"זרעי קיץ…" חדוה ורוני ראובן, ניקוי ארובות, חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק, גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, עד 3 בנובמבר 2021

חדוה ורוני ראובן, "זרעי קיץ…."

בגלריה טובן אוסמן מוצגות שלוש תערוכות" "זרעי קיץ…", מיצב משותף של זוג האמנים חדוה ורוני ראובן;  "ניקוי ארובות", כותרת משותפת לתערוכות של חוה זילברשטיין ושל מיטל פולצ'ק. שלוש תערוכות כל אחת מעניינת בתחומה, יוצרות הקשרים ביניהן סגנוניים ולעתים תמטיים ביניהן.

המיצב המשותף "זרעי קיץ…" של חדוה ורוני ראובן עוסק במרחב הקיומי ובהשלכות זיהום האוויר ותופעות אקלימיות בכללותן והשפעתן על שרידות יצורים בעולמנו.

שיתופי פעולה משפחתיים, ובמיצב שלפנינו שיתוף פעולה זוגיים מצויים בתולדות האמנות מקדמת דנא. במיצב שלפנינו ניתן לראות את כתב היד האופייני לכל אחד מבני הזוג:

חדוה יוצרת מרבד ובו גבעולים עשויים מחומר "עמודי העלי", בעוד ש הניצנים המבקיעים לזמן קצר קודם פריחתם עשויים מקרעי נייר צבעוניים, מנצנצים באנלוגיה לנורות צבעוניות זעירות המתעתעות בעין הצופה.

רוני בורא בציור עולם בזעיר אנפין, המשיק לעולמן של הדבורים, המרחב הקיומי שלהן וההשלכות של זיהום כדור הארץ על תופעותיו השונות – זיהום אוויר ואקלים והשפעתן על אפשרות המחייה שלהן בעולמנו.

יחדיו יוצרים השניים[1] מיצב קסום שלעת לילה מואר באור נגוהות המופז מהעבודה עצמה ומתאורת המקום. אור שיש בו מן המטפיזי הלוכד את עין הצופה.

דבורים מגלמות לגבינו בני האנוש את הקשר ביננו לבין נפלאות הטבע והיקום בכללותו.  מעבר לתוצר הסופי, הדבש, הן דואגות להאבקת צמחים ובכך תורמות לאיזון אקולוגי. אבל כמובן לא רצוי להיעקץ על ידי דבורה… בכך הן מגלמות מושא שיש בו מן האמביוולנטיות – משיכה ומעט מאי-הנחת בו בזמן.

"צמצום שטחי המחייה של הדבורים בימינו", מצוטט בטקסט התערוכה, "יגרום לעולם בו ההפריה תהיה בזיכרון וריחות של אפר ואבק באפינו". "עולם בו זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות…" ( קטע משירו של מאיר אריאל ).

ובהקשר זה, יש לציין שסוגה זו העולה בהקשר לדבורים, ואפשרות ההישרדות שלהן בתנאים הקשים בהם מתנהל היקום שלנו, מוצגת במאמרים שונים בעיתונות ובאקדמיה, ובהם מודגשת חשיבות הדבורים לקיומה של הפלנטה שלנו ולשרידותנו עלי אדמה.

"ניקוי ארובות", חוה זילבשטיין, מיטל פולצ'ק

בחלל הגלריה מוצגות עבודות תחריט של חוה זילבשטיין ועבודות הציור של מיטל פולצ'ק ויוצרות יחדיו סינרגיה. "ניקוי ארובות" הוא ביטוי אותו טבעה אנה או שהיתה מטופלת של הרופא והפסיכולוג יוזף ברויר ושל זיגמונד פרויד, שבמהלך הטיפול עברה תהליך רגשי משחרר של היזכרות ופורקן שהביאו בסופו של דבר לשחרור מסימפטומים נפשיים שונים.[2] שתי האמניות, זילבשרטיין ופולצ'ק הכירו ברשת החברתית, התיידדו, וחברו לשתף פעולה בתערוכה זו, ומגיבות בעבודותיהן באופן הדדי אף שהמדיה שונות. "ניקוי ארובות" בהתייחס לניקוי ושחרור של הנפש משותף לשתי האמניות, ולקתרזיס שיש ביצירתן.

למעלה, מיטל פולצ'ק, למטה, חוה זילברשטיין

עבודותיה של חוה זילברשטיין מנהלות שיח בין אלמנטים שעניינם שפת הקומפוזיציה – קו, כתם וצורה. בין צורות חופשיות לבין צורות מוחלטות, ובין השחור ללבן.

טכניקת התחריט היא מציינת, מאפשרת לי ליצור מרקם שכבתי מסקרן, חריטה ומחיקתה החלקית ושוב חריטה על מקום המחיקה, יוצרים שכבות ועומק בתמונה".

חוה זילברשטיין

וכך מה שעולה על גבי המצע, הוא מעין שכבות גיאולוגיות והמתח בין הרצון ליצור דימוי שיש בו מן המידות הנכונות… ומצד שני הפירוק של הדימוי, ההרס והבנייה מחדש.

בעבודותיה מופיעים אלמנטים פיגורטיביים, דמויות, מעופפים ועוד בצד אלמנטים מופשטים, קווים הנישאים אל על בתנופה עזה, כתמי צבע ועוד. חלק מהדמויות המופיעות בעבודות כלואות לעתים במארג הקווי, ללא יכולת להשתחרר, או שמא הן בדרך? כמו סיפורה של אנה או?

חוה זילברשטיין

עבודותיה של מיטל פולצ'ק נעות בתפר שבין מופשט למופשט למחצה. יש בהן משיכות מכחול חופשיות בצד מאורגנות, מבע של היד באזכור לaction painting של אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק (בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת), ואלמנטים של תפירה, בחוט ומחט שיש ומאזכרת טלאי או טלית ולעתים חוטים פרומים, שיש בהם מן הלא מוגמר כפי שניתן לראות בחוט הפרום, המשתלשל באחת העבודות כלפי מטה.

מיטל פולצ'ק

לחוט על צורותיו השונות תפקיד אוטוביוגרפי בעבודתה שכן הוא מאזכר מחד את ילדותה ואת עבודתה של אמה. ומאידך, הוא מהדהד גם למציאות כאובה בבגרותה בצורת שורות חוטים תפורים, שניתן למשש ולחוש את המרקם שלהם. בו בזמן, מהדימוי שיש בו מן הנוסטלגיה ניכר המעבר לדימוי שיש בו מן המאוים והדוקר.

ציורי נוף, תמה נוספת בעבודותיה של פולצ'ק. בסדרה זו מוצגים מרחבים אינסופיים של כחול ולבן ולהם נוסף השחור. בעבודות אלו מופיעים רמזים מזעריים של צורות אורבניות, בני אנוש, ספינה נטושה. בחלק מן העבודות מופיעה צורה של נקודות, ריבועים, עיגולים, סולמות ועוד. וזאת בצד משיכות מכחול המטות את עין הצופה לכיוונים שונים ויוצרות מערבולת של צורות וצבע העשויה להעיד על סערת הנפש, וזאת בצד תחושת הליריות העלה בהתבוננות בחלק מהעבודות.

הן זילברשטיין והן פולצ'ק משתמשות בצבע השחור אף שבאופן שונה. בעבודות התחריט של זילברשטיין, השחור נוכח בדימוי, הדמות, בעלי החיים, הקווים… פולצ'ק מציינת "אני תמיד מתחילה עם אקריליק שחור, מורחת שכבות של צבע, מוחקת, מסירה, מדביקה, נותנת  ליד להשתחרר ורק אז עוצרת כדי לנסות להבין לאיזה כיוון אני מוליכה את הציור, או לאן הוא מוליך אותי".  ובדומה למתודת העבודה של זילברשטיין, יצירת מרקם שיש בו מן החריטה והמחיקה החלקית, קריעה, פירוק וחוזר חלילה, וכך אצל השתיים, לפעולה הפיזית, למחוות היד, להשמת הצבע, לחריטה, למחיקה יש מן המשותף גם כן.

ולסיום, שלושת התערוכות מנהלות שיח ביניהן. שיח המשתמע בתערוכות בחלל התערוכה באשר לשם "ניקוי ארובות" ולדיאלוג הנוצר בין זילברשטיין ופולצ'ק. בה בעת נוצר שיח עם מיצב החלון של חדוה ורוני ראובן, שכן החרדה באשר לעולמנו, מקומן של הדבורים, והאיום על קיומן וקיומה של הפלנטה בה אנו חיים מהדהד ויוצר מעין "שילוש" (לא מקודש!).


[1]  חדוה מטפלת רגשית באמנות ורוני המשמש כמנהל הסדנה לאמנות ביבנה ואוצר הגלריה מציגים יחדיו ולחוד בפיסול קרמי ובציור.

בתקופה זו מציגה חדוה בתערוכה "אין גבול" בגלריה העירונית בראשל"צ ורוני בתערוכה חוצת גבולות בינלאומית בגלריה 13 ברומניה.

בימים הקרובים תיפתח ברוסה שבבולגריה הביאנלה הבינלאומית לאמנות המיניאטורה בהשתתפותם.

[2]   אנה או (Anna O, 27.2.1859-28.5.1936)‏  הוא הכינוי שהוענק על ידי הרופא והפסיכולוג יוזף ברוייר למטופלת ברטה פפנהיים, שהוזכרה בספר אותו כתב בשיתוף עם זיגמונד פרויד, "מחקרים בנושא היסטריה", לצד מספר מקרים נוספים. שיטת הטיפול החדשנית בה השתמש ברוייר, שכונתה על ידי ברטה "טיפול בדיבור", הניחה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. תיאור המקרה הפך לאחד הידועים בענף הפסיכולוגיה. ברטה פפנהיים זכתה לפרסום גם בזכות פעילותה הסוציאלית החלוצית והענפה. ויקיפדיה, אנה או https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A0%D7%94_%D7%90%D7%95

בית האמנים, תערוכות – אברהם שיף, ישראל מושינזון, זיו צפתי ואוסף בית האמנים, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2021

אברהם שיף, "נופת נופים", אוצר אריה ברקוביץ עוסק בציוריו בנוף ובמקום, ציורים המעבירים את רשמיו מסיורים ברחבי הארץ.

אברהם שיף
אברהם שיף

זיו צפתי, "פומפיי אהובתי", אוצרת טובה אלעד. נקודת המוצא לתערוכה הינו צילום משרידי העיר הרומית העתיקה פומפיי צפתי מציגה בעבודותיה את רגע התפרצות הלבה בשנת 79 לספירה. אותה לבה שכיסתה את פומפיי וסביבותיה עד לחפירות שנערכו בימים עברו (במאה ה-18) ומצאו עדויות לחיים שהיו בה. העבודות הנקיות מסמלות אפשר רגע שהוא אחר מוקדם יותר קודם מה שאירע לאחר מכן.

זיו צפתי
זיו צפתי

ישראל מושינזון, "האניגמה של הטרנספיגורטיבי", אוצר אריה ברקוביץ בוחן בעבודות הפיסול שלו את שפת הקומפוזיציה, ואת היחס שבין צורה לתוכן ומיקום העבודה במרחב

ישראל מושינזון
ישראל מושינזון

וכן מבחר מאוסף האמנות של בית האמנים.

מבט אל החלל
אריה ברקוביץ
שלומי נחמני
אנטון בידרמן
גילה צימט
משמאל למעלה, ג'ניפר אבספירה
אמנון דוקטור

האב, הבת ורוח הקודש, אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה, גלריה אחד העם 9, הכניסה מהשחר 5, סמינר הקיבוצים, תל אביב, 23.10.2021-9.9.2021

מבט אל חלל התערוכה

בתערוכה הקבוצתית "האב, הבת ורוח הקודש" בגלריה אחד העם 9 מוצגות עבודות של שש אמניות פלסטינאיות- מנאר זועבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי, נרדין סרוג׳י. שש אמניות באנלוגיה לששת ימי הבריאה.

שם התערוכה מאזכר את ההתייחסות המוכרת בנצרות ל"בן, האב ורוח הקודש", אף שכאן בהיפוך מגדרי. כל אחת מהאמניות מתייחסת בעבודותיה לקשר הייחודי לה עם דמות האב, ולהבניה החברתית, המגדרית, והרגשית ואפשר אף הפוליטית, אף שלא בהכרח בהקשר ביולוגי. דמות האב כמודל לחיקוי, ליחסים מורכבים ופתיחת צוהר אל החברה הערבית המוגדרת כבעלת אורינטציה גברית-שובניסטית, מורכבות היחסים במשפחות הערביות בהן דמות האב דומיננטית לרוב, ועשויה להיות חיובית וחומלת אך גם כוחנית.

האמניות מבקשות לבחון את מערכת היחסים הדומיננטית עם דמות האב בחברה פטריארכלית, בה השליטה ניתנת לגבר כבעל תפקיד מוביל במשפחה ובחברה בכללותה. ומנגד מבקשות להאיר את האישה בפן היצירתי שלה בהקשר של האמנות הפלסטינית בפרט, והערבית בכלל. ובנוסף את העולם בזעיר אנפין שהן בונות באמצעות היצירה. אוצר התערוכה: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה כותב "התערוכה כוללת מספר מצומצם יחסית של עבודות אשר נבחרו לייצג אמניות שעברו כברת דרך בחייהן, בין אם בדרכן היצירתית או האישית. כל אחת משש האמניות פותחת בפנינו צוהר המאפשר לנו כצופים הסתכלות מזווית ראייה ייחודית על מורכבות ההקשרים השונים שבהם התערוכה מנסה לגעת".

"הבחירה בקבוצה המורכבת משש אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בתוך המרחב הישראלי יכולה אולי לפרק את הדימוי הסטריאוטיפי לגבי הדומיננטיות הגברית, אך מציגה גם דימוי אחר, זה השונה לחלוטין ממה שעולה מדי יום ביומו באמצעי התקשורת. אין כאן דיבור על חוסר השלמות הנשית, על חולשות, כניעות או ציות של נשים כפי שהיה בעבר. במקום זאת, נמצא בתערוכה זו קבוצה של אמניות הממלאות תפקיד מרכזי בהוויה האמנותית, החברתית ואף הפוליטית".[1]

דרורית גור אריה, אוצרת ראשית ומנהלת הגלריה מתייחסת בפתח דבר: התערוכה "האב, הבת ורוח הקודש" מהדהדת נושאים טעונים של מרחב ומקום. […]

"חוק האב משויך לתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן.הוא נוגע למערכת הסימנים התרבותית של הכתב, הייצוג, החוקים, הממסד וכל הנורמות והציוויים שמוטמעים בסובייקט הבוגר. "שפת האב" היא השפה של החוץ, שפת החוק והריבון בעוד מרחבה של "שפת האם" נותר אתר ההתרחשות של המרחב הפנימי של הבית וסביבתו. הממד הנשי שייך למערך הסימבולי לבדו, בעוד יחסי האב והבן בתרבויות השונות נוגעים במרחבם של הדת והסדר החברתי".[2]

תערוכה זו חותמת את סדרת התערוכות השנתית בגלריה "אחד העם 9" שעסקו ב"שפה" על פניה ורבדיה השונים.

מנאר זועבי – (״חֻמַא״) קדחת

במיצגיה של האמנית מנאר זועבי, בולט השימוש בגוף הנשי בהיבט הפמיניסטי, אף שאינו מוגדר כך על ידה. נוכחותה הפיסית בחלל שבו היא מציגה אף היא בעלת משמעות, במיוחד כשהיא מגייסת לצדה דמויות נוספות, כמו בעל, רקדניות או כוראוגראפית מקצועית כשותפים בתהליך העשייה האמנותית. ביצירותיה של  זועבי מצויים לרוב שלושה מוטיבים בסיסיים: החומר, המרחב והארעיות שמהם היא מצליחה ליצור לכידות בקונטקסט הרחב היכול להימתח בין האיןסופי, המיסטי והקיומי, ובהקשר לתרבות הערבית.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא 1.jpg
מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

עבודתה בתערוכה זו כוללת וידיאוארט, שני ציורים על נייר, וטקסט שנוסח במקור בערבית כחלק מביטוי אישי של האמנית לגבי עבודה זו. הווידיאו מוקרן בשלושה פרקים על מסכים שונים הפועלים בעת ובעונה אחת, כשבכל מסך מוקרן חלק נפרד מהעבודה המסונכרן עם קודמו.

מנאר זועבי, "חמא" (קדחת), עבודת וידיאו, 2014

ההתחלה כוללת ישיבה של האמנית ליד מיטת חולה (שאיננו יודעים את זהותו המגדרית), כשכל גופו רועד במיטה כתוצאה מקדחת שאין לה מענה או ריפוי. במשך דקות ספורות אנו צופים בחלק הראשון, כשדממה שוררת בו, אך תנועות של סבל ועוותים משתלטים על הגוף החולה השוכב במיטה ומכוסה כולו בלבן. לצדו, האמנית יושבת זקופה ללא הגה על כיסא כשגבה לצופים, אף היא בלבן. נוכחותה זו ליד מיטת החולה המיוסר היא תמצית האקט שהיא מבקשת למלא כאן. ניתן לנחש שמדובר במשחקי תפקידים, שבו האישה משקיפה על סבלם של האחרים ואין בידיה מזור, אך דמותו של החולה יכולה להיות בבואה של הנפש המיוסרת של האמנית עצמה.

מנאל מחמיד – סיפור הצבי הפלסטיני

ההשראה לעבודת וידיאו זו נבעה משלט תלת-לשוני שהתנוסס בגן החיות של חיפה, בעת שביקרה בו עם ילדיה. השלט כלל את שמו המדעי של הצבי ששמו המדעי הוא "Palestine mountain gazelle"  או ״Palestinian gazelle״, שבעברית הפך ל״צבי ישראלי״ או ״צבי ארץישראלי". בהתבוננות בצבאים שהתרוצצו בשטח סגור היא הבחינה שאחדים מהם היו קטועי רגל קדמית.

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

לאחר בירור הבינה שקטיעת הרגל נועדה למנוע את התפשטותה של מחלה גנטית. מחמיד שבה לבקר את הצבאים מספר פעמים, עד שנודע לה שהצבאים קטועי הרגל הועברו לאחד מגני החיות בגדה המערבית, באחריות הרשות הפלסטינית.      

מנאל מחאמיד, אבק עדין (הצבי הפלסטיני), עבודת וידיאו, 2017

באמצעות עבודת וידיאוארט זו מבקשת מחאמיד לשתף את הצופים בחוויה שעברה עם ילדיה בגן החיות, ולנסות לשחזר חזרה אל המורשת הפראית של טבע הארץ וזהותה. חזרה זו אל הטבע עשויה להיות ניסיון להבהיר לעצמה את זהותה האישית בתוך ההקשר הרחב שלה, הקשור בהכרח גם למושג למהות האב, שכאן דמותו נקשרת למושג השליטה, ההגמוניה והכוח, אשר מיוצג על ידי שליטתה של מדינת ישראל במשאבי הטבע.

נסרין אבו באכר – אבי עובד בבניין

יצירות האמנות של נסרין אבו בכר נעות בין הציר האוטוביוגרפי לבין הפוליטי, ולעיתים הגבול בין שני הצירים מטשטש. היא גדלה באופן שבו הגדרת הזהות שלה מתנדנדת בין זו הפלסטינית לישראלית, וכך היא כותבת: "לעתים קרובות אני מתמודדת עם לחצים חברתיים ופוליטיים כדי לגלם זהות מסוימת, להיות חלק מקבוצה מסוימת ואף להיות שותפה לדעות מסוימות. בעבודתי כאמנית אני שואפת לטשטש את הגדרות אלה, שבעיני הן פשוטות ושטחיות. ביצירות שלי, אני משתמשת בציורים, במצבים ובחפצים מן המוכן (רדימייד) לא רק כאמצעי לביטוי עצמי, אלא גם כדי לדבר על נושאים סוציופוליטיים רחבים יותר ולפזר הטיות הקיימות בתוך החברה שלי". רוב העבודות שלה, היא אומרת מפרשות, בצורה כזו או אחרת, את המציאות שבה  גדלה, כבת למשפחה ממעמד הפועלים. חלק גדול מהעבודות המוצגות בתערוכה זו נוצרו בהשראת הוריה: אביה פועל בניין, שעובד בשיפוץ מבנים וחידושם והאם שלה עובדת בתפירה, סריגה ורקמה.

נסרין אבו בכר, תחת חסות האב והאם, 2019, יציקת בטון, בד סרוג במסרגה וחומרים שונים

אבו באכר מציינת שהחלה להיות יצור כלאיים, הנע בין השפעות מזרחיות ומערביות, וניסיון להתמודד עם שתיהן דרך העיסוק באמנות ויצירה. "סגנון עבודתי הינו אקספרסיבי ונושא בתוכו קונוטציות, סימנים והשפעות של מוטיבים מזרחיים". האמנית אוהבת להשתמש בחומרים מגוונים הכוללים עץ, טקסטיל, בטון, אספלט ומתכת, בנוסף לחפצים שונים שהיא מוצאת במחסן של אביה. בנוסף, היא נוטה להשתמש בתבניות ובצורות קישוטים מן המוכן, וזאת על מנת לשבור, ואף להרוס, את צורתן המושלמת. באמצעות השימוש בחומרים אליה, עבודותיה נעות בין נאיביות לאגרסיביות, הרמוניה וחוסר הרמוניה, בין טוהר וטומאה, ובין יופי למפלצתיות.

נסרין אבו בכר, משפחה, 2020, זפת, בטון, וחוטים סרוגים על לוח עץ

אניסה אשקר – נפש סוררת

אניסה אשקר מעניקה בעבודותיה מקום משמעותי למשפחה. באמצעותן היא אף מתייחסת למורכבות מערכות היחסים בין בני ובנות משפחתה המבורכת בילדים (11 אחים ואחיות) לבין ההורים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (ארץ), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר כותנה

מערכות אלה אינן פשוטות, מציינת אשקר, במיוחד כשמדובר על אב שהוא מפרנס יחיד הדואג לספק את כל צרכיהם. בעבודות המיצג שהעלתה בשנים האחרונות היא הרבתה להצביע על טיבם של יחסים אלה מזוויות ומנקודות ראות שונות, בפן האישי ובאנלוגיה של  יחסים אלה לדידה, כבבואה למכלול הקשרים הקיימים בתוך החברה הערבית שאליה היא משתייכת. מכאן, הרבדים המשפחתיים האישיים שלה מהווים מעין שיקוף להקשרים חברתיים רחבים של החברה הערבית, בנוסף לאלה הפוליטיים.

אניסה אשקר, שמים וארץ (שמים), 2016, אקריליק, שמן וריסוס על נייר

אשקר מספרת על הדמיון בינה לבין אביה. דמיון זה מתבטא,  דבריה, קודם כל באישיותו, בנוסף לתכונות כמו שקדנות, רצינות, חוש הסדר והארגון, הקפדה על כללי העבודה ועוד. תכונה נוספת שאשקר מציינת היא השתיקות שלו והבלגתו בפני סערות ומשברים. בעבודות המוצגות בתערוכה נמצאים שני רבדים המעגנים שני היבטים מרכזיים באישיותו של אביה. הרוחניות מצד אחד, שכן מדובר באיש בעל תפיסות רוחניות, עם נטייה לעולם המיסטי, ומצד שני תפיסה פרקטיתהישרדותית המעוגנת בתפיסת עולם ארצית-שכלתנית. בצמד העבודות שבתערוכה אשקר נוגעת בשני האספקטים הללו על ידי בניית קיר מיצב הכולל מספר אלמנטים בציור ובחומרים נוספים. צבעי הארגמן מסמנים רוחניות ומיסטיות, ובאמצעותם היא יוצרת צמד עבודות המשלימות זו את זו, בשילוב כתיבה תמה של קליגרפיה ערבית. לשם כך היא בוחרת בכתב עדין המשתלב עם צבעי הארגמן של אותן יצירות. זהו צמד ציורים המבטאים תכונות רוחניות באמצעות השימוש במילה ״נפש״ (روح) בראשון, ואילו בציור השני מופיע המשכו של משפט המתאר את אותה הנפש ״שאיננה ניתנת לאילוף״ (لا تروّّض) . המילים מופיעות בתוך מעגל אליפטי קמעא, המסמל אף הוא מוטיב רוחני המבוסס על תפיסת עולם מיסטית (צופית) הרואה ביקום מעגל המכיל את הנשמות הטהורות שחגות מסביב, ושכל רצונן לחזור ולהתחבר לאלוהי. צורה זו גם מבטאת אלמנט קבוע בציוריה של אשקר, שכן דומה היא לצורת העין שהיא מרבה לצייר בהדגישה את החיבור הישיר המתבטא במבט העין ולהרגל הכתיבה מסביב לעין בכל יום.

אניסה אשקר, נפש סוררת I, 2020 צבעי זכוכית, כתב אמנותי וריסוטס על נייר כותנה

בשתי העבודות הנוספות בחרה אשקר לפנות להיבט הנוסף באישיותו של אביה, הפרקטי, אל צמד המילים ״שמים וארץ״, כביטוי לפרקטיקה הקיומית שלו ואזכור למעשה הבריאה. בכך היא מתכתבת עם מעשה הבריאה האלוהי שנמשך בשישה ימים. מלבד צבעי הארגמן, היא עושה שימוש מסיבי בשכבות של צבעי אקריליק על נייר, כך שכל מילה המופיעה על כל אחת מצמד העבודות מקבלת נפח תלת ממדי המציין את העולמות המקיפים או המכילים את מזגו של אביה.

פאטמה אבו רומי – אני ואבי

למעלה מעשור, מנהלת פאטמה אבו רומי דיאלוג אמנותי מיוחד עם אביה, שאת תוצאותיו היא מבטאת באמצעות ציוריה הריאליסטיים בעלי הצבעוניות העזה ומשחקי האור והצל. הבחירה לצייר את אישיותו של האב באופן זה, מצביעה גם על חולשותיו ושבריריותו של הגבר, ובכך היא מעצימה יותר את אנושיותו, ואת קשרי הקרבה וההערצה של האמנית לאביה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 3, 2017, צבעי שמן על בד

בציור הראשון, ניכרים הפרטים המדויקים, קפלי הבגדים המכסים את גופו של האב השוכב במיטה, גופו הדק והחלש. מוטיבים צמחיים ודמויות של מלאכים מוצגים בין השמיכות והכריות משחקי האור והצל (הקיארו סקורו), במיוחד אלה שעל הקיר הלבן והחשוף, המכיל השתקפויות של צללי אלמנטים ואיברים שונים של גוף האב. גוונים אלה שרויים בהרמוניה מלאה עם אותם קמטים של העור המופיעים בכפות הרגליים. בשכבות הגלימה הלבנה המכסה את הגוף, בנוסף להשתקפויות הצבעים הכהים בגווני האדום עמוק והחום על גבי כיסוי המיטה או השמיכה.

פאטמה אבו רומי, ונוס 1, 2017, צבעי שמן על בד

בציור השני, האב יושב מולנו, באותה גלימה לבנה. הקמטים משקפים את טביעת הזמן על גופו הכחוש. שהוא מביט עלינו, כאילו שהוא, במידה מסוימת, מתריס על המבטים המופנים אליו.

נרדין סרוג'י – Titled

תחת הכותרת Titled, 2021 מציגה אמנית המיצב נרדין סרוג׳י עבודה שנעשתה במיוחד לתערוכה זו וכוללת שלושה אלמנטים בסיסיים: גומחה הבנויה מעץ וצבועה בלבן, עבודת וידיאו המוקרנת בתוכה ודימוי של האמנית בחיתוך לייזר. גומחה מעלה אזכור דתי לאפסיס של כנסייה, או מִחְרָא בּ במסגד. התחושה מתעצמת בשל הוספת אלמנט כמעט דוממדי, של דמות שקופה (דמות האמנית), עומדת בתנוחת עמידה אתלטית עם ידיים פרושות לצדדים, באזכור להיותה שחיינית תחרותית בעברה, זיכרון של נערה מתבגרת בעלת אמביציות לנצח בתחרויות ולעמוד בגאווה, בהציגה גוף אתלטי המלא באנרגיות חיוביות. לצידה של ילדהנערה זו ניצב תמיד אביה אשר עודד אותה להיות ראשונה, ולא לוותר על חלומותיה. בחלוף השנים נפלה ההחלטה לזנוח את הספורט התחרותי ולפנות לאמנות, והתערוכה העלתה בראשה את הרעיון לשוב לאותם רגעים מכוננים בחייה שאליהם היא מתגעגעת. כך נולדו שיחזור של זיכרון רחוק ועבודת מיצב הכוללת גם אלמנט של ״רדי-מייד״ מאותה תקופהמשקפי השחייה שנותרו בחזקתה, אך ללא שימוש וחסרי מעש. סרוג׳י עדיין אוהבת לשחות ומחוברת לענפי ספורט שונים, אך אין הדבר דומה לחוויה של שחיית הפרפר התחרותית.

נסרין סרוג'י

מחד, עבודה זו מבטאת את הכישורים והכוח הגלומים בגוף הנשי, שאותם היא ירשה מן האב. בכך, העבודה מראה את היחס המנוגד לאותה תפיסה המצטיירת בעדשה האוריינטליסטית המקובלת על החברה הערבית שממנה ובתוכה צמחה האמנית. למעשה, מדובר על תיאור שובר סטריאוטיפים שהפוך מזה המתייחס אל כל הנשים הפלסטיניות, והערביות בכלל, כאל קורבנות של מערכת פטריארכלית שמרנית. מאידך, יצירה זו גם מפנה שאלה הן לעצמה והן לחברה בה היא חיה, ודרכה אף מטילה ספק בקיום שלה כמערכת עצמאית, ולכך שהוענק לה הכוח, אך הוא נכרך בציפיות ממנה מגיל צעיר. [3]

נסרין סרוג'י

התערוכה נערכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית בפקולטה לאמנויות – סמינר הקיבוצים והגלריה לאמנות אום אל פחם.

תודה לדרורית גור אריה על הטקסט והדימויים


[1]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, "האב, הבת ורוח הקודש", קטלוג התערוכה, סמינר הקיבוצים, עמ' 42-39.

  דרורית גור אריה, פתח דבר, שם, עמ' 19-18.[2]

[3]  ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה,, שם, עמ' 54-42.

"זית אצל זית", סיגלית לנדאו בבית ראובן, ביאליק 14 תל אביב, 21.10.2021-7.10.2021 אמן אורח: גיא לוי

סיגלית לנדאו, "מענה"

האמנית, סיגלית לנדאו והאמן, ראובן רובין, מוצגים בדיאלוג בין דורי מעניין בבית ראובן. עבודותיו של ראובן עם הנופים המקומיים של העשורים המוקדמים של המאה העשרים זוכות לפרשנות אחרת, מפוכחת, עכשווית בעבודותיה של לנדאו

עבודותיה של לנדאו הוצגו בעבר בבית ראובן בתערוכה "אבטיחים (2009) ובתערוכות נוספות, אך בתערוכה זו היא היוצרת והאוצרת כאחד. הבחירה בעצי זית שהינם מוטיב שכיח ביצירותיו של ראובן ומסמלים מקומיות ויש בהם מן התמימות הרומנטית; באבטיחים המסמלים אף הם ארץ-ישראליות ונקשרים בתודעה עם עבודותיה בתערוכות קודמות, ובנעליים בסמיכות לעבודותיו של ראובן מעלה על הדעת הקשרים ופרשנויות באשר למרחב מקומי, זמן עבר והווה, זהות ישראלית ופלשתינאית והתכתבות עם אלמנטים אורינטליסטיים המוכרים מיצירותיו של ראובן רובין ובני זמנו.

האבטיח של סיגלית לנדאו בדיאלוג עם "מוכר השבשבות" של ראובן רובין, 1923

מרחק של זמן נפער כאמור בין עבודותיה של לנדאו לבין אלו של ראובן. "מסיק", סדרת עבודות הווידאו של לנדאו מתמקדת בדמויות של פלשתינאים העוסקים במסיק, ויש בהם שיקוף חזותי באשר לשינוי שחל בארץ ובתודעה הישראלית.

סיגלית לנדאו, "ארבעה נכנסו אל הפרדס"

האבטיח המופיע כמשולב בחלל התצוגה מופיע במלואו אך גם כשבשרו האדום פצוע וחשוף לעין הצופה, במעין אנלוגיה לבשר החי, במבט שמאזכר לדידי את עבודותיו המדממות של סוטין, והטרנספורמציה שעובר האבטיח בהשפעת המלח. המלח משנה את מהות בשרו של האבטיח, אך מטבעו הוא גם משמר ומקבע (ויש שאומרים שמעלה את מתיקותו). האבטיח מאזכר כמובן עבודות אייקוניות מוקדמות יותר של לנדאו, ביניהן העבודה "ים המלח" (2005). ומי מאתנו שגדל בזמנו לקולם של מוכרי האבטיחים המכריזים על מרכולתם בעגלות הרתומות לסוסים או חמורים זוכר את האבטיחים שגדשו את הבתים (מתחת לספה, מחכים לתורם…). בעבודת הווידאו, I + II דיפטיך, (2010), מועברים האבטיחים מאיש למשנהו בתנועות קצובות, מתוזמנות, במעין מלאכת כוריאוגרפיה. ובכלי מיוחד מוצגים פלחי אבטיח מושרים במלח ומציגים את שהמלח או שמא הזמן העובר מעוללים.

סיגלית לנדאו
סיגלית לנדאו, דיפטיך I+II

עבודה נוספת – המעלה על הדעת "נרגילה" הנישאת על כן מפואר עם קשתות "עיוורות" ודימויי עמודים וכותרות, מופיעה אף הוא בתערוכה ומנהלת דיאלוג עם היצירות של ראובן המוצגות בה.

סיגלית לנדאו

ומאבטיח והאזכורים שהוא נושא עמו, ל"מענה", מיצב הנעליים המקדם את פני המבקרים בתערוכה ומעורר אף הוא אסוציאציות. הנעליים מעלות במבט ראשון אזכור למצבי פליטות, נדודים, הגירה, אך אופן הסידור שלהן במעגל המוקפד, מצבן "הסביר" והצבתן מול קבוצת הדמויות בציור "הרוקדים ממירון (1926) מעלה מעין תמונת מראה הפוכה – בשיחה עמה ציינה כרמלה רובין אוצרת ומנהלת בית ראובן שבניגוד לחסידים הרוקדים בדבקות עזה ומבטם נישא אל על, מעגל הנעליים של לנדאו, מרמז על דבר מה אחר, על ארציות, החיבור לאדמה, או כמו שהעלתה לנדאו בשיחה עם כרמלה רובין – הרוקדים מוצגים בציורו של ראובן ללא חלק גוף תחתון. ואזכור קטן לפילוסופיה הניאו-פלטוניסטית המתייחסת בין השאר לגוף האדם ולחלקיו העליונים בזיקה ל-mind ול-anima בעוד שפלג הגוף התחתון מסמל ארציות, יצר ועוד (הפילוסוף וההומניסט מרסיליו פיצינו [1499-1433] וניאו פלטוניסטים נוספים).

סיגלית לנדאו, "מענה"
סיגלית לנדאו, "מענה, זווית צילום נוספת

"במבט מרוחק מעט", מצוין בטקסט התערוכה, "נדמה כי הדיאלוג בתערוכה מעיד על מבטים שונים של שני יוצרים שעולם ההתייחסות שלהם משותף אך בנקודות זמן מרוחקות. לנדאו כמו מקלפת את המעטפת הציונית הרומנטית ממוקדי המשיכה המשותפים לה ולראובן, וכשהיא מתבוננת בהם ממרחק הזמן, היא עושה כך במבט חקרני, מתוך ריאליזם מפוכח ולמוד ניסיון, ומעלה על הפרק נקודות חיכוך והיבטים בלתי פתורים. מבלי להיות אמנית פוליטית במובהק יצירותיה של סיגלית נוגעות גם בפוליטי המובלע במבטה על החיים ועל תולדות האמנות".[1]

במקום מוצגות גם עבודות של גיא לוי, זוכה פרס האמן הצעיר של משרד התרבות והספורט לשנת 2019,  שעבודותיו מתכתבות עם איקונוגרפיה מזרחית ומערבית כאחד: "הרוקדות בכרם" (2021) המתכתבת עם מוטיב "שלושת הגרציות" בנות לוויתה של ונוס/אפרודיטי במיתולוגיה היוונית והרומית, ומצוטטות בציוריהם של ציירים כבוטיצלי, רפאל ואחרים מתקופת הרנסנס ותקופות נוספות, לכך מתווספות החמסות עם מוטיב העין (נגד עין הרע).  והעבודה "פרח פראית" (2021) המעלה על דעתי את דמותה של שושנה דמארי, ויש בה מן הציטוט מעבודות של ראובן. בשתי העבודות צבעוניות עזה ואקספרסיה.

גיא לוי, הרוקדות בכרם, 2021
גיא לוי, פרח פראית, 2021

[1]  תודה לכרמלה רובין על השיחה ועל הטקסט.

בברלי ג'יין סטוארט, מסע במרחב הזמן לרומניה,  Romanian Heritage – A Journey in Time,  Beverley Jane Stewart    אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ   Curators: Vera Pilpoul, Arie Berkowitz   בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב 23.10.2021-30.9.2020

מסע בזמן

בברלי ג'ין סטוארט נוסעת במרחבי הזמן. המרחב אותו היא בודקת בתערוכתה בבית האמנים הוא המרחב של רומניה, מדינה שבעבר חלק ממנה השתייך לקיסרות האוסטרו הונגרית, ידעה פלישות וכובשים (האימפריה העות'מנית, גרמניה הנאצית, השלטון הסובייטי, וכיום עומדת כישות עצמאית.

במהלכו של מסע זה, היא מבקרת ומתעדת ערים ועיירות במרחבי רומניה, מסע לאורך זמן בו היא מבקשת לחבר בין עדויות לקהילות יהודיות בה, אירועי עבר, בתי מדרש, גורלם של יהודי רומניה במאות קודמות ואת שאירע לקהילה זו בעת שהנאצים וקבוצות אנטישמיות עשו שמות ביהודי המקום. במהלך חקר זה היא מעלה הקשרים בין אירועים היסטוריים מקומיים, חילוניים ודתיים כאחד, בין היסטוריה יהודית לבין זו הנוצרית ומעלה אזכורים להיסטוריה משפחתית-יידית בצד התייחסות להווה.

אבל תחילה מספר מילים על יהדות רומניה.

תחילה מוזכרת העיר בוקרשט (הוקמה במאה ה-14) בה מופיעים אזכורים לקיומה של קהילה יהודית החל מהמאה ה-16. היחסים בין המקומיים לבין הקהילה היהודית ידעו עליות ומורדות והושפעו מנסיבות פוליטיות ומדינות (עלילות דם, פרעות, הרס בתי כנסת ועוד ולצדם מלחמה באנטישמיות), ועם זאת פריחה, השתלבות, התפתחותה של קהילה תוססת שנהנתה מהצלחה חומרית יחסית. עיתונות יהודית בשפות – רומנית, יידיש, עברית, לדינו, ומאבקים לאמנציפציה. הקהילה היהודית ברומניה מנתה בעיקר יהודים דוברי לאדינו, שמוצאם ממגורשי ספרד, והגיעו לבוקרשט דרך האימפריה העותומנית ויהודים יוצאי פולין, שנהגו להתפלל בנוסח אשכנז. שיא פריחתה של הקהילה בתקופה שבין שתי מלחות עולם. לאחר שואת יהודי רומניה והמשטר הקומוניסטי, מרבית היהודים עלו ארצה.[1]

בתערוכה נפרשים לעין הצופה, עבודות ציור בצד רישומים, חריטה על מצעי עץ ופרספקס ותבליטים. האזכור הראשון שעלה במוחי היה סצנות ממנוסקריפטים, כתבי יד מאוירים – יהודים, נוצרים, מוסלמים ועוד מימי הביניים ועתות אחרות; הדף המלא הנושא עמו לעתים את תחושת "אימת הריק"  "horror vacui", ולעתים ללא פרספקטיבה, מעלה ומטה, שמיים ואדמה משמשים בהם יחדיו. נופים שיש בהם מן ההתייחסות למקומות אחרים, שונים ואפשר מרוחקים, ישן מול חדש כפי שניתן לראות באלמנטים ארכיטקטוניים המופיעים בעבודות, מבנים הנושאים עמם הוד קדומים בצד מגדלים מהמודרנה, סצנות פנים מבתי כנסת, נופים עירוניים בצד נופים כפריים והרריים. נופים אלה שנדמה כאילו שהזמן עמד בהם מלכת, נושאים את חותמה של האמנית שביקרה, חקרה ותעדה אותם במהלך שלוש שנים.

בטקסט התערוכה מצוין: "אפשר לראות בעבודותיה אינטרפרטציה מקורית לקשר שלה עם שורשיה ממזרח אירופה ולדיאלוג המתמיד שהיא מנהלת עימם. בתי כנסת, חלקם פעילים וחלקם נטושים, מאכלסים לא מעט מן העבודות כסמן תרבותי, קהילתי ואמוני, ונמצאים במרכז הסביבה העירונית המתוארת".[2]

האמנית בברלי ג'ין סטוארט המתגוררת בלונדון, מגדירה עצמה יהודייה מאמינה. בית הכנסת המקומי בו היא מתפללת, וביקור בבתי כנסת אחרים, ההתרשמות שלה מהארכיטקטורה של בתי הכנסת בלונדון, באנגליה ובאירופה, כל אלה ניכרים בציורים אותם היא מציירת. אולמות תפילה, מבט מ"עזרת הנשים", חקר הקהילה היהודית בהקשרים היסטוריים-חברתיים, תהליכים עיור והתערות שחוו ועברו קהילות יהודיות באירופה במאות עברו, ובמהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה.  

בד בבד בתערוכה זו המוצגת בבית האמנים בתל אביב, העבודות עוסקות בחיי הקהילות היהודיות ברומניה ותרומתם לחיי הכלכלה והתרבות בה מהמאה ה-18 ועד ימינו. "אני מנסה להרכיב מרקם ציורי של החיים היהודיים שנשמעים ממנו צלילים של חיי עבר בהקשר מודרני", כותבת האמנית.

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודה על גבי המצע יוצרת מעין נרטיב היסטורי על-זמני, קולאז'יסטי, הנשזר בתוך העולם הציורי הלא-לינארי שהיא יוצרת. היא מחברת תצלומים משפחתיים – אחד מהם תצלום מ-1880 של חתונתם של הוריהם של סבא וסבתא שלה ברומניה – להיסטוריה של יהודי רומניה שתרמו לפריחה הכלכלית במדינה עוד במאות הקודמות. תצלום החתונה נשזר בעבודת קולאז' ציורית, שהיא העבודה האישית ביותר בתערוכה".

ולסיום ברצוני לציין, העבודות מעלות על הדעת מהו זיכרון – זיכרון אישי בצד זיכרון קולקטיבי, ומה הזמן מעולל באשר לזיכרונות באשר הם. זיכרונות הדוהים לאורך זמן, התייחסות לבני משפחה שחיי בעיר אלבה יוליה והתרומה שלהם למרקם החיים. תיאור סיגט, עיירה הררית פסטורלית בה היה בימים עברו שטעטל חסידי פעיל, ואחד מתושביה היה הסופר אלי וייזל, והמקום ממנו נאספו היהודים והועברו למחנות ההשמדה. מחוז בוטושאני ממנו הגיעו סבא רבא של האמנית, שעיסוקו כנגר מקרין על הגילוף בעץ, אותה מסורת מקומית שהשפיעה על סטוארט המשתמשת בחלק מעבודותיה במצע עץ, עליו היא חורטת בעט חשמלית את דימוייה.

וכך זמן עבר והווה, יהדות ונצרות, נופים עירוניים וכפריים משמשים להם בכפיפה בדימויים העולים בתערוכה, ומעלים געגועים לזמנים אחרים.

תודה לורה פלפול על הטקסט


ויקיפדיה, יהדות רומניה   [1]

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94

טקסט התערוכה, תודה לורה פלפול.  [2]

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

גילה שנל, "צריבת הזמן", אוצרת: אירית לוין, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב,  23.10.2021-30.9.2021

"האלכימיה של הזמן"

ממד הזמן, את שהזמן מעולל, בליה אך גם התערבות ומעורבות בן אנוש בחומר והשינויים שחלים בו, כל אלה משמשים יחדיו בעבודותיה של גילה שנל בתערוכתה בבית האמנים.

בתולדות האמנות מצוי דימוי של אל הזמן, אותו אל מכונף, בא בימים המשנה את משבש, משנה, יוצר מטמורפוזה

כשם שהגוף זוכר, בעודו מאחסן ומאפסן בתאיו זיכרונות, ורגשות, כך עבודותיה של גילה שנל עוברות מסלולים הטומנים בחובם זיכרונות, שינויים, מאוויים, ועוד. פיסות של זמן שקובצו, קטעי חיים שאורגנו והוצבו בסדר.

לשם כך מספרת האמנית, יש לשוטט, לחפש, לאו דווקא את הדברים המושלמים אלא את אותן סביבות שעברו תהליכי בליה והזנחה, ולאסוף דימויים הקשורים לכך. העברה של אלמנטים פיזיים, עקבות של החולף, שמטעימים שחיים היו קיימים, שמעשים נעשו. עיבוד וחשיפה של שכבות נסתרות ומודחקות.

וכך, המרחב בו בוחרת שנל, גיבורי העבודות שלה הם הזמן החולף והחומרים אותם היא מנכסת לעבודתה באמצעות טכניקות של צילום ושל עיבוד מצעי מתכת בחומצה (אבץ, ברזל ואלומיניום). כל אלה משנים את מהותו הראשונית של החומר ויוצרים "צריבה של זמן" שהיא למעשה צריבת ידיה של האמנית בבחירת החומרים המשנים את מהותם.

"בעיקר אני בוחנת טקסטורות… אני מבודדת אותן מהקשרן ומשנה את גודלן באופן שמעניק להן משמעויות חדשות. הטקסטורות הן מופשטות, כך שהן מצליחות לעורר מגוון של רגשות ומשמעויות".[1]

אוצרת התערוכה אירית לוין מציינת בטקסט התערוכה שעיסוקה של האמנית במתכות, בחומצה ובהדפס ניכר כבר בגוף יצירתה המוקדם. בשנת 2009, ניכרה תאוצה בכך שכן "אז החלה שנל לעבוד באינטנסיביות על פלטות מתכת בעזרת חומצה בסדנה במושב אביחיל, בחצר ביתה של האמנית דורית מגל. מקום זה שבו היא יוצרת, מהווה מעין כמוסה בחלל ובזמן, מעבדה להתנסויות וללמידת החומרים".

שנל: "המתכת כחומר קשיח וקר נחשפת תחת ידיי לקורוזיה באמצעות חומצות החורצות שקעים ובליטות בטקסטורות מורכבות. שינוי הגוון של המתכת והעובי המבוקר מאפשרים תחושות חדשות ומגוונות".[2]

תהליך העבודה ספונטני והבעתי ונעשה במחוות יד מעגלית ובתנופה של הקו. החזרתיות מעלה על הדעת תהליכים טקסיים ואפשר פולחניים. במהלכם מכסה שנל את הפלטה שבחרה באספלט, ואזי משתמשת בטכניקות של ציור, רישום וחריטה; כיסוי, יבוש, הכנסת המתכת לחומצה, שטיפה במים, טבילה בחומצה, שטיפה במים וחוזר חלילה. פעולות אלה שהינן חוזרות ונשנות כל העת יוצרות אפקט של מקריות שמאפיין תהליכים המאזכרים את אמני תנועת הדאדא, למשל את ז'אן (הנס) ארפ, בעבודת הקולאז' שלו "סידור בהתאם לחוקי המקריות", 1917-1916, עקבות אינדקסליים שתומכים, מאשרים, ומעידים על העבר בעודם מגיחים אל ההווה, שכן הפעולות החוזרות ונשנות יוצרות במתכת תחושת עומק שתוצאותיה שונות ממצע למצע.

הפלטה המעובדת הופכת לעבודת האמנות עצמה או משמשת מצע שעליו מודפס תצלום שצילמה. לתצלומים אופי נוגה וחרישי, והם יוצרים עם מצע המתכת דיאלוג המעצים את תחושת ההתכנסות. באמצעות מרקמי צבע עשירים נוצרים מפגשים בין הנגלה לנסתר.[3]

האמנית מזמינה את הצופים לגעת במצע, לחוש את הטקסטורות המשתנות ויוצרות מארג יפהפה.

תודה לאירית לוין על הטקסט והארת העין.

תודה לאנה ברשטנסקי


[1] אירית לוין, גילה שנל, "צריבת הזמן" טקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] שם.

גבי בן זנו, ראש, אוצר: אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 23.10.2021-30.9.2021

"רושם בקו"!

קרדיט צילומים: רמי זרנגר Rami Zarnegar

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא dsc03272-copy.jpg

ראש וקולאז', שתי תמות חוברות להן יחדיו בתערוכה החדשה של גבי בן זנו בבית האמנים בתל אביב. בשתי סוגות אלו ניכר הקשר דו-משמעי באשר למהות הראש. ראש כמסמל ראש בן אנוש עולה לעין המתבונן בעבודות הפיסול בברזל המוצגות בתערוכה. בה בעת הראש עשוי לסמל סבכת מוטות ברזל החוברים זה לזה. בדומה, עבודות הקולאז' העשויות קרעי וגזרי נייר אותם תלש ואסף האמן מלוחות המודעות, ובמבט ראשון נראות כעבודות מופשטות בהן משחקים כתמי הצבע, האותיות והמלים יחדיו, ובמבט נוסף נגלה הראש, ראש בן אנוש או שמא פסל מופשט הנישא מעלה.

ראש – בעבודות אלה נושא עמו בן זנו הקשרים לתולדות האמנות ובעיקר לקונסטרוקטיביזם הרוסי, עשור שני של המאה העשרים ולאחר מכן. אך בה בעת אלה ראשים המאפיינים את עבודתו לאורך הדרך.

בן זנו מספר שתחילה השתמש בפליז ולאחר מכן עבר לרשום בברזל. מעבודות רישום על נייר עבר ל"רשום בקו" בברזל. מעבודות בהן מופיע שיר הלל לאישה, לדמותה, לגוף הנשי הוא עבר לעיבוד קונספטואלי. ראשים ממוטות ברזל חלוד המשמש לרוב לבנייה תעשייתית, למבנים. ראשים העשויים קווים שיש בהם מן החומריות העזה, הממשית, הפיזית. לעתים ישרים לעתים מתלכסנים בחלל, חוברים ומצטלבים אלו אל אלו ונישאים אל על.  

יש בהם הכול לכאורה, כמייצגים של דימוי הראש. אך הם חובקים "ריק". בעבודות הברזל משחרר בן זנו את החלל מהמסה. מסה ואנטי מסה חוברים להם יחדיו בעבודות אלה בהן המסה מוחלפת בריק.

אנטואן פבזנר במאמרו "המדע מכשיל את השירה", 1959 טען כי: "באמנות… תחושת ההתרגשות שמניעה את האמן – זו האהבה, זו השירה […] לא ההיגיון, אף לא המדע יכולים ליצור קונסטרוקציות בחלל, הבנויות במשגים של חלל וזמן".[1]

חומרים מצויים, הריק המוקף על ידי הקווים הוא החלל של היצירה. הפסלים הינם סטטיים, תחושת התנועה נוצרת בשל הקווים המוצגים באופנים שונים – תחושה של ציור בחלל.

במניפסט הריאליסטי שחיברו נחום גאבו ואחיו אנטואן פבזנר כתשובה לוויכוחים סוערים שניטשו במוסקבה בשנת 1920 באשר למסר של האמנות והפילוסופיה שלה, הם טוענים בין השאר "החלל והזמן נולדים אצלנו היום מחדש. החלל והזמן הן הצורות היחידות שעליהן מושתתים החיים, ולכן עליהם יש לבסס את האמנות..

בין השאר כתבו: "אנו דוחים את ערכו התיאורי של הקו. אנו מכירים בקו רק בכיוון של כוחות קבועים בקצבם".

"אנו דוחים את הנפח כצורה פלסטית וציורית של החלל".

"אנו דוחים בפיסול את המסה כאלמנט פיסולי"."[2]

 מניפסט זה תואם לדידי את הראשים המופשטים ובה בעת חומריים, רישום קווי בחלל באמצעות חומר ובה בעת החלל הקונספטואלי, אותו ריק המצוי בעבודותיו ומעניק להן ממשות. והוא גם מדגיש את הידוע לי מעבודות של אנטואן פבזנר ואחיו נאום גאבו המוכרות לי הן מאוסף המוזיאון והן מתערוכות בארץ ובחו"ל. באשר לתנועה הנוצרת בעין המתבונן, ובאשר למסה ואנטי מסה עליהם דיברתי אין סוף פעמים בהדרכות שערכתי באוסף מיזנה בלומנטל במוזיאון תל אביב לאמנות.

בחומרי מחקר שעלו בידי בעת חיפוש בספריה ע"ש אריסון, מוזיאון תל אביב לאמנות מופיע דיון ניכר במהות הראש:

דורית קידר במאמרה אפשרויות שונות באשר לכך: "ראש המסמל הארה, רוחניות, רקיעים של מעלה, ראש שהוא סמל לקוסמוס, לאחדות הנפש והגוף, ראש מובס, כרות. ראש כהתחלה, מקורות, מנהיג ומוביל, ראש לאריות וראש לשועלים, ראש אחד הוא של קדוש והשני – נבל. מצביע על דמיון, יצירתיות, הגיון. הוא מאבד רוח, משתגע. ראש טוב וראש קטן, ראש שעולה או שעולים עליו. ראש רכון, מסובב או מסובב, ריק או כזה שמשהו נכנס לתחומו. מושא אלימות לדלילה, יהודית ויעל".[3]

"ראשו של בן זנו מורה על כוליות האמן, על הנפש והגוף, האמן מחליט לשימו על שולחן מנתחים, קודח, רואה בו קרדום לחפור בו תהיות וחיפושים, בור לבוא עמו בטרוניה. הוא מטפל בו כזר, בונה, חושב הגיון. משבוששו כל התשובות, תוקף אותו בלהיטות מרובה […]". "היתרון מעוגן בחיפוש, בדרך המשכנעת בכנותה, באומץ ובהחלטיות של עמידה בפני החומר, עמידה עזה ויהי מה".[4]

נעמי אביב בתערוכה שהקשרה עירום נשי מציינת: "גבי בן זנו הוא אמן ותיק ומיומן שיצא מן הקו בשנות השבעים הרזות, הרדוקטיביות, רק בשביל להיעקד אליו כל חייו היצירתיים. לאורך השנים הקו של בן זנו יצא להרבה טיולים סביב נושאים קלאסיים כמו רישום ראש, גולגולת וגוף האשה. הטיולים שלו שעברו דרך מגמות אמנות שונות הותירו רישום שנע מהמינימליזם והמופשט עד הנאו-אקפרסיוניזם, מן המאופק והחותך ועד לסוער ומסתער, מן הנאבק ומתייסר ועד למעודן ולזורם.[5]  

ואילו נאוה סבילה שדה מציינת "רישומי הברזל של בן זנו, ניחנו בתכונה מעניינת, המשותפת ליצירות פיסול בהן החלל הינו חלק מן היצירה, וכביכול 'כלוא' בקרבן: ניתן להניח את הפסל על רקעים שונים, וכך לשנות את מצעו ולהקנות לו מימד חדש בכל פעם".[6]

בדומה ניתן לומר זאת על עבודות הקולאז' בתערוכה –צורות לא מוגדרות בצד מוגדרות. במבט ראשון, העבודות נראות מופשטות, בהסתכלות נוספת אנו מגלים על פי רוב ראשים, חלקם קונקרטיים חלקם פחות. בן זנו תולש, קורע גזירי נייר ומודעות מלוחות ומשבץ אותם באי-סדר המקבל בסופו של דבר משהו מובנה, לרוב דמוי פורטרט. יש כאן מן האגירה ואפשר שגם מן המיון? הצורות מצטברות זו על זה וכנגד זו ומסתירות את הבסיס, וגורמות לנו לתהות מהו הרקע ומהו האימז', משחק צבעים – בהיר וכהה, צבעוני וכדומה. קו שחור, כתמי צבע שחור ועוד.

ועם זאת בדוגמה שלעיל, הראש ממושטר והוא הופך לסבכת קווים ומשיכות מכחול שחורות המאזכרות את צורת הריבוע. ברם בעבודות אחרות עולה (לפחות בעיני!) דימוי הראש.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא a66i5341.jpg

בעבודות אלה חוברים הקולאז' או שמא הדה קולאז' יחד עם מורשת אנשי הדאדא – קורט שוויטרס, האנה הוך ועוד רבים וטובים, עם הקו השחור המופיע על שלל מבעיו – רוטט, נשבר, ישר, מסתלסל, סורר וסר מן המסגרת, לעתים ממשטר את קרעי הנייר לעתים משאיר רמז דק לנייר הקרוע, הבלוי, לאות המבצבצת. בחלק מן הקולאז'ים "מנהל" הקו דיאלוג עם עבודות הפיסול בברזל החלוד, עד כי נדמה לעין המתבונן שהברזל החלוד גבר על הנייר השברירי, בחלקן תוחם. שהרי כפי שאמר פול קליי באמרתו הידועה והמצוטטת אין ספור פעמים באשר לאפשרות לקחת את הקו לטיול… בן זנו לוקח את הקו ועושה בו כרצונו. כך גם בעבודות הקולאז' בהן חוברים נייר, צבע, אות ומילה וקו. רבותי כן קו!

תודת הלב לגבי בן זנו על החומרים

תודת הלב לעדנה קוקיה על העזרה בחיפוש חומרי מחקר בנוגע לגבי בן זנו.


[1]  Antoine Pevsner, "Science foils Poetry", Leonardo, no. 4 (Autumn 1977), p. 324, מצוטט בטקסט של אולגה, כהן, אנטואן פבזנר, תנופה, 1958-1953,אוסף מיזנה בלומנטל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1994, עמ' 88

[2]  האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 4 – קונסטרוקטיביזם רוסי, דה סטיל ובאוהאוז, (היחידה נכתבה בידי נעמי ורמן) עמ' 22-21.

[3]  דורית קידר, ראש: גבי בן זנו (1989-1984), גלריה עירונית כפר סבא,  1990, מבוא, עמ' 3.

[4]  דורית קידר, שם.

[5]  נעמי אביב, העירומות שלי – גבי בן זנו רישום במתכת בגלריה גרשטיין, אוצר: דודו גרשטיין, 7 במרץ2008.

[6]  נאוה סביליה שדה, "תשוקה", תערוכה של גבי בן זנו, אוצר – קובי כרמי, גלריה גל-און, ספטמבר 2010.

מעין תדמור, "קורים וחלודה", אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות שביל המרץ 5, קריית המלאכה, 9.10.2021-17.9.2021 

"נופים כארכיאולוגיה של הנפש"

בתערוכת היחיד שלה "קורים וחלודה" בוחנת מעין תדמור ילידת כפר יחזקאל אשר בעמק יזרעאל, נופי ילדות ונופים אחרים בארץ ובעולם.

תדמור יוצאת אל הטבע ומצלמת מראות הקוסמים לה; ואת הנופים האלה היא מעבירה אל בד הציור בסטודיו שלה בכפר נטר או במסגרת סדנת האמנות בבית הלוחם בה היא לומדת.

 לפני מספר שנים החליטה תדמור לחזור למחוזות ילדותה ולנבור ב'אוצרות' החלודים שהעלו אבק וקורים במקומם בחלל הנרחב בבית המשפחה בכפר יחזקאל. "הגילוי המפעים" כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, "הוליד צילומים מרתקים וסרטון וידיאו שתיעדו מעין מסע ארכיאולוגי פרטי ששורשיו נטועים במשפחתה, בארץ הזו ובתוצריה". 

מתודת העבודה של תדמור בסטודיו שלה: ציור על פי צילומים הן של נופי עמק יזרעאל אותם היא מרבה לצלם, וציור בהשראת צילומי חפצים אישיים אותם גילתה בבית משפחתה, חפצים שיש בהם מן התגלית וההפתעה וזיכרונות ילדות. בעבודות הציור שלה היא מחברת ומשלבת בין נופי ילדות, חפצים שיש בהם מן הנוסטלגיה ומן הגילוי והתפעמות.

בתערוכה, שילוב מדיה שונות: ציורים, צילומים, מיצב וסרטון המתעד את החיפושים, ולצדו מיצב הקורם עור וגידים למהות של "קורים וחלודה". בתערוכה עולים הקשרים בין ימים עברו לזמן הווה, בין זיכרון הנתפס כממשות אך אפשר והינו נוסטלגיה לבין היבטים היסטוריים, שאף הם לעתים מתעתעים בזיכרון. ובכלל עולה התהייה מהו זיכרון, האם זיכרונות הילדות שאנו נושאים עמנו ולעתים מעוררים בנו געגועים לימים אחרים, של תום אכן יש בהם מן השלמות….

ולטר בנימין כתב: "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב…[1] מכאן שכותרת התערוכה "קורים וחלודה" הולמת להגדרה זו.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210924_111417.jpg

התערוכה נושאת אותנו אל תחילת ההתיישבות היהודית בעמק יזרעאל, ואל חגיגות מאה השנה להיווסדו של כפר יחזקאל, ובו בזמן רוקמת הקשרים וקורים עדינים ושבריריים בין תקופת דור המייסדים לזמן הווה.

ובאשר לנוף – סוגת ציורי נוף, כפריים, ימיים ואף עירוניים עולה בשלהי המאה ה-16 ובמהלך המאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית מסיבות שהקשרן דת. בארצות הקתוליות התמות החשובות היו ציורי דת, מיתולוגיה, ציורים היסטוריים, פורטרטים, ציורי נוף, ג'נרה וטבע דומם (לפי הסדר הזה פחות או יותר). בהולנד הפרוטסטנטית, בה המעיטו בעתות אלה להציג ציורי דת – ישו, מריה והקדושים, עלו ושגשגו ציורי נוף.

היו לכך סיבות נוספות! עלינו לזכור שהולנד של המאה ה-17, מעוז הקפיטליזם דאז הינה מעצמה ימית וככזו, גם לסוגת ציורי הנוף היה תפקיד ניכר.

ברם כפי שמציינת ד"ר נירה טסלר במאמרה לתערוכה, אמני אסכולת "ברביזון" הצרפתים יצאו אל הטבע וציירו לראשונה באוויר הפתוח, השפיעו בכך על האמנים האימפרסיוניסטים כקלוד מונה, קמי פיזרו ועוד ולאחריהם על האמנים הפוסט אימפרסיוניסטים פול סזאן, וינסנט ואן גוך, פול גוגין ועוד. מכאן ועד לאמני ה"פוב" דוגמת הנרי מאטיס, אנדרה דרן, מוריס דה ולמנק, או לאמני האקספרסיוניסם כארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט רוטלוף, מקס פכשטיין ואחרים, הדרך והאופן לתרגם את מראית העין באופן אישי, סובייקטיבי היתה קצרה.


1] ולטר בנימין, על מושג ההיסטוריה, בתוך מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, עמ' 311.

תודת הלב למעיין תדמור ולנירה טסלר

קפה, מוזיאון האסלם, ירושלים, אוצרת יהל שפר, 30.5.2022-16.7.2021 

לפני כארבעה שבועות עלינו ירושלימה. התכנית היתה תערוכת הקפה במוזיאון האיסלם, ואם אפשר תערוכה נוספת, ואז מחנה יהודה. (בסופו של דבר ביקרנו גם בתערוכה הנפלאה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו, וקינחנו ב"ישתבח" המסעדה המזללה הנפלאה לא פחות וכמובן מחנה יהודה).

כמי שגדלה בבית שבו "קפה תורכי" ("טורקי")היה טכס יומיומי, הבישול האיטי בפינג'אן, הקיימאק, ואותו קפה שאף לקחתי אתי בעת ששהיתי בפירנצה כתלמידת מחקר… כמובן שתערוכה מעין זה קסמה לנו, ולא התאכזבנו. היה מעניין ומרגש!

המראה מלבב, מוזיאון עמוס בנשים, גברים, נוער וטף, וההדרכות בתערוכה, והמענה שאנשי המוזיאון נתנו לכל שאלה.

ציינתי "קפה טורקי". אני זוכרת שבאחד הביקורים שלי בכרתים, כמעט והפכתי לפרסונה "נון גראטה" כשציינתי מילים לא פוליטיקלי קורקט אלו.

הקפה, מהווה תופעה חברתית, תרבותית, כלכלית, טקסית, תשוקה, פולחן. אין סוף כוסות נלגמות מדי יום, ומהווה זרז לתרבות בתי הקפה עליה אנו שומעים באימפריה העותומנית, אך גם בפריז על בתי הקפה שבה בשנות העשרה-עשרים של המאה העשרים…

ואם לוגמים קפה, אזי יש צורך בכלים. האם נשתמש בספלונים הקטנים עם עיטורי הנסיכות והנסיכים, עם הידית או בלעדיה. או כמו ששייקה אופיר הנפלא ז"ל מדגים את טקס שתיית הקפה (בתערוכה)!

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210824_114101.jpg

האם נקנה פולי קפה, אביזרי קליה, וגם טחינה, פינג'אן או מקינטה…?

בתערוכה: "קפה – מזרח ומערב" נבחן הקפה כסוגה ותופעה המשיקה בין זמנים וחוצה דתות, תרבויות וכלכלת שוק. "הכשרת הקפה" על-ידי האפיפיור קלמנט השמיני (1605-1536), שהתאהב בקפה… ועוד ועוד.

"אז נשתה קפה טורקי?" ואולי נכון יותר לתקן את המוכר לכאורה באשר למוצא הקפה. תחילותיו כפי שמצוין בטקסט על לוח קיר בתערוכה, בערבות קאפה שבאתיופיה, משם התפשט לתימן. אך האימפריה העות'מאנית היא זו שבשלה נפוץ הקפה בעולם כולו. הילה של מסתורין ואוריינטליזם שהביאה לכך שהקפה התורכי הפך לפופולרי ואופנתי בבתי הקפה שנפתחו באירופה. והכלים,  שנעשו בידי אומנים מיומנים מתאפיינים בפאר ססגוני, בעיטורים מרהיבים וחומרי גלם – כסף, אבנים טובות, אמאייל זכוכית ופורצלן בהלימה לטקסיות ולסטטוס השותה.

בתערוכה מוצגים כלים ומכונות להכנת קפה. יש בה מבט על הנעשה בעולם בצד הטלת זרקור על תרבות הקפה בארצנו. "קפה תורכי" (טורקי?), "קפה בוץ"? כלים שנוצרו בארץ על ידי חברות מקומיות כנעמן, חרסה, לפיד ועוד. וכלים מחו"ל. פרסומות בצד קריקטורות ועוד ועוד. וכמובן על האופן בו נתפסו נשים בימים עברו בעודן יושבות בבתי קפה… (אבל זה נושא לפוסט בפני עצמו!)

פרידל

 את התערוכה מלווה ספר הקפה המכיל עשרות מאמרים המספרים את סיפורו של הקפה מזוויות שונות המלווים במאות צילומים מרהיבים של מוצגי התערוכה השונים. 

"היידה בוומוס קהווה…"

אנה בירמן: תקריב  אוצרת: רז סמירה, 5.8.21 -20.11.21 התערוכה מוצגת בגלריה פליציה בלומנטל, האגף ע"ש מרק וגבריאלה ריץ', הבניין הראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות.

במוזיאון תל אביב לאמנות מוצגת תערוכת יחיד ראשונה בישראל לצלמת אנה בירמן. התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות פורשת את עבודתה הייחודית עם למעלה ממאה הדפסות מקוריות של תצלומיה, בהן עבודות מהאוסף של משפחת האמנית, הנחשפות לראשונה בפני הציבור הרחב, של בירמן, מהחשובות בצלמי/ות האוונגרד של המאה העשרים.

אוסף משפחת בירמן

התערוכה נערכת בשיתוף פעולה עם קרן אן ויורגן וילדה, אוסף הציורים הממלכתי של בוואריה, מינכן, ובתמיכתם המחקרית

אֵנֶה בירמן (1898–1933), צלמת אוטודידקטית יהודייה שפעלה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, השתמשה במצלמתה כאמצעי לביטוי אמנותי מודרני ואוונגרדי מאמצע שנות העשרים של המאה העשרים ואילך.

אוסף משפחת בירמן
אוסף משפחת בירמן

כיום היא נחשבת לדמות מרכזית של ״הצילום החדש״ – סגנון צילום שהיה חלק מאסכולת האמנות ״האובייקטיביות החדשה״, שעלתה בגרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים כתגובת־נגד לאקספרסיוניזם. מגמה זו התאפיינה בעיסוק א-סנטימנטלי במציאות ובהתמקדות בעולם התופעות האובייקטיבי, בניגוד לנטיות הרומנטיות או האידיאליסטיות יותר של האקספרסיוניזם.

אוסף משפחת בירמן

פעילותה כצלמת נמשכה רק שנים ספורות, ואף שלא פעלה במסגרת קבוצות אוונגרדיות או במרכזי אמנות והייתה נטולת הכשרה אמנותית פורמלית, זכתה יצירתה של בירמן להכרה נרחבת עוד בחייה. מ־1929 ואילך הוצגו תצלומיה בכל תערוכות הצילום המודרני הגדולות בגרמניה ומחוצה לה, ופורסמו במגזינים בינלאומיים לאמנות ולצילום. עבודותיה שבו ונחשפו לציבור ב־1987, בתערוכה מקיפה במוזיאון פולקוואנג, אסן, ומאז הן מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם. דווקא בישראל, שבה חיים צאצאיה, היא אינה מוכרת ויצירותיה טרם הוצגו לקהל הרחב. התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, אנה בירמן: תקריב, היא התערוכה הראשונה שלה המוצגת בארץ, ומוצג בה מנעד נושאים – דיוקנאות, צילומי טבע ועוד.

ביוגרפיה – בירמן נולדה בעיר גוך שבגרמניה למשפחה יהודית אמידה. בגיל 22 נישאה להרברט יוזף בירמן ועברה לגור עמו בעיר גֵרָה. לבני הזוג נולדו שני ילדים: הלגה וגרשון (גרט). לאחר הלידת הילדים, החלה בירמן לצלם כתחביב, בעיקר את ילדיה ואת סביבתה הקרובה, והמשיכה בכך עד שהתבססה כאחת מהאמניות המרכזיות של "הצילום החדש" בגרמניה.

אוסף משפחת בירמן

הצילומים מאופיינים בהתמקדות בפרטים, זוויות צילום דינמיות, משחקי אור וצל חדים, קומפוזיציות מופשטות וקונסטרוקטיביסטיות, וטכניקות צילום ופיתוח ייחודיות. נקודת המוצא היא תמיד בהקבלה להווי החיים היומיומי– המטבח, חדר העבודה, הגינה וכדומה.

אוסף משפחת בירמן

היכולת הצילומית של בירמן היא להתמקד ולקרב דברים זרים ולתת להם זווית ראיה אינטימית. בעודה מרחיקה דברים מוכרים והופכת אותם למופשטים ומשונים. יש לציין שגם כשהאיום על חיי היהודים בגרמניה נעשה מוחשי יותר ויותר, המשיכו תצלומיה של בירמן להתמקד בסביבתה הקרובה ולא עסקו כלל בסוגיות הקריטיות של העולם שמחוץ לכותלי הבית.

אישה ישנה בחול, אוסף מוזיאון פולקוואנג
פונקיה 1926, אוסף אן ויורגן וילדה

הקריירה המבטיחה של בירמן נקטעה עם מותה ממחלה בגיל 34, ב-14 בינואר 1933, כשבועיים לפני מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה ובטרם החלה רדיפת היהודים בידי משטרו. אך היא הספיקה להעמיד גוף יצירה מגוון וגדול, הכולל קרוב ל-3,400 תצלומים. מרבית ההדפסות והתשלילים שלה אבדו לאחר שהוחרמו בידי הוורמאכט בעת שהיו בדרכן לישראל עם מטען המשפחה לאחר מותה. בעקבות ההגירה הכפויה של המשפחה מגרמניה בשנות השלושים, פגעי השואה ולאחר מכן שנות המשטר הקומוניסטי במזרח-גרמניה, שרדו רק כארבע-מאות הדפסות מקוריות של האמנית – והתערוכה הנוכחית מקבצת רבות מהן.

אישה עם מונוקל 1929-1928, אוסף אן ויורגן וילדה

התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות מבוססת על התערוכה הנרחבת "אנה בירמן: אינטימיות עם הדברים" (2019) שאצרה ד"ר סימונה פרסטר מתוך אוסף קרן אן ויורגן וילדה באוסף הציורים הממלכתי של בוואריה, מינכן. כמו כן, היא כוללת עבודות של בירמן מתוך אוסף התצלומים של פינקותקה דר מודרן, מינכן, ומוזיאון פולקוואנג, אסן, גרמניה. בנוסף, מוצגות לראשונה עבודות של האמנית מאוסף המשפחה, לצד חומרים ארכיוניים מרתקים, בהם תצלומים מהאלבום המשפחתי הפרטי, כתבות מעיתונים ועוד.

תודה לרז סמירה על נדיבות הלב