לא בשמיים, הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית, אוצרת ורה פלפול, מבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי מכון ואן ליר, ירושלים, הוארך עד שלהי דצמבר 2019

אל התערוכה במבנה האקדמיה ע"ש לאונרד פולונסקי הגענו לעת ערב. המבנה רחב הידיים והמואר, אחד מני מספר מבנים במכון ואן ליר משמש בנוסף למהותו כמשכן ללימוד וחקר, גם כחלל להצגת יצירות אמנות ולתערוכה הנוכחית.[1]

"מקורה של כל עבודת האמנות" כותבת פלפול, טמון בזרע שנבט בתודעתו של האמן, זרע שהונבט ומומש באמצעות יכולתו הייחודית להטיל רעיון מופשט על המציאות הקונקרטית ולכונן ממשות חומרית, קונקרטית. יכולת זו נובעת מן ההבנה שאין דבר שיעמוד בפניו כי "לא בשמים היא"[2]. זהו ערך הליבה של אמנות".

התערוכה מציעה מבט מרובד על הקשר שבין הרעיון הגולמי, המוטיבציה למימושו והפעולה הממשית הבוראת יש-מאין. מבט מרובד זה מאפשר להציג מגוון קולות, פרשנויות, מקורות השראה ואופני מימוש יצירתיים שיכרכו עבודות אינדיבידואליות לכדי מערך קולקטיבי של הבעה.

פלפול בחרה אמנים שלדעתה מיטיבים לייצג כל אחד בדרכו, את היות האמנות כלי לחיפוש אחר האמת הפנימית. מכלול העבודות מציע מספר נקודות מבט; חלקן עוסקות בחיפוש אחר ה"נשגב" וגילומו במציאות כפי שהוא בא לידי ביטוי במסגרת האמנות העכשווית. חלק מהעבודות, או שמא  תיאורי המסע, מזמין את הצופה לדיון על מקורו התרבותי-פוליטי של מעשה האמנות, תוך שהוא מאיר ומעורר שאלות על ייצוגי אמונה וספקנות ממקום אינדיווידואלי וחילוני כיום.

בקומת הכניסה המוארת ורחבת הידיים  מוצגות עבודותיהן של שולי בורנשטין וולף, דניאל פלדהקר, ושתיים מעבודותיו של יונתן אולמן.

 באובייקטים של שולי בורנשטיין וולף ודניאל פלדהקר עומדים חומרי גלם זמינים וחפצים יומיומיים שהופשטו מקיומם הפונקציונלי לכדי שפה פיסולית, ולשיח עם החומריות (פלורסנט, קריסטל) המצויה בעבודות והמשמעויות הטמונות בהן.

 שולי בורנשטיין וולף, בין שמים וארץ

לפני שנתיים החלה שולי בורנשטיין וולף לאסוף גופי זכוכית ישנים משווקי פשפשים בארץ ובעולם, מחנויות וינטג׳ ומאוספים פרטיים, וליצור מהם אובייקטים לעיתים צבעוניים ופתייניים, אחרים לבנים ונזיריים, שהשימושיות שלהם מוטלת בספק. את גופי הזכוכית מחברת בורנשטיין וולף לסיפור האישי של משפחתה שנמלטה מגרמניה לאחר ליל הבדולח. מה שהתחיל כהיקסמות מהקריסטלים בסלון בית הוריה שנמלטו מגרמניה לברזיל, הפך ל"דחייה" לאחר שנחשפה להיסטוריה המשפחתית בנעוריה, וכעת להתאהבות מחדש ולסגירת מעגל רגשית וחומרית בין דורות, עמים ותרבויות.

שולי בורנשטיין וולף
שולי בורנשטיין וולף

 דניאל פלדהקר, Woven

 נורות פלורסנט וחוטי פלסטיק דקים, חומרי גלם זמינים ויומיומיים שלובים יחדיו בעבודה Woven של דניאל פלדהקר. השילוב בין נורות הפלורסנט הדקיקות שצבען לבן, לבין החוט השחור הכרוך סביבן יוצר מארג מעין מסך-חוצץ, המפתה את הצופה לגעת, לנסות להאיר. ברם ההבטחה להעברת אנרגיה של חשמל ואור, אינה באה לכלל מימוש. העבודה משתלבת בחלל בדיאלוג עם עבודותיה של בורנשטיין וולף שגם בהן פוטנציאל אפשרי לתאורה נשאר בגדר מחשבה.

דניאל פלדהקר
דניאל פלדהקר

יונתן אולמן, "הצעה למונומנט לעצמי כפי שהייתי רוצה להיזכר"

טכניקה חדשה אותה פיתח יונתן אולמן מופיעה בסדרת עבודות מונומנטליות עליהן הוא עובד בשנים האחרונות. הטכניקה- יציקת שכבות של גבס לבן לתוך תבניות דקות הממוקמות על גבי משטחי פורמייקה לבנים. התוצאה, תבליטים שניתן לקרוא אותם כציורים בעלי נפח, או פסלים מושטחים. בסדרה הזו בחר אולמן להציג דיוקן עצמי שלו כייצוג משולב של הפסל 'דוד' של מיכלאנג'לו ופסל 'האדם החושב' של אוגוסט רודן. שתיים מתוך רצף של ארבע עבודות בהן אולמן מתאר את מהלך 'חייו' של הפסל, נבחרו לתערוכה זו  אחד בו הוא עומד מלוא תפארתו, והאחר שבור חלקים, חלקים על הרצפה בתום ההתמוטטות הבלתי נמנעת.

יונתן אולמן4.jpg
יונתן אולמן

 

בקומה התחתונה מוצגות עבודות של אמניות ואמנים נוספים, מתכתבות עם החלל, מעלות הקשרים תמטיים באשר לאמונה, תפילה, קטנות האדם מול גדלות האל, יצירה/יצר, מהות הספר והאופן שבו הוא נתפס בעיני היוצרות/ים, בצד הקשרים פמיניסטיים, פוליטיים וצורניים.  הציר האורכי של המבנה מהדהד לחדרי עיון ולמידה דוגמת הספרייה המצויים בחלל זה

IMG_20191127_183325.jpg
קומה תחתונה – מבט כללי

 פיטר יעקב מלץ, עמוד COLUMN 100 על 70, טכניקה מעורבת על נייר, 2016

מלץ "דימויי רוג'ום ועמודים החלו להופיע ביצירתי בשנת 2016. פעולת הרישום מתחילה מחלקו התחתון של הדף ונעה מעלה. תנועה זו שואפת לתמצת את התנועה האנכית הקושרת את האדם למרכז האדמה ולאינסוף. תפילת מודעות לגדול ממנו".

ספר האמן מקיים תמהיל של מודולים ספרותיים שונים כגון – היומן האישי, הכרוניקה, סיפור אלגורי, פרוזה ושירה, תפילות וספרי הדרכה. חומרי היצירה הם דיו, גרפיט, עלי זהב ולעתים אף טיפקס צבעי זכוכית ונצנצים. ספר האמן נתפש בעיני רוחו של מלץ ככרוניקה אחת. תיעוד של חייו והסובב אותו. בנוסף, השפעות התפילה היהודית והקבלה בצד השפעות בודהיזם וסופיזם נוכחים לאורכו של הספר.

פיטר יעקב מלץ, ספר היצירה.jpg
פיטר יעקב מלץ
פיטר יעקב מלץ.jpg
פיטר יעקב מלץ

בברלי ג'יין-סטוארט, תפילה בין הצללים

ברישום גדל ממדים שיצרה האמנית הבריטית בברלי ג'ין סטוארט עבור הביאנלה, היא מתארת את החוויה הדתית כפי שדרש בה הבעל שם טוב, תוך שהיא מתמקדת בתיאורים נרטיביים היסטוריים העוסקים בחיבורים בין העבר להווה, וברצון להתעמק בהבנת ההיסטוריה החברתית היהודית והזהות היהודית.
לצד הרישום מוצגת סדרת רישומי הכנה המתארים בתי כנסת ברחבי אנגליה, בהם ביקרה האמנית. כחלק מתהליך ההכנה לציורי השמן מצלמת סטוארט את החלל ויוצרת סקיצות ובהן התייחסות לגיאומטריה, לפרספקטיבה ולאלמנטים המרכזיים הלוכדים את תשומת ליבה. חלק מבתי הכנסת הללו אינם קיימים יותר ועבודת הציור והתיעוד שלהן היא חלק מהמחקר ההיסטורי אותו עורכת האמנית מזה מספר שנים.

בברלי ג'יין סטוארט 1
בברלי ג'ין-סטוארט
בברל יג'יין סטוארט 4.jpg
בברלי ג'ין-סטוארט

חנאן אבו חוסיין, ללא כותרת, מיצב רצפה

חנאן אבו חוסיין מבקשת לכרוך בעבודותיה את האישי והסובייקטיבי עם עקרונות, מחשבות ואירועים אוניברסליים ועם חוויות של נשים ואנשים אחרים בארץ ובעולם.

המיצב עשוי עפרונות צהובים ובובות מיניאטוריות של תינוקות. אבו חוסיין יוצרת בפעולת חיבור סיזיפית ומתמשכת מעין "מחצלת". העפרונות והבובות המונחים כדגם רציף זה בצמוד לזה יוצרים עיטורים בולטים על גבי אבני המרצפות. העיפרון מחודד בקצהו האחד ובקצה השני יש מחק. העיפרון הנתפס כמסמל כתיבה, רכישת השכלה ודיבור יכול להתפרש בהצבה זו כמו חרב בעלת 2 פיפיות, כתיבה ומחיקה. בתווך של שטיח המחצלת הזו, שורות של בובות תינוקות שהלוע שלהן ואברי הרבייה כמו עוקרו ונחסמו בחוט שחור. סמל להשתקה ולמחיקה  זהות נשית וזהות באשר היא.

חנאן אבו חוסיין 2
חנאן אבו חוסיין

במיצב/מונומנט עשוי ספרי לימוד שנאספו על ידי אבו חוסיין מבתי ספר ערביים ממזרח ירושלים, היא יוצרת נגטיב של חלל מתחת למדרגות. הנגטיב בנוי מערימות של מאות חוברות ללימוד בערבית המאוגדות כחבילות שכמו נארזו בחופזה בעזרת ניילון נצמד. לעין המתבונן שאינו מכיר את השפה, צבעי החוברות, מה שכתוב בשדרתן או בחזיתן, יוצר מארג צבע ודגם לאו דווקא קוהרנטי.

חנאן אבו חוסיין1.jpg
חנאן אבו חוסיין

ליהי תורג'מן

 "החיבור העמוק בין כדור הארץ לחוויה האנושית, בין הארץ לשמים ובין ההווה לעבר שמלווים אותי כל העת בעבודתי שלי וקשורים להתעניינות שלי בעבודות רצפה המבוססות על השטחה, מבט על וקנה מידה המאפשר מבט 'מלמעלה". הפרויקטים של תורג'מן מבוססים לעתים קרובות על "תקופות שהות" בבניינים – סימון של מקום בעיר, אנדרטה היסטורית או דתית או אתרים אחרים בעלי משמעות תוך שהיא מלקטת עדויות או עקבות על מנת לייצג אותם בחומר.

HAVE עבודה המונומנטלית מתוך פרויקט GEAPOLITICA, נוצר והוצג בטורינו ב2017.

בעבודה מופיעה המילה HAVE, שעשויה להשתייך לפועל באנגלית, אך כאן הכוונה להקשרה בלטינית ומשמעותה "ברוך/ברוכה הבא/ה" (לדוגמה, Have Maria). משיכתה למילה הכתובה, החקוקה כפסיפס באספלט הישן  נעוצה בחיפוש מתמיד אחר צורות ומשמעויות שעברו שינוי.

ליהי תורג'מן.jpg
ליהי תורג'מן

קלאס עבודה מונוכרומטית המדמה את צורת משחק הרצפה המוכר לנו מילדות. ליצירת פני השטח המגורענים תורג'מן השתמשה בטכניקת הפרוטאז'- היא הניחה מעין משטח מחוספס מתחת לפני הבד והדפיסה אותו באופן ידני באמצעות הגרפיט. המספרים עשויים באמצעות שבלונה פשוטה; פני השטח של הבד עמוסים בצלקות ו'לכלוך' במנוגד לצורה ולמספרים ה'מושלמים' המסתמנים על פניו. הסטרוקטורה של העבודה מרפררת גם למונח הקבלי של 'עשרת הספרות" באשר להופעת האלוהות בעולם הגשמי באמצעות צורה, מספר וסדר.

לידה שרת מסד, צלול ועכור מאד

המחשבה על היות הדברים ברי חלוף, זמניים,[3] היופי שבמינורי והחבוי – תמות ומושגים בשורשי הזן והבודהיזם והפילוסופיה של הוואבי סאבי נטועים בתוך העשייה של שרת-מסד. האמנית יוצרת עבודות המבטאות חסר, שבר, צמצום וצניעות. ראית האסתטיקה של הפגום כערך אך גם כהתרסה. את חומרי העבודה שלה לסדרת האובייקטים מלקטת שרת מסד מאתרי בנייה, והם בעיקרם חוטי ברזל ואבני חצץ.

שרת מסד בוחרת גביעי יין, שמפניה או קוניאק כפורמט לסדרה שלה; גביעים שנועדו להכיל משקאות אלכוהוליים יקרים וערבים. היא מתייחסת אל חלל הכוס כאל חלל של בד הקנבס הניטרלי, ובתוכו היא יוצרת העמדה חדשה בחומרים, צבעים וצורות. תהליך העבודה דומה להכלאה בין אלכימאי לצורף, בסטודיו החומרים עוברים התמרה. היא לוקחת את חומר הפסולת, המושלך ומרימה אותו לדרגת אובייקט נכסף.

לידה שרת מסד
לידיה שרת מסד

יובל שאול, גביע קידוש

מתוך סידרת הציור "יודאיקה"  שעניינה  חפצי פולחן יהודיים ותשמישי קדושה.

בסדרה גדולת ממדים שאול משתמש בטכניקת ציור ייחודית שפיתח בעזרת צבעי שמן צבעים תעשייתיים ומתכות (אלומיניום, נחושת, ברונזה ) ולקות סמיכות ומבריקות .

כך מתעד האמן בהשטחה על גבול ההפשטה, דימויים עתיקים מהתרבות היהודית כגון, כתרי תורה, מגדל בשמים, גביעי קידוש, חנוכיות ועוד.

שאול מנסה בכך לבטא את תרבות ציור היודאיקה בשפה עכשווית, ולחקור את הקשר בין הצייר לבעל המלאכה היהודי. בעבודותיו מופיע מתח צורני וחומרי בין היופי, היצריות והפיתוי בדימוי הגשמי לבין דרך הביטוי בסמלים ובשפה המאפיינים עבורו את הצד הסגפני והרוחני.

yuval shaul
יובל שאול

בברלי ברקת

רישומיה וציוריה של בברלי ברקת נתפסים לעתים קרובות כמופשטים. "המטרה שלי היא ללכוד משהו שמעבר למראה – צורתו, עורו, תבנית או מרחב. מהות, אך לא רק, נוגעת בחוויות שלי או כאלה שצפיתי בהן. בהדרגה, הצורה האנושית או המציאות מתעוררת ומתחילה להתמוסס. צבעים משתנים ואני מפרשת אותם באופן שונה. חלקם רכים ומפוזרים, אחרים חדים יותר – כולם מרמזים על תנועה. הזמן הוא תנועה של חומר דרך החלל, מה שהופך את התנועה לבסיס החוויה שלנו".

"האמנות שלי היא חקירה של תפיסותיי, מציאות ותחושת מה שלא ידוע בעולמנו הגופני – מה שמורגש ומוכר דרך חושים שאנו לוקחים כמובנים מאליהם אך לרוב איננו מודעים לכך. האמנות שלי מייצגת את החיים ואת העולמות הסובבים אותנו – מציאות מופשטת ויזואלית".

בברלי ברקת 2
בברלי ברקת
בברלי ברקת
בברלי ברקת

איתן דור-שב, להטוטי החרב המתהפכת. טכניקה מעורבת על נייר.

לקרקס תנועה משלו. חדה, מהירה, זוויתית, על גבול הסכנה. סדרת העבודות לוכדת זיכרונות צרובים של דור-שב מיצירה משותפת ואינטנסיבית עם אמן מחול אווירי. הטכניקה שלו מהירה, מרובדת, מיידית, נוקבת, המשאירה חותם מהיר בתוך לובן מסנוור. עבור דור-שב, להט החרב המתהפכת מהווה פרופלור נצחי של רוח קוסמית שדוחפת אותנו מהרחם העקר של גן העדן אל קרקס החיים היצירתי של המציאות האנושית.

איתן דור שב
איתן דור-שב

יונתן אולמן, " א'-ת' "

אולמן מציג סדרה שבה מיוצגות כל 22 האותיות העבריות שראשיתה באות ב' וסופה באות א'. כמו שלוחות הפורמאיקה הלבנים שעל גביהם יצוקות האותיות מהווים נקודת התחלה וסוף של כל דימוי, בהצגה של כל האותיות זו לצד זו יש בראשית ואינסוף – הפוטנציאל להגיד כל דבר ולא לומר דבר.

במהלך 2018 נשזרה העבודה בכאן ועכשיו, באקטואלי-פוליטי: כמחאה נגד 'חוק הנאמנות בתרבות' שרף אולמן את הא', האות הראשונה בסדרה .כעת, הסדרה א'-ת' נפתחת בהיעדר; ויש בה מן הקרבה וההקשר למילה 'בראשית' הפותחת את ספר התנ"ך.

יונתן אולמן 3
יונתן אולמן

 

ואולי כל המחשבה על התערוכה הזו והנושא שלה והקשר שלה לכותרת של הביאנלה כולה- "לשם שמים", כותבת אוצרת התערוכה ורה פלפול "מתחבר לקשר המתכונן בין אמונה לאמנות באשר היא ( מוסיקה, אמנות פלסטית, ספרות וכו') – הקשר שבין עוצמת הרוח, לעוצמה הרגשית. אולי רגע היצירה דומה לרגש שחש האדם המאמין, אולי רגע היצירה מחבר את היוצר למעגל האינסופי העל זמני של היצירה והבריאה". [4]

 

קרדיט צילום: דניאל רחמים והביאנלה של ירושלים

 

 

 

 

 

 

[1] בחודש פברואר 2014 הושלמה במתחם ון ליר בנייתו של בניין נוסף – האקדמיה ע"ש פולונסקי ללימודים מתקדמים במדעי הרוח והחברה במכון ון ליר בירושלים. המבנה החדש הוקם מכספי תרומתו הנדיבה של ד"ר לאונרד פולונסקי.  משרד "חיוטין אדריכלים" (ברכה ומיכאל חיוטין) נבחר לתכנן את הבניין החדש. https://www.vanleer.org.il/he/content/%D7%9E%D7%91%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%90%D7%A7%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%94-%D7%A2%D7%A9-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%A0%D7%A1%D7%A7%D7%99

[2] "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים, פרק ל', פסוקים י"א-י"ד.

[3] התפיסה מופיעה גם בקהלת פרק א' פסוק ב', ברומי הקדומה, בנצרות הפרוטסטנטית ועוד.

[4] תודה לורה על ההזמנה ועל חומרי התערוכה, תודה לדניאל על השינוע.

פרסקו "לדה והברבור" שהתגלה לאחרונה, עומד להיות מוצג לציבור בפומפיי

leda.jpg
CESARE ABBATE/EPA-EFE/SHUTTERSTOCK

יצירה חשובה שהתגלתה בעת חפירות בפומפי בשנה האחרונה עומדת להיות מוצגת לציבור לראשונה בעיר העתיקה. הגארדיאן מדווח שהפרסקו "שהשתמר היטב" מתאר את המיתוס היווני אודות לדה והברבור והתגלה במהלך חפירות באזור הפארק הארכיאולוגי ששמוRegio V. הדומוס שבו הפרסקו נמצא וה-Via del Vesuvio, נפתחו מחדש.

הסיפור על לדה והברבור נפוץ בפומפיי ובהרקולנום, ששתיהן כוסו בלבה בעת התפרצות הווזוביוס בשנת 79 לספירה. במיתולוגיה, האל היווני זאוס נטל לעצמו צורת ברבור ופיתה את לדה, הנסיכה בת התמותה. נאמר שלדה הנה האם של חלק מילדיו של זאוס, כשם שאלה של מלך ספרטה.  יש גם שכתבו שהינה אמה של הלנה מטרויה, וכן של התאומים קסטור ופולוקס.

הפרסקו מתאר את דמותה של לדה העירומה כמעט לחלוטין עם הברבור. ארכיאולוגים מאמינים שהבעלים של הדומוס שבו שוכן הפרסקו היה סוחר עשיר נלהב להביע את יוקרתו למבקרים.

לא נקבע עדיין מתי סקטור Regio V יהיה פתוח לחלוטין לציבור.

Selvin, C. (2019, November 26). Re: Recently Discovered Fresco Goes on View to the Public in Pompeii. Retrieved from https://www.artnews.com/art-news/news/pompeii-leda-and-the-swan-1202669382/

יאניס קונליס, ג'רמנו צ'לאנט, קרן פרדה, ונציה, ביאנלה ונציה

IMG_20190901_102308

טוב אני יודעת שוונציה שוקעת, והביאנלה הסתיימה, ובכל זאת את הפוסט כתבתי לאחר שחזרנו מוונציה המהבילה בתחילת ספטמבר ואת התערוכה של יאניס קונליס ממש אהבתי אז מעלה וסליחה על האיחור! IMG_20190901_103629.jpg

התערוכה יאניס קונליס באוצרותו של ג'רמנו צ'לנט חוקרת את ההיסטוריה האמנותית של האמן יליד יוון (פיראוס 1936 – רומא 2017), ומכוננת דיאלוג בין עבודותיו והחללים מהמאה ה-18 של Ca' Corner della Regina. בתערוכה מוצגות כשבעים עבודות מ-1959 עד 2015. בקומת המסד מוצגים שני מיצבים cite-specific, ובקומות הפיאנו נובילה Piano Nobile[1]  הראשונה והשנייה של הפלאצו מוצג רצף היסטורי מהתערוכה הראשונה שלו ברומא ועד לעבודות מורכבות יותר ולמיצבים בשנים האחרונות. העבודות המוקדמות של האמן, הוצגו במקור בין 1960 ל-1966, ועסקו בשפה אורבנית. הציורים יצרו קריאה אקטואלית או סימנים מהרחובות, ובפזה מאוחרת יותר אותיות שחורות, חיצים ומספרים על קנווסים לבנים, נייר או מצעים אחרים.IMG_20190901_103515.jpg

קונליס בחר לכנות את העבודות שלו ציור. "אני צייר כי ציור הוא מבנה של דימויים, לוגיקה ולא טכניקה. קונליס ראה תמיד באמנות שלו  את הממד האנושי ובה בעת את האדם האוניברסלי.IMG_20190901_102445

ג'רמנו צ'לאנט אוצר התערוכה כותב: "האנרגיה המתפרצת אשר נבעה מיצירתו של יאניס קונליס אינה ניתנת לתמצות בתערוכה יחידה או פרסום אינדיבידואלי. קונליס שהחל ב-1958 עסק במגוון דימויים, והצליח לבטא דרך ייחודית, אלטרנטיבית ורדיקלית, ונתן ליצירה ממד אורגני וקונקרטי.IMG_20190901_103311.jpg

הנרטיב של התערוכה מייצג התערבויות בגודל ניכר בחדרים הראשיים של שתי הקומות הראשיות של Ca' Corner. יש בהם מדפים או מבנים ממתכת המכילים אובייקטים ממקורות שונים: פחם, שרידי אנייה, מעילים, כיסאות, הילוכים מכניים, ומיצב עשוי מפיסות ריהוט, שהוצג לראשונה בפלרמו ב-1993. בעוד שבקומת המסד שתי עבודות עוסקות בקשר לחללים הפנימיים וההיסטוריים: דלת חסומה באבנים מ-1972 ובחצר, מיצב מונומנטלי מ-1992 שבמקור נהגה לפסדה החיצונית של בניין בברצלונה ועשוי משבעה לוחות מתכת הנושאים שקים המלאים בפולי קפה.IMG_20190901_102945.jpg

המיצבים בשפה הייחודית לקונליס מוצגים בחלקי הארמון השונים ומנהלים שיח עם העיטורים המקוריים של הפלאצו. ציורי קיר מהמאה ה-18 ומולם בגדי גברים בשחור וכחול, נעליים וכובעי לבד.IMG_20190901_103111.jpg

הרטרוספקטיבה מסתיימת, בקומת המסד, באמצעות הפוקוס על הפרויקטים של התאטרון של קונליס ומבחר של מסמכים – סרטים, קטלוגים של תערוכה, הזמנות, פוסטרים וצילומים ארכיביים – שמתחקים אחר הקריירה רבת הפנים שלו, ואחר השפה הייחודית והאישית שלו, השברירי והאנושי בצד הפואטי והאוניברסלי.

מעט על עבודותיו של קונליס:

מ-1964 ואילך, קונליס פנה לנושאים שנלקחו מהטבע, מזריחות ועד לוורדים. ב-1967 החקר שלו וחבק אלמנטים רבים בטבע: ציפורים, סוסים, אדמה, קקטוסים, צמר, פחם ואש. האמן עבר משפה כתובה וציורית לזו הפיזית והעוסקת בסביבה; דרך השימוש בישויות אורגניות ולא אורגניות החל בפרקטיקה שיש בה מן ההתנסות הגשמית. מאוחר יותר חקר את ממד הסאונד שדרכו ציור מתורגם לדף מוזיקה  הוא גם חקר את חוש הריח כשהשתמש בחומרים כמו קפה או גראפה.IMG_20190901_103338

במיצבים שהגה בעשור 1960, עסק קונליס בדיאלקטיקה שבין הטבע הקליל, הלא יציב והזמני הקשור עם השבירות של האלמנט האורגני – כמו למשל תוכי חי – והנוכחות הכבדה, המלאכותית והנוקשה של המבנים התעשייתיים, המיוצגים על ידי פני שטח מודולריים במתכת הצבועה באפור. באותה תקופה קונליס השתתף בתערוכות שסללו את הדרך לארטה פוברה, שתורגמה לצורה אותנטית של הביטוי המטריאליסטי.

משנת 1967, החלו להופיע אש ופיח ביצירת של קונליס, בדגש על  הפוטנציאל הטרנספורמטיבי המחדש של הלהבות. שבשיאו בהקשר למסורת האלכימית, אנו מוצאים זהב, מתכת בה השתמש האמן בדרכים שונות. במיצב Untitled (Civil Tragedy) (1975), הניגוד בין עלי הזהב שמכסים את הקיר החשוף לבין הבגד השחור התלוי על מתלה מעיל מדגיש את האופי הדרמטי של הסצנה. העשן, הקשור באפן טבעי לאש, פועל כשייר של תהליך ציורי וכהוכחה לחלוף הזמן. עקבות הפיח על האבנים, הקנווסים, פרגמנטים של פסל קלסי וקירות שמאפיינים משהו מהעבודה שלו מ-1979 ו-1980 מציינים מפנה אישי ב"חזרה לציור". IMG_20190901_103359

באמצעות ודרך המחקר האמנותי שלו, קונליס פיתח קשר טרגי ודרמטי עם תרבות והיסטוריה; המורשת הגרקו-רומנית נחקרת דרך פרגמנטים של יציקות גבס או מסכות, כמו במיצב מ-1973 שנעשה ממסגרת עץ שעליה יציקות גבס של פנים הוצבו. החקר אחר אנרגיה לא ידועה הושג ע"י מעטה עם אבן, עופרת או פעמונים, החלל הריק; הדלת החסומה הפכה לסמל אחר של הסובלנות של האמן לגבי הדינמיות של ההווה שלו.  [2]

השפעותיו של קונליס ניכרות בשדה האמנות בישראל של שנות ה-70 וגם כיום ניתן למצוא הדים לכך. IMG_20190901_102529.jpg בנוסף יש להזכיר שתערוכה נפלאה של האמן הוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הנגב לאמנות בבאר שבע.

[1] פיאנו נובילה היא הקומה הראשית בארמון רנסנסי על פי רוב. בקומה זו נמצאים חדרי השינה וחדרים אישים. הפיאנו נובילה היא בדרך כלל הקומה הראשונה או השנייה מעל קומת המסד.

[2] ג'רמנו צ'לאנט, טקסט התערוכה.

יוסף שליין – יוסל ברגנר, על יונקים וציפורים, תערוכה, בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, אוצרת אירית לוין, 16.11.2019-24.10.2019

13.jpg

 

בחלל הגלריה בבית האמנים מוצגים פסלים ורישומים של יוסף שליין, יונקים, ציפורים וגם דמויות אדם בדיאלוג ובהרמוניה עם שלוש עבודות של יוסל ברגנר. עבודותיו של שליין, פסלים ורישומים כאחד, תמציתיות, ובחלק מהרישומים המוצגים היונק או הציפור מוצגים  בקו אחד או שניים בלבד.4

במפגש עמה סיפרה אירית לוין על שיתוף הפעולה בין שני היוצרים, שתחילתו בחברות קרובה ורבת שנים בין השניים (השניים הוצגו בתערוכה שעסקה בבעלי חיים ובעיקר בציפורים, בבית האמנים, ירושלים, 2001). יוסל ברגנר האמן והאדם! נהג לשתף פעולה ולטפח אמנים, וכך גם בנוגע לעבודותיו של חברו שליין, אנטומולוג, פרופ' לפרזיטולוגיה, המפסל מצעירותו. 16.jpg

במבט ראשוני התחושה שעולה מפסלי החיות של שליין, היא השראה מרוח הפיסול ה"כנעני", הן זה שרווח במקומותינו בשנות ה-40 של המאה ה-20, אך גם באנלוגיה לפיסול הכנעני הקדום. הפסלים נוצרו במגוון חומרים: עץ, אבן, ברונזה, אפוקסי ועוד. מבטו החוקר של שליין, הידע שרכש בנושא זה בעת שהותו בשטח, במדבר ובצפון הארץ והקשר העמוק לטבע, לחי ולצומח, ניכרים בעבודות.22.jpg

"פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית". כתבה דורית קדר. "הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק […] עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט. בד בבד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת".[1] 11.jpg

"כשאתה מתבונן בפסלי החיות של יוסף שליין אינך יכול שלא להבחין ברגישותו לאינסטינקטים הפועלים בבעלי החיים האלה, וביכולתו לתרגם אותם ולתת להם צורה בחומר".[2]

ואכן בעבודותיו לוכד שליין את מהותה של החיה, את המתח בין תנועה לקיפאונה, את דריכות הגוף בעת יציאה לטרף, מגננה ומלכוד, את השאגה הכלואה הבאה לידי ביטוי בפה הפעור במעין יללה. היכרותו של האמן עם אנטומית הגוף אף היא ניכרת ביצירה – פירוק ובנייה אנליטית קפדנית של שלדיות הגוף, מבנהו ויציבתו.

יצירותיו של יוסל ברגנר מסדרת "חפצים כועסים" משנת 2001 הוצגו בעבר בתערוכה המשותפת לשליין ולו בבית האמנים ירושלים – רישומים על בד, מרביתם בפחם, שצוירו בתגובה על עבודותיו של שליין.IMG_20191113_125534.jpg

"מאחורי הדימוי החזותי מסתתר תמיד ה"מחקר" של ברגנר בנושא נפש האדם, אין דבר שקשור בהתנהגותם של בני אדם שאיננו מסקרן ואיננו נבחן בדקדקנות […] אם כי מתוך אמפתיה אנושית במעבדת הנפש שלו."[3] IMG_20191113_125629.jpg

בסדרה הצייר נוטל ממאגר הדימויים המוכר שלו – חפצים חסרי בית וציפורים הנמצאים בתנועה ובסחרור, חגים סביב חפץ אחד במרכז הקומפוזיציה לקראת התנגשות צפויה. דרך דימויים אלה ברגנר מתעד את עצמו בסביבתו.IMG_20191113_130511.jpg

חיותיו של שליין שונות מבעלי הכנף האבודים והמסויטים של ברגנר, ומפנות מקום להיכרות בחיה ללא האנשת יתר.IMG_20191113_130542.jpg14.jpg

תודה לאירית לוין, על המפגש ועל חומרי התערוכה

 

 

 

 

 

[1] דורית קדר, "חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת," על המשמר",  17.02.92.

[2] כרמלה רובין, יוסל ברגנר: רישומים על בד; יוסף שלין: פסלים (קטלוג התערוכה; ירושלים: בית האמנים, 2001). אוצרת: אירית לוין.

 

[3] רובין, שם.

4.jpg

נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019חיים

75242162_2841655989192426_6869817009043931136_o
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1916 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב
חיים סוטין, דיוקן עצמי, 1918 בקירוב, ש/ב, מוזיאון לאמנות, אוניברסיטת פרינסטון, ניו-ג'רזי

חיים סוטין, צייר של ציירים

במשכן לאמנות, עין חרוד, מוצגת התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית"; תערוכה  (שלישית במספר) במלאת שמונים שנה להיווסדו. במרכז התערוכה המרגשת, ובה השאלות ממוזיאונים ואספנים בארץ ומחו"ל, הצייר חיים סוטין, (1943-1893/4) אשר היה יוצא-דופן בחיפושיו האמנותיים ויצירתו אינה ניתנת לשיוך לאף תנועה או קבוצה מאלה שפעלו בסביבתו.

 

חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, נער בכחול, 1924 בקירוב, ש/ב, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

יניב שפירא ואנדראה וויין, יו"ר חוג הידידים של המשכן נסעו למוסקבה בה הוצגה קודם לכן תערוכת סוטין, ופגשו את סוריה סודיקובה, אוצרת ראשית במוזיאון פושקין, מוסקבה. בפגישה עמה התוודעה סדיקובה לייחודיות של המשכן – מוזיאון בתוך קיבוץ, התלהבה והסכימה לשתף פעולה

התערוכה בעין-חרוד היא הראשונה בישראל מזה יותר מחמישים שנה, והיא מפנה זרקור אל השפעתו של סוטין על שלושה דורות באמנות הישראלית. ובדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין, מייצגים מגוון של הקשרים בין יצירתם לבין זו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי החיים השחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית שלו, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; אצל אחדים היתה זו גם האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו לתערוכה זו מהדהדת ה"איכות הסוטינית", שעיקרה פגיעוּת, נימי נפש חשופים וחרדה קיומית.[1]

 

חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים.jpg
חיים סוטין, כיכר הכפר בסרה, 1920 בקירוב, מוזיאון ישראל, ירושלים

ולמה סוטין? במפגש עמו יניב שפירא מספר שרבים שאלו אותו למה דווקא סוטין?

  1. האוסף של המוזיאון – אוסף חשוב של אמני אסכולת פריז היהודית: פנחס קרמן, שמואל הירשנברג, אורי לסר ועוד חנה אורלוף, אימצה את סוטין כשהגיע לפריז חסר כל.
  2. כל האמנים קשורים כאן לסוטין – אמנותית, תרבותית, חברתית.

ציוריו של סוטין על משטחי הצבע האנרגטיים שכמו יצאו ישר מהקרביים, ועוצמת הרגש שהם מקרינים, חיבבו אותו על אמנים רבים, שבמבט ראשון נראה כי אין ביניהם דבר מן המשותף. האיכויות שעושות את ציורו מטריד וקשה לסיווג, הן שתרמו להיותו אבן מושכת לאמנים אחרים. המקוריות של סוטין ושפת הציור האקספרסיבית והחופשית שלו עשוהו "צייר של ציירים", מורה דרך ומקור השראה לאמנים רבים אחריו.[2]

חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, רחוב בקאן-סור-מר, 1924-1923, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה

סוטין שאב השראה בעיקר מציוריהם של אמני המופת של העבר, וכל ציור שלו – ויהיה זה נוף, דיוקן או טבע דומם – נתפס בה-במידה כהרהור על החיים והמוות.

סוטין נותר דמות חידתית הן ב"אסכולת פריז" והן בתולדות האמנות ככלל. מונוגרפיות רבות הוקדשו לו, עשרות קטלוגים ראו אור לליווי תערוכותיו. שני כרכים של קטלוג רז'ונה ומחקרים אקדמיים ובנוסף, רומן שנכתב על חייו חסרי המנוח. הביוגרף הקפדן והדקדקן של סוטין, מישל לה-ברון פרנצרולי, אסף מזה שנים רבות, כל מסמך ותעודה על האמן, ועדיין יש פערים בסיפור חייו.

סוטין, בנם העשירי של בני הזוג זלמן סוטין, חיט עני ואשתו שרה, נולד בעיירה סמולביצ'י בשנת 1893 או 1894. בנערותו נשלח להתלמד אצל חייט, בעלה של אחותו הבכורה, ונהג לרשום "בגיר ובפחם, ולאחר מכן בעפרונות צבעוניים, את דיוקנאות מכריו. אביו זעם על כך, לא רק בשל האיסור ביהדות, על ציור דמות אדם, אלאל גם משום שמשפחתו קיוותה שיהיה לחייט.

בתום שהות קצרה בווילנה ולימודי אמנות בעיר זו, יצאו סוטין וחברו מישל קיקואין לפריז. על פי המונוגרפיה הראשונה על סוטין, שנכבה עוד בחייו על-ידי ולדמר ז'ורז', הגיע סוטין לפריז בשנת 1911.

סוטין הדלפון השתקע במושבת האמנים "הכוורת" La ruche. בין שכניו היו בן ארצו מארק שגאל, וכן חנה אורלוף וז'אק ליפשיץ. שני האחרונים ראו לעצמם חובה לסייע לו. הוא החל ללמוד בבוזאר, אך עזב תוך זמן קצר לטובת לימוד עצמאי מיצירות אמני מופת בלובר. את כל עתותיו הפנויות הקדיש סוטין לקריאה ומוזיקה. הוא היה חובב מושבע של באך.

ב-1915 הפגיש ליפשיץ בין סוטין לבין אמדיאו מודיליאני, והשניים נעשו חברים קרובים. מודליאני הכיר לסוטין את אמני הרנסנס האיטלקים, ומנגד את הציירים הצעירים פבלו פיקאסו ודייגו ריוורה, ואת המשוררים ז'אן קוקטו, גיום אפולינר ומקס ז'אקוב. אולם סוטין העדיף היכרות שקטה, בררנית, עם חברים שאפשר לנהל עמם שיחות פילוסופיות על מה שקרה או ראה.

מודיליאני הפגיש בין סוטין לבין סוחרי האמנות ז'ורז' שרון (Georges Chéron) וליאופולד זבורובסקי (Zborowski), ואף הצליח לשכנע את זבורובסקי בהכרח לקדם את סוטין. זה האחרון הפך לסוכן הרשמי של סוטין.

חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.jpg
חיים סוטין, נוף במונמארטר, 1919 בקירוב, אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

ב-1923 חלה תפנית בחייו של סוטין; האספן האמריקאי אלברט בארנס (Barnes) ראה  לראשונה מספר ציורים שלו, התרשם במאוד מ"דיוקן אופה" והכריז: "את האמן הזה חיפשתי כל חיי!" בארנס קנה מזבורובסקי 52 ציורים של סוטין. הגלריסט פול גיום (Guillaume) , ארגן תערוכה של הציורים שרכש בארנס בפריז, ובה הוצגו בין השאר גם ציוריו של סוטין. לרגל התערוכה התפרסמה כתבה ראשונה על סוטין בכתב העת Arts a' Paris. עם חזרתו לארצות-הברית העלה בארנס תערוכה נוספת של רכישותיו באירופה, בה ניתן מרקום מרכזי לציוריו של סוטין. בן-לילה זכה סוטין בהכרה בינלאומית ובהצלחה חומרית. הוא גם הגשים את חלומו ויצא לראשונה לאמסטרדם, לבקר ברייקסמוזיאום ולהתוודע מקרוב לציוריו של רמברנדט.

בטבע דומם טיפל סוטין כבר ביצירתו המוקדמת, אך הוא היה בשיאו בכך בשנות ה-20, עת רכש ביטחון יצירתי וזכה בעצמאות כלכלית. ההכרה הכללית וההיחלצות מן העוני אפשרו לו ליצור כרצונו ולפתח את שפתו האישית. ציוריו המוקדמים של סוטין נוצרו בהשפעתו של פול סזאן  לעומת זאת, בציורי טבע דומם שצייר אחרי 1925 ניכרים בשלות וביטחון ביכולותיו. סוטין נשאב אל מרקם הבשר וצבעיו, ובסטודיו שלו בפריז יצר את סדרת ציוריו הידועה ביותר- השור השחוט.

סוטין-אווז-מרוט-נוצות-1933-בקירוב-אוסף-פרטי-
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, ש/ב, אוסף פרטי

סוטין, הטעין את סוגת הטבע הדומם במשמעויות חדשות. "את גושי הבשר שצייר כאחוז טירוף, היה תולה מתקרת הסטודיו וממתין שירקיבו, ורק אז היה ניגש לצייר אותם על הבד. הוא התעניין בגוונים המשתנים של הריקבון – ריקבון הבשר, ריקבון האדם, ריקבון העולם כולו. בתקופה זו צייר סוטין סדרה ידועה של ציורי טבע דומם, שבהם נראים פגרים של תרנגולות, ארנבות, ברווזים ופסיונים.

חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
חיים סוטין, אשה נכנסת למים, 1931 בקירוב, שב, אוסף מרסלן ומדלן קסטן, פריז
רמברנדט, אישה רוחצת - הנדריקס סטופלס, 1654, גלריה לאומית, שב, לונדון.jpg
רמברנדט, אישה רוחצת,  (הנדריקס סטופלס?), 1654, ש/ב, גלריה לאומית, לונדון

לאחר מותו של זבורובסקי, שפשט את הרגל וב-1932 לקחה על עצמה מדלן קסטן, אספנית את הטיפול בענייניו של סוטין. בני הזוג קסטן, היו לחברים ולפטרונים של אמנותו. בעונות הקיץ של השנים 1935-1930 נהג סוטין לשהות בביתם של בני הזוג באחוזת לב שליד שארטר, שם צייר את הדיוקן המפורסם מדלן בשמלה אדומה, שבו התמזגו כשוריו כקולוריסט וכצייר דיוקנאות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ניטלה מסוטין "מדמואזל גארד"  ועמה גם אורח החיים המסודר יחסית. הוא נאלץ לנדוד ולהסתתר, ומחלתו החמירה. בני הזוג קסטן הכירו בינו לבין מארי-ברת אורנש, גרושתו של מקס ארנסט, שנעשתה בת לווייתו, וניסתה לסייע לו. באוגוסט 1943 הוברח סוטין בחשאי לפריז כדי לעבור ניתוח אך נפטר שעות אחדות לאחר שנותח.

ב-1950 הציג המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק 75 מציוריו ברטרוספקטיבה שהיתה מכריעה להנצחת שמו.

תערוכה זו מפנה זרקור אל מושג ה"השפעה". מה פירוש הדבר, שאמן אחד "מושפע" מאחר?

מחד, סוטין המנהל דיאלוג בעבודותיו עם יצירות של פוסן, רמברנדט ושרדן. סוטין סידר וערך בסטודיו שלו פגר של שור, או דג וצייר ישירות ממנו. אין זה העתק ואף לא פרשנות. כשהוא מצייר שור בעקבות רמברנדט או דג תריסנית בעקבות שרדן, התוצאה היא תמיד סוטין. הוא לא מחקה ציור אלא מצייר דימוי, הנטען בדחיפות ובממשות נוכח הכישרון של רמברנדט או של שרדן לתרגמו למציאות חיה. אמנות העבר סייעה לסוטין לגלות את הדימויים הפנימיים שכמו ביקשו להיחלץ מקרבו. ומנגד, ישנו לנגד עינינו עומד תהליך שבו אמן אחד – סוטין – משמש מושא להתבוננות קפדנית ולהפנמה. . סוטין נתפס כ"אמן של אמנים". יש לו מעריצים בשדה האמנות המודרנית:  ויליאם דה קונינג, מרק רותקו, פרנסיס בייקון, פרנק אוורבאך, לוסיאן פרויד ואחרים.  וכמובן בשדה האמנות הישראלי, אך על כך בהמשך.

 

תודה ליניב שפירא, מנהל המשכן ואוצר ראשי, תודה לסוריה סדיקובה ולד"ר בת שבע אידה על המפגש המעניין והמרגש עמם, ועל חומרי התערוכה. תודה לאנשי המשכן ותודה לכל .

וישנו כמובן סיפור הבאת ציור הגלדיולות הלבנות, ארצה ע"י האספן שמואל שץ, אך על כך בפעם אחרת

חיים סוטין, סייפנים, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות, 1919 בקירוב, אוסף שמואל טץ, ניו יורק
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים
חיים סוטין, גלדיולות אדומות, 1919 בקירוב, אוסף פרטי, ירושלים

 

 

[1] יניב שפירא, פתח דבר, קטלוג התערוכה נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, בעריכת יניב שפירא, 2019, עמ' 9-8.

[2] אסתי דונאו, צייר של ציירים, שם,  עמ' 16.

שלווה הדר הוכשטט, 'בהיכלו של מלך ההר', אוצר אורי דרומר, גלריה מנשר, תל אביב, 3.10.2019-2.11.2019

IMG_20191023_162437.jpg

בחלל גלריה מנשר מוצגת התערוכה "בהיכלו של מלך ההר", תערוכה המתכתבת עם עולם דימויים סימלי, דימויים השואלים השראה מעולם החלומות ותת-מודע ועם תולדות האמנות, ספרות ושירה.

באולם הגלריה רחב הידיים מוצגות 60 עבודות המאפשרות הצצה לעולמה של הדר הוכשטט, עולם שיש בו הקשרים למאגיה, סימבולים, מיתוסים, ספרות ומחזות נורווגיים ועוד. העבודות מופיעות בממדים שונים; סדרות בהן מופיעות עבודות קטנות ויפות, בצד עבודות בגודל ניכר שסגנונן אקספרסיבי, והן מעלות על הדעת יצירות אמנים דוגמת אדוארד מונק ואמנים סימבוליסטים משלהי המאה ה-19 בצפון אירופה.IMG_20191023_162536.jpg

עולם הדימויים אותו מציגה האמנית מורכב ומרובד – פורטרטים שיש בהם ייצוג של תודעת הנפש, חקר אישי ותת מודע, דימויים המתקשרים בתודעה למיתוסים צפוניים (נורדיים וגרמנים), ולמיתוסים מצריים. בנוסף, העבודות מתכתבות עם סרטי קולנוע, גיבורי קומיקס וקלפי טארוט, ומכילות אזכורים לעטיפות ספרים ותקליטים, ולכרזות.IMG_20191023_161935.jpg

אוצר התערוכה אורי דרומר כותב: "היכלה של הדר-הוכשטט אוצר בחובו אלמנטים סימבולים, אקספרסיוניסטים, סוריאליסטים ומאגיים. ההיסטוריה האישית שלה מזוגה בעיסוק מודע במיתוסים היסטוריים ובסמלים תרבותיים".IMG_20191023_162156.jpg

כך למשל מצטטת האמנית בעבודותיה מהאיורים המלווים את ספר הילדים, "מקס ומוריץ", מאת המשורר והצייר הגרמני וילהלם בוש (1908-1832), ספר שהקריאו לה בילדותה, ולימים אף הקריאה לילדיה.

הדר-הוכשטט מעניקה מבט אל עולמה האישי/משפחתי. בביתם היא מספרת, ניגנה האם בפסנתר את אותה יצירה מוזיקלית חזור והשנה. לימים, לאחר מות האם התברר לאמנית שמדובר ביצירה "בהיכלו של מלך ההר" (המופיעה לעתים בשם "בארמונו של מלך ההרים"), מתוך המערכה השנייה של היצירה המוזיקלית "פר גינט", שראשיתה באגדה שכתב הסופר והמחזאי הנריק יוהאן איבסן (1906-1828) ויצירתו של המלחין אדוארד גריג (1843-1907) המלווה את המחזה. מכאן, שם התערוכה "בהיכלו של מלך ההר" וההקשרים היצירתיים, והאפשרות לראות בגוף העבודות את היכלה של האמנית עצמה.IMG_20191023_162121.jpg

את זיכרון נגינתה של האם, והגילוי שמדובר ביצירה "בהיכלו של מלך ההר", מכנה האמנית "הזרע הנורווגי" ביצירתה, כאשר זיכרון מוזיקלי זה, בצד גילויים אחרים שעלו אודות האם, החזירו אל עולמה את האם ואת ההקשר המשפחתי, והשפיעו עמוקות על תהליך הגילוי.IMG_20191023_161828.jpg

ובאשר לסגנון – העבודות בתערוכה מתאפיינות בשטיחות ובאקספרסיביות. פלטת הצבעים הדומיננטית היא של צבעי יסוד – כחול, אדום, צהוב בצד השחור הרווח אף הוא בעבודותיה.

הצהוב, כותב דרומר מזוהה בציורים בתערוכה עם דמות האם, ודומיננטי בסדרת העבודות הנקראת "הטבלה המחזורית". גוף העבודות המוצגות בתערוכה מתאפיין במשחקי מילים בעברית ובגרמנית (שפת אמה). IMG_20191023_162333.jpg

לדברי הדר-הוכשטט: "בציור הפותח את הסדרה מוצגים שולחן אוכל, כיסאות ומפיות שולחן. על השולחן כתוב Il Sistema Periodico (מאיטלקית: הטבלה המחזורית), כשם ספרו של פרימו לוי (1987-1919). ספר זה, מחזור של סיפורים קצרים ששואלים את שמם משמותיהם של יסודות כימיים בטבלת היסודות של מנדלייב.[1] הוא מתקשר לאמי, שלימדה כימיה שנים רבות, ולדבריה בטבלה היה גלום כל מדע הכימיה". אזכור אישי נוסף לאם מופיע בציור אחר בסדרה זו – הביטוי Ordnung Muss Sein (מגרמנית: סדר חייב להיות). ביטוי שהיה אהוב על אמה. IMG_20191023_162319.jpg

מכאן שזיכרון אישי/משפחתי חוזר ונשנה בעבודותיה של האמנית. זיכרונות אליהם היא חוזרת שוב ושוב. אזכורים לביקורו של המשורר היהודי פאול צלאן שביקר בארצנו ב-1969, והיה חבר נעורים של אבי האמנית, לצד עולמות בהם מתקיימים אלו שהלכו לעולמם אף שממשיכים לחיות בתודעה אם בעת חלום ואם בהזיה וכמובן ביצירת אמנות.

[1] פרימו לוי, הטבלה המחזורית, תרגם מאיטלקית: עמנואל בארי, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.

תודה על חומרי התערוכה.

תודה!

אנדראה מנטנייה,המשפחה,מבט נוסף בקמרה
אנדראה מנטנייה, המשפחה, לודוביקו גונזגה ואשתו ברברה, בני משפחה ואנשי החצר, פרט, מנטובה, קמרה דלי ספוזי, קסטלו די סן ג'ורג'יו,  1465 בקירוב

תודה לכל אלה שהגיעו להרצאה "אמנות, הון, ו… אתמול, שמעו, שאלו, השתתפו!

 

תודה לחברותי האמניות פאני הורוביץ, ענת גרינברג ואיה סריג על התמיכה והעידוד והשינוע! לדרייב שלכן ולעידוד שלכן תפקיד משמעותי בהנעה שלי לכך.

תודה מיוחדת לבני האהוב עומר שסייע ותמך (מתנצלת שלא הצלחת לראות) ותודת הלב לדלית בראון, היקרה שמלווה ומעודדת שנים בעצה ובהנחיה ונענית לכל שאלה. מוקירה!

בהרצאה דיברנו על פטרוני אמנות ואספנים, דילרים בתי מכירות, יועצים הומניסטים ויועצי אמנות כיום, והמרוץ אחר היצירה האולטימטיבית נושא הקרוב לליבי במיוחד.

פטרון – עיקר הגדרת הפטרון בתמיכתו ובעידודו של אדם או מוסד כלשהו ליצור עבודת אמנות.

בפעולת האספנות באשר היא יש מן הלהט, התשוקה, ההתמסרות והמסירות.

בהרצאה דיברנו על פטרוני אמנות ועל אספניות ואספנים. את מקומם של פטרוני ופטרוניות האמנות בימים עברו, אנשי האצולה והכנסייה מחליפים בימינו אנו חברות ותאגידים.

דיברנו על שוק המכירות באירופה במאות עברו, ההתחלות, עלייתם של דילרים וסוחרים במאה ה-19, המעבר לארה"ב ועלייתם של שווקים חדשים באסיה ובמזרח התיכון, ומקומו כיום במה שניתן לכנות "כלכלת האמנות" או שמא "קלקלת האמנות".

ההרצאה הינה פרומו לסיורי סטודיו שאנו מציעות – סיורים ייחודיים ובעלי ערך מוסף. במהלכם נחשפים אמניות ואמנים במרחב העבודה האישי והאינטימי שלהם. במפגש על נושאים שאינם זמינים וחשופים לכל על פי רוב ובטח שלא בביקור בן חמש דקות בדרך לעוד ביקור!

בכל מפגש נבקר 3-2 אמניות/אמנים בסטודיו שלהן/ם בקריית המלאכה, תל אביב, "הלב הפועם" של סצנת האמנות העכשווית, הגלריות וסדנאות אמנים, המתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרות מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום.