זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

היאם מוסטפא, בדרך שלהן, תערוכה בית האמנים אלחריזי תל אביב, אוצר: אריה ברקוביץ, 30.8.2018-22.9.2018

20180828_114818.jpg

דימויי נשים, תמה המופיעה לעתים קרובות בעבודתה של היאם מוסטפא בצד משיכות מכחול הנוטות להפשטה, נוכחים בתערוכה "בדרך שלהן" של האמנית בבית האמנים. מוסטפא, חיה ויוצרת בדלית אל כרמל. ביצירות הייחודיות שלה מוצגת גלריה של נשים חלקן בגבן אל הצופה, אחרות ניבטות אליו; דמויות שרב בהן הנסתר מן הנגלה, מצויות בתפר שבין היותן כאן ועכשיו לבין היותן סימן ומסמן של דמות הנמוגה ברקע.

22814464_1858266060854626_8448289647219705913_n

כאמנית החיה בחברה הדרוזית הנתפסת כשמרנית, מוסטפא מתמודדת עם הדיכוטומיה שבה היא מצויה; מחד, החברה הישראלית המודרנית, ומאידך, העדה הדרוזית בעלת התרבות הייחודית אליה היא שייכת. מוסטפא פורצת בעבודותיה גבולות ומוסכמות כאחד. ציורי נשים עטויות בכסות המופיעות כ"דבוקה" אחת, מתמזגות ברקע, גבן אלינו הצופים לעתים על רקע של מוטיב המאזכר סורג או אורנמנטיקה, בצד ציורי נשים עירומות, משוחררות מכבלי המסורת והדת ניבטות אל הצופה ללא חת. בדומה לעדה אליה היא שייכת, הדמויות ביצירתה צופנות סוד, בעיקר אלה בגבן המופנה אלינו, בציור ההופך לעתים לכתם ונע בין  אזכור לפיגורטיביות לבין ההיעלם שלו.

hiam6

בטקסט של האמנית ג'ניפר בלוך המלווה את התערוכה מצוטטת מוסטפא: "כאישה דרוזית, אני מנסה להעביר תחושותיה של אישה שחיה בחברה סגורה, חברה שמקדשת את האישה, לכן היא מנסה לגונן עליה בזה שהיא מבודדת אותה מכל מה שמתרחש בעולם סביבה..

"אני נכנסת לנפשן של נשים מסוג אחר, נשים שפורצות גבולות ומורדות בהרבה מהמוסכמות והחוקים החברתיים. הנשים המסורתיות מצוירות תמיד מאחור, כמפנות גב לקידמה, נשים חסרות פנים, כמעט כרוחות רפאים. לעומתן הנשים בעירום, פונות אל הצופה באופן פרונטלי, ללא ניסיון להסתרה של תוויהן או גופן".

פיצול זהויות זה ניכר גם באופן העבודה של מוסטפא. בדים גדולים אליהם היא מעבירה  את הדימוי במחוות יד בוטחת, באופן המאזכר את ציירי ה-Action Painting (ציור פעולה)26112171_1926421407372424_4044698283737814875_n. מחוות היד המשוחררת והנועזת ניכרת בעבודות בהן דמויות הנשים מוצגות ככתם שיש בו מן האזכור לדמות, ללא פרטים מזהים. הריק שכאן הופך להיות מייצג רב עוצמה. בנוסף ניתן למצוא בעבודות מופעי ביטוי נוספים: שקיפות בצד אטימות, כיסוי וגילוי, כתם בצד טפטוף וזליגת הצבע, צבעוניות מצומצמת הנוטה למונוכרומטיות.

hiam5

פריצת גבולות הינה שיג ושיח מתפתח בתודעה ובאופן פיזי כאחד; היא בו בזמן תיאור מצב קיים, רצון להתוות הגדרות של זמן, מקום ומרחב. מוסטפא פורצת גבולות ביצירה ובאמירה: הן בתמה, והן בכתב היד המשוחרר שלה. לצייר בדרכה היא, "בדרכן שלהן" כשם התערוכה, משמעו להתמודד עם היותך מעתה חשופה, להיות בו בזמן נושא ומושא.

היאם1hiam4.jpg

מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף, תערוכה בית האמנים אלחריזי תל אביב, אוצרת ורה פלפול, 30.8.2018-22.9.2018

IMG_20180912_180026.jpg

 

IMG_20180912_180002.jpgבחלל התערוכה של מלינה גברעם, זיכרון בלתי נדיף מאות ציורים בממדים זעירים שצוירו על גבי דיסקטים של מחשב בצד עבודות על נייר, הסוד הוא בצמצום הדימוי ומזעורו אל מול הריבוי!

בציורים על המצע המתבקש מגודלם של הדיסקטים, 15X15 ס"מ, דיוקנאות של אנשים, אנונימיים, בצד דימויי בעלי חיים. הדיוקנאות האנושיים המצוירים במשיכת מכחול אקספרסיבית מעלים תחושה של שבר, זעקה ובדידות. בציורי בעלי החיים, ניכרים התום והנאיביות הילדותית. העבודות צופנות עבורנו הצופים, סוד, הן מאלצות אותנו להתקרב עד מאוד ולגלות את הדימויים הטמונים בהן.

IMG_20180912_175842.jpg

ורה פלפול האוצרת כותבת: " הצבעים מותכים על גבי המצע הקטן, העטוי כולו כתמי צבע, דמויות, התרחשויות שאינם מותירים לצופה מקום לנשימה. החללים הטעונים והדחוסים של מילנה מכנסים לתוכם, מחשבות, רגשות, כעסים ותגובותיה לנושאים בוערים עכשוויים. רבות מדמויותיה מתייחסות לאנשים הדחויים והמודרים בחברה, עובדים זרים, קשישים וילדים שגורלם לא שפר עליהם, האנשים השקופים".

הדיסקטים, רדי מייד שעבר זמנם מסמנים עבורנו הצופים את ממד הזמן ואת החלוף שלו. שהרי מדי זמן מה, ממושך או בהתאם לפלאי הטכנולוגיה קצר יותר, עולים כלים חדשים לשימור המידע. בנוסף, נוצר דיאלוג מעניין בין הציורים המצוירים על גבי הדיסקטים לבין העיגול הריק המאפיין אותם.

IMG_20180912_180018.jpg

הסוד הוא בצמצום!IMG_20180912_175931.jpg

עיינה שני לספר ציור

דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas.jpg

 דאגלס הלקקן, שמן על בד, 50X70 סמ, 2013, Douglas the licker, oil paintings on canvas

 

עיינה שני אמנית בת קיבוץ גבת, מספרת סיפורים קצרים, כותבת שירים וממציאה דימויים באמצעות משטחי צבע וכתמים על הבד.

המילה והדימוי מוכלאים זה בזה", אומרת שני. "דרך היצירה שלי נעשית בשני העולמות – על הנייר ועל הבד. בראשי אני יוצרת מפגשים בין הטקסט לבין הדימוי. הם אינם משרתים זה את זה; הם השתקפויות ורמזים בדמיוני מהשפעות אמנים וכותבים כפיליפ גסטון, דנה שוץ, אורי רייזמן, אורס פישר, מרסל פרוסט, פרננדו פסואה, עדי קיסר, ספרי ילדות, סיפורי עם וצהובונים".

שילוב בין דימוי לבין טקסט הינו עתיק יומין. אנו מוצאים שילובים מעין אלה ביצירות נוצריות מימי הביניים, הרנסנס וכדומה ולאחר מכן, באמנות המודרנית, בה למילה יש תפקיד משמעותי ולעתים סותר למשל ביצירות אמנות סוריאליסטיות.

גדעון עפרת בספרו "טקסטורות- מילה וספר באמנות הישראלית" כותב: "אמונתו של מחבר שורות אלו היא, שהתבוננות לעומק יצירת אמנות היא "קריאתה" של היצירה. יצירות אמנות הן "טקסטים", מערכות סימניות התובעות מהצופה מהלך פרשני הנע בין קטבים של אישור אנאלוגיות והפרכתן…" ובהמשך כותב: "לאמנות החזותית שיג ושיח עם טקסטים של ממש –אותיות, מילים, משפטים".[1] את עבודותיה של שני ניתן לתפוס באופן זה או בדרך שהציגה לעיל "המפגשים בין טקסט לבין דימוי, אינם משרתים זה את זה…"

שגרת היומיום בצד אנקדוטות יומיומיות פשוטות מלוות בהומור לעתים מקברי, התמקדות בניסיון לשנות את נקודת המבט של הצופה וליצור קונפליקט מחשבתי מלווים את תהליך היצירה של שני שהינו הכלאה של הביזאר, הגרוטסקי, האקספרסיבי והתמימות. ציוריה של שני אקספרסיביים, צבעוניים, עוקצניים; יש בהם כפל משמעויות, נאיביות בצד קריצה לפן מורבידי במשהו, שילוב של מדיה – ציור, סיפורים קצרים ושירה: "אני משתמשת בצבעוניות ילדותית מפתה, חושפת עם חיוך ומסתירה את העוקץ, תמיד יצא טוויסט בעבודה שיעורר וירומם גבה, לעיתים כותרות היצירות הן קצה חוט לפענוח ורובד נוסף לפרשנות".

שני הציגה את יצירותיה במוזיאון הרצליה בתערוכה "דרך כוכב" בה הציגו אמנים צעירים שסומנו כהבטחה בעולם האמנות הישראלי, ובתערוכות נוספות.

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas.jpg

מרבה ידיים, צבעי שמן על בד, 70X50 סמ, 2013, Many hands, Oil painting on canvas

ברונו 2018, שמן,  70סמ , 2018X100 (2).jpg

ברונו 2018, שמן, 70סמ , 2018X100 2

עיינה שני

חיה ועובדת בקיבוץ גבת.

 

בוגרת תואר שני בבצלאל – M.FA 2016

בוגרת תואר ראשון בבצלאל – B.FA 2013

 

 

[1] גדעון עפרת, טקסטורות מילה וספר באמנות הישראלית, כתר 2017, עמ' 9.

מלכה ענבל High & Low/Encore, מקום לאמנות, קריית המלאכה, תל אביב, אוצרת: אירית לוין פתיחה 9.8.2018

a45421

התערוכה High & Low/Encore של האמנית מלכה עינבל במקום לאמנות מפתיעה ומאתגרת את העין. ענבל, אמנית שלה שנות עבודה רבות בתחום הצילום, בהן יצרה סדרות של עבודות בתנאי סטודיו משתנים, פונה בתערוכה זו למדיום הקולאז' אותו היא משלבת עם אזכורים מתולדות האמנות, פרסום ותקשורת חזותית בצד עבודת יד עמלנית. המתח בין הסמוי לגלוי ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. הדימויים מבליחים ונעלמים ברקע, לעתים נראים, לעתים מטשטשים בעיסת הנייר.

אירית לוין האוצרת כותבת: "ענבל יוצרת סדרת עבודות בפורמט קטן ואינטימי מעיסות נייר ממוחזרות גסות, שבהן מוטבעים מוטיבים מפרסומות וממגזינים שבחרה בקפידה. בעבודותיה מופיעים תפנימים של סלון ביתי, אביזרים החגים בחלל, ודמויות באינטראקציה ובתנועה. מוטיבים שנותקו מהקשרם עברו תהליכי דהייה וקריעה שבהם נמתחו גבולות החומר, והם נגלים-נסתרים מתוך עיסת הנייר המעובה".

עבודותיה של ענבל במקום לאמנות נוצרו בהשראת תערוכה אייקונית High & Low: Modern Art and Popular Culture שהוצגה בשנת 1991 במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק. התערוכה עסקה בקשר בין האמנות המודרנית לבין התרבות הפופולרית – ציורי קיר, גרפיטי, קריקטורות, קומיקס ופרסום, החל משלהי המאה ה-19 בפריז ועד ניו יורק 1990. התערוכה עסקה בדיאלוג הפורה בין האמנות ה"גבוהה" המוזיאלית לבין התרבות הפופולרית ה"נמוכה", ובאופן שדימויים שנתפסו כ"נמוכים" גרפיטי, קריקטורות ולעתים פרסום (אף שהכסף הקשור לתעשייה זו, הציב את הפרסום בצד הנכון עוד קודם לכן!) התקבלו לקאנון במאה ה-20 (בעיקר בשנות השמונים ואילך של מאה זו) והפכו לחלק מהשיח האמנותי.

"עניינו אותי בעיקר הפרסומות, המראות בין היתר דוגמנים גברים מעורטלים כאנטי-תזה לעירום הנשי […]. רציתי לפרק את הפרסומת מהכיתוב שלה ומסביבתה, כשהבחירה קונספטואלית גרפית ואסתטית. הפירוק נעשה בהדבקה על משטח של דפי עיסת נייר שאני מכינה מנייר ממוחזר. הכנתי דפים בגדלים מותאמים לגודלה ולצורתה של הפרסומת, מעיסת נייר ממוחזר גס, שהפך את התוצאה למחוספסת ומרובדת. הצמדתי את התמונה לעיסה בעודה רטובה. הדבר גרם לפרסומת להיקרע מעט. לאחר שדפי העיסה עם הפרסומת התייבשו, ריטשתי אותה עם נייר לטש עד שאיבדה את צורתה", אומרת האמנית.

ג'י דבור התייחס לתרבות הצריכה בה הפרסומות מהוות נדבך משמעותי: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה, עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים "צרכניים"- “,אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה..", ברם הפרסומות אצל ענבל עוברות תהליך משמעותי של פירוק והקשר שלהן לעולם עליו מדבר דבור נעלם לחלוטין.

לוין כותבת: העבודה בסטודיו בחומרים אטומים ושקופים יוצרת מיסוך, הצללות ומשחקי תאורה מרתקים בין נושא למשנהו. טכניקות ייחודיות שהיה להן הד עוד ב-2001 בתערוכת היחיד "צללים באור" במוזיאון הישראלי לצילום בתל חי.

ענבל נוהגת לחקור בעבודותיה חומרים שונים. עיסת הנייר לה נועד תפקיד משמעותי בעבודות הנוכחיות הופיעה בעבר בעבודותיה לסדרה "דיו לבנה". וכך סיפרה: "העבודות נוצרו מתוך פגישות מובנות, עם עמיתי לעבודה והיוו השראה לדמויות שיצרתי מעיסת נייר לבן. הלבן מגלם "אין" צבעוני עמוק ומוחלט, המייצג בתודעתי "טוהר" , ויכולת להכיל את הגוונים הרבים של "אפור", המאפשר לתאר מורכבויות רגשיות שונות מחיי היום יום…" בדומה, אנו מוצאים בעבודות מונוכרומיות במנעד של אפורים, לבנים ושחורים, בצד צבעוניות מעודנת.

a45443.jpg

לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001

נגה יודקוביק-עציוני, שמלת חישוק, 2018, חומרי מחזור, ציפוי בניירות, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_212246.jpg

על עבודתה כותבת נגה יודקוביק-עציוני: "את העבודה שמלת חישוק, הכנתי במיוחד עבור תערוכה זו לאחר ובהתייחס לטקסטים שנשלחו אלי.

העבודה, שמלת חישוק בגזרת קרינולינה, בנויה כולה מחומרי מחזור שאותם ציפיתי בנירות שונים ומגוונים בצבעי שחור ולבן (פקקים, גלילי קרטון, קופסאות, קשים לשתייה ועוד).

הרעיון לשמלה זאת נולד בעקבות האהבה הגדולה שלי מילדות לדמויות הנשים מסיפורי הילדים. כולן לבשו שמלות בגזרה זאת: סינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת וכו'…

השמלה היא פריט לבוש המורכב משני חלקים: התחתון, חצאית בגזרת קרינולינה. בגזרה התייחסתי לצד אחורי ולצד הקדמי בטיפול שונה, התייחסתי לתפרים בצדי הבגד בטיפול שונה ולחגורת החצאית אף היא בטיפול שונה. את המשך השמלה השארתי לצופה להשלים בדמיונו. גזרה זאת היא מגזרת השמלות המטשטשות/מרחיקות את הבגד מהגוף, לא מהמבליטות".(מהטקסט של יודקוביק-עציוני)

ביגוד משתייך לתקופה ויכול לגלות חברה ומאפייניה. בדומה, שפת הביגוד יכולה להיות קשורה לשפות אמנותיות אחרות. נראה שיש בייצור אופנה באספקט המהפכני שלה הקשר לחיפוש של האמנויות הפלסטיות ו"החדשות", אחר צורות, צבעים, חומרים מיוחדים ורגילים. וכמובן, ההקשרים ביניהם קיימים: הגוף והקודים הרבים שלו; יצירות האופנה ועבודות באמנות שורשיהן בפרספציה של הגוף אחורה בהיסטוריה.

מראשיתו, הלבוש תפקד כסימבול של דיפרנציאציה חברתית ומינית; לבוש נשי וגברי התחרו בסגנון ובאקסטרווגנטיות. יש לזכור שאופנה, דרך הביגוד מספקת מודעות עצמית ומאפשרת לכל אדם להביע את אישיותו המיוחדת. המשחק החברתי מבוסס על הופעה ומלאכותיות. בשם ההופעה החיצונית נשים סבלו; לא רק המחוך והקרינולינה אלא גם מדיניות הרזון שהיתה תוצר לוואי של הדמויות הדקיקות של שנות ה-60.

יודקוביק-עציוני בחרה בגזרת הקרינולינה. גזרה זו היתה חלק מהאופנה במהלך המאות. החצאית התומכת היתה עשויה בד כותנה או ליינן בצירוף חישוקי מתכת. השאיפה היתה קרינולינה עצומת ממדים, מקושטת בעיטורים כגון אמרות. לעיתים נוספה תוספת  שיער סוס, בעיקר מאחור, להבלטת הישבן.

יודקביק-עציוני כותבת: "בעבודה שמלת חישוק התייחסתי לנושא שכתבתם בטקסט. 'אני צורך משמע אני קיים' התייחסות לתרבות הצריכה. לכן העבודה בנויה מחומרי מחזור פשוטים הנצרכים בכול בית והרבה מצד אחד ומצד שני הבחירה בדימוי שמלת הקרינולינה שהיא נרכשת כיום בעיקר לשמלות כלה, לאירועים מיוחדים לא כבגד יום יומי.  (קניה למשהו מאוד יחיד ומיוחד).

עניינה אותי ההתמודדות עם הנושא במובנו ובצורתו הפיסולית, המהווה פרט חשוב בעבודותיי. אפשרות ההפשטה בעבודת הפיסול מרתקת אותי ביותר. גם בעבודה זו עניינה אותי בניית הצורות המופשטות היוצרות את השלם". (מהטקסט  של יודקוביק-עציוני)

IMG_20180804_212253.jpg

יש לציין שחלקה העליון של שמלת הקרינולינה היה צר במאוד וצמוד לגוף, מבליט את מדגמי הגוף, בעוד  הכתפיים והזרועות  היו חשופים. נגה בחרה כאמור להשאיר לצופה את השלמת החלק העליון בדמיון..

בנוסף, הבחירה בחומרים ממוחזרים, "נמוכים", מעלה דיון נוסף בעבודה זו באשר לטיבה של תרבות הצריכה בימינו "צרוך, זרוק"… ואף על אמנות "המשחקת" בחומרים נמוכים-גבוהים למטרותיה.

יש לזכור שאופנה מתפקדת כתופעה חברתית, פוליטית ותרבותית, וככזו הקשרים שלה עם האמנויות הפלסטיות רבים ומגוונים. יש המטעימים שביגוד הנו הסימבול של הסוציאליזציה (חִבְרוּת) של הפרט בתוך הקבוצה והוא משקף את תשוקותיו, זהויותיו ודִּיפֶרֶנְצְיַאצְיָה חברתית ואישית. קרינולינה עומדת בגבול שבין מציאות לבין סמליות. בקונטקסט זה הגוף נעלם, מתכחש למורפולוגיה שלו עצמו. מכאן שאופנה הנה תופעה המבוססת על נוהג חברתי וקוד של לבוש.