עמק הפרחים, תערוכה מקיפה על כרם התימנים, אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק: איילת ביתן שלונסקי, עיצוב והקמה: סטודיו נעם בר, בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, 30.11.2021-17.6.2021

"עמק הפרחים", תערוכה מקיפה ומרגשת על "כרם התימנים", על המתרחש בשכונה בציר הזמן משנת 1881, (אכן כן, עוד לפני אנשי "העלייה הראשונה"!) על מהותה של השכונה, הייחוד התרבותי שלה, על  אנשיה, "על הדבש ועל העוקץ".

התערוכה מחולקת לפרקים המשיקים ומצטלבים אלה באלה, באופן כרונולוגי ותמטי כאחד. חומרים שונים וביניהם חומרי ארכיון חוברים יחדיו בתערוכה זו לכדי מסמך מרתק.

על הפרק:

החלוצים הראשונים * חיי הדת והמסורת * צמיחתה של המוסיקה המזרחית * הפשע המאורגן הראשון * מסעדות הפתיליה * שמשון תל אביב

*'הכרם' סדרת אודיו בת חמישה פרקים – ראשונה מסוגה בעולם!
כתיבה ובימוי: אור מצא ואלכסה לרנר

בהשתתפות:

יהודה קיסר, אוולין הגואל, אורי גבריאל, יניב ביטון, גבי עמרני,  נטע גרטי ועוד

שמה של התערוכה, 'עמק הפרחים', נלקח מתוך שירה של אהובה עוזרי ז"ל. בכניסה לתערוכה מחווה לעוזרי המופיעה בדמותה של כלה תימנייה. עוזרי אף מיוצגת בכל הנושאים בהם עוסקת התערוכה.

אהובה עוזרי, בתלבושת כלה תימנייה, צילום תום פורת
אהובה עוזרי, צילום פטר פן סטפנסקי
דימוי מקיף מהתערוכה
צילום בועז לניר

זמר, מסעדנות, פשע ופוליטיקה. ערב רב של דמויות כל אלה חוברים יחדיו בתערוכה ומעניקים לה רבדי משמעות נוספים. לכך חוברים סרטי וידאו ספרי קודש ושירה מקודשת בצד פריטים חומריים דוגמת קסטות, תקליטים, כלי מטבח ועוד. "העולם הזה" בחר בזמנו לסקר את ההתרחשויות בכרם. ובתערוכה, מוצגות כתבות מהעיתון.

צילום עוזי קרן _ רחמים גומדי אהרוני וטוביה אושרי
קטעי עיתונות

איילת ביתן שלונסקי, אוצרת ראשית ומנהלת מתחם ביאליק מציינת: "בתערוכה נחשפת לראשונה תרומתם של תושבי כרם התימנים להקמת המדינה ולחיי החברה. קהילת יוצאי תימן התיישבה באזור זה שבין יפו לתל אביב, בתחילת המאה הקודמת: קהילה מרתקת וחדורת אמונה משיחית כמעט לגאולת ישראל, שחוותה עוני ומחסור, דיכוי וקיפוח מראשית ימיה, אך למרות זאת מצליחה להרים תרומה ייחודית ועצומה לתרבות ישראל.

זוהי תעודה חזקה ומרתקת שתציע לראשונה מבט יוצא דופן על כוחה של השכונה בכלל ועל עושרה העצום של שכונת כרם התימנים בפרט. בעשרים שנות כהונתי כאוצרת ומנהלת מתחם ביאליק, עסקתי בעיקר באוונגרד – אמנות פורצת דרך – ובתרבות המערב בהשראת המשורר הלאומי האהוב ח.נ ביאליק. השנה זכיתי לסמן ולהתעמק בשכונת כרם התימנים שנמצאת ממש כאן, מעבר לרחוב אלנבי – בעמק שממול. ומכאן גם שם התערוכה 'עמק הפרחים' ששלפתי משירה של היוצרת הדגולה אהובה עוזרי."

על התערוכה
התערוכה סוקרת את פועלם של יושבי שכונת כרם התימנים לאורכן של שלושת הקומות בבית העיר, החל מהחלוצים הראשונים – עולי תימן שמגיעים לארץ ישראל בעליית 'אעלה בתמר' כבר בשנת 1881 (עוד לפני אנשי 'העלייה הראשונה'), אך מעולם לא הוגדרו 'ראשונים'. תרומתם להקמת המדינה ומעורבותם במחתרות האצ"ל, הלח"י וההגנה, דרך דמותה של גאולה כהן שנולדה בכרם.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d7a7d799d7a8-d795d7a2d79cd799d795-d7a6d799d79cd795d79d-d791d792d799d79f-d795d7a2d795d793.jpg

חיי הדת והמסורת דרך ריבוי בתי הכנסת שהוקמו בכל פינה בכרם, שמירה אדוקה על השבת הקדושה וחגי ישראל, וסיפורו של  ה'דיוואן'- ספר החיים יקר הערך שנכתב על ידי רבי שלום שבזי וכולל שירי אהבה מהמקורות, געגוע, טקסים אירועים ומשפחה. ה'דיוואן' הועתק בכתב יד על ידי כל משפחה ומשפחה ששמרה עליו כעל בבת עינה, אך נבזז ממשפחות רבות בהגיעם ארצה, מה שנתפס בעיני רבים כעבירה חמורה לא פחות מחטיפת ילדי תימן.

הדיוואן
"אם ננעלו", ר' שלום שבזי
"איילת חן", ר' שלום שבזי
פרט, ספר קודש, וידיאו בתערוכה

בהמשך תצוגה זו מוצגות עבודות החרוזים של בניה אבהר, סבתו של אוהד חדד, המעצב.

עבודותיה של האמנית בנייה אבהר

לידתה וצמיחתה של המוסיקה המזרחית ותרבות החפלות מהשכונה ועד למצעד הפזמונים… דרך אהובה עוזרי ז"ל. מוסיקאית ויוצרת אדירה שנהנתה בשנים האחרונות לחייה ממעמד של גיבורה מוזיקלית, חברתית ומגדרית. היא כתבה, הלחינה, ניגנה, שרה ואף לימדה פיתוח קול (בין תלמידיה היו גם זהר ארגוב, שי צברי, רון שובל ועוד) , ויש המגדירים אותה 'אריק איינשטיין של מוזיקת המזרח'. עוד בין יוצרי הכרם לדורותיהם נמצא את העמרנים, הפרברים, צלילי הכרם: דקלון ובן מוש, השובלים: משה משומר, שלמה מורי ושלום שובלי, רון שובל, בעז שרעבי, חופני, יזהר כהן, סולימאן הגדול, צלילי העוד, רמי דנוך, יהודה קיסר ועוד.

בתערוכה מוצגים פריטים אותנטיים וביניהם 'העוד' ששימש ככלי נגינה לעוזרי.

'העוד'
מזנון עם תקליטים
קסטות

שנות ה- 70 וה- 80 הסוערות והעוצמתיות שבמהלכן סימנה התקשורת את עולם הפשע בכרם כ'פשע המאורגן הראשון בישראל'… מה זה פשע מאורגן? סמים, בתי הימורים, הברחות, שחיטה שחורה, אלכוהול, דמי חסות, הלבנת כספים  ועוד, מנוהל על ידי קבוצה מאורגנת המנהלת במקביל עסקים חוקיים 'ארוכי זרועות', כהסוואה לעסקים הבלתי חוקיים. חלק מאנשי עולם הפשע מקיים אז קשרים עם פוליטיקאים ואלופים בצה"ל ומככב במדורי הרכילות. ביניהם:  טוביה אושרי, רחמים אהרוני (גומדי) גואל תנעמי,  עודד קפליצקיעמוס אוריון ישראל דנוךשאול 'צלקת' ועוד.

מסעדות הפתיליה שהפכו לאייקונים תיירותיים, תרבותיים וחברתיים, דרך צדוק חבורה ז"ל ומסעדת 'מגנדה', קבוצת הכדורגל 'שמשון תל-אביב' וכוכביה, 'התחדשות עירונית' המטשטשת את עקבות המורשת ומשנה את פני השכונה ואופייה ועוד.

שמשון צילום דוד רובינגר, 1977

'הכוורת'         

סדרת אודיו בת חמישה פרקים –  שנכתבה ובוימה על ידי היוצרים אור מצא ואלכסה לרנר עבור התערוכה, בהשראת פרשיות הפשע של כרם התימנים בעשורים אלו.

בסדרה מגלמים שחקנים מן השורה הראשונה דמויות מובילות מהכרם, כמו: אורי גבריאל (טוביה אושרי), גבי עמרני (רחמים גומדי), אוולין הגואל (אהובה עוזרי), מתי סרי ויניב סוויסהנטע גרטי, יניב ביטון, הישאם סלימאן, מיקי לאון ויורם ארבל.

כל פרקי הסדרה הוקלטו בטכנולוגיה החדשנית D8 (סאונד היקפי מדמה מציאות), לשם יצירת סדרה עלילתית מתוסרטת, של סצנות ייחודיות במקומות המקוריים בהם קרו האירועים עצמם.

ביצירת פסקול הסדרה השתתף היוצר והזמר יהודה קיסר, מאבות הגיטרה הים תיכונית וממייסדי הז'אנר המזרחי שהתאפיין בכרם. את שיר הנושא לסדרה מבצעים רמי דנוך סולן להקת צלילי העוד המיתולוגית, ודקלון סולן להקת  צלילי הכרם. זהו איחוד יוצא דופן של שני ענקי הזמר בליוויו של קיסר בקטעי נגינה מקוריים שנכתבו עבור סדרת ה'כוורת'.

יהודה קיסר, צילום תום פורת

וכפי שמצוין בטקסט התערוכה: כל אלו ועוד, נוצרים וחיים בכרם התימנים בכפיפה אחת, זה לצד זה. דלת ליד דלת. שכן לצד שכן. כך גם בתערוכה, יופיעו זה לצד זה, הדמויות המרכזיות וביניהן אלה הקונטרוברסיאליות והצבעוניות כל כך שבנו אותה. בתערוכה המרגשת והחדשנית הזו ניתן יהיה לעקוב אחרי התפתחותה של המנגינה הזו ולהציץ גם בתחומי עיסוק שנויים במחלוקת שתרמו גם הם לעושר התרבותי שייצרו אנשי השכונה, אם מבחירה או מכורח המציאות דלת האמצעים, שמן הסתם דחפה אחדים ממנה לפשע. עושר תרבותי ממנו קרוצים סרטים שמטלטלים את היסודות ומסעירים את הדמיון.

תודה לאיילת ביתן שלונסקי, אור מצא ואלכסה לרנר על חוויה אופפת חושים זו. על האירוח והמפגש.

תודה למירה בינרט ולעדה לחובר

ומבט אישי – כמי שגדלה בדרום תל אביב – בתפר שבין שכונת שפירא לקריית שלום, שכונת התקווה היתה השכנה על המסעדות, הקבבים והפיתות, וכן, גם "החראקות". אבל לתערוכה זו יש גם עניין מיוחד עבורי כמי שמכירה מבית אבא את בגדי הכלות האפגניות! בגדים דומים לאלו התימנים וטקס 'החינה', ותיעוד חיי עדה.

תודה!

דיוקנאות ברישום, תערוכה קבוצתית אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב עד 24.7.2021

בתערוכה "דיוקנאות ברישום" בבית האמנים תל אביב מוצגים רישומי דיוקן עצמי של עשרים ושניים אמניות ואמנים בני דורות שונים:

גד אפוטקר/ חגי ארגוב/ אנטון בידרמן/ דן בירנבוים/ גבי בן ז'נו/ אליזבט בניאל/ אודרי ברגנר/ אמנון דוד ער/ ז'אק ז'אנו/ עולא זיתון/ רוני טהרלב/ טגיסט יוסף רון/ לאה כוכב שבדרון/ תמר סימון/ אבי עזרא/ אתי עמרם/ גידי פובזנר/ אהוד פקר/ תרצה פרוינד/ אלכס קרמר/ שיר שבדרון/ סמאח שחאדה.

ראשית וידוי אישי – רישומים אהובים עלי, ולראות "מסה" מצויינת מעין זו, מרגש.

דיוקן ובתוכו הסוגה דיוקן עצמי מופיעים באמנות מני קדם. הן כאפשרות לרשום את דמותו של האהוב/ה ולקבע אותה כמעין פטיש והן אפשרות הכנה, חקר, לימוד, תהייה וטעיה באשר למדגמי הפנים, ולעבודה בקנה מידה גדול.

הדיוקן העצמי נרשם מהתבוננות (בימים עברו, אך יש שעושים זאת גם כיום, בהתבוננות במראה, או בהשתקפות במים…). עם המצאת הצילום, משמשת מדיה זו אף היא כאמצעי עזר, אף שלרישום מהזיכרון ומהדמיון תפקיד ניכר. "פני האמן", כפי שמציינת אירית לוין, האוצרת בטקסט התערוכה, "מהווים מודל זמין עבורו, מושא לתהייה ולמסע אינטימי לחקר העצמי בנקודות בזמן. בתקופות מעבר ציורי הדיוקן העצמי מאפשרים "פסק זמן" להתרעננות והתנעה מחודשת".

אנטון בידרמן
גבי בן ז'אנו

הדיוקנאות המוצגים בתערוכה הם במגוון טכניקות הן באשר לרישום הדמות והן באשר למצע העבודה. בנוגע לקו: לקו: עיפרון גרפיט, פחם, טוש, עט כדורי, דיו, ציפורן, גירים, אקריליק, גואש וקפה.
ובאשר למצע: קרטון וסוגי נייר במגוון מרקמים, דיקט ואובייקט.

הדיוקנאות בתערוכה מגוונים ומצוינים: במרביתם האמן/ית מתמודדים עם מראיתם, על מצע שונה לעיתים, דף מספר או מצע עץ שאינו קונבנציונלי במהותו  יש בהם דיוקנאות זוגיים.

תרצה פרוינד
אלכס קרמר
לאה כוכב שבדרון
שיר שבדרון

יש המטופלים באופן ציורי, ובהם ניכרים משחקי האור וצל

רוני טהרלב
`טגיסט יוסף רון

לעתים חושפים את מדגמי הנפש ולעתים יוצרים הסתר פנים.. וניכר בהם החיפוש אחר העצמי.

גד אפוטקר
אודרי ברגנר
עולא זיתון
תמר סימון
חגי ארגוב
אמנון דוד ער

חלקם דיוקנאות ישירים המתבוננים בצופה ללא חת. ויש את המטופלים באופן מתומצתת ואף נוטה קמעה להחצנה שיש בה מן הגרוטסקה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא d790d7aad799-d7a2d79ed7a8d79d-1.jpg
אתי עמרם
גידי פובזנר

ויש גם מן הדיוקנאות שבהם האמן חצץ עצמו מעין הצופה הבולש באמצעות קווים. דיוקנאות בהם ניתן מקום לקדושת האל הבורא

אבי עזרא
ז'אק ז'אנו

ויש דיוקנאות שיש בהן אנלוגיה ליוחנן המטביל, שראשו הערוף נישא על טס….

סמאח שחאדה

או דיוקן עצמי שיש בו מן השילוב בין האדם לבעל הכנף באופן המאזכר לפחות לי … את פרנצ'יסקו הקדוש. (אף שאפשר לחשוב גם על החכם מכל אדם! שלמה המלך). או אהבת יצורי האל באשר הם.

דן בירנבאום

ודיוקנאות שיש בהם מן התימצות וכמעט הפשטה ובו בזמן מן המלאות.  

אהוד פקר
אליזבט בניאל

אירית לוין אוצרת התערוכה מציינת: "משמעות רבה יש לרישום עצמו, שהוא מעין ה-DNA של האמן; חבויים בו מאבקיו, היסוסיו, לבטיו, חיוניותו, יצריותו, כתב ידו. כפי שכתב במאמר יגאל תומרקין: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעולם הוא הבסיס,

בין אמיתה לאשליה, הקו מוקפד ומדויק, מרפרף או מתמצת, ותנודותיו כססמוגרף הנפש".  ובהמשך מוסיף תומרקין: "רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […]רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[1]

פורטרטים עצמיים נתפסים בדרך כלל כמגלים את הצד הפרטי של מקצועי ציבורי, המקבילה הוויזואלית של קריאת מכתבים אינטימיים או ז'ורנלים של סופר מפורסם. ההנחה היא  שכשרמברנדט, וינסנט ואן גוך או פבלו פיקסו פנו לפורטרטים עצמיים, הם ציירו קודם כל עבור עצמם וחקרו את מה שהם ראו בתוך עצמם או חשו מאחורי העיניים הסגורות. אך זו יכולה להיות הטעייה. כמו שחקנים, אמנים יכולים לשחק את כל סוגי התפקידים, להציג אופטימיות של נעורים, משברי אהבה וכן רטרוספקציה של הגיל המתקדם, ואף את רוח הרפאים של הזמן הממשמש ובא…" [2]

תודת הלב לאירית לוין.


[1] אירית לוין, דיוקנאות ברישום/תערוכה קבוצתית, טקסט התערוכה

[2] Dietmar Elger, Andy Warhol – Self Portraits, Hanouver: Ostfildern-Ruit : Hatje Cantz 2004, p. 21.

אודרי ברגנר/ רשמים – ניירות וספרי סקיצות, אוצרות: אירית לוין בשיתוף גלריה דן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, עד 24.7.2021

ראשית תודה, ביקור בתערוכה אודרי ברגנר – זרקור אל יצירה מגוונת ורבת שנים תענוג לעין המתבונן/ת. בתערוכה מוצגות עבודות בפורמט קטן – ציורים בצבעי מים ורישומים מתוך ספרי סקיצות וממגירות השידה בסטודיו – המאפשרות הצצה אל מאחורי הקלעים של עבודתה האמנותית. מאפיין נוסף – שילוב חומרים ביוגרפיים שעניינם צילומים, התייחסות לתיאטרון ועוד המרחיבים את היריעה ומעניקים מבט רחב. התערוכה החלה כאירוע אמנות ל- 3 ימים והתארכה בחלל אחר בבית האמנים.

אודרי ברגנר ילידת סידני באוסטרליה (1927), גדלה במלבורן, ולמדה בבית הספר של הגלריה הלאומית במלבורן. בשנת 1951 עלתה לישראל עם בעלה, הצייר יוסל ברגנר. ב-1957 קבעו את ביתם בתל אביב. במשך השנים עסקה בציור, עיצבה תפאורה ותלבושות (בעיקר בתיאטראות "הבימה" "הקאמרי" ו"יידישפיל"), איירה ספרים, וכתבה סיפורים קצרים.

בחצר הבית

העבודות האינטימיות המוצגות בתערוכה מפנות את שימת הלב אל מספר יסודות חשובים ביצירתה: אהבתה לטבע – לאדמה ולצומח; הקשר הייחודי שלה לבעלי חיים שאיתם גדלה מקטנותה, והיו מושאי התבוננות לרבים מציוריה; עבודתה הייחודית בתחום התיאטרון בלכידת מהות המחזה בקו, צבע ומקצב.

כרזות להצגות וצילומים, למטה: נסים אלוני, יוסל ברגנר ואודרי ברגנר צילם: בוריס כרמי

הדיוקנאות העצמיים של אודרי מגלים פן אישי שיש בו גם מן הפן המשעשע, שכן בצד ציורים "תקניים" בהן ישנן התובנות בצד ההתבוננות פנימה, ניתן לראות את דיוקנה ככוס או חפץ.

דיוקנאות עצמיים

חצר הבית של אודרי ויוסל ברחוב ביל"ו בתל אביב שימשה עבורה מקור השראה. היא הקימה וטיפחה אותה כשמורת טבע עירונית, גן הנראה כנטול זמן ומקום. בעבודות אקוורל מעודנות, בכתמיות חופשית ובהפשטה, מצוירות פינות קסומות של המקום מכמה זוויות – הצמחייה המשתרגת בו, חתולים וציפורים השוהים או חולפים במקום, פינות ישיבה.

חצר הבית בביל"ו 30

וציורים אישיים ומכמירי לב בהם מתוארת דמות האב בביתו במחוז דבון (Devon), בדרום אנגליה. יושב על כורסא בבית או בגן, ומהלך עם כלבו. הציורים המייצגים את האב מצויים בתפר שבין פיגורטיביות לבין הפשטה, בין נוכח להיעלם.

אב האמנית בדבון, אנגליה

העיר תל אביב, שהאמנית כבר הקדישה לה בעבר סדרת ציורים נרחבת, מופיעה אף היא בתערוכה – בנופיה ובדמויות של מתרחצים בבריכת גורדון המיתולוגית. ברגנר נהגה לשחות שם, ורשמה וציירה בפנקסה דמויות ששהו במקום – שוחות, עומדות או משתרעות על כיסאות נוח.

בריכת גורדון

דורי פרנס, שתרגם לעברית את ספרה "סיפורים מתל אביב", כתב עליה: "בת להורים לא יהודים – אם סקוטית ואב גרמני – ואשתו של צייר יהודי מאוד, ידענית מופלגת בספרות אנגלית ודוברת יידיש שוטפת, חריפת לשון אך מופנמת, היא משלבת בסיפוריה, בקווים עדינים של רישום, את הזרות, הקרבה והפליאה, ומעל כל אלה משוך חיוך של מין חמלה."[1]

מימין לשמאל: אודרי ויוסל ברגנר בסטודיו שלהם בצפת, שנות ה-50 צילום: אפרים ארדה, יוסל ברגנר רושם קפקא, 1952, אודרי ברגנר בעת עבודה
אסף בסטודיו

כאן ושם, הרחק מעבר לגבולותיה של תל אביב וישראל, זוכים לייצוג בעבודותיה. ברגנר נהגה להרבות בנסיעות בארץ ולחו"ל, בגפה או בחברה, נושאת עמה ספרי סקיצות וערכת צבעי מים קטנה, ערוכה לתעד רשמים מטיוליה במקומות רחוקים וקרובים כאחד. מרבית העבודות צוירו מהתבוננות במראות ובנופים במחוזות שבהם חלפה או שהתה; אחרות נוצרו מזיכרונה.

קונכיות

בהקדמה לספר ציוריה שיצא לאור לפני שלושה עשורים, כתב המחזאי והבמאי נסים אלוני: "מראשית היכרותנו, לפני למעלה משלושים שנה, ציירתי לעצמי את אבות אבותיה, משום מה, כעובדי אדמה. ותחושה זו נשארה איתי חרף עובדות אחרות שסיפרה לי עם השנים […] אולי משום שתמיד טרחה לטפח גן לגמרי לא הזוי בחצר ביתה […] אולי משום שהיא יודעת, יותר מכל איש שאני מכיר, להתהלך עם חתולים וכלבים, לקרוא בשמות ציפורים ולזהות פרחים ועצים."[2]

המתווים וציורי המים הקאמריים המוצגים בתערוכה חושפים פן פחות מוכר בעבודותיה של יוצרת ייחודית זו.

ולסיום, אף שזו סוגיה מאוד חשובה – זוגות אמנים, דומיננטיות של בן או בת זוג. על כך בפעם אחרת.

תודה לאירית על השיח עמה, ועל הטקסט ממנו מצוטטים החלק מהחומרים.


[1] מתוך הטקסט בגב הספר ""סיפורים מתל אביב", אודרי ברגנר, משכל הוצאה לאור, 2006

[2] נסים אלוני מתוך הספר "אודרי ברגנר, ציורים 1947 –1988", שבא הוצאה לאור בע"מ תל אביב, 1990

דגש חזק, תערוכת גמר של התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית, סמינר הקיבוצים – הפקולטה לאמנויות, "גלריה אחד העם תשע", רחוב אחד העם 9, תל אביב 7.8.2021-15.7.2021 . הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5.

 ~ השארת תגובה ~ עריכה

שעות פעילות הגלריה:
שלישי וחמישי  16.00-20.00
רביעי  11.00-15.00
שישי 10.00-14.00
שבת  11.00-14.00

בגלריה "אחד העם תשע" מוצגת תערוכת גמר של בוגרות ובוגרי התוכנית לימודי אוצרות וחשיבה חזותית בהובלתה של דרורית גור אריה.





תערוכת הגמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים, עוסקת בשפה ובוחנת מונחים שונים אשר על- פיהם נבחרו עבודות האמנות. 
שפה, אמצעי תקשורת מני קדם משמשת להעברת מסרים, קבלת ושיתוף מידע, תקשורת מילולית, ג'סטות (מחוות גוף) ועוד. אותיות, מילים הן היוצרות את השפה, ומאפשרות הקשרים למושגים בכללם ולהקשרי אמנות ושפה שהם מעניינינו בתערוכה זו.
שפה הינה דבר חי, נושם, משתנה. בעבודות המוצגות בתערוכה "דגש חזק" ניתן לראות מחד את הביטוי המילולי והוויזואלי כאחד למושגי יסוד בשפה כגון אות, מילה, שורש, אנגראמה, תרגום, הלחם בסיסים. מאידך, עבודות אחרות מדגישות אופני שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת מילולית או א-מילולית באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט.

בטקסט התערוכה מופיע הציטוט: "התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי  של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים".
התערוכה היא נקודת שיא בתוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של סמינר הקיבוצים, ומשקפת מלאכת אוצרות ויצירה אינדיווידואלית ומשותפת גם יחד, מבטאת קולות מגוונים של אוצרים ואוצרות, כל אחד ואחת מנקודת המבט הייחודית לו/ה, אשר יחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו.

במסגרת התערוכה יערכו אירועים ומפגשים ביניהם קונצרט פרפורמנס מיוחד. להלן רשימת האירועים המלאה:
שבת   31.07.21
11.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: רנא אבו-פריחה, טלי נבון, נעם פלומבו,  דפנה שלום
12.30, הרצאה  -"בין הבורקיני לחוטיני – הלחמי בסיסים באופנה": אביגיל טלמור, מעצבת רב תחומית, סטודנטית אוצרת.
שישי 06.08.21
12.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: יאיר ברק, בן הנטקנט
שבת 07.08.21 
20.00, קונצרט נעילה – "שיר ילדות – פרק חמישי": מיצב סאונד בשיתוף הקהל והאמנית הבין-תחומית עדיה גודלבסקי שתבצע יצירת סיום בנבל, קול ואלקטרוניקה
בלובי התיאטרון רחוב אחד העם 9

ביום זה תהיה הגלריה פתוחה בין השעות 19.00-20.00 / 11.00-14.00
העבודות המופיעות בתערוכה הן במדיה שונות: ציור, צילום, וידאו, מיצב, מיצג.
בחלקן ניכרת בחינה של גבולות הגוף, שאלות מהי שפה באופן חזותי ומילולי כאחד. התייחסות לשפות שמיות – עברית וערבית, פרשנות ואף קליגרפיה, ועיסוק בשפות כשפת החרשים וכתב ברייל שבהן יש למחוות היד ולתנועה שלה, ליכולת המימוש ולתובנות העולות תפקיד. ובכלל מהי שפה זרה ומנגד "שפת אם"?
בעבודות יש חקר של השפה העברית על מופעיה השונים, האות על הגלוי והנסתר שבה, של השפה הערבית על הנראה ועל האובד בתהליך תרגום, על מופעיה השונים של שפת הגוף.

על האמניות והאמנים, האוצרות והאוצרים

בחרתי להציג את העבודות לפי ציר הסירקולציה המקובל בצפייה בעבודות בתערוכה! אי לכך הבחירה אינה לפי שמות או שמות העבודות.

 

רנא אבו פריחה, כרם נאטור, תחומה היא קומפוזיציה מערך בשפת המיצג. יש לה צליל וחומר. היא הוויה אשר זורמת בלשון, מניעה התרחשות המתקיימת בו בזמן עם האובייקט והסובייקט כאחד. תחְּומָּה יכולה להיות סימן, מבנה, שטח, גבול, וחמר ובו בזמן היא חמקמקה, גבולותיה זזים ומשתנים תדיר.

רנא אבו-פריחה משלבת בעבודת הווידאו שלה בין צילום, ארכיטקטורה ושירה; בין הקבוע לזמני; בין טבעי למלאכותי, ובין הגוף לשפה.

רנא אבו פרחה, בין הגוף לשפה, 2014, וידאו אוצרת: ליאור קריאל

כרם נאטור מבצע בעבודתו פעולת היאחזות, השתרעות ומתיחה של גבולות הגוף בין שני כנים המשמשים להצגת אובייקטים. המבנה והגוף של האמן מצויים בתפר שבין קריסה, תנועה וא-תנועה. בין שיווי משקל לניגודו, לתחושת המאבק/הניסיון לשמור על תנוחת הגוף והכנים שעולה מהדימוי.

כרם נאטור, ללא כותרת, 2015 אוצרת: ליאור קריאל

ויקטוריה חנה, אות היא הצורה שבכתב להגיים השונים של הלשון, אות היא סימן המייצג צליל. בעבודתה האמנית ויקטוריה חנה חוקרת את מרחבי הקול האנושי וגבולותיו, בצליל ובשפה. חנה מופיעה כמורה המלמדת את תלמידותיה את סדר האותיות ואופן הגייתן ואת הקשרן למקומות שונים בגוף. במקביל מופיעה כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן. וגם על יכולתה של שירה לקשר בין התחומים ובין אנשים.

ויקטוריה חנה, "אל"ף בי"ת" (סדר הושענות), 2015 אוצרות: אורית בקרמן, נעמי משולם

נועם פלומבו, סאַבְטקסט הוא מונח המבטא טקסט משנה או טקסט סמוי ביצירה ובתקשורת בין-אישית, ומועבר באופן מרומז ולא ישיר.

עבודות ההדפס של פלומבו נוצרו מתוך עיסוק בפער שבין הציפיות למציאות לבין אי-הלימה של הפרטים לכך.  ההדפסים המשוכפלים בעבודות בדומה ל"אופסט", הם דימויים גרפיים של טקסט מוצפן, ופעולות ההצפנה והשכפול מתייחסות למושגים הנוגעם לחשיפה והסתרה, אשמה, קבלה וחמלה…

נועם פלומבו, אופסט, 2021 אוצרת: נגה אור ים

בן הנטקנט, מלה  מלה היא אבן יסוד בשפה, לכל מילה משמעות ייחודית משלה, ביטוי פונטי בעת דיבור או מרחבי ותנועתי בשפת הסימנים. במילים מצויה כל העת להתחדש וליצור משמעויות חדשות. מילה כחלק משפה ומילה – מילת גברים/נשים.

הנטקנט משתמש בעבודה זו בישות וירטואלית מוקרנת. הוא מעלה מופע קסמים שבמהלכו הוא מציג אילוזיה הקשורה למילה "מילה" מילה רבת משמעויות. גופו המוקרן של האמן מתפרק ומורכב מחדש באנלוגיה לשפה ולמחברים שבה.

התבוננות בדמות שיש בה מן הממשי בצד המיכני איזכרה לי את "האוטומטון" שכיכב בחדרי מוזרויות/פלאות בימים עברו (אבל על כך בפעם אחרת).

בן הנטקנט, מילה מ.י.ל.ה 2021 אוצר: ליאור חורש

עדיה גודלבסקי, הִדהוד מושג בשפה ובתקשורת, הוא חזרה על מקור באופן שונה. בשפת הדיבור, הדהוד הוא גם שיקוף רעיוני, אסוציאטיבי וסובייקטיבי של מסר.

היצירה "שיר ילדות" של גודלבסקי מנהלת דיאלוג עם המבקר/ת באמצעות להדהוד אישי המתרחש בין יוצרת-יצירה-קהל, העבודה מזמינה לפעולה את הצופים, מעבר לצפייה והאזנה גם לכתוב או לצייר. יש בעבודה זו המורכבת ממספר עבודות היוצרות שלם שהינו סה"כ של מרכיביו, הפעלה של המתבונן, תוצר שמתקבל, ואיסוף של הפעילות בנדון לערב סיום התערוכה.

עדיה גודלבסקי, שיר ילדות, 2021 אוצרים: דוד פייביש, עידו כהן, שמעון קסטיאל קרדיט צילום: מירב אוחיון

יערה צח, הלחם בסיסים הוא חיבור של שתי מילים קיימות לכדי מילה חדשה אחת (למשל, מחזמר). שפה היא דבר דינמי ומתחדש וכך גם מילים מורכבות כגון אלה, אשר צורות הנקבה הרבים והסמיכות שלהן אינה  ברורה וקשה לגזור מהן פעלים.

בעבודה עולה פעולת הפירוק וההרכבה מחדש. צח מפרקת סירים, אך באמצעות פעולת ההרכבה מחדש, הצביעה וחיבור שוטי העור, נולד גוף חידתי., שיש בו משהו מן האנושי באופן הצגתו במרחב הגלריה. נוצרת יצירה מורכבת העולה על סך מרכיביה. עבודה שאינה הומוגנית ומפעילה את הצופה לחפש אחר השלם.

יערה צח, ללא כותרת, 2018 אוצרות: אביגיל טלמור, נועה פלג

לארי אברמסון, שׁרֶֹש – השורש הוא תשתית לצורתה ולמשמעותה של המילה והוא מאפשר בין היתר את יצירתן של משפחות מילים.

בעבודה בתערוכה אברמסון משתמש בשלושה דימויים מרכזיים: הריבוע השחור של קזימיר מלביץ, האוונגרדיסט הרוסי, שכבות הבסיס והסגול של הצייר משה קופפרמן, והענף/השורש החוזר בעבודותיו כחלק מהשפה האישית שלו. אברמסון מרבה להשתמש בסמלים ודימויים מתולדות האמנות באופן היוצר דיאלוג בין עולמות ושפה ייחודית.

לארי אברמסון, שובו של הריבוע השחור 2008 אוצרות: אור וינטר, תמר ברגר

יאיר ברק, שפת סימנים היא אמצעי ליצירת תקשורת בעזרת סימנים מוסכמים כמו מחוות, הבעות פנים והטיות גוף. היא משמשת בעיקר את אוכלוסיית כבדי השמיעה.

בדומה לשפת סימנים, הניצוח המוזיקלי מבוסס על מחוות ברורות, באמצעות שימוש בשרביט ניצוח או בלעדיו, שפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. בעבודה זו ברק מרכיב סדרה של שנים עשר צילומי ידיים בעת פעולת הניצוח של גדולי המנצחים במאה העשרים. מרבית הדימויים הם צילומי ארכיון שעברו טיפול ועריכה בידי האמן.

יאיר ברק, כתב יד, 2019, פרט אוצרות: מירב שחף, דין קרול-גביש

אניסה אשקר, תרגום הוא מלאכת ההעתקה מלשון אל לשון. אבַדָ בתַּרְַּגוםּ הוא ביטוי המתאר את תופעת אובדן המידע,  העומק והמשמעות, המאפיינת את המעבר משפה לשפה, משפה מדוברת לשפה כתובה ומשפה מילולית לשפה חזותית. מה שאבד בתרגום, במעבר, נותר לא ידוע, עלום, ואולם צרכן התרגום מקבל מבחינתו משהו שלם, וכלל אינו מודע למה שנשמט והוחמץ. בעבודתה, באמצעות ייצוג מילולי וחזותי.

אשקר מותירה את המילה כתובה בקליגרפיה ערבית ללא תרגום, ושומרת עליה באופן  אוטונומי. בכך היא מדגימה את נחיצותה של פעולת התרגום, אך גם מעוררת מחשבה לגבי האובדן הכרוך בכך.

אניסה אשקר, אל-היאם (טירוף זמני), 2019, (מתוך 14 דרגות האהבה) אוצרות: יעל דיין, עדי כהן

בלו סימיון פיינרו, אנָגַרְמָהָ, או בעברית טְרִיפתַ אותִֹיוּתֹ, היא יצירת מילה חדשה באמצעות ערבוב אותיות של מילה נתונה. כך ניתן ליצור אין סוף אפשרויות של מילים. באמצעות הפעלת הלוח והסיבוב שלו, מרפרר סימיון פיינרו אל ערבוב האותיות הקבלי ההופך את הסופי לאין-סופי. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים הם הסוד של השפה, של הלשון (פיינרו, מרק אלן, ערב רב, 3.2021).

תערוכה שעסקה ברב המקובל אברהם אבולעפייה, הוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים באוצרותה של ד"ר בת שבע אידה גולדמן).

בלו סימיון פיינרו, צירוף, 2006 אוצרות: אורה כהן, נועה שיזף

טלי נבון, שפָָה זרה היא שפה שאינה שפת האם של האדם ואינה שגורה בפיו. לימוד שפה זרה מאפשר תקשורת אישית ובין אישית, ומעודד את הבנת האחר והכרת תרבויות חדשות.

הספרייה בבית הספר המקיף ביאליק-רוגוזין ובגינת לוינסקי בתל אביב מיועדות לקוראים מקהילת העובדים הזרים בעיר תל-אביב, אותם אלה הסמויים מן העין… ספריה המעוררת מחשבות על מקומו של הפרט במצבי קיצון, על יחסי מרכז ושוליים, ועל מקומה של יצירה בחברה. נבון חוקרת בעבודתה את התהליכים הנפשיים והתרבותיים של הקורא בשעת הקריאה, את יחסי הגומלין בין הקורא לטקסט.

טלי נבוןCould be me, 2014 אוצרת: דולב האקן

דפנה שלום, מפה היא תיאור סמלי של מרחב שיש בו מיקום על מרכיביו השונים וההקשרים ביניהם. בדומה לשפה, כך גם המפה מבוססת על סימנים מוסכמים ומטרתה לסייע להתמצא במרחב.

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ח"נ ביאליק, העוסקת בתולדות המילים ובמשמעותן, משמשת בסיס לעבודותיה של שלום המקודדת בכתב ברייל. כתב זה מוסס על סימנים מוסכמים, על נקודות בולטות על המצע אשר קריאתן נעשית באמצעות מישוש. בכתב זה ל"לא רואה" עליונות על האדם הרואה, ויחסי הכוח הינם אחרים ושונים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210716_121948.jpg
דפנה שלום, מתוך הסדרה "כתבי לילה" (ביאליק 7,8); 2019, 2021 אוצרות: לינה לוין, נורית זלצמן, סיגל הררי

תודה על הטקסטים, חומרים מהם מצוטטים לעיל, תודה לדרורית גור אריה, ולסטודנטיות והסטודנטים בתכנית זה. שמחתי לפגוש, להכיר וללמד וללמוד! זיוה

דגש חזק

תערוכת גמר של התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית, סמינר הקיבוצים – הפקולטה לאמנויות, "גלריה אחד העם תשע", רחוב אחד העם 9, תל אביב 7.8.2021-15.7.2021 . הכניסה לגלריה מרחוב השחר 5.

שעות פעילות הגלריה:
שלישי וחמישי  16.00-20.00
רביעי  11.00-15.00
שישי 10.00-14.00
שבת  11.00-14.00

בגלריה "אחד העם תשע" מוצגת תערוכת גמר של בוגרות ובוגרי התוכנית לימודי אוצרות וחשיבה חזותית בהובלתה של דרורית גור אריה.





תערוכת הגמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים, עוסקת בשפה ובוחנת מונחים שונים אשר על- פיהם נבחרו עבודות האמנות. 
שפה, אמצעי תקשורת מני קדם משמשת להעברת מסרים, קבלת ושיתוף מידע, תקשורת מילולית, ג'סטות (מחוות גוף) ועוד. אותיות, מילים הן היוצרות את השפה, ומאפשרות הקשרים למושגים בכללם ולהקשרי אמנות ושפה שהם מעניינינו בתערוכה זו.
שפה הינה דבר חי, נושם, משתנה. בעבודות המוצגות בתערוכה "דגש חזק" ניתן לראות מחד את הביטוי המילולי והוויזואלי כאחד למושגי יסוד בשפה כגון אות, מילה, שורש, אנגראמה, תרגום, הלחם בסיסים. מאידך, עבודות אחרות מדגישות אופני שימוש בשפה כאמצעי לתקשורת מילולית או א-מילולית באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט.

בטקסט התערוכה מופיע הציטוט: "התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי  של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים".
התערוכה היא נקודת שיא בתוכנית החדשה ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של סמינר הקיבוצים, ומשקפת מלאכת אוצרות ויצירה אינדיווידואלית ומשותפת גם יחד, מבטאת קולות מגוונים של אוצרים ואוצרות, כל אחד ואחת מנקודת המבט הייחודית לו/ה, אשר יחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו.

במסגרת התערוכה יערכו אירועים ומפגשים ביניהם קונצרט פרפורמנס מיוחד. להלן רשימת האירועים המלאה:
שבת   31.07.21
11.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: רנא אבו-פריחה, טלי נבון, נעם פלומבו,  דפנה שלום
12.30, הרצאה  -"בין הבורקיני לחוטיני – הלחמי בסיסים באופנה": אביגיל טלמור, מעצבת רב תחומית, סטודנטית אוצרת.
שישי 06.08.21
12.00, שיח גלריה – בהשתתפות האמנים: יאיר ברק, בן הנטקנט
שבת 07.08.21 
20.00, קונצרט נעילה – "שיר ילדות – פרק חמישי": מיצב סאונד בשיתוף הקהל והאמנית הבין-תחומית עדיה גודלבסקי שתבצע יצירת סיום בנבל, קול ואלקטרוניקה
בלובי התיאטרון רחוב אחד העם 9

ביום זה תהיה הגלריה פתוחה בין השעות 19.00-20.00 / 11.00-14.00
העבודות המופיעות בתערוכה הן במדיה שונות: ציור, צילום, וידאו, מיצב, מיצג.
בחלקן ניכרת בחינה של גבולות הגוף, שאלות מהי שפה באופן חזותי ומילולי כאחד. התייחסות לשפות שמיות – עברית וערבית, פרשנות ואף קליגרפיה, ועיסוק בשפות כשפת החרשים וכתב ברייל שבהן יש למחוות היד ולתנועה שלה, ליכולת המימוש ולתובנות העולות תפקיד. ובכלל מהי שפה זרה ומנגד "שפת אם"?
בעבודות יש חקר של השפה העברית על מופעיה השונים, האות על הגלוי והנסתר שבה, של השפה הערבית על הנראה ועל האובד בתהליך תרגום, על מופעיה השונים של שפת הגוף.

על האמניות והאמנים, האוצרות והאוצרים

בחרתי להציג את העבודות לפי ציר הסירקולציה המקובל בצפייה בעבודות בתערוכה! אי לכך הבחירה אינה לפי שמות או שמות העבודות.

 

רנא אבו פריחה, כרם נאטור, תחומה היא קומפוזיציה מערך בשפת המיצג. יש לה צליל וחומר. היא הוויה אשר זורמת בלשון, מניעה התרחשות המתקיימת בו בזמן עם האובייקט והסובייקט כאחד. תחְּומָּה יכולה להיות סימן, מבנה, שטח, גבול, וחמר ובו בזמן היא חמקמקה, גבולותיה זזים ומשתנים תדיר.

רנא אבו-פריחה משלבת בעבודת הווידאו שלה בין צילום, ארכיטקטורה ושירה; בין הקבוע לזמני; בין טבעי למלאכותי, ובין הגוף לשפה.

רנא אבו פרחה, בין הגוף לשפה, 2014, וידאו אוצרת: ליאור קריאל

כרם נאטור מבצע בעבודתו פעולת היאחזות, השתרעות ומתיחה של גבולות הגוף בין שני כנים המשמשים להצגת אובייקטים. המבנה והגוף של האמן מצויים בתפר שבין קריסה, תנועה וא-תנועה. בין שיווי משקל לניגודו, לתחושת המאבק/הניסיון לשמור על תנוחת הגוף והכנים שעולה מהדימוי.

כרם נאטור, ללא כותרת, 2015 אוצרת: ליאור קריאל

ויקטוריה חנה, אות היא הצורה שבכתב להגיים השונים של הלשון, אות היא סימן המייצג צליל. בעבודתה האמנית ויקטוריה חנה חוקרת את מרחבי הקול האנושי וגבולותיו, בצליל ובשפה. חנה מופיעה כמורה המלמדת את תלמידותיה את סדר האותיות ואופן הגייתן ואת הקשרן למקומות שונים בגוף. במקביל מופיעה כתלמידה הלומדת על כוחן של האותיות ועל האפשרויות הגלומות בהן. וגם על יכולתה של שירה לקשר בין התחומים ובין אנשים.

ויקטוריה חנה, "אל"ף בי"ת" (סדר הושענות), 2015 אוצרות: אורית בקרמן, נעמי משולם

נועם פלומבו, סאַבְטקסט הוא מונח המבטא טקסט משנה או טקסט סמוי ביצירה ובתקשורת בין-אישית, ומועבר באופן מרומז ולא ישיר.

עבודות ההדפס של פלומבו נוצרו מתוך עיסוק בפער שבין הציפיות למציאות לבין אי-הלימה של הפרטים לכך.  ההדפסים המשוכפלים בעבודות בדומה ל"אופסט", הם דימויים גרפיים של טקסט מוצפן, ופעולות ההצפנה והשכפול מתייחסות למושגים הנוגעם לחשיפה והסתרה, אשמה, קבלה וחמלה…

נועם פלומבו, אופסט, 2021 אוצרת: נגה אור ים

בן הנטקנט, מלה  מלה היא אבן יסוד בשפה, לכל מילה משמעות ייחודית משלה, ביטוי פונטי בעת דיבור או מרחבי ותנועתי בשפת הסימנים. במילים מצויה כל העת להתחדש וליצור משמעויות חדשות. מילה כחלק משפה ומילה – מילת גברים/נשים.

הנטקנט משתמש בעבודה זו בישות וירטואלית מוקרנת. הוא מעלה מופע קסמים שבמהלכו הוא מציג אילוזיה הקשורה למילה "מילה" מילה רבת משמעויות. גופו המוקרן של האמן מתפרק ומורכב מחדש באנלוגיה לשפה ולמחברים שבה.

התבוננות בדמות שיש בה מן הממשי בצד המיכני איזכרה לי את "האוטומטון" שכיכב בחדרי מוזרויות/פלאות בימים עברו (אבל על כך בפעם אחרת).

בן הנטקנט, מילה מ.י.ל.ה 2021 אוצר: ליאור חורש

עדיה גודלבסקי, הִדהוד מושג בשפה ובתקשורת, הוא חזרה על מקור באופן שונה. בשפת הדיבור, הדהוד הוא גם שיקוף רעיוני, אסוציאטיבי וסובייקטיבי של מסר.

היצירה "שיר ילדות" של גודלבסקי מנהלת דיאלוג עם המבקר/ת באמצעות להדהוד אישי המתרחש בין יוצרת-יצירה-קהל, העבודה מזמינה לפעולה את הצופים, מעבר לצפייה והאזנה גם לכתוב או לצייר. יש בעבודה זו המורכבת ממספר עבודות היוצרות שלם שהינו סה"כ של מרכיביו, הפעלה של המתבונן, תוצר שמתקבל, ואיסוף של הפעילות בנדון לערב סיום התערוכה.

עדיה גודלבסקי, שיר ילדות, 2021 אוצרים: דוד פייביש, עידו כהן, שמעון קסטיאל

יערה צח, הלחם בסיסים הוא חיבור של שתי מילים קיימות לכדי מילה חדשה אחת (למשל, מחזמר). שפה היא דבר דינמי ומתחדש וכך גם מילים מורכבות כגון אלה, אשר צורות הנקבה הרבים והסמיכות שלהן אינה  ברורה וקשה לגזור מהן פעלים.

בעבודה עולה פעולת הפירוק וההרכבה מחדש. צח מפרקת סירים, אך באמצעות פעולת ההרכבה מחדש, הצביעה וחיבור שוטי העור, נולד גוף חידתי., שיש בו משהו מן האנושי באופן הצגתו במרחב הגלריה. נוצרת יצירה מורכבת העולה על סך מרכיביה. עבודה שאינה הומוגנית ומפעילה את הצופה לחפש אחר השלם.

יערה צח, ללא כותרת, 2018 אוצרות: אביגיל טלמור, נועה פלג

לארי אברמסון, שׁרֶֹש – השורש הוא תשתית לצורתה ולמשמעותה של המילה והוא מאפשר בין היתר את יצירתן של משפחות מילים.

בעבודה בתערוכה אברמסון משתמש בשלושה דימויים מרכזיים: הריבוע השחור של קזימיר מלביץ, האוונגרדיסט הרוסי, שכבות הבסיס והסגול של הצייר משה קופפרמן, והענף/השורש החוזר בעבודותיו כחלק מהשפה האישית שלו. אברמסון מרבה להשתמש בסמלים ודימויים מתולדות האמנות באופן היוצר דיאלוג בין עולמות ושפה ייחודית.

לארי אברמסון, שובו של הריבוע השחור 2008 אוצרות: אור וינטר, תמר ברגר

יאיר ברק, שפת סימנים היא אמצעי ליצירת תקשורת בעזרת סימנים מוסכמים כמו מחוות, הבעות פנים והטיות גוף. היא משמשת בעיקר את אוכלוסיית כבדי השמיעה.

בדומה לשפת סימנים, הניצוח המוזיקלי מבוסס על מחוות ברורות, באמצעות שימוש בשרביט ניצוח או בלעדיו, שפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. בעבודה זו ברק מרכיב סדרה של שנים עשר צילומי ידיים בעת פעולת הניצוח של גדולי המנצחים במאה העשרים. מרבית הדימויים הם צילומי ארכיון שעברו טיפול ועריכה בידי האמן.

יאיר ברק, כתב יד, 2019, פרט אוצרות: מירב שחף, דין קרול-גביש

אניסה אשקר, תרגום הוא מלאכת ההעתקה מלשון אל לשון. אבַדָ בתַּרְַּגוםּ הוא ביטוי המתאר את תופעת אובדן המידע,  העומק והמשמעות, המאפיינת את המעבר משפה לשפה, משפה מדוברת לשפה כתובה ומשפה מילולית לשפה חזותית. מה שאבד בתרגום, במעבר, נותר לא ידוע, עלום, ואולם צרכן התרגום מקבל מבחינתו משהו שלם, וכלל אינו מודע למה שנשמט והוחמץ. בעבודתה, באמצעות ייצוג מילולי וחזותי.

אשקר מותירה את המילה כתובה בקליגרפיה ערבית ללא תרגום, ושומרת עליה באופן  אוטונומי. בכך היא מדגימה את נחיצותה של פעולת התרגום, אך גם מעוררת מחשבה לגבי האובדן הכרוך בכך.

אניסה אשקר, אל-היאם (טירוף זמני), 2019, (מתוך 14 דרגות האהבה) אוצרות: יעל דיין, עדי כהן

בלו סימיון פיינרו, אנָגַרְמָהָ, או בעברית טְרִיפתַ אותִֹיוּתֹ, היא יצירת מילה חדשה באמצעות ערבוב אותיות של מילה נתונה. כך ניתן ליצור אין סוף אפשרויות של מילים. באמצעות הפעלת הלוח והסיבוב שלו, מרפרר סימיון פיינרו אל ערבוב האותיות הקבלי ההופך את הסופי לאין-סופי. המקובל רבי אברהם אבולעפיה אמר שהצירופים הם הסוד של השפה, של הלשון (פיינרו, מרק אלן, ערב רב, 3.2021).

תערוכה שעסקה ברב המקובל אברהם אבולעפייה, הוצגה במוזיאון תל אביב לפני מספר שנים באוצרותה של ד"ר בת שבע אידה גולדמן).

בלו סימיון פיינרו, צירוף, 2006 אוצרות: אורה כהן, נועה שיזף

טלי נבון, שפָָה זרה היא שפה שאינה שפת האם של האדם ואינה שגורה בפיו. לימוד שפה זרה מאפשר תקשורת אישית ובין אישית, ומעודד את הבנת האחר והכרת תרבויות חדשות.

הספרייה בבית הספר המקיף ביאליק-רוגוזין ובגינת לוינסקי בתל אביב מיועדות לקוראים מקהילת העובדים הזרים בעיר תל-אביב, אותם אלה הסמויים מן העין… ספריה המעוררת מחשבות על מקומו של הפרט במצבי קיצון, על יחסי מרכז ושוליים, ועל מקומה של יצירה בחברה. נבון חוקרת בעבודתה את התהליכים הנפשיים והתרבותיים של הקורא בשעת הקריאה, את יחסי הגומלין בין הקורא לטקסט.

טלי נבון, Could be me, 2014 אוצרות: לינה לוין, נורית זלצמן, סיגל הררי

דפנה שלום, מפה היא תיאור סמלי של מרחב שיש בו מיקום על מרכיביו השונים וההקשרים ביניהם. בדומה לשפה, כך גם המפה מבוססת על סימנים מוסכמים ומטרתה לסייע להתמצא במרחב.

המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת ח"נ ביאליק, העוסקת בתולדות המילים ובמשמעותן, משמשת בסיס לעבודותיה של שלום המקודדת בכתב ברייל. כתב זה מוסס על סימנים מוסכמים, על נקודות בולטות על המצע אשר קריאתן נעשית באמצעות מישוש. בכתב זה ל"לא רואה" עליונות על האדם הרואה, ויחסי הכוח הינם אחרים ושונים.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210716_121948.jpg
דפנה שלום, מתוך הסדרה "כתבי לילה" (ביאליק 7,8); 2019, 2021 אוצרת: דולב האקן

תודה על הטקסטים, חומרים מהם מצוטטים לעיל, תודה לדרורית גור אריה, ולסטודנטיות והסטודנטים בתכנית זה. שמחתי לפגוש, להכיר וללמד וללמוד! זיוה

״קרקס הבריחה״ שבוע העיצוב ירושלים 2021, בית הנסן, ירושלים רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים עד 8.7.2021

עשרות אירועים  מופעים ותערוכות עיצוב מקומיות ובינלאומיות

1-8 ביולי 2021 בבית הנסן, מרכז תרבות לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה

כניסה חופשית

ניהול כללי: סמדר צוק ורן וולף, חברת רן וולף | מנהלת אמנותית: ענת ספרן | אוצר ראשי: טל ארז

מודיעין ומרכז מבקרים: בית הנסן – רחוב גדליהו אלון 14  |

לפרטים נוספים, תכניה, דרכי הגעה וחניונים – בקרו באתר

www.jdw.co.il

ביקרתי בשבוע שעבר בשבוע העיצוב בבית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, אירוע מושקע מכל הבחינות. בית הנסן, מקום שיש עמו היסטוריה וזיכרון (בית חולים ממשלתי, בית המצורעים…) בחיי העיר הירושלמית פתח את שעריו והמתחמים שלו לאירוח עשרות תערוכות מרגשות ואירועים מעניינים לרגל שבוע העיצוב.

ערב רב של תערוכות בחללים קטנים וגדולים יותר, ובמרחבי החוץ. ליצנים ומיצגים. נושאים שונים ומגוונים. עבודות הנעות בין המגי לארצי, קסמים וכישוף, טשטוש גבולות, שינוי מציאות, צמחיה ויערות עבותים, זריחות בצבעי טורקיז ועוד ועוד.

אירוח כיד המלך בכל המשתמע! מזון לנפש- התערוכות והאירועים! ומזון לגוף – הכיבוד והשתייה ונדיבות הלב!

תודה למירה, עדה, ברקת, קרנית על ההזמנה!

שבוע העיצוב הוא יוזמה של משרד ירושלים ומורשת ושל הרשות לפיתוח ירושלים

תמונות + קרדיטים (במסמך נפרד) – לינק 

השקת שבוע העיצוב וערב פתיחה חגיגי: יום חמישי ה- 1 ביולי, בשעה 19:30

ערב פתיחה חגיגי במיוחד:

•   חשיפת כלל התערוכות והמייצבים, התערבויות מוסיקליות, פרפורמטיביות וקרקסיות:

   הליצן x, חבורת אמנים מולטידיסיפלינריים, פועל כקבוצת הקרקס הרשמית של שבוע העיצוב ירושלים. מופע מרכזי גדול עם מוזיקאים ואורחים לצד שלל התערבויות בכל רחבי בית הנסן.

   פרפורמנס קעקועים מתמשך של האמנית סאלי קריסטל קרמברג עם האמן בר פלש 

   חוויה קולינרית עיצובית ירושלמית של פרויקט השדכן

•   מתחם אוכל ומשקאות מבית פיצה פלורה, מבית הקפה של משק עפאים, ובר ה'דיר' ולבקר בחנות הפופ אפ לעיצוב ישראלי של "אסופה"



הנושא השנתי שנהגה כבר בסוף 2019 והפך לרלוונטי מתמיד הוא "קרקס הבריחה“: ואני מצטטת מהטקסט!

אנו בורחים מתלאות היומיום אל הוירטואלי, אל הטבע, אל מקומות אחרים, אל זהויות ותרבויות אלטרנטיביות. אנו בורחים מפרדיגמות שולטות לרגעים של עונג טהור. אולם יותר ויותר, אנו מבינים שלאסקפיזם שלנו יש מחיר.

מתוקף תפקידו כפסטיבל, צורה אסקפיסטית כשלעצמה, שבוע העיצוב ירושלים 2021 מבקש להחיות וללבוש צורה טהורה לכאורה של אסקפיזם, לפחות במקורותיה – פסטיבל הפסטיבלים, היכל הבידור והפלא – הקרקס הנודד. ישות טעונת קונפליקטים, הקרקס הוא באחת פלאי ומסוכן, מכיל ונצלני, קסום וטכנולוגי, טהור ואפל. הוא ההגשמה של הפוטנציאל האנושי, וכשהוא מתפרק, מזכיר לנו את חוסר היכולת שלנו למלא אותו. הוא מראה לנו את פלאי העולם והטבע, בעוד הוא מזכיר לנו את המחיר שנדרש כדי להביא אותו לפתחינו. הקרקס הוא המקום בו האסקפיזם הטהור ביותר והמציאות הקשה נפגשים. לאורך שבוע קיומו, ״קרקס הבריחה״ יחקור את החזית הבוהקת של אסקפיזם ואת אחורי קלעיו האפלים, ואולי אף יציע לנו רגע של נחת, כמו שעיצוב עושה לא פעם. אבל אולי, רק אולי, הוא גם יזכיר לנו שקשה לברוח מהמציאות, ושמה שאנחנו עושים הוא תמיד השתקפות של מי שאנחנו.

מצפים לראותכם!

פירוט על תערוכות, מיצבים ומיצגים במהלך שבוע העיצוב במסמך מצורף

שעות פעילות במהלך השבוע:

ערב הפתיחה 1.7.21 – 19:30-23:00

שישי 2.7.21 – 10:00-16:00

שבת 3.7.2021 – 10:00-23:00

ראשון-חמישי 4-8.7.2021 – 16:00-23:00

ג'ניפר בלוך Our Glorious Past, הגדה השמאלית, אחד העם 70 תל אביב עד 19.6.2021

לבאים בשערי "הגדה השמאלית" מתגלה ערב רב – מחד, תערוכתה של ג'ניפר בלוך המושכת את עין המתבונן בצבעוניות העזה ובפטרנים (דגמים, תבניות), להוציא עבודה אחת שבה מופיע דימוי של ספינת מלחמה, בצד עבודה מושגית שבה למילה ולמסר שהיא מעבירה תפקיד ניכר Our Glorious Past באותיות גותיות. וגם לרקע המוזהב בו יש אזכור ל'זהב מלכות' בקבלה היהודית, ובנצרות המוקדמת, בעיקר בעבודות בהן המדונה מוצגת על רקע זהוב. ומאידך, מרכז חברתי שעניינו שמאל (כשם המקום), פוסטרים וחומרים המשתייכים למקם המשלבים דמויות היסטוריות – מרקס ואחרים ועוד. בר בפאתי הגלריה, כל אלה שורים בכפיפה אחת ומנהלים שיח מעניין.

בלוך, ילידת גיברלטר[1], משלבת בעבודתה – ביוגרפיה – המקום בו נולדה – חצי אי קטן הנמצא בדרום החוף האיברי סמוך לכניסה לים התיכון לגיברלטר, היסטוריה מרתקת, אימפריות שעברו, כבשו, נלחמו. ביצורים בעיר שנמצאת במקום שהוקמה בימי הביניים, וכמובן צוק גיברלטר, אחד משני עמודי הרקולס המיתולוגיים שמסופר שהוקמו ע"י הרקולס הגיבור במהלך המשימה העשירית שלו. להיסטוריה עשירה ומורכבת זו ולקשר בין מאות השנים עם ספרד בעבר,  ועם בריטניה במאות האחרונות, תפקיד משמעותי בעשייתה של בלוך: שפות דיבור- ספרדית ואנגלית, הכרת האיקונוגרפיה הנוצרית והתייחסות אליה המוטמעת בעבודותיה, אף שהביטוי שלה בעבודות בתערוכה מופשט לרוב, ואינו בא לידי ביטוי בדימוי פיגורטיבי/קונקרטי (להוציא עבודה בה מופיע דימוי צלב שיכול להיראות גם כדגם, ובו מוטבע הפנתר).

בתערוכה בדי קנבס עתירי ממדים עליהם ציירה בלוך בצבעי אקריליק בצד שימוש בשבלונות. התוצאה, צבעוניות בה שורים בכפיפה צבעי יסוד וצבעים משלימים. שכבות של צבע, בעשיה סיזיפית ולעתים עבודה במשיחות מכחול חופשיות, כמו שקורה בציור ספינת המלחמה הבריטית (משיכות מכחול בעדן מבצבץ הבד, הענן המופשט לעומת הדימוי המאוד נוכח של הספינה…)

הצבעוניות ממושטרת בפטרנים גיאומטריים; פטרנים, בהם מופיעים בין היתר קשתות, באזכור לקשתות בקתדרלות גותיות, אך גם קריצה לקשתות ולכיפות במבנים אסלאמיים, כל אלה נוכחים בחלק ניכר מהעבודות, מוטבעים כ"חותם" בין שכבות הצבע.

תודה לג'ניפר על השיחה ועל הדימויים.


[1] על גיברלטר, ראו https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%92%D7%99%D7%91%D7%A8%D7%9C%D7%98%D7%A8

תמר לדרברג, "יורשי המנוח", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ 6, קריית המלאכה 3.7.2021-10.6.2021

את הבאים לחלל הגלריה "מקום לאמנות" אופף קול שירה המתגלה כעבודה הקשורה לתערוכה. בהמשך, בתערוכה מוצגים: אובייקט גדול המציג את סימן מזל מאזניים, מכשירי שמיעה התלויים במעין שיווי משקל, מדרסים, עבודת אנימציה שרטוטי מכשירים הנדסיים ועבודה נוספת אנגימטית קמעה. העבודות במגוון מדיה עוסקות בזיכרון אישי, ובמרכזן ההעדר של שתי דמויות – בן זוגה של תמר ואביה. השניים הלכו לעולמם בטווח זמן קצר, והנוכחות שלהם מוטמעת בתערוכה באמצעות חפצים הקשורים אליהם ישירות ובעקיפין.

סמל מזל מאזניים – "ליברה"

ראשית בנוגע לשם התערוכה "יורשי המנוח" – זמן קצר לאחר אובדן האב ובן הזוג החלו לקבל תמר וילדיה מכתבים הממוענים ל"יורשי המנוח", מושג חדש וזר שהיווה נדבך ראשון בחשיבה על התערוכה.

לכאורה, מה הקשר בין מדרסים, עבודת אנימציה, אובייקט גדול, מכשירי שמיעה וקול שירה המציף את החלל? מדרסי הנעליים, המוצגים כמחכים לבעליהם, הם של האיש של תמר. בהמשך אליהם מוצג אובייקט בגודל ניכר שצורתו שאולה מסימן מזל מאזניים, וכפי שציינה תמר בשיחה עמה מעולם לא התעניינה באסטרולוגיה, אך כאן הדימוי המטופל הוא "מחווה" לבעלה, שמזלו הוא מזל מאזניים ועיסוקו כרואה חשבון עירב הכנת מאזנים. מכשירי השמיעה התלויים למעלה כמחכים לבעליהם, השתייכו לאביה של תמר, ולאוזניים ולתקינותן יש קשר חשוב לשיווי משקל, לאיזון.

ובאשר לעבודה האניגמטית קמעה – הקשרה אביה של תמר שעסק בהנדסת קרקע. עבודה עם אבנים המורכבת משלושה ארגזים מפלסטיק שצבעו ירוק שנועדו לאחסון דגימות קרקע. את הארגזים מפלסטיק כיסתה תמר בפיגמנט קטיפה שחורה  ועליהן מונחות הדגימות המוצגות על הקיר. אלו דגימות שמוציאים על מנת ללמוד על סוג הקרקע ולתכנן את הפרויקט מבחינה הנדסית, בכל הנוגע ליסודות ועוד. לשם כך נעשות עבודות תת קרקעיות, כך שההקשר הקונקרטי לאב ולעיסוקו וגם לעיסוק באדמה כדבר שיש בו מן היציבות אך אפשר שגם יציבות זו תתערער מודגש בעבודה שלי נראתה כדגימות ארכיאולוגיות מעבר רחוק…

מנגד בציר אופקי המקביל לאובייקט המתייחס למזל מאזניים מוצגת עבודת אנימציה. את האנימציה יצרה תמר מתוך דימוי שמצאה בגוגל שהקשרו מפת הכוכבים של מזל מאזניים ויש בו מן הדמיון לבית. תמר לקחה את דימוי הבית והכוכבים – אדמה ושמיים, ויצרה אנימציה מהקווים היוצרים את הבית המתפרקים ומתחברים מחדש בצד הכוכבים. עבודת הסאונד היא של האחיינית של תמר.

חותם הגוף של האב והבעל מוטמע בחלק מהדימויים, המדרסים, מכשירי השמיעה. במקביל עיסוקם של האב בהנסת קרקע ושרטוטי המכשירים ההנדסיים שלו, בצד הדהוד לעיסוקו של בן הזוג, ברשימת שערי המניות המושמעת בחלל התערוכה יוצרים רובד נוסף של זיכרון בתערוכה שגם בו יש מן הנוכח וההעדר כאחד. אלה האחרונים שיש בהם מן השימושיות – הקשרים פיננסיים ופונקציונליים, הופכים לדימויים.

משמאל מופיע שיר מרגש אותו כתבה בתה של תמר "והגדת לבתך ביום ההוא".

"ועדיין" כפי שמציין האוצר יאיר ברק, "יורשי המנוח' איננה תערוכת הנצחה. היא איננה בשום אופן מונומנט. לכל היותר – היא אנטי מונומנט. מהלך שיש בו הומור ופיוס, הרהור מתוזמר היטב אודות מה שנותר. זוהי, אם תרצו – פואטיקה של בירוקרטיה.

לדרברג מנכסת את תחומי הדעת של אביה ובעלה, ההנדסה והכספים, והופכת אותם לשלה. היא מקצה את האובייקטים מן השדה המקצועי אליו הם שייכים ורותמת אותם למכלול הפעולות האמנותיות שבתערוכה. לאחר מותם – היא גואלת אותם ממעמדם הפרופסיונאלי ומקנה להם את המעמד הטרנסצנדנטאלי שאמנות יודעת להעניק". (ציטוט מטקסט התערוכה)

לכו לראות! מרגש! ועבודת אוצרות מצוינת

אינטימיות של זרים על חבלי כביסה, אוצרת: רויטל סילברמן גרין, גלריה על הצוק, המעפילים 19, נתניה 15.7.2021-4.6.2021

על "יופיו של הבנלי"

למטיילים בסמטאות ישנות בערים ברחבי העולם, נפולי, ירושלים, יפו, דרום תל אביב ועוד, מתגלה מראה הכביסה התלויה על חבלי הכביסה.

יופיים של אלה המצויים בתחום שבין במרחבים – בין מרחבי הפרט, הבית הפרטי על הכביסה האישית (בגדי יום יום וימי חג בצד פריטים אינטימיים) לבין המרחב הציבורי מה נגלה לעין, או מוסתר מעין המסתכל… ומופיע בעבודות המוצגות בתערוכה "אינטימיות של זרים על חבלי כביסה".

יש שיתמהו- חבלי כביסה? שהרי את עמל הכפיים, את הפעילות העמלנית- הליכה אל מקור מים, אל המעיין או להזמין את הכובסת כפי שהיה נהוג בקטנותי בבית הורי, החליפה מכונת הכביסה. ועדיין חבלי הכביסה נוכחים בחיינו (איכות הסביבה רבותי!).

אחד המראות המפעימים היה בביקור ברומא לפני מספר שנים, ברחובות הקטנים ובהם דרו להם יחדיו בכפיפה אחד הכביסה התלויה בצד ציורי קיר בהומאז' לרנסנס, או גרפיטי עכשווי.

אזי האם על הכביסה המתנופפת על חבלי הכביסה אבד הכלח?

התערוכה מתמקדת ביחס האמנים אל נוכחותה במרחב של הכביסה; בגדים תלויים על חבל שייכים לתחום היומיומי… הלא הירואי, הפרוזאי… בימים בהם הרוח נושבת הם "מקבלים" חיים משל עצמם, נעים, מתנופפים, משנים כיוון "יופיו של הבנלי".

דורון הורוביץ

בחלל קומת הכניסה של הגלריה מציג הצלם דורון הורוביץ תצלומים של כביסה תלויה שצולמו בארץ וברחבי העולם. צילומי הכביסה התלויה, מוטיב מרכזי  ביצירתו, מוצבים מונכחים על הקיר, התקרה והרצפה. העבודה "בדים שחורים, סין, 2019, אינה מוצגת כיחידה הרמטית אלא מחולקת למרכיביה, באופן המאפשר לצופה להיכנס לתערוכה דרך הכביסה התלויה.

דורון הורוביץ

ובקומה התחתונה – בציר הסירקולציה – אילנה אביב . בגדי העבודה שלה, ביציקות בטון אקולוגי מוצגים על הקיר. וכפי שציינה "בתליית בגדי העבודה על חבל כביסה יש הסכמה לעצור, להפסיק את המאבק עם המציאות של  הסטודיו". הסכמה לנוח!

אילנה אביב

על מהלך העבודה מספרת אביב: "כיוון שמדובר בכביסה, הרטבתי את הבגדים ותליתי אותם על חבל כדי שיקבלו את כובדם של המים. מיד לאחר מכן קיבעתי 'מצב' זה באמצעות דבק. הבגד שהתקבל לאחר היבוש היה בגד קשה שהמבנה שלו הוא של בגד רטוב ספוג במים". לאחר מכן היא יצקה תבנית על הבד המוקשה שלאחר שהתייבשה חילצה מתוכה את הבגד ויצקה במקום בטון אקולוגי, שהחול שבו הוחלף בנייר גרוס. היציקה עצמה עשויה בטכניקה ייחודית שאותה פיתחה האמנית.

אילנה אביב

אולגה קונדינה המציגה עבודה שצוירה במרפסת בתל אביב, על חבל אחד מגבת אדומה של האמנית . בעבודה נוספת ערב רב של כבסים על מתקן כביסה דגל ישראל ופריטים נוספים בצד הצצה למגרש המשחקים, שורים להם יחדיו בעבודה המצוירת.

אולגה קונדינה
אולגה קונדינה

אתי גדיש דה לנגה מפסלת בעץ, מתכת בשילוב של חומרים נוספים, הסירות של אתי המהוות מוטיב מרכזי בעבודתה כמו תלויות על חבל כביסה ניבטות שקופות לעולם. והן גם שקופות למבט שלנו ולמראה העבודות של אסף שני התלויות על הקיר ומנהלות שיח עמן.

אתי גדיש דה לנגה
אתי גדיש דה לנגה

 העבודות דורשות כיפוף ברזל, מהלך פיזי ונוגד את הטבע. דה לנגה לוקחת את הברזל שהעלה חלודה, ומראה את יופיו הפואטי.

אסף שני

אסף שני הסדרה מאחז שחלק גדול ממנה מוצג בתערוכה מוצב כפנורמה, בנוסף מוצגות עבודות נוספות עם התייחסות למסתור כביסה. יש לזכור שבשלהי שנות הששים של המאה העשרים, נבנו בתים עם מסתור כביסה, והיום זהו חלק מהגדרת המבנה, שהרי בהצגת כבסים תלויים וחשופים על החבלים יש פגיעה באסתטיקה. (איני חושבת כך, אבל כך חושבים פרנסי הערים, ואלו הבונים מטעמם….). להסתיר לא להראות… ארעיות בצד הסתרה, סימן לחיים נוכחים…

אסף שני
נחמה גולן

נחמה גולן  משלבת בעבודתה דימוי ויזואלי וורבלי. לקול המושמע בעבודת הסאונד, המצטט את המילה הכתובה תפקיד משמעותי בעבודה המוצגת בתערוכה, אך גם בעבודות נוספות שלה. המיצב מכיל קומבניזון עשוי פוליאסטר עליו טקסט בכתב יד של שירה האחרון כפי הנראה, של יונה וולך בו היא מתחילה להבין שבא הקץ. מרכיבים נוספים דימוי של ציפור ושני מלאכים,  מלאך עשוי חוט ברזל ומלאך עשוי בד עליו רקומה האות ש' (שאצלי מאזכרת תמיד את האות המופיעה על מיכל המזוזה, אך לא רק).. בעבודותיה של גולן ישנו שילוב מעניין וחתרני בין הדימוי השואב השראה משירה חילונית בצד דימויים שהקשרם קבליסטי, יצירי עליון בצד דימויים ארציים שורים להם בכפיפה.

נחמה גולן
שירלי סיגל

שירלי סיגל תלתה בחלל התערוכה את ציוריה על חבל עם אטבים. בעבודותיה מוצגים דיוקנאות של נשים בגילאים שונים, בין השאר "ונוס המזדקנת" וגם ציור עליו עמלה זמן ניכר, מציירת את עצמה תולה כביסה. הציור כפי שציינה לא גמור בדומה למלאכת הכביסה הלא נגמרת.  וכפי שסיגל מציינת "פעם  היה 'יום כביסה', בו נשים נפגשו ועבדו יחדיו. שילוב של חברותא בצד עבודה קשה".

שירלי סיגל

ציורי כובסות (לרוב נשים…) וציורים המציגים את תוצר הכביסה – כביסה מתנופפת על חבלי הכביסה אינם חדשים – ניתן למצוא אותם באמנות ההולנדית בת המאה ה-17 ואף קודם לכן, והם רווחים אצל אמנים כאדגר דגה, אוגוסט רנואר, קמי פיסארו ואחרים, הן בחלל הביתי והן ליד מקורות מקים,

"בחיי היומיום", כותבת האוצרת רויטל סילברמן גרין "אנו מגיבים ללכלוך ולבלגאן באמצעות פעולות מייצרות סדר, או כאלו המבקשות למחוק כל ביטוי לאי סדר. החברה שלנו בונה מערכת המכתיבה כיצד בגדים צריכים להראות – ללא כתמים, ללא קמטים. כך הופכת תליית הכביסה למפגן של ניהול הבית למופת". (ציטוט מטקסט התערוכה)

פעילות הכביסה משקפת חיבורים וא-חיבורים יש בה מן הנימה החברתית – מפגש ליד מקור מים בעבר, אך גם מן פעולת ההסתרה… אנו יכולים ללמוד מהכביסה התלויה על האדם הפרט ועל המשפחה… ואם ענייננו הסתרה למי שגדל כמוני בבית דובר לדינו – יום הכביסה בבית סבי וסבתי היה יום שבו אכלו אורז ושעועית…הכי קל לבשל. ואת "הקטנטנים" שלחו לדודות ולחברות בבקשה שיביאו "תנא מכה" כלומר תשמרי עליו/ה עד שאסיים… שלא יפריעו, עדות לכך על הקושי בכביסה ביד ולגוף הדואב (גם "בבוסתן ספרדי" יש לכך איזכור!)

ולסיום מציינת סילברמן גרין: "קו כביסה תלויה הוא עקבות לקיום אנושי.  מעבר למציצנות, הכביסה מייצגת כניסה לבית, לחיים, לתרבות של אנשים מסוימים. מעין צוהר, לאינטימיות של זרים. בכל בית – הכביסה נבדלת, מייחדת את בעליה. היא מפעילה את מנועי הדמיון כמו תפאורה קסומה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

והנה מה שכותבת מירי דבי על התערוכה: תערוכה מומלצת מאוד. מגוונת, מעניינת, מיוחדת ומעוררת מחשבה. התוצרים מנהלים דיאלוג עם המתבונן. כפיים לאוצרת רוויטל סילברמן גרין ולגלריה "על הצוק" בנתניה. להשלמת החוויה
משתפת בהמלצה על האסופה "בשדה כובס" – כביסה ישראלית על חבל, שבעריכתי (דבי אופקים, 2018).

שירלי סיגל

תודה לרויטל סילברמן גרין

יוון עומדת לשפר נגישות לאקרופוליס

האקרופוליס, אתונה, מויקיפדיה

שר התרבות של יוון מסר ב-2.6.2021 על תחילת עבודות לנגישות באקרופוליס לנזקקים לכך לאור הפגנות כעס בנדון.

בשיתוף פעולה עם איגודים יווניים הפועלים למען אנשים עם מוגבלויות, השר אמר שתוספות בכתב ברייל יוצבו למען מבקרים עם לקויות ראיה, בנוסף למודלים של המונומנטים.

מעקות ותמרורי אזהרה יוכנסו אף הם, אמר השר בהצהרה.

העבודות המתוכננות יהפכו את האקרופוליס ל"נגיש במלואו", אמר השר.

כל זאת לאחר חודשים של קונטרוברסיה באשר לשביל בטון חדש שהוצב באקרופוליס בשנה שחלפה, כחלק מפרויקט שיקום מתמשך.

Tassos Tanoulas, חבר בצוות אנשי הרסטורציה באקרופוליס, כתב במכתב פתוח בנובמבר ששביל הבטון היה "זר" למונומנט. טענות נוספות בדון, נשמעו מצד אישים נוספים ביוון.

שר התרבות מסר שהשיפוץ שיפר את נגישות כסאות הגלגלים, והיה הכרחי שכן המשעולים סביב המונומנטים תוכננו 50 שנה מוקדם יותר.

מעל 3.5 מיליון אנשים ביקרו באקרופוליס ב-2019, קודם שהמגיפה הביאה להפסקת הגעתם.

Giannakouris, P. (2021, June 02). Re: Greece to Improve Acropolis access after restoration row. Retrieved from https://www.france24.com/en/live-news/20210602-greece-to-improve-acropolis-access-after-restoration-row

ואצלנו, במוזיאון תל אביב לאמנות! מעניין האם יעשו משהו עם גרם המדרגות המוביל מהבניין הראשי לבניין החדש, ובמקביל מהבניין הראשי לקפיטריה בקומה מינוס אחד. לפני מספר שנים צורףך מעלון שמשמש נזקקים/ות בכסאות גלגלים, אבל וכאן אבל גדול, אנשים המתקשים בירידה, מציינת מכל הגילאים, או להבדיל אמהות עם עגלות, נאלצו להתמודד…

אני ולא רק עזרנו פעמים רבות ליורדות/ים…

מקום למחשבה, עת הוחלט בזמנו שלא ניתן לגעת באזור זה…