מקס אפשטיין, "גאות ושפל", אוצר: ד"ר אלעד ירון, המפעל, המערבים 3, ירושלים, 11.10.2020-18.8.2022

ראשית המבנה. ל"מפעל" הגעתי במסגרת טרום "פסטיבל מנופים". מבנים רבים ומרגשים בירושלים, וכך גם "המפעל", מפעל אמנות ותרבות, חקר ולמידה שקם על יסודות/חורבות מבנה ישן. הקומה השנייה משמשת כחלל תצוגה לתערוכות.

בחלל המרשים בקומה השנייה מוצגת התערוכה של מקס אפשטיין "גאות ושפל". גאות ושפל נקשרים לרוב למצבים – הים הגואה על גדותיו, אך גם מצבים בחיי בני אנוש -פיזיים ונפשיים כאחד. הגירה ופליטות, ברלוונטיות ניכרת למצב העולמי כיום.

מקס אפשטיין, המפעל
מקס אפשטיין, המפעל

מקס אפשטיין האמן העלה בדעתי את המשוטט, התר ותוהה על הנקרה בדרכו. במהלך השנים האחרונות אסף עצים שנסחפו לחופי ישראל. עצים מלאי סדקים, חורים וריקבון שאותות הזמן והשהות במים מלוחים ובשמש נתנו בהם את אותותיהם. בעצים אלו, שעל פי רוב גוססים לאיטם על החוף, פיסל באמצעות גרזן, ניירות שיוף ולבסוף שמני עץ, וחשף בהם את הווייתם של מהגרים ופליטי מלחמה. ומחשבה נוספת, הפסלים המוצגים בחלל התערוכה מהדהדים לגבי לעבודות ימי ביניימיות, לאיקונות המאזכרות את דמותה של מדונה, אך גם לפיסול פרימיטיביסטי באשר הוא.

מקס אפשטיין, המפעל
מקס אפשטיין, המפעל

המבט שמציג אפשטיין אינו של דמויות ספציפיות. "הוא מספר כי תהליך יצירת הפסלים התחיל בשיטוטים במהלכם רשם בני אדם שראה במרחב הציבורי. הוא חיפש את הרגע בו הם נמצאו במצב רוח מתוח – לטובה או לרעה. המהגרים והפליטים ביצירותיו של אפשטיין אינם שייכים למקום או מוצא מסוימים. הוא מצביע על מצבו של כל מהגר או פליט כשונה, אך גם על הפליטות כיסוד שקיים בנפשו של כל אדם באשר הוא". (ציטוט מטקסט התערוכה).

מקס אפשטיין, המפעל

האמן בנה במרכז התערוכה מזח גדול ממדים, עליו הציב את סדרת פסלי הפליטים כעומדים בתור. במעין מצב לימינאלי. בחלל התערוכה המוביל אל התור מוצבות סדרות פסלים קטנות יותר העוסקות במתח שבין הנוסטלגיה של ההגירה ומציאות חיי היום יום: ספינת עכברושים שוקעת, סדרת פסלים ממגהצים שהביאו עמם לארץ מהגרים וסדרת אסמבלאז'ים שנוצרו כהדהוד לנטייתם של מהגרים ופליטים שלא לזרוק חפצים שנעזבו אלא להשתמש בהם מחדש באופן שונה.

מקס אפשטיין, המפעל
מקס אפשטיין, המפעל

תודה לד"ר אלעד ירון, על חומרי הטקסט והדימויים

רותי זינגר, נועה שיזף, ים של דמעות, אוצרת רותם ריטוב, גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב, 7.10.2022-8.9.2022  

מספר מרחבי תצוגה הנבדלים זה מזה בגובהם ובתכנים המוצגים בהם, נגלים לעין הצופה בעת הכניסה לתערוכה "ים של דמעות" המוצגת בגלריה אלפרד. הניעות מעבודה שיש בה מן המחווה ליצירת מופת ולקהל הרב הצופה בה אל הגן הארצי המוצג באנלוגיה למעגל החיים, והמעבר אל המרחב המדיטטיבי, היער, המצוי בהמשך. וכפי שכותבת אוצרת התערוכה רותם ריטוב, "בגן הקסום של זינגר ושיזף מפעפעים זרמים רעיוניים תת-קרקעיים וחסרי מנוחה, כאלו העולים על גדותיהם לכדי הצפה".  

במעברים שחוויתי בעת הביקור, משוטטות שיש בה מן האזכור למסלול מעורר הפליאה והתזזיתי של עליסה והרפתקאותיה בארץ הפלאות, עלו בראשי מספר שאלות מהותיות: מהו זמן? מהו גן? ומהי הדרך להתהלך בגן, להשתאות מהיופי הטמון בו, אך גם ליצור מהלך של שהייה. בנוסף עלתה ההתייחסות למהות החיים, לנצח וחידלון, געגוע וכמיהה, ואף התייחסות ל"ממנטו מורי". יחסי רעיון-דימוי-מדיום, ולשאלה מהו מקום.

מימין, נועה שיזף, פריז '97 ו"גן הרפאים" משמאל, רותי זינגר, "שער הדמעות"

שם התערוכה "ים של דמעות" מאזכר את "עליסה בארץ הפלאות"; עליסה המשועממת ישבה על שפת הנחל, וראתה ארנב לבן בעל עיניים ורודות רץ בסמוך אליה, נפלה למחילה בעקבותיו, גדלה וקטנה… (קיצור תולדות עליסה…) ומצאה עצמה שוחה בבריכת הדמעות שהזילה בעת שהייתה גדולה.

"הלואי שלא הייתי בוכה כל כך הרבה!" אמרה עליסה, בעודה שוחה סביב סביב ומנסה למצא דרך לצאת משם. "עכשיו בטח אקבל על זה עונש ואטבע בתוך הדמעות של עצמי! זה יהיה דבר משונה, ועוד איך! כן כן, הכל נורא משונה היום".[1]

נושא התערוכה חובר לתמה השנתית של גלריה אלפרד "מוצפת" – הצפה רגשית בצד פיזית.

הצופה בתערוכה נע/ה במסלול בן ארבעה מרחבים במובן המטאפורי והפיזי כאחד: הנצח – הקמילה – יער הדמעות – הטהרה. בנוסף, הניעות היא בזמני עבר וכיום – עבודות שנעשו בזמן מסוים ומשמשות כעת בכפיפה או בהשראה לאלו המוצגות. וכך באנלוגיה ל"עליסה בארץ הפלאות" נוצר עירוב בין דימויים ויזואליים לבין רעיונות קונספטואליים.

מספר מרחבי תצוגה נגלים לעין בעת הכניסה לתערוכה. "גן רפאים" -הנצח וקמילה (נועה שיזף) ו"יער הדמעות" (רותי זינגר), ובהם נגלה המתח בין טבע לתרבות, או אף טבע שתורבת. חלל הטהרה, נסתר מעין הצופה המוזמן להיכנס אליו דרך "יער הדמעות"

נועה שיזף (Noa Sheizaf) – במרחב התצוגה של עבודותיה של שיזף, שתי ונוסיות מעמתות את עין הצופה. האחת, "ונוס ממילו", המוצגת בלובר, פריז, ומולה "ונוס דה קציר", דיוקן האמנית מגבה. ביניהן משתרע "גן הרפאים".

הנצח "פריז 97" – העבודה "פריז 97" בה מופיעה "ונוס ממילו" צולמה במהלך טיול לפריז לציון סיום הלימודים של שיזף במחלקה לצילום בויצ"ו חיפה (1997). רותם ריטוב, אוצרת התערוכה מציינת: "העבודה… מרשימה יותר ויפה יותר היום מאשר אז. אין זה יותר צילום של טיול, אלא צילום של סיפור, על ונוס כרעיון, על יופיו של הזמן ועל כל מה שקרה מאז סוף שנות ה-90'. כשמביטים בצילום מתוך מחשבה רבת-שנים זו, משתחלת לה ראיה רוחבית המשנה את משמעות נקודת הזמן שקפאה עת שיזף לחצה על כפתורה של המצלמה האנלוגית".[2]

המבקרים בלובר, פריז, נוהרים אל מספר יצירות אייקוניות, וביניהן "ונוס ממילו". ונוס, ובשמה האחר אפרודיטה, אלת האהבה והיופי ניצבת לה בגלריה של העת העתיקה, כמעין "מלכודת דבש" למבקשים לצפות בה ולהתפעל מיופייה.[3] ועם זאת יש לזכור את שכתב מרטין היידגר (Martin Heidegger):

נועה שיזף, פאריז '97, בתערוכה "ים של דמעות"

"ובכן מעשי האמנות עצמם מוצגים ותלויים באוספים ובתערוכות, אולם, האם הם כאן כשלעצמם, כמעשים שהם עצמם, או שמא בדיוק כאן הם אובייקטים של חרושת האמנות? המעשים מונגשים להנאה אמנותית ציבורית ופרטית…" "פסלי "אגינה" שבאוסף במינכן, אנטיגונה מאת סופוקלס במהדורה המדעית המשובחת מכל, נקרעו, כמעשי האמנות שהם, מתוך מרחב המהות שלהם".[4]

הקמילה – מול "ונוס ממילו" מוצגת "ונוס דה קציר" וביניהן נפרש "גן רפאים", גן משוחזר ובו עלים אותם ליקטה שיזף מגינתה ומגינת ביתה של זינגר. בין העלים והענפים הפזורים על הרצפה נחבאות קעריות חימר בהן צפים גלעיני מנגו שנאכלו. העלים היבשים על הרצפה, נעים, מתפזרים ומתפוררים לאבק תחת רגלי המבקרים במהלך התערוכה. גן הרפאים על עליו שקמלו, ושאריות הגלעינים מסמן התכנות לחיים חדשים, בהשתנות ובתנועה המתחוללת בו.

נועה שיזף, "ונוס דה קציר" בתערוכה "ים של דמעות"

"ונוס דה קציר" מוקפת בארנבים שחיו בעבר בגן ביתה. חלק מצילומי הארנבים מעובדים. שיזף ציפתה בשעווה את הצילומים, וכשהשעווה היתה עדיין חמה גרעה חלק ממנה וגילפה בשפכטל. צילומי הארנבים מוצגים במסגרות מעוגלות בדומה למסגרות וציורי טונדו (Tondo) רנסנסיים, ויש בהם מן האזכור למחזוריות החיים.

נועה שיזף, ונוס דה קציר ו"גן הרפאים" בתערוכה "ים של דמעות"
נועה שיזף, פרט מ"גן הרפאים" בתערוכה "ים של דמעות"

באשר לקעריות החימר מספרת שיזף שהן נעשו במיוחד לתערוכה, על-פי תכנונה. בתחילה עלתה מחשבה באשר לגֵּב הסלע – גֵּבי הסלע שמתמלאים בנוזלים, אך מה שהתקבל בסופו של דבר הוא משהו אחר – מעין קערות מנחה במקדש.

נועה שיזף, פרט מ"גן הרפאים" בתערוכה "ים של דמעות"

רותי זינגר (Ruti Singer) – "יער הדמעות" – מרחב התצוגה של זינגר, מתאפיין במיצב יריעות נייר המשתלשלות תלושות ומתנפנפות מענפי עץ הלונגן שנאספו בגינתה של זינגר. פיסות הנייר עליהן מצוירים גזעי עצים תלויים על ענפי עצים, מפתות להתקרב, לגעת. בשיחה עמה מספרת זינגר שהחלה לעסוק בגזעי עצים בזמן "שהות אמן" (residency) בבואנוס איירס, ארגנטינה. היער נוצר בפעולת רישום דיו סיזיפית מדיטטיבית על גבי כמאתיים וחמישים מטר של נייר אורז לבן, ובהתייחס לנצח והתכלות. בתהליך עבודה שעירב התבוננות בעצים הרבים המתנשאים לגובה ניכר בעיר זו, העין נעה מעלה מטה אל גזעי העצים. במיצב בתערוכה, יריעות הנייר המצוירות, יוצקות מהות חדשה ליער על גלגוליו השונים ביצירתה.[5]

רותי זינגר, "יער הדמעות" בתערוכה "ים של דמעות"

היער נתפס כמרחב אפל ומסתורי, מושך-מפחיד, סביבה מיתית הגובלת לעתים בכאוס. אמביוולנטיות זו באה לכדי ייצוג בספרות, שירה, הגות ואמנות פלסטית. היער, כמערכת אקולוגית המקיימת קשרי גומלין בין צומח לחי, נתפס כמקום של חלימה, התבוננות פנימה ואפשרות ל"תקשר עם העצים". ברם, ביער המדיטטיבי של האמנית, יכול אדם לטייל. אין בו דרקונים ושאר חיות, אין בו ייצוג של סכנה וכוחנות. השורשים של יער זה שלרוב הינם מיתיים ומורבידיים, הינם במקרה זה השפעה עירונית שחוותה זינגר בבואנוס איירס. גזעי העצים והמבט אליהם.

הטָהֳרָה – דרך "יער הדמעות" אנו עוברים אל מרחב הטָהֳרָה הקטן והמונוכרומטי, המותאם לשהייה לאדם אחד. קירות החלל מרוצפים אריחי רישומי עפרון עדינים בגוון כחול אחיד, המתכתבים עם מסורת קרמיקת דלפט ההולנדית.[6] על האריחים מוצגים פִּיּוֹת בהבעות שונות: דיוקן הפה של זינגר בהבעות שונות, ובמנותק מפניה, מהדהד את חתול הצ'שייר שמתעתע בעליסה. הרגע המתואר בעליסה בארץ הפלאות כשחתול הצ'סייר נעלם, משאיר כסימן (או כעדות) את חיוכו צף בחלל.

רותי זינגר, מרחב הטהרה בתערוכה "ים של דמעות"

במרחב הטהרה, קערה ושרפרף. הבאים מוזמנים לשבת ולשטוף רגליים, להיטהר ולהתנקות (גוף ורוח כאחד). טכסי טָהֳרָה וטבילה מופיעים בדתות המונותיאיסטיות – יהדות נצרות ואסלאם כשם שבדתות נוספות כגון הינדואיזם. הרמב"ם, כלל במסגרת הקודקס ההלכתי המקיף" משנה תורה", גם את "ספר טָהֳרָה" המסכם את הלכות טומאה וטָהֳרָה.[7]

בשיחה עמה מספרת האמנית. הפה המופיע במנותק מהפנים, מצויר במחברת, סרוק ומעובד כדי ליצור תחושה של חרסינה. הציפוי בשעווה מעניק תחושה של חומריות ושל חרסינה ממשית, אך גם יוצר ריחוק כלשהו. לפיות הפעורים יש קשר לגן הדמעות: "מבחינתי הפיות הם חוסר השקט שחודר לתודעה גם כשאנחנו מנסים למדוט; חוסר היכולת למצוא שקט ממשי ולהתנתק. חלל הטהרה הוא המתח הזה בין השקט שבטהרה לבין הרעש הפנימי שתמיד נמצא שם".

רותי זינגר, מרחב הטהרה בתערוכה "ים של דמעות"

העבודות בתערוכה מצויות בין זמנים – אז והיום, ובין מרחבים שונים – בין הגינות הפרטיות של שתי האמניות, מרחביה העירוניים של בואנוס איירס לבין הגן המתואר בספריו של לואיס קרול, בין ממשות לבדיה, נצח וחידלון ובין טבע ממשי לזה המתורבת. וכפי שמציינת ריטוב: חומריותן האורגנית[8] של העבודות מגבירה ומחדדת אווירה של חִיּוּת ומציפה בגוף תחושות של געגועים וכמיהה מעורפלים. במקביל, קיימת במיצב התפוררות והתחדשות מחזורית לכל אורכה של התערוכה, הן בעבודות (גן הרפאים) והן בפעולת ההשתתפות של הקהל (בחלל הטהרה). 


[1] לואיס קרול, עליסה בארץ הפלאות, מאויר על-ידי ג'ון טניאל ומתורגם מאנגלית על-ידי אוריאל אופק, תל אביב: הוצאת מחברות לספרות, 1989, עמ' 23.

[2] רותם ריטוב, "ים של דמעות", גלריה אלפרד, תל אביב, אוצרת וכותבת הטקסט, ציטוט.

[3] ונוס ממילו, פסל בן התקופה ההלניסטית מייצג את האלה אפרודיטה(שמה היווני של האלה). סוברים שהפסל היה אלכסנדרוס מאנטיוכיה אשר יצר  אותו בשנת 130 לפנה"ס בקירוב. אולם מצויים בו אלמנטים של התקופה היוונית הקלאסית. הפסל נמצא במערה באי מילוס (Milos) שבים האיגאי בשנת 1820, נטול זרועות. לאחר מכן נמצאה יד עשויה באותו שיש, אוחזת בתפוח. הפסל נרכש ע"י הצרפתים בשנת 1821, והוענק ללובר ע"י המלך לואי ה-18. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%A1_%D7%9E%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%95

[4]  מרטין היידגר, מקורו של מעשה האמנות,  תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, עמ' 91.

[5] "יער הדמעות" נובע מעבודה "טיפות מים" בעין שמר, גלגול מ"טיפות חלב" (מאוחר יותר). וגם בה היו הקשרים מדיטטיביים.

[6] דלפט – האומנות העתיקה המכונה "דלפט כחול", התפתחה בעיקר מן המאה ה-17 ואילך, כתוצר הולנדי בעיקר בעיר דלפט, וקיבלה את השראתה ממספר מקורות שכולם היו מחוץ לגבולות הולנד. קרמיקה מזוגגת נוצרה במקור בפרס ומשם מצאה את דרכה במאה ה-16 להולנד דרך איטליה, ספרד, פורטוגל ופלנדריה. אריחי קיר הופיעו בהולנד רק בשלהי המאה ה-16. הם היו קטנים (בערך 13.3X13.3 ס"מ) ועל כן העיטורים שעליהם היו ממוזערים אף הם. החל מאמצע המאה ה-17 החלו לייצא את האריחים שיובאו בעבר מסין – וזאת כיאה למעצמה ימית כפי שהיתה הולנד באותן עיתות.  דלפט כחול-לבן, אוצר: ד"ר דורון לוריא, מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2014.

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%91%D7%99%D7%9C%D7%94

[8] החומרים למיצבים נאספו מגינותיהן הפרטיות של האמניות. בגינות אלו הן שתלו עצי פרי, גידלו ילדים והן משמשות כמקום רגיעה מעומס היום.

מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות,  איה סריג, ענת גרינברג, אילנה סטרלין, אוצר: אורי דרומר, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, 1.10.2022-8.9.2022

בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות", פרי שיתוף פעולה ממושך בין האמניות איה סריג וענת גרינברג, והסופרת והפסיכותרפיסטית אילנה סטרלין לבין האוצר אורי דרומר, נחשפים הבאים בשעריה לעשייה בה חברו עבודות אמנות ועבודת טקסט – קול וסאונד.

העין, ובמקרה הזה עיני שלי הצופה, מתבוננת, נעה בין העבודות: ציור בקנה מידה ניכר בעבודותיה של ענת גרינברג, רדי מייד מטופל וקולאז' בעבודותיה של איה סריג, הטקסט מכמיר הלב וקולה של אילנה סטרלין ועבודת הסאונד של נגה שליט גליק. 

במרכז, הכיסא המטופל של איה סריג, ומנגד, הציורים של ענת גרינברג, מבט אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

מספר חושים ניכרים באימפקט שהם יוצרים אצל המבקר בתערוכה זו: חוש הראיה, חוש השמיעה וחוש המישוש.[1] החומריות הניכרת בכיסאות השבורים ומחוברים לכדי חדש, לעומת העידון של הפלטה הציורית והטקסטואליות, הטקסט והאודיו!

אילנה סרלין, "פרחי זיכריני", בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

"העבודה המשותפת התבססה על שיחות, קריאת טקסטים, ניתוח עבודות ועיסוק בשברי זיכרונות, דימויים ותחושות; התהליך האמנותי-היוצר, שעמד במוקד השיח, מבקש להביע חוויות של שלוש נשים, האוצרות בגופן – קולות, צרחות, תחושות, דימויי-ניצוֹלים".[2]

בתערוכה עולות מספר סוגות אליהן אבקש להתייחס: זיכרון, עֵדוּת ואפשר שאף הבית.

בבואנו להידרש  לסוגת הזיכרון נשאלת השאלה מהו זיכרון? איך מבנים זיכרון? מה כל אחד מאתנו בוחר לזכור (לא תמיד זה בידינו) שהרי פרטים "הנחקקים" בזיכרון הם סובייקטים וסלקטיביים למדי. המהות שלהם משתנה בהתאם לזמן ולפרשנות אירוע כלשהו ע"י הפרט והקולקטיב.

איה סריג וענת גרינברג המציגות בתערוכה ביקשו לדבר בפגישה איתן על מסע. לדבר על השואה אך לא לדבר ולאזכר בשמות הרגילים, שכן דשו בכך הרבה. הן ביקשו אחר: חוויה אישית לצד קולקטיבית. ציינו שאינן מעוניינות להעמיד בפרונט את הפרטי, ורוצות ליצוק את החוויה של תוצרי העבודה המשותפת.

מבט אל חלל התערוכה, איה סריג, ענת גרינברג, מבט אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

ברצוני לציין שבתערוכות קודמות של אמניות אלו ניתן מקום לעיסוק בשואה ולביוגרפיה האישית של כל אחת מהן. עם זאת הזיכרון המודחק, לפחות בתערוכה זו מופיע כפי שפרויד ציין באופן לא שיטתי דרך חלומות ופליטות פה. בטקסט הנלווה לתערוכה מצוין: "בתערוכה מוצגים אובייקטים פיסוליים, ציורים ועבודת טקסט-קול-סאונד. ניתן לראותם כיוצאים מהגוף, או במידה רבה כקולותיהם, הדובבים של זיכרונות שנצברו בגופן של האמניות במשך שנים".[3]

אילנה סטרלין מנגד, מספרת שאיה סריג וענת  גרינברג ביקשו לצרף אותה לתערוכה, הן בשל היותה "דור שני" ומומחית שעוסקת בשואה וגם בשל עיסוקה – פסיכותרפיסטית והקשריה לעמותת "עמך". הטקסט שלה המופיע בתערוכה "חתום בנבכי נשמתם של הניצולים".

אלה מילים

לא נאמרות,

מתעקלות,

מתעקלות,

מתעקלות,

מתעקלות סביב הגרון

סביב הצוואר.

מתלעלעות,

מתלעלעות,

מתלעלעות,

מת

מת… נתקעות בלוע.מלוא הלוע דמעה חנוקה. (אילנה סטרלין, קטע מהטקסט)

ענת גרינברג: הציורים המופיעים בתערוכה קשורים לצילומי חללים ודימויים אותם היא מצלמת מקטנותה, והוצאתם מהקונטקסט. לפני כשנתיים החלה לצייר את העלים בגינת בית המשפחה לתערוכה בגלריה בארי.[4]

ענת גרינברג, בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

סריג מספרת על כסאות שבורים ומפורקים אותם אוספת ברחובות העיר, ועושה בהם שימוש מחודש מעבודותיה. תחילת המעשה בכיסא שבור בסטודיו של האמנית אותו חיברה מחדש.  "לקחת, לפרק, לנסר להרכיב מחדש וליצור משהו אחר. הכיסא הינו טריגר; כפי שקנבס מעורר רצון לצייר, כך גם חלקי כיסא שבור". בתערוכה מספר כסאות שעברו טרנספורמציה עד לאובדן מהותם, וחלק מהם אצל סריג אף שולחים "משושים" אל הקיר ומנהלים עמו שיח.

איה סריג בתערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

העבודות של איה סריג וענת גרינברג מעמתות אותי עם ההדהוד שעולה מתוך האין, דרך יצירות שבהן הזיכרון נוכח נעדר באמצעות חפצים. הם אלה שהופכים לפורטרט העצמי שלהן. לאן המדרגות מובילות? החלונות שיש בהם מן המלא והריק, מה מסתתר שם למעלה? השבר וסיפורו כפי שהוא נוכח/מונכח בכיסאות המפורקים/מתחברים/מתפרקים/מתהפכים…

שהרי הן גרינברג והן סריג מציגות אלמנטים שיש להם הקשרים לבית או למרחבים ציבוריים באשר הם. הבית כאוטופיה, כמרחב מוגן ומגונן? הבית שבו רוחשים חיים אך גם סודות. הבית כמאזכר את "האלביתי"("Das Unheimliche")  במסה של זיגמונד פרויד, בה הוא מתחקה אחר תחושה של זרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת  ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה[5].

מבט נוסף אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

סטרלין מביאה עמה את נוכחות הקול העולה בתערוכה באמצעות מילות הטקסט והאודיו המלווה את קולה. בשיחה עמה מציינת: "הקטע מיהו אחי? יצא כשאמרתי לדרומר – אני פה במקרה. יש משמעות ומחירים לסודות במשפחה". גילתה זאת בגיל 26, ועד אז לא ידעה שהיתה לאביה משפחה והיה לה אח מנישואים קודמים של אביה שנספה בשואה ואינה יודעת דבר אודותיו. ב"מיהו אחי?" מצאה דרך להנציח אותו, אף שאינה יודעת את שמו.

בעבודתה של סטרלין עולה לדידי סוגת העֵדוּת. ג'ורג'יו אגמבן מדבר על העֵדוּת ועל על חוסר אפשרותה של המילה. על שום כך היא מציגה עצמה כעדה, יכולה לדבר בעבור אלה שאינם מסוגלים לדבר. העדות היא כוח היוצר לעצמו מציאות בפועל, דרך – אי-האפשרות לומר היא אכן אי-אפשרות הקורמת עור וגידים – האפשרות לדבר. שתי תנועות אלה אינן יכולות להיטמע זו בזו לא בסובייקט ולא בתודעה, אך הן גם אינן יכולות להיפרד לכדי שתי מהויות נבדלות בתכלית. אינטימיות בלתי ניתנת לפירוק. זו העדות[6].

תודה לאמניות איה סריג, אילנה סטרלין וענת גרינברג על השיח עמן ועל החומרים.

מבט נוסף אל מרחב התערוכה "מתעקלות.מתעכלות.מתכלות.נתקלות"

[1] התמה של חמשת החושים: חוש הראיה וחוש הריח וחוש הטעם, השמיעה והמישוש זוכה לייצוג נכבד באמנות הרנסנס והבארוק, (בעיקר בבארוק ההולנדי והפלמי, מאה 17). 

[2] מתעקלות.מתעכלות.מתכלות,נתקלות, אוצר: אורי דרומר, ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] אורי דרומר, שם.

[4] סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג,לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

[5] זיגמונד פרויד האלביתי, הקדמה לאלביתי יצחק בנימיני 7-8, תל אביב, רסלינג  2012.

[6] אורי ש. כהן בתוך: ג'ורג'יו אגמבן, מה נותר מאושוויץ הארכיון והעד (הומו סאקר III), רסלינג, 2007   , תרגום מאיטלקית, ד"ר מאיה קציר, עריכה מדעית: ד"ר אורי ש. כהן, תל אביב: רסלינג, 2007, עמ' 24-7.

נטע מוזס, מפגש בסטודיו, פסטיבל מנופים, ירושלים

במסגרת הביקור המקדים לפסטיבל "מנופים" פגשנו את נטע מוזס, באחד המפגשים המרתקים- מפגש בסטודיו כחלק מאירועי ״חשיפה ראשונה״ המתקיימים בפסטיבל ״מנופים״ ביום שלישי 13.9 בשעה 17:00:

נטע מוזס Deep Fake Savta, 2022
נטע מוזס, Savta _ me, 2009

כשאינטליגנציה של מכונה חוברת לאינטליגנציה אנושית – העתיד אינו מקדימה והעבר אינו מאחור. 

הרהור שלי, געגוע מניע את רובנו בני אנוש, געגועים לימים עברו, לילדות, לטעמים מוזכרים, לזיכרונות…

הגעגוע של מוזס לסבתה, קרין, הניע אותה לחפש דרכים לא שגרתיות לתקשר איתה שוב. כשסבתה הייתה בחיים הן נהגו להיפגש, קרין אהבה לספר סיפורים ונטע אהבה להקשיב לה. מוזס תיעדה את המפגשים הללו במשך 10 שנים, כך הלך והצטבר ארכיון צילומי וידאו של שיחות ורגעים משותפים. כשנתיים לאחר מותה, בעבודתה הנוכחית, אותו ארכיון משפחתי הולך והופך לדאטה סט – מאגר של נתוני קול ותמונה על דמותה של סבתא. נדבר על הפוטנציאל ועל הסכנות בהתפתחות הטכנולוגית בתחום Deep Fake – שינויים בזמינות, באמינות, ובעלות של טכנולוגיה מבוססת בינה מלאכותית ליצירת סרטוני וידאו, צילומים או קטעי קול מזויפים. במהלך הביקור בסטודיו הקהל מוזמן לצלול אל הארכיון המשפחתי בתצורתו החדשה, להתנסות בעולמות הDeep Fake ולתהות יחדיו על געגוע ואמת בעידן הדיגיטלי.

נטע מוזס, 2022 Deep Fake Savta, face recognition
נטע מוזס, Deep Fake Savta, face evolution, 2022

הצופים מוזמנים להביא תמונה של סבתא (או סבא) למפגש ולעלות בעצמם על מכונת הזמן.

תודה לנטע מוזס על המפגש עמה ועל החומרים

רעיה בר-אדון, "שיח אינטימי בשחור ולבן", אוצרת: אירית לוין, הגלריה לאמנות אום אל פחם, 31.12.2022-17.9.2022

"אמנות כדרך חיים"

רעיה בר-אדון אמנית רב תחומית מציגה בתערוכה "שיח אינטימי בשחור ולבן", הדפסי לינולאום בשחור-לבן,[1] הטכניקה העיקרית שבה היא יוצרת בשש השנים האחרונות. על בחירה זו כותבת בר-אדון: "יש בהדפס הרבה מקום לאקראי, ומשחק ותנועה בין דו-ממד לתלת-ממד, בדומה לפיסול. אני אוהבת את המינימליזם של החומר ומחפשת חופש בטכניקה שאינה חופשית. בעבודותיי השחור כבד יותר והלבן קליל".[2]

רעיה בר-אדון, שטיח תפילה, 2020, צילום: אבי אמסלם

הבחירה להצטמצם בשנים האחרונות להדפסי לינולאום בשחור-לבן, מעניינת לאור המנעד הרחב בו יצרה בר-אדון בשנותיה כאמנית – עבודות בחיתוכי עץ ובהדפסי לינוליאום, לצד יצירה ענפה בפיסול ובציור. משנות ה-70 ועד מחצית שנות ה-80 יצרה תבליטי קיר ועבודות ציבוריות מונומנטליות.[3] היא איירה ספרים, ואף עסקה שנים רבות בתרפיה באמצעות אמנות ודרמה. וכפי שמספרת בשיחה עמה: "מרגע שעמדתי על דעתי, גמלה בלבי ההחלטה לעסוק באמנות כדרך חיים".

רעיה בר-אדון, נשים אוצרות במוזיאון, 2018, צילום: אבי אמסלם

על עבודות הלינולאום של האמנית כתב בעבר מבקר האמנות עוזי צור: "חיתוכי הלינול של רעיה בר-אדון נושאים את מחאת הקול הנשי של שנות ה-60 וה-70, נדמים למחוות אתנולוגיות לאמנות ילידית […] יש לבחון את עושר המרקמים שהיא מפיקה ממשטח הלינול, את אופן זרימתם ואת האופן שבו הם מצטופפים ומתרווחים כפרודות ושריטות של אור".[4]

העשייה של בר-אדון רבת רבדים, ולצדה ניתן לראות את התשוקה לאספנות הנבטת מכל פינה בבית המשפחה. בחללי הבית ובסטודיו של האמנית נמצאים אוספים רבים ומרהיבים, מרביתם פריטים קטנים, עבודות שבטיות ואתניות: מסכות, פסלונים, עבודות טקסטיל, תמונות ואובייקטים, בעיקר של חיות. "אני נמשכת מאוד לתרבויות עתיקות ואתניות. בקיבוץ הייתה פשטות, לא הייתה התייחסות לאסתטיקה של חפצים; הכמיהה שלי לחפצים נובעת מהרִיק שהיה והצורך באינטימיות, שקיבלו מענה על ידי איסוף דברים קטנים".[5]

רעיה בר-אדון, חלום הקיפודים, 2017, צילום: אבי אמסלם

במחוזות היצירה כותבת אירית לוין האוצרת, "דרות דמויות אדם, חיה, ועוף הלכודות במעין מבוכים פנימיים, לצד כדים, שטיחים ומוטיבים אורנמנטליים וצמחיים משתרגים. הקשר העמוק לטבע ניכר ביצירות: הד לילדותה בקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה; אביה היה הביולוג הראשון במקום, עסק בהוראה ובנה את אוספי הטבע של הקיבוץ, והיא התלוותה אליו רבות; הד גם לסביבת מגוריה זה שישה עשורים ביישוב חופית, הסמוך לשמורת טבע.

בר-אדון הייתה בידידות קרובה ובקשרים קולגיאליים עם האמנים רודי להמן ואברהם אופק, שני אמנים שספגו השראה מסביבתם הקרובה. היא הושפעה מתפיסתו של רודי להמן  שרצתה למצות את המהות ואת הבסיס הצורני, בעיקר של בעלי החיים, והושפעה גם מאברהם אופק, מתפיסתו הארכיטיפית והאלגורית של תכנים אוניברסליים. לכן ניתן לראות אצל האמנית בעת ובעונה אחת תמציתיות, סימבוליקה והשפעה של סביבת המחיה. לאחר מותו של רודי להמן הדפיסה רעיה בר-אדון את עבודות חיתוכי העץ שלו, לבקשת הדוויג גרוסמן, בת זוגו.[6]

בין המורים שלה מספרת בר-אדון היו שלמה ויתקין ויעקב פינס. את שניהם העריכה מאוד, ואצל פינס למדה ליצור חיתוכי עץ, טכניקה שאהבה מלכתחילה ועסקה בה בהזדמנויות שונות עד כיום.

השפעות של אומנויות שבטיות ומסורתיות ניכרות בעבודותיה של בר-אדון, בעיקר אלו מן השנים האחרונות. ניתן לייחס זאת הן להשפעות של אמנות ההדפס משלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 ביצירות אמנים כאדוארד מונק, ואמני האקספרסיוניזם הגרמני, אך גם מאמני ה-Art Brut המאוחרים יותר. ובו בזמן מאומנויות עממיות הבאות לידי ביטוי ביצירות פולחן והווי אבוריגי'יניות ואפריקניות, מצריות קדמוניות, ואף דימויים המתכתבים עם יצירות של קית הרינג. וכפי שלוין מציינת: בעבודותיה סמליות המורכבת מתכנים אישיים ותכנים אוניברסליים על פי רוח הדברים של יונג".

רעיה בר-אדון, ציפור נפש, 2019, צילום: אבי אמסלם

בספרו 100 שנות אמנות הדפס בישראל מציין גדעון עפרת את עבודותיה של בר-אדון בחיתוכי עץ ולינול, "שמשולבים בהם פרימיטיביזם 'גוגני' ודקורטיביות, והם בוראים עולם ספק-גרוטסקי, ספק-פולחני: דמויותיה עצומות הראש נראות לא אחת כאלילות או כנוטלות חלק בפולחן אקזוטי".[7]

דמות האישה זוכה לייצוג ניכר בעבודות המוצגות בתערוכה. ולצידה יצורים מעולמות הפאונה והפלורה: בעלי כנף, קיפודים, לטאות, כלבים, צמחיה ועוד. הדימויים המוצגים שטוחים, ונטולי נפח, וללא אשליה של עומק. לוין מציינת: "האישה של בר-אדון מופיעה במגוון מצבים, בהם "המדונה של החתולים השחורים", "מאכילה ציפורים", ב"הריון", שוכבת על אדמה בקועה ויבשה, בחולי ובחלום. פעמים רבות הדימויים המופיעים בעבודה מצוירים ממבט-על המשטיח את הדמויות. החיות שמופיעות בתוך גוף האישה ומחוצה לו מייצגות תשוקות, חלומות, חרדות, ויוצרות מתח דינמי בין הפנים והחוץ.

רעיה בר-אדון, הריון, 2018, צילום: אבי אמסלם

ציפורים הן מוטיב חוזר ביצירותיה. הן מלוות את האמנית ועדות להלכי הרוח ולמיחושי הגוף שלה. הן מופיעות בדמות עורבים גדולי ממדים ומשרי אימה, משובצות בשטיח כאורנמנט, ונגלות בחללים קטנים וסגורים או מחוץ להם. הציפור, מציינת בר-אדון "מסמלת בנוסף את היכולת לעוף ולהיות בכל מקום. בשל כך גם מופיע מבט העל".

רעיה בר-אדון, הציפורים הם העיקר, 2018, צילום: אבי אמסלם

נופי נפש של פנים וחוץ ופרטי אוספים אתניים נרקחים יחדיו ביצירה, פותחים צוהר להתבוננות אל עולם פנימי עשיר בשחור ולבן.

רעיה בר-אדון, ניעור שטיח, 2020, צילום: אבי אמסלם

נוסף על הדפסי הלינולאום, בתערוכה מוצגים גם ספרי סקיצות, מחברות קולאז'ים, פריטים מאוספים וסרט קצר על סביבת האמנית ויצירתה".[8]

בר-אדון למדה אמנות ועיצוב בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים, ועסקה במגוון רחב של טכניקות אמנותיות: ציור, פיסול קרמי, חיתוכי עץ ולינוליאום, קולאז', איור ספרים ועטיפות וכן עיצוב קירות פסיפס משברי קרמיקה צבעונית ומאריחים שציירה במו ידיה. לאחר שהות קצרה בכפר האמנים, עין הוד, עברה עם משפחתה לחיפה ומשם חופית, שבה היא מתגוררת ויוצרת זה למעלה מששה עשורים.

היא השתתפה בתערוכות שונות, בין היתר במוזיאון Grand Palais בפריז. בסדנת ההדפס בירושלים, במוזיאון ישראל בירושלים ועוד. זכתה בפרס קרן שרת וכן בציון לשבח במסגרת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ע"ש בן-יצחק על איוריה לספר מי שנשאר עם עצמו – הוא כבר לא לבד מאת מירה מינצר יערי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1978). עבודותיה מצויות באוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם.[9]

תודה לאירית לוין על הטקסט והחומרים ולרעיה בר-אדון על השיחה עמה.


[1] הדפס – טכניקה להכנת מספר העתקים של יצירת אמנות מגלופה. קיימות שלוש קבוצות עיקריות של הדפס: הדפס בלט (עץ, לינוליאום, קולגרף), שקע (תחריט, תצריב, אקווטינטה) ושטח (ליתוגרפיה, רשת, מונוטייפ).

בהדפס הבלט, עובדים באמצעות הוצאת החלקים ה"נגטיביים" מהמתווה, והשארת החלקים הבולטים, אותם יצבעו בצבע. החלקים הבולטים הם שישאירו את חותמם על הנייר בעת השיעתוק.

 חיתוכי לינולאום – טכניקה מקבילה לחיתוך העץ, שבה המצע הוא שכבת לינוליאום דקה.

[2] אירית לוין, רעיה בר אדון, "שיח אינטימי בשחור ולבן", ציטוט מטקסט התערוכה.

[3] רעיה בר-אדון יצרה בסיוע בן זוגה, האמן דורון בר-אדון, עשרות יצירות על קירות ציבוריים של בתי כנסת, חדר אוכל בקיבוץ, אולם ספורט ועוד. עבודה זו נחשבה "גברית" ובר-אדון הייתה בין היחידות שעסקו בה, לצד אמניות כמו ציונה שמשי וגדולה עוגן.

[4] עוזי צור, "לשחרר רוחות שבעץ", הארץ, 23.6.2017 – ביקורת על התערוכה "פרספקטיבה של מחאה" בסדנת ההדפס בירושלים.

[5] אירית לוין, שם, ציטוט מטקסט התערוכה.

[6] אירית לוין, ציטוט מטקסט התערוכה.

[7] גדעון עפרת, 100 שנות אמנות הדפס בישראל (סדנת ההדפס ירושלים, 2015), עמ' 71, מצוטט ב-רעיה בר-אדון, "חשיפה", אוצרת חנה קופלר, ספטמבר 2016, בית המידות רח' לילינבלום, תל אביב עמ' 9-6

[8] ציטוט מטקסט התערוכה.

[9] רעיה בר-אדון, חשיפה, אוצרת חנה קופלר, שם.

סוכָּר, אוצר גיל ריבה, קניון רמת אביב, קומת הכניסה, 23.9.2022-6.9.2022

סוכָּר (סֻכָּר) אותו חומר משכר וממכר מככב בתערוכה של גיל ריבה, העיתונאי ואיש הטלוויזיה ושרה שחק, צורפת ואמנית.

השניים יצרו מהלך מעניין של עשייה משותפת, שיש בו מן הניסוי והטעיה באשר להקפאה והנצחת רגעים העולים בזיכרוננו וזאת באמצעי עיצוב שונים. יציקות צבעוניות בחומרים שונים מתוך רצון לשמר זיכרון אישי, התרפקות על  זיכרונות וחוויות ילדות, בצד עיצוב בברזל והחלדתו, מהלך שיש בו מעין הדהוד ל"סכנה", סוכר כבעל השפעה לא חיובית בהכרח על הגוף.

העבודות מלוות בטקסטים בהם מספרות/ים עשרות כותבות/ים ויוצרות/ים על זיכרונות ילדות והקשרם לסוכר ותוצריו – סוכריות תרנגול, פז, צמר גפן מתוק ועוד ועוד, וביניהם גם אנוכי. טקסטים אלה יופיעו בקטלוג המלווה את העבודות בחודש נובמבר בגלריה בתל אביב.

פסטיבל ״מנופים״ לאמנות עכשווית בירושלים 13.9.2022-17.9.2022

עלינו אתמול ירושלימה לטעום טעימות ממה שמצפה למבקרות והמבקרים בפסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים.

מימין לשמאל: ליהיא שולוב, רינת אדלשטיין
נטע מוזס
ד"ר אלעד ירון, המפעל

הפסטיבל יתקיים במהלכם של חמישה ימים וערבים רצופים ברחבי ירושלים, ובמהלכו תיחשף מארג מרתק ומקורי של יצירות היוצרים והיוצרות הפועלים בירושלים. הן בחללי סטודיו, על גגות העיר, מתחת לגשר ובעליות הגג, בגלריות ובעוד מיקומים מפתיעים.

אלון קדם

במקביל יערכו ייערכו מופעי מוזיקה חיה, אירועי אמנות, כנס ירושלים לאמנות, פתיחות של עשרות תערוכות חדשות בגלריות וחללי תצוגה בכל העיר, מתחם "ארץ יצורי הגשר" מועדון אמנות  דו־לשוני למשפחות וילדים, וחגיגות העשור למגזין הרמה לייב.

מקס אפשטיין

פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים, נוסד לפני 14 שנה ביוזמת האמניות הירושלמיות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, ומנוהל על ידן עד היום כאשר אדלשטיין אמונה גם על הניהול האמנותי של הפסטיבל. זהו מיזם עצמאי שצמח מהשטח ושותפים לו עשרות גלריות ומוסדות תרבות ומאות אמנים ויוצרים מתחומים שונים. ובנוסף, הופעה נהדרת של ראפרים ב"מפעל"

להלן קובץ התכנית. ובתודה על האירוח לכל המעורבים – עינת כהן, רינת אדלשטיין, ליהיא שולוב, ד"ר אלעד ירון ועוד.

אירוע פתיחת הפסטיבל : מגזין הרמה חוגג עשור!

אוצרות חגיגות העשור: רינת אדלשטיין והדסה כהן

האמנית חגית שחל משיקה את ספר האמן אַיי פִיל פְּרִיטִי, ספריית העיצוב, בית אריאלה, 13 בספטמבר בשעה 18.30

אַיי פִיל פְּרִיטִי – ספר האמן של האמנית חגית שחל חותר תחת המבט הגברי ובוחן ייצוגים חזותיים ותפישות תרבותיות ומגדריות בתקשורת ובחברה העכשווית.

הספר מאגד ארבע סדרות של  יצירות אשר הוצגו בתערוכות יחיד של האמנית במהלך השנים האחרונות, ובאמצעות היצירות המוצגות בו, מודגש ביתר שאת עיסוקה המתמשך בזהות ומגדר, ובחקר ייצוגי נשים בתקשורת לסוגיה והשפעתם על תפישות תרבותיות ומגדריות בחברה העכשווית. 

חגית שחל, אַיי פִיל פְּרִיטִי, חיתוך לינוליאום על נייר, 2018-19

הספר, שהודפס במהדורה מוגבלת וממוספרת, מבטא לדברי שחל את השינוי וההקצנה בנושאי עבודתה שהובילו בין היתר לשימוש בטכניקת חיתוך והדפס לינוליאום – מהלך אמנותי מרכזי בפרקטיקה שלה בעשור האחרון, המשתקף דרך היצירות הנכללות בספר.

שחל מתמקדת ביצירתה בציור וההדפס. תמה רווחת בגוף העבודות שלה – דיוקן בכללותו ודיוקן עצמי בפרט. תמות הנוגעות להוויה ומצבי נפש אישיים, זיכרון ומושאי פנטזיה, ועיסוק בסוגיות מגדריות בהקשרים תרבותיים-חברתיים ובהיבטים פמיניסטיים הנוגעים לזהות ולדימוי הנשי. בעבודותיה היא מבקשת לחתור תחת ייצוגים תקשורתיים סטריאוטיפיים ובה בעת מבקשת להתייחס לשאלות הנוגעות למושגים "נשיות" ו"גבריות".

חגית שחל, תגיד תודה שאתה גבר, חיתוך לינוליאום, 2017

בספר ארבע סדרות: בסדרה הראשונה "המוות לא יפריד ביננו", דימויי חפצים "נשיים". בסדרה השנייה אַיי פִיל פְּרִיטִי, המבט הגברי המחפצן דימויי רקדניות וחשפניות; בסדרה השלישית  "Double Trouble" או "מה את רוצה",  סטריאוטיפים נשיים המוצגים באמצעות פריטי לבוש טעונים כגון מחוכים הדוקים, מגפי עור עם עקבים מחודדים ועוד; ובסדרה האחרונה "נשים קטנות" מגיבה שחל לפרסומות המציגות ייצוגים סטריאוטיפיים ומנמיכים של נשים.

חגית שחל הציגה במהלך השנים תערוכות יחיד ובמסגרת תערוכות קבוצתיות, בין היתר במוזיאון חיפה, בגלריה נלי אמן, בבית האמנים בת"א, בגלריה גורדון, בגלריה הקיבוץ, בגלריה מקום לאמנות, וכן בגלריות ובמוזיאונים באירופה ובארה"ב. עבודותיה נמצאות באוספים בישראל ובחו"ל בין היתר באוספי מוזיאון ישראל, בנק דיסקונט, אוסף חכמי ואוסף המוזיאון הלאומי של סלובקיה. חיה ויוצרת בתל אביב.

אירוע השקת ספר אמן של האמנית חגית שחל ורב-שיח-

יום שלישי, 13 בספטמבר, 2022, בשעה 18:30

ספריית העיצוב, בית אריאלה, שאול המלך 25, תל אביב

מספר המקומות מוגבל. ההשתתפות היא ללא תשלום אך מותנית בהרשמה מראש בקישור מתחת:

https://forms.gle/Jgxp8uiWu9ryATC97

מציירים את הצין,אוצרת: רויטל סילברמן גרין, מבואות אולם רוזנטל, ספיר, במסגרת אירועי המדברחוב, פתיחה 1.9.2022 עד שלהי חג הסוכות

בתערוכה "מציירים את הצין, מצילים את הצין" אירוע להצלת המעיינות עין צין ועין עקרבים בנחל צין בצפון הערבה מוצגים ייצוגי טבע הנעים בין הנשגבות שלו לבין ייצוגים שיש בהם מן ההרס האקולוגי מעשה ידי אדם.

מציירים את הצין

רויטל סליברמן גרין אוצרת התערוכה, מציינת: "ייצוגים של טבע באמנות גילמו מאז ומעולם את היחסים המשתנים בין בני אדם לסביבה. יחד עם ההתפעמות לנוכח הטבע, לאמנות הכח גם להביע את השבריריות ואת הידרדרות המרחב הטבעי כתוצאה מהתערבות אנושית ומן הנזקים שמסב האדם לסביבת חייו".[1]

אנג'ל כליף, נחל צין, 2022, שמן על בד

דימויי נופים מופיעים באמנות מקדמת דנא, באימפריות הקדומות דוגמת רומי, כנלווים לדימויי קדושים בנוף האמור לסמל את ערש הנצרות, ועוד. ועם זאת ציורי נוף כסוגה מועדפת ניתן למצוא בעיקר בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית כחלק מהמעבר מתמות מקודשות לציור נופים (עם בני אדם ובלעדיהם). האדרת הנוף ברומנטיציזם ונוף נטול אידיאולוגיה בריאליזם במאה ה-19. ציורי נוף מופיעים באופן משמעותי במודרניזם –  באימפרסיוניזם, פוסט אימפרסיוניזם, הגשר, פוב ועוד. (טבע ונופים עירוניים, אף שגם קודם לכן ניתן להם ייצוג באמנות הפלסטית).

אסף רודריגז, נחל צין, 2022, שמן על בד

יש לציין שכבר בעת העתיקה היו געגועים ל"תור הזהב" שבו האנשים חיו עדיין בהרמוניה עם הטבע; אך אין בכתבי אותה תקופה, או בתרבות הנוצרית של ימי הביניים, למיטב ידיעתי זכר לחשש מפני הרס הסביבה.

ליזה קריג, עין עקרבים, 2022, שמן על בד

מודעות אקולוגית המבקשת לגונן על הטבע מפני ההשפעות ההרסניות המתגברות של מעשי ידי אדם עולה במאה ה-18. תיאורטיקנים, סופרים ומשוררים "המחפשים" אחר נופי בראשית חפים מסימנים מעשה ידי אדם; נופים שיש בהם תחושה של הנשגב ושל ריחוק סמבולי ופיזי כאחד. ביטוי לכך ניתן לראות בדמות האידיאלית שטבע ז'אן ז'אק רוסו – "הפרא האציל" העוסק בעבודת אדמה וברעיית הצאן. ארנסט הקל (1919-1834) הגדיר את המושג "אקולוגיה" כמכלול קשרי ויחסי הגומלין בין כלל החיים (בני אנוש, חיות, צמחיה ועוד) בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ומכירים בכך שהם תלויים זה בזה לצורכי קיום ומחיה.  

רחל נמש, הורעלנו, 2022, שמן על בד

וכאן לענייננו!  ברצוני לציין, בנוף כשם שבישות האנושית ישנו זיכרון המוטבע בו: נופים של קדושה, נופים מיתיים ושל אידיאולוגיה ועוד. סילברמן גרין מציינת: "המעיינות עין צין ועין עקרבים בנחל צין בצפון הערבה היו בעבר נאות המדבר הגדולות בארץ וקשה להפריז בחשיבותן האקולוגית שנבעה ממיקומן בליבו של איזור מדברי צחיח, מרוחק מאתרי יישוב וממקורות מים נוספים. חורשות הדקלים היפות שצמחו ליד המעיינות גוועו כמעט כולן בעקבות זיהום תעשייתי מתמשך שנגרם בארבעים השנים האחרונות מדליפות בבריכת הבוצה במפעלי הפוספטים. האמנים המשתתפים בתערוכה "מציירים את הצין מצילים את הצין" לוכדים את המאפיינים הטופוגרפיים, הגיאולוגים והבוטנים של נאות המדבר הנאבקות על קיומן בטכניקת הציור באוויר הפתוח .(plein air) ביצירות יש מתח בין הרגישות האמנותית לטבע המדברי וההתפעמות ממנו לבין החורבן וההרס האקולוגי שהתרחש בידי האדם. העבודות מוצגות באולם רוזנטל במרכז ספיר שבערבה התיכונה על מנת לחזק את המודעות לחובתם של המפעלים המזהמים לשקם את הנחלים והצמחייה ולהימנע מנזקי טבע נוספים".[2]

שי אביבי, נחל צין, 2022, שמן על בד

לינק לקטלוג התערוכה https://pleinairapp.com/zin/?fbclid=IwAR2463nNE0uZcKJjx6tTs2qPw6XMgQlO7nXo1s2f7SH69tKKLzg8580KV-g

ההכנסות ממכירת הציורים תתרמנה לטובת המאבק לשיקום ושימור נחל הצין.


[1] מצילים את הצין, אוצרת רויטל סילברמן גרין, ציטוט מהטקסט שלה לתערוכה.

[2] שם, ציטוט מטקסט התערוכה.

אייל טבת, רגע ההתמסרות, אוצרת ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 3.9.2022-11.8.2022

התערוכה "רגע ההתמסרות" של הצייר אייל טבת מערבת מרחבים אישיים לצד מרחבים ציבוריים; דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, ביניהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל אזכור של מקום ספציפי. בעבודות אלה עליהן עובד טבת בשלוש השנים האחרונות, הן הזוגות האנונימיים המנהלים שיח ביניהם, והן הדמויות המצויות בתהליך לא מודע שבו השינה משתלטת, אינן מודעות לעין הצייר המתבוננת בהן, מצלמת, צדה את הרגע…

אייל טבת
אייל טבת

תהליך העבודה ראשיתו בצילום. טבת מצלם מספר צילומים בניסיון "לתפוס את הרגע" הרצוי לדידו שלעתים "אורך שעות רבות". את הצילום הוא עורך, ומסיר אינפורמציה שאינה רלוונטית לגביו. לאחר מכן הוא רושם את הדמויות עפ"י הצילום, ואזי עובד בצבע. "כשהוא מתחיל לרשום", מספר האמן, "הוא מתחיל להינות. בזמן העבודה בצבע, אין הוא צריך לחשוב על הרישום, ויכול להתמסר לעבודה".

אייל טבת

במהלך הצילום ובעבודת הציור נוטל לעצמו טבת זמן להתמהמה ולשהות במרחק מה מהעולם מרובה הגירויים והמידע בו אנו חיים. גם אנו הצופים מתבקשים לעצור ולו למספר רגעים, ולהיות נוכחים אל מול הדמויות, לתהות מי הן, מהו השיח שהן מנהלות ביניהן. עירוב של רגעים אינטימיים הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית חוברים יחדיו בעבודות המוצגות.

אייל טבת

ורה פלפול אוצרת התערוכה מציינת: "טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן, פני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. טבת בוחר לצייר, 'רגעים (של) התמסרות'. אותו רגע לדבריו, בו כל השאר נעלם, הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות".[1]

אייל טבת, מבט לתערוכה

אייל טבת למד אצל הצייר והאמן יוסי מרק איש פתח תקווה, כשלושים שנה, המצייר א.נשים במצבי תודעה פנימיים. טבת מציין, שמרק המורה שלו מגיל צעיר, מנהל דיון אמנותי עם תלמידיו, שיח המערב גם עניין באשר לאן כל אחד מהם שואף להגיע, ו"דוחף" תלמידים למה שחושב שעשוי לבנות אותם כאמנים.

תיאורי דמויות ישנות, מופיעים באמנות פלסטית, בספרות ושירה, ובמיתוסים קדמונים, כשם שבטקסטים מקודשים במסורות ביהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד. אחד הציורים הידועים הוא "ונוס הישנה", 1510 בקירוב מידי ג'ורג'ונה הוונציאני (שיש מייחסים לטיציאן הצעיר). לוסיאן פרויד הציג בעבודותיו נשים גברים במצבי שינה שונים (בגוף מלא, או בחלקו. בין הידועות, סו טילי – בכינויה "סו הגדולה")[2].

דמות המצויה במצב של שינה, הינה פגיעה וחשופה שכן יש כאן חדירה לאינטימיות של הישן/ישנה. פרקטיקה שונה בתכלית נקטה סופי קאל בעבודה מוקדמת מ-1979, בה היא מתעדת מרתון שינה: זרים ומכרים מוזמנים לבוא לישון במיטתה, במשמרות של שמונה שעות כל אחד, במשך שבוע בוויתור זמני על הזכות לפרטיות.[3]

המעבר בין היום ללילה נתפס בימים עברו כמעבר לעולם חלופי בו השינה נדמית ל"מוות קטן". הסיודוס התייחס ב"תאוגוניה", לדמויות היפנוס, אוניירוי ותנטוס – 'שינה, חלום ומוות', ילדיה של ניקְס, אלת הלילה כמסמלים את המעבר למצב של כאוס וא-היגיון.[4]   

האם שינה נחוצה? על  כך אין כמעט עוררין. גבריאל גרסייה מארקס מספר בספרו "מאה שנים של בדידות" על תושבי מקונדו שנתקפו מחלה מסתורית אשר מנעה מהם את הצורך בשינה. בשל כך, הם איבדו לגמרי את זיכרונם וכפרם נידון לחורבן.[5] ואילו אבי ברסטט בספרו "סוד השינה המושלמת" כותב על "איך תשיגו בוסט של אנרגיה מנמנום קצר באמצע היום".[6]    

אייל טבת
אייל טבת

בתיאורי שינה יש מן התום והשלווה, אך גם מן המציצנות והפגיעות. הדמויות המתוארות בציוריו של טבת אינן מודעות לעין המתבוננת. בין הדמויות הנגלות לעין הצופה המבקר בתערוכה דמותו של בן משפחה שנרדם על הספה, מוצג בעירום חלקי, אף שללא התכוונות ארוטית. בנותיו של האמן מתוארות מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיג'מות, המגוננות עליהן; ובאחת מהן מתוארים האמן ובתו הישנים חבוקים בחיבוק אבהי מגונן. ובשונה, בן זוגו של הצייר מוצג בערות מליאה, מתבונן לאן? מכוסה בשמיכה. בתיאורים אלה חובר המבט של האמן למבטו של הצופה הנחשף לדימוי, תר ומשוטט, ומשאיר מקום לפרשנות.

אייל טבת

ומנגד בדימויי הזוגות, או החברים האנונימיים, ניכר קשר עין או שיח אותו הם מנהלים. דימויים קבוצתיים מעין אלו אנו מוצאים אצל אמנים דוגמת אדגר דגה בשלהי המאה ה-19, (אף שניתן למצוא לכך עקבות באמנות המאה ה-17 בעיקר בהולנד). דמויות אלה כשם שהדמויות הישנות, מוגדרות בקו שלעתים נטמע בצבע, ויש שניכרים לעין הצופה עקבות הרישום. טביעת היד של טבת בעבודות המוצגות חומרית מאוד. האור וצל מתורגמים בציור למסת צבע ולכתם ולמשיכות מכחול הנוצרות באמצעות כתמי צבע באדום, ורוד, לבן, חום. וכדבריו: "זהו חיפוש שבו באופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו  היוצרות תחושה טקטילית מאוד". הרקע בעבודות מוצג לעתים חלק וחף מחומריות, כמעט על גבול ההפשטה, ויש שניכרת בו הטקסטורה העזה.

אייל טבת

תודה לאייל טבת ולורה פלפול על השיח עמם.


[1] ורה פלפול, רגע ההתמסרות, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] לוסיאן פרויד, אוצר: מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.

[3] סופי קאל, סיפורים אמיתיים, אוצרת: נחמה גורלניק, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, פברואר-מאי 1996.

[4] הסיודוס, מעשים וימים, תאוגוניה, מגן הראקלס, תרגם שלמה שפאן, מוסד ביאליק, 1956

[5] גבריאל, גרסייה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרי-דן, הוצאת עם עובד, 1967.

[6] אבי ברסטט, NAP סוד השינה המושלמת, אגם הוצאה לאור, 2018.;