חיות מחמד, אלעד רוזן, איזבלה וולובניק, נועה אירוניק, גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא 1.5.2021-19.3.2021

בגלריה רוזנפלד מוצגים פסלי הראשים של אלעד רוזן, ציורי כלבות של איזבלה וולובניק ומיצבי סוסים נועה אירוניק עבודות המנהלות דיאלוג ישיר ובעקיפין, אלו עם אלו.

העבודות המוצגות בתערוכה, שנעשו בשנה האחרונה, שואלות השראה מתולדות האמנות ובה בעת מציעות פרשנות אישית שיש בה מן האירוניה.

איזבלה וולובניק

אלעד רוזן מציג עמודי קרמיקה בהם מגולפות מסכות אליליות, חיות טוטם ודמויות של אבות קדמונים. הפסלים נטולי גוף, עשויים באופן אקספרסיבי ומתקיים בהם מתח בין צבעוניות עזה לבין קריצה שיש בה מן הפרודיה והגרוטסקה, שכן יש בהם מן ההגחכה והאנושיות, בה בעת.  

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

על אחדים מפסליו חורט רוזן, תותים, צורות גיאומטריות, טקסטים וסימנים, אלמנטים ומוטיבים המוכרים מעבודות קודמות שלו. על פסלים אחרים הצמיד ראשים זעירים, פיותיהם הפעורים חושפים שיניים מחודדות ויש בהם מן המחויך והמאיים כאחד.

אלעד רוזן ברקע עבודותיה של איזבלה וולובניק

העבודות של רוזן מאזכרות ומתכתבות עם פיסול פרימיטיביסטי קדום של עבודות ילידיות/שבטיות שחלקן נוכסו מאפריקה, טהיטי ועוד תרבויות קדומות שאינן מערביות,  ומצויות כיום במוזיאונים שונים במערב.

ואם השיח שלו במחויך ובמאיים, אלה מופיעים גם בעבודותיה של איזבלה וולובניק. האנושי שהופך לחייתי והחייתי שנראה אנושי. כלב שהפך לכלבה, חמוד/ה לכאורה, חושפ/ת שיניים מאיימות. בתערוכה זו ממשיכה וולובניק את עיסוקה בקשר שבין נשים ונשיות לבין ייצוגים תרבותיים של כלבות בעיקר. באמצעות ייצוגים אלה היא נוגעת בסוגיות של מאזני כוחות, חית מחמד/חיה רעה, ביצ'יות, והצעה שבאופן ייצוג האישה כחייתית מצויה אפשרות לכינונה של עמדת כוח אחרת.

איזבלה וולובניק

בתולדות האמנות מופיעים ייצוגי כלבים לרוב. הכלב כמסמן נאמנות בחיי אישות והן בייצוגים העוסקים בשליט. הכלבלב המצויר בעבודתו של יאן ואן אייק, "נישואי הזוג ארנולפיני" כמסמן עדות נוספת לנישואי הזוג, או בעבודותיו של אנדראה מנטנייה, צייר החצר בנסיכות מנטובה במאה ה-15, בייצוגי זני כלבים ייחודיים של משפחת גוזנגה המופיעים על קירות "הקמרה דלי ספוזי (Camer degli Spozi), מנטובה, בציורים של ג'ורג' סטובס, הצייר האנגלי בן המאה ה-18 ועוד.

איזבלה וולובניק

בציוריה של וולובניק הכלב הופך לכלבה – מדימוי של חית מחמד מבויתת, חמודה, צייתנית לאיזכור הפוטנציאל המסוכן של "האישה הרעה" (Bitch), שפיה ולשונה הם נישקה.

נועה אירוניק

עבודותיה של נועה אירוניק עוסקות לכאורה בגבר/יות המצ'ואיסטית שאופניה באים לידי ביטוי בדימוי רוכבים מקצועיים. הסוסים שגם להם ייצוג חשוב בתולדות האמנות ובדימויי השליט הרוכב על סוס הן ברומי הקדומה, ברנסנס ומעבר לכך גם בייצוגים מודרניסטים של שליטים טוטליטריים. ולחילופין וב"קמרה דלי ספוזי" ניתן להם ייצוג משמעותי כזן ששמו יצא למרחקים, משמשים את אירוניק ככלי לבחינה מחודשת של יחסי אדם וטבע שיש בהם מן הניצול אך גם ההתפעמות וההכלה. הסוסים בציוריה עוברים האנשה מתוקף היותם חלק מן המכונה המשומנת של ספורט תחרותי. בדומה לבני האנוש, הרוכבים, הם צורכים סמים, עוברים בדיקות שתן, מתחרים, מרמים, נפצעים ועוד. לצדם מתוארים הרוכבים ללא אמפטיה, במצבים שיש בהם מאיבוד השליטה. הפער בין הרוכבים המסורבלים לבין ייצוגי הסוסים האציליים מייצג התנגשות בין חיה לאדם. וכמו שמציינת אוצרת התערוכה: מיה פרנקל טנא, "המיצב בתערוכה מתאר את רגע השיא האולטימטיבי – הנפת רגע הניצחון. אצל אירוניק הופך ההישג הספורטיבי לתצוגה גרוטסקית של מגלומניה ונרקסיזם".

העבודות מאזכרות לי יצירות ביקורתיות שהופיע בגרמניה בין שתי מלחמות העולם – ובעיקר בין שנות העשרים לשנות השלושים של המאה העשרים, ועם זיקה לדקדנס אך גם לביקורת חברתית כפי שמובעת בעבודותיה של אירוניק.

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית, LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS אוצרים: בלו-סימיון פיינרו, אביטל בר-שי 15.6.2021-6.4.2021

הביאנלה הים תיכונית החוגגת עשור להיווסדה, מאפשרת לנו הצופים המסיירים חווית שיטוט במרחבים הציבוריים העירוניים, בדומה לאותן חוויות שיטוט אותן מאזכרים במאמריהם מישל דה סרטו, ג'ורג' פרק ותיאורטיקנים נוספים.

אנג'ליקה שר, ישראל

העיר חיפה משמשת כמצע לרציונל הביאנלה הים-תיכונית 2021, נקודת מפגש בין אמנים, עבודות אמנות וקהלים מגוונים.  "LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS" תפישת העיר כמרחב ציבורי משותף שיש בו מן הסולידריות חברתית, אמנות שיש בה מן הפנייה לקהילה, יוצאת מבין כותלי המוזיאון ונטמעת בעיר. העיר כמקור להשראה אמנותית ומעבדה לרעיונות וליצירה

יוזמת התערוכה באה מהאזרחים, יוזמים, מנהלים ואוצרי הביאנלה בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי יחד עם המרכז האקדמי ויצו חיפה שבו מתקיימת התערוכה המרכזית, בעלי בתי הקפה, המלונות, הקניון שהתארגנו והתאגדו יחדיו.

הלכנו בציר תנועה בו מציגים האמנים מהארץ ומחו"ל ברחבי המושבה הגרמנית בחיפה: עבודות אמנות בחללים אלטרנטיביים שונים כגון במרכז האקדמי לעיצוב ויצו שהוא כאמור חלל התצוגה המרכזי, במלון קולוני, בבתי קפה, מספרה, בקניון סיטי סנטר ובית נרגילות, חללים שיוצרים מסלול הליכה עירוני.

השנה בסימן הסכמי השלום מציגים בביאנלה הים תיכונית 2021, אמנים מבחריין, אירן, רוסיה , אפגניסטאן, תורכיה ועוד לצד אמנים ישראליים במטרה לייצררב-שיח עם קהילות וקבוצות תרבותיות שונות באמצעות אמנות.

לביאנלה, כאירוע אמנות בקונטקסט ים-תיכוני, תפקיד חשוב ביצירת רשת חדשה של קשרים בין יוצרים ממדינות האזור, קשרים המבוססים על מערכות תרבותיות ועל האמונה בכוחה של  אמנות להגיב ולפעול, ולהציע  מרחב שבו קולות שונים של העשייה המקומית יכולים להישמע ולהראות .

בין האמנים המשתתפים: אנג'ליקה שר ,נבין אלדג ,  עמוס גיתאי , רשיד אל קליפה , יניס קונליס ,  חן שיש,  סמירה והבי, כרם נטור, הקטור זמורה , היאם מוסטפה, יון גריגורסקו , צ'פריאן מורישן, קרלוס אמורלס, שירה גפשטיין, פבל וולברג, פטמה שנאן, רעות פרסטר, עולא זייתון, אורית ישי, עידו מרקוס, מיכל חלבין ,אנה לוקשבסקי, נטליה זרובובה, חנאן אבו חוסיין, אדריאן גיני , קלמנס ון ואדמאיר , עלי קזמה , אראש נסירי, טריסי אמין , אלמגול מנליביה , AES+F, דניאל קנור אירינה בוטהמנואל סאיז , מריו פייפר,  טורסטיין בריקמן,CHTO DELAT  .

Kay Walkowiak, Austria

הביאנלה הים-תיכונית מהווה מודל לרב תרבותיות: שיתוף פעולה ושיחה המתאפיין בריבוי קולות והשקפות של קהילות וקבוצות שונות. היא מציעה מקום לעיסוק בסוגיות חברתיות הרלוונטיות לחברה של ימינו, בעת העכשווית, ולאמנות כמגשרת בין תרבויות.

Chto Dalat, Russia

הביאנלה הים-תיכונית הרביעית נוגעת בסוגיות עכשוויות: כיצד ניתן לבנות ולשמר מבנים של סולידריות חברתית לנוכח הבידוד הנגרם כתוצאה מן ההגבלות הנוכחיות? וזאת מתוך רצון לשמר מגעים וקשרים בין-אישיים חוצי גבולות בזמן של ריחוק חברתי שהביא עמו משבר הקורונה. שימור אופני ייצוג אלטרנטיביים המדגישים את חשיבות התהליכים המקומיים הנוצרים באזורנו גם הם חלק מרציונל הביאנלה הים-תיכונית. האמנות המוצגת במסלולי ההליכה מאפשרת למבקרים לחקור חלקים שונים של העיר, לשוטט בה, לגלות את המרחבים העירוניים ולהתוודע לאנשים החיים בהם. ולהציג את האמנות ככלי לצמצום פערים .

מוחמד סעיד קאלאש, ישראל
בלו-סימיון פיינרו בסיור באחד מחללי התצוגה במרכז האקדמי לעיצוב ויצ"ו
סמירה והבי, ישראל
AES+F, Russia

שעות פתיחה וסגירה של חללי התצוגה : 09:00-21:00.

אתר הביאנלה : httpהביאנלה הים-תיכונית הרביעית, LIVING TOGETHER—CROSSING BORDERS   אוצרים: בלו-סימיון פיינרו, אביטל בר-שי   15.6.2021-6.4.2021   s://mediterraneanbiennale.com/

לוקיישנים:

המרכז האקדמי ויצו חיפה חלל התצוגה המרכזי, קניון סיטי סנטר, קפה ארומה שדרות בן גוריון 8 חיפה, מלון קולוני, שד בן גוריון 28 שדרות בן גוריון 28 חיפה,  מספרת דניאל 36 שדרות בן גוריון 36,  קינגדרום בר , שדרות בן גוריון 37,  מסעדת שטרודל שד' בן גוריון 39, עמותת התיירות חיפה,  שד' בן גוריון 48, חיפה.

מצורפת מפת הביאנלה:

גסטון צבי איצקוביץ / מצדה, שי עבאדי / סברה, גלריה שכטר, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, אוצרת: שירה פרידמן, 15.5.2021-8.4.2021

זיכרון, אתוס ומיתוס, מהווים חלק מליבת שתי התערוכות המוצגות בגלריה.

מצדה/ גסטון צבי איצקוביץ

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא image-2.png
גסטון צבי איצקוביץ

התערוכה "מצדה" של גסטון צבי איצקוביץ בוחנת את תרבות השכול והזיכרון בחברה הישראלית, ומציגה טקס שלכאורה מצטרף לאלפי טקסי יום הזיכרון שנערכים ברחבי המדינה באותה שעה בדיוק.

במשך עשר שנים, האמן גסטון צבי איצקוביץ הגיע לטקסי יום הזיכרון ואל התערוכות המתלוות לטקס בשבט תנועת הצופים, "מצדה", שבט ותיק הפועל מאז 1937 בעמק המצלבה בירושלים. במהלך שנות קיומו של השבט נפלו 53 בוגרים במערכות ישראל ובפעולות איבה.

איסקוביץ הגיע לשבט הצופים בשל התעניינות שלו בטקסים ישראליים ובשכול ובטקסים המאזכרים ומלווים אותו. וההתבוננות בטקס אחד, המנוהל על ידי נערים ונערות בתנועת הצופים מאפשרת לבחון את האתוס הלאומי של תרבות השכול והזיכרון בישראל דרך עיניהם של בני ובנות נוער.

עם השנים סיגל לעצמו איצקוביץ מנהג, להגיע לטקס הצילומי שלו דווקא ביום לאחר הטקס הרשמי, ביום בו תערוכת החניכים הורדה, והעבודות המפוזרות באתר הטקס, מאפשרות לרוח ולעוברים ושבים להיות חלק ממנה.

ביום הזיכרון האחרון בשל הקורונה התקיים טקס יום הזיכרון המסורתי דרך ה"זום". איסקוביץ הצטרף למשתתפים בטקס המקוון והבין שדברים שלרוב סמויים מהעין במהלך הטקסים, עלו השנה באמצעות הצ'אט. בתערוכה – ההערות שנאמרו בצ'אט הופכות לכתובות על גבי עבודות הווידאו. החניכים מתלוננים על שעמום שמוביל אותם לקשקש על גבי המסך באמצעות האפשרויות שהזום מציע. המדריכים, מגיבים בסיסמאות קלישאתיות בסגנון: "לא למדו אתכם איך לכבד?". המבט אליו מכוון אותנו איצקוביץ בצילומיו הוא פער זה שנפער בין הטקס הרשמי המלווה בשירת ה"תקווה" המסורתית לבין הילדים חסרי הסבלנות שאינם רוצים לעסוק במוות.

שם התערוכה "מצדה" הנגזר משם השבט מאזכר את מיתוס הגבורה המושרש בתודעה הישראלית. בחוברות הדרכה של תנועות הנוער בשנותיה הראשונות של המדינה נהגו להדגיש, את מיתוס מצדה  על שלל המשמעויות הכרוכות בו.

במנוגד לנושא טעון זה, העבודות בתערוכה הן מרומזות ועדינות. איצקוביץ מאפשר דרך המבט המצולם שלו להרהר אודות הכאב, האובדן וגם על האופן הבוטה המעורר אי נחת לפיו מציגים בני הנוער את השכול, והטקסים הנלווים אליו.

גסטון צבי איצקוביץ

סברה / שי עבאדי

שי עבאדי

שי עבאדי מציג ארבעה ציורים מתוך הסדרה "בחזרה ללבנט", בהם מוצגות דמויות גבר ואשה ביחד ולחוד וציור "סברס", פרי הצבר – "סברס". הדמויות מבוססות על הדיוקנאות של אסי דיין ואיריס יוטבת, השחקנים שהיו גיבורי הסרט "הוא הלך בשדות" המבוסס על ספרו של משה שמיר.

בדיוקן המתאר את דמותה של מיקה המגולמת על ידי יוטבת הוסיף עבאדי את הכיתוב סברה באותיות בערבית. אקט זה חותר תחת הייצוג שנחקק בזיכרון הקולקטיבי, של דמותו הקולנועית של אסי דיין, כמייצג האידיאלי של הצבר – יפה הבלורית והתואר ומשליך אותו על מיקה המוצגת בסרט כמגיעה מ"שם" (רמז לפולין) ומסמלת אוד מוצל מאש. בנוסף לאקט חתרני ומערער זה, מוסיף עבאדי אותיות בערבית לדמותה של מיקה ובכך הוא יוצר משחק זהויות בו מתוארת דמותה של אישה כשכיתוב בערבית על פניה, מתבוננת בהערצה על דמות הצבר האולטימטיבי שאפשר ומעולם לא התקיים במציאות.

שם התערוכה "סברה" טעון במשמעויות מנוגדות, מגוונות ומורכבות: "סברה", צברית – אישה שנולדה בישראל מלשון אנגלית מדוברת; ליקר הסברה שהיה אחד מסמליה של מדינת ישראל ושל היִשְׂרְאֵלִיּוּת כמהות, ושווק כסממן של הזהות הישראלית בדומה לפרי הצבר,הסברס; סברה גם מתקשר למאורעות סברה ושתילה. בערבית סבר (s'aber) הוא סבלנות.

עבאדי מציג את דמויותיהם של מיקה ואורי על רקע מוזהב, צבע שאינו חלק ממסורת הציור הישראלית. יש בו "קריצה" לאיקונות נוצריות, לזהב כמסמל עושר ומלכות שמיימית, ואפשרוגם מסמל את היחס האדנותי הישראלי ל"טעם הערבי", "הולכים עם המון זהבים וגורמטים", "מלא ברשרשים" אמירות מתנשאות, שיש בהן מן ההדרה והמיגדור,  ומן הטעם הרע והמאוס, אף שעדיין שגורות בשיח. הסדרה נוצרה סביב תהליך הקשור לזהותו של עבאדי בו הוא מתבונן בלבנט במבט חיובי ואופטימי, ומשלב בעבודותיו בין מזרח ומערב, שילוב שמדגיש את הדמיון בין היהודים לערבים שהרי כולנו תושבי האוריינט. עבאדי יוצר במכוון הכלאות מיתוסים, מצליב זהויות ומציע מבט מרובד ואמיץ על יחסי יהודים ערבים במרחב הישראלי.

שי עבאדי

גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו

הגלריה פתוחה שבעה ימים בשבוע :

א-ה 17:00-9:00, ו – 13:30-11:00 שבת – 16:00-13:00

http://neve-schechter.org.il

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף; בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present, אוצרת: ויויאן בירקנפלד, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, מרץ-17 באפריל 2021

התערוכות "זיכרון הגוף" של חנאן אבו חוסיין, ו"הגוף המופיע" של בל שפיר המוצגות בבית האמנים, ראשון לציון מפעימות, כל אחת בפני עצמה ובהלימה מושלמת זו עם זו. הגוף, במישרין ובעקיפין מופיע בהן ועמו סוגיות של זהות וזיכרון.

חנאן אבו חוסיין Memory in the flesh/ ذاكرة الجسد זיכרון הגוף;

סיפור אישי, מבט נשי וייחודי מהווים חלק משמעותי מהשיח אותו מעלה בעבודותיה חנאן אבו חוסיין, ילידת אום אל-פחם. העבודות האמיצות של אבו חוסין עוסקות בגוף הנשי, הגוף המיוסר, המדוכא. עבודותיה לאורך זמן עוסקות במצבה של האישה הערבייה ובמעמדה במארג המשפחה המסורתית/פטריארכלית, בדיכוי במרחב הביתי שאמור להיות זה שמעניק ביטחון, בהשתקה והסתרה.

ויויאן בירקנפלד האוצרת: "כמו זבובים לאור אנו נמשכים לעבודותיה המרהיבות של חנאן אבו חוסיין אך האור הזה מסתבר כקטלן חשמלי, ברגע שהתקרבנו די אנו מקבלים מכת חשמל שמכווצת את הבטן".

המיצבים המוצגים בחלל התערוכה, מנהלים "שיח" זה עם זה, מפתים אותנו להתקרב ולחוות מקרוב, אזי נגלה לנו השבר והדיסוננס אותם מעלה אבו חוסין בלא לחוס על הצופה.

מפל של סיכות ביטחון, אותן סיכות המחברות בין יחידה ליחידה, יוצרות מארג המשתרע מהקיר אל הרצפה. המילה סיכת ביטחון מסמנת אמביוולנטיות – מחד, מאפשרת סגירה, חיבור בין מרכיב אחד למשנהו או כמו בעבודה שלפנינו, מאות סיכות החוברות אחת למשניה ויוצרות מעין "וילון" כשם שאנלוגיה לגוף אנוש. ומאידך, סיכה בהיותה פתוחה עשויה לדקור ולפצוע.

שני מיצבים נוספים עוסקים בגוף הנשי, הגוף המאוים, פירוק והרכבה, בובות/תינוקות ההופכות לבובות מאיימות, מסורסות. מיצב נוסף – המורכב מצורות מעוגלות, משתבללות, צורות המחברות בין מרכיב אחד למשנהו באמצעות סיכות ביטחון, מתגלה במבט מקרוב כעשוי מגרבי ניילון, פריט חיוני במלתחה הנשית אך גם נושא עמו אזכורים פתייניים ולחילופין גם מאיימים של חנק ואימה.

"העבודה עוסקת בגוף הנשי, גוף בית, גוף שטיח, אישה שטיח. המיצב, אשר נוצר במיוחד לחלל בית אמני ראשון לציון, עוסק בקונפליקט שהאישה חווה בגלל היותה אישה. היא זו שדורכים עליה. מודעת לאלימות ולדיכוי שהיא חווה דווקא בתוך הבית, המקום שאמור וצריך להגן עליה" אומרת אבו חוסיין.

"האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות. העבודות שאני מציגה עוסקות במעמד האישה. באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה". (מטקסט התערוכה)

בל שפיר הגוף המופיע – The Body is Present 

הגוף על מופעיו השונים מופיע באמנויות הפלסטיות, בשירה, ספרות, פילוסופיה ועוד מקדמת דנא ועד היום. הגוף השלם, המושלם, הגוף על חלקיו השונים והגוף המיוסר על המשמעויות השונות שהוא טומן בחובו.

דימוי הגוף העכשווי מאכלס מאפיינים חדשים של סביבה שבה זמן ומרחב חוברים יחדיו. סביבה שבה תפיסת הגוף העצמי שלנו משתנה. בל שפיר עוסקת בשנים האחרונות בפרפורמנס (עבודות מיצג) בהן הגבולות בין הגוף למרחב הסובב אותו חופפים ומטשטשים. כך קורה בעבודת הווידיאו המוקרנת על רצפת חלל הגלריה, כמעין בור אליו אנו נשאבים ואל העבודה המוקרנת על דלת הכניסה של המעלית, מעלית המשמשת לעליה וירידה ל/ומחלל הגלריה; עבודה שיש בה מן הנוכח וההיעדר עת דלתות המעלית נפתחות ונסגרות.

 עבודה התלויה על הקיר, מארג של לולאות סרוגות בקרושה מאזכרת עבודות קודמות של שפיר. יש בהן מן האמביוולנטיות שבגוף ההיברידי – השואל השראה מצורות ביומורפיות, כמעין קורי עכביש הנוצרים ונפרמים במציאות ובתודעה.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי חוברים ביצירתה של שפיר לאורך השנים, ובדומה, בעבודת הנייר על הקיר המציגה נקודת מבט של האמנית כיום כאדם בוגר לעברה של הילדה הקטנה שהיתה, ואל חוות הסוסים של משפחתה. "מאין באנו? מה אנחנו? לאן אנו הולכים" נאמר ביצירתו הקנונית של פול גוגן אך לא רק. בעבודה זו שעניינה השילוב בין צילום (כמשמר עקבות הזמן, ומכאן הזיכרון) לבין הנייר שעשוי להיות "פגיע" לזמן החולף, תם ונשלם המעגל.

"ארבע עונות" תערוכה קבוצתית, אוצרת: דליה דנון, גלריה הסדנה לאמנות יבנה, שדרות דואני 25, יבנה עד 26.5.2021

כוחם של פרחים!

דימויי פרחים כחלק מז'אנר הטבע הדומם מצויים לרוב בהולנד בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 כחלק מתפיסת עולם שרווחה בה באותה עת. תמונת מראה לחברה עשירה, מעצמה ימית באותה תקופה שאנשיה נסעו וחצו ימים והביאו טובין ממקומות שונים. שפע ו"תעתוע עין" מאפיינים על-פי רוב סוגה זו שפרחה כפרחים באותה תקופה. פרחים במלוא הדרם ופריחתם, מלווים לעתים בסמלים המסמלים אף הם עושר אך גם את הבלות החיים. שכן באופן התיאור שלהם, האשליה שהם מעוררים בקרבתם לטבע ממשי יש מן הרצון להתחרות במעשה הבריאה. דימויי פרחים מצויים גם בעת העתיקה, בפומפיי ובציורים ששרדו מרומי הקדומה, כחלק מתיאור השפע והעושר המצוי בעולמנו.

תפיסת הפרח באנלוגיה למחזוריות החיים, מצמיחה, פריחה ועד לקמילה מופיעה בהולנד הפרוטסטנטית. אם עד לשלהי המאה ה-16 הז'אנר ששלט בציור האירופאי היבנה מבט היררכי מובהק – ציורי היסטוריה וציורי הקדושים בנצרות אך גם התנ"ך שלנו, דיוקנאות, נופים ולבסוף, טבע דומם כסוגה נחותה, הרי שבהולנד הדגש הוא  על "דע מי אתה ולאן אתה הולך!" "הבל הבלים הכל הבל כדברי קהלת", ואניטס, "ממנטו מורי".  

הפרח מופיע גם כמסמן; "דבר אלי בפרחים.." כנאמר בשיר המפורסם. וישנו המינוח ו"פלוריוגרפיה"(Floriography)  "שפת הפרחים" העולה באנגליה הוויקטוריאנית במהלך המאה ה-19, עת השימוש בפרח כאמצעי לתקשורת סמויה רווח בחברה.

במודרניזם (שלהי המאה ה19 – שנות ה-70 בקירוב של המאה ה-20), עולים תיאורי פרחים כדימוי העומד בפני עצמו, ללא משמעויות איקונוגרפיות באשר לחלופיות החיים. הדימוי המעניק מבט פורמליסטי, פרח הוא פרח…

בתערוכה "ארבע עונות" ניתן למצוא מנעד רחב ויפהפה של דימויי פרחים, בסוגי מדיה שונים, ובאופני תיאור שונים. חלק מהעבודות עוסקות בריטואלים ובקונטקסט תרבותי, חלקן מעלות שאלות בנוגע למקומיות ולשייכות ולזהות, בין טבע לתרבות, פרחים כצופן חברתי, פרחים המצויים בין הממשי למלאכותי.

לדידי שם התערוכה קורץ אפשר לתמה נוספת בתולדות האמנות שרווחת מני קדם ועד ימינו והיא "שלושת גילאי האדם" ולעתים אף מעבר לכך, העוסקת במחזוריות החיים – לידה, בגרות, בשלות וזיקנה. ניתן למצוא תמה זו בציורים של מאסטרים מהרנסנס, והבארוק וגם אצל פול גוגין המודרניסט ועוד.

וכפי שכותב גילי דנון בטקסט התערוכה: "ובין אם מדובר בדימוי הפרח כאידאה של יופי, כמיהה אל הנשגב או בין אם זהו הרהור על מצבו הקיומי הרעוע של האדם – התערוכה מבקשת להעביר גם את אותה תחושת פליאה קמאית מיופיו של הפרח. אותה תחושה רגעית, שממלאת את עולמו של האדם בצבע ונחמה, נוכח המסע המטאפורי שאדם עובר בין עונות השנה, בין צמיחה לכליה".

התערוכה מלווה בקטלוג, ומשתתפים בה האמניות והאמנים: אסתר כהן, אורית ישי, אריה ברקוביץ, בטי אילת, ברכה גיא, דיוויד אייזקס, דרורה שנברג, חגית שחל, חדוה ראובן, חוה גל-און, לילי כהן פרח-יה, ענת בצר, עתליה שחר, עפרי מרום, צילה פרידמן, פנינה רייכמן, ראומה חיות, רתם רשף, רוני לנדה

תודה לדליה דנון על החומרים והדימויים, ועל הכל, ותודה לרוני ראובן על קבלת הפנים.

גילי אבישר, "משחקי אצבעות" אוצרות: דרורית גור אריה וטל שוורץ, עוזר לאוצרות: עידו כהן, סמינר הקיבוצים, גלריה "אחד העם 9", תל אביב, עד ה-29.5.2021

… לקפל ולפרוש ולכרוך… זהו מרחב להתכרבל וללפות, לעטוף ולחשוף; מרחב של מפגש…[1]

המיצב "משחקי אצבעות" של האמן גילי אבישר, מעמיד את האמן כ"אלכימאי" הבורא בחומרי הטקסטיל עולם ומלואו. לעיני הצופה הנכנס לתערוכה מתגלה מיצב צבעוני ופתייני המפעיל את חוש הראיה וחוש המישוש לגעת, לבדוק, להפוך….

המיצב שהוא סה"כ של חלקיו שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד ובדומה, מתאפיין בארעיות, זמניות ושינוי. כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בו האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה.

תיאטראות נודדים, להקות של שחקנים, זמרים, ליצנים ועוד רווחו באירופה בימי הביניים אך גם במאות מאוחרות יותר, ואופיינו בנוודות ובתנועה ממקום למקום, הן כאפשרות למחייה בזמנים של אי-ודאות, אך גם כחלק מן המתודה להנחיל באמצעות משחק את רזי הדת הנוצרית, הקדושים ועלילותיהם בקרב ההמון.

בדומה, התערוכה של אבישר מתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין חלל התצוגה המוארך, העבודות המוצגות לבין הבמה בסופה של הגלריה, מעין אלטר מקודש שעדיו מגיעים הצופים ההופכים אף הם למעין שחקנים במרחב התצוגה.  

הסיפור שמספר לנו אבישר באמצעות העבודות המוצגות בתערוכה, מאזכר אף הוא את התיאטרון הנודד, בו חלק מהדמויות אופיינו ביכולת לספר סיפור באמצעות משחק, שירה, ליצנות ועוד. וכך המיצב נמצא במרחב לימינלי שיש בו מן הארעיות והמשחק, בתפר שבין הנשי לזכרי, בין השלם למרכיביו, בין הנגלה לנסתר,  בין הצופה לבין העבודה, בין החומר הרך למרכיבים נוקשים יותר. המיצב שובר דיכטומיות והיררכיות בין התחומים; כחלק מהארעיות, כל פרט יכול לשנות את צורתו, להיפרם ולהיתפר מחדש, ועושה "הזרה" לחלק מהמרכיבים, הטקסטיל כעור, כגוף שני, גוף נשי? זהות מינית נזילה, בין האני לאחר.

ההיסטוריון יוהאן הויזינגה  (Johan Huizinga, 1872-1945), ביקש להראות כי הן בהיבטיה האמפיריים והן בהיבטיה הסימבוליים, התרבות אינה אפשרית ללא משחק. ההתבוננות שלו מראה לו קודם כל, כי המשחק הוא פעילות חופשית שאין בה כל כפיה. בדומה, הצופה המכניס את הגוף שלו לתוך עבודה במיצב "משחקי אצבעות", הופך לחלק מקברט זה.

בטקסט הנלווה מצוין: " כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח – האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.

בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה".[2]

מקור המילה "טקסטיל" בשורש ההודי-אירופי "tek" שפירושו לעשות וליצור. מכאן התגלגל ליוונית וממנה ללטינית. "טקסטיל" משמעותה ארוג, וממנה נגזרה גם המילה "טקסט" על שום כתב היד הצפוף, המזכיר במראהו את עבודת האריגה.[3]  ברצוני לציין שפרקטיקת הפירוק והארגון מחדש של אבישר מזכירה לי את הפילוסוף ז'אק דרידה  (Jacque Derida, 1930-2004) אשר לקח את המקור של המילה "טקסט" כמארג, כמשחק מובנה שניתן לפתוח אותו ולהפיץ אותו לכל עבר: ודימה את תהליך הכתיבה ליריעה שהמארג שלה מוסווה וחוזר וצומח ונערם לאורך השנים, ואת הקריאה המחודשת של הטקסט – לקריעת קרע במארג המאפשרת להוסיף לו חוט, דהיינו להמשיך לכתוב אותו.[4]

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מצוי בשטיחי הקיר משלהי המאה ה-14 ואילך, בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית. תנועת "אמנויות ואומנויות" Arts and Crafts מיסודו של ויליאם מוריס וההגות של ג'ון רסקין באנגליה, במאה ה-19, ביקשה להחיות את מלאכות היד המסורתיות ואת האמנויות השימושיות כדרך לביסוסה של חברה טובה יותר. במאה ה-20 בתנועות הבאוהאוס והדה סטיל, באמנות הפופ  וכמובן עם עליית התנועה הפמיניסטית עת אמניות "העתיקו" את הטקסטיל והנגזרות שלו מהמרחב שאופיין כביתי ונשי, אל המרחב המוזיאלי, ואל זיהויו עם אמנות גבוהה.

וכמו בשיר של נעמי שמר, בסופה של ההצגה, כלומר עם רדת התערוכה, העבודה תיעלם, תקופל, תשנה את צורתה, ולכשתוצג בשנית, תהיה עבודה אחרת ושונה.

תודה לדרורית גור אריה על השיחה עמה.


[1] Gilles Deleuze, " The Fold: Leibnitz and the Baroque, (1988), translated by Tom Conley. Athlone Press, London, 1993, chapter 9, "The New harmony", p. 137.   דלז מכנה את לייבניץ " (1714-1646), הפילוסוף והמתמטיקאי הגדול הראשון של הקיפול, העיקולים והמשטחים הפיתוליים" והפילוסוף הדגול של הבארוק. מתוך מאמרה של פנינה ברנט, "קפלים, פיסות, משטחים: לקראת פואטיקה של בד",  כתב העת של המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר – גיליון מס' 1 סתיו 2009, עמ' 12.

[2] מצוטט מטקסט התערוכה.

[3] ורד לב כנען, האריג של פילומלה: ע טקסטואליות נשית בעת העתיקה, מותר 6, 1998, עמ' 100-95 , מצוטט בטקסט של אירנה גורדון, כחוט השני: הטקסטיל כחומר והתרחשות, קטלוג  התערוכה ארוגים בתודעה טקסטיל עכשווי בישראל, מוזיאון ארץ-ישראל, 2014, עמ' 17.

[4] ז'אק דרידה, בית המרקחת של אפלטון, תרגום: משה רון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002,, שם, עמ' 18.

דליה חי אקו, התיירחות, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 10.4.2021-18.3.2021

מֶמוּאָר ייחודי שיש בו מן הדימוי והטקסט, בתערוכה "התיירחות" של דליה חי אקו.

365 ימות השנה בהקבלה לכ-365 עבודות בפורמט קטן אותן יצרה חי אקו מדי יום ביומו במהלכה של שנה שלמה – 30.11.2020-1.12.2019.

"יומן החיים שלי"  – מחויבות לדבר, עמלנות וטכסיות, הם חלק מתהליך עבודה זה כפי שסיפרה חי אקו במפגש עמה. בעבודות יש מן הטכסיות והסיזיפיות, הדבקת נייר על פורמט העץ ואזי רישום או ציור. העבודות הניתנות לקריאה כמכלול, וגם כעומדות בפני עצמן, מוצבות על הקיר וביניהן מופיעים חללים לבנים (ריקים) המורים על הימים בהם לא ציירה.

התמות, מזמנות אותנו אל נבכי הנפש של האמנית; תחילתן בדיוקן העצמי שלה, והמשכן בייצוגם של סמלים וזיכרונו ת ברצף שבין האופטימי למורבידי.

unnamed (1)

שם התערוכה "התיירחות" מאזכר את מחזוריות הירח, שכן בכל רגע נתון צדו האחד של הירח, זה שאור השמש מגיעה עדיו, מואר, והאחר חשוך.

בתערוכה, לצד העבודות מוצגים שולחן וספר.

 השולחן עגול ומתקפל מעלה בזיכרון את השולחנות שרווחו בבתים בארץ לפני מספר עשורים. האמנית חילצה אותו ממצבור גרוטאות, צבעה את פניו בשחור ולבן וסימנה עליו סימנים. על אחת הפינות מוצג כתר צבעוני. בשולחן יש מן האזכור לשם התערוכה "התיירחות", במחזוריות המאזכרת את הצד המואר והאפל של הירח, ואנלוגיה לאפל בתצורה של העיגול השחור המופיע על רצפת הגלריה.

162345603_1173915109732702_3926126168492042336_n

בספר – טקסטים שנכתבו על ידי חי אקו לאורכה של השנה ובהקבלה לעבודות המוצגות על הקיר. את הטקסטים מקיף מארג של קווים ונקודות; בספר זה בו כתבה מדי יום, והקווים נמחקים אט אט ונשארות רק הנקודות המחברות.

מכאן שחזרתיות ומחזוריות מאפיינת את העבודות המוצגות בתערוכה – המעגליות בעבודות הקיר המסמלת את ימות השנה; פניו האפלים והמוארים של הירח כפי שהם מגולמים בשולחן, והקווים הנעלמים, מחזוריות שאנו מוצאים בירח עצמו.

הירח מופיע בסיפורים ובאגדות שונים במגוון רב של תרבויות. ביהדות משמעות ניכרת לירח. הספירה של ימי החודש של הלוח העברי נעשית על פי מחזוריות הירח. ובירח או Luna בלטינית אך גם בספרדית נקשרים מיתוסים ואיסורים. שירים כמו "Guarda la Luna" באיטלקית ("הסתכלי על הירח"), הכלבים המייללים אל מול הירח, "חולה ירח"  ועוד.

אוצר התערוכה אורי דרומר: " ההתיירחות תהא אם כך עצם הפעולה המחזורית הירחית המשפיעה על הקיום בעולם (גאות ושפל). במיתולוגיה ובמסורות עתיקות הירח נקשר לחלום, פנטזיה, הטעיה, היסטריה, פחד, סמי הזיה, אבל גם עם הירידה ל'עולמות התחתונים', מסע אל הלא מודע, מפגש עם הפחדים העמוקים, האפלה. בתרבות העכשווית מוכר, בין היתר, הדימוי של אנשי הזאב המייללים לעבר הירח, סיפורי רפאים ואימה, הזיות מיניות, שיגעוניות וכן חולים מוכי ירח.." (מטקסט התערוכה)

גדעון עפרת[1] כותב במסה שלו על הירח:

שורה מכובדת של אמנים ישראליים בחרו במפורש בירח – מלא או חרמשי – כדימוי משמעותי, וכפי שנראה להלן, לא היה זה רק גרם שמימי, כי אם גוף מטפורי – ירח מאגי, מיסטי, מיתי. כי, אם מופע השמש באמנות הישראלית הוא מופע פיזי, הרי שמופע הירח הוא מופע מטאפיזי.[2] 

 מוכר לנו היטב הארכיטיפ היונגיאני של הירח – Mysterium Lunae – סמל הנשיות (הירח נכח ככתר על ראש האלה הבבלית, אישתר; במצרים זוהתה איזיס עם הירח), סמל ארציות, מיזוג האדמה והנחש, אימה (הצד האפל של הירח), ועוד.[3] 

 ומנגד, הירח בבחינת זה ששואל את אורו מהשמש, משמע – משני, נחות, מלאכותי, כוזב, חלש… זיהויו עם תת-ההכרה (להבדיל מזיהוי השמש עם ההכרה[4]); ועוד ועוד. ביהדות מוכר לנו הירח כסמל להתחדשות, להתמלאות ופחיתה, סמל ללידה מחדש ("מולד הלבנה"). שהלא, טקס קידוש הלבנה מכונן על תקוות ההתחדשות: "וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמותָהּ. וּלְפָאֵר לְיוצְרָם עַל שֵׁם כְּבוד מַלְכוּתו: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ ' מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים."


[1] גדעון עפרת, "יא ירח, מה עשית, המחסן של עפרת, ארכיון טקסטים,  3 באוגוסט, 2018, https://gideonofrat.wordpress.com/2018/08/03/%D7%99%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%97-%D7%9E%D7%94-%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%AA/

"אווטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד; קנופי | תערוכה קבוצתית, אוצרת נועה שיזף, דורון פישבייך, "קלפי", חלון הראווה גלריה רונית ND עוזיאל 52, רמת גן, עד 12.4.2021. בחול המועד בימים ב'-ה מ15:00-19:00 * לשעות הבוקר יש לתאם מראש

בתערוכות המוצגות בגלריה זו אני נעה מהפרט אל הכלל ובחזרה אל הפרט; מתערוכת היחיד של יעל תורן ולאחריה התערוכה הקבוצתית "קנופי" ובחזרה אל עבודת הווידאו "קלפי" בחלון הראווה השייך לגלריה. באופן מפתיע או שמא לא, לאחר קריאה, לבטים תחושת הבטן שלי- שתי התערוכות אותן אוצרת נועה שיזף, נעות בין התחומים, בין המקודש לארצי ובין הספירות השונות.

"אוואטאר" | יעל תורן – תערוכת יחיד

התערוכה "אוואטאר" נעה בין הממדים – בין הממשי לווירטואלי, בין מדיה שונות – חומר (חימר – חֵמָר וחֹמֶר),[1] נייר ועבודת וידיאו. שם התערוכה "אוואטאר" העלה בזיכרוני את סדרת האנימציה בטלוויזיה בה נהגנו לצפות לפני למעלה מעשור. דמויות בעלות כוח טלקינטי והיכולת לנוע בין הממדים, זהויות וישויות והשפעה מרחוק, לצאת מהמציאות המדומה אל העולם הממשי. בתערוכה מוצגות שלוש עבודות: עבודת הווידאו טרה קוטה, "סאקרום", "אבק אדם".

 "טרה קוטה", בעבודת וידאו זו בונה תורן מציאות מדומה באמצעות עבודת אנימציה תלת-ממדית. האמנית מבודדת דימוי של חייל אחד מבין אלפי החיילים שבצבא חיילי הַטֶרָקוֹטָה של צ׳ין שה-חואנג, קיסרה הראשון של סין (260-210 לפנה"ס), ליד העיר שי-אן במחוז שאאנשי, ויוצקת בו חיים באמצעות תנועות נשימה המכניסות בהדרגה את הצופה למצב מדיטטיבי. לעבודה נלוות אוזניות המאפשרות לצופה להתמסר לפעולת השאיפה-נשיפה המכשפת.

יעל תורן -טרה קוטה - סטילס מתוך וידאו

"סאקרום", מודל תלת ממדי שתוכנן על ידי תורן למדפסת חֵמָר דיגיטלית באנלוגיה לעצם הסאקרום המצויה בגוף האדם. בדומה לעבודה הנראית במבט ראשוני כפיסול, כך גם המילה "סאקרום" נושאת עמה משמעות כפולה. סאקרום – sacrum: המילה sacra – מקודש/ת מלטינית ו"סאקרום" – עצם העָצֶה הממוקמת בגב התחתון. בנוסף, המודל התלוי על קרס דייגים, נע סביב הציר שלו, מתעתע בעין הצופה בהיותו נדמה ולו לרגע כמגלם בחובו פני אדם.[2]

"אבק אדם" היא סדרת עבודות נייר אשר אף הן מתעתעות בעין הצופה, נדמות בה בעת לבן אנוש/מעופף/דמות פרעונית? עבודה שיש בה מן פוטנציאל ההשתנות במהלך השנים, עת קורוזיה מאכלת את הנייר ומדמה אותו לאבק "אבק אדם".

נועה שיזף: "ראשי הנייר המרכיבים את הסדרה נוצרו בסדנת נייר בגליל בטכניקה מסורתית שמקורה לפני כ 300 שנה. רגע לפני הכנסתם של הראשים למכבש, אז עוד היו חלקים ומושלמים בצורתם, הפעילה עליהם יעל שתי פעולות פולשניות המשחיתות את הפנים החלקות. פעולה אחת  מידית – צילוק פני השטח הלבנים. בפעולה השנייה יצקה יעל כבר תהליך הפקת הנייר אבקה שנוצרה מריסוק שאריות מתכות בהן נעשה שימוש בתעשיית הנשק; פעולה אלימה וסמויה מעין המתבונן שתבוא לידי ביטוי רק בעוד שנים רבות, כאשר החלודה ״הזוחלת״ לאיטה בין סיבי הנייר תכרסם את הפנים הלבנות. תהליך אנימטיבי נצחי כמעט, נוכח-לא נוכח, אוצר בתוכו את פוטנציאל הבעבוע הרוחש מתחת לפני השטח". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)


 [1]  האקדמיה ללשון העברית – רבים משתמשים במילה חֵמר במשמעות clay, אדמה המשמשת לקדרות – במקום במילה חומר. https://hebrew-academy.org.il/2011/03/23/%D7%97%D6%B5%D7%9E%D6%B8%D7%A8-%D7%95%D7%97%D6%B9%D7%9E%D6%B6%D7%A8/

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

קנופי | תערוכה קבוצתית ג'ולי אבישר | צביקה אלטמן | יאיר ברק | אסף גברא| ליטל דורצ'ין | אפרים ווסה | אורה כהן | דבורה נצר גרינברג | דורון עובד | אידית פישר כץ | נועה שיזף | נעה שחף שמחיוף | לימור תמיר

 גוף, עור, הנראה והסמוי מן העין כל אלה משמשים יחדיו בתערוכה "קנופי". בעבודות בתערוכה במדיה שונות מופיע הגוף על מופעיו השונים, הגוף הטורסו (אפרים ווסה), הגב המיוסר (דורון עובד), היד המנהלת דיאלוג משל עצמה (יאיר  ברק), הגוף המתעתע בנראות שלו בין הנשי לגברי להרמפרודיטס (אורה כהן), עולם הצומח, האדמה הים כל אלה מופיעים בתערוכה "קנופי", ששמה נגזר מארונות קבורה במצרים הקדומה, ומתהליכי החניטה שהיו נהוגים בה על מנת להבטיח את דרכם של אלה שאינם. וכל זאת בעבודות צילום, וידאו, ספרים, המזמנות מן הצופה להתקרב ולגלות.

אפרים ווסה – ללא כותרת- הזרקת דיו על נייר ארכיוני – 2018_1

אסף גברא – מזוודה – הזרקת דיו על נייר ארכיוני- 2020
מדריך לנערה המתבגרת- אידית פישר כץ- 2020

נועה שיזף, האוצרת: "התערוכה קנופי מתבוננת על הדיבור שבין הפנים והחוץ של הגוף; מתחקה אחרי המרחב שבין מח העצם – ליבת הגוף, אל פני השטח של העור שבא במגע עם החלל אותו מפלח הגוף בתנועתו. העבודות המוצגות בה מזמנות מבטים שונים על השפה שמנסח הגוף מול עצמו לבין העולם; גוף אנושי או וירטואלי, פניו של שד (Jinn), הספר כגוף, גבר/אשה/גבר, גופו של צמח או גופם של האדמה והים; כולם אוצרים בתוכם משהו, סודי או גלוי, הבא לידי ביטוי באמצעות שפת סימנים אישית, פרטית שמדבררת את המשהו הזה החוצה". (ציטוט מהטקסט של נועה שיזף)

דימויי הגוף המצוי בין הנגלה לעין המתבונן לבין מרכיביו השונים, העלה במחשבתי את הפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית בה עסקתי בזמנו בהקשר לרנסנס האיטלקי, לאקדמיה הפלטוניסטית של פירנצה ולדמויות שהיו בה: קריסטופורו לנדינו, פיקו דלה מירנדולה, אנג'לו פוליציאנו וכמובן ההערצה למרסיליו פיצ'ינו, אותו מורה נבוכים לסנדרו בוטיצ'לי ולעבודות שלו העוסקות באידיאה השמיימית, ברוח וביצר, המגולמים בין השאר בגוף ובחלקיו המשויכים לרוח ואלו הקשורים ליצר, לארציות, לאדמה ולחומר.

מחירון – רשימת עבודות

פרויקט סרט לילה – קלפי, דורון פישביין –בסרט ״קלפי״, המוקרן בחלון הראווה של הגלריה במסגרת פרוייקט ״סרט לילה״ דורון פישביין מבצע  פעולות שונות באמצעות קלפי ישנה אותה מצא לאחר אחת ממערכות הבחירות האחרונות. תחילה הוא מדמה את הקלפי לסדין, ולאחר מכן מציב אותה על כן תווים ומדמה אותה למעין פרטיטורה, ובהמשך תולה אותה על קיר הסטודיו ומשתמש בה כמסך עליו מוקרן הסרט ״לה דולצ'ה ויטה״ של פדריקו פליני. בשיאו של המהלך הופכת הקלפי למצע ציורי עליו הוא מבצע פעולות אקספרסיביות המקצינות את נראותו של סמל של המדינה המודפס במרכזה.

תודה לרונית רוט חדד ולנועה שיזף על השיחה עמן ועל חומרי התערוכה


  

[2]  בדת הרומית הקדומה "סאקרה" sacra היתה קשורה לפולחן האלים. אם כי היו גם "סאקרה פריבטה" sacra private וכן "סאקרה פובליקה" sacra publica. בהתייחס  לתועלתו של הפרט, משפחתו, מולדתו….

דואט הצמחים – צילום – דורית קדר, גרשון שלוינסקי, אוצרת: אירית לוין, גלריה עירונית, מכון המים, השומר 7 גבעתיים

שעות פתיחה ג, ד, ו, בין השעות 14-11

יום רביעי 25.3 ויום חמישי 26.3 בין השעות 19-17; יום רביעי 31.3 בין השעות 19-17; נעילה מוצאי שבת 3.4. בשעה 20.00

ג'לאל א-דין מוחמד רומי
(משורר סופי פרסי, 1207-1273)

"הגבה מילים ולא קול,
 גשם מצמיח פרחים ולא רעם"

מצוטט בטקסט של האוצרת אירית לוין

Zinnia L. 25.04.14

גרשון שלוינסקי, "זיניה", 2014, צילום מאקרו דיגיטלי

"דואט הצמחים", תצלומי צמחים ופרחים של דורית קדר, גרשון שלוינסקי, מרנינה לב ועין. ומשמח ומאיר היה המפגש עם קדר ועם לוין בתערוכה מפגישה בין שני האמנים שלהם היכרות רבת שנים בנדון.  

Ocimum Basilicum

דורית קדר, "Ocimum Basilicum" 2020, צילום דיגיטלי

לקדר ולשלוינסקי גנים שהם מטפחים באהבה רבה. טבע ותרבות, וטבע מתורבת חוברים כאחד בגנים ובצילומים.  בגג ביתו של שלוינסקי גן ובו אוסף של קקטוסים. את ביתה של קדר מקיף גן/שמורת טבע קטנה שיש בה מן הנועם והשקט מהמולת העיר. אצל השניים ניכרת אהבה לצמחיה כמקור לחיים, חוויה והתפעמות.

Petunia 01.02.15

גרשון שלוינסקי, "Petunia",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

צילומי התקריב של שלוינסקי נעשו במצלמה עם עדשת מאקרו ויש בהם מן ההתכתבות עם תולדות האמנות, ג'ורג'יה אוקיף עלתה במחשבתי עת התבוננתי בחלק מהצילומים. בטקסט התערוכה כותבת לוין: "שלוינסקי מצלם צילומי תקריב במצלמת מאקרו, על ידי עין המודעת לתולדות האמנות, לקומפוזיציה מרכזנית רנסנסית ולדרמטיזציה בארוקית. דיוקן הפרח מועצם, מנותק מהקשר טבעי ומואר באורח מלאכותי".

Tradescantia Zebrina

דורית קדר,   "Tradescantia Zebrina" 2020, צילום דיגיטלי

"קדר מאמצת את העין הטאואיסטית, הנוהה אחר הפראי, הבסיסי, הארעי, כאשר התאורה היא טבעית הן כלפי פרט והן כלפי קונטקסט רציף. מקור העבודות הוא בסביבה האישית או בפארקים ובגנים בוטניים. סדרה זו צולמה בפארק אוטופיה, קיבוץ בחן, השרון".

Convolvulus L. 15.11.15

גרשון שלוינסקי, "Convolvulus",2015, צילום מאקרו דיגיטלי

דורית קדר, צילום דיגיטלי, 2020
גרשון שלוינסקי, צילום מאקרו דיגיטלי, 2001-2016

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מיד

צמחים כמשל

דורית קדר

סיוע: נורית פוקס

בדומה לתערוכותינו הקודמות, דואט בפרחים היא הזדמנות להרחבת המוכר וכתוצאה מכך, פתיחת צוהר נוסף אשר יהווה שדה מחקר מרחיב.

אנו משתדלים לפרוץ מסגרות התחומות על ידי התניית זמן/חלל מוגדרים כביכול, כדי לחוות את זרם ההתהוות – את המציאות הארעית,
ולכן בלתי ניתנת להגדרה/התחמה.

פריצת המסגרות מתחוללת עם ההבנה הפתאומית שההכרה אינה אלא תוצר של אורח חיים מסוים.

רק אז, תהליך הרחבת האופק המחשבתי והרגשי עשוי לנוע.

ככל שההכרה חושפת עצמה לחדש, מוותרת על תשובות מוחלטות, ומותירה מקום לשאלות, תוחש פריצת המסגרות.

הרחבה פירושה תפיסת זמן אלטרנטיבי, שאינו מחולק לזמנים נפרדים (עבר, הווה, עתיד), אלא נחווה כזרם הדוהר אל הלא-ידוע.

חוויית הזמן כזרימה וכארעיות, מבטלת בהכרח קוטביות האופיינית לטריטוריות נשלטות על ידי עיקרון הקניין. תפיסות מנגידות כקורבן/מקריב,
כשחור/לבן, אינן רלוונטיות.

ניתן להשוות את האדמה לגל תופעות אין-סופיות של הנגלה והנעלם לסירוגין.

מעבר למגבלות הטריטוריה, ההכרה המשוחררת תפרוש כנפיים מתוך הבנה שהכל מחובר לכל.

Center of Inter- Religious Peace חברים: אוריין גל-ינאי, בלום שירה, בן יוסף צח, גורביץ מיה, גורי שלי, הורם רחל, חטאב ראפת, חיטרון ליאורה,
טופיול רויטל, לוין אירית, לנמן מירב, סופר אלדד, עמית היידה, פוקס אמיר, פוקס נורית, פכר פישביין לי, קדר דורית, רז מיכל, שמעוני אסי


מילון מושגים: צמחים

Aechmea Blue Rain

פרח דמוי ראש כידון, צומח על גבי צמח אחר מבלי להיות טפיל, מסמל טוהר, חוסן ובהירות.

Alocasia Odora

צמח המשמש כתרופה עממית לריפוי התקררות בווייטנאם, כצמח חי לאכילה עלול להיות רעיל במיוחד.

בשל גובהו הרב הוא מזוהה עם סיפור העם מתחילת המאה ה-19 "ג'ק ואפון הפלא".

Arbor Mysterii

“Arbor Mysterii” מלטינית "עץ המסתורין" ?

Cacti – קקטוסים

משמעות השם בלטינית "צמח דוקרני".

מונים בין 1750-2000 זנים מוכרים.

בדרך כלל ה"קקטוס" מסמל הסתגלות, סיבולת, חוסן, שרידות בתנאים קשים ואהבת אם.

Cereus Repandus

קקטוס, בעל שמות נוספים: "תפוח פרואני" ו"לפיד השעווה".

פורח בלילה, מאובק על ידי עטלפים, משמש כמאכל בעונה הצחיחה לאיגואנות, ללטאות ולציפורים.

Chamaedorea Seifrizii

"דקל הקנה" .

“Chamaedorea”: מקור השם מיווניית "מתת האדמה", בהשראת פירות הדקל הגדלים קרוב לאדמה וניתנים לקטיף.

“Seifrizii”: על שם הביולוג האמריקאי ויליאם סייפריז (William Seifriz; 1955–1888).

Convolvulus

מלטינית: "עשב מהודק", "זחל".

עקב עמידותו החסונה כנגד עקירה, סימל במצרים את אל השמש, תות ענח' אמון, חזון ולידה מחדש.

Datura

השם “Datura” מושאל מסנסקריט ופירושו "קוץ תפוח לבן".

שמות נוספים: "חצוצרת השטן", "פרח הירח", "עשב השטן", "פעמוני הגיהינום", "עשב מטורף" "צמח המכשפות".

לבלוב פרח רעיל זה מתקיים בשעות הלילה, והוא משמש כסם הזיה חזק ומסוכן ביותר.

עבור ילידי דרום אמריקה הדטורה מסמל את מעבר הזמן, את הירח, שפל וגאות ואת מיתוס הבריאה.

הוא מעצים את להט התפילה, הארה, חכמה ושלווה.

על פי כתבי הוֵודות, הצמח בא כוחו של האל שִיוַוה (שי-ווה: זה שאינו) ומחזור החיים והמוות; על כן הוא זוכה, בעת ובעונה אחת,
בהערכה רבה מחד ובבעתה נוראה מאידך.

Echinocactus

שמות נוספים: "חבית זהב", "כדור זהב", "כרית החמות".

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Gymnocalycium Mihannovicii

מקור השם “Gymnocalycium” מיוונית: "נבט עירום".

שמות נוספים: "קקטוס הירח", "כיפה אדומה", "כדור אבן האודם".

קקטוס ענק בעל צבע מגוון.

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ludisia Discolor

שמות נוספים: “Haemaria”. נגזרת מהמילה היוונית “Haima” אשר פירושה דם.

"Discolor" בלטינית פירוש המילה "שני צבעים שונים", "אורכידאה מתוכשטת".

אורכידאה זו מהוללת בגין עלוותה המגוונת בצבע יין אדום עמוק, ולאו דווקא בשל פרחיה.

Notocactus Magnificus

שמות נוספים: “Eriocactus Magnificus”, “Parodia Magnifica”.

פירוש המילה “Noto” ביוונית: דרום (קקטוס מהדרום).

(מידע: ראה תווית "קקטוסים").

Ocimum Basilicum

ביוונית “Basilicum” פירושו "מלך" ו-“Ocimum” – ריחני.

כנראה שמוצאו של הבזיליקום בהודו לפני כחמשת אלפים שנה, והוא מייצג בתרבויות שונות ערכים כגון שפע, אהבה, נאמנות, מסירות, אמת, טוהר מידות.

התבלין משמש בשדה הכשפים כמרקחת לשיקוי פלאים, קסמים ולחשים.

הוא משמש כליווי המת לעולם הבא, ובספרות האיטלקית הימי-ביניימית הוא מתקשר עם סיפורה של איזבלה, עלמה אצילה, אשר כרתה את ראש אהובה המת, ושתלה אותו בעציץ בזיליקום.

(מתוך ספרו של ג'ובאני בוקאצ'ו דקאמרון [Giovanni Bocaccio, Decameron] מהמאה ה-14).

Petunia

משמעות השם על-פי השפה הדרום-אמריקאית Tupi-Guarani "טבק".

הפטוניה מסמלת אפיונים ואיכויות על פי צבעה הייחודי:

שחור – מאגיה שחורה, תרופה כנגד נשמות חוטאות ומפלצות רשע, קארמה שלילית, מוות, עגמומיות.

אדום – להט יצרים.

ורוד – רכות, חמלה, אהבת אם.

כחול – קירבה, שלווה.

צהוב – כבוד, אמון, רעות.

סגול – מסתורין, פנטזיה, חן, קסם, רהיטות.

לבן – תום לב, הדר.

Punica Granatum

מקור הרימון, כנראה מפרס ונודע למצרים בין 1450-1504 לפנה"ס.

במצרים סימל חיוניות ושפע, צויר על קירות הבתים והקברים וליווה את המת לקבורה.

זורואסטרים ראו ועדיין רואים בפרי, באירן ובעיקר בהודו, את גילומם של עזות הנפש והתרוממות הרוח.

עבור הסינים הקדומים, רימון סימל קירבת הלבבות ופיוט, כמו גם אמצעי לגרש את העין הרעה.

על פי המיתולוגיה היוונית, פרספונה אכלה מהפרי האסור, כאשר שהתה בארץ המתים.

על כן נאלצה להישאר בממלכת הדס, אל השאול, משך הסתיו והחורף, ולשוב לחיק אימה, אלת האדמה, באביב ובסתיו.

עבור היהודים, הרימון מהווה את אחד משבעת המינים המקודשים.

דימוי הרימון קישט לכאורה את עמודות ההיכל, את פעמוני הזהב בשלמות הכוהנים ואת ספר התורה – לזכר חורבן הבית.

עבור הנצרות, הרימון מסמל את דמו הנשפך של ישוע, כמו גם את כנסיית כל המאמינים.

Ranunculus Asiaticus

המילה “Rana” בלטינית פירושה צפרדע והמילה “Unculus” – זעירה.

אולי הפרח קיבל את שמו כי הוא גדל, כמו צפרדעים, על שפת הנחלים.

שמות נוספים: "שושנת האביב", "נורית פרסית".

בתרבויות רבות הנורית מסמלת חן ויופי. היא עדינה ורעילה באחת.

רפואה עממית של ילידי אמריקה עושה שימוש בפרחים המיובשים להכנת רטיות חמות.

רטיות אלה אמורות היו להרגיע כאבי פרקים ושרירים.

מייחסים לצמח אגדות מוזרות.

ילידי אמריקה:

זאב הערבות להטט עם עיניו כאשר הופיע עיט וחטף אותן.

שתי נוריות השדה נעתרו לשמש לזאב עיניים חלופיות.

פרס:

הנסיך התאהב עד כלות בנימפת היער ושר לכבודה יום וליל.

מרוב שעמום ולאות היא הפכה אותו ל-Ranunculus Asiaticus.

על פי גרסה שנייה, הנסיך, אשר לא קיבל מענה להפצרותיו, מת משברון לב.

בחמלתה, הנימפה הפכה אותו לנורית ענקית.

Tradescantia Zebrina

“Tradescantia” מכונה על שם הבוטנאי והגנן האנגלי ג'ון טריידסקנט (John Tradescant; 1664–1608).

“Zebrina” – בהשראת פסי הזברה.

שמות נוספים: "צמח העכביש", "צמח זעיר", "יהודי נודד", "מטוטלת הזברה".

בדרך כלל, הצמח מסמל אלמוות, חיוביות, מוסר.

Tropaeolum Majus

שמות נוספים: “Nasturtium” – מלטינית: "משכר אף" (עקב ריחו החריף של הפרח), "גרגיר הודי", "כובע הנזיר".

מסמל רוחניות.

מתקשר לתובנות של הפילוסוף, המשורר והמורה ההודי Sri Aurobindo (1950–1872).

Zamia Furfuracea

“Zamia” בלטינית – "אגוז האורן" וזאת על-אף שהצמח משתייך למשפחת הציקדות, דמויי הדקלים.

“Furfuracea” בלטינית – קימחי, בעל קשקשים.

שמות נוספים: "דקל הנייר", "ציקד הנייר".

רעיל ללא מרפה אדם ולבעל החיים, אם נאכל.

Zinnia

“Zinnia” נקראת על שם הבוטנאי ד"ר יוהאן גוטפריד צין (Dr. Johann Gottfried Zinn; 1759–1727).

הפרח מסמל חיבה, יופי, סיבולת, חברות, זיכרון, רומנטיקה.

משמעות הזיניה, על פי צבעיה, דומה לזו המיוחסת לפטוניה.

(מידע: ראה תווית "פטוניה").

ע: ראה תווית "פטוניה").

תודה רבה לאירית לוין על הטקסט ותודה לה ולדורית קידר על המפגש ועל "מפתח הלב" לעבודות המצולמות ובעיקר ההסבר המנהיר ומלמד באשר לסוגי הצמחייה המופיעים בתצלומים

טקסט בעברית ומילון מושגים

נירה טסלר – זיכרונות בשתי שכבות // Two levels of Memories, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה 1,13.3.2021-19.2.2021

"תערוכת היחיד שלי, 'זיכרונות בשתי שכבות", כותבת נירה טסלר, "עוסקת בשתי תקופות בחיי: האחת לפני שלושים שנה, והאחרת בעת הזו ממש. התוצאה הסופית היא שתי שכבות של זיכרונות בררניים, כאשר הראשונה 'לימודית' וחקרנית באופייה, והאחרת אישית וכמוסה”.    

יד ביד, 1991-2021, אקריליק על בד, 100X90 סמ

זיכרונות נבחרים, אקריליק על בד

לזיכרון יש מהות ארכיונית – זיכרונות, רגעים ממשיים ואחרים, שמחות ומכאובים, מצטברים שכבה על גבי שכבה, והזמן ותעלוליו מעלה לעתים כאלה שנטמעו ועלו מן השכחה כהבזקים המופיעים ונעלמים… "תמונת עולם!”

בתערוכה עבודות במדיה שונות: אקרליק, דיו וקולאז' על בד ועל עץ, מרביתן שנעשו בשני שלבים: בשלב הראשון בחרה טסלר עבודות גדולות וממוסגרות אותן הציגה בשנת 1991 כפרויקט גמר וכתערוכת יחיד, בהנחיית האמן רפי לביא ז"ל, עם סיום ארבע שנות לימוד במדרשה לאמנות. מרבית הציורים עוסקים ביצירות מופת, ברעיונות מופשטים ובדימויים משמעותיים מתולדות האמנות, שנחרטו בזיכרונה כסטודנטית במדרשה.

השלב השני נעשה בעיקרו בתקופת זו של מגיפת הקורונה, שהציפה את האמנית בזיכרונות מתקופה מוקדמת מאוד בילדותי במושב ביצרון, כאשר בארץ השתוללה מגפת הפוליו שפגעה בה עצמה קלות, הפכה לנכה את אחיה – בטרם מלאו לו שנה, ומוטטה נפשית את אמה – אז בת 24. באותה תקופה נכפה עליה ועל בני משפחתה סגר מהודק למשך שלושה חודשים.

יש כאן זיכרון אישי/משפחתי המצטלב בטראומה קולקטיבית – הפוליו שהיכה בעוללים הרכים בשנים המוקדמות לקום המדינה.

פורים במושב, 1991-2021, אקריליק על בד, 85X100 סמ

פורים במושב, 2021-1991, אקריליק על בד

את זיכרונות הילדות ה'שקופים' שעלו בעת הזו הוסיפה על ציוריה המוקדמים, מבלי לכסותם בשכבת צבע חדשה. התוצאה, שתי שכבות של זיכרונות: המוקדמת עוסקת בשפת האמנות, והחדשה, אותה הוסיפה והתאימה מעליה, עוסקת בדימויים שמקורם בזיכרונות בררניים מתקופת ילדות ונעוריה, בטרם היותה אם וקודם לבחירתה לפנות ללימודי אמנות.   

הפנדמיה פערה פצעים בקרב רבים. ההסתגרות שלא מרצון, בשל הכורח, השינוי הקיצוני באורחות החיים, הרגלי הצריכה והמפגשים עם חברים, כל אלה חוללו שבר באורח החיים. באורח דומה, מספרת טסלר שהמגפה פתחה בה פצעים ישנים, ובמהלך הסגר השני מצאה את עצמה מחטטת באלבומי צילומים משפחתיים ושולפת צילומים בהם השתקפו דמויותיהם של הוריה- צעירים, יפים ומאושרים. בחדוות הגילוי המחודש היא הסרה מעל קירות ביתה שביפו ציור אחרי ציור מתקופת לימודיה במדרשה, וללא היסוס או סנטימנטים, העלתה עליהם דימויים מאותם צילומים ששלפה מאלבום התמונות, בהם היא מופיעה כתינוקת מחובקת בידי הוריה; או כזה בו אחיה והיא מופיעים מחופשים בחגיגות פורים במושב. בכמה עבודות היא תיארה את אביה כ"דוקטור דוליטל" הספרותי – תואר שליווה אותו גם במהלך עשרות שנות עבודתו בגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב.    

2זיכרונות נבחרים, דיפטיך, 100X60, אקריליק על בד

זיכרונות נבחרים, דיפטיך, אקריליק על בד

ג'ון ברגר כותב על "התצלום שהיה לדרך העיקרית וה"טבעית" ביותר להתייחס למראית של דברים. התצלום שתפס את מקום העולם עצמו כעדות ישירה."[1]

ואני שואלת: אם כן מהו צילום שהיה לציור, שעבר שינוי אם לא התערבות האמנית ב"זמן", בעודה מפרקת את העבר ואת ההווה, משנה ומוסיפה שכבות זיכרון חדשות?

וישנן העבודות האחרונות בסדרת "הזיכרונות השקופים" עליהן מספרת טסלר שהן עוסקות ברצון כן ועמוק שלי לערוך עם אמה 'היכרות מחודשת', רטרוספקטיבית, מהשנים שקדמו לטראומה ששינתה את חייה לבלי הכר, ולרדת לעומק ופשר סבלה ואולי אף תיקון? לשם כך היא בחרה בצילום של אמה כרווקה צעירה ומאושרת ובצילום שלה עצמה (של האמנית) שנעשה כשבוע לפני שילדתי את בנה בכורי. "בהעמדת דמותה מול דמותי, כדיפטיך, קיוויתי לכונן ערוץ תקשורת אלטרנטיבי בין שתי נשים צעירות. ערוץ שמתבסס על תיאוריות פרוידיאניות שעוסקות ברחם הנשי, באימהות, ב'ביתי' וב'אלביתי'". לצורך כך בחרה טסלר לצטט מדבריה של ברכה ל. אטינגר: "המייתרים המטריקסיאליים של עבודת האמנות הם שמעידים על ההתענגות ועל הטראומה של אחר מסוים בחיק איזו אימהות. אַפקט 'הביתי' נטול-המרכז מטפס לו בחשאי מעברי ומאחורי החוויה האסתטית של הזרות המאיימת של אפקט 'האלביתי'; מנחם בעודו מייסר, קורע בעודו תופר ומאחה את פצעי המקום הנוודי, פוער בו מקצב של מרווח נשימה לאותה הגלוּת שנפרשת בהשהיה כמו אותו מרווח המתערבל בים, בין גל שכבר התפוגג ובין הגל הבא שעומד להיוולד.[2]

20201229_102042

טסלר סוגרת מעגל אישי כבת וכאם, מקצועי כאמנית וכמרצה וכבעלת הסלון שהפך בשל צוק העתים ל"סלון משותף לאמנות" בו עומדת תערוכתה זו.


[1] ג'ון ברגר, מעבר למצלמה יורה: על הסיכום לתצלום הקשרי (לסוזאן זונטאג) 1978, על ההתבוננות, פיתום הוצאה לאור, 2012, עמ' 54.

[2] ברכה ל. אטינגר, "ריתוק הקסם (פאסינום) והשהיית ההיקסמות (פאסיננס)", הפרוטוקולים של היחידה להיסטוריה ותיאוריה, גיליון 1,  אקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, נובמבר