויים. הטקסט נדפס במכונת כתיבה חשמלית (ולא בסדר-צילום), לא רק בשל מגבלות תקציביות אלא גם בזיקה לפרקטיקה שרווה אז במוזיאונים בארה"ב, ועד מהרה גם בישראל. טקסט זה מתפרסם שוב, ככתבו וכלשונו, בספר הנוכחי.

בספר צילומים המדמים את הקטלוג דאז (קט. מס. 147) והוא מלווה בתצלומי חלל של התערוכה משנת 1976 בצד יצירותיו של האמן. על מנת להמחיש את עולמו המורכב של ארוך, התערוכה נערכה במתכונת של מדורים. יצירות מוגמרות, אך גם מתווים, רשימות, קטעי ראיונות וחומרים ששימשו לארוך השראה.[3]

 

IMG_20190704_103054.jpg
אריה ארוך, הגדה של פסח, 1967

[1] אריה ארוך נולד בחרקוב, אוקראינה בשנת 1908. הגיע ארצה בשנת 1924. נפטר בירושלים בשנת 1974

[2] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019, עמ' 11-10.

[3] יונה פישר, אריה ארוך: זמנים, מקומות, צורות, מוזיאון ישראל, חורף 2019

חנאן אבו-חוסיין, מיצבים, מוזיאון ארץ ישראל, אוצרת דר דבי הרשמן, עד נובמבר 2019

במוזיאון ארץ ישראל מוצגים שלושה מיצבים של האמנית חנאן אבו-חוסיין. האמנית, ילידת אום אל פחם, חיה ויוצרת בירושלים מאז שנת 1995.

לעבודותיה של אבו-חוסיין התוודעתי במהלך השנים; עבודות מרשימות, שיש בהן מן העוצמה ומן הכאב. עוסקות בזהות מקומית ולאומית, בנשיות ובמקומה של האישה במילייה המשפחתי והלאומי. באמירות שיש בהן מן העוצמה ומעוררות מחשבה ועניין באשר למפגש בין זהויות ותרבויות.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב, עוסקות במעמד האישה ובשאלות הנוגעות לזהויות המקומיות: הפלסטינית והיהודית והמרחב שביניהן. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". [1]

אבו חוסיין מספרת בראיונות עמה: " התחלתי לצייר בגיל צעיר מאוד. בגיל 16 החלטתי שאני רוצה להיות אמנית. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה, אך לא התקבלתי בגלל מגבלת הגיל. בהמלצתו של אח שלי עאמר זיכרונו לברכה נרשמתי למכללת עמק יזרעאל, ולמדתי שלוש שנים אצל הפסלת דליה מאירי וגם עבדתי כאסיסטנטית שלה. לאחר מכן החלטתי ללמוד באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים. נרשמתי ללימודים בידיעה ובתמיכה של ההורים שלי. עבור אבא שלי זו הייתה גאווה שהבת שלו תהיה הסטודנטית הערבייה הראשונה שלומדת אמנות בבצלאל.[2]

בחומרים המשמשים אותה יש מחד מן החומריות: בטון, מלט, ומאידך, חומרים הנתפסים כמאפיינים מלאכת נשים, כמו מחטים וחוטי תפירה שיש בהם מן האמביוולנטיות, הם רכים וזורמים ועם זאת עשויים לדקור ולפצוע.

IMG_20190613_182841.jpg

IMG_20190613_182843.jpg

המיצבים במוזיאון ארץ ישראל מוצבים בשלושה אזורים: יש בהם מן ההתכתבות עם חללי פנים וחוץ במוזיאון, והעלאת זיכרונות מהבית ערבי ויהודי.

המיצבים "סמנדרה" (ערמת מזרנים), 2018 ו-My Mother Blanket #2, 2019, מוצגים במבואה במרכז רוטשילד. בעבודות הווידיאו  מופיעה אבו-חוסיין בפעילות שיש בה מן העמלנות, ומפגש אישי עמה ועם עמלן של נשים בחברות כפריות ומודרניות כאחד.

IMG_20190613_182808.jpg

64832076_10156755341427496_418167172808835072_n.jpg

בגן הארכיאולוגי של המוזיאון מוצבים שני מיצבים – האחד "בוקג'יה (צרור) מוצג בטחנת הקמח. האמנית טמנה בתוך כל אחד ממאות הצרורות, פיתת שיובשו. המיצב השני, "In Between the Destruction of the Father מוצג בבית הבד. המיצבים מוצבים באופן מרשים בתוך החללים ומשלבים ביניהם.

IMG_20190613_185132.jpg

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת ד"ר דבי הרשמן: " המיצבים מכניסים את עבודת נשים לשני מוסדות שבחברה הערבית המסורתית היו נחלתם של גברים. המיצבים יוצרים גם מפגש בין ההיסטוריה של שני העמים – גן המוזיאון משתרע בקרבת חורבות הכפר הפלסטיני שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), ובית הבד וטחנת הקמח הם מבנים שהוקמו בהשראת מבנים פלסטיניים. נדמה שהמפגשים ויחסי הכוחות המשתקפים בעבודותיה של האמנית מייצגים רבדים ארכיאולוגיים ועכשוויים של חיינו".

65030728_10156755341762496_3913490289339138048_n.jpg

ולסיום בנימה אישית – כמי שגדלה בבית מרובה זהויות מוכרים לי ערמות המזרונים – למקרה שמגיע אורח (ואפרופו גם אצל מסורתיים וחרדים במקומותינו). עבודת נשים במקומותינו ובחברה הערבית – מופיעה באפגניסטן מכורתו של אבי זבולון ז"ל כמורשתם של גברים – העוסקים בטוויה ובאריגת שטיחים. וה"בוקג'ה" מופיעה גם בשפת עליהן גדלתי – ומהדהדת למצבים של הגירה, פליטות ומעברים בין מקומות

לכו לראות!

 

[1] מתוך טקסט התערוכה במוזיאון ארץ ישראל, אוצרת ד"ר דבי הרשמן.

[2] חנאן סעדי, ריאיון עם האמנית חנאן אבו-חוסיין, במת ון ליר,  23 במאי 2016 http://forum.vanleer.org.il/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%A0%D7%90%D7%9F-%D7%90%D7%91%D7%95-%D7%97%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%9F/                אבו-חוסיין עבדה גם במשך שנה כאסיסטנטית של האמנית דרורה דומיני, ולאחר מכן למדתי לימודי המשך, במשך שנתיים במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל.

 

 

כריסטיאן דיור ומרי קוונט, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון

20190505_110440.jpg

20190505_115610.jpg

במוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון מוצגות שתי תערוכות Christian Dior: Designer of Dreams   עד 1 בספטמבר 2019  ו-Mary Quant עד 16 בפברואר 2020. הביקור במוזיאון זה השוכן בבית מרלבורו בסמוך למוזיאון ההיסטוריה של הטבע ומוזיאון המדע הוא חוויה בפני עצמה. מוזיאון המשלב בין ישן לחדש; ארכיטקטורה אדוארדיאנית וויקטוריאנית, פיסול קלסי וניאו קלסי וכותרות ארכיטקטוניות בצד עיצוב ואופנה, ובנוסף התענגות על מגוון האפשרויות למנוחה ולפסק זמן בין תערוכה אחת למשניה החל מפינת קפה ועד למסעדה.

תערוכת כריסטיאן דיור: "מעצב החלומות" אמר: "אין מקום אחר בעולם, פרט לארצי שלי, שאת החיים בה אני כה אוהב. אני אוהב את המסורות האנגליות, הנימוסים האנגלים, הארכיטקטורה האנגלית. אני אפילו אוהב את האוכל האנגלי."

20190505_112318

IMG_20190505_112359.jpg

20190505_112356.jpg

 

20190505_110906

בתערוכת כריסטיאן דיור (משנת 1947 ועד לזמן זה), אנו מתחקים אחר ההיסטוריה והאימפקט של אחד מבתי האופנה המשפיעים ביותר במאה ה-20, נחשפים להשפעה המתמשכת ולקשר של דיור לבריטניה. מבט מקרוב ניתן לשימוש של דיור בטקסטיל, אופן העבודה ושיתופי הפעולה של בית אופנה זה עם יצרנים בריטיים. בתערוכה נערך שיח על עבודת השימור לקראת התערוכה.

20190505_112901.jpg

20190505_112406.jpg

IMG_20190505_112116.jpg

 

IMG_20190505_112137.jpg

IMG_20190505_112727.jpg

מחקר מעמיק נערך לקראת התערוכה על עולמו של דיור על-ידי היסטוריונים של אפנה, אוצרים, משמרים ומעצבים. החל מהשמלות של דיור שעוצבו עבור הנסיכה מרגרט לכבוד חגיגות יום ההולדת ה-21 שלה, ועד לפריטים נלווים ובגדים תחתונים. המחקר נעזר גם בארכיב של המוזיאון.

IMG_20190505_112631.jpg

בתערוכה מעל מאתיים פריטי ביגוד, ומעל חמש מאות חפצים בצד סרטים, איורים ורישומים, מגזינים, אביזרי אופנה, בשמים, מוצרי איפור, ועד חפצים אישיים שהשתייכו לכריסטיאן דיור.

IMG_20190505_112757.jpg

תערוכת מרי קוואנט

מרי קוואנט: "באופנה הרעיון הוא לעשות בגדים אופנתיים שיהיו אפשריים לכל אחד".

IMG_20190505_114522.jpg

IMG_20190505_114708.jpg

 

IMG_20190505_114635.jpgIMG_20190505_114557.jpg

 

סוד ההצלחה של קוואנט מצוי ביכולת לשלב בין אריגים איכותיים, מקוריות וחדשנות, ועיצוב מינימליסטי ונוח ומונגש להמונים.  וכמובן חווית קנייה. קוונט שפתחה בוטיק בשם bazaar ברחוב קרנבי בלונדון הציעה מראה צעיר ועכשווי. בזכות חצאיות המיני שלה זכתה מרי קוונט לתהילת עולם , וגם בזכות טוויגי, דוגמנית העל.

IMG_20190505_114805.jpg

בתערוכה מגוון פריטים מחצאיות מיני ועד למכנסונים ומייק אפ המורים על מהפכת האופנה שחוללה קוואנט ברחוב הלונדוני.

תערוכת 9 קירות אמן, מקום לאמנות קריית המלאכה, אוצרת דליה דנון 13.6.2019-29.6.2019 בתערוכה: אורה בריל | איילת ריזה | אנה פרומצ׳נקו | גילי נתן | הילה ליזר בג׳ה | זיוה כספי | מאירה פורת | נעה רז-מלמד | סיוון כהן

 

בתערוכה תשע אמניות ואמן, כל אחת ואחד בכתב היד הייחודי לה/ו.

אורה בריל מספרת שהמרחב אותו היא חוקרת למעלה מעשור הוא מופשט. בעבודה יש מעבר מדימויים שהחלו בתחילה כסולם גשר, חוט או חבל נעשו במהלך הזמן קונקרטיים ומוגדרים יותר, ומזכירים כיום דמות אדם, בית, בור ועץ. בתוך תבניות נוף בסיסי זה, מופיעות התמורות במרכיבי השפה האישית שלה, במסלול שונה מן המוכר והמקובל : מהמופשט אל הראליזם.

"העבודות החדשות המוצגות בתערוכה הן אלגוריה למתחולל בי אישית ובנו כחברה. הבית הנוטה, הקירות החשופים, דמויות שמבען אימה, תימהון או אדישות…"

זיוה כספי – שפת הציור של כספי גיאומטרית, צבעונית ושטוחה. באמצעותה מתרגמת האמנית סיטואציה, נושא או זיכרון, והופכת אותם למציאות ציורית עצמאית ומדויקת/

הציורים הם חלק מסדרת עבודות – "פינוי/בינוי" ועניינם הבית או היעדרו, תחושת הפליטות והתלישות החברתית והאישית כאחד.

הציורים מעוררים אמביוולנטיות באשר למתרחש בהם – פנים/חוץ – מהו מקום ההתרחשות? זיכרונות אישיים; חלון, פוזיטיב/נגטיב באחד הציורים מפה לבנה או שמא דמות?

אנה פרומצנקו – סדרת הדפסים -מחווה לי"ח ברנר. פרומצנקו מספרת שאחד ממשפטי המפתח בספר "מסביב לנקודה" של י"ח ברנר מהווה מקור השראה לסדרה זו. המעבר מהשטעטל למצב של חילון והרצון לבנות עולם, תרבות ושפה חדשים.

הצילומים צולמו מהאייפון – בעת ביקור בפורטוגל – קירות בתים, טירות, כנסיות הנושאים הד לימים עברו; עקבות הזמן החולף, הקירות המתפוררים, שרידי פרסקו המבצבצים פה ושם., גרפיטי וחריטות.  את הצילומים הדפיסה על נייר יבש המעניק תחושת חומריות.. והצילומים המעוררים "אשליה" מרחוק של מעין ציור, ואכן האמנית מזכירה שכשראתה את הקירות חשבה "אני רוצה לצייר זאת…"

העבודות הנדמות לציור, ונעות בין מופשטת, scratching ואזכור להוד ולגדולה שאפיינו את פורטוגל, omni potent, ממלכה אדירה בימים עברו ולעקבות אלו שהותיר ועולל הזמן…

הילה ליזר בג'ה – בעבודת הווידיאו נראית דמותה ש יוקו אימזייקה, רקדנית יפנית המתגוררת בישראל עמה ליזר בג'ה משתפת פעולה, משוטטת כאישה צעירה שזרותה ניכרת בין עיי החורבות צופה אל האופק, מחפשת את הדרך.IMG_20190626_144657.jpg

האמנית מספרת שעבודות הווידאו "מצפה" והציור "קריסת מעמד הביניים" נוצרו בשנת 2015, בעקבות רזידנסי במצפה רמון בהאנגר להקת המחול "אדמה" של ניר בן גל וליאת דרור.

אזור מצפה רמון המדברי נע בין הוד קדומים לבין אזור הנתפס כפריפריאלי ולימינאלי – בין לבין. בשיטוטיה במקום נגלה לליזר בג'ה אתר נטוש, ובו שרידי ערמות אבנים, זכר למפעל שהיה ונסגר. היתה בכך תחושה של חזרה אחורה בזמן אף שהשכבות הארכיאולוגיות שנגלו לכאורה, נושאות מטען שנים קצר (תחילת שנות האלפיים).

נעה רז מלמד – "הרישומים המוצגים כאן מהווים סוג של זרם תודעה. הדימויים צצים חלקם בעקבות נפילת המבט על עצמים או תמונות בסטודיו, חלקם צצים ממחשבה חולפת".  מגע העיפרון על הדף והתנועה הם המפעילים את הציור. בדרך זו מתהווים מאפיינים כמו דימוי, קו וכתם, אליהם היא מגיבה.

עולם התוכן של רז מלמד קשור לרקע הקיבוצי שלה, לחקלאות, ציוויליזציה ומיתולוגיות שונות.

סיון כהן – סמלים וארכיטיפים קדומים המוצגים בתמצות, מהווים בסים לעבודותיה  של כהן. "מתוך שאיפה לרוחני, לניתוק מן החומר, אני מנסה לברוא עולם אותו אני מוליכה אל מקום בראשיתי, קדום…"

כהן נוהגת לצייר בשעות הבוקר המוקדמות. הלילה, השתנות האור ומראות שמיימיים חודרים לציוריה.

איילת ריזה – מתמקדת בתערוכה זו בציורי נופים, מהלך המסכם תקופת בת חמש שנים בה התגוררה ביפו. "העבודות משקפות את הרשמים שלי מן המקום על כל צבעיו, צורותיו וסגנונו, ומהוות ביטוי של נופים פנימיים, אקספרסיביים, שם מתרחשת העלילה התיאטרלית של הדמויות".

מאירה פורת – מסע בערפל

IMG_20190626_144958.jpg

וההפתעה – גילי נתן – נתן אוטודידקט,  מציג סדרת רישומים על מצעים שונים אותם מוצא במקומות שונים כמו כריכות ספרים, קרטונים, נייר עטיפות ועוד. אינו משתמש בדפי ציור או בדים שנועדו לכך.

ציוריו אקספרסיביים ומביעים מצבי רוח שונים , סערות נפש ובעיקר אינטואיטיביים. נתן משתמש בטכניקות שונות ומגוונות כמו קולאז'ים, רישומים וצבע.

 

תודה

לאנה פרומצנקו ולזיוה כספי על השיחה עמן

תודה לדליה דנון על המילים על גילי נתן.

תודה כתמיד לגלריה ולמידע.