בנות כלאיים, יצורים פלאיים תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת רויטל סילברמן גרין, 21.12.2019-20.6.2020

אנה ים 1
אנה ים

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים", עוסקת בבת הכלאיים כדרך קיום חלופית, המשקפת זהויות מורכבות, נזילות, ומשתנות המופיעות בשיח התרבותי העכשווי בהגות של תיאורטיקניות פמיניסטיות כמו רוזי בריידוטי  (Braidotti), וודונה הארווי (Haraway) Nomadic Subjects; 1994 The Cyborg Manifesto)).

הקיום ההיברידי מייצג את יכולת השיח במספר קולות ושדות בעת ובעונה אחת. בתערוכה מיוצגות בת הכלאיים, המפלצת והאחר בהמחשה לדינמיות ולניעות מנטלית בין שדות שונים.

יצורי כלאיים אגדתיים, אדם, חיה, צמח מופיעים לרוב במיתולוגיה, החל מהקדומות ביותר – האשורית, הבבלית, המצרית ועבור למיתולוגיה היוונית והרומית. אלו האחרונות מופיעות בדימויים של בנות ים, חד קרן (סוס שקרן בראשו) ועוד רבים. בסימבוליזם של שלהי המאה ה-19 ובסוריאליזם וכמובן בסיפורת ובמדיה של ימינו.

את האוטומטון, בובה מכניות ניתן היה למצוא בחדרי פלאות ומוזרויות בין המאות ה-18-15.[1] הסיבורג, צירוף של אדם ומכונה, מייצג עולם נזיל בזהויות המצוי בתפר שבין זכר לבין נקבה, בין החיה לבין האנוש, בין הטבעי למלאכותי. עולם נזיל בזהויות.

לפי הרווי, כולנו הפכנו למפלצות כלאיים אגדתיות, המתוכנתות ובנויות כשילוב של מכונות ואורגניזמים  -כולנו סייבורגים.

סיבורג, מינוח רווח באמנות העכשווית; אמן המדיה והמיצג האוסטרלי סטלארק מחבר בפועל את גופו לסייברספייס, וכך מרחיב ומשדרג את יכולות הגוף ובן האנוש. כשהוא בגלריה חובש משקפי וידאו ואוזניות מבטלות קול, האמן יכול לראות "בעיניים" של מישהו בלונדון, תוך שהוא שומע עם "אוזניו" של מישהו בניו יורק, ובאמצעות ממשק,  ניתן לתכנת תנועה לא רצונית של זרועו הימנית. באופן שכזה נבחנת חוויה של גוף הפועל עם פיזיולוגיה מפוצלת בעת שגופו מחובר לשלושה מקומות שונים, כשצלו המוקרן על הקיר מאחוריו. כך אנו חווים מחזה פאנטום, ויזואלי וכימרי.

stelarc 2 צילום סטיבן אליין

stelarc  צילום סטיבן אליין

הכימרה, מפלצת מהמיתולוגיה היוונית ייצגה מיזוג בין אריה, עז ונחש. בתיאוריה של הארווי היא מטפורה לשילוב בין טכנולוגיה לביולוגיה. הטוטמים הכימריים בעבודותיו של אסף רהט הם יצורי כלאיים שנוצרו בטכניקה של ליפוף ושזירה של חוטים באמצעות הדבקתם בדבק. בדרך כלל אנו מכירים טוטמים כמתנשאים לגובה, בעוד שרהט חותר תחת עמוד הטוטם המסורתי ויוצר טוטמים מעגליים ואופקיים שיש בהם מן השאיפה לתנועה ולשינוי מתמיד, ובתוך כך נוצר בתוכם מתח בין החיבור בין יצור אחד למשנהו לבין השאיפה להתנתק ממנו.

אסף רהט 2 - צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן
אסף רהט 3- צילום רוני קאופמן
אסף רהט צילום: רוני קאופמן

בהתבוננות בתצלומיה של בוריאנה רוסה עולה תחושה של דיסונאנס; שכן מצד אחד מופיעה אישה מזרח אירופאית בלבוש מערבי מוקפד במחוות פנים שיש בהן מן השאלה או ההשתאות; בעוד שהתפאורה, רקע בתים ישנים ומתפוררים, איזכור למדי צבא ולעוני, יוצרת תחושה של מין שאינו במינו. מעין תוצר כלאיים בין תרבויות, בין המשטר הקומוניסטי הישן לתרבות הקפיטליזם.

בוריאנה עבודות נוספות 1
בוריאנה רוסה
בוריאנה עבודות נוספות 2
בוריאנה רוסה

בריידוטי משתמשת במושג הנוודות, ומתייחסת אליו במובן של מסע תודעתי, מנטלי. ולפיה, הסובייקטיביות הנוודית מגלמת מצב תמידי של התהוות. נוודות זו, באה לידי ביטוי בעבודתה של אנה ים ,שנעה ונדה כמו "המשוטט" בין שפות, לאום, תרבות; בין הוויה רוסית לבין זו הישראלית.

גוף הרקדנית מגלם בתרגול מפרך ערכים של דיוק והרמוניה. הרקדניות במיצב של מאירה גרוסינגר אינן בעלות חזות של רקדניות קלסיות עם גוף אידאלי אלא בעלות מראה מחוספס. הן עשויות נייר עיתון, חומר שנזרק לאחר שימוש, פניהן, פני  נשים מבוגרות המאופרות באיפור כבד, שרגליהן מעניקות תחושה שאינן מסוגלות לשאת את גופן. מעין יצור כלאיים בין אידאל היופי למציאות בפועל.

מאירה גרוסינגר - צילום ישראל גרוסינגר
מאירה גרוסינגר – צילום ישראל גרוסינגר

ברישומיה של רועי ויקטוריה חפץ מוצגות נשים טרנסג'נדריות מבוגרות בתסרוקות מהודרות. גם כאן יש מן הניגוד באופן שבו ויקטוריה חפץ חושפת את עורן מלא הקפלים, הקמטים והשומות לבין התסרוקות העשויות בקפידה ומתנשאות אל על. באופן ההצגה שלהן על גיליונות נייר חשופים מובלטת פגיעות הגוף המזדקן. החלק הכתמי, העמום, מעלה שאלות הנוגעות לגבולות הגוף. הדמויות הנשיות, המזכירות דמות כימרית,  ממוקמות בזירה של עודפות שבאה לידי ביטוי בגודלן העצום, הלא אנושי, כדמויות גדולות מהחיים.

רועי ויקטוריה חפץ 2 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג
רועי ויקטוריה חפץ 3 - צילום אלעד שריג
רועי חפץ ויקטוריה, צילם אלעד שריג

[1] ניתן למצוא אוטומטון גם קודם לכן במאה הראשונה לספירה ולאחר מכן. באוטומטון עסקתי בזמנו במחקר לעבודת הדוקטור שלי על חדרי מוזרויות ופלאות באמנות המודרנית והעכשווית.

תודה לרויטל סילברמן גרין ולמוזיאון חיפה על החומרים.

סולידריות כדרך פעולה, תערוכה קבוצתית, מתוך "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת סבטלנה רינגולד, 21.12.2019-20.6.2020

"סולידריות כדרך פעולה", מתוך אשכול התערוכות "עושות היסטוריה", מוזיאון חיפה (עסקתי בתערוכה במלואה בפוסט קודם)

 

IMG_20191219_115055.jpg
אייריס קנסמיל

סולידריות כדרך חיים ניתן למצוא בחברות שונות, בקרב קבוצות וכמובן בקרב נשים העוסקות ומחויבות לשיח ולסדר היום הפמיניסטי. סולידריות דוגמת "אחוות" שאיחדו נזירים בימי הביניים, ברנסנס ולאחר מכן, ואחוות של אמנים, למשל, "האחווה הפרה רפאליטית" מסייעות לתקף רציו ולהניע פעולה במשותף.

ובדומה, גם כל הנוגע לסולידריות פמיניסטית, המאפשרת יכולת פעולה והעלאה של נושאים לסדר היום בשדות ובזירות שונות, שכן כמאמר השיר "יחד…" הרבה יותר קל.

אוצרת התערוכה סבטלנה רינגולד מציינת במפגש עמה שרבות נכתב בנושא הסולידריות הפמיניסטיות, כטריגר שמאפשר לפרט אפשרויות לפעולה, לקידום אג'נדות בשדות שונים וזאת מתוך תחושת שייכות. בשנים האחרונות  סולידריות בשיח הפמיניסטי קוראת לדרישה לשיתוף פעולה בין נשים, להבנה ולתובנה שתחרות הקיימת לכאורה ביניהן משרתת אמצעי שליטה בהם הגבר הוא הנושא את משאבי הכוח.

סולידריות משמעה גם הבנת השוני התרבותי בין פעילות פמיניסטיות בצפון הגלובלי לבין אלו המצויות בדרום הגלובלי (דרום נתפס על פי רוב כחלש יותר); כאן מציינת רינגולד חוקרות בולטות בשיח הפמיניסטי והמגדרי כגון לילה אבו לוע'וד המתייחסות למבט הקולוניאליסטי של המערב על תרבויות אחרות, וקריאה לרגישות לסוגה זו.

הקריאה היא להפנמת האפשרות לקיומן של חלופות לסולידריות בין קבוצות שונות של נשים. ובכך התערוכה במוזיאון חיפה מבקשת להעלות מגוון קולות, להכרה בערכו של כל פרט ופרט, לשיח שיש בו שיתוף פעולה והפריה הדדית. סולידריות כדרך פעולה! כאפשרות לשינוי פוליטי, חברתי.

ואולי יש לחזור למה שהסוציולוג אמיל דורקהיים מציע, סולידריות המבוססת על תלות, תלות שיכול להיות בה האלמנט המשדך, המקשר, שהינו מעין דבק אנושי וחברתי! כך ניתן להשיג הרבה יותר!

בתערוכה זו מוצגות עבודות של אייריס קנסמיל, ארהמאיאני פייסל, אריאן ליטמן, מאשה רובין, מתילדה טר היינה, רעיה ברוקנטל, שירין נשאט, שירלי סיגל. עבודות מרתקות, במדיה שונים. העבודות מתכתבות עם עולמות שונים – אומנות ואמנות כאחד, רקמה, צילום, ציור על צלחות, ציור קיר, מיצב ועוד.

את פני הנכנסים למוזיאון מקבלת עבודתה של אייריס קנסמיל וובהמשך, בחלל המוזיאון שעניינו סולידריות. התערוכה של קנסמיל, מידת הנוכחות, 2019, היא חלק מפרויקט שייצג את הולנד בשנת 2019, בביאנלה לאמנות, ונציה. בעבודותיה הכוללות ציורים, רישומים ומיצבים, מציגה קנסמיל מבט היסטורי רחב של אינטלקטואליות שחורות שעבודותיהן מציעות מבט ייחודי על מודרניזם ועתיד. בין הדמויות: קלאודיה ג'ונס, בל הוקס, איימי אשווד גארווי, הרמינה הוייסווד, סוזאן סזאר ואוקטביה אי. באטלר.

IMG_20191219_132201.jpg
אייריס קנסמיל

שירלי סיגל "לאכול עם חברות" – פרויקט אמנות חברתי. סיגל מספרת בשיחה עמה: "יצרתי את התערוכה הזו מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות.

IMG_20191219_130837.jpg
שירלי סיגל

 

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

בפרויקט אמנותי שהחל בשנת 2016, נוצר שיתוף פעולה של סיגל עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו: https://www.shirleysiegalart.com/activist-art .

האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה מזמינה סיגל אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית.[1]

רעיה ברוקנטל, תתריז  1   עבדאללה  רישום 2019 קוטר מטר עפרון על נייר. ברוקנטל מספרת: "הרישום נעשה בהשראת צילומים שערכתי.

כמה עובדות רקע:  בין 2015-2018 ליוויתי קבוצת רוקמות  פלסטיניות ממזרח העיר במפגשי רוקמות עם אמניות דתיות מקבוצת "סטודיו משלך" בירושלים. מתוך היכרותי עימן חשבתי לייצר סצנה מצולמת בה תבאנה הרוקמות את הגברים בחייהן, בני זוג ובנים למפגש רוקמים גברים והם יפגשו במעגל רוקמים. אף גבר לא נענה לבקשה אך שפיקה, אחת הרוקמות הציעה באופן אגבי שיתכן ודווקא ילדים או נערים צעירים יסכימו…

לאחר תיאום הזמנתי את שפיקה והנכד שלה נור, ששכנע מספר חברים לבוא בתשלום ,להגיע וללמד רקמה פלסטינית יחד איתו. הסצנה מלאכותית, יזומה יצרה ערבול בכל המבנה האורגני כביכול שאמורות ליצור קבוצות מעין אלה, בהן יושבות נשים בדרך כלל ומ'גשרות' כביכול על הפערים, הנחה מוטה בבסיסה. בסדרת הרישומים נראים כל אחד מהנערים בשיעור הרקמה, משתלב כחוליה דווקא בתוך המסורת הנשית האופיינית".

-2 11.jpg
רעיה ברוקנטל

שירין נשאט, שתיקה מרדנית, מתוך הסדרה "נשות אללה"' 1994. נשאט צלמת ואמנית וידאו ממוצא איראני. חיה ויוצרת בניו יורק, ארה"ב.

את נשאט הזדמן לי להכיר בשנים קודמות, בעיקר בסדרת העבודות Rapture, ואחרות כחלק מהשיח של אמניות אינדיבידואליות המשלבות ביצירותיהן מזרח ומערב. הסדרה המוצגת במוזיאון חיפה כיצירות אחרות של נשאט משנות ה-90 בוחנת ומשקפת שינויים באירן לאחר המהפכה האיסלמית בה בשנת 1979. נשאט בוחנת את המורכבויות של הזהות הנשית בעיצומן של התמורות במזרח התיכון- האופן שבו נשים מוסלמיות נתפסות ע"י המערב, ייצוגים אישיים של אמונה דתית, והתייחסות לחוויות החברתיות, הפסיכולוגיות והפוליטיות של נשים בחברה המוסלמית העכשווית. בכל צילום, ארבעה סמלים שקשורים לדרך הייצוג המערבי את המרחב האיסלמי: הרעלה, הרובה, הטקסט והמבט.

ארהמאיאני פייסל, זרעים של שלום", 2019. פייסל ילידת אינדונזיה, חיה ופועלת בה. היא התפרסמה בשל השיח הפרובוקטיבי המופיע ביצירותיה המעבירות ביקורת על נושאים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים. הפרויקט  זרעים של שלום נוצר במיוחד עבור התערוכה "עושות היסטוריה" במוזיאון חיפה.

IMG_20191219_130801.jpg
ארהמאיאני פייסל

ולסיום! קולגה יקרה במקום העבודה שלי הזכירה בשיחה ביננו בשבוע שחלף, גזיר עיתון שהוצג אצלנו בקומה השלישית – "מה רע להיות טוב"? אז כן מה רע בסולידריות?

תודה לסבטלנה רינגולד, רויטל סילברמן גרין ולכל הנושאות עמה במלאכה.

[1] "הפרויקט מוצג כבר שלוש שנים ברחבי העולם – בניו יורק וטורונטו (בפייסבוק:The First Supper), ניו דלהי וצ'נדיגר (The Plate & The Pallete), אמסטרדם, לונדון, ברטיסלבה (Dinner With Friends), ורומניה. היצירות והמיצג זכו בחשיפה תקשורתית גדולה מאוד, באלפי מבקרים ובתמיכת הקונסוליות.

בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אישה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק".

ולמי שמכיר את The Dinner Party של ג'ודי שיקגו, ניתן למצוא בשולחן עם הכלים ודיוקנאות הנשים של שירלי סיגל משום התכתבות  עמה.

 

 

מה עושה אמן לטוב יותר – ליאונרדו דה וינצ'י ממשיך להעסיק מדענים וחוקרי אמנות…

הורדה.jpg

ליאונרדו דה וינצ'י מעסיק מדענים, חוקרים מזה מאות בשנים. דמותו האניגמטית, מיעוט היצירות בשמן שצייר, עבודות שלא סיים, רישומים רבים שרשם, הפטרונאז' שקיבל מדוכס מילנו, לודוביקו ספורצה, והחסות שקיבל בחצרו של פרנסואה ה-1 מלך צרפת; כישוריו כמדען, מהנדס, ואדריכל ביצורים, בונה כלי נגינה, מערכי במה, צייר, פסל, הפרעת קשב וריכוז (מחקר שהתפרסם ב-2019) ועוד. ואולי צריך לשנות פרדיגמות – שמאלי, פוזל, הפרעת קשב! שומו שמיים, ולתת קרדיט למי שעשה ועושה מספר דברים בבת אחת, לפעמים לא מסיים מטלות ועם זאת הגאונות שלו אינה מוטלת בספק.

במחקר שנעשה בגלריה אופיצ'י, פירנצה בשנה שחלפה נאמר שליאונרדו יכל לעבוד בשתי ידיו. ממצאים אלה השוללים את האמונה רבת השנים שליאונרדו היה איטר יד ימינו, הוצהרו חודש לפני מלאת 500 שנה למותו של ליאונרדו. באופיצ'י חקרו את הרישום הידוע כמוקדם ביותר של ליאונרדו,  את רישום הנוף Landscape of Tuscany's Arno River Valley and Montelupo Castle  מ-5 באוגוסט, 1473, כשהאמן היה בן 21 שנה, והגיעו למסקנה זו. חוקרת האמנות Cecilia Frosinini מסרה שליאונרדו נולד איטר  יד ימינו (שמאלי) אך לימדו אותו לכתוב בידו הימנית מגיל צעיר ביותר. בהתבוננות בכתב היד שלו ובעבודותיו, כולל רישום זה, ניתן לראות את יכולות הקליגרפיה שלו ביד ימין.[1]

במחקר נוסף, נאמר: לא צריך זכוכית מגדלת על מנת לראות שליאונרדו דה וינצ'י היה אמן גדול, ולמעשה, זה מה שעזר לצייר הרנסנסי ביצירת יצירות המופת שלו. חוקרים שחקרו את יצירתו, טוענים שליאונרדו סבל מסטרביסמוס – פזילה, לקות ראייה שבה העיניים אינן מתמקדות באותה נקודה במרחב בו זמנית. זאת לטענת החוקר Professor Christopher Tyler בריאיון ל-Independent  "צורות מסוימות של סטרביסמוס עשויות להקל בעת יצירת עבודת אמנות".[1]

הערה: בליאונרדו דה וינצ'י ובקשריו עם איזבלה ד'אסטה שליטת נסיכות מנטובה, איטליה, עסקתי בעבודת המאסטר שלי ובמחקרים נוספים.

[1] Wexelman, A (2018, October 9). Re: Leonardo da Vici may have suffered from an eye condition the made him a better artist. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-leonardo-da-vinci-suffered-eye-condition-made-better-artist

[1] Wallace, L (2019, April 9). Re: Leonardo da Vinci was ambidextrous, according to a new study by the Uffizi Gallery. Retrieved https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-leonardo-da-vinci-ambidextrous-new-study-uffizi-gallery

חיים סוטין, צייר של ציירים. פוסט המשך לפוסט הקודם מ-12.11.2019 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, אוצרים: סוריה סדיקובה, ד"ר בת-שבע גולדמן-אידה, יניב שפירא

 

חיים סוטין, ילדה בכחול, 1938-39.jpg
חיים סוטין, ילדה בכחול, 1938-39
חיים סוטין, שביל ביער עם שני ילדים, עשור שלישי של המאה העשרים, בקירוב, אוסף מוזיאון הכט, אוניברסיטת חיפה.jpg
חיים סוטין, שביל ביער עם שני ילדים, עשור שלישי של המאה העשרים, בקירוב
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב, אוסף פרטי.jpg
חיים סוטין, אווז מרוט נוצות, 1933 בקירוב

מרכז התערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית" עומדת (ראו פוסט קודם) [1] יצירתו של חיים סוטין, מהאמנים החשובים והמשפיעים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20. סוטין פעל בפריז שבין שתי מלחמות עולם, אמדיאו מודיליאני היה לחברו הקרוב, ועם חוג ידידיו נמנו פבלו פיקאסו, מקס ז'אקוב, ז'אן קוקטו וחנה אורלוף.

בפוסט זה ברצוני להתייחס לחיים אתר, לתפקידו בהקמת המשכן, להשפעות שספג בפריס ולאמנים הישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו.

 

חיים אתר, דיוקנאות ילדים וילדות, שנות ה-40.jpg
חיים אתר (אפתקר) דיוקנאות ילדות וילדים, שנות ה-40

 

מקוריותו של סוטין ושפת הציור הייחודית שגיבש עשוהו ל"צייר של ציירים", מקור השראה ומודל חיקוי לאמנים רבים אחריו, שתפסו את יצירתו כמופת של מחויבות אמנותית. שכן התערוכה מפנה זרקור אל השפעתו הנמשכת, שנטבעה בעבודות של שלושה דורות באמנות הישראלית – בדגש מיוחד על ציורו של חיים אתר, מייסד המשכן לאמנות. האמנים המשתתפים בה מייצגים מגוון של זרמי עומק בהשפעת יצירתו של סוטין. יש בהם שמצאו מקור השראה בנושאי הציור שלו – בדיוקן, בנוף, בטבע הדומם, בבעלי חיים מתים ושחוטים; אחרים נמשכו אל החומריות הציורית, אל הנחות הצבע העזות והמבע האקספרסיבי; ואצל אחדים היתה זו האנרגיה המתפרצת והציור המחוותי. ועדיין אפשר להכליל ולומר שברוב העבודות שנבחרו מהדהדת "איכות סוטינית", שעיקרה פגיעוּת, חרדה ו"נפש עירומה".[2]

ותחילה חיים אתר

חיים אתר (אפתקר) ביקר בפריז בשנים 1933 ו-1938-1937. לביקורים אלה נודעה השפעה מכרעת על גיבוש השפה האמנותית שלו. אתר נפגש במהלכם עם רבים מאמני אסכולת פריז היהודים ונחשף ממקור ראשון ליצירותיהם של אמני מופת, בהם רמברנדט, סזאן וּון-גוך. עם זאת, הציור הישיר, האינטואיטיבי והכֵּן של חיים סוטין הוא שהטביע בו חותם עמוק, והצגתם בסמיכות בתערוכה זו מאירה את עבודתו של אתר באור חדש.

אתר ראה בציור הדיוקן ביטוי אינטימי ללבטי היחיד והתמסר בעיקר לציור דיוקנאות, שבהם ביקש לשקף הן את נשמת האדם והן את סערת עולמו הפנימי. כמודלים שימשו אותו בעיקר חברי עין-חרוד וילדיה, אשתו ובניו, המתוארים כאילו נלקחו מזמן ומקום אחר וכמו מחזירים אותנו אל זלטופול, העיירה היהודית שבה נולד וגדל.

במחצית שנות ה-40 החל אתר לצייר גם טבע דומם של פרחים, ששימש לו שיקוף של נפש חסרת מנוח: "מתוך שחדרתי לגוניהם העסיסיים של הפרחים ולריחניות המיוחדת הנודפת מהם", אמר. ציורי בשר ועופות שחוטים, שגם אותם החל לצייר באותו פרק זמן בהשפעת העבודות המוּכּרות והמטלטלות של סוטין, היו לעבודותיו החידתיות והחשופות ביותר. התצוגה שלפנינו מאפשרת להתוודע למכלול ציורי זה כיחידה אורגנית אחת, השוזרת זיכרונות של עבר עם חזונות של עתיד. רצף המעיד על פתיחות אמנותית שגברה עם הזמן.[3]

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932.jpg

חיים אתר, דיוקן עצמי, 1932

אמנות ארצישראלית וישראלית

אמנים בני דורות וזרמים שונים שאבו השראה מסוטין, על פי רוב בשלבי מעבר בהתפתחותם. חלק מהם ראו בו מורה דרך לחיים ומצאו עידוד בעזות המצח שלו. אסף רהט הטיב לבטא את המשיכה לסוטין: "כמעט תמיד, כשאני לא יודע מה לצייר ואיך לצייר, אני נזכר שציור עבורי הוא קודם כל זירה של מאבק […], בין יצר החיים ליצר המוות, בין בנייה להרס, בין דיוק לעיוות, בין מיניו לקמילה, בין חוץ לפנים. בכל המאבקים האלה, סוטין הוא עבורי מורה דרך.

גם משה מוקדי הזכיר עד כמה השפיעו עליו הקונפליקטים הבלתי מוכרעים אצל סוטין.

פרק זה של התערוכה מוקדש לאמנים ארצישראלים וישראלים שיצרו בזיקה לחיים סוטין ובהשראתו. כמה מאמני שנות ה-30 מצאו בסוטין מיזוג ייחודי בין אמנות יהודית ואוניברסלית – למשל סימה סלונים, יצחק פרנקל, משה קסטל ומשה מוקדי, שאפשר להם להשתחרר בהשראתו מהפוביזם הארצישראלי ולשכלל ביטוי אישי יותר. אביגדור סטמצקי, יחזקאל שטרייכמן ויוסף זריצקי, שייסדו לימים את "אופקים חדשים" וניסחו את ההפשטה הלירית, ציירו באותן שנים בנוסח פיגורטיבי קודר, בהשפעת הציור של אסכולת פריז.

האמנים המשתתפים בתערוכה: פנחס אברמוביץ', אברהם אופק, אביבה אורי, שי אזולאי, חיים אתר (אפתקר), יוסל ברגנר, ציבי גבע, תמה גורן, תמר גטר, מיכאל גרוס, ארם גרשוני, משה גרשוני, אליהו גת, יוסף-ז'וזף-יעקב דדון, יונתן הירשפלד, רותי הלביץ-כהן, ארדין הלטר, דוד הנדלר, יוסף זריצקי, רן טננבאום, הרן כסלו, עידית לבבי-גבאי, מרדכי לבנון, אורי ליפשיץ, מריק לכנר, משה מוקדי, מיכל נאמן, אמיר נווה, לאה ניקל, מיכאל סגן-כהן, אביגדור סטמצקי, סימה סלונים, יצחק פרנקל, פנחס צינוביץ', עמית קבסה, משה קסטל, יאן ראוכוורגר, אסף רהט, אורי ריזמן, יחזקאל שטרייכמן, מנחם שמי, מיכל שמיר, יגאל תומרקין.

פנחס אברמוביץ, זכרון יעקב, שנות ה-30.jpg
פנחס אברמוביץ, זיכרון יעקב, שנות ה-30
יחזקאל שטרייכמן, היקב בזכרון-יעקב, 1947.jpg
יחזקאל שטרייכמן היקב בזיכרון יעקב, 1947

בשנות ה-50 הושפעו מסוטין אמנים כמיכאל גרוס, לאה ניקל ואורי ריזמן, שבין השאר התנסו בציור של תרנגולת שחוטה. בשנות ה-60 נעזר מרדכי לבנון בנופי קאן-סור-מר של סוטין לניסוח סגנונו הבוגר, ובשנות ה-70 וה-80 שאבו ממנו יגאל תומרקין, אביבה אורי ומשה גרשוני, כאשר סטו מנוסחי האמנות המינימליסטית והמושגית ופנו אל מבעים גופניים ואקספרסיביים יותר.

מיכאל גרוס, אווז שחוט, 1959.jpg
מיכאל גרוס, אווז שחוט, 1959
יגאל תומרקין, מחווה לסוטין, מסדרת הקצבים, 1968-69, שוחזר ב-99.jpg
יגאל תומרקין, מחווה לסוטין, מסדרת הקצבים, 1968-69, שוחזר ב-1992
אביבה אורי, ללא כותרת, 1983.jpg
אביבה אורי, ללא כותרת, 1983

 

ציבי גבע, ללא כותרת, 2015.jpg
ציבי גבע, ללא כותרת, 2015
מיכל נאמן, Shma Israel, 2012-14.jpg
מיכל נאמן, Shma Israel, 2012-14

השפעתו של סוטין ניכרת גם ביצירה של דור אמנים צעיר יותר, בהם אמיר נווה, מריק לכנר, עמית קבסה ואחרים, המְאמצים מעבודתו דימויים וטכניקה ורואים בה דגם לביטוי ישיר של נימי נפש חשופים.[4]

אסף רהט, ללא כותרת, 2019.jpg
אסף רהט, ללא כותרת, 2019
ארם גרשוני, רגרסיה, 2016.jpg
ארם גרשוני, רגרסיה, 2016
עמית קבסה, דיוקן עצמי עם נוף, 2011.jpg
עמית קבסה, דיוקן עצמי עם נוף, 2011
רותי הלביץ, ללא כותרת, 2008-12.jpg
רותי הלביץ, ללא כותרת, 2008-12
יוסף-ז'וזף-יעקב-דדון, שכנים, 2018.jpg
יוסף-ז'וזף-יעקב-דדון, שכנים, 2018

תודה שוב ליניב שפירא, מנהל ואוצר ראשי, משכן לאמנות עין חרוד. תודה על החומרים והמידע, ועל נדיבות הלב!

IMG_20191107_135626

 נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, תערוכה במשכן לאמנות עין חרוד, אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדיקובה, ד"ר בת שבע גולדמן-אידה, 21.3.2020-9.11.2019

https://zivakoort.com/2019/11/12/%d7%a0%d7%a4%d7%a9-%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a1%d7%95%d7%98%d7%99%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/[1]

[2] יניב שפירא, נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית, פתח דבר, קטלוג התערוכה, המשכן לאמנות, עין חרוד, עמ' 8.

[3] יניב שפירא, חיים אתר: נאמנות כפולה, שם, עמ' 63-56.

[4] בת-שבע גולדמן-אידה, "אור מבפנים", שם, עמ' 85-72.

עושות היסטוריה, פמיניזם בעידן הטרנס-לאומיות, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, אשכול תערוכות. אוצרת ראשית: סבטלנה ריינגולד, אוצרות שותפות: רויטל סילברמן-גרין, ענת מרטקוביץ',מיכל שקנאי, 20.6.2020-21.12.2019

אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 1.jpg
אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה 

במוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, מוצג אשכול תערוכות חדש וחשוב שעניינו "פמיניזם בעידן הטרנס- לאומיות". סוגות וזהויות העוסקות בפמיניזם, מגדר, זהויות היברידיות, האלה הגדולה ועוד. העבודות מידי אמניות (בעיקר) אך גם אמנים, מהארץ ומהעולם, עשויות במגוון מדיה. 

האוצרת סבטלנה ריינגולד: "במוקד אשכול תערוכות זה עומדת השאלה: האם לאחר מאבק פמיניסטי ממושך אכן התרחש מהפך באשר לתפיסה המסורתית אודות תפקוד המינים במרחב הפוליטי? אשכול התערוכות מבקש להציג את הדרכים שבהן האמניות משתמשות כדי ליצור מרחבים חדשים של חירות ולהתמודד עם הסדרים ממגדרים של כוח. ובנוסף, האם נשים יכולות לכונן היסטוריה אלטרנטיבית ולהוביל בעתיד מהפכה אמיתית"?

קריסטין דה פיזאן (Christine de Pizan) משוררת ונציאנית (1364 בקירוב-1430) התבטאה בכתיבתה (הגות, פרוזה, מוסר, שירה, בלדות)  כנגד תפיסות מיזוגניות וממגדרות. הספר הידוע שביניהם הוא "עיר הגבירות" (1406 בקירוב) המספר על נשים גדולות בהיסטוריה האנושית, ומבקשת להגן על נשים בחברה.

ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך כתבה ב-1976 אמירה אותה אימץ השיח הפמיניסטי: "נשים שמתנהגות כיאות עושות לעתים רחוקות היסטוריה". עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון למזער ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים; כלומר הרצון "לְנַחְמֵד" נשים,  ולקשר אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

אשכול זה כותבת ריינגולד: "בוחן את האתגרים העומדים בפני הפמיניזם העכשווי, בשאיפתו להציע פלטפורמה אקטיביסטית שתאפשר לקיים דיאלוגים משמעותיים בין קבוצות ולגבש ידע פמיניסטי חדש".

את פני הבאות/ים למוזיאון מקדמת עבודתה המונומנטלית של אייריס קנסמיל,  אמנית חזותית הולנדית ממוצא סורינאמי, אשר גוף העבודות שלה כולל ציורים, רישומים ומייצבים.

אירייס קנסמיל - צלם גריט שראורס.jpg
אייריס קנסמיל, צילם גריט שראורס

באשכול מספר תערוכות:

התערוכה "נלחמות בגורלן" מבקשת לבחון ייצוגי נשים בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי, בדגש על מדינות העולם השלישי והעולם השני לשעבר, ולהציג ביקורת פמיניסטית נגד הגלובליזציה והקפיטליזם המערבי השולט. משתתפות: טניה אוסטוג'יק, וננה בוריאן, יעל ברתנא, טליה הופמן ודגנית אליקים, אנטה מונה צ'יזה ולוצ'יה טקצובה, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_120307.jpg
וננה בוריאן

התערוכה "סולידריות כדרך פעולה" עוסקת בקריאה לסולידריות נשית, כנגד התחרות ביניהן המשקפת הפנמה של עולם גברי. האמניות מביאות חזון פמיניסטי רדיקלי, התומך בשיח סולידרי בין הצפון הגלובלי והדרום הגלובלי. משתתפות: רעיה ברוקנטל, טליה הופמן, אריאן ליטמן, ענבל מנדס פלור, שירין נשאט, שירלי סיגל, ארהמאיאני פייסל, מאשה רובין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

IMG_20191219_130917.jpg
שירלי סיגל

התערוכה "בנות כלאיים, יצורים פלאיים" מציגה דמויות של בת הכלאיים, המפלצת ו"האחר", המשקפות את הזהות הדינמית בתרבות העכשווית, כזירה פלאית שמאפשרת התבוננות חדשה על הגוף. משתתפים/ות: בוריאנה רוסה, אנה ים, מאירה גרוסינגר, רועי ויקטוריה חפץ, סטלארק, אסף רהט. אוצרת: רויטל סילברמן גרין.

אסף רהט 1 - צילום רוני קאופמן.jpg
אסף רהט, צילום רוני קאופמן

התערוכה "מין זה שאינו אחד" מציגה עבודות של קלוד קאהון – צלמת שפעלה בצרפת בשנות העשרים ועסקה בנזילוּת של הזהויות המגדריות במגוון דיוקנאות עצמיים מבוימים. יצירותיה הקדימו את זמנן ונקשרות לתיאוריות פוסט־מודרניות, קוויריות ופמיניסטיות עכשוויות. משתתפות: קת'ה בורקהארט, מישל סילוונדה, קלוד קאהון, אלונה פרידברג ולימור אורנשטיין, ואחרות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד.

קלוד קאהון 01.jpg
קלוד קאהון

בתערוכה "העולם הלוהט" האמניות מייצרות מציאויות אחרות בייצוגי נוף שנדמה כאילו נלקחו מעולם אחר, אך נטועים במציאות היומיומית. כך הן חותרות תחת עולם שעוצב על ידי התודעה הגברית, המערבית והלבנה. משתתפות: אפרת גל־נור, נעמה רוט, מאיה אטון, אלהם רוקני. אוצרת: ענת מרטקוביץ'.

IMG_20191219_124556.jpg
אפרת גל-נור

בתערוכה "האלה האם" מוצגות עבודות של ארבע אמניות ישראליות. יצירתן נקשרות למיתוס של "האלה האם" ומשקפות התייחסות לעידן המטריארכלי עתיק, כחלק ממגמה פמיניסטית עכשווית. משתתפות: ביאנקה אשל גרשוני, מיכל בלייר, אביגיל שקלובסקי, ציפי גולדשטיין. אוצרת: מיכל שכנאי.

IMG_20191219_123311.jpg
ביאנקה אשל גרשוני

אמניות המציגות פרויקט יחידשרון לוקהרט, אייריס קנסמיל, איזבלה וולובניק, בוריינה רוסה, יעל מאירי, רונה יפמן. תערוכות אלו מציגות מגוון היבטים של התייחסויות לזהות נשית פורצת גבולות בעידן העכשווי ברחבי העולם. הפרוייקט של אייריס קנסמיל מגיע לחיפה הישר מהביאנלה בוונציה, שם ייצג את הולנד לשנת 2019. המיצב שלה קורא לפיתוח גישה אלטרנטיבית וטרנס־לאומית, מתוך הכרה בכך שאנו נמצאים במצב תמידי של זרימה ושינוי.

IMG_20191219_134409.jpg
איזבלה וולובניק

בפוסטים באים אבקש להתייחס למספר תערוכות באופן פרטני יותר.

תודה למוזיאון חיפה לאמנות עכשווית ולכל המעורבים בדבר על חומרי התערוכה.

 

מריה סאלח מחאמיד, אָנָא הוּן, אוצרת: איה לוריא, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21.9.2019-1.2.2020

IMG_20191015_122532.jpg

תערוכת רישום קטנה, אינטימית ומרגשת, המוצגת במפלס התחתון של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, לא רחוק מהמיצב עתיר הממדים של ציבי גבע, עוררה את שימת לבי בעת הביקור בו לפני זמן מה.

סיפורה של שנה אחת, השנה שחלפה, מוצג בעבודתה של מריה סאלח מחאמיד, "אנא הוּן" (בעברית, "אני כאן"). שנה שבמהלכה מצאה האמנית את עצמה מיטלטלת בין חיים ומוות; . קורות אותה שנה מוצגים על מגילת בד לבנה, בעירוב של דימויים וסמלים ובשפות רישום שונות.[1]IMG_20191015_122624.jpg

החיים והאמנות כאחד, שלובים כמארג ביצירתה של סאלח מחמיד שאת נוכחות גופה בעת פעולת הרישום, במעין אנלוגיה ל-action painting, כשם שאת טביעות ידיה ורגליה (מריחה, שפשוף), ניתן לראות בבירור. האמנית, הרושמת על רצפת חדר המגורים בבית הוריה, מאפשרת גם לכלבים וחתולים שהיא מגדלת, להשאיר את חותמם על העבודה.IMGמחאמיד.jpg

חומר דומיננטי ביצירתה של סאלח מחאמיד הוא הפחם השחור. חומר זה מציע מנעד שלם בין שרטוט, רישום כתמי ושרבוט, ומאפשר ביטוי אינטימי ורגיש, הנובע במידה רבה ממגען הישיר של אצבעותיה על מצע הציור.IMG_20191015_122613.jpg

במאמרה לתערוכה כותבת איה לוריא, אוצרת התערוכה: סאלח מחאמיד מאנישה בציוריה את תא הנהג של המשאית הגדולה שהתנגשה בה ואת כף ההרמה של טרקטור. אלה מתוארים בסמוך לגדר הביטחון השבורה, כמשפילים ראש ומבקשים מחילה מדמותה השמוטה, החבולה, המובלת מזירת התאונה כשהיא נתמכת בידי שתי דמויות גבריות. הדימוי מאזכר ייצוגים אייקוניים של סצנת "ההורדה מהצלב" מהברית החדשה, אלא שהפעם דמותה של מריה (האמנית) היא הנושאת, בגופה שלה, את כאב הקורבן ואת חוסר האונים האופף אותו. הדימוי מתעצם לנוכח רגלי העגל הקשורות הנראות בתחתית הבד, שנוטפות מהן טיפות דם אדומות, המהדהדות את הסצנה התנכ"ית של העקידה כפרה-פיגורציה של הצליבה. ולצד כל אלה, מצלמות ביטחון ומעקב המתפקדות כעין מכאנית גדולה; בולשות, מפקחות ומתעדות באדישות לדרמה המתרחשת מולן, נטולות חמלה ועיוורות לעוולות ולכאב האנושי".

אתר המוזיאון, התודות ל-איה לוריא, מריה סאלח מחאמיד, אָנָא הוּן, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית https://www.herzliyamuseum.co.il/exhibition/%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%90%d7%9c%d7%97-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%93/

 

 

[1] הקורות אותה עת נענתה לפנייה מבית החולים הדסה בירושלים לתרום מח עצם מגופה לנער אלמוני; המשכם במעורבותה בתאונת דרכים קשה על כביש 6, שבה התנגשה במכוניתה משאית כבדה שהובילה עגלים לשחיטה; ועד לחתונתה, שנערכה לא מכבר, עם בחיר ליבה ראמי חביב-אללה, שהיה לצידה כסלע איתן בתהליך החלמתה.

 

חנה לוי: הפָּנים שלי, אוצרת: רותי חינסקי־אמיתי, 'זמן דיוקן', מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 21 בספטמבר , 2019 – 1 בפברואר, 2020

מראה הצבה 1

התערוכה "הפָּנים שלי"[1] מבקשת להפנות מבט אל הדמות הנשית ביצירתה של לוי מנקודת הזמן העכשווית, ולהצביע על התפתחות עבודתה בשנותיה המאוחרות כשילוב של נסיבות חיים וגישה אמנותית.

בתערוכתה של הציירת חנה לוי (2006-1914), מוצגים ציורים מעיזבונה שטרם נחשפו לקהל, גוף עבודות מרשים בהיקפו, המתוארך לפרק הזמן שבין שנות השבעים לראשית שנות התשעים, ומציב את דמות האישה במרכז יצירתה. לוי נהגה לצייר שוב ושוב דיוקנאות נשיים – דיוקנה העצמי ואלה של חברותיה – (ולעתים גם נשים אנונימיות) המדגישים את סימני ההזדקנות בגופן ובפניהן, בין השאר באמצעות חומרי הציור עצמם: היא הרבתה לשלב בחומריה חול וגירי פסטל־שמן, כאנלוגיה לשחיקה המתמדת של החיים ולשבריריותם הרבה [2].מראה הצבה

גדעון עפרת מציין ברשימה על עבודתה של לוי את הדיוקנאות העצמיים הרבים שהחלו להופיע ביצירתה בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים.[3]  לוי עצמה מספרת באותה כתבה כי בשנות השלושים והארבעים הרבתה לצייר ילדות, ובשנות הארבעים נוספו גם "כמה נשים מבוגרות. מעניין, גברים כמעט לא. אולי רק את יצחק (בעלה). לא הייתה לי שום אידיאולוגיה בציור, אבל רציתי להתלהב. המחשבה באה אחרי העשייה. כמו היום. בעצם לא השתניתי הרבה".[4] "אפשר שבדבריה אלו טמון רמז, גם אם קלוש", כותבת חינסקי אמיתי, "להעדפה אינטואיטיבית של נשים כמודלים – העדפה שקיבלה ביטוי כבר בשנים המוקדמות של עבודתה, ושוב שנים רבות אחר כך".

האוצרת מציינת שיש לציין שבשנותיה הראשונות בארץ היה הדיוקן נושא מרכזי בעבודותיה של לוי, אך מסוף שנות ה־ 40 ואילך ראתה בציור הנוף את לב עשייתה האמנותית – ומקומה בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נקשר בתהליכי ההפשטה שחלו בו. [5] ב-1974 הצטרפה לקבוצת "אקלים" שזוהתה עם ציור הנוף הישראלי. בד בבד, המשיכה כל השנים לצייר ולהציג גם דיוקנאות ודמויות.

במהלך שנות פעילותה בארץ, משנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה העשרים, זכתה לוי להערכה רבה בקרב קהילת האמנים, האוצרים ומבקרי האמנות. על אף זאת, לא עלה בידה לפרוץ את המעגל המצומצם יחסית של הקהל שאליו נחשפה יצירתה, ותערוכותיה הוצגו בדרך כלל בחללים פריפריאליים הרחוקים מטבורה של סצנת האמנות הישראלית  הציירת לאה ניקל, חברתה, הביעה את הערכתה הרבה ללוי בכנותה אותה "ציירת של ציירים", [6] אך בה בעת הצביעה בכך, במובלע,  גם על אלמוניותה היחסית ועל העדר ההכרה הראויה בה מצד הממסד האמנותי. ברבות השנים, נשכח שמה של לוי כמעט לחלוטין,  עד ששבה מעט לתודעה בשנים האחרונות, הודות לשתי תערוכות קבוצתיות שהציגו מקבץ מצומצם של עבודות נוף ודיוקן שלה: "12 אמנים: מבט שני", מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, אוצרת: אירית הדר  ו"הסיפור שלה" (העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל ובית האמנים, תל-אביב, 2016, אוצרות: רות מרקוס ורותי חינסקי־אמיתי).IMG_20191015_121414_Bokeh.jpg

לוי, נולדה בברלין, והחלה את דרכה האמנותית כציירת דיוקנאות בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי. ב-1934 עלתה לארץ, ולמדה שנתיים בסטודיו של יעקב שטיינהרדט בירושלים. לאחר מכן עברה להתגורר בפתח תקווה ובתל־ אביב. ב-1940 הצטרפה לקבוצת "מוצא" שפעלה ביישוב זה בשנים 1941-1938  שעם חבריה נמנו, בין היתר שמשון הולצמן, אביגדור סטימצקי וציונה תג‘ר (שעל קשר אתם תמשיך לשמור עוד שנים רבות). במוצא הכירה גם את הכנר והצייר יצחק לוי, אף הוא מחברי הקבוצה, וב-1944 נישאה לו. לאחר כעשור של נדודים ברחבי הארץ התיישבו בני הזוג בקריית האמנים בצפת. ב-1995 עברה לוי להתגורר בשרון , בקרבת בני משפחתה.

חינסקי אמיתי כותבת: "לוי עצמה והכותבים עליה כמעט אינם מתייחסים לנוכחות הנשית ביצירתה. לוי השתייכה לדור של אמניות שהיו מקורבות לאמני "אופקים חדשים" ופעלו תחת צל השראתם, אגב הקפדה על שוויוניות מגדרית והתעלמות מכל אזכור מכוון של היבטים נשיים ביצירתן. בנוסף, ברוח התקופה דאז, יש בטקסטים על יצירתה תיאורים שיפוטיים המסמיכים כוח ועוצמה ציוריים לגבריות, דוגמת "רושם של כוח ציורי עצום וגברי הולך ומתבלט בתמונות השמן שלה",[7]  או התייחסות לתקריבי הגוף שלה כ"הצהרה 'גברית' של אמירה 'נשית".[8]

תיאוריות פרשנות פמיניסטית עלו בארצנו בשנים מאוחרות יחסית, והתמקדו בתחילה בעיקר בדור הצעיר של אמניות שפעלו בארץ בשנות השבעים והשמונים. מכאן נראה שבשנות פעילותה של לוי לא הייתה רוח התקופה בשלה לבחון את עבודותיה מנקודת מבט מגדרית.

ב־ 1975 נפטר בעלה יצחק, פרידה עצובה וכואבת. מתקופה זו ואילך הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים המתאפיינים בטיפול נוקב וחסר רחמים בדמותה. החל בסוף שנות ה-70 החלה לצייר סדרת תקריבים של פניה תחת הכותרת הפָּנים שלי (My Face)  אותה כתבה בצידו האחורי של כל ציור; בעל פה, כינתה אותם "הפנים המלוכלכים שלי"[9] בעבודות אלו הלכה והתפוגגה ההפרדה בין דיוקן ורקע,, ותווי הפנים עברו פירוק, הפשטה ולעיתים מחיקה כמעט מוחלטת, עד שקשה להבחין בינם לבין ציורי הנוף של האמנית.

בציורים מאוחרים בסדרה זו ערבבה בצבע חול, וכך יצרה בדימויים המונוכרומטיים הללו מרקם מחוספס וסדוק, שהקרין תחושה של התייבשות, קילוף ופציעה  השימוש בחול רווח גם בטיפול הנועז והחשוף של לוי בגוף הנשי. שילוב האדמה המקומית – ובפרט זו של נוף חייה – בחומר הציור נושא משמעות כפעולה מושגית, המהדהדת את הקשר העמוק שלה למקום. ניתן אף לראות הלימה בין תהליכי הבלייה והשחיקה של הטבע, שגרגירי החול הם תוצר שלהם, לדימויים המשקפים תהליכי זקנה ומודעות לחידלון ולסופיות. דומה שבזאת פורמת לוי את ההבחנה לא רק בין הנוף והדיוקן בעבודתה, אלא גם בין מעשה הציור והחיים עצמם.

ולסיכום, כפי שמציין צבי תדמור: עיזבונה של לוי מלמד כי ציירה בשנים אלו בעיקר נשים, חלקן אנונימיות וקצתן מתוך מעגל מכרותיה. לוי העמידה אותן, חשופות ובודדות, בחלל ריק ומופשט. לדבריה, לא ניסתה ליצור דמיון בין הדמות המצוירת למציאות וגם לא חשבה על אופייה של הדמות. "אני מחפשת ומוצאת את גורם ההפתעה", אמרה, "וכשהוא ישנו, אני מרגישה שנכנסתי לתוך נשמתו של המודל".[10]דיוקן.jpg

על רקע זה, מעניין להתבונן בדיוקנאות של חברותיה הציירות, לאה ניקל (1966)IMG_20191015_120907 ופאולה רוזט הולצמן (1991), שבהם הבליטה במרכז התמונה את ידי היוצרות, כהצהרה על זהותן כציירות. ציור נוסף, של דמות מצועפת ואניגמטית שכפות ידיה הגדולות מוצגות בלב הציור, (1987) הוא כנראה דימוי של ציירת, אולי לוי עצמה, התובעת את הזכות ליצירה.דיוקןעצמי11.jpg

תודה לאוצרת התערוכה רותי חינסקי-אמיתי על חומרי התערוכה שהיו לי לעזר.

[1] תודותיה של רותי חינסקי-אמיתי לרות מרקוס על הצעתה לשם התערוכה.

[2] בשנות השבעים, ובעיקר בשנות השמונים, הציגה כמה תערוכות יחיד שהוקדשו לדיוקנאות ולדמויות, ואף השתתפה בתערוכות קבוצתיות בנושא הדיוקן. בשנים אלו ציירה לוי גם דיוקנאות של גברים (ביניהם סם לימן, בעלה של לאה ניקל, הצייר אהרון גלעדי, וכן מעט מודלים גבריים), אך לא בכמות ובאינטנסיביות שאפיינו את טיפולה בדמויות נשים. לוי לא הותירה אחריה טקסט המסביר את התמקדותה בדמות הנשית בשנים אלו, ולכן קשה לדעת מה היו מניעיה לכך.

[3] גדעון עפרת פרידלנדר, "הגן הנעול של חנה לוי", הארץ, 20.11.1981 , עמ‘ 23 .

[4]  שם, עמ‘ 22 .

 

[5] בספר סיפורה של אמנות ישראל מוזכרת לוי כאחת מטובי אמני ההפשטה. ר‘ בנימין תמוז, דורית לויטה

וגדעון עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל , תל-אביב: מסדה, 1980, עמ‘ 120 .

[6] לאה ניקל מצוטטת בתוך: אירית הדר, 12 אמנים – מבט שני, קט‘ תערוכה, תל-אביב: מוזיאון תל-אביב לאמנות, 2006, עמ' 16

[7] אוה גולדמן, "תערוכות בחיפה", הארץ, 11.12.1964 .

[8] גדעון עפרת, "חנה לוי – דברים שרואים מכאן רואים משם", בתוך דליה לוין )עורכת), חנה לוי: עבודות

1990-1940, קט‘ תערוכה, פתח תקוה: מוזיאון פתח תקוה לאמנות, 1991, ללא מס‘ עמוד.

[9] אירית מילר, "בין פנים וחוץ, חנה לוי: עבודות", 1990-1940, סטודיו, מס‘ 29, ינואר1992, עמ‘ 49 .

[10] לוי מצוטטת בתוך צבי תדמור (עורך) דיוקן, תל-אביב: אמנות לעם, המדור לאמנות, 1989, עמ' 18 .