קרקוע מעוף, אוצרת רויטל סילברמן גרין, מדרחוב חצר הרשקוביץ, המייסדים 51, זיכרון יעקב, 10.10.2020-20.8.2020

בחצר הרשקוביץ, זיכרון יעקב, מוצגות עבודות של אמניות ואמנים המשתלבות במרחב הציבורי, בין חנויות, בתי קפה ובתים היסטוריים. המרחב הנושא את עקבות הזמן, מאפשר לבאים, לעצור, להתמהמה, ובדומה לרציונל התערוכה מבקש להציע דרכים חדשות לעשייה לגוף המקורקע, המוגבל, לתנועה המוגבלת, ודרך המגבלה הצעה למצב חדש של הוויה, למעוף ולצמיחה.

אפרופו גם בבחירה בחלל אלטרנטיבי לתצוגה, יש תמיד מן שבירת התחומים והגבולות הנהוגים של המרחב השמרני יותר.

מבט אל העבודה של תמנה צפתי נוימן ואל השירה של חני שטיינברגמבט אל העבודה  של תמנה צפתי נוימן אחד משיריה של חני שטרנברג להמשיך לקרוא

המדרשה תערוכת בוגרים, בית ברל, אוצרים איצ'ה גולמבק וברק רביץ, 26.8.2020-10.9.2020

מימין לשמאל, אביחי אברהם, אילה צרטלי, גלית סילבר, חיה שפס-אבטליון, חנין סעאידה, טל מזומן, יובל זיו, יעל שטיין, מיכאלה זייתון, נדא אבו-חג'לה, סיואר ראבוס, צאלה אלפסי, שרון ברויאר, תימור גבע, תמר סילבר  צלמת מאיה זהבי

למטה, נחמה שלף

nehama shelef-coffee autograph

 

בתערוכת בוגרי המדרשה מוצגות 34 תערוכות של אמניות ואמנים, תערוכות שבהן לאיקונוגרפיה תפקיד משמעותי, בצד הצד הצורני. תערוכות שחלקן עוסקות בזיכרון אישי, ומוקדשות לבני משפחה – אב, סב, סבתא, נוסטלגיה, געגועים לאלו שאינם תערוכות אלו משלבות ממורביליה וחפצים. אחרות עוסקות באור, מיצבי פיסול ואור, פיסול ישיר,פירוק והרכבה של חומר (חול ואדמה) בצד פירוק והרכבה של הדימוי הצילומי בעבודות אחרות, התחקות אחרי עקבות, שימוש בחומרים נמוכים במכוון, שילוב אלמנטים ארכיטקטוניים והומאז' לעיר המודרנית, מסעות אישיים בין נערות לבחרות; מפגשים בין אמנות לאומנות (מלאכה, כיום אין הפרדה כמובן) ומפגש בין דורי. סיפורי בריאה מהקוראן בצד עיסוק בהתגלות אלוקית ביהדות. מיסטיקה, דת ומדע.

חלק מהעבודות מכמירות לב בהיבטים האישיים שבהן, אחרות מלוות בהומור, תקווה, קונפליקט ואפשרות לפתרון, שילוב טכנולוגיה בחיינו ושאילות דימויים מהמס מדיה או מיצירות עבר. עבודות טובות ומעניינות ברובן הגדול.

משתתפות ומשתתפים: יארא גבארה, עמית דוד-תמרי, תימור גבע, חיה שפס-אבטליון, שלומית לק, אסמאא מטר, נדא אבו-חגלה, אביחי אברהם, דורין טמיר, צאלה אלפסי, סוהיר חג'-יחיא, סיואר ראבוס, סג'וד בדיר, תהיר לוי, מיכאלה זייתון, שלומית לב-רן, גלית סילבר, בראא עבד-אלקאדר, לי שלו, שני זקן, נחמה שלף, יובל זיו, יעל שטיין, דניה לטר, חנין סעאידה, טל מזומן, לנה ביאדסי, נטלי ויתקין, תמר סילבר סיני, נטלי בוטביניק, איה צרטלי, שירה הימן, טליה כצנלסון, שרון ברויאר.

מעלה דימויים שקיבלתי.

מאתר התערוכה

תערוכת הבוגרים היא אירוע שנתי עבור המוסד האקדמי ועולם האמנות, ובו בזמן רגע חד פעמי עבור הסטודנטים המסיימים. עבורם זו ההזדמנות לצאת לאור, לחשוף ולהיחשף. עבור הקהל זהו שילוב מסעיר בין תערוכה קבוצתית גדולה ודינמית לבין עשרות תערוכות יחיד, המאפשרות היכרות ראשונה עם קולות רעננים בציור, פיסול, צילום, מיצג, מיצבי וידאו וסאונד.

בכל שנה תערוכת הבוגרים מהווה ציון של סיום פרק הלמידה הסדורה ותחילתה של התמודדות עצמאית בשדה האמנות. זוהי תמיד פסגה פומבית בקצה שנה אינטנסיבית, ושיאן של ארבע שנים של תהפוכות והתפתחויות; ארבע שנים של תהליך מטלטל בשני קטבים: העמקה, חיפוש, פיתוח וגילוי עצמיים, ובה בעת מפגש, ביקורת, לימוד ושכלול השפה.

ריבוי הזירות משקף את סדר יומה של המדרשה. הפקולטה לאמנויות היא מקום המקדש את הרגישות, הקשב והערבות, וכן את החופש התרבותי, הקושרים אנשים מרקעים ומגזרים שונים. המדרשה היא בית לאלה שיש להם עניין משותף אמיתי ביצירה אמנותית.

https://www.beitberl.ac.il/academic/faculties/art/exhbitions_galleries/bogrim/grad20/pages/default.aspx

תודה על התכנים והסיור

הרי ברון, "סף המציאות", אוצרת: דליה דנון, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 20.8.2020-19.9.2020

IMG_20200827_175550

התערוכה " סף המציאות", כותבת אוצרת התערוכה: דליה דנון, "כשמה כן היא –  סף שבו נפגשים המציאות המובחנת והגלויה לבין המציאות הסמויה, הרוחשת בדמיונו של הפסל הרי ברון".[1]

לבירינת

ניסוי ותהייה, ניסיון בן שנים רבות, שליטה ומיומנות בטכנולוגיה ובחומרים שונים מאפיינים את העבודות צופנות הסוד של ברון (פסלים ותבליטים), עבודות שנוצרו בטכניקה ייחודית אותה המציא ועליה עבד ללא לאות.

פני מסיכה

העבודות מכילות צירופי חומרים מתחומים ומפרקי זמן שונים, מודבקים, משולבים,  מוטבעים אלה עם אלה; קו, מרקם, מילים ומשפטים, קטעי תפילה, רכיבים אלקטרוניים, כמו שבבים, מעגלים אלקטרוניים מודפסים, ציורי שמן זעירים, לעתים חבויים, לעתים נגלים לעין העירומה או באמצעות זכוכית מגדלת. "הטבעי והמלאכותי, המינרלי והאורגני, הסדור והמקרי, ההיולי והמודרני דרים בכפיפה אחת ביצירתו של הרי ברון" כותב יוסי מרק בטקסט שלו.[2]

הרהורים על קהלת

לי מזכיר הרי ברון אלכימאים מן העבר, אותם עוסקים במלאכה, משייפים, רוקמים, שוזרים, שורפים, חושפים את החומר שלפניהם בשל הרצון להפוך גבבה למתכות אצילות כזהב וכסף. במקרה של ברון הבקיאות, הניסיון והשליטה המקצועית והמיומנת במגוון רחב של טכנולוגיות וחומרים מסורתיים כמו גם חדשניים, מקנים לו את היכולת ליצור תמהילים של חומרים וטכניקות ייחודיים, כגון ה- Stone Fusion. טכניקה העושה שימוש בקונסטרוקציות מפלדת אל–חלד, אבקות אבן שונות בשילוב חומר נושא, פיגמנטים, מינרלים, חומצות מתכת ואלמנטים נוספים העוברים היתוך בטמפרטורה גבוהה והופכים ליחידה הומוגנית הנושאת איכויות של אבן. בתום שלב זה מעבד ברון באופן ידני – סיתות בפטיש, באיזמל ובפצירות את האובייקט המוגמר.

IMG_20200827_175625

כל אלה דורשים מהצופה להסתכל מקרוב, לבחון את העבודות, את הפרטים הנדמים מרחוק כמעין ציור מופשט המשנה את פניו למעין תבליט/חפץ עם ריתמוס, מרקמים, מסה ואנטי מסה, בליטות ושקעים.

IMG_20200827_175725

ברון, יליד 1941, הוא פסל בעל מוניטין בינלאומי שהציג תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריות ובמוזיאונים ברחבי העולם. עבודותיו מוצגות במבחר אוספים, ביניהם במומה בניו יורק, ובמתחמים ציבוריים בארץ  ובעולם.


[1] דליה דנון, הרי ברוון, סף המציאות, טקסט התערוכה.

[2] יוסי מרק, סף המציאות – צפנים של ארכיאולוגיה הפוכה, זיקות ותכנים ביצירתו של הרי ברון, אוגוסט 2012.

אורנה בן עמי, מריה סאלח מחאמיד, משכן לאמנות עין חרוד, 14.11.2020-15.6.2020

אורנה בן עמי, "צרור חיים", אוצר: יניב שפירא

IMG_20200808_110106

תערוכתה של אורנה בן-עמי 'צרור חיים' כשמה כן היא, עוסקת בפליטות ונדודים ומנגד בכוח החיים ובציווי בחיים, בזיכרון אישי וקולקטיבי. "לדבריה", כותב אוצר התערוכה יניב שפירא, "היא מבקשת לתאר מצב לפיו כל ההוויה והתמיכה נמצאות במטלטלין. החבילות אוחזות את האדם, האנשים תלושים, ללא תמיכה ומקום, ונאחזים רק במה שלקחו אתם מהבית שהיה להם". בן עמי מפסלת בברזל, מרתכת חפצים ודמויות, ומשלבת אותם על גבי צילומים.

IMG_20200808_110129

IMG_20200808_110146

מריה סאלח מחאמיד, "סבכת גפנים", אוצר: יניב שפירא

IMG_20200808_105019

IMG_20200808_105114

IMG_20200808_105042

התערוכה של מריה סאלח מחאמיד מציגה מיצב פנורמי, שנעשה 'אלה פרימה' (ללא מתווה או תכנון מראש), בדומה לציור פעולה שנוכחים בו תווי גופה באופן פיזי ורוחני כאחד.

העבודות הנפרסות בפני הצופה כמעין מסכת חיים, מתכתבות עם מסורת בית אביה יליד אום אל פאחם ובית אמה, ילידת קייב שבאוקראינה. יש בהן מן ההתבוננות פנימה, ושזורים בהן איזכורים של תבניות חיי האמנית, זמן ומקום, ממשות ודמיון.

על תערוכתה של סאלח מחאמיד במוזיאון הרצליה כתבתי בעבר

https://zivakoort.com/2019/12/21/%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%90%d7%9c%d7%97-%d7%9e%d7%97%d7%90%d7%9e%d7%99%d7%93-%d7%90%d6%b8%d7%a0%d6%b8%d7%90-%d7%94%ef%ac%b5%d7%9f-%d7%90%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%aa-%d7%90%d7%99%d7%94-%d7%9c/

זורה ZORA, מקום לאמנות, אוצרת דניאל צדקה כהן קריית המלאכה שביל המרץ 6, תל אביב 13.8.2020-5.9.2020

IMG-20200829-WA0000

IMG_20200822_120425

איטאלו קאלווינו במסה הנפלאה שלו "הערים הסמויות מעין" בחן, כתב, התייחס למושג העיר. סקציות שונות ושמות שונים ורבים העניק לעיר, זו המבויתת, זו הפראית, זו הנושאת עמה מטעני זיכרון, "ערים דקיקות, ערים ותשוקה, ערים ועיניים, ערי מסחר, ערים ללא תחום" ועוד. בתערוכה "זורה" ב'מקום לאמנות' מציגות ומציגים: אלי דינר, דובי קדמון, דפנה שרתיאל, חגית קזיניץ, יעל פז, תמר רודד שבתאי המבקשים ומבקשות לבחון בעבודותיהם את מושג העיר. אך תחילה לציטוט המופיע בטקסט התערוכה:

IMG_20200822_120414

"…מעבר לשישה נהרות ושלוש שלשלות-הרים ניצבת לה זורה, עיר אשר כל מי שראה אותה פעם, שוב לא יוכל לשכוח אותה. אבל אין היא מטביעה זיכרון כל רואיה מה שמטביעים ערים אחרות הראויות שיזכרו אותן, דמות של עיר יוצאת דופן…"[1]

IMG_20200822_120456

עת זו, עת קורונה, העמידה במבחן חשיבה אודות המרחב העירוני, היכולת שלנו לשוטט, לחוות, להגיע ללא מגבלה ואכיפה. זהו זמן של חשבון נפש, בתקופה זו שבה מרחבים כפריים ועירוניים כאחד מהדהדים מושגים כמו עיר, עירוניות, זיכרון, וכדברי קאלווינו: "…עיר זו אשר אינה נמחקת מהזיכרון, הינה כמו שלד או רשת שבין קוריה יכול אדם לשבץ את הדברים שהוא רוצה לזכור…".[2] באותו אופן ארגה האוצרת צדקה כהן מארג נפלא של עבודות המוצגות באופן המאפשר הסתכלות וצפייה בנחת על מנת שנוכל "…ביתר קלות, לזכור אותה, זורה…"[3]

IMG_20200822_120439

צדקה כהן כותבת בטקסט לתערוכה: האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה זורה מכלים ומרוקנים את מושג העיר ממשמעותו ומתארים שרידים דוממים, גופים נשכחים, ואותות של ציוויליזציה שוקעת. העבודות מתנערות ממחויבות לתקופה ומקום ספציפיים, ועוסקות בשבריריות ובפירוק צורני – הן שלד המתעתע בזיכרון…" [4]

IMG_20200822_120912

ורק לריפרור קצר כרגע, בספרם "העיר הישראלית, העיר העברית האחרונה, בעריכת עודד היילברונר ומיכאל לוין מופיעה אסופת מאמרים של כותבות וכותבים המתייחסים לעיר תל אביב העיר העברית הראשונה, וכמאמר העורכים, סובלת ונהנית העירוניות הישראלית – כמו מרכזים עירוניים רבים אחרים בעולם – הן מריתמוס החיים האורבניים והן מסמני שקיעה, ניוון וחידלון.[5]

ימים יגידו אנה מועדות פנינו מתקופה זו הנושאת בחובה אותות אפוקליפטיים, תתכן אפשרויות לתיקון ושנוי, ואפשר שדווקא באזור זה, קריית המלאכה על סדנאות האמנים והגלריות שבו, והמשנה פניו באופן מואץ, ובדומה לכך את המרקם האנושי, תצא בשורת השינוי.


[1] איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, מאיטלקית: גאיו שילוני, ספריית הפועלים, 2004, עמ' 20.

[2] שם.

[3] שם.

[4] תודה לדניאל צדקה כהן, על טקסט התערוכה.

[5] העיר הישראלית, העיר העברית האחרונה? עורכים: עודד היילברונר ומיכאל לוין, פטיש/ סרת מקור לביקורת התרבות, הוצאת רסלינג, 2006.

חן שיש, טומס קרונר, "לזה בדיוק התכוונתי", גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, תל אביב עד 1.9.2020

בגלריה טובה אוסמן מוצגת חן שיש, אמנית בינלאומית מוערכת שמציגה בימים אלו במוזיאון ישראל – בית טיכו ובמוזיאונים וגלריות בארץ וברחבי העולם, לצידו של טומס קרונר (1992-1909), יליד גרמניה, שזכה להערכה רבה בימים עברו (הציג במשכן לאמנות עין חרוד ובגלריות בארץ) ו"נשכח". על כך כותבת שיש: "להציג עם טומס קרונר, רשם גאון, רשם נשכח שלא זכיתי ללמוד עליו, שלא דיברו עליו בבצלאל של שנת 2000".PY0_0341s

קיר בתערוכה

IMG_20200821_135150

טומס קרונר

בתערוכה הארוגה מעשה אמן באוצרותה של טובה אוסמן אנו פוגשים את הקו האקספרסיבי הלוהב,  את הדמויות הנשיות המשירות מבט אל הצופה, מכוסות בצלב שחור או בכתמי שחור החושפים  ובה בעת "חוסמים" את הדמות; את כתמי האדום, וגם הזהב שהפך להיות לאחד מסימני ההיכר של שיש, זהב שיש בו מן הקריצה אל השמימי, אל מלכות השמים בצד עושר חומרי/ארצי. ואת היד הרושמת, את הקו הדקיק בדומה לקורי העכביש והדמויות מכמירות הלב של קרונר שמבטן נסוב הצדה ולא אל הצופה. אוסמן השכילה לשלב בין שיש האמנית בעבודותיה שיש בהן מן החצנת המבט והרגש לבין קרונר האמן שיש בעבודותיו מן המבט פנימה, וליצור תערוכה מרגשת.PY0_0364

חן שיש

PY0_0362s

חן שיש

הדיאלוג אותו מנהלת שיש עם קרונר מעניין ומאתגר את העין; ה-X המוחק, הצלב הנוצרי, עבודות שיש בהן מן הקרבה והגילוי, ובהן לקו ולכתם נוכחות בולטת. הדמויות  בציוריה של שיש המביטות מבעד לסורגי ה-X החוסם ומגלה בה בעת, אקספרסיביות ועוצמתיות וכדבריה "לנוכח התקופה יכולות להיות דיוקן עצמי"; ובדומה, עבודותיו המיוסרות, הנפלאות של טומס קרונר.קרונר1

טומס קרונר

מרים טל ציינה: "הציור של תומאס קרונר הוא עדות. אחרי שתיקה של שנים רבות התעוררו בתומאס קרונר דחפי היצירה, משום שהיה לו מה להגיד; וכמעט מיד ידע להגיד זאת, באמצעים פלאסטיים, נאותים ומשכנעים.

הנושא של תומאס קרונר הוא האדם. הוא מספר לנו על עצמו – אך חוויותיו לבטיו וגעגועיו אינם רק אספקלריה של נפש אחת, אלא גם אספקלריה של דור – דור אומלל, מעונה, מחפש, מתייאש וצמא-חיים".[1]

קרונר2

טומס קרונר

בטקסט המלווה את התערוכה ומסביר יותר מכל את "מעשה המרכבה" בתערוכה זו, כותבת שיש: "כשפגשתי את היד 'המקשקשת', את רישומי היד הרכה בנייר הקשה, את המסע של ההגירה האומנותית אבא פסל, אחות אמנית וטומס קרונר הרגשתי אותך לרגע, הלכתי לצידך עם מקל ההליכה, הוא עזר לי בדרך, הבין את השביל המטושטש והזיז את האבנים עבור כולנו. רשמים כמוהו שכבו על הגדר כדי שאנחנו, האמנים שעכשיו נוכל לראות, נוכל לשמוע, נוכל להרגיש".

[1] מרים טל, תומאס קרונר בדרך, גלריה רנה, ירושלים, 1.4.1966? – תומאס קרונר, תיק אמן, שם.

PY0_0358s

חן שיש

תודה לחן שיש ולטובה אוסמן על הטקסט.

IMG_20200821_135809

מקבץ תערוכות: "מיניאטורות הודיות במבט עכשווי" – איילת כרמי, אבשלום סולימן, לילך ששון, צ'נצ'ל בנגה, שי אזולאי;  "בתנועה דוממת", מאיה סמירה, "סף", מידד אליהו; אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י, מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע פתיחה 11.7.2020 סגירה 6.12.2020

dimaphoto.co.il7G0A1582

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי, צלם: דימה ולרשטיין

במוזיאון וילפריד ישראל, הזורע, מוצג מקבץ תערוכות יפהפה שהקשרו תת-היבשת הודו. התערוכות מנהלות שיח פורה ומרתק עם אוספי המוזיאון ונעות בין ישן לחדש, בין קדושה לחולין, זיכרון ושיכחה, הוד והדר. האוסף ממנו נגזר שם המוזיאון, השתייך לישראל וילפריד (1943-1899),  נדבן יהודי, אשר פעל ללא לאות להצלת יהודים באירופה ממלתעות הנאצים. ייחודו של מוזיאון זה אמנות ותרבויות המזרח.

האוסף של ישראל ולפריד מאגד מגוון פריטים מאמנות המזרח הקדום ואסיה: פסלים, חפצי נוי ופולחן, מסין, קמבודיה, תאילנד, הודו, נפאל אל אוסף זה התווספו במהלך השנים חפצים נוספים, תרומות של אספנים.[1]

אלמנט בולט בעבודות האמניות והאמנים המוצגים לעיל, הסתכלות ובחינה של יחסי הגומלין בין פרטים, דמויות, בהקשרם החדש, העכשווי לבין המיניאטורות ההודיות. כאן ושם, הומור, לעתים הגחכה, כאב וחמלה. זיכרון אישי וקולקטיבי.

מיניאטורות הודיות במבט עכשווי  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ'י.  בתערוכה מוצגות מיניאטורות מוגוליות מאוסף המוזיאון[2] בצד עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה – שילוב בין תרבויות וסגנונות שונים. ראשיתה של האמנות המוגולית באיור ספרים. מן האמנות הפרסית נטלו המוגולים את הציור הדו-ממדי, הקישוטי, המתעלם בדרך-כלל מפרספקטיבה.[3] במרבית המיניאטורות ניכרות תבניות חוזרות ונשנות, כמו ציור הדיוקן בצדודית בעוד הגוף נפנה בזווית של שלושת רבעי.

שיר מלר-ימגוצ'י, אוצרת התערוכה כותבת: "המיניאטורות, המוצגות כאן בפעם הראשונה, שייכות לאוסף המוזיאון. ממדיהן הצנועים מזמנים מפגש אינטימי עם אפיזודות, שיש בהן עושר צבעוני ורישום עדין ועתיר פרטים. המסגרות המעוטרות מהוות מעין חלונות, המזמינים את הצופה להביט דרכם על דמויות נאהבים מן המיתולוגיה ההודית, על אצילים ועל נסיכים, השוכנים בנינוחות בעולמם המצויר הזעיר. חמישה אמנים עכשוויים הוזמנו "לגעת" מחדש בעולמות רחוקים אלו ולפרשם בדרכם הם. ההקשר המחודש מציע רובד נוסף להתבוננות".

אילת כרמי יוצרת בציור הקיר שלה מארג היברידי, בשילוב שבין דמות אחת המוצגת על מספר מופעיה עם צמחיה יפהפייה, צבעונית ופתיינית.IMG_20200808_115717 IMG_20200808_120029 ציור הקיר של אבשלום סולימן מנכס דימויים מתוך הפנתאון ההודי, מעתיק אותם, משנה את ממדיהם, וכך מייצר חיבורים בלתי צפויים ביניהם. בתהליך ההעתקה, בורא סולימן מיתולוגיה אישית בדיונית.

שי אזולאי מצייר את הדמויות בהשטחה מן הצדודית ובצבעוניות ססגונית, במעין אנלוגיה לציורי המיניאטורות. כתב יד חופשי והומור מאפיינים את עבודותיו. 20200808_120322

בסדרת העבודות שלו, מציג צ'נצ'ל בנגה, אמן הודי המתגורר בישראל, קופים שובבים באנלוגיה ל"סלפי", ובמנוגד לאופן ההצגה הרשמי והחגיגי המאפיין את הצגת דמויות השליטים במיניאטורות.

IMG_20200808_115926

IMG_20200808_115856

לילך ששון משעתקת דמויות מן המיניאטורות, מצפה אותן בעלי זהב (ששימשו בימי הביניים וברנסנס לעיטור ולהזהבת הילות הקדושים ופרטים נוספים באיקונות נוצריות), ו"שותלת" אותן בדפים נבחרים של ספר תצלומים ישן מהודו.20200808_120339

לילך ששון

מידד אליהו / "סף"  אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   זיכרון ושיכחה, קדושה וחולין שורים בכפיפה במיצב של מידד אליהו. הפרקטיקה בה בוחר אליהו היא נסיעות לקוצי'ן והתחקות אחר צילומי ארכיונים בהם נמצא תיעוד העלייה של משפחתו ושל קהילת יהודי קוצ'ין ,הודו בשנות החמישים.[4] במהלך זה הוא מתחקה אחר הדרה, יחס מחפיר ודעות קדומות להם נחשפו בני הקהילה בארץ, סיפור שהושתק.

IMG_20200808_115258

מלר-ימגוצ'י: "הפרגמנטים הפיסוליים שיוצר אליהו שואבים את השראתם ממוטיבים אדריכליים ומתשמישי קדושה מקוצ'ין, המושפעים מהתרבות ההודית. הפיגמנט האדום, שבו הוא מצפה אותם, מעניק להם נוכחות מטאפיזית חיונית ורבת עוצמה. בה בעת הם מונחים כאבן שאין לה הופכין, מנותקים מן המסורת, בין שברי הקירות שהקים אליהו בחלל התערוכה, זועקים את השפע שאליו השתייכו בעבר, לעומת הדלות האופפת אותם מכל עבר. לדידו של אליהו הם מסמלים את המורשת המפוארת, שנותרה מאחור ואינה נגישה עוד עבורו ועבור הקהילה". [5]

IMG_20200808_115326

מאיה סמירה / "בתנועה דוממת", אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י.   בתערוכה, משמשים יחדיו, צילום וריקוד, פילוסופיה הודית, התבוננות והתכנסות פנימה, מחוות גוף ומחוות לתרבות ההודית. העבודות בתערוכה מסכמות מסע מנטלי ופיזי בן שלוש שנים, במהלכו נעה סמירה בין תפקידיה כצלמת וכמצולמת, התבוננות בקשר בין תנועה פיזית לבין תנועה מנטלית במחול ההודי בעודה חווה ומפנימה את תנועות גופה.dimaphoto.co.il7G0A1546

מאיה סמירה, מבט כללי, צלם: דימה ולרשטיין

מלר-ימגוצ'י כותבת בטקסט התערוכה: "הריקוד ההודי המסורתי, שראשיתו פולחן, נועד להעביר את הרקדן ואת הצופה חוויה אסתטית ורוחנית של מציאות אחרת, המכונה "ראסה". שפת התנועה בנויה מתנוחות ומתנועות קבועות, המייצגות משמעות סמלית ומשפיעות גם על מצב התודעה".

בפתח התערוכה מוצגת מנדלה במרכז מופיעה האמנית לבושה בלבוש הודי מסורתי, באנלוגיה לריקוד הקוסמי של האל ההינדי שִיוָוה, שבאמצעותו הוא בורא והורס את העולם. סמירה שבה ומשכפלת את דמותה במגוון תנוחות השואלות השראה מרפרטואר המחול ההודי.מאיה סמירה (2)

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

"שתי העבודות, המוצבות זו מול זו, נשימה ושהייה, צולמו בהודו, במקדש לאלה דֵוִוי בגוֹאה ובארמון מייסור, והן נושאות בחובן תנועה שקטה. בארמון מגלמת סמירה פסל של רקדנית הודית מאוסף המוזיאון. זוהי תנוחה, שיש בה שיווי משקל והתכנסות פנימה, עדינות והוד. צבעי הטורקיז של הסארי ושל הארמון מתמזגים ומשרים תחושת שלמות"[6].

מאיה סמירה, וידאו מתוך התערוכה בתנועה דוממת, 2020

מאיה סמירה, צלם: דימה ולרשטיין

[1] אוסף אמנות המזרח, מוזיאון וילפריד ישראל http://www.wilfrid.org.il/?p=22

[1] שיר מלר-ימגוצ'י, מיניאטורות הודיות במבט עכשווי http://www.wilfrid.org.il/?p=4399

[2] השם "מוגולים" הינו שיבוש של המילה "מונגולים". מייסד שושלת המוגולים, באבור (1530-1483) נמנה על צאצאיהם של ג'ינג'יס חאן ושל תימור הכובש. הוא כבש א חבל פנג'אב. ובשנים 1529-1525השתלט על הודו הצפונית. יורשיו הצליחו להשתלט על רוב שטחה של הודו, עליה שלטו עד אמצע המאה ה-19. הציור המוגולי מיזג סגנונות שונים, כגון זה של הציור הפרסי, מסורות הודיות (הינדיות ומוסלמיות כאחד) ואף השפעות אירופאיות. ד"ר דורון לוריא, אוצר התערוכה "מפלאי המזרח ציור הודי-מוגולי מאוסף חלילי", הקדמה, מוזיאון תל אביב לאמנות 31.7.2000-12.5.2000

[3] פרופ' מרדכי עומר, פתח דבר, שם.

[4] קוצ'ין, בשמה העכשווי קוצ'י https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99

על יהדות קוצ'ין https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%A7%D7%95%D7%A6%27%D7%99%D7%9F

[5] שיר מלר-ימגוצ'י, מידד אליהו/ סף http://www.wilfrid.org.il/?p=4389

[6] שיר מלר-ימגוצ'י, מאיה סמירה, "בתנועה דוממת" http://www.wilfrid.org.il/?p=4382

"לוחם לא מנוצח, נסיך ישר, חכם וליברלי…" פדריגו דה מונטפלטרו

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, הארמון הדוכסי אורבינו. כיום באופיצ'י, פירנצה 

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, אופיצי

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, מימין, פדריגו דה מונטפלטרו, משמאל, בטיסטה ספורצה, 1465- מקום תצוגה אפשרי "אולם הכס", הארמון הדוכסי אורבינו. כיום באופיצ'י, פירנצה  https://www.uffizi.it/en/artworks/the-duke-and-duchess-of-urbino-federico-da-montefeltro-and-battista-sforza

פיירו דלה פרנצ'סקה צייר דיוקן כפול של פדריגו דה מונטפלטרו, שליט אורבינו, ושל אשתו בטיסטה ספורצה. אופן ההצגה בפרופיל הושפע מדיוקנאות מוטבעים על מטבעות ברומי הקדומה, אך גם בשל אילוץ, שכן פדריגו נפגע באחד מקרבות האבירים שבהם השתתף, והחרב שפגעה בצד הימני של פניו, עקרה את עינו, ושברה את אפו. הדמויות מוצגות על רקע הנוף המרשים של נסיכות אורבינו בה שלט הדוכס.
מצדו השני של הדיוקן הכפול תוארו ה"טריונפי" –מסע ניצחון. בטיסטה יושבת במרכבה הנישאת ע"י צמד חדי-קרן (המסמלים את הצניעות). את המרכבה מנהיג קופידון. שתיים מהמעלות התיאולוגיות – "חסד" לפניה ו"אמונה" לצדה. מאחוריה שתי דמויות נשיות – האחת צעירה האחרת זקנה. הכתובת מהללת את בטיסטה בשל מעשיה הנאותים, ומתייחסת לחלופיות חייה.
פדריגו מוכתר ע"י "תהילה" העומדת לפניו. הוא נושא את מטה הפיקוד שלו מעבר לראשיהן של ארבע המעלות הקרדינליות: "צדק", "מתינות", "חוכמה" ו"גבורה". קופידון, נוהג בצמד סוסים לבנים. הכתובת מהללת את פדריגו המצביא המהולל בדומה למצביאי העבר.

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, הטריונפי

פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, 1465, הטריונפי

פדריגו נחשב לפוליטיקאי וקונדוטיירה (מצביא שכיר) מפורסם בתקופתו באיטליה. במהלך מלחמותיו עמד בראש צבאותיו של פיוס ה-2. בתמורה לכך קיבל תואר של דוכס אורבינו מידי סיקסטוס ה-4 בשנת 1474. תחת שלטונו של פדריגו הגיעה אורבינו לשיא גדולתה והדרה, וחצרו נודעה בכל איטליה. פדריגו היה שליט מטיב ואהוב על בני עמו. הוא השקיע את ההכנסות שקיבל כקונדוטיירה, והעביר כספים רבים לקופת המדינה. הוא נהג לשוטט בקרב נתיניו ללא מלווים וללא נשק, ואת ארוחותיו הפשטות נהג לסעוד באולם פתוח לקהל, כשקריין מקריא לו מתוך ספרי ליויוס. הוא נהג להאזין להרצאות גדולי ההומניסטים, וכך הוא אף מתואר באחד הדיוקנאות שלו שצויר ע"י יוסטוס מגנט (Joos van Wassenhove- Justus van Gent), או ע"י פדרו ברוגווט (Pedro Berruguete) בו הוא מוצג בשריון כפטרון נאור וכשליט מלומד. הספרייה שלו באורבינו נחשבה לטובה ביותר בזמנו.

Piero_della_Francesca_044
פיירו דלה פרנצ'סקה, דיפטיך אורבינו, מימין פדריגו (פדריקו) דה מונטפלטרו, משמאל, בטיסטה ספורצה, 1465 בקירוב, אופיצ'י, פירנצה

פדרו ברוגוואט או יוסטוס מגנט, פדריגו דה מונטפלטרו ובנו גווידובלדו, 1474 בקירוב

 פדרו ברוגוואט או יוסטוס מגנט, פדריגו דה מונטפלטרו ובנו גווידובלדו, 1474 בקירוב

שילם יותר מכל פטרון אחר באיטליה עבור הבניינים שהקים ועיטר
פדריגו דה מונטפלטרו בנה ארמונות ומבנים שנועדו להקנות לו פרסום ותהילה, ולגרום נחת לנתיניו. הוא בנה את Castel Durante, Gubbio, Cagli ו-Fossombrone; כמו כן בנה את כנסיית סנטה קיארה (Santa Chiara) ושיפץ את סן דונטו (San Donato). הוא הכיר בכך שבאמצעות המבנים שבנה, הציב לעצמו ולבני משפחתו מצבת זיכרון. מאחר והתמצא באדריכלות, דאג שהארמון באורבינו, יבנה באופן נאות ובפרופורציות נכונות התואמות את תפיסת המבנה האידיאלי של הרנסנס. בניית הארמון הותחלה ע"י לוציאנו לאורנה (Luciano Laurana) שהיה מהנדס העיר מ-1468. לאחר מותו, המשיך אותו פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני. ((Francesco di Giorgio Martini. אחד האגפים בארמון תוכנן ע"י ברמנטה (Bramante). פנים הארמון קושט ע"י מיטב אמני הרנסנס: ברמנטה, פדרו ברוגווט (Pedro Berroguet), פרנצ'סקו די ג'ורג'יו מרטיני, יוסטוס מגנט (Justus of Gent) ואחרים. עיטורי הפנים שבארמון נקשרו לעולם ההומניסטי. היו בו ציורים מהמיתולוגיה (סיפורי הרקלס ודיוניסוס) וסיפורים מההיסטוריה העתיקה.

הקורטילה ד'הונורה, פלצו דוקלה
קורטילה ד'הונורה, פלצו דוקלה, אורבינו

הטקסט לקוח מעבודת המסטר שלי – פטרונות האמנויות באיטליה במאה ה-15 בארבע נסיכויות – אורבינו, פררה, מנטובה ורימיני, בהדרכתו של פרופ' אברהם רונן, החוג לתולדות האמנות, אוניברסיטת תל אביב.

ציפור/וריאציות,תערוכה קבוצתית, אוצרת אירית לוין, מכון המים, הגלריה העירונית גבעתיים, רח' השומר 7 גבעתיים, נעילה: שעה 14.00 ה-19.8.2020

בתערוכה "ציפור/וריאציות" המוצגת בחלל "מכון המים" בגבעתיים מציגים עשרים ושישה אמנים ואמניות ממספר דורות, שמוטיב הציפורים נוכח ביצירתם: אילונה אהרון, לוסי אלקויטי, עובדיה אלקרא, עדנה אלשטיין, דן בירנבוים, שולי בר נבון, אודרי ברגנר רעיה בר אדון, יוסל ברגנר, נהונד ג'בארין, רות הורם, שרה כץ, רודי להמן, לידה שרת מסד, עופרי מרום, חנה נוה, תמי סואץ, דורית ספיר, פימה, עודד פיינגרש, רות פינס, דורית קדר, יוסף קונסטנט, רוני ראובן, יוסף שליין, צבי תדמור.

יוסל ברגנר 1

יוסל ברגנר, מתוך הגדת ראשי ציפורים, 1984, שמן מדולל בטרפנטין על נייר (צילום גל אוריון)            "בראשית שנות השמונים, 'נתפס' ברגנר להגדת ראשי הציפורים – הגדה של פסח שנעשתה כנראה במגנצה בסוף המאה השלוש-עשרה… מה שמשך אותו באיורי ההגדה היה הצירוף שבין ראש ציפור לגוף האדם, צירוף המתאים להשקפת עולמו בדבר הנדודים היהודיים, ובראיון אמר פעם: 'מאז ומתמיד ראיתי יהודים כציפורים, בעצם מנותקים מזמן וממקום, נודדים נצחיים, כמו ציפורים… הם מרחפים בערים גותיות, בונים שיכונים במדבר, אוכלים, מעלים זבחים, ריקודים.'"
(כרמלה רובין על יוסל ברגנר, מתוך קטלוג יוסל ברגנר – רטרוספקטיבה, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2000)

‏‏Invite - עותק

אודרי ברגנר, "חסידות", 1984, אקוורל      "עבור אודרי ברגנר, אמנית אוסטרלית-ישראלית, ציורי חיות היוו מקור השראה לכל אורך חייה. … התבוננותה המוקפדת בצורות המיוחדות בהן בעלי חיים עפים, זוחלים, שועטים, או נחים – יצרה סדרות רבות של ציורים ושל רישומים בנושא חיות…"  (יקיר שגב על אודרי ברגנר, תרגום חופשי מתוך  "The Captured Animal: Audrey Bergner's Animal Prints," 2016 )

העבודות מענגות העין והנפש המוצגות בתערוכה מגוונות; חלקן נעשו על סמך התבוננות בציפורים, נוהגן ומעופן בטבע, אחרות נלקחו ממגדירי ציפורים או מתצלומים פרטיים ואישיים ויש שמקורן בספרות הגותית. חלקן זניות ותמציתיות במהותן, אחרות ליריות או אקספרסיביות, רבות הוד והדר, מרהיבות ביופיין, צופנות סוד כמו הספינקס, נעות בין ריאליה להפשטה,

לידה שרת מסד (1)
לידה שרת מסד, ציפור 1, 2013, דיו על נייר                                                                             
תעופה "… ניווט חופשי לנופים רחוקים, מציאויות נכספות
… ואני
מקימה כנפיים, ציפור ומעוף מחומרים כבדים
רצוצים מחלודה ומלט
שכוח המשיכה שולט ומקרקע אותם."
(לידה מסד שרת מתוך השיר "תעופה")

לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר

לוסי אלקויטי, בולבול, 2011, דיו וצבע מים על נייר

לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום

לוסי אלקויטי, נחליאלי, 2018, הדפס על נייר צילום   "… שיר הייקו הוא כרישום בדיו ועוד דרך עבורי לצייר תמונה, רישום של רגע… לחבר יחד שתי דרכי ביטוי ולהפוך את המילה למצוירת."
(מתוך דברים של לוסי אלקויתי)

דורית קדר 1

דורית קדר, נשר – ראש, 2018, טכניקה מעורבת על עץ לבנה  "ציפור – אבן יסוד תורשתית, סמלית, טקסית ופולחנית.
היצור ההיולי-קדמוני, שריד של אב קדמון – נוסק כנפיו למרומים, נוחת ומטופף על הארץ.
הברוא ניתך על המצע, שחרור אנרגטי כשל אמן קליגרפיה לאחר התמקדות, פעולת טקס מאגית. האמנית מתאחדת עם הציפור, חשה את מהותה, עוצמתה, רואה בעיניה את טרפה, מרפה את טופריה, פורשת נוצותיה. קיום הציפורים נע בין עולמות, ושירתן מהדהדת מבעד לגבולות."
(צח בן יוסף על דורית קדר, מתוך קטלוג שומרי הסף: חיות, ציפורים, עצים…,
הסדנה לאמנות יבנה, 2018)

ציפורים כותבת האוצרת אירית לוין בטקסט המלווה את התערוכה: "ציפורים קושרות בין עולמות של מטה ומעלה, מופיעות בתרבויות ובמיתוסים כבעלות כוחות מאגיים, ומאגדות בין עולם החיים למתים.

בין הציפורים המופיעות בעבודות: אנפה, בולבול, דרור, דוכיפת, חסידה, יונה, נחליאלי, נשר, עורב, עורבני, עגור, שחרור, תור, תנשמת".

אילונה אהרון
אילונה אהרון, ללא כותרת, 1996, פוטוקולאז', (צילום: גל אוריין)  "שאון קבוצת יונים רוחשת, כשהכפלת הדימוי הצילומי יוצרת תחושת דחיסות ואנדרלמוסיה".
(אירית לוין על אילונה אהרון)

הציפור, במהותה הפיזית והרוחנית מופיעה ביצירות אמנות, בהגותם של פילוסופים, משוררים, סופרים מני קדם. הביטוי "לעוף כמו ציפור" מבטא כמיהה של האדם "לעוף כמו ציפור", להצמיח כנפיים שתסייענה לו לעוף, וניתן למצוא לכך ביטוי במקסם של ליאונרדו דה וינצ'י האמן הרנסנסי ואיש האשכולות מהאפשרות לעוף, ההתבוננות שלו במעוף הציפורים ומכונות תעופה שונות אותן בנה. וגם במיתוס "איקרוס" על הרצון להגביה עוף ולהתקרב אל השמש ותוצאותיו. ביטויים כמו "ציפור הנפש", "פשושון ובשפת הלדינו "פשריקו" כינוי חיבה שהאם מעניקה לעוללה…

עדנה אדלשטיין
עדנה אלשטיין, "גרה בשלוות העלים", 2020, עיפרון ועט על נייר "…בעודי מתבוננת בזהרורי הכסף שהותיר מסלולו היגע של השבלול, על פני הדשא והאדמה, אני רואה מעליי ציפור."
(מתוך שיר של עדנה אלשטיין)

דן בירנבוים (1)
דן בירנבוים, ללא כותרת, 2020, שמן על בד מוצמד לעץ  "דימויי ציפורים מהמרחב הקרוב, המהדהדים נופי ילדות וחיבור לטבע הארץ ישראלי."
(אירית לוין על דן בירנבוים)

"מספר עבודות של אמני התערוכה מפגישות בין ניגודים כותבת לוין: שאון להקה לצד צליל בודד, תאוצה וזינוק לצד קפיאה וסטטיות, דרמטי לצד קומי,  פיגורציה של דימוי לצד הפשטה, שקט לצד סערה, ביטויים אקספרסיביים לצד קווים גולמיים. העבודות במגוון טכניקות: רישום, ציור, פיסול, הדפס, צילום, קולאז', טכניקה מעורבת".

עופרי מרום 2
עופרי מרום, בולבול, 2019, אקוורל על נייר   "בסדרת הציפורים אני בוחרת לתאר את הציפורים המקומיות (דוכיפת, שחרור, עורבני וצופית) המזכירים לי את נוף ואווירת הילדות, את ספר מגדיר הציפורים שהיה לנו בבית כמו בהרבה בתים בישראל של שנות ה-60.  (עופרי מרום)

חקר ציפורים מופיע בחוגי צפרות, אך גם במוזיאונים לטבע בהם אנו רואים תצוגות ציפורים לסוגיהן השונים, ואף בציוריהם של ציירי טבע המציירים לעתים קרובות אם כי לא רק למטרות מחקר.

facebook_1597355588486_6699794934211636306
רות פינס, "ציפור", 2010, אקריליק על בד  "הושפעתי מהספר 'קורות הציפור המכנית' של הסופר היפני הרוקי מורקמי, בו מופיעות אלגוריות של ציפור ללא מעוף. הציפור מופיעה בספר לעיתים כמטפורה למצב האנושי וכסמלים של פגיעות הרס וחורבן. הציפור אינה ישות פיסית והיא מתקיימת אך ורק כזעקה."
(רות פינס, מתוך עלון התערוכה פני ציפור, בית האמנים תל אביב, 2010)

תקופה מורכבת זו בה האדם מצוי בתהייה החזירה ולו לזמן מה את הציפורים למתחמים העירוניים. לגור בעיר, לשמוע את צפצוף הציפורים בכל שעות היום זה כמו לגור בכפר… עוד איזכור למקומם של בעלי הכנף בחיינו וביקום.

יוסף שליין רישום
יוסף שליין, "ללא כותרת", 2020, רישום בטוש על נייר.  "פסלים קטנים-גדולים בעלי תנועה דינמית, החלטיות, נחישות פנימית. הטלפיים חזקים מאוד, ננעצים, מוכנים לתאוצה או לזינוק… עיבוד תווי הפנים והגוף מלוטש ומופשט, בד ובד נשמר, כמובן מאליו, גרעין החיה המתוארת."
(דורית קדר על יוסף שליין, חפץ, חיה ואדם: יוסף שליין. פסלים ורישומי דיות בגלריה אפרת, על המשמר, 17.2.92)

את התערוכה מלווה טקסט של ד"ר דורית קדר (אהבתי במיוחד את "דרמה קווינס, פשניסטיות מהודרות, חידות פלאיות, ידידות נפש") וכן ציטוטים של אמניות ואמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכה.

On Some Birds

By Dorit Kedar

על מספר ציפורים          

מאת דורית קדר

תרגום: דורית קדר, צח בן יוסף

In the Air,

On Earth and

The Waters,

Winged by Fire,

Migrants,

Watchers in the Sky,

Swift killers,

Biological cleansers,

Parenting hunters,

Multi-lingual and taskers,

Fancy fashionistas,

Incentive navigators,

Architects of the heights,

Builders in practice,

Performers of prestige,

Magnificent,

Fervent suitors,

Ever stimulated,

Competitive warriors,

Auspicious,

Announcers of Spring,

Seers in Darkness,

Mythical monsters,

Wise,

Creepy,

Symbols of Spirit,

Chaperons of magicians,

Pets of witches,

Fabulous enigmas,

Vivid,

Of smooth fragility,

Poignant and rapacious,

Volatile,

Hybrid,

Social,

Ascetic,

Exotic,

Robust,

Drama queens

Marital

Tenors and jazzists,

Noble Deities,

Nightmarish,

Cherished Soulmates.

באוויר,

על אדמה,

במים,

מכונפות באש,

נודדות,

עוקבות מעל,

רוצחות בזק,

מנקות סביבה,

ציידות והורות,

רב לשוניות ומטלות,

פשניסטות מהודרות,

מנווטות נמרצות,

אדריכליות שחקים,

בנאיות במעש,

אמניות מהוללות,

מפוארות,

מחזרות יוקדות,

ערניות,

לוחמות הישגיות,

מבשרות טוב,

מכריזות על אביבים,

רואות מחשכים,

מפלצות אגדה,

חכמות,

מרעידות,

סמלי טבע,

שוליות הקוסם,

חיות מחמד למכשפה,

חידות פלאיות,

חיוניות,

גמישות ברכות,

חדות בחמדנות,

הפכפכות,

היברידיות,

חברות,

נזירות,

אקזוטיות,

איתנות,

דרמה קווינס,

זיווגיות,

טנוריות וג'זיסטיות,

אלילות אצולה,

אימתניות,

ידידות נפש

אהודות.

תודה לאירית לוין על הטקסט והדימויים

דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.