אניסה אשקר, "דרגות אהבה", תערוכת פרס רוזנבלט 2020, אוצרת: אורלי הופמן בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, עד 15.5.2021

בעבודותיה של אניסה אשקר זוכת פרס רוזנבלט 2020, לאקט הראיה/צפייה של הצופה, כפל משמעות. הצופה המתעמת/ת עם המילה הכתובה, מנסה לפענח, ברם ביאור הטקסט ומשמעותו חומקים ממנו/ה, נוכחים ובלתי מושגים כאחד. כתבתי מילה, שכן למילה בצד הדימוי תפקיד ניכר בעבודות אלו.

בשהות בת מחצית השנה בפריז, בירת צרפת, בחנה האמנית תמות שונות שראשיתן היתה בשירה ובספרות הערבית, והמשכן בפריז, בשפה ובתרבות הצרפתית. במהלכו של חקר זה חברו מילים ודימויים לכדי ייצוג אינוונטר צורני וצבעוני: כתמים ומשיחות מכחול במנעד שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. לבבות ופרחים; בין שירה לבין הגות – אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר. בפריז, עיר האמנות הבלתי מעורערת עד שנות ה-40 של המאה ה-20, מושא הנפש והגעגוע של רבים, התנהלה אשקר במרחב ניטרלי "לכאורה", ללא שְׁנִיּוּת ומורכבות הזהות והלשון.

קלבי (הלב שלי), 2019 , אקריליק וסופרלק על נייר כותנה,
32X24

אשקר, ילידת עכו, הפועלת בתל אביב ובמקומות נוספים, מרבה לעסוק בזהות רבת הפנים שלה: "אישה, אמנית, ערביה-מוסלמית, פמיניסטית". למילה הכתובה תפקיד ניכר ביצירתה, הן בעבודות על מצע קונבנציונלי כגון נייר, והן על פניה המשמשות כמצע ליצירה.

תחלמי, 2019 , שמן על נייר כותנה, 21X30

בתחילת דרכה למדה אשקר קליגרפיה, תחום שיש לו הקשר לכתבי קודש, לאסלאם, לעיטורים במסגדים, ליהדות, לעיטורי שוליים בכתבי קודש מהמאה ה-14-13 בגרמניה לדוגמה, עת נקטו הכותבים בעיטורים מעין אלה בשל האיסור "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"…, וגם לתרבות המזרח הרחוק. תחום עיטור וכתיבה זה שנשמר בעבר לגברים בלבד, בא לידי ביטוי בעשייתה של אשקר, שכן כפי שמוזכר לעיל, כתב הקליגרפיה שיש לו נראות חיצונית ופרפורמטיבית על פניה של האמנית (כתב המשתנה מדי יום), נסתר לעתים מפני הצופים שכן חלק מהמשפטים בשפה הערבית קשה לקריאה ולפיענוח.  

עָׁ 'רַאמי (אהבה עזה, צער מתמשך), 2021 , צבע זכוכית, שמן
ותרסיס על נייר כותנה, 56X76

המרחב בו משוטטת אשקר הוא מרחב של קטבים: יש בו מן הגלוי והנסתר, עונג  בצד מכאוב, כמיהה ודחייה. השיטוט במרחב זה חוצה תפיסות של מגדר ותרבויות, יש בו מושא והוויה. העבודות המקדמות את פנינו בכניסה/ תחריטים שרכשה בשווקי פריז, משמשים כמצע לביטוי שיש בו מן הפתיינות. עבודות אלה נושאות עמן מטעני זיכרון של יצירות רוקוקו ולעלמות חן אך גם אזכור לזרי הגירלנדות/וקליגרפיה, עבודות שיש להן חיים משל עצמן והן בבחינת סוד נגלה ולעתים סמוי. ואילו כתמי הצבע האדום מנהלים שיח עם דימויי פרחים ובו בזמן עם איברי גוף נשיים.

עכו שלי, 2019 , צבע זכוכית על בד, 100X150
אהבה 1, 2021 , מונוטייפ מן המוכן ושמן על נייר כותנה, 28X38

והצבעוניות – זהב – זהב מלכות, הזהב הקבליסטי של מלכות שמיים, אך גם זהב ההילות של הקדושים בנצרות. הארגמן המלכותי, והשחור המלווה צבעוניות זו כקול נוסף ממתן ובה בעת אקספרסיבי בעזות ובחומריות שבו. הזהב בא לידי מיצוי שלו בעבודות רבות תערוכה, אך בעיקר בדיפטיך שצבעו כצבע הזהב.

שָׁאוּקי (השתוקקות), 9190 , צבע זכוכית, שמן ותרסיס על
נייר כותנה, 56X76

הביטוי "דרגות אהבה" מזכיר לפחות לי את המידות טובות, "המעלות הטובות" ואיזכורן ביצירות אמנות מימי הביניים ובעיקר מתקופת הרנסנס. יש בהן מן היצר ומן הרוח ומעגל החיים באשר הם. ואנלוגיה לאמנית, ללשון, לתרבות שיש בה מן הדואליות – ערבית/עברית, פורטרט שיש בו מן הכוליות הנוגעת ללב.

עאידה נסראללה במאמרה "היטהרות ומחיקה" כותבת על העיסוק של אחדות מהאמניות הפלסטיניות המתגוררות בישראל ב"שאלת המרחב הגופני, אשר באמצעותו, דרכו וסביבו הן יוצרות את יצירות האמנות שלהן. הגוף מיוצג בטכניקות מולטימדיה, במיצגים, מיצבים, וידיאו, ציור, צילום, פיסול וקרמיקה".[1]

נסראללה מציינת את השימוש של אמניות דוגמת אשקר ביצירות האמנות שלהן ככלי להעביר באמצעותו מסר.  השפה משולבת במיצג. אשקר משתמשת בשפה הערבית מעל במות עבריות וזרות, כדי לכפות אותה על המרחב של האחרים. בתחילת דרכה כסטודנטית במדרשת בית ברל, כתבה האמנית על פניה בערבית כדי להגן על מעמדה של השפה הערבית במרחב גיאוגרפי ותרבותי הנשלט על ידי השפה העברית.[2]

תודה לאניסה אשקר


[1] עאידה נסראללה, "היטהרות ומחיקה" באמנות נשית פלסטינית עכשווית בהקשר הפוליטי: ראידה סעאדה ואניסה אשקר כדוגמה. מתוך כתמים והחתמות- מזרחיות ופלסטיניות באמנות החזותית בישראל, עורכת ראשית: שולה קשת, עריכה ואוצרות: שולה קשת, פריד אבו שקרה, הוצאה  לאור: אחותי למען נשים בישראל, 2015, עמ' 29.

[2] שם, עמ' 38-37

נעצוצים ונהלולים \ אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה N D, רח' עוזיאל 52, רמת גן עד 10.5.2021

מציגות/ים מיכל אורגיל, רותי בן יעקב,  שירי דורון,  עדי הופמן, נעמי יעקב, עידית לוי, אסד עזי  
זויה צ'רקסקי, מרינה קוטלר, אסף רהט,  בלה רוזנבאום,  רונית רוט חדד,  אילן שדה

פרויקט סרט לילה: אנה פרומצ'נקו אוצר: דורון פישביין "רב מדי ופחות מדי"

הטבע על שלל ייצוגיו הוא נושא התערוכה "נעצוצים ונהלולים" באוצרותה של רונית רוט חדד. וכך גם בעבודת הווידאו של אנה פרומצנקו, בה לטבע על מופעיו השונים, על תהליכי הצמיחה, הפריחה והקמילה שבו, והמטען ההיסטורי שנושא עמו כל בול עץ תפקיד ניכר.

מיכל אורגיל
מרינה קוטלר
שירי דורון

זויה צ'רקסקי, באדיבות גלריה רוזנפלד

בעבודות שנבחרו לתערוכה, ניתן למצוא ייצוגים של טבע שיש בו מן היפה, האצילי ואף הנשגב, בצד תחושת "המאוים" שניתן למצוא בו בו גם האסתטיקה של הטבע וגם תחושת ה- Unheimlich- "האל-ביתי" מושג הקושר על-פי זיגמונד פרויד, את הביתי עם אימה מעיקה.[1] בתערוכה תורגם המושג Unheimlich לטבע שיש בו מן המאיים. מכאן כפי שמופיע בטקסט "הייצוגים של הטבע בתערוכה, יכולים להיות גם ייצוגים של טבע האדם, המבט של האדם הפנימי והחיצוני על הסביבה … טבע בתוך טבע…"

אסד עזי
אנה פרומצ'נקו, סטילס מעבודת הווידיאו
עדי הופמן, צילום לנה גומון
רונית רוט חדד
אסף רהט
עדית לוי
מימין שירי דורון, במרכז ומשמאל, מרינה קוטלר
נעמי יעקב

שם התערוכה "נעצוצים ונהללים" נלקח מישעיהו "וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים" (ישעיהו ז, יט)

נעצוצים ונהלולים הנם צמחים קוצניים המוזכרים בפסוק לעיל, ומייצגים את הצמחים ה"נחותים" אליהם שלח אלוהים את הזבובים והדבורים אשר תחתם יצמחו הברוש וההדס. כלומר, ההתייחסות אל מחזוריות הטבע היא היררכית מטבעה, ההיררכיה כמהות טבעית נמצאת בכל הרבדים מלכתחילה". (ציטוט מהטקסט)

רותי בן-יעקב
בלה רוזנבאום

תודה לרונית רוט חדד על החומרים ועל השיחה עמה.


[1] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, רסלינג.

אתי גדיש דה לנגה, "מטענים", אוצר: ירי דה לנגה, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קומה 1, קריית מלאכה עד 8.5.2021

"מטענים" שם התערוכה אותה מציגה אתי גדיש דה לנגה נושא עמו משמעויות – מטען – במובן הפיזי – להעברה ולשינוע ממקום למקום, ובמובנים נוספים שיש בהם מן הרוחני והאנרגטי – מטעני הנפש, ועוד.

הסירות המוצגות הן משא ומושא – הן נושאות עמן עקבות של הזמן ומה שהזמן עולל והותיר מאחוריו, אך הן גם אובייקט מעבר, ממקום למקום. בעת שהן עומדות על החוף או במספנה הן סטטיות אך טומנות בחובן אפשרות למסעות, למעברים, לגעגוע. יש בהן אנלוגיה לארעיות שלנו בזמן ובמקום.

גדיש דה לנגה משתמשת בחומרים מצויים – ready made אותם חומרים שהים פלט אל חוף הים – פיסות עץ, פיסות ברזל חלודות, ושאריות נוספות.

בתערוכה הלכתי בציר אנכי אך גם אופקי ובחנתי את העבודות המוצגות בזוויות ראיה שונות, שנתנו לי תובנות שונות לגבי המוצגים. עבודות שיש בהן את הגוף והמסה, בצד אלמנטים שיש בהם את הקוויות, את התנועה המגולמת והנוצרת בעין הצופה, אף שהחומרים מהם עשויים חלק ממרכיבי התערוכה הם ברזל חלוד, ואף הם נושאים בחובם סטטיות.  

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210428_142302.jpg

סירות, ספינות מופיעות בציורי קיר ובמדיה נוספות – ציורים על בד, עץ ועוד וגם כאלמנט פיסולי מקדמת דנא. ממצריים הקדומה, בהן לסירות תפקיד במעבר ממקום פיזי אחד לאחר שיש בו משהו מן האינסופי, והן ביצירות באמנות הרנסנס, ובעיקר בבארוק ההולנדי, שהרי הולנד בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 – כמקום וכמעוז הקפיטליזם, אנשיה יורדים בימים, ומביאים להולנד טובין מארצות המזרח הקרוב והרחוק כאחד. וכמובן ,אין לשכוח את ויליאם טרנר בציורי הספינות שלו בשעות שהים סוער או נח מקצפו, ובשעות היום השונות.

וכמובן, לסירות ולספינות תפקיד ניכר בכתובים – הן בספרי הקודש והן בספרים המתארים מסעות ימיים שהינם פעמים רבות מסע של הנפש.

בתשובה לשאלה  מה החומרים בהם את עובדת?

"עובדת בעיקר בעץ שנקרא פאולוניה, זה עץ שבא מסין, הוא נקרא עץ הקיסרית, הוא קל יחסית ורך לעבודה.

לעיתים אני מכינה עץ לעבודה מלבידים שאני מדביקה בשכבות ולאחר מכן מפסלת בהם, לעיתים אני עובדת עם עצים שאני מוצאת בחוף הים. בעבודות שלי, ברוב המקרים קיים דיאלוג או מתח בין עץ וברזל חלוד."

איזה מסר את מצפינה בסירות?

"המסר שמוצפן בסירות הוא הידיעה שהקיום שלנו זמני, ארעי, שברירי ובכל זאת אנחנו כאן וזה הזמן שלנו לקחת אחריות ולהיות משמעותיים.

חלק גדול מהסירות שלי עומדות על בסיסים לא יציבים במכוון: על עמודים דקים וגבוהים, או רגליים דקיקות, גם זה חלק מהבחירות שלי להעביר את המסר".

כל סירה עם המטען האישי שלה?

לכל סירה יש את הסיפור שלה, את החמרים והחיבורים שלה: יש סירות עם מטען כבד וסגור ויש שהמטען שלהן רגיש ועדין והוא עשוי מקו או שניים מברזלים חלודים, יש סירות שאני סורגת בתוכן, יש שאני מחוררת כמו תחרה, יש סירה שקבוצה של ברזלים חודרים אותה מלמעלה למטה, יש סירה שמתוכה יוצאת שרשרת חלודה שבקצה שלה משקולת ברזל אלימה… יש לי עד היום בערך 350 סירות ולכל אחת יש את טביעת האצבע שלה

האקדמיה ללשון העברית מציינת מִטְעָן – מַשָׂא, מה שטוענים על רֶכב וכד' כדי להעביר ממקום למקום. דבר מה שגוף מסוים נושא בתוכו (גם בהשאלה), כגון 'מטען חשמלי' בסוללה, 'מטען גנטי' של יצור חי, 'מטען תרבותי' של עם, 'מטען רגשי' של אדם כלפי זולתו.[1]

ומתבקש להגיע לפינתו הנהדרת של אילון גלעד – הקצה/ מהשפה פנימה-  מה הקשר בין סִיר לסִירָה? [2]

תודה לאתי גדיש דה לנגה על השיח


[1] האקדמיה ללשון העברית https://hebrew-academy.org.il/keyword/%D7%9E%D6%B4%D7%98%D6%B0%D7%A2%D6%B8%D7%9F

[2] אילון גלעד, הארץ, הקצה/ מהשפה פנימה-  מה הקשר בין סִיר לסִירָה? https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/mehasafa/.premium-1.7061192

איציק בדש, "כתר", אוצרת" פרופ' חביבה פדיה, גלריה הצוק, נתניה, רח' המעפילים 22, 23.5.2021-16.4.2021

עשרות כתרים עשויים אלומיניום, פח וברזל מוצבים בתערוכה "כתר" של איציק בדש בחלל הגלריה בן שתי הקומות. כתרים בגדלים שונים, חלקם מתנשאים לגובהו של חלל הגלריה, מפעימים, מפתים את הצופה להתקרב עדיהם. הכתרים כמקבץ והכתר כיחיד, כפרט, כל אחד ואחד מהם הינו פרי עבודת יד עמלנית.[1]

בטקסט התערוכה כותבת האוצרת פרופ' חביבה פדיה: "בדש בתערוכתו 'כתר' מבקש להלך בתדר שבין הקיום האישי הלכוד בכלוב ובין הסבל ממנו מפציעה הילת האור. ממנו גם מפציע מעשה היצירה. הוא נע בתווך שבין הזיכרון ההיסטורי שנשאיו היו המשפחה והקהילה באמצעים של סיפור, מוזיקה ותפילה ובין הזיכרון האישי של סבותיו המקוננות; בתוך כך הקיום הפצוע שלו מהדהד רובדים רבים".[2]

קרדיט צילום: ניר דוידזון

כתר – כמילה וכדימוי נושאים עמם משמעויות ניכרות. "כתר תורה", "כתר מלכות" ובשבת וראש חודש (בעמידה) בתפילת מוסף וחזרת הש"ץ (שליח ציבור) מוזכרת המילה "כתר" המהדהדת בשבועות האחרונים בראשי מתפילות בבית הכנסת… מאז התוודעתי לנושא התערוכה. כתר יתנו לך השם אלוקינו, מלאכים המוני מעלה עמך ישראל קבוצי מטה. "כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה' אֱלֹוקינוּ מַלְאָכִים הֲמוֹנֵי מַעְלָה עִם עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל קְבוּצֵי מַטָּה יַחַד כֻּלָּם קְדֻשָּׁה לְךָ יְשַׁלֵּשׁו".[3]

כתר במובנו הפיזי מופיע ביצירות אמנות רבות – המדונה המוצגת ביצירות אמנות עטורה בכתר. יצירות המציגות את "אקלסיה" Ecclesia המייצגת את הכנסייה הנוצרית ואת הנצרות המופיעה לעתים כשכתר מלכות לראשה, במנוגד ל"סינגוגה" Sinagoga המייצגת את היהדות, שעיניה מכוסות. וכמובן, בתיאורי שליטים למיניהם, הכתר כמייצג שלטון, עוצמה וכוח.

קרדיט צילום: ניר דוידזון

 בהמשך הטקסט כותבת פדיה: "כתר המלכות שמכתיר בדש למרחב הפנימי האישי והקולקטיבי מהדהד גם לשכינה הגולה, זו המתוארת כמי שלא מצאה מנוח לכף רגלה וגם לנפשו של כל אדם, המבודדת בכלוב פנימי. מיצב הכתרים השותק של בדש (המלווה בעבודת הקול של דקלה) משלב הוד וקדושה לצד דלות. תנועה לצד סטטיות, שפע וברכה לצד קללה ומגבלה. שקיפות ונגישות לצד אטימות וניתוק. זוהר ויוקרה מול בזות וזילות. המתחים הדיכוטומיים מתאחדים ומתחדדים בחומריות של הכתר העשוי מחומרים שונים כגון פח, ברזל ואלומיניום ומנוע לעיתים ממגע אן השתלבות במכלול".

עֲשָׂרָה מִינֵי כְּתָרִים הֵם

 כִּתְרֵי קוֹצִים אֲשֶׁר כְּמַסְמְרִים נוֹצְצִים

כִּתְרֵי בַּרְזֶל אֲשֶׁר נָתַן לִי הַלַּיְלָה הַפַּחַד, בְּנָפְלִי מִפַּח לָפַחַת

כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לַמִּלִּים, לִפְנֵי שֶׁאֶת בְּשָׂרִי סָרַק בְּמַסְרְקוֹת דַּקִּים

כֶּתֶר מֶלֶךְ אֶבְיוֹן אֲשֶׁר נֹתֵן בִּי עָנְיוֹ שֶׁל הַגּוּף

כֶּתֶר מַלְכָּה בִּנְדוֹדָהּ

כִּתְרֵי דָּמִים כְּשֶׁאֲנִי מִתְבַּזְבֵּז כְּשֶׁאֲנִי נִבְזָז

כִּתְרֵי הַחֶבֶל הַהֶבֶל הַסֵּבֶל הַזֶּבֶל כְּשֶׁאֲנִי נֶחְבָּל כְּשֶׁאֲנִי חוֹבֵל כְּשֶׁאֲנִי מְתַחְבֵּל וּמִתְבַּדֵּא

כֶּתֶר בַּרְזֶל וָאוֹר כְּשֶׁפָּשַׁטְתִּי מֵעָלַי אֶת עוֹרְךָ

כִּתְרֵי טֻמְאָה כִּי אֲנִי בָּשָׂר וָדָם

כִּתְרֵי טָהֳרָה כִּי אֲנִי רוּחַ וָדָם

כִּתְרֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה כִּי אֲנִי אָדָם
אֱסֹף אוֹתִי לְאֵינְסוֹפְךָ

פרופ' חביבה פדיה

יו"ר המרכז לחקר יהדות ספרד והמזרח ע"ש אליישר

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

מכון "רשימו", באר שבע


[1] כתר פח יחיד של איציק בדש הוצג לראשונה בתערוכה "עד שתצא מקולי", שעניינה היה התרבות המזרחית. על דופן החדר הוצג השיר "כתר" שהוקדש לבדש.

[2] פרופ' חביבה פדיה, "כתר", טקסט התערוכה

[3] הספרייה הלאומית, אתר הפיוט והתפילה https://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Song.aspx?SongID=842#3,25,2707,21

"סוד הצמצום", אוצרת: ענת גורל-רורברגר, תערוכה קבוצתית, תל אביב, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, 15.5.2021-16.4.2021

"סוד הצמצום" תערוכה קבוצתית בבית האמנים מעלה סוגיה שיש בה מן השילוב בין המילים נושאות המסר לבין הוויזואליה. בתערוכה מציגים אסף אבוטבול, יאיר ברק, אריה ברקוביץ, שגית זלוף נמיר, נורית ירדן, מירב שין בן-אלון, לכל אחת ואחד הפרשנות משלו.

יאיר ברק

ותחילה לדבריה של האוצרת ענת גורל רורברגר: "כשנדרשים להגדרה ממצה של צמצום חושבים על מיעוט אמצעים. פחות שצופן יותר מהנראה לעין. סימון צר וחסכוני, שמטרתו להעביר מסר בפשטות, בנזיריות. ללא קישוטיות יתר, בלי הצטעצעויות וללא עודפים של דמיון ורגש.

מירב שין בן-אלון

כששאלו אותי האמנים המשתתפים בתערוכה למה כוונתי בהגדרת הנושא השבתי שכיוונתי למעט המחזיק מרובה. סימן פשוט המכיל מסר רחב יותר. ניסיון ליצור ייצוג של מציאות טהורה". (ציטוט מטקסט התערוכה).

אריה ברקוביץ
אסף אבוטבול

העבודות המוצגות בתערוכה נעות בתפר שבין הפשטה למושגי, הפשטה של קו, צבע, דימוי מרומז אך לא רק, שכן יש בחלקן גם "מלאות", במובן הבשרני, וגם הומור. עבודותיו של אסף אבוטבול חלקן, נוקטות בהפשטה של הכיסא למרכיביו הראשוניים וצמצום בצבעוניות, בצד עבודה שלו המנהלת שיח צורני ואף מושגי עם חלק מעבודותיו של יאיר ברק. בעבודה של יאיר ברק שעל אף המנעד שבין לבן/שחור ומה שביניהם יש בה מן החומריות והממשות באופן בשבו מבליחה הטקסטורה של הפדסטל לעין הצופה. המיצב של אריה ברקוביץ שנושא עמו עקבות זמן, החפץ שהופשט מהמשמעות המקורית שלו ונושא עמו "טון" חדש. צילומיה של שגית זלוף נמיר נושאים עמם עדות לדימויים בשרניים, גופניים מאוד, טעונים מאוד. בצילומיה של נורית ירדן יש מן המושגי, עבודות, בהן למילה, למשפט, ניתן תפקיד. רישומיה של מרב שין בן-אלון, בהם הקו הרזה הוא נושא המסר, מאופיינים בצמצום ובהומור, מקבריות ואף אבסורד.

שגית זלוף נמיר

כפי שכתבתי לעיל "שילוב בין המילים נושאות המסר לבין הדימוי, הוויזואליה. וכאן ברצוני לפרט: "סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי מעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י . תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו.[1] סוד הצמצום מעלה על הדעת גם את תרבות יפן – בתפיסה הזן בודהיסטית, האדריכלות שיש בה מן האיפוק, המקדשים העתיקים, המינימליזם המאפיין כל פרט ופרט כולל תרבות האוכל וסידור המרכיבים בצלחת… שירת הייקו, התיאטרון היפני והקליגרפיה…

נורית ירדן

ובאשר לפן הוויזואלי – המאה העשרים משופעת בתפיסות שיש בהן מן ההפשטה והקונספטואליות. בעשור השני של המאה העשרים הגיע האמן הרוסי קזימיר מלביץ להפשטה בעבודות האיקונות שלו "לבן על לבן", ריבוע שחור על לבן" ועוד ועוד. קומפוזיציה שמאופיינת בצמצום מרכיביה – הצורה והצבע, ואי-אפשר כמובן בלי פיט מונדריאן, והתנועות ששילבו ארכיטקטורה, עיצוב ואמנות ועוד דוגמת "הדה סטיל" והבאוהאוס. ו…רובנו זוכרים מן הסתם את האמירה של האדריכל מיס ואן דר רוהה ""Less is More.

ואי-אפשר בלי "הזרם המינימליסטי" שעלה בארה"ב ובאירופה בשנות ה-60 של המאה העשרים, וחלק ניכר מהתפיסה שלו היה התרסה כנגד הגודש והפרשנות הניתנת ליצירת האמנות (האיקונוגרפיה).

וכפי שכותבת גורל-רורברגר: "החיפוש אחרי האמירה המצומצמת והמדויקת היה מאתגר. מסתבר שאמירה חסכונית  ניתנת לאיתור גם אצל אמנים מקסימליסטים שפה ושם 'התפלק' להם משהו נקי יותר כמין יומן אישי או רשימת אינוונטר פרטית. ישנם גם אלו החוקרים את הנושא מכל צדדיו באמירות חידתיות, סמליות, חלקי משפט, הברות, מסמני מקום. מאתגרים את הצופה ונמנעים מפרשנות".

תודה לענת גורל-רורברגר על החומרים! ):


[1]  חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריאטואל, תל אביב, רסלינג, 2011.

בשיעוריה של פרופ' פדיה, והפוסט דוקטורנטים במרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, החוג להיסטוריה של עם ישראל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, התוודעתי לתורת האר"י, ולא רק…

סימה לוין, "מחט | נקב | רוח", אוצרת: אילנה כרמלי לנר, גלריה פריסקופ, תל אביב, עד 24.4.2021

נייר, זיכרון, געגוע

סיפורים אישיים, זיכרונות ואהבה לטבע חוברים בעבודותיה של סימה לוין בגלריה פריסקופ. לוין, אמנית רב-תחומית-  ציירת, מעצבת, מאיירת, רשמת ותחריטאית, מעבירה בעמל אין קץ דימויים שונים – בעלי חיים, צמחים, מעופפים אל הנייר המשמש אותה כמצע לעבודה ולחקר.

צילום: גדי וקסמן

רישום במחט – תחילה רושמת לוין דימויים שונים שנלקחו מהטבע והברואים שבו – צמחים ופרחים, חרקים ועוד אותם היא מעבירה אל הנייר בתהליך עבודה סיזיפי של ניקוב וחירור הנייר עד ליצירת הדימוי הנבחר. הנייר, מצע עדין ורגיש הופך בעבודותיה לכלי לחקר מאתגר: "אני חוקרת ובוחנת את הסובב אותי בפרטי פרטים ונותנת התייחסות מיוחדת לכל גרגיר, אבן, ענף ועלה. המגע הטקטילי עם האדמה והצמחים מאד חשוב לי" (ציטוט מטקסט התערוכה).

צילום: גדי וקסמן

הדימויים אותם היא יוצרת על הנייר, ושאים עמם סיפורים אישיים המושפעים מהמציאות הפנימית שלה והן מזיכרונות, געגוע ותקווה. המחט המשמשת את לוין ככלי לרישום, נושאת עמה זיכרון מן העבר לאמה שהיתה תופרת.

בגלריה ביקרתי בשבוע שעבר, בזמן ש"לקחתי" ממטלות דוחקות ומצטברות והיה בכך מן העונג וההשתאות. עבודות מתעתעות, משחקי אור מרהיבים שבמבט מקרוב מגלים לעין הצופה דימויים מהטבע, פרפרים מרחפים, מניפה עצומה, דיאלוג בין פנים לחוץ…וגם ארסנל דימויים שיש בו מן האיזכור (לפחות לדידי) לשטיחי קיר צרפתיים מהמאות 15-14, עבודות המנהלות דיאלוג עם פרגודים ויצירות מסין ומיפן.

צילום: גדי וקסמן

סימה לוין נולדה וגדלה בקישינב שבמולדביה ובשנת 1974 עלתה לישראל. שנים רבות נהלה סטודיו עצמאי לעיצוב גרפי "גרפיק'ס". בסוף שנות- 80 איירה ספרי ילדים ונוער של הוצאת הספרים "כתר". לוין עוסקת במייצב, רישום, ציור פיגורטיבי, מתמחה בטכניקות הדפס ופיסול. כיום חייה ויוצרת בעפולה. השתתפה בעשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד.

תודה לסימה.

סימה לוין  פרטיי קשר:

פייסבוק: https://www.facebook.com/sima.levin.7

מייל: simalevin1@gmail.com

אתר: http://www.simalevin.com/

סלולר: 054-4642214

אשר אלהרר, "יקום-קיום", אוצר: רוני ראובן, שרה שחק, "פרחי קוצים", אוצר: רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 26.5.2021

אשר אלהרר
שרה שחק

שתי תערוכות לכאורה שונות במהותן, יקום-קיום" של אשר אלהרר, ו"פרחי קוצים" של שרה שחק מנהלות שיח שעניינו טבע והתופעות המלוות אותו. בתערוכה של אלהרר התגובה היא לתופעות טבע גיאולוגיות, כמו רעידות אדמה ותופעות הלוואי הנלוות אליהן, שבעת התרחשותן גורמות לנזקים רבים לאדם ולסובב אותו. שחק מגיבה בעבודותיה הנעות בתפר שבין אמנות לעיצוב, ליצירה שימושית, לתפרחות קוצים, וליכולת העמידה של בני אנוש מול איתני הטבע בדומה ל"פרחי קוצים".

אשר אלהרר

אלהרר יצר סביבה אפוקליפטית שיש בה מן הפרשנות לפנדמיה שהתפרצה בעולמנו. הבחירה בבלוקים של איטונג ביצירת סביבה עתידנית, חבולה ומרוסקת, נובעת מהיותו חומר רך וקל לעיבוד, ובדומה לטבע חומר שיש בו שילוב עוצמתי ובה בעת שברירי.

אשר אלהרר
שרה שחק

"מבנים, ספינות ולוויינים המשנים את צורתם, מתפוררים, מתנתקים זה מזה מוצגים לצד ציורי בעלי החיים על עץ לבוד חשוף. החומריות השכבתית ופיתוח המצע בציורים מתכתבים עם המיצב הפיסולי, הסביבה המצוירת שאולה מעולם השרטוט ותוכנת האוטוקד בה כל חלק מורכב כשכבה על שכבה ויש משמעות לצבע ולעובי הקו".(ציטוט מטקסט התערוכה)

טבע/תרבות שלובים זה בזה בסדרה "בוטניקה" של שרה שחק. פרחים קוצניים, פרחים דמיוניים, מוצגים בוויטרינות כמכלול ובו בזמן עשויים לשמש כל אחד ואחד כתכשיט. פרחים דמיוניים עשויים משאריות של מתכות שונות המותכות זו לזו. וכן "פרחי קוצים", שורות של תפרחת הקוצים המאופיינות בקצוות חדים, פרחים שיש בהם מן היופי אך גם מן הסכנה.

חומרי הגלם בהם משתמשת שחק בעבודותיה הם פעמוני ברזל תעשייתיים המוכרים כפעמוני משחק. הפעמון הסגור הוא כאותו גולם המאפשר לאמנית מרחב יצירה עצום, לגלגל ולגם ממנו צורות המדמות פרטים בטבע. (ציטוט מטקסט התערוכה)

תודה לרוני ראובן ולצוות

חיות מחמד, אלעד רוזן, איזבלה וולובניק, נועה אירוניק, גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא 1.5.2021-19.3.2021

בגלריה רוזנפלד מוצגים פסלי הראשים של אלעד רוזן, ציורי כלבות של איזבלה וולובניק ומיצבי סוסים של נועה אירוניק, עבודות המנהלות דיאלוג ישיר ובעקיפין, אלו עם אלו.

העבודות המוצגות בתערוכה נעשו בשנה האחרונה, ושואלות השראה מתולדות האמנות ובה בעת מציעות פרשנות אישית שיש בה מן האירוניה.

איזבלה וולובניק

אלעד רוזן מציג עמודי קרמיקה בהם מגולפות מסכות אליליות, חיות טוטם ודמויות של אבות קדמונים. הפסלים נטולי גוף, עשויים באופן אקספרסיבי ומתקיים בהם מתח בין צבעוניות עזה לבין קריצה שיש בה מן הפרודיה והגרוטסקה, ובה בעת יש בהם מן ההגחכה והאנושיות. 

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

על אחדים מפסליו חורט רוזן, תותים, צורות גיאומטריות, טקסטים וסימנים, אלמנטים ומוטיבים המוכרים מעבודות קודמות שלו. על פסלים אחרים הצמיד ראשים זעירים, פיותיהם הפעורים חושפים שיניים מחודדות ונושאים עמם מן המחויך והמאיים כאחד.

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

העבודות של רוזן מאזכרות ומתכתבות עם פיסול פרימיטיביסטי קדום של עבודות ילידיות/שבטיות שחלקן נוכסו מאפריקה, טהיטי ועוד תרבויות קדומות שאינן מערביות, ומצויות כיום במוזיאונים שונים במערב.

ואם השיח שלו במחויך ובמאיים, אלה מופיעים גם בעבודותיה של איזבלה וולובניק. האנושי שהופך לחייתי והחייתי שנראה אנושי. כלב שהפך לכלבה, חמוד/ה לכאורה, חושפ/ת שיניים מאיימות. בתערוכה זו ממשיכה וולובניק את עיסוקה בקשר שבין נשים ונשיות לבין ייצוגים תרבותיים של כלבות בעיקר. באמצעות ייצוגים אלה היא נוגעת בסוגיות של מאזני כוחות, חית מחמד/חיה רעה, ביצ'יות, והצעה שבאופן ייצוג האישה כחייתית מצויה אפשרות לכינונה של עמדת כוח אחרת.

איזבלה וולובניק

בתולדות האמנות מופיעים לרוב ייצוגי כלבים. הכלב כמסמן נאמנות בחיי הפרט והן בייצוגים העוסקים בשליט. הכלבלב המצויר בעבודתו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני" מופיע כמסמן עדות נוספת לנישואי הזוג, בעבודותיו של אנדראה מנטנייה, צייר החצר בנסיכות מנטובה במאה ה-15, בייצוגי זני כלבים ייחודיים של משפחת גוזנגה המופיעים על קירות "הקמרה דלי ספוזי (Camer degli Spozi), מנטובה, בציורים של ג'ורג' סטובס, הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ועוד.

איזבלה וולובניק

בציוריה של וולובניק הכלב הופך לכלבה – מדימוי של חית מחמד מבויתת, חמודה, צייתנית לאיזכור הפוטנציאל המסוכן של "האישה הרעה" (Bitch), שפיה ולשונה הם נישקה.

נועה אירוניק

עבודותיה של נועה אירוניק עוסקות לכאורה בגבר/יות המצ'ואיסטית שאופניה באים לידי ביטוי בדימוי רוכבים מקצועיים. הסוסים שגם להם ייצוג חשוב בתולדות האמנות ובדימויי השליט הרוכב על סוס ברומי הקדומה, ברנסנס ומעבר לכך גם בייצוגים מודרניסטים של שליטים טוטליטריים מקבלים לחילופין ב"קמרה דלי ספוזי" ייצוג משמעותי כזן ששמו יצא למרחקים,. הסוסים, משמשים את אירוניק ככלי לבחינה מחודשת של יחסי אדם וטבע שיש בהם מן הניצול אך גם ההתפעמות וההכלה. הם עוברים בציוריה תהליך של האנשה מתוקף היותם חלק מן המכונה המשומנת של ספורט תחרותי. בדומה לרוכבים, בני האנוש, הסוסים מיוצגים בעבודתה של אירוניק כצורכים סמים, עוברים בדיקות שתן, מתחרים, מרמים, נפצעים ועוד. לצדם מתוארים הרוכבים ללא אמפטיה, במצבים שיש בהם מאיבוד השליטה. הפער בין הרוכבים המסורבלים לבין ייצוגי הסוסים האציליים מייצג התנגשות בין חיה לאדם. וכמו שמציינת אוצרת התערוכה: מיה פרנקל טנא, "המיצב בתערוכה מתאר את רגע השיא האולטימטיבי – הנפת רגע הניצחון. אצל אירוניק הופך ההישג הספורטיבי לתצוגה גרוטסקית של מגלומניה ונרקסיזם".

העבודות מאזכרות לי יצירות ביקורתיות שהופיע בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ובעיקר בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים, ועם זיקה לדקדנס אך גם לביקורת חברתית כפי שמובעת בעבודותיה של אירוניק.

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית, LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS אוצרים: בלו-סימיון פיינרו, אביטל בר-שי 15.6.2021-6.4.2021

הביאנלה הים תיכונית החוגגת עשור להיווסדה, מאפשרת לנו הצופים המסיירים חווית שיטוט במרחבים הציבוריים העירוניים, בדומה לאותן חוויות שיטוט אותן מאזכרים במאמריהם מישל דה סרטו, ג'ורג' פרק ותיאורטיקנים נוספים.

אנג'ליקה שר, ישראל

העיר חיפה משמשת כמצע לרציונל הביאנלה הים-תיכונית 2021, נקודת מפגש בין אמנים, עבודות אמנות וקהלים מגוונים.  "LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS" תפישת העיר כמרחב ציבורי משותף שיש בו מן הסולידריות חברתית, אמנות שיש בה מן הפנייה לקהילה, יוצאת מבין כותלי המוזיאון ונטמעת בעיר. העיר כמקור להשראה אמנותית ומעבדה לרעיונות וליצירה

יוזמת התערוכה באה מהאזרחים, יוזמים, מנהלים ואוצרי הביאנלה בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי יחד עם המרכז האקדמי ויצו חיפה שבו מתקיימת התערוכה המרכזית, בעלי בתי הקפה, המלונות, הקניון שהתארגנו והתאגדו יחדיו.

הלכנו בציר תנועה בו מציגים האמנים מהארץ ומחו"ל ברחבי המושבה הגרמנית בחיפה: עבודות אמנות בחללים אלטרנטיביים שונים כגון במרכז האקדמי לעיצוב ויצו שהוא כאמור חלל התצוגה המרכזי, במלון קולוני, בבתי קפה, מספרה, בקניון סיטי סנטר ובית נרגילות, חללים שיוצרים מסלול הליכה עירוני.

השנה בסימן הסכמי השלום מציגים בביאנלה הים תיכונית 2021, אמנים מבחריין, אירן, רוסיה , אפגניסטאן, תורכיה ועוד לצד אמנים ישראליים במטרה לייצררב-שיח עם קהילות וקבוצות תרבותיות שונות באמצעות אמנות.

לביאנלה, כאירוע אמנות בקונטקסט ים-תיכוני, תפקיד חשוב ביצירת רשת חדשה של קשרים בין יוצרים ממדינות האזור, קשרים המבוססים על מערכות תרבותיות ועל האמונה בכוחה של  אמנות להגיב ולפעול, ולהציע  מרחב שבו קולות שונים של העשייה המקומית יכולים להישמע ולהראות .

בין האמנים המשתתפים: אנג'ליקה שר ,נבין אלדג ,  עמוס גיתאי , רשיד אל קליפה , יניס קונליס ,  חן שיש,  סמירה והבי, כרם נטור, הקטור זמורה , היאם מוסטפה, יון גריגורסקו , צ'פריאן מורישן, קרלוס אמורלס, שירה גפשטיין, פבל וולברג, פטמה שנאן, רעות פרסטר, עולא זייתון, אורית ישי, עידו מרקוס, מיכל חלבין ,אנה לוקשבסקי, נטליה זרובובה, חנאן אבו חוסיין, אדריאן גיני , קלמנס ון ואדמאיר , עלי קזמה , אראש נסירי, טריסי אמין , אלמגול מנליביה , AES+F, דניאל קנור אירינה בוטהמנואל סאיז , מריו פייפר,  טורסטיין בריקמן,CHTO DELAT  .

Kay Walkowiak, Austria

הביאנלה הים-תיכונית מהווה מודל לרב תרבותיות: שיתוף פעולה ושיחה המתאפיין בריבוי קולות והשקפות של קהילות וקבוצות שונות. היא מציעה מקום לעיסוק בסוגיות חברתיות הרלוונטיות לחברה של ימינו, בעת העכשווית, ולאמנות כמגשרת בין תרבויות.

Chto Dalat, Russia

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית נוגעת בסוגיות עכשוויות: כיצד ניתן לבנות ולשמר מבנים של סולידריות חברתית לנוכח הבידוד הנגרם כתוצאה מן ההגבלות הנוכחיות? וזאת מתוך רצון לשמר מגעים וקשרים בין-אישיים חוצי גבולות בזמן של ריחוק חברתי שהביא עמו משבר הקורונה. שימור אופני ייצוג אלטרנטיביים המדגישים את חשיבות התהליכים המקומיים הנוצרים באזורנו גם הם חלק מרציונל הביאנלה הים-תיכונית. האמנות המוצגת במסלולי ההליכה מאפשרת למבקרים לחקור חלקים שונים של העיר, לשוטט בה, לגלות את המרחבים העירוניים ולהתוודע לאנשים החיים בהם. ולהציג את האמנות ככלי לצמצום פערים .

מוחמד סעיד קאלאש, ישראל
בלו-סימיון פיינרו בסיור באחד מחללי התצוגה במרכז האקדמי לעיצוב ויצ"ו
סמירה והבי, ישראל
AES+F, Russia

שעות פתיחה וסגירה של חללי התצוגה : 09:00-21:00.

אתר הביאנלה : httpהביאנלה הים-תיכונית הרביעית, LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS   אוצרים: בלו-סימיון פיינרו, אביטל בר-שי   15.6.2021-6.4.2021   s://mediterraneanbiennale.com/

לוקיישנים:

המרכז האקדמי ויצו חיפה חלל התצוגה המרכזי, קניון סיטי סנטר, קפה ארומה שדרות בן גוריון 8 חיפה, מלון קולוני, שד בן גוריון 28 שדרות בן גוריון 28 חיפה,  מספרת דניאל 36 שדרות בן גוריון 36,  קינגדרום בר , שדרות בן גוריון 37,  מסעדת שטרודל שד' בן גוריון 39, עמותת התיירות חיפה,  שד' בן גוריון 48, חיפה.

מצורפת מפת הביאנלה:

גסטון צבי איצקוביץ / מצדה, שי עבאדי / סברה, גלריה שכטר, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, אוצרת: שירה פרידמן, 15.5.2021-8.4.2021

זיכרון, אתוס ומיתוס, מהווים חלק מליבת שתי התערוכות המוצגות בגלריה.

מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא image-2.png
גסטון צבי איצקוביץ

התערוכה "מצדה" של גסטון צבי איצקוביץ בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזיכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק.

במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איצקוביץ הגיע לטקסי יום הזיכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, "מצדה", שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.

איסקוביץ הגיע לשבט הצופים בשל התעניינות שלו בטקסים ישראליים ובשכול ובטקסים המאזכרים ומלווים אותו. וההתבוננות בטקס אחד, המנוהל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשרת לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזיכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.

עם השנים סיגל לעצמו איצקוביץ מנהג, להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים הורדה, והעבודות המפוזרות באתר הטקס, מאפשרות לרוח ולעוברים ושבים להיות חלק ממנה.

ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה"זום". איסקוביץ הצטרף למשתתפים בטקס המקוון והבין שדברים שלרוב סמויים מהעין במהלך הטקסים, עלו השנה באמצעות הצ'אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ'אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הווידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: "לא למדו אתכם איך לכבד?". המבט אליו מכוון אותנו איצקוביץ בצילומיו הוא פער זה שנפער בין הטקס הרשמי המלווה בשירת ה"תקווה" המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים לעסוק במוות.

שם התערוכה "מצדה" הנגזר משם השבט מאזכר את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה נהגו להדגיש, את מיתוס מצדה  על שלל המשמעויות הכרוכות בו.

במנוגד לנושא טעון זה, העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איצקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת לפיו מציגים בני הנוער את השכול, והטקסים הנלווים אליו.

גסטון צבי איצקוביץ

סברה / שי עבאדי

שי עבאדי

שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה "בחזרה ללבנט", בהם מוצגות דמויות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור "סברס", פרי הצבר – "סברס". הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים שהיו גיבורי הסרט "הוא הלך בשדות" המבוסס על ספרו של משה שמיר.

בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. אקט זה חותר תחת הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, של דמותו הקולנועית של אסי דיין, כמייצג האידיאלי של הצבר – יפה הבלורית והתואר ומשליך אותו על מיקה המוצגת בסרט כמגיעה מ"שם" (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לאקט חתרני ומערער זה, מוסיף עבאדי אותיות בערבית לדמותה של מיקה ובכך הוא יוצר משחק זהויות בו מתוארת דמותה של אישה כשכיתוב בערבית על פניה, מתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאפשר ומעולם לא התקיים במציאות.

שם התערוכה "סברה" טעון במשמעויות מנוגדות, מגוונות ומורכבות: "סברה", צברית – אישה שנולדה בישראל מלשון אנגלית מדוברת; ליקר הסברה שהיה אחד מסמליה של מדינת ישראל ושל היִשְׂרְאֵלִיּוּת כמהות, ושווק כסממן של הזהות הישראלית בדומה לפרי הצבר,הסברס; סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s'aber) הוא סבלנות.

עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי על רקע מוזהב, צבע שאינו חלק ממסורת הציור הישראלית. יש בו "קריצה" לאיקונות נוצריות, לזהב כמסמל עושר ומלכות שמיימית, ואפשרוגם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל"טעם הערבי", "הולכים עם המון זהבים וגורמטים", "מלא ברשרשים" אמירות מתנשאות, שיש בהן מן ההדרה והמיגדור,  ומן הטעם הרע והמאוס, אף שעדיין שגורות בשיח. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא מתבונן בלבנט במבט חיובי ואופטימי, ומשלב בעבודותיו בין מזרח ומערב, שילוב שמדגיש את הדמיון בין היהודים לערבים שהרי כולנו תושבי האוריינט. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, מצליב זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.

שי עבאדי

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו

הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :

א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00

http://neve-schechter.org.il