כשאופנה ודת נפגשים!

08-met.jpg
Left: Manuscript Leaf With Scenes From the Life of Saint Francis of Assisi, Italian, c. 1320–42,   tempera and gold on parchment; right, Evening Dress, Madame Grès, 1969  https://www.vogue.com/article/met-gala-2018-theme-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination

ביום שני 7 במאי, מכון לתלבושות במטרופוליטן חגג בגאלה שהפגינה את אהבת האופנה כשם שאת נוכחותה בתערוכה: "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" על תערוכה זו כתבתי בעבר, עת עלתה לתצוגה במטרופוליטן –  "כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו…תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018"[1]

התערוכה עוסקת בקשר שבין אופנה לבין יצירות אמנות דתית באוספי המוזיאון, ומוצגת בשלושה מרחבים: the Anna Wintour Costume Center, הגלריות המדייוואליות של המט' בשדרה החמישית וכן הקלויסטרס, [2]. בלב התערוכה מלבושים אפיפיוריים בהשאלה מהסקריסטיה של הקפלה הסיסטינית, שמרביתם לא הוצגו מעולם מחוץ לוותיקן, ואף לא בתערוכת הבלוקבסטר של המטרופוליטן ב-1983, "The Vatican Collections: The Papacy and Art".

https_%2F%2Fblogs-images.forbes.com%2Fkristintablang%2Ffiles%2F2018%2F05%2FGettyImages-955639976-2.jpg
Photo by George Pimentel/Getty Images   https://www.forbes.com/sites/kristintablang/2018/05/07/met-gala-2018-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination-preview/#59e677026fe8
960x0
Photo by Jemal Countess/Getty Images  https://www.forbes.com/sites/kristintablang/2018/05/07/met-gala-2018-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination-preview/#5c282e4f6fe

אופן ההצגה של יצירות כנסייתיות יוצאות דופן אלה מדגיש את ההשפעה המתמשכת של הדת ושל מלבושי כהונה על האופנה, ממעצבים כגון כריסטובל בלנסיאגה ועד לדונטלה ורסאצ'ה, שהינה הספונסרית, לצדם של Christine and Stephen A. Schwarzman של התערוכה. (Condé Nast מספק תמיכה נוספת). בתערוכה פריטים מידי קוקו שאנל וג'ון גליאנו, שב- Fall 2000 Couture collection לקריסטיאן דיור שפתח את התצוגה עם דמות מעין אפיפיור המטלטל קטורת ובעודו פוסע משמיע את הפסוק “Understand the concept of love”.

אנדרו בולטון, אוצר מכון הלבוש במטרופוליטן שעבד על התערוכה לצדם של קולגות מהמחלקה לאמנות מדייוואלית במט' והקלויסטרס, מעונין להראות איך "הדת הנוצרית החומרית" סייעה לעצב את אופן התיאור הקתולי." ההצטלבות של אמונה ואופנה, השמימי והארצי, לא היתה תמיד קלה – "והייתה מורכבת ואף טעונה לעתים", כך רואה בולטון את היחס בין שני תחומים אלה, והאופן שבו הם השרו השראה על חדשנות באופנה.

https_%2F%2Fblogs-images.forbes.com%2Fkristintablang%2Ffiles%2F2018%2F05%2FGettyImages-955658980-1200x799.jpg
Andrew Bolton, Anna Wintour, Stephen Schwarzman, Cardinal Dolan Archbishop of New York, Donatella Versace, Christine Schwarzman and Met president Daniel H. Weiss attend the 'Heavenly Bodies' press preview  https://www.forbes.com/sites/kristintablang/2018/05/07/met-gala-2018-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination-preview/#67f085db6fe8

https://www.vogue.com/tag/event/met-gala

Borrelli-Persson, L.(2018, May 4). Re: Met Gala 2018 Theme:  "Heavenly Bodies  Fashion and the Catholic Imagination". Retrieved from https://www.vogue.com/article/met-gala-2018-theme-heavenly-bodies-fashion-and-the-catholic-imagination

Photos: The Metropolitan Museum of Art, Gift of Mr. and Mrs. Edwin L. Weisl, Jr., 1994 (1994.516) / © Metropolitan Museum of Art; ; Brooklyn Museum Costume Collection at The Metropolitan Museum of Art, Gift of the Brooklyn Museum, 2009; Gift of Mrs. William Randolph Hearst, Jr., 1988 (2009.300.1373) / Image courtesy of The Metropolitan Museum of Art, Digital Composite Scan by Katerina Jebb

[1] https://zivakoort.com/2018/03/19/%D7%9B%D7%A9%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%94%D7%9E%D7%98/

[2] הקלויסטרס (על שם הקלויסטר, אלמנט אדריכלי המצוי במנזרים) הוא אחד מאגפי מוזיאון המטרופוליטן לאמנות. הקלויסטרס שוכן בפארק פורט טריון בקצהו הצפוני של מנהטן, על גדת הנהר הדסון בניו יורק. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%9C%D7%95%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%A1

 

אוסף דויד רוקפלר, המכירה של המאה! בסופו של יום אינך יכול לקחת את הדברים אתך!

03-17_NW_DRockefeller_1.jpg
Richard Serra, left, and David Rockefeller, Sr. in 2015 at the Museum of Modern Art’s Party in the Garden.  ©PATRICK MCMULLAN COMPANY

אוסף האמנות העצום והחשוב של דויד רוקפלר (מת במרץ 2017)[1]  הוצא למכירה פומבית בכריסטיס בחודש זה, חודש מאי. מדובר באוסף של דויד ופגי רוקפלר המכיל מעל 2,000 אובייקטים, והוערך מעל 500 מיליון דולר, ומניב כעת מעבר לכך.[2]

כל ההכנסות ממכירת האוסף מיועדות לצדקה. דויד רוקפלר (הנכד האחרון שנותר למיליארדר ומייסד השושלת, ג'ון ד. רוקפלר), כיהן כיו"ר לאורך זמן של בנק צ'ייס מנהטן בנק והיה מקורב לנשיאים, ראשי ממשלה ומלוכה כאחד. הוא היה אספן נלהב ומומחה. הוא ואשתו המנוחה, פגי, נסעו בעולם החל מעשור 1940 בחיפוש אחר מיטב הציורים, הפסלים, כלי החרסינה ופריטי אספנות. הבתים  והתכולה שלהם הועמדו אף הם למכירה. באוסף שהוצע למכירה, יצירות מפורסמות של פיקאסו, מונה ומטיס, וכן פסלי בודהא מאסיה, אמנות מאמריקה הלטינית, מסכות אפריקאיות, ריהוט אנגלי ותכשיטי יהלומים. האוסף העצום שלהם של חרסינה סינית, כולל סט לקינוחים שהשתייך לנפוליאון; הקיסר אהב מאוד סט זה ולקח אותו אתו עת יצא לגלות באלבה. "כוכבת המכירה"  "נערה צעירה עם סל פרח" של פבלו פיקאסו, יצירה נדירה מהתקופה הוורודה של האמן.  "שושני המים" של קלוד מונה, ציור שהיה תלוי בגרם המדרגות בהדסון פינס, ו"עירומה שרועה", הידועה בשם "אודליסק עם מגנוליות" מידי אנרי מאטיס.

Picasso_Fillette-a-la-corbeille-fleurie-1-146x350.jpg
Pablo Picasso’s Fillette à la corbeille fleurie (1905) sold for $115.1 million.
© CHRISTIE’S
Matisse_Odalisque-350x259.jpg
Henri Matisse’s Odalisque couchée aux magnolias (1923) sold for $80.75 million.
© CHRISTIE’S
Monet_Nympheas-1-350x305
Claude Monet’s Nymphéas en fleur (ca. 1914–17) sold for $84.7 million.
© CHRISTIE’S

היצירה של פיקסו נמכרה ב-115.1 מיליון דולר, והמכירה כולה הניבה 646.1 מיליון דולר

ארבעה בתים היו בבעלותו של דויד רוקפלר – במנהטן, במיין, בית חווה בצפון מדינת ניו יורק ואחוזה בווסטצ'סטר – נמכרו בנפרד, וההכנסות נתרמו אף הן לצדקה. דויד רוקפלר הבן, שרכש את החווה מעיזבונו של אביו, אמר שאף שהוא ובני משפחתו מאבדים את הנכסים ואת יצירות האמנות, הוא שמח שהם יימכרו למטרה חשובה.  מעבר למכירה עצמה, אוסף רוקפלר פותח צוהר לחייהם של בני המשפחה שהינם בין העשירים ביותר באמריקה. לשושלת בת שבעת הדורות, יש מוניטין של עושר עצום, עידון, ופילנתרופיה. השם רוקפלר עשוי להוסיף כ-50% לשווי של יצירות אמנות ופריטי אספנות. ציור של רותקו שהיה שייך לדייוויד רוקפלר, ונודע כ"רוקפלר רותקו ", נמכר ב -2007 בכ-73 מיליון דולר – פרמיה של 80% על מחיר המכירה הצפוי של יותר מ -40 מיליון דולר.ביתו של דויד בווסטצ'סטר, הנקרא הדסון פינס, שהוערך ב -22 מיליון דולר, נמכר לאחר מקח וממכר נוקשה ב -33 מיליון דולר. ואכן, עבור "העשירים חדשים", בעלות על יצירה או פריט מאוסף רוקפלר נושאת סטטוס מיוחד. "לקונים יש תחושה שהם קונים סיפור ומקבלים בנוסף פריטים ערכיים ויפים עם "ארומה" ביתית", אמר דויד ג'וניור. דויד ג'וניור הוסיף שהוריו פעלו לפי כללים ספציפיים כשהיה מדובר באספנות. היתה להם שיטת וטו שלפיה הם קנו יצירה או אובייקט בתנאי ששניהם אהבו זאת. הם חיפשו עבודות באיכות הגבוהה ביותר, אף אם היו היקרות ביותר; והם זכו לגיוון רב, בחיפוש אחר יצירות ממגוון רחב של אמנים מתרבויות שונות. אבל הקריטריון העיקרי שלהם היה יופי. "יופי היה חשוב להם מאוד, "אמר דויד הבן. "עבודה מרתקת אך קשה, לא נרכשה לאוסף הביתי". "מכירה פומבית זו לא נועדה להכניס כספים לבני המשפחה, יש בה מן הרצון לעשות דברים חשובים מאוד – להשיג כספים נוספים למוסדות שהיו חשובים לאבא שלי" אמר דויד רוקפלר ג'וניור דויד האב למד על אמנות מאמו, אבי אולדריץ' רוקפלר, שסייעה להקים את המוזיאון לאמנות מודרנית והיה לה אוסף אמנות גדול מאסיה. הוא כיהן בחבר המנהלים של המומה, ובתפקידים שונים כיו"ר מאז 1948, מה שאפשר לו גישה למומחים ויצירות אמנות למכירה שאספנים רבים השתוקקו להן. מחיר יצירות האמנות שבאוסף שלהם נסק במהלך השנים, אף שדויד ופגי לא קנו בכוונת רווח. דויד האמין שבקניית יצירה מהאיכות הטובה ביותר, ערכה יעלה; וכפי שאמר דויד ג'וניור "הם רצו להיות מוקפים ביצירות טובות כל הזמן" ילדי משפחת רוקפלר המשיכו במורשת הנדבנות והנתינה למוסדות שונים. הנדיבות של המשפחה סייעה להקמת אוניברסיטת שיקגו, את ה-Colonial Williamsburg, אוניברסיטת רוקפלר, המוזיאון לאמנות מודרנית וקרן רוקפלר, וזאת בנוסף למוסדות ועמותות. דויד גדל עם המנטרה המשפחתי בנוגע לחשיבות הנתינה. הוא העניק יותר ממיליארד דולר לצדקה במהלך חייו. בחתימה על the Gates-Buffet "Giving Pledge" [3]  דויד כתב "לאלה שזכו להנות מהטוב ביותר בשיטת הכלכלה של האומה שלנו יש אחריות מיוחדת להחזיר". כפי שנקבע בצוואה של דויד רוקפלר, ההכנסות ממכירה פומבית של כריסטי יועדו ל -12 מוסדות צדקה – כולל הרווארד, המוזיאון לאמנות מודרנית, המועצה ליחסי חוץ ואגודת החקלאות האמריקאית. בידי הרוקפלרים יש עדיין יש הון עצום, אך הם אינם חושפים פרטים בנדון. פורבס העריך שווי נטו של דייוויד רוקפלר, מעל 3 מיליארד דולר, אך זה כלל את ערך קרן הנאמנות שבה היה מוטב. קרן נאמנות זו שיש מעריכים שהיתה כמחצית משווי הנכסים, תועבר כעת לחמשת ילדיו ולעשרת נכדיו. השפעת המשפחה תהיה בעיקר באמצעות הפילנתרופיה שלה, הכוללת את קרן רוקפלר, את קרן משפחת רוקפלר, קרן האחים רוקפלר, קרן דויד רוקפלר. בהערכה, יש בכלל הקרנות מעל 5 מיליארד דולר. דויד ג'וניור הדגיש את חשיבות נקודת המבט הרחבה, את ההתחשבות בטבע  ובכדור הארץ, את חשיבות היופי בעולם, את חשיבות הנדיבות! וכשנשאל איך הוא ירגיש בליל המכירה הפומבית, האם יתחרט על אובדן כל כך הרבה מהירושה המשפחתית, הוא השיב: "אתה לא יכול לקחת את זה אתך, בסופו של דבר, אין אלה הדברים שחשובים בחיים ". Frank, R.(2018, March 15). Re: The Sale of the century. A look inside the Rockefeller auction. Retrieved from https://www.cnbc.com/2018/03/15/the-sale-of-the-century-a-look-inside-the-rockefeller-auction.html

 Tully, J. (2018, May 9). Re: Rose Period Picasso Sells for $115.1 M. in White Glove Rockefeller Sale That Totals $646.1 M. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/05/09/rose-period-picasso-sells-115-million-white-glove-rockefeller-sale/

 

בפוסט שכתבתי במרץ 2017, ציינתי:

דיויד רוקפלר, פילנתרופ שהעניק יצירות חשובות למומה – המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ואשר שימש בשנותיו כיו"ר (מ-1948) ולאחר מכן כיו"ר כבוד של הדירקטוריון, והגדיל באופן ניכר ביותר את נכסי המוזיאון, מת בביתו בפוקנטינו הילס, ניו יורק, בן 101 שנה.

בהון שנצבר הן בשל ירושה והן בשל עבודה כבנקאי חשוב בצ'ייס מנהטן בנק, רוקפלר השתמש במעמדו בחברתי להבאת כסף מאספנים ומידוענים – אף שהוא עצמו גם כן, היה פעיל בהגדלת התרומות למוזיאון. ב-2005, הוא העניק 100 מיליון דולר – מענק היסטורי שאפשר סיוע לתוכניות החינוך של המוזיאון. הוא גם תרם 77 מיליון דולר לתוכנית החידוש של המומה.

רוקפלר היה בעל טעם באספנות ונודע כרוכש יצירות ממסטרים מודרניסטיים. באוסף שלו היו ציורים, רישומים והדפסים מידי פול סזאן, אנדרה דרן, וילם דה קונינג, פול גוגין, הנרי מאטיס, ג'ורג'יה אוקיף ופבלו פיקסו ואחרים.

חלק מהיצירות ניתנו למומה כ תרומה מצטברת לאורך זמן, מסיבות מיסוי. ב-1994, האוסף של רוקפלר ואשתו פגי, הוצג בתערוכה במומה.

Greenberger, A.(2017, March 20). Re: David Rockefeller, Avid Collector and Honorary MoMA Chairman, Dies at 101. Retrieved from http://www.artnews.com/2017/03/20/david-rockefeller-avid-collector-and-honorary-moma-chairman-dies-at-101/

מעט על אוסף הצ'ייס מנהטן בנק

התאגיד, בקניית אמנות והצגתה מבין את האפשרויות שבהשגת הכרה ציבורית ויוקרה. בנק צ'ייס מנהטן , ניו יורק, היה בין הראשונים לרכוש אמנות למשרדים בפרק אווניו 410. הצלחת המאמץ הראשוני, 1959, הובילה להצעה להציג יצירות אמנות במשרדים הראשיים והחדשים בוול סטריט. דויד רוקפלר היה זה שהרחיב את השימוש באמנות לכלל סביבות העבודה, תפיסה שדרשה מאות יצירות אמנות וצוות מיומן. מומחי אמנות מוכרים ביניהם אלפרד באר מהמומה וג'יימס ג'ונסון סוויני מהגוגנהיים, וראשי הנהלת הבנק , נרתמו  להצלחת התוכנית החדשה. בעצתו של אלפרד באר, העוזרת שלו דורותי מילר הפכה ליועצת האמנות התאגידית הראשונה. וכך נולד האוסף התאגידי הראשון.

 

למעלה משלושים שנה אני עוסקת באוספים, אספנים ופטרוני אמנות. באוסף רוקפלר כאוסף, פרטי ותאגידי עסקתי ועודני עוסקת במהלך השנים בעבודתי כמרצה במוזיאון תל אביב לאמנות ובגופים נוספים, כחוקרת, כמרצה וכיועצת.

 

[1] על דויד רוקפלר, כתבתי במרץ 2017 ראו בהמשך.

[2] המכירה של אוסף איב סנט לורן ב-2009, הניבה 485 מיליון דולר.

[3] Commitment to Philanthropy https://givingpledge.org/

בלקרישנה דושי זוכה פרס פריצקר היוקרתי לארכיטקטורה

merlin_135049656_80219e94-d490-427a-a75c-32fa1deeadc7-superJumbo.jpg
Balkrishna Doshi, the winner of this year’s Pritzker Prize for architecture.CreditVSF

הפרס היוקרתי פרס פריצקר לארכיטקטורה הוענק ל-Balkrishna Doshi, ארכיטקט ממוצא הודי ומתכנן אורבני הידוע בתכנונים שלו לבניה מוזלת.

merlin_134847768_9ef7ea18-e41d-4c67-bdb1-a3b0c2af3bd6-superJumbo.jpg
Rendering of Aranya, a low-cost housing complex of houses, courtyards and pathways that aims to empower “the have-nots to realize their dreams through ownership,” Mr. Doshi said, “improving their quality of personal and community life.”CreditVSF

דושי מסר לניו יורק טיימס לאחר שזכה בפרס פריצקר לשנת 2018, "דבר נפלא קרה", וזו הפעם הראשונה שארכיטקט מהודו מקבל פרס נחשק זה. במרכז העבודה של דושי עומדת המודעות לקהילה, בינוי בעלויות נמוכות, באמונה שארכיטקטורה צריכה לשרת את טובת הציבור מאשר את הצרכים והדרישות של קליינט יחיד. דושי עבד עם לה קורבוזייה בעשור 1950, ופיקח על פרויקטים אחדים שהיוו חלק מתוכנית אורבנית רדיקלית של הארכיטקט השוויצרי באשר לעיר ההודית צ'אנדיגרה. בעבודותיו דושי פונה לארכיטקטורה הודית מסורתית, כגון זו עבור המכון ההודי לניהול בבאנגלור (1977-92), ש"קיבלה השראה מערים מסורתיות בדרומה של הודו", בהקשר לטיימס. Vastushilpa Consultants שדושי יסד ב-1956, עבדו על למעלה ממאה פרויקטים. בין ההישגים החשובים של הארכיטקט בן 90 השנה ב-Aranya ב-Indore, פרויקט נועד לאכלס 80,000 תושבים, שמשלב סדרות של בתים וחצרות.

merlin_134847744_794b25f4-698d-40a2-9fdd-29a47ba0859c-superJumbo
The undulating underground art gallery Amdavad ni Gufa in Ahmedabad (1994) features the work of Maqbool Fida Husain. Mr. Doshi called it “a challenge between an artist and an architect to give birth to the most unexpected.”CreditVSF

 Pogrebin, R.(2018, March 7). Re: Top Architecture Prize Goes to Low-Cost Housing Pioneer From India https://www.nytimes.com/2018/03/07/arts/design/pritzker-prize-balkrishna-doshi.html

 

"אמנו רוסיה, אבינו סטאלין…."

adolf_strakhov_the_emancipated_woman_is_building_socialism_2_1
Adolf Strakhov, Emancipated Woman – Build Socialism!, 1926, Lithograph on paper, The David King Collection, Tate

היום האחד במאי, יש מן הסתם שעדיין חוגגים יום זה ומניפים את הדגל האדום! כאן המקום לומר בכנות: בילדותי, כבת לעובד עיתון "דבר" ואיש מפלגת העבודה דאז, התנשא לו בגאון ביום זה במרפסת ביתנו דגל ישראל ולצדו, הדגל האדום.

שנת 2017 ציינה מאה שנה למהפכת אוקטובר. המהפכה הביאה עמה תקוות, כאוס, הרואיות וטרגדיה שכן האימפריה הרוסית הפכה לבריה"מ, עברה מהפיכות, מלחמת אזרחים, רעב, דיקטטורה ופלישה נאצית, ובה בעת תרבות ויזואלית חדשה עלתה ושינתה את מארג חיי היום יום.

תערוכות רבות ומגוונות הוצגו ועדיין מוצגות בשנה זו לציון מאה שנים למהפכה.

במוזיאון תל אביב הוצגה התערוכה:

Total Red  צילום סובייטי אוצרת: רז סמירה                                                            לרגל ציון מאה שנים למהפכה הרוסית של 1917 הציג המוזיאון מבחר תצלומים שצולמו בידי צלמים סובייטים מהשורה הראשונה, בעיקר במחצית הראשונה של המאה ה–20. האוסף אפשר לעקוב אחר התפתחות הצילום הרוסי על רקע המהפכה והמאורעות שבעקבותיה, ואת גדולתו של הצילום כמתעד את המציאות ויכולתו להתערב בעיצובה. בתערוכה הוצגו צילומים של עמנואל אבזריחין, מקס אלפרט, גיאורגי זלמה, יבגני חלדיי, יעקוב חליפ, סימון פרידלנד, אלכסנדר רודשנקו ועוד.  התערוכה נערכה בשיתוף הפקולטה לעיצוב, המכון הטכנולוגי חולון, והוצגה במקביל לתערוכה Total Red: Design” במכון.[1]

ועדיין מוצגת התערוכה (עד 12.5):

מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית המועצות, 1946 – 1964 אוצריםסטיבן קוטס, פול הרטפילד אוצרות אחראיות: מאירה יגיד חיימוביץ, מאיה ויניצקי                                   בין שנות הארבעים לבין שנות השישים ייצרו בברית המועצות באופן מחתרתי עותקים לא חוקיים של מוזיקה פופולרית אסורה ומצונזרת שנחרטה על שקפי רנטגן מבתי חולים. ייצור התקליטים — שכללו ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים — היה כרוך בסיכון אישי. בתערוכה מוצגים תקליטי הרנטגן, פרטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סטיריים וראיונות עם פעילים, ולצדם סרטים שהופקו בשנים האחרונות העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, קמבודיה, איראן ובמזרח התיכון.[2]

Total Red Design עיצוב חפצים סובייטים בית האמנים אלחריזי 9, תל אביב                      אוצרות: סוניה אוליטסקי, דנה אריאלי, נאדיה באקורדז'ה                                          התערוכה הוקדשה למקום של עיצוב חפצים סובייטים ולקשרים וההקשרים שבין אידיאלוגיה לבין עיצוב: המרחב הפרטי-ביתי – חפצים יומיומיים בבית המשפחה הסובייטית בצד המרחב הציבורי – חפצים הקשורים למהפכת אוקטובר ולאחריה.[3]

תערוכות הוצגו כמובן מחוץ לארצנו, ברוסיה ובאירופה. ברצוני לציין תערוכה נוספת שהוצגה בטייט מודרן בלונדון –Red Star Over Russia A Revolution in Visual Culture 1905-1955                                                                                                                    התערוכה עסקה בהיסטוריה הוויזואלית הדרמטי של רוסיה ובריה"מ בין השנים 1905 ועד למותו של סטאלין – כפי שנתפסה ונראתה דרך עיניהם של אמנים, מעצבים וצלמים.

בלב התערוכה, אוסף עצום ויוצא דופן של הצלם והמעצב הגרפי דויד קינג (1943-2016). הפריטים באוסף – מעל 250,000 פריטים, קשורים לתקופה זו בה קינג עבד עדיין ב- Sunday Times Magazine (שנות ה-70 של המאה הקודמת). בתערוכה הוצגו פוסטרים של תעמולה, צילומים והדפסים, המאפשרים מסע דרך תקופה רבת משמעות בהיסטוריה העולמית. חלקם נושאים עדיין עקבות של צנזורה של המדינה, והם כוללים עבודות משל El Lissitzky, Gustav Klutsis, Dmitri Moor, Aleksandr Deineka, Nina Vatolina and Yevgeny Khalde. [4]

potentailly_needs_cropping_z07666
Photographer Unknown, Preparing for May Day in the Railway Workers' Club, 1929. Purchased 2016. The David King Collection, Tate

[1] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/total-red-soviet-photography  התערוכה הוצגה בתאריכים 26 באוקטובר 2017 – 10 במרץ 2018 התערוכה הוצגה במקביל לתערוכת עיצוב במכון הטכנולוגי חולון

[2] http://www.tamuseum.org.il/he/about-the-exhibition/forbidden-music-x-ray-audio-in-the-ussr-1940-1960  11 בינואר 2018 -12 במאי 2018

[3] בית האמנים אלחריזי, תל אביב http://artisthouse.co.il/project/total-red-design-%D7%A2%D7%99%D7%A6%D7%95%D7%91-%D7%97%D7%A4%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%91%D7%99%D7%99%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A1%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94/ נפתחה ב-22 במרץ 2018 – סוף אפריל 2018. בעוד שאלפי ספרים, מאמרים וסרטים עסקו במהפכת אוקטובר ותוצריה, ומעט נכתב ונאצר באשר לחפצי היום יום בברית המועצות.

[4] http://www.tate.org.uk/whats-on/tate-modern/exhibition/red-star-over-russia התערוכה הוצגה בתאריכים 8 בנובמבר 2017 – 18 בפברואר 2018. האוסף של דויד קינג נרכש ע"י הטייט ב-2016.  הצילומים נלקחו מאתר התערוכה בהטייט מודרן.

מארי קאסאט אמריקאית אימפרסיוניסטית בפאריס, תערוכה במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה אמריקאית בפריס

 

9.3.2018-23.7.2018

במוזיאון ז'אקמאר-אנדרה מוצגת תערוכת רטרוספקטיבה גדולה של האמנית מארי קאסאט (1844-1926). קאסאט, אמנית האמריקאית ילידת פנסילבניה, חיה מעל ששים שנה בצרפת, והציגה לעתים קרובות יחד עם האמנים האימפרסיוניסטים, וזו הזדמנות נהדרת לעסוק ביצירותיה. קאסאט, השתקעה בפריס ב-1874, והציגה בתערוכות סלון של האימפרסיוניסטים. בתערוכה מוצגות חמישים עבודות נבחרות במדיה שונות: ציורי בצבעי שמן, פסטל, רישומים ותחריטים, ולהן נלווים מקורות דוקומנטריים שונים. בין העבודות, השאלות ממוזיאונים אמריקאים חשובים כגון הגלריה הלאומית של וושינגטון, מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, מוזיאון בוסטון לאמנויות יפות, מוזיאון פילדלפיה לאמנות, קרן טרה בשיקגו. השאלות ממוסדות חשובים בצרפת – מוזיאון ד'אורסיי, פטיט פלה, The Institut national d'histoire de l'art (INHA), הספריה הלאומית של צרפת BnF – , ומאירופה, מוזיאון בילבאו, ספרד, קרן בורלה, ציריך, וכן מאוספים פרטיים. בין העבודות כאלה שהוצגו לעתים רחוקות.

תערוכה מונוגרפית זו מחולקת למספר סקציות המאפשרות למבקרים לגלות מחדש את האמנית; החל מראשית דרכה של כציירת בארה"ב, מסעות ההשראה שלה באירופה, בחינת הדרך שלה, הביקורות שקיבלה בסלונים והחקר אודות האישה המודרנית. אלה אבני דרך המופיעים בציורים ומגובים במסמכים אודותיה.

בחרתי לפתוח בשתי יצירות המוצגות בתערוכה בפריס: הציור "תינוק בזרועות אמו" משקף את יכולותיה של מארי קאסאט בתיאור תינוקות בדרך רבת חיות ומתיקות מאין כמוה. הציור אינו גמור; פני האם והתינוק במצב הקרוב להשלמה, והשאר מתואר בקו מיתאר מהיר,מקוטע ואנרגטי. אפשר שציור זה קשור לציור לא גמור אחר מ-1891 בקירוב, בו מופיעות אותן דמויות. בחלק התחתון משמאל ישנה הקדשה של מארי קאסאט לאדולף בורי (1877-1934), אמן ומורה באקדמיה של פילדלפיה.

 

2003_15_l.jpgמארי קאסאט, תינוק בזרועות אמו, 1891 בקירוב, שמן על בד, האקדמיה לאמנויות יפות, פילדלפיה[1]

היצירה "חבורה מוזיקלית" קרובה בנושא שבה ליצירות בנות המאה ה-17. חבורות מוזיקליות וקונצרטים רווחו ביצירות אמנים קרווג'סקים (בעקבות קרווג'יו) בארצות כגון הולנד הפרוטסטנטית, צרפת ואיטליה, וסימלו לעתים אפשרות לאובדן שליטה וחירות מינית. הצבעוניות ואופן הצגת הדמות הנשית בחלקו התחתון של הציור מאזכרים לדידי יצירות של דנטה גבריאל רוזטי, (1828-1882), הצייר האנגלי הפרה רפאליטי בן המאה ה-19.

lpdp_48739-2 (1)

מארי קאסאט, חבורה מוזיקלית, 1874, שמן על בד, פטיט פלה[2]

קאסאט בת למשפחת בנקאים אמריקאים עשירים עם "שורשים" צרפתיים, שהתה מספר שנים בצרפת בילדותה, המשיכה את לימודיה באקדמיה לאמנויות יפות בפנסילבניה, ולבסוף השתקעה בפריס. מכאן שהיא חיה בין שתי יבשות-מכורות. דואליות תרבותית זו ניכרת בסגנון המובחן שלה, ובהצלחתה להותיר חותם בעולם האמנות הצרפתי הגברי ו"לנוע" בין שני עולמות שונים אלה.[3]

13_big

אדגר דגה, מארי קאסאט, 1879-1884, שמן על בד, גלריית הפורטרטים הלאומית, מכון סמיתסוניאן, וושינגטון[4]

החזון המקורי של קאסאט

כברט מוריזו, האמנית הצרפתייה בת זמנה, מארי קאסאט הצטיינה בתיאורי פורטרט. בהשפעת התנועה האימפרסיוניסטית ואמניה שנטו לתאר את חיי היום יום, התמה המועדפת על קאסאט היתה תיאור חברי משפחתה, אותם הציגה בסביבה האינטימית שלהם. יכולות הביאור המודרניסטי והחזון הייחודי שלה בתמות מסורתיות כגון אימהות פרסמו אותה ברחבי העולם. לקהל המבקר בתערוכה, תהיה הזדמנות לגלות אספקטים מוכרים רבים של האימפרסיוניזם והפוסט אימפרסיוניזם הצרפתי, בצד אלמנטים חדשים שמדגישים את הזהות האמריקאית של מארי קאסאט.

אנו חבים לקאסאט פורטרטים רבים כגון "ילדה קטנה בכורסא כחולה", 1878, ציור שנדחה לקבלה ביריד העולמי שכן נתפס כקיצוני, סצנות חברתיות,  סצנות "לוגיה", 1877-1878; אימהות וילדיהן, וציורי חוץ המתארים נופי אגמים  כגון "האכלת הברווזים" מ-1895.

מארי קאסאט ואדגר דגה

בתערוכה Degas/Cassatt, 2014, שהוצגה בגלריה הלאומית בוושינגטון , הוצגו  לראשונה יחדיו יצירות של מארי קאסאט ואדגר דגה. התערוכה הציגה ארבעים שנות שיתוף פעולה בין האמנית לבין האמן. (קאסאט התוודעה לדגה בסלון 1877), ומרגע זה נקשר שמה בשמו בידידות ארוכת יומין. קימברלי ג'ונס, אוצרת התערוכה בוושינגטון כתבה: "מרגע שהופיעה עם קבוצת הציירים המכונה אימפרסיוניסטים, נקשר שמה בשמו של אדגר דגה. קאסאט הכריזה שפגישתה הראשונה עם אמנותו של דגה שינתה את חייה, ואילו דגה אמר עליה, 'יש מישהו שמרגיש כמוני'. הרגישות המיוחדת של השניים וכישרונה יוצא הדופן של קאסאט קסמו  לדגה והוא הזמין אותה להציג עמו ועם רעיו".[5]

עיסוק במבנה המרחבי היה אחד מהמדגמים המגדירים של הציור המודרניסטי המוקדם בפריז. ביצירותיה של מארי קאסאט קרבה ודחיסות הם האמצעים הקומפוזיציוניים המאפיינים גם את יצירותיו של אדגר דגה, למשל השימוש שלו בזוויות חדות של מראה, נקודות מבט משתנות ותחבולות מסגור. ניכר שהשניים השפיעו והושפעו זו מזה אהדדי.

מארי קאסאט מוצגת במספר יצירות של אדגר דגה.

3646-050_custom-773887b024fc12d20504b0eb75dc0834bd4b22b5-s400-c85

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר, 1879-1880, תחריט מטופל, מכון לאמנות שיקגו [6] 

DEX29

אדגר דגה, מארי קאסאט בלובר: גלריית הציורים, 1885, פסטל על תחריט, המכון לאמנות שיקגו

אמנית פורצת תפיסות מגדריות

החוקרת גריזלדה פולוק[7]  כתבה בספר פורץ דרך בזמנו בכל הנוגע לחקר תפיסות מגדר: "איננו יכולים להתעלם מהעובדה שתחומי הפרקטיקה האמנותית של תולדות האמנות מובנים ביחסי כוח של מגדר. על מנת לעסוק בכוחה של יצירת האישה עלינו להדגיש את ההטרוגניות של יצירת האמנות של הנשים, בצד התוצרים האינדיבידואלים".

מרבית התיאורים ביצירותיה של מארי קאסאט עוסקים במרחבים ביתיים, אך יש ציורים המתייחסים למרחב הציבורי, למשל טיול בין השבילים, נסיעה בפארק, בילוי בתיאטרון, שייט. אלה מרחבים של מיקום בורגני, הצגה של טכסים חברתיים שמהווים ויוצרים חברה מעודנת. במקרה של יצירתה של קאסאט, מופיעים גם ייצוגים של עבודה, בעיקר אלה המערבים טיפול בילד/ה.

יש לזכור שהקבוצה האימפרסיוניסטית היתה אטרקטיבית לחלק מהאמניות מאחר והנושאים שעסקו בחיי החברה הדומסטית נתפסו כ"נכונים" וכנושאים מרכזים ביצירותיהם. במבט מקרוב מעניין וחשוב לציין עד כמה מעט עד כמה מעט איקונוגרפיה אימפרסיוניסטית טיפוסית מופיעה ביצירות שנעשו ע"י אמניות. אין הן מציגות את הטריטוריה שהקולגות שלהן, הגברים הציגו באופן חופשי ביצירותיהם; למשל, ברים, בתי קפה, מאחורי הקלעים ועוד מקומות פופולריים כמו הבר בפולי ברז'ר או המולן דה לה גאלט.

מארי קאסאט עסקה בציוריה בנשים בתוך גבולות מוכרים וידועים של קודים בורגנים באשר למה נאות, מהי נשיות וכדומה. פולוק מתייחסת לדמותו של "המשוטט" הflaneur- שהנו כדברי ולטר בנימין המסמל את הפריבילגיה או החירות לנוע בין המרחבים הציבוריים של העיר, מתבונן, אך אף פעם לא יוצר קשר, סופג מראות דרך ובאמצעות מבט מבוקר ובשליטה אך לעיתים נדירות זהו מבט שיש בו מן הידע.

"המשוטט" הינו סוג של זכר שמתפקד בתוך המטריקס של האידיאולוגיה הבורגנית שדרכה המרחבים החברתיים של העיר נבנו מחדש. הספירות המחולקות לפרטי והציבורי, חלוקה שהפכה כתוצאה מכך לחלוקה של מגדר. הספירה הפרטית היתה העולם, הבית, הנשים, הילדים והמשרתים; הספירה הציבורית הגדירה עולם של עבודה פרודוקטיבית, החלטות פוליטיות, ממשל, חינוך וחוק ושירות ציבורי – לגברים! וכדברי ג'ול סימון, פוליטיקאי רפובליקני מתון, 1892: "מהי שאיפתו של האדם? להיות אזרח טוב, ושל האישה להיות אישה טובה ואם טובה. מה שנקרא בדרך מסוימת העולם החיצוני, והעולם האחר ששמור לפנים".

האישה הוגדרה והוגבלה. גברים נעו באופן חופשי בין הספירות בעוד שנשים נאלצו והתבקשו לתפוס את המרחב הביתי בלבד.[8]

במכתב משנת 1903 מסבירה קאסאט את תולדות הציור שלה "ילדה קטנה בכורסה הכחולה", 1878. המכתב נשלח אל סוחר האמנות הנודע אמברואז וולאר (Vollard) שקנה את הציור. "רציתי לחזור אליך אמש ולספר לך על הדיוקן של הילדה הקטנה בכורסה הכחולה. ציירתי אותו ב-1878 או 1879. זה דיוקן בתם של ידידים של מר דגה. ציירתי אותה בכורסה הכחולה והוא סבר שהציור טוב ויעץ לי ביחס לרקע. הוא אפילו עבד על הרקע. שלחתי אותו לסקציה האמריקאית של התערוכה של 1879, אבל הוא נדחה, שכן הציור נתפס חדשני מדי, וצוות השופטים מנה שלושה אנשים, שאחד מהם היה רוקח!". ידוע היה אפוא שדגה התערב בציור הזה. ניקוי הציור והרסטורציה שלו לקראת התערוכה הוכיחו זאת.

DEX01

מארי קאסאט, ילדה קטנה בכורסא כחולה, 1878, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון[9]

באשר לפרספקטיבה: נקודת הראות שממנה החדר צויר הנה נמוכה; הכורסאות נראות גדולות כאלו שתוארו מפרספקטיבה של אדם קטן המוצב בין דברים גדולים. הרקע המבליח בחדות מציין תחושה שונה של מרחק מהדמות המוצגת.[10]

נשים והמרחב הציבורי המודרני

אהבתה של מארי קאסאט לאופרה החלה בנעוריה. היא נכחה בכל מיני הצגות מוזיקליות בפילדלפיה, ארה"ב,  והאופרה בפרמה, איטליה, היתה הנאה מיוחדת עבורה. כשהחלה לצייר סצנות באופרה של פריז, היה בכך מן ההתייחסות לסביבה מוכרת שבה חשה בנוח ושמחה, כשם שחשה בביתה, בבתי הכפר השונים שלה, בגנים ובפרקים. לעיתים קרובות אף ציירה את אותם אנשים, בעיקר את אחותה לידיה שהיוותה נושא של מס' יצירות אופרה וגם קרובים אמריקאים שבאו לבקר. קאסאט ציירה אותם מתבוננים בהצגה ושומעים מוזיקה, וזאת בשונה מדגה שצייר את הסצנה על הבמה או התזמורת בירכתיים.

ביצירה "באופרה" (הלוגיה) האישה לובשת חליפה שחורה עם צווארון לבן וחפתים, מחזיקה מניפה  סגורה בידה השמאלית, בעודה מסתכלת דרך משקפי האופרה בידה הימנית. הכובע שלה קשור בסרט מתחת לסנטרה. זו אישה זרה המבקרת באופרה בשעת אחה"צ, וכאמור מתבוננת באמצעות המשקפת במשהו או מישהו שאינו נמצא על הבמה, שכן כשהצופה ממשיך לעקוב אחר המבט שלה, הוא מתוודע לאיש באותה לוג'ה המביט בה דרך המשקפת שלו.

יש כאן אלמנט חשוב – רגע שנתפס ע"י הציירת, עימות בין שני מבטים, ומתן עליונות למבטה של האישה. אנו מוצאים שהצופה מחוץ לתמונה מוצג כמעין אימז'-מראה של האיש המתבונן בתוך התמונה.  גריזלדה פולוק הציעה בנוגע לחקר של המבט : יותר מאשר שאר החושים, העין בוחנת, בודקת ושולטת. בדומה, ניתן לומר שזהו הנושא  של הציור – הבעייתיות של הנשים המצויות בציבור והנן פגיעות למבט הבולש. הצופה ביצירה הופך למשתתף פעיל במשחק של המבט החודר של הגבר המתבונן מרחוק במשקפתו בדמות הנשית הראשית.

SC145623.jpg

מארי קאסאט, באופרה (הלוגיה), 1878, שמן על בד, מוזיאון בוסטון לאמנות [11]

בציור "שתי עלמות צעירות בלוגיה" מוצגות שתי הגבירות הצעירות מרי אליסון הברונטית והבת הבלונדינית של סטיפן מלרמה המשורר, ידידה של מארי קאסאט. הן יושבות זקופות, שקועות במאוד באופרה, ראשיהן המנוגדים ממוסגרים ע"י הפיתולים הגדולים של הרצועות מאחוריהן וע"י התחתית של השנדלייר המרכזי הנחתם בפינה הימנית העליונה של התמונה. שתי הנשים הצעירות נושאות פרחים: מדמוזאל מלרמה, בוקה קטן עטוף בנייר, מיס אליסון, זר מצויר על מניפתה הפתוחה לרווחה שמסתירה את פיה ואת סנטרה.

DEX06

מארי קאסאט, שתי עלמות צעירות בלוגיה, 1878-1880, שמן על בד, הגלריה הלאומית, וושינגטון [12]

יש שוני גדול מאוד בין ציורים אלה לבין העבודה של רנואר באותה תמה  בתיאטרון", (היציאה הראשונה"), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון. ביצירה של רנואר הבחירה היא הצגת הצעירה בפרופיל, גלויה למבטו של הצופה בתוך האודיטוריום, בעוד שהיא נראית לא מודעת לאופן שבו היא נתפסת.

_fronts_N-3859-00-000019-WZ-PYR

אוגוסט רנואר, בתיאטרון" (היציאה הראשונה), 1876, שמן על בד, הגלריה הלאומית, לונדון [13]

גברים ונשים במרחב הביתי

מארי קאסאט עוסקת במרחב הביתי: המרפסת, הגן, חדר השינה, האמבט. הדמויות המופיעות במרחבים אלה הן בעיקר נשים וילדים, אותם היא מציגה בחן רב ובאופן מרגש במינו, וניכר שהם חשים בנוח במרחב זה, אף שניתן למצוא גם ייצוגים (מעטים) של אב ובנו.

קאסאט ציירה את אחיה אלכסנדר ואת אחיינה בעת ביקורם בביתה בפריס בפורטרט כפול שיש בו מן הקרבה, אך גם מן הרשמיות (העיתון). קאסאט ציירה מספר פעמים את אחיה, איש עסקים מפילדלפיה.[14]

portrait-of-alexander-j-cassat-and-his-son-robert-kelso-cassatt-1885.jpg

מארי קאסאט, פורטרט אלכסנדר ג'י קאסאט ובנו, רוברט קלסו קאסאט, 1884, שמן על בד, מוזיאון פילדלפיה לאמנות

בציור אחר, "אם ובנה" (המראה האובלית) מדגישה את הקשר בין האם לבנה על רקע המראה האובאלית (שביצירות דתיות מתקופת הרנסנס) מסמלת את הבתולה מריה, אך גם משמשת כמעין הילה המקבילה לראשן של הדמויות.[15]

DT2025.jpg

מארי קאסאט, אם ובנה (המראה האובלית), 1899 בקירוב, שמן על בד, מוזיאון המטרופוליטן, ניו יורק

מודה, חביבים עלי ציוריה של מארי קאסאט, וזו הזדמנות פז לראות את העבודות שלה המצויות באוספים שונים בארה"ב ואירופה בתערוכה זו. הפוסט מתבסס על ספרה של גריזלדה פולוק, על אתר מוזיאון ז'אק-מאר אנדרה ועל הרצאותיי בנוגע למבט נשי/מבט גברי, אימפרסיוניזם ועוד בעבודתי במוזיאון תל אביב, באוניברסיטה, קתדרות וכנסים.

תודה,

זיוה קורט

052-3407209

 

זיוה קורט היא חוקרת ויועצת אמנות ואוספים; מרצה ומנהלת הארכיון ההיסטורי של מוזיאון תל אביב לאמנות.

עמיתת מחקר, מרכז אלישר, אוניברסיטת בן גוריון. ניתן ליצור אתה קשר באמצעות האימייל   Asfan.k@gmail.com

 

[1] https://www.pafa.org/collection/baby-mothers-arm

[2] http://parismuseescollections.paris.fr/fr/petit-palais/oeuvres/la-musique-music-party

[3] Mary Cassatt An American Impressionist in Paris, Exhibition, JACQUEMART-ANDRÉ MUSEUM, http://www.musee-jacquemart-andre.com/en/mary-cassatt

[4] מאוחר יותר מארי קאסאט שנאה ציור זה והיא כתבה לדילר שלה פול דוראן- רואל ב-1912 או 1913 ש"איני רוצה שמישהו ידע שדגמנתי לציור זה". מוויקיפדיה https://en.wikipedia.org/wiki/Mary_Cassatt

 

 

[5] https://www.nga.gov/exhibitions/2014/degas-cassatt.html

[6] https://www.nga.gov/features/degas-cassatt/mary-cassatt-at-the-louvre.html

[7] Pollock, G. Vision and Difference: Femininity, Feminism and Histories of Art, Routledge, London and New York c.1988, pp. 50-90.

[8] Pollock, G., Op.cit.

[9] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.61368.html

[10] הציור הופיע בשער הקטלוג של התערוכה בוושינגטון, 2014.

[11] http://www.mfa.org/collections/object/in-the-loge-31365

[12] https://www.nga.gov/collection/art-object-page.46571.html

[13] https://www.nationalgallery.org.uk/paintings/pierre-auguste-renoir-at-the-theatre-la-premiere-sortie

[14] https://www.philamuseum.org/collections/permanent/104479.html

[15] https://www.metmuseum.org/art/collection/search/10401

לאה ניקל פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים

IMG_1073

גלריה שלוש, תל אביב אוצרת מירה חנן אבגר  22.3.2018-5.5.2018

"אני לא יכולה לכסות את הבד עד הסוף בכתם כהה לגמרי", אמרה לאה ניקל בריאיון, "…זה חונק אותי…אני תמיד משאירה… איזו קרן אור". "הציור בשבילי הוא ממשות שיש בה נשמה וזרימה וחיים…".

במלאת מאה שנה להולדתה של לאה ניקל מוצגת התערוכה "פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטיים" בגלריה שלוש. התערוכה מוצגת בחלל המואר והיפהפה של הגלריה המשמש כמעין "נזר" לציוריה היפהפיים של ניקל המוצגים בשתיים מקומות הגלריה.  ניקל, לקחה חלק בניסוח הציור המופשט המקומי, ומשויכת לציור "המופשט הלירי" המעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז. ציוריה מתארים נופים פנימיים, השואלים השראה ממראות וזיכרונות פרטיים כשם שמזיכרונות קולקטיביים, ואפופים בתחושה של מקצבים אנרגטיים.

אמנותה של ניקל שהינה מופשטת במהותה, מתרכזת באוטונומיה של יצירת האמנות: בביטוי של ערכים אמנותיים – צבע, קו, צורה, מרקם, קומפוזיציה. המחווה הציורית המתרחשת על גבי מצע הציור קשורה לפעילות כגון התזה, מריחה, גירוד, משיכת מכחול, שרבוט, צבעים שקופים ואטומים,  ועוד בהשראת תנועות האקספרסיוניזם המופשט בארה"ב והארט אינפורמל[1] באירופה. אל הציור בכלל ואל הצייר חיים גליקסברג, המורה שלה, הגיעה לאה ניקל בהיותה נערה בת 17.

ניקל חיה בפריס אחת עשרה שנה (1950-1961). "אני אסירת תודה לפאריס", אמרה לאה ניקל, "פאריס נתנה לי את הבסיס, את השלד, הראתה לי את הדרך שם ורק שם, היא הדגישה, למדה "לצאת לעבודה מדי בוקר כמו פועל שהולך יום יום בבגדי העבודה שלו לבית החרושת".

בתחילתה של תקופה זו, ההתבוננות היא על הבד המלא והממוסגר במעין מבט מן הפנים אל החוץ. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת לאחר אירוע שעברה, המבט נאחז בכתם, בטקסטורה טעונה; אך עם הזמן המבט נפתח לחירות מוחלטת בעבודה. בהמשך חודר המבט המדיטטיבי שיש בו מן האזכור לקליגרפיה היפנית.

1

השימוש בטקסט מופיע כהתנסות ראשונית כבר בראשית דרכה האמנותית בשנות ה-50, בתקופת מגוריה בפריס. בציור מחווה לידידה האמן ההולנדי "טק" מתקופה זו, הוסיפה לצד דיוקנו את שמו באותיות לועזיות. בשנות ה-70, השנים בהן צויר ציור זה, חזרה ניקל ביתר שאת לעשות שימוש בטקסט בציוריה באופן שלכאורה אינו תואם את אופייה הלא רשמי של יצירתה המופשטת המבקשת להיות מעין "כתב נפש" .

במהלך שנות ה-70, ניקל חיה מספר שנים בניו יורק. ניו יורק של שנים אלו היתה מרכז אמנותי חדשני, ניסיוני ופורץ גבולות והיוותה מוקד עליה לרגל לאמנים מכל הסוגים: אמנים קונספטואליים, ציירי פעולה, משוררים, נגני ג'ז, ועוד, שהשפיעו והושפעו זה מתחומו של זה. יצירה זו של ניקל ספוגה באווירת העיר: ברעשים, באנרגיה ובחשמל של הסביבה הניו יורקית האורבנית. בארה"ב, חזרה ניקל וגילתה את הכוח והאפשרויות הגלומות במילה הכתובה ומשחק המילים בציור עצמו.

משנות השמונים ואילך מופיעים בציור המופשט של ניקל מרכיבים מובנים, פיסוליים, קוויים, רישומיים. כבר מההתבוננות בעבודותיה הפיגורטיביות המוקדמות של ניקל ניתן להבחין בחוש שהיה לה למבנה, שלא אבד גם כשהציור שלה הפך למופשט.

FullSizeRender.jpg

לאה ניקל: פרפר שחור, 1994

שם התערוכה נובע מדימוי הפרפר  השחור. ברצוני להתייחס כאן ליצירה של לאה ניקל, פרפר שחור, 1994. ניקל נמנעה באופן עקבי וכמעט פנאטי מלספק פרשנות או בדל מפתח לעבודתה, "שכל אחד יבין מה שהוא רוצה", נהגה להפטיר. מאותה הסיבה נמנעה גם ממתן שמות מסגירים לציוריה, כאילו ביקשה לגונן על קסמם של הדברים שאין להם מובן סופי. רק כאשר מוטיב צורני מזוהה התעקש להופיע בציורה, כתבה האוצרת נעמי אביב, והכתירה אותו בשמו. זהו דינו של הפרפר השחור.

הפרפר בגלגוליו השונים, כחרק או כגולם, שב ומופיע ביצירתה של ניקל מראשיתה. הוא לעולם אינו מבוסס על הסתכלות, הוא תמיד מומצא ומתפתח בדרך מופשטת באמצעות כתמים המרחפים בחלל התמונה, משל למהלך היצירה: לחופש, לתנועה בחלל ולמקצב משיכות הצבע על הבד הלבן. הציור של ניקל התהווה מתוך הרצון לחופש, לשחרור גופני ומנטלי, ומנגד מתוך הכורח התמידי להתייצב מול הבד הריק שגודלו, צבעו הלבן, והיותו מתוח על מסגרת הפכו אותו לנקודת ההתחלה. "הוא כבר אובייקט, הוא כבר קיים" אמרה, "ראשית כל אני מלכלכת אותו בצבע…".

מתוך ההתמודדות המתמדת עם הגבולות הנתונים של הבד, רבים מן השטחים הצבעוניים בציוריה של ניקל מגיעים עד גבול התמונה ונעצרים בשוליה. הכאוס המדומה שבמריחות החופשיות בציוריה, הופך באופן זה לקומפוזיציה המאורגנת תחת סדר מסוים, ובמקרה של הפרפר השחור, לקומפוזיציה מאורגנת להפליא: הפרפר נמצא במרכז הבד, שחור על גבי צהוב, כהה על גבי בהיר. כמו פרפר שסובב את האור: השחור כמו מסמל את התנועה והצהוב את החלל המואר.

בריאיון עמה סיפרה ניקל כי אחרי שציירה את הציור גילתה את הפרפרים בשיריה של זלדה ובפרט את השיר "פרפר שחור". ניקל שהאמינה בכך שקיים זיכרון קולקטיבי בלתי אמצעי המשותף לאמנים מתחומים וממקומות שונים, התרגשה מהגילוי.

"פתאום חדר אל האולם

פליט אפל מגיהינום

פרפר שחור"

 

כתבה זלדה, ואילו הפרפר של ניקל, לעתים פליט אפל בדמות גולם כלוא ואטום אך גם משל לחופש, לתנועה בחלל ולחדווה שביצירה.

לצבע השחור ביצירתה של לאה ניקל שימושים שונים לאורך השנים: לעתים הוא משמש להדגשת הצבעוניות, לעתים הוא מופיע ככתם – ספק דימוי ספק צל, ולעתים כקו – מעין כתב יד אישי שמשקף את תנודות הנפש, ובעבודה זו הוא מופיע כמסך כבד המכסה ציור צבעוני אחר ובאותה העת מגלה את שרידיו. משיכות המכחול האינטנסיביות המונחות זו על גבי זו בעוביים שונים, התבליט והחריטה, הופכים את משטח הציור לפני שטח טופוגרפיים ויוצרים מעין טקסטורה מבעבעת המסתירה ומגלה באותה העת את הביוגרפיה של הבד.

לאה ניקל "פועלת עבודה", נהגה להשכים מדי בוקר לעבודה; בשיחה עם נעה תרשיש אמרה: "לא מחכה למוזות ולא ממתינה להשראה, כי "תוך כדי עבודה קורים דברים, עולה נושא, נוצר דימוי, משתנה חלל… אני רוצה ואני צריכה להפתיע את עצמי עם צבע, עם כתם או קו, עם רעיון…".

IMG_1079

תודה למירה חנן אבגר

חומרי הפוסט נלקחו – מטקסט התערוכה לאה ניקל במלאת 100 שנים להולדתה פרפר שחור – דרך נופים ומראות פנטסטסיים, גלריה שלוש

לאה ניקל – שנות פריס 1961-1950, מוזיאון מאנה-כץ, אביב-קיץ 2004

לאה ניקל-המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן, קטלוג מס' 4

"עבודות – נייר" – לאה ניקל, סורין הלר

לאה ניקל וחן שיש, במרחק שחור, מוזיאון אשדוד

 

[1] ארט אינפורמל Art informel הינו מינוח צרפתי המתאר מגוון גישות לציור מופשט בעשורים 1940 ו-1950 שיש לו מתודולוגיה אימפרוביזורית וטכניקה שיש בה מן המחווה http://www.tate.org.uk/art/art-terms/a/art-informel

 

פסלו של סימס, אבי הגינקולוגיה שערך ניסויים בשפחות, הוסר

anarcha3-67b6293f378c18ebc2ce5215ba6dab6f9cf24a10-s800-c85.png
Illustration of Dr. J. Marion Sims with Anarcha by Robert Thom. Anarcha was subjected to 30 experimental surgeries.
Pearson Museum, Southern Illinois University School of Medicine

 

העיר ניו יורק הסירה את פסלו של ג'י מריון סימס, גניקולוג בן המאה ה-19 שערך ניסויים בשפחות, מהפדסטל בסנטרל פארק.

הפסל יועבר לבית הקברות בברוקלין, היכן שסימס, שלעתים נקרא "אבי הגניקולוגיה", קבור. לוחית מידע חדשה תיווסף הן לפדסטל הריק והן לפסל שהועבר, והעיר עומדת להזמין יצירת אמנות חדשה שתקף את הסוגות שהועלו בעקבות "המורשת" של סימס.

הפסל מעשור 1890 הוצב באזור האקדמיה הניו יורקית לרפואה ב-1934, עם לוחית המללת את "ההישג הנפלא" של סימס. סימס ערך ניסויים פולשניים ואכזריים בשפחות שחורות וזאת על מנת למצוא פתרונות לבעיות וגינליות בקרב נשים לבנות בנות המעמד הבינוני. הניסויים בוצעו ללא הרדמה, וללא משככי כאבים שכן כפי שטען "נשים שחורות אינן חשות בכאב כמו אנשים לבנים".

בינואר, ועדה עירונית שבחנה את המונומנטים הקונטרוברסליים בעיר ניו יורק המליצה שפסלו של סימס יועתק למקום אחר.

gettyimages-947575824_wide-23e13e4a3ab9e1bfb94a0bba90f18cf38a7f2930-s800-c85
A statue of surgeon J. Marion Sims is taken down from its pedestal in Central Park on Tuesday. A New York City panel decided to move the controversial statue after outcry, because many of Sims' medical breakthroughs came from experimenting on enslaved black women without anesthesia.
Spencer Platt/Getty Images

Domonoske, C. (2018, April 17). RE: 'Father of Gynecology, 'Who Experimented on Slaves, No Longer on Pedestal in NYC. Retrived From https://www.npr.org/sections/thetwo-way/2018/04/17/603163394/-father-of-gynecology-who-experimented-on-slaves-no-longer-on-pedestal-in-nyc?utm_source=Breakfast+with+ARTnews&utm_campaign=ec9f78bbcd-EMAIL_CAMPAIGN_2018_04_17&utm_medium=email&utm_term=0_c5d7f10ceb-ec9f78bbcd-293489733