פתיחות: תערוכות גלריות, מוזיאונים

  1. גלריה " אחד העם 9" – הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים , תערוכת פתיחה

גלריה אחד העם 9 הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים

שדר /  Transmission

אוצרים קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY

החל מיום שלישי , 23 בפברואר

תאריך נעילה:8.3.21

הפרעת תקשורת

אוצרת : דרורית גור אריה

גלריית "אחד העם 9"  באוצרותה של דרורית גור אריה פותחת את שעריה עם שתי תערוכות קבוצתיות חדשות: התערוכה "שדר" המוצגת כפרויקט על חלונות הראווה של הפקולטה לאמנות מציגה אמנים ישראליים ובינלאומיים והתערוכה "הפרעת תקשורת" בהשתתפותם של רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.   התערוכות יעסקו בשפה, ובהפרעה תקשורתית ולשונית על רקע משבר הקורונה, בו התמוטט הסדר הישן. העבודות יציגו את היחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב.

גלריה "אחד העם 9", כתובת : אחד העם 9 תל אביב . שעות פתיחה: א-ה 17-10

2. המשכן לאמנות עין חרוד:

גרגורי אבו: ידעתיך

המשכן לאמנות עין חרוד גרגורי אבו

אוצרות: בת-שבע גולדמן-אידה ויניב שפירא

החל מתאריך : 23.2.2021

נעילה : 15.7.2021

התערוכה מציגה לראשונה את סדרת העבודות שיצר גרגורי אבו בחמש השנים האחרונות תחת השם ידעתיך. הסדרה כוללת סרטים ובהם פעולות שביצע אבו באתרים שונים בקצות תבל – באיי לופוטן שבצפון נורווגיה, ביער יקושימה שבדרום יפן, בשמורת עין זיו שבגליל המערבי ובאתר הביזנטי שבטה שבנגב. אבו, המשמש בהם כשחקן, כבמאי וכצלם מציב את עצמו כחוליה נוספת ומרעננת באמנות שעניינה מודעות לטבע ולקיימות כמו גם לרב תרבותיות של העידן הזה.

3. מוזיאון העיר , חיפה :

מה יגידו השכנים?

חיים קוויריים בחיפה 1932 – 2007

הפגנה כנגד התבטאויותיו ההומופוביות של נשיא המדינה עזר ויצמן בבית הספר הראלי מאייר אופק תערוכה במוזיאון העיר חיפה מה יגידו השכנים אפלבאום (1)

אוצרים.ות התערוכה: עינבר דרור לקס, דותן ברום, יואב זריצקי ועדי סדקה

אירוע פתיחה  בזום ובפייסבוק לייב ביום שבת,   27.2.2021  בשעה 20:00

התערוכה פתוחה לקהל החל מתאריך 21 לפברואר

נעילה : 31.3.2022

מוזיאון העיר בחיפה פותח תערוכה ראשונה מסוגה המוקדשת לסיפורה של הקהילה הגאה — או בשמה הרשמי קהילת הלהט"ב —בחיפה מתקופת השלטון הבריטי ועד ימינו. התערוכה "מה יגידו השכנים?" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה בישראל המוקדשת להיסטוריה הגאה,  ומציעה נקודת מבט ראשונית ועדכנית על ההיסטוריה של מיעוטים מיניים ומגדריים. התערוכה היא פרי יוזמה של פרויקט ההיסטוריה הגאה החיפאית והופקה בשיתוף האגודה למען הלהט"ב בישראל 

4. גלריה שכטר בתל אביב:

סימה מאיר – זמזומים

סימה מאיר גלריה שכטר

אוצרת: שירה פרידמן

החל מיום ראשון,  21.02.21

נעילה: 17.03.21

התערוכה "זמזומים" מוצגת בשתי הקומות של גלריה שכטר, ומציגה 17  ציורים ועבודת וידאו. הציורים עשויים בטכניקה ייחודית של ציור באמצעות טושים על גבי משטח פורמייקה. מאיר מציירת על גבי החומר הקשה של הפורמייקה משטחים רכים של רקמות, תחרות ואבני פסיפס. על גבי חלק מהציורים מופיעים חרקים וציפורים המהווים הפרעה ליופי שנדמה לעיתים כרקמה או פסיפס אמיתי ולא ציור. החרקים מייצרים הפרעה/זמזום המנתב את הציורים מעולם פסטורלי לעולם מורכב ומרובד.

תודה לעינת כהן יחסי ציבור

"העולם מלא זכירה ושיכחה …" צילה פרידמן וגרי גולדשטיין, אוצרת" דליה דנון, הגלריה לאמנות, קיבוץ גבעת חיים, עד 13.3.2021

התערוכה "העולם מלא זכירה ושיכחה",[1]כשמה כן היא עוסקת בזיכרון, במה שאפשר לזכור ואולי אף לשכוח על מנת להמשיך בחיים כסדרם.

דליה דנון, אוצרת התערוכה ניהלה שיחות עם האמנית צילה פרידמן והאמן גרי גולדשטיין, והחיבור בין שניהם והייצוג שלהם בתערוכה, הוא תוצר של ההכרה שהשניים מציעים נקודות מבט שיש בהן מן ההסכמה והשוני בנושאי העבודות שלהם.

השניים הם דור שני לשואה וחווית השואה משתקפת ביצירתם בצורה סמויה וגלויה. מצע הנייר משמש אף הוא מרכיב דומיננטי ביצירתם. אצל פרידמן דף בפורמט A4 ואצל גולדשטיין דפי ספרים ישנים. בעבודות של השניים ניתן למצוא אינוונטר דימויים החוזר ושב בהן.

IMG_20210220_111140

הביוגרפיה האישית של צילה פרידמן נוכחת בתהליך היצירה ובדימויים המופיעים בעבודותיה. פרידמן גדלה בבית חרדי של ניצולי שואה אשר הסתירו מילדיהם את התלאות הנוראות שעברו. בעבודותיה מצוי קונפליקט בצד ניסיון תמידי לקשר בין שני עולמות נפרדים בהם היא שרויה. האחד הוא עולמה של משפחתה השומרת על המוסרת החרדית בדבקות רבה. העולם השני, שגם עמו היא מצויה ופועלת, הוא העולם בו קיים חיפוש מתמיד אחר הליכה בדרכה היא.

IMG_20210220_105120

עבודות הקולאז' של פרידמן המוצגות בתערוכה משקפות את המבט וגם הניסיון לקשר בין שני עולמות אלו הדורשים התמסרות והתמדה, בקולאז'ים המחברים השונים: גזרי ניר, דבק, סיכות שדכן, שרבוט אוטומטי בעט פיילוט וטקסט בצרפתית יוצרים מסך אוורירי בינה לבין העולם, ויחד עם זאת מעבירים אמירה אישית וייחודית לה.

IMG_20210220_111116

לטקסט תפקיד משמעותי ביצירתה. הוא מחבר אותה לבית אביה ז"ל, שהיה מחבר ועורך ספרי קודש בארון הספרים החרדי, ואילו היא יצרה לה טקסט אחר, סודי, שבחלוף השנים נעלם, ונשאר השרבוט האין סופי וכמעט אובססיבי. הפירוק וההרכבה מחדש מעלים בזיכרוני את השיר "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי…" של המשורר הדאדאיסטי טריסטיאן צארה ואת פעולת השרבוט האופיינית בין השאר לדאדא ולתנועות אוונגרד נוספות.

IMG_20210220_111252

ההתמודדות עם המגבלה האישית של תנועה וחוסר תנועה המלווים אותה לאורך חייה, הפכו את ההסתרה וההשתקה לגורמים מכוננים הן באישיותה והן ביצירתה.

IMG_20210220_111219

ובאשר לזיכרון השואה מספרת פרידמן "ברוב השנים נמנעתי לייחס ליצירה סממנים ביוגרפים שואתיים, אך זיכרון העבר משמש כמקור השראה שבו הספק, הכאב והצער מבצבצים ועולים ואותם יש לכסות להסתיר, תוך ניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".

IMG_20210220_111206

"ביצירתי רבת השנים אני חוקרת  את התכנים והמדיומים השונים בהם אני תופרת ומטשטשת, וזיכרון העבר הוא מקור ההשראה. הספק, הכאב והצער מבצבצים ואותם יש לכסות ולהסתיר, בניסיון אשר מועד תמיד לכישלון".[2]

גרי גולדשטיין משתמש בטכניקת הקולאז'. הוא מתחיל את הרישום על דפים מספרים, הוא מוחק , מכסה, הורס את הטקסט הקיים,  יוצר לעיתים חור שחור.

IMG_20210220_111422

ביוגרפיה: גולדשטיין נולד בארה"ב להורים ניצולי שואה, זרות, ניכור ואניגמטיות הם חלק מסיפור חייו ומצויים בעבודותיו. הספרים המשמשים לו כמצע שורדים למרות שהם פגיעים. העבודות הן בקנה מידה קטן, מוגדר ותחום. קנה המידה בין אמן ומצע לבין הצופה – הוא אלמנט קריטי. לאחר מכן אתה נכנס פנימה ונשאב מקרוב אל הדברים.[3]

IMG_20210220_105131

מבקר האמנות עוזי צור כתב על תהליך עבודתו של גרי: "יושב אדם בחדרו, בדירה קטנה בעיר, ובכל יום מחדש בורא עולם מהתחלה, באותה התמודדות מול האין. בורא עולם מדימויים, מלים ומה שביניהם, שהם קצה הקרחון של משא חייו, ולעתים הם לבה רותחת…. בכל יום מחדש הוא מתקרב אל מושאו וחומק ממנו, והמרחק הולך וקטן אך תמיד נותר…. גרי גולדשטיין בורא עולם בחדר דירתו, על שולחן האוכל הוא רוכן אל הספרים המפורקים המשמשים מצע ליצירה המביאה אל שיגרת חייו את רוחות הרפאים שהורישו לו הוריו ניצולי השואה ומילדותו הדואבת, משקעי ההגירה, טקסיות רפטטיבית הנעה בין חוסן לשבירה…."[4]

IMG_20210220_111518

IMG_20210220_111346

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "אצל גולדשטיין ופרידמן קיימת התייחסות למקורות יהודיים, שימוש בטקסטים, כיסויי והסתרה והשתקה של רגשות וקולות. עבודתם מעבירה תחושה של איפוק, מופנמות וריחוק. הפחד מפני הריק מתבטא אצל שניהם במילוי פני השטח של היצירה בסימנים, קווים, נקודות וכתמים. החזרתיות האובססיבית והשרבוטים יוצרים סוג של מצב מדיטטיבי, וניסיון לריפוי, לטשטוש הגבולות בין העבר להווה, בין זיכרון לשכחה במעין  טקס פולחני מאגי, המספק הגנה כל זמן העיסוק בו".[5]

תודה לצילה פרידמן על השינוע והשיחה עמה


[1]  יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, שוקן, 1998, עמ' 112.

[2] שיחה עם צילה פרידמן ומטקסט "מה קולאז'".

[3] התערוכה "אירועים נקודתיים: רונית אגסי וגרי גולדשטיין, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010

[4] עוזי צור, עיתון הארץ, עוצם עין אחת /  יושב אדם בחדרו ובורא עולם, 20.2.2020

[5] דליה דנון, טקסט התערוכה

דניאל פלדהקר, "והחלומות עשירים בצבעים", אוצרת אפי גן, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון לונדון , מועד פתיחה מחדש (משוער) 1.3.2021

במיצב "והחלומות עשירים בצבעים" של דניאל פלדהקר חוברים יחדיו סממני סוף עולם בצד אפשרות לתקווה. השהייה מול המרחב שלפנינו מעוררת תחושה מעורבת – יש בה תחושה עוכרת שלווה ובה בעת אזכור למקום משחק, ניסיון לבנייה והרס כאחד.

avi58940

המיצב, מעין מבנה רעוע העשוי במארג של קרשים המחוברים זה לזה באופן רופף, ממלא את חלל חדר הגלריה באופן המעיק על הצופה, ומעצים את תחושת הקץ. שקיות שחורות, נורה שבורה, עקבות לחיים שהיו? אל המיצב חוברים עבודת סאונד, וידאו ותאורה. העבודה מסמנת מקום, התרחשות וחיים שהיו ומתייחסת לאפשרות של קץ התרבות, קץ העולם המערבי כפי שהכרנו. 

avi58984

מקור ההשראה, ספרו של קורמאק מקארתי, "הדרך" המצוטט לעיל: "אולי בחורבן העולם יהיה אפשר לראות סוף סוף כיצד הוא נוצר. אוקיינוסים, הרים. חזיון הנגד המגושם של דברים חדלים להיות. השממה הסוחפת, צמאה לבלי רוויה ומחולנת עד כדי צינה. הדממה".  הטקסט מושמע בקולו של ילד, בנה של דניאל פלדהקר, האמנית.[1]

avi58964

פלדהקר מספרת: "הצילום במסך הוא של תמונה שצילמתי באי לפקדה (LEFKAS) ביוון לפני שלוש שנים, ובו נדנדה ישנה נטושה עם נוף הרים וים. צילום המעורר בי תחושת ריקנות, החסר מאד מורגש.

כחלק מהסאונד שומעים את הבן שלי מקריא את הפסקה האחרונה מהספר "הדרך", סיפור על אב ובן שחוצים את אמריקה לאחר אירוע אפוקליפטי ועל כל מה שהם חווים יחד. בחרתי שמעין יקריא כי הרגיש לי נכון לעבור אתו מן מסע קטן משלנו. זו הפעם הראשונה שהוא משתתף בעבודה שלי".

מראות של קץ הימים מופיעים מקדמת דנא. בין אם מדובר בסיפור "המבול" התנכ"י שקיבל ממשות בציורים רבים (למשל, בציורי התקרה בוותיקן מידי מיכאלאנג'לו, בין אם בעבודות של אמנים כפיטר ברויגל הבכיר (הזקן) המתאר מראות אפוקליפטיים בעקבות מוראות המלחמה בין ארצות השפלה לספרד במאה ה-16, ובין אם במאה העשרים (בעבודות המתייחסות למוראות השואה אצל אמנים כחיים מאור) תיאורים אפוקליפטיים מופיעים גם בכתובים ספר דניאל "חזון אחרית הימים" שמהדהד אפשר בחזון יוחנן הקדוש בברית החדשה, המתייחס לכך ולאפשרות הופעתו של ישו מחדש.

avi58976

אפי גן האוצרת כותבת: " המבנה נושא את סימניו של אסון (קרה ?מתרחש?). סרטי סימון אדומים ולבנים כבמקרי אסון או תאונה, מגדירים ותוחמים חלק מהמיצב. באחת מפינות המיצב ,מסך מחשב שבור או מנותץ , ומה שמוקרן עליו 'נתקע' כאילו היה שומר מסך מופיע ונעלם. אפשר לנחש שזה היה הדימוי האחרון שצפו בו אשר 'נתקע' רגע לפני האסון, בבחינת זכר לעולם הקודם. על הצופה לגלות ולחבר סימנים ולייצר את הנרטיב שלו למה שקרה".    

avi58951

ועם זאת מספרת פלדהקר שבחרה לתת שתי נקודות של אור; בצמח המטפס, המסמל התחדשות וחיים מחדש, וכן בסאונד של השחפים המושמע מתוך רמקול קטן על הקיר בכניסה משמאל, בנפרד מהמיצב.

avi58967

תודה לדניאל פלדהקר על השיחה עמה ועל החומרים.

צילום: אבי אמסלם                                                                                                                    


[1] קורמאק מקארתי, הדרך, תל אביב, הוצאת מודן, 2009, עמ' 198

סגורים, נפתחים

בארצנו הקטנטנה עומדים להיפתח המוזיאונים לציבור המבקרים בשבוע הבא, ב-23 בפברואר.

ובינתיים, כמו בסגרים קודמים, מה מוסד דוגמת מוזיאון יכול לעשות כשהוא סגור לקהל?

ראשית, לא רק אצלנו, גם במקומות שונים בעולם. יש מקומות בהם מוזיאונים פתוחים לציבור ויש שלאו. נדרשת מידתיות!

אז מה ניתן לעשות, חלק החלו כבר בתחילת הופעת "הקורונה" בהתארגנות לסיורים פרטיים, דיגיטליים, כך Agence Franace-Press למשל מדווחת בנדון.  תכניות במוזיאון מטרופוליטן בניו יורק מציעות דילים שונים לאנשים המתאגדים בקבוצות, ומהלובר בפריז נמסר שיתווספו ככל הנראה אירועים שונים. https://www.wionews.com/entertainment/lifestyle/news-museums-bet-on-paid-virtual-tours-during-pandemic-but-will-they-catch-on-363033

https://www.wionews.com/entertainment/lifestyle/news-museums-bet-on-paid-virtual-tours-during-pandemic-but-will-they-catch-on-363033

זמן זה הוא גם אפשרות לצוותי המוזיאונים להתארגן, ארגון האוספים, קטלוג, ועוד. ה-BBC News מדווח למשל ש"צוות העובדים במוזיאון הבריטי עוסק בשיפור תנאי האיוורור על מנת להקל על ביקורים בטוחים יותר. ב-roundup from Italy Barbara Casavecchia מספרת איך מרחבי אמנות סגורים העלו תכניות אונליין, וליצירת פרודוקטיביות חדשה, כפי ש-Lorenzo Balbi מוזיאון ה- Museo d’Arte Moderna di Bologna מדגיש זאת,

ויש לזכור שמוסדות ממשיכים לאסוף. מוזיאון המדע בלונדון רכש את בקבוקון  החיסון בו השתמשו לראשונה בחיסון נגד המגיפה ע"י ה-the National Health Servic.

בלוס אנג'לס קליפורניה, המוזיאונים סגורים לקהל המבקרים, וגם כאן יש טענות מוצדקות כמובן בנוגע למוסדות המתוקצבים יותר ופחות.

ובמילנו ,יש! האפשרות להתבונן "in situ" כלומר באופן בפיזי ובמקום ב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצ'י, ללא תיירים רבים  המציפים בימים כתקנם את הצ'נקלו ובו היצירה המפורסמת, מרגשת רבים לאחר שנפתחה מחדש לקהל בתנאי התקופה כמובן.. ואיך אמר אחד המבקרים "לאחר מגפה נוראית זו, היתה בכך נחמה גדולה לבוא ולהתבונן בעבודה, זה איפשר לי סוג של "בריחה, רומם את נשמתי, ואפשר לי להתרגש שוב.

https://cenacolovinciano.org/en/visit/#reserve

שרון פידל: מתווה לגוף, אוצרת אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב עד 13.2.2021

avi56401

"מתווה לגוף", שם התערוכה של האמנית שרון פידל שם שיש בו מכפל המילה, ההתייחסות. מתווה – סקיצה, או שמא התניה לגוף, הסיגוף שלו?

אוצרת התערוכה אירית לוין כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "מקבץ  עבודותיה של שרון פידל בתערוכה, נוצר בשנת 2019 בתוך מחברת קטנה שהיא מעין כמוסה של מקום וזמן – רשמים וחוויות שספגה כששהתה באשפוז יום במחלקה להפרעות אכילה, בשל השמנת יתר בעקבות השתלת לב שעברה".

הגוף, דימוי הגוף, מישטור הגוף, דימוי היופי, מילים שמלוות מאמרים, דימויים, דמויות מוכרות וגם אלמוניות (והכוונה לנשים וגברים כאחד).

avi56343

העבודות בתערוכה נעות בין רישום קווי המרמז על גבולות הגוף לבין רישום מעובד, בו יש דגש על משחקי האור וצל ועל הנפחיות. יש בהן מן ההתבוננות הפנימית המרגשת, אך גם הומור ואפשר גם הלקאה עצמית. המילה הכתובה שמשמעותה ניכרת אף היא, מצורפת לעתים בגוף העבודות.

1

3

4

avi56399

avi56385

7

פידל  התמסרה למלאכת הרישום, מלאכה שיש בה מן המחויבות האישית בזמן ששהתה באשפוז יום. העבודות האינטימיות והקטנות בממדיהן, מגלות קמעה מן המתרחש בין הזמנים –באותו אזור של דמדומים, בו ניתן להתמסר ולו להרף עין למשהו שאינו מותנה ע"י סדר יום נוקשה – מפגשים עם הצוות הרפואי, סדנאות, שיחות אישיות וקבוצתיות ועוד.

תהליך העבודה עליו כותבת לוין משלב בין חומרי גלם להם דאגה פידל מראש בביתה לשם עבודה במרכז, ויש בו מן המיזוג של מקטעי גוף בצד הפקעתם מהגוף הספציפי ושילובם עם פרטי חלל ומקום המאפיינים את המרכז.  

בחיבור זה שיש בו מעין הזרה, ניכרת תחושת הריחוק מהגוף, הגוף המשתנה, שדימויו מאזכר את דבריה של פידל "הזיכרון שלי של 'גוף של לוויתן' אינו מרפה ממני, כמו גוף שנפלט ממקומו הטבעי, מטל על הגוף, המשקל הסגולי כבד ולא מאפשר תזוזה".

נעמי וולף בספרה מיתוס היופי עוסקת בדימוי הגוף, בניתוחים קוסמטיים, בהתניות החברה באשר לתפיסת גוף אידיאלית.

את הפרק "רעב" בספרה פותח ציטוט מורכב ולא פשוט: "ראיתי כיצד מושמדים המוחות הטובים ביותר של דורי בידי שיגעון, כשהם מורעבים…" – אלן גינזבורג, "נהמה"[1]

להפרעות אכילה שמות רבים: אנורקסיה, בולימיה ועוד. תמונת מצב לא פשוטה: אנורקסיה הרעבה ל"מוות", בולימיה – אכילת יתר והאבסה, וכמו שכותבת נעמי וולף אנורקסיה ובולימיה הן חוליים נשיים. בין 90% ל-95% מהסובלים מאנורקסיה ומבולימיה הן נשים. אז נשאלת השאלה למה? אולי כפי שטוענים בשל דימוי הגוף הרצוי" המוצג באמצעי התקשורת, אך זמנה טוויגי שאת המראה שלה חגגו בשנות ה-60 חלף זה מכבר, אז למה? שהרי אם נחשוב על דימויי הגוף היפה אצל אמנים כפיטר פול רובנס, או דימויי הגוף הנשי בארצות המזרח הקרוב נמצא את הגוף הדשן, המלא. (אבל אני מסייגת, שכן ניתן למצוא גם דימוי גוף אחר, שדוף ומורעב אצל אמנים כלוקס קרנך). ואף זכורים לי מלימודים הקשורים לימי הביניים על נזירות המרעיבות עצמן כאמצעי להגעה לאיחוד עם רוח הקודש, כך שהרעבה שקיבלה בימינו שמות כאנורקסיה ואחרים, הינה מקדמת דנא.

בעבודותיה של פידל כפות הרגליים המסמלות אחיזה על הקרקע מקבלות דגש. יש בהן מן הגולמיות, ותצורת הקו נעה בין השטחה לנוכחות המרמזת על מהות הגוף. כפות הרגליים נעות, נוטות קדימה, מוצגות בתנוחות הלקוחות מעולם הבלט "פליה", מוצגות בנעלי בלט ורודות, מוארות. כפות רגליים שכאמור מסמלות עמידה איתנה, אך עם הגוף הסובל מסמנות אפשר אי-בטחון.

פידל עולה בעבודות כדמות שיש בה מן הגרוטסקיות, מרחפת, שטה/צפה לה במרחבי החלל וכמצוטט מדבריה בטקסט התערוכה: ""גוף כמו אקורדיון אנושי, שכדי להפיק מוזיקה חייב להגיע לקצה שלו".[2]

ולסיכום מצוטט בטקסט, "אני נערת קוסמים, נחתכת ונשארת שלמה, פתחתי עבור זה דף אמצע, אני שלמה"[3] 


[1] מאנגלית: דן עומר, נהמה, הוצאת י. מרכוס ירושלים, 1976, עמ' 91, מתוך ספרה של נאמי וולף, מיתוס היופי על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, מאנגלית דרור פימנטל וחנה נוה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד סדרת מגדרים,2004, עמ' 165

[2] תודה לאוצרת אירית לוין על טקסט התערוכה והדימויים

[3] כל הציטוטים מטקסט התערוכה

מדריד, ציור קיר לזכרן של 15 נשים חלוצות, הדרישה להסרתו וההחלטה לשמר

ציור קיר פמיניסטי במדריד ובו אימז'ים לזכרן ולזכר הישגיהן של 15 נשים חלוצות, 15 pioneering women כולל נינה סימון, רוזה פרקס ופרידה קאלו, ניצל מהריסה לאחר שחברי מועצת העיר נרתמו למשימת השימור. בציור הקיר מוצגות בנוסף שחקנית הטניס בילי ג'ין קינג, הצלפית בצבא האדום וגיבורת מלחמת העולם ה-2 Lyudmila Pavlichenko,  לוחמת לזכויות האזרח פרופ' אנג'לה דוויס, הקוסמונאוטית והפוליטיקאית ולנטינה טרסקובה (Valentina Tereshkova), והסופרת Chimamanda Ngozi Adichie.

ציור הקיר שגודלו 60 מטר, המופיע עם הסלוגן: "היכולת שלך אינה תלויה במגדר שלך", הוזמן ע"י המועצה המקומית של ה-Ciudad Lineal וצויר על קיר מרכז הספורט ב-2018.

mural in Madrid featuring images of Frida Kahlo, Nina Simone and Rosa Parks. Photograph: Denis Doyle/The Guardian

מפלגת הימין הקיצוני Vox ניסתה להסיר את הציור בטענה שהמתואר בו מייצג "מסר פוליטי" ובמקומו צריך להיות מסר הקשור לספורט. ההחלטה נתמכה ע"י מפלגת העם השמרנית, והמועצה המקומית שהצביעה להחליפו בציור קיר לכבודם של ספורטאים וספורטאיות פאראלימפיים.

ההחלטה הכעיסה תושבים מקומיים שמחו נגד ההחלטה להסיר את ציור הקיר והעלו מחאה ברשת ובה 55,000 חתימות. הצעד זכה לתמיכה ממפלגות דוגמת המפלגה הסוציאליסטית.

ראשת העיר של מדריד Begoña Villacís מסרה שעל אף הסתייגותה מציור קיר זה, היא מכבדת את החלטת האחרים. "המדיניות שלנו היא לעשות דברים, לא למחוק ולהרוס", מסרה. אני רוצה בעיר בה יש מגוון קולות. איני פועלת רק עבור אלה שהצביעו עבורי… ופועלת כמייצגת של העיר ואנשיה כמכלול".

מפלגת הימין הקיצוני Vox האשימה את האזרחים ב"העדר נאמנות" לחבריהם.        

 Jorge Nuño, חבר של ה-Unlogic collective, שיצרו את ציור הקיר, אמר ששמחו להחלטת מועצת העיר. "אני חושב שלאנשים מסוימים יש בעיה בהבנה שהנשים המוצגות בציור הקיר באזור אינן מוצגות בו מסיבות פוליטיות’ מסר לעיתון הגוורדיאן. "הן מופיעות בו בשל התרומה החברתית שלהן לשיוויון ומאחר וכל אחת מהן לחמה לשיוויון בחברה הוגנת יותר".

 Jones, S (2021, January 26). Re: Madrid feminist mural saved from removal attempt by far right. Retrieved from https://www.theguardian.com/world/2021/jan/26/madrid-feminist-mural-saved-from-removal-attempt-by-far-right

ליאור חורש, צלם, זוכה בפרס ראשון בקטגורית תרבות ואורבניזם – תערוכת "עדות מקומית 2020", אוצר: אלדד רפאלי מתחם מידטאון, דרך בגין 144, תל אביב 22.1.2021-24.12.2020

"עדות מקומית", התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד, התחלות, 2003. מאז היווסדה מציגה תצלומים של צלמים/יות הפועלים באזורנו. השנה מוצגת התערוכה במתחם מידטאון בתל אביב. הכניסה ללא עלות.

 ברציו הזכייה נכתב: החוויה האנושית. בסדרה זו הופשטו המצולמים מסימני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש אל תוך מצבים המשקפים חוויית קיום חמקמקה, מנוכרת ומפתיעה, הנעה בין זהות, בדידות, ניכור, משמעות ובלבול. רחבי הארץ, 2018 – 2020  

מקום ראשון

בתערוכה מוצגים ארבעה צילומים, מתוך 35 עבודות שנעשו בהלך השנה האחרונה.

העבודות של חורש, בוגר מגמת צילום, ויצ"ו, חיפה עוסקות במספר סוגות: טבע מול תרבות, אמן/חברה, זהות אישית, מגדר/מיניות. סוגה חשובה, הטבע ה"פצוע", נופים שעברו שינוי, הפכו לחללים תעשייתיים, כמו במקרה של מפעל "איתנית" באזור העיר נהריה ובגליל המערבי, והשימוש באסבסט, זמן ניכר לאחר שהתוודעו להיותו חומר מסוכן ביותר, ופסולת האסבסט שהצטברה באזור.

omri

בצילומיו הוא מתייחס לניכוס תרבותי, לגישה שמערערת על קודים שגורים. שאלות על יחסים בין המינים, כוח. טבע וההתערבות/הפרעה בתוכו. ומציין: "יש לי עניין לבחון את הקונטרסט והחיבור בין נופים מתועשים ותעשייתיים לבין הגוף האנושי, השברירי והרך. זה חוזר בהרבה עבודות. חיבור בין אדם לבין הסביבה".

תמונה

בשיחה עמו מספר חורש על כך שהוא אוהב "לשחק" בתחום "הדמדומים" של המגדר. להעלות ספק ביחס למיניות ומגדר. שאלות שעולות באשר לכך וקשורות גם לעיסוק בזהות העצמית שלו. כך למשל, דמות המופיעה באחד הצילומים מעלה שאלה האם מדובר בגבר או אישה והייצוג שלו/שלה בנוף.

Leon 2

בהצהרת אמן מצוין: "בסדרה החוויה האנושית עברו המצולמים, מכרים אישיים של הצלם מחיי היום יום שלו, הפשטה מסממני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש לתוך סיטואציות מבוימות בקפידה, כמעין ניצבים בתיאטרון אבסורד אנושי שממנו משתקפת חווית הקיום החמקמקה, המנוכרת והמפתיעה.

מעשה אמנותי זה בוחן בעין ביקורתית וחוקרת שאלות של בדידות, ניכור, משמעות ובלבול".

 וכמו שמציין גדעון עפרת: "קיומיותו של האני הפרטי, שהיא תהליך ידיעתו האותנטית של האני את עצמו מקבילה לקיומיות של האני הקולקטיבי. זהות פרטית מקבילה לזהות החברתית, לידיעה עצמית חברתית, ובמילים אחרות: לתרבות.[1]

תודה לליאור על השיחה עמו והחומרים.


[1] גדעון עפרת, זהות, זיכרון, תרבות, מבחר מאמרים 2012-2008, ירושלים, הוצאת כרמל, 1988.

הקפיטול, ההמון ואוסף האמנות

התבוננתי גם אני בחדשות, ואת עיני צדו עבודות האמנות המוצגות בגבעת הקפיטול. תהיתי מה עולה בגורלן, ומסתבר שאוצרי היצירות החלו בהערכת מצב היצירות במקום. בזמן שנשברו חלונות ודלתות, נראה שיצירות האמנות המוצגות בקפיטול לא ניזוקו. Sarah Bahr כותבת ב-New York Times, "זה היה יכול להיות גרוע יותר, אמר אחד מהאוצרים לשעבר בקפיטול. Anthony Veerkamp, מנהל לשעבר של מדיניות הפיתוח של ה-the National Trust for Historic Preservatio הציע שיש נזק שלא ניתן לתקן שכן "המונומנטים שלנו, המוסדות שלנו והערכים שלנו הינם פגיעים, ויש לדאוג לכך".

d794d79ed794d795d79ed795d7aa-d791d7a7d7a4d799d798d795d79c1
Sen. Tim Scott, R-S.C., stops to look at damage in the early morning hours of Thursday, Jan. 7, 2021, after protesters stormed the Capitol in Washington, on Wednesday. (AP Photo/Andrew Harnik)

Editors of ArtNews, (2021, January 8). Re: Curators Assess Damage to U.S. Capitol Art Holdings. Retrieved from https://www.artnews.com/art-news/news/us-capitol-art-assessment-museum-closures-venice-morning-links-123458101

ביקורת עלתה בקרב אנשי אמנות וביניהם האמנים דרד סקוט וגלן ליגון המצביעים על האופן והניגוד שבו החוק מטפל בהמון בהשוואה למוחים באשר ל-Black Lives Matter

d794d79ed794d795d79ed795d7aa-d791d7a7d7a4d799d798d795d79c2

Members of law enforcement rest beneath Robert Walter Weir's painting Embarkation of the Pilgrims (around 1837) in the rotunda of the US Capitol in Washington, DC. Photo: Ting Shen/Bloomberg via Getty Images

Harris, H & and Shaw, A. (2021, January 7). Re: Storming of US Capitol: art world condemns police hypocrisy in pro-Trump riot. Retrieved from  https://www.theartnewspaper.com/news/washington-capitol-trump-artists-react

d792d795d79f-d798d7a8d795d79ed791d795d79c-d794d7a6d794d7a8d7aa-d794d7a2d7a6d79ed790d795d7aa-d7a9d79ed79f-d7a2d79c-d791d793-1817

ג'ון טרמבול, "הצהרת העצמאות", שמן על בד, הזמנה 1817,  נרכשה 1818 מוצגת ברוטונדה משנת  1826

ג'ון טרומבול (1843-1756) היה לוחם ואמן, שתיעד את תקופת העצמאות של ארצות הברית. מוכר בשל ציוריו ההיסטוריים את המהפכה האמריקאית. ארבעה מציוריו תלויים ברוטונדה מתחת לכיפת הקפיטול (נבנתה בין השנים 1824-1818).

יש לציין שברשות הקפיטול אוסף יצירות עצום – פסלים המתארים את אבות האומה, ציורים היסטוריים, רישומים ועוד. (על כך בפעם אחרת…). https://jewiki.org.il/w/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C&mobileaction=toggle_view_desktop

בזמן שעצר, תערוכה קבוצתית וקיר אמן, סלון משותף לאמנות", אוצרת ד"ר ניר טסלר, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, ת"א

הסלון לאמנות שפתחה ד"ר נירה טסלר בפברואר 2020, הפך ל"סלון משותף לאמנות". האמניות והאמנים המשתתפים: אורי גלאון, אתי גדיש דה-לנגה, ויויאן הירש בירקנפלד, חגי ארגוב, לאה טופר, מירי שטראוס טללים, מעיין תדמור ונירה טסלר.

7f84b32c-2f7f-47a0-a771-95de9068fe0c

האמנים בחרו להציג בתערוכת הפתיחה עבודות שנעשו בעת שהזמן עצר מלכת, ושיבש אורחות חיים ומהלכים. העבודות המוצגות נכתב בדף התערוכה: "משקפות את דרכנו האמנותית, סגנוננו ואמירתנו בעת הזו.

36bb65df-5d56-4601-a467-82168797cc1d

התערוכה הקבוצתית 'בזמן שעצר' היא הזדמנות לערוך חשבון נפש, לבחון מה השתנה בנו ובעבודתנו, להתעכב ולהביט סביבנו על העשייה האמנותית של האחרים, ובתיווכה להבין איך ולאן ממשיכים מכאן.,.."

286ab5b6-87e3-4aef-ad06-c1b9623cd90a

בעבודות המוצגות סגנונות שונים, ציורים פיגורטיביים בצד ציורים הנוטים למופשט, עבודות פיסול בעץ ומתכת, בתמות שהקשרן טבע דומם, דיוקנאות, נופים ועוד".

b36920af-4ea6-449c-af0a-5511c80a2167

בסלון מוצג בחלל נפרד "קיר האמן" של רוז בר-נור, "מרחק נגיעה – כמעט", שעניינו בתחושות שהביאו אתם הקורונה, אי-הוודאות, הסגר, הריחוק, עטית המסכה והגעגועים לשגרה.d896a93e-6954-4f41-b7e7-0827d97677d7

IMG_20201218_141218

IMG_20201218_141256

ומעט על סלונים לאמנות

המינוח "סלון לאמנות" עולה במחצית השנייה של המאה ה-17 בהקשר לתערוכות השנתיות שנערכו על ידי "האקדמיה לאמנויות היפות" בפריס. העבודות בתערוכות אלו נבחרו על ידי חבר השופטים, ולמצוינות שבהן בהתאם לשיפוט   של המארגנים הוענקו מדליות.

בשלבים מאוחרים יותר אנו מוצאים אמנים בסלונים אלטרנטיביים דוגמת "סלון הדחויים", 1863, בו הציגו אמנים כקמי פיסארו, אדוארד מאנה ופול סזאן. וכשני עשורים לאחר מכן בשנת 1884 הוקם "הסלון של הבלתי תלויים", בו הציגו אמנים שהקימו לעצמם ארגון עצמאי במנותק מ"ארגון האמנים הצרפתיים".

בסלון אחרון זה הוצגו תערוכות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האמנים שהציגו היו אמני אוונגרד, ולקהל היתה האפשרות והזכות להתוודע ליצירותיהם.

סלון מפורסם נוסף היה זה של גרטרוד שטיין שהתקיים בבית המשותף לה ולאחיה ליאו שטיין ברחוב דה פלרי מספר 27, פריס, לאחר הגעתם לפריס בשלהי 1905-1904 בקירוב. לסלון זה הגיעו אמנים בראשית דרכם דוגמת פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים וכן סופרים חשובים בני הזמן – פ' סקוט פיצג'רלד, גיום אפולינר, עזרא פאונד, ארנסט המינגווי ועוד. סלון זה הפך עד מהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים בפריס.[1]

היו גם סלונים מפורסמים נוספים דוגמת אלו של מאדם רקמייה, אך על כך בפעם אחרת…


[1] גרטרוד שטיין, האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס, תל אביב: זמורה ביתן, 1986

סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA: רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת: ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

בית! מהו? מבנה פיזי על מרכיביו והיחידות שבו, בית כמרחב מגונן, מכיל או שמא מאיים? התא המשפחתי שאמור להיות מן הקרבה והדיאלוג וההתחשבות בפרט ובצרכים האישיים, האם כל אלה באים לביטוי בבית? מסתבר שלא תמיד כל האוטופיות והרצונות שורים בכפיפה ותואמים לרצון ולכמיהת הלב לאידיליה משפחתית.

בתערוכה מעוררת ההדים בגלריה בארי מציגות נשות קבוצת "שבע" אינטרפרטציות אישיות למהות הבית, הטומן בחובו סודות, לחשים, חיים שהיו ופסו, חיים של אנשי ההווה, בית על מרכיביו הרבים- האמור להיות מקום של נוחם, של טוב, אך לעתים יש בו מן המאיים. האם זה מקום אישי, פרטי ומוגן?

אוצרת התערוכה ד"ר זיוה ילין כותבת: "הכל קורה בבית,  בין הכתלים,  בתוך החפצים הדוממים והרהיטים. אלו זוכרים את החיים שחיו בהם, את המילים והלחשים, האנחות והצחוק, הבכי והאימה. הידיים שהחזיקו בספלי הקפה, המילים שנאמרו או שלא נאמרו, כובד הגוף ששקע בספה. הצילומים הישנים, שהפכו לזיכרונות".

בסצנות פנים של ציורים הולנדיים מהמאה ה-17 אנו מתוודעים ל"תיעוד" בן התקופה באשר לחיי אנשי מעלה בצד המשרתות/ים. בציורים אלה מופיע התיאור הנגלה לעיני הצופה- סצנות ביתיות, אינטימיות על-פי רוב, לעתים במטבח, או בחדרי הבית האחרים המציגות מארג אינטימי ולעתים ציבורי של חיי היומיום. ברם בקריאה משנית של ה-sub-text נגלים דברים נוספים, אותם סודות רוחשים, תרחישים של שולט/ת-נשלט/ת, פיתוי וכדומה.

הפרט והכלל, עבודות המשיקות לבית, והבית כיצירת אמנות כוללת. התערוכה כמיצב אחד גדול המורכב מפרטים, אך גם מפיסות של זיכרון, מעבודות שיחדיו מהוות את הסך הכולל? שהרי זיכרון על פניו הרבים הינו דבר מתעתע. כל אחת מנשות הקבוצה נושאת עמה זיכרונות אישיים וקולקטיביים, ומביאה אותם אל העבודות המוצגות בתערוכה. כולן נוקטות בטקטיקת "הריחוק/מרחק" מהבית –הגירה ארצה, לעתים לבד, מפלט אל גינת הבית, מעבר לחו"ל ושיבה הביתה. אל הקירות האוצרים בתוכם את רוחות העבר, המחלחלות עדיין אל ההווה…

"להיות שם"Dasein  בגרמנית, להיות בתוך העולם ("in der Welt sein") הוא מונח שטבע הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר השתמש במושג כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם בתוך הישות (בתוך היש של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם.

צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[1]

בשיחה עם האמניות עלתה קודם כל תודת הלב לאוצרת זיוה ילין על האופן בו ליוותה כל אחת מהן, עודדה, יצקה משמעות ותוכן נוספים לעבודות. וכפי שצוין בהקדמה לקטלוג : "הזיהוי המדויק של לב היצירה של כל אחת מחברות הקבוצה רקם בחוט מקשר, עדין וגם עבות, את העבודות ליצירה אחת שלמה וספקה להן קורת גג איתנה".

על האמניות והעבודות בתערוכה

כדברי ענת גרינברג מייסדת הקבוצה: "כל אחת מהאמניות בקבוצה עושה את הדרך שלה ונסחפת באופן הרגע הזה. אנרגיה שעוברת בין שני המסלולים – פרטי וקבוצתי. לכל אחד מקום משלו וגם הבנה מה קבוצה נותנת והערכה של כך".

רוזה בן-אריה מספרת על געגועים לבית שהשאירה מאחור באורוגוואי, להורים, לאם שעודה בחיים ולאב שאיננו כבר, ולחברים. במרכז עבודתה של בן-אריה בתערוכה שולחן האוכל מכוסה במפה חגיגית, ועליו צלחות, כוסות וסכו"ם. השולחן מעורר זיכרונות אישיים, שולחן שממרכז סביבו מפגשים עם בני המשפחה, בימים טובים ובימים אחרים. בית כמייצג יש ואין. מספרת שכל התהליך קשור לאימא שלה, וגם לרצון לתת חיים חדשים לדברים שלה. וכך בתערוכה מופיעים גם פורטרטים שלה ושל האח שלה, של אימא שלה כשהיתה קטנה. תהליך עשייה שמאוד ריגש אותה, אך גם חייב אותה להיות מחויבת יותר לתיאור ולשחזור הפריטים – פמוטים, אגרטלים עם פרחים ועוד.

את הדברים יצרה רוזה ממלח; מלח כדבר אורגני, למשל, מפיות מקרושה עשויות במלח. עליהן שמה כלי כסף. לקחה נייר ומשחת נעלים והשחירה את נייר הכסף עליו הטביעה את חותמם של הכלים. החומריות היא אותה חומריות על-פיה נוהגת בן-אריה מימים ימימה, אך כאן היא מקבלת משמעויות נוספות. עבודה בניסוי ותהייה –דבק, אליו מוסיפה מלח, פיגמנטים, חול, סודה לשתייה, צבעי מאכל וכדומה. כל אלה יוצרים מארג דקיק באמצעותו היא מצפה ומעתיקה את הכלים.

בתערוכה הפילה האמנית את הכלים והכוסות על השולחן, כעדות לנוכחות אנשים שישבו קודם לכן לשולחן.

ענת גרינברג ילידת הארץ. "דור שני" לשואה. הוריה שרדו את מוראות השואה, אך נושאים עמם את אותותיה. אמה של גרינברג נולדה בגטו צ'רנוביץ, אוקראינה בשנת 1942 (גדלה שלוש שנים במרתף). אביה יליד יאסי, רומניה ונושא עמו את זכר הפוגרומים. ההורים הקימו בית ומשפחה בארץ, ולא דיברו בבית על ילדותם בצל השואה.

בבית שהתנהל בצל השתיקה, הונהג משטר קשה. ההורים לא אפשרו לענת ולאחיה לצאת לטיולים. בית של כעסים והורים שאף הרביצו. בשיחות עם ענת עולה תמיד משאלה הלב שהיתה לה: חלום על בית נורמטיבי, חם ומכיל, בית עם גינה. בית שהנו מפלט מהבית "החונק", והגינה מהווה מרחב אחר, מקום מפלט.

בתערוכה ציירה על יריעות של ניילון שקוף, שגודלן 2.5X3.5 מ'. העבודות מהדהדות לשיחה של גרינברג עם האוצרת, לפולין, לפרחים מפלסטיק ולמפות הניילון מהבית. מצוירות בהן איזור החוץ, הגינה, עץ, עשבים, כיסא שנשכח. התוצאה – עבודות שיש בהן מן האופטימיות, וכמו שציינה בשיחה "היא הביאה את הרחוב ובנתה עולם משלה. מקום של צמחיה, של אופטימיות. החוץ נכנס פנימה והפנים יוצא החוצה.

דליה חי אקו, ילידת הארץ, בת להורים מעירק. בשיחה עמה מספרת חי אקו על הרגשת בית שחשה בארץ לאחר ששבה עם משפחתה ארצה משהות בת עשרים שנים בארה"ב.

הבית בו גדלה האמנית, בית בו האם אותה היא מאזכרת כאישה חכמה ומיסטיקנית, חששה לבתה הקטנה שמא תדבק בה עין הרע. דליה חזרה ארצה לרגל מחלת אמה ונשארה כאמור. מדי יום התקיים טקס שתיית קפה טורקי עם האם. האם נהגה להפוך את הכוס, לקרוא בקפה בו מצאה בליטה שנוצרה מגרגרי הקפה, שהאם כינתה "עין הרע", ולהסיר אותה. הדימוי השתלטן הופיע בכוס הקפה באופן תמידי וכך החלה אקו חי לחקור את נושא האמונות הטפלות, עין הרע, וטקס הקריאה בקפה נכנסו וחלחלו לעבודותיה.

בתערוכה, קיר גדול של 60 עבודות מתוך מאה עבודות שהיו במקור. חי אקו ציירה את עבודות הקפה בכתמי קפה ואקריליק, ואת עין הרע לכדה בחוטי זהב. סדרת העבודות "לכודה בחוט זהב" היוותה תהליך השתחררות של האמנית ומעין הגנה מהאמונה הטפלה שחלחלה אליה. היצירה שעוסקת במגיה, עבודות רדי מייד ומגוון רב של מוטיבים דוגמת חמסה, "קבר לעין הרע", וודו, סודות שעברו אליה מהאם, מאכלסים את חלל התערוכה.

איה סריג היא ילידת הארץ, ואף היא בת להורים ניצולי שואה מהונגריה ומצ'כוסלובקיה. האם שרדה את המחנות, האב היה פרטיזן.

סריג מספרת שגדלה בבית מכיל, אוהב וחם, ועם זאת מגונן מאוד. ההורים לא הרבו לדבר ולספר על שעברו. איה מספרת: שגדלה במשפחה קטנה בת שלושה ילדים, ובאין קרובי משפחה כסבא, סבתא ודודים, מילאו חברות טובות את תפקיד הדודות. "גדלתי כאתרוג שמור בצמר גפן". החוץ היה לדידם של הוריה מקור הרע, "תישארי בבית במקום הבטוח", אף שתחושת "הבטוח" לוותה בעננת חרדה תמידית.  

האם נהגה לתפור לעצמה בגדים אופנתיים מחוברות בורדה, ותפקידה של איה הילדה היה לשעתק את הגזרות מהחוברת אל הדף. את הבדים נהגו לקנות בשוק הבדואי בבאר שבע. שווקים – צבעוניות, רעש, לחטט, דברים שמשתנים, "הקסם שבאקראי". דברים שלא חושבים וקורים בשוק.

לעבודות בתערוכה בבארי (ובזו ש"בבית האמנים", תל אביב), לקחה סריג גזרות בורדה קטנות שהושלכו. היא החלה לטפל בהן בלכה, שמן, בניסיון לשמר את תחושת השקיפות. בתהליך חשיבה שעירב משחק עם הגזרות, הדבקה וצילום, חיברה גזרות, שמלה, שרוול, ויצרה רצועות ארוכות. עד שבאחד הימים כשהחזיקה רצועה ארוכה, קיפלה אותה  לשניים-שלוש. הרצועה דמתה לשמלה, ואיה אמרה לעצמה, "זה צריך להיות שמלה".

בשנה האחרונה מספרת סריג נסעה לשבדיה לבקר את דודתה בעת שהיתה עדיין בחיים, ואז היא נפטרה, והיה צריך לפנות את הדירה שלה. הדודה היתה פשיניסטית גדולה, אגרנית אך מסודרת.  בארון הבגדים היו שמלות של אימא של איה. שני פריטים דומים- אחד לדודה ואחד לאימא של איה. היו שם שמלות רבות שליוו את ילדותה של איה, הן של אימא שלה והן של הדודה כשבאה לבקר. איה פתחה ארון שמוכר. השמלות נראו כמשהו שמזכיר את האם. חשוב לאיה שהשמלות תהיינה שקופות, ושתיווצר תחושה שהן "זזות" באוויר. השמלות הן קולאז", פיסות של גזרות וסריג חיברה מהן משהו כמעין קולאז' שיש לו נוכחות של שמלה. שילוב של פיסות חיים וזיכרון!

לילי פישר עלתה מארגנטינה בגיל 17, לבדה. עלתה ממניעי ציונות אך גם אולי בשל הרצון להימלט מהבית. היא עזבה את החבר, את התנועה, את החברים והמשפחה. השאירה מאחוריה את הבית שהיה פטריארכלי ודכאני.

עבודותיה של לילי בתערוכה כ-15 עבודות שונות זו מזו, מפוזרות בחלל הגלריה. מוטיב הזאב/זאבה נוכח בכל. זאבים מעיסת נייר אותם פסלה בכל מיני פוזיציות- למשל זאב מתחת לשמיכה, זאב שהראש שלו הוא מעמד בגדים סוריאליסטי. מראה שלקחה מהמחסן בבית, ושילבה עם עיסת נייר צבועה שחור. שני חלקים קטנים מהמראה נשארו גלויים. זאבה נבטת מהמראה. זאב – מתלה של בגדים, זאב שנכנס לפח. כיסא ילדים, צעצועים עם דובון ובובה. כיסא גינה מעץ עליו גם יש את הזאב. בית שאף הוא הפך לזאב. תלת-אופן עם זאב תינוק שרוכב עליו. זאב תמיד מופיע כמטמורפוזה. מסיכות תלויות המדמות חלקי פנים עשויות בפפייה מאשה לא שלמות אף פעם. טביעת האצבע של לילי מופיעה בכל העבודות שלה. שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד.

פישר כשאר האמניות בקבוצה, רואה צמיחה וגדילה בקבוצה מבחינת החיבורים. סוגי עבודות שונים: פסלים, רדי מייד. ההצבה מדהימה – הכול עובד ביחד.

 הזאב – קשור לילדותה, לסיפורים דוגמת "כיפה אדומה" שסיפרו בבית. סיפורים מפחידים. היא ביקשה להתחבב על הזאב כדי לא לפחד, "לחבק את הזאב". מספרת שאביה הביא כלב זאב – כלב משטרה. פחדה מהכלב, אך למדה להתמודד אתו ולהתחבב עליו. אביה של פישר מופיע בחלק ניכר מהעבודות; זיהוי בין הכלב/זאב לאבא שלה. אבא ששומר, מפחיד, רודן, שתלטן, איש קשה. אהבה אותו אך היה קשה.

וישנה סדרה של הזאבות;  לילי מזדהה עם הזאבה – אוהבת אותה כיום. גם אצלה יש חלקים של זאבה- זאבה מניקה אך גם מפחידה, כזו עם פנים רבות שיש גם ללילי עצמה. מכאן בא הטריגר שלה וההזדהות שלה עם הזאבה. שילוב של מציאות ופנטזיה. מעשה של כיסוי וחשיפה. ברקע נשמע שיר ילדים ישן בספרדית שמתנגן שוב ושוב: "אנו ביער בזמן שהזאב איננו. זאב אתה נמצא?"

בתערוכה יש תמונה של הסבתא רבא שלה – לאה בשמה העברי, לילי, השם הלועזי. לילי נקראת על שם הסבתא. הצילום כנראה מפולין . המסגרת בעיסת נייר אף היא.

ולסיום, לבית תפקיד במרחב, תרבותי-חברתי ופסיכולוגי כאחד. הוא אמור לספק ולהעניק עוגנים כהגנה, מפלט, ביטחון, שליטה, זהות ומעמד. חוויות ילדות ונערות ומאוחרות יותר משפיעות על ההתנהלות, על התת מודע והמודע כאחד. מכאן שבית שיש בו מן "המאוים" של פרויד מהווה גם סמן של אידיאה, משאת נפש והשתוקקות.


[1]  Heidegger, M. [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell.מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות,  היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/