בית הגפן, חיפה, אוצרות החלל הדס זמר בן-ארי ויעל מסר. 28.3.2019-12.7.2019

IMG_20190425_123807.jpg

בית הגפן השוכן בשכונת ואדי ניסנאס, חיפה, הוא מרכז ערבי-יהודי לתרבות, חברה, נוער וספורט. בית הגפן, חיפה פתח חלל אמנות  נוסף בתחילת דצמבר 2018. המרחב השלישי: חלל לאמנות וחינוךIMG_20190425_123907

50850150_2259057080773622_4498615128844926976_n.jpg

IMG_20190425_124011.jpg

50504687_2259057284106935_3524684999024443392_n.jpg

IMG_20190425_124823.jpg

IMG_20190425_124718.jpg

IMG_20190425_124801.jpg

בסיור טרום פתיחה אליו הוזמנתי בתחילת דצמבר 2018, שמענו על הפעילויות המתוכננות, האירועים ועל הדגש על שיח בין תרבויות ואמנות במרחב הציבורי.

בין העבודות – שטיח תבלינים – לורן מארשל, 'מדאפה' – חלל אירוח ובו פינות ישיבה בעיצובו של רמי טאריף, ציורי קיר ורצפה במרחב החיצוני – ברוקן פינגאז, צילום- אמירה קסאם זיאן, מיצב וידיאו של פאטמה שנאן, עבודות של אמי ספרד, שלומית אתגר, ענת רוזנסון בן חור, למיס שחות, ודיה הוג'יראת כעביה ועוד.

IMG_20190425_125253.jpg

IMG_20190425_125008.jpg

אמנים: איה אורבך, ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד פאטמה שנאן, הדיל אבו- ג'והר, אשרף פואח'רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

55901991_2269322616446754_7943485651096174592_n

ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל, מוזיאון ארץ ישראל, 31.7.2019-31.1.2019, אוצרת: שרה טוראל, יעוץ מדעי: דוד אוחנה, יעוץ אמנותי: רותי חינסקי-אמיתי

 

 

ז'קלין כהנוב 1979-1917, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות יהודייה ילידת קהיר שעלתה ארצה ב- 1954, עומדת במרכזה של התערוכה ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל.

 

התערוכה מציגה התבוננות על חייה של כהנוב ועל צמתים ומקומות בהם יצרה: מצרים, ארצות-הברית, צרפת, ישראל. כהנוב, אינטלקטואלית ופמיניסטית מוצהרת, התייחסה במסות שלה ללבנטיניות כתיאוריה של תרבות, למעמד הנשים, היחס בין מרכז ופריפריה בארץ ישראל במובן הגיאוגרפי והמטאפורי, והחברה הישראלית כזהות מרחבית ומרובדת בכל הנוגע ליחס בין אשכנזים ומזרחים, מזרח ומערב.

 

התערוכה מלווה בטקסטים של כהנוב המוצגים על גבי באנרים גדולים, בתצלומים, ציורים, מסמכים, כתבי יד, מכתבים, כרזות, ובנוסף בקטעי וידיאו המתייחסים אל כהנוב (רונית מטלון משוחחת עם דורי מנור[1]; ריאיון מיוחד עם חיים באר) ועוד.

 

חלק ניכר בתערוכה מוקדש ליצירות אמנות ישראלית עכשווית: יצירות המנהלות דיאלוג בין מזרח ומערב, שיקוף הרב-קוליות של הזהות המקומית המורכבת ולמגדר.

 

במרכז התערוכה מוצג מעין שחזור של חדר העבודה של כהנוב ובו כתבי היד, מכתבים, צילומים אישיים ועוד. בפגישה עם אוצרת התערוכה שרה טוראל נאמר: "הטקסט שלי מופיע כפתיח ולאחר מכן רק כהנוב מדברת. בניתי את התערוכה דרך הביוגרפיה שלה, ההתייחסויות, ראיית העולם. רציתי להשמיע את הקול שלה, ויצרתי הדהוד לחדר עם המחשבות שלה מושמעות ברמקול" (קולה של כהנוב מהדהד בחלל התערוכה כולה).

 

רשימת האמנים:  עליזה אורבך, אליהו אריק בוקובזה, רות קסטנבאום בן-דב, ליאור גריידי, ז'וזף דדון, נבט יצחק, עידו מיכאלי, ורד נסים, מרב סודאי, רוני סומק, שי עבאדי, אסד עזי, זמירה פורן, תמיר צדוק, שולה קשת, פטימה אבו רומיטל שוחט, דפנה שלום, מאירה שמש, פאטמה שנאן.

 

 

 

 

 

ז'קלין כהנוב התייחסה והקדישה מסות לסופרות ומשוררות, (למשל פרנסואז סאגאן) לפילוסופיות (סימון דה בובואר), לאנתרופולוגיות ועוד.

בתערוכה יצירות של אמניות ואמנים, רובן הוצגו בתערוכות במוזיאונים ובגלריות .[2]

האמנים המוצגים: אסד עזי; אליהו אריק בוקובזה , זמירה פורן ציון, דפנה שלום, טל שוחט, ורד נסים, עידו מיכאלי, ליאור גריידי, מרב סודאי, מאירה שמש, שולה קשת, פאטמה שנאן רות קסטנבאום בן-דב, פאטמה אבו רומי, תמיר צדוק, שי עבאדי

[1] ז'קלין כהנוב והמסות שלה חזרו לתודעה הישראלית, בעיקר בעקבות התייחסות לקובץ המסות שלה "ממזרח שמש" ברומן "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון.

[2] קטלוג התערוכה מלווה בטקסטים של שרה טוראל, אהרן אמיר, דוד אוחנה, קציעה עלון ותרגום מצרפתית של טקסט של ז'קלין כהנוב – דודי מנור.

סימה לוין, דיאלוג עם קפקא, מוזיאון הרמן שטרוק, ארלוזורוב 23, חיפה, 8.11.2018-10.6.2019

IMG_20190425_134059.jpg

ביקור במוזיאוני העיר חיפה מזמן הפתעות מעניינות. והפעם, מוזיאון הרמן שטרוק השוכן לו באזור מעניין בחיפה המשלב בין ישן לחדש, ובין חילוניות לקהילות חרדים. שתי התערוכות המוצגות במוזיאון "מיומנו של אמן", תערוכה קבוצתית, ו"דיאלוג עם קפקא" של האמנית סימה לוין משתלבות במוזיאון ייחודי זה הנקרא על שם האמן הרמן שטרוק בבית שתוכנן עבורו ועבור אשתו מלכה ע"י האדריכל אלכסנדר ברוואלד.

IMG_20190425_134043.jpg

שטרוק, אמן ויזם היה בקשר עם מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ויש לו תפקיד משמעותי בהקמת מוזיאון תל אביב לאמנות בבית דיזנגוף ובפרויקטים אמנותיים נוספים, "בצלאל", הקמת בצלאל החדש ועוד.

IMG_20190425_134107.jpg

הפרויקט של סימה לוין "דיאלוג עם קפקא", מציג סדרת עבודות תחריט וחיתוך עץ שהוכנה במיוחד לתערוכת יחיד זו. לוין משלבת בעבודותיה אלו בין המציאות היומיומית של יצירתה בסטודיו לבין דמותו וסיפוריו של הסופר פרנץ קפקא. עבודות אלו יוצרות מארג חזותי הממזג בין ממשות לבין בדיון, וסוחפות את הצופה לאווירה אירופית שיש בה מן המלנכוליה. בתערוכה זו הספרות והאמנות החזותית מקיימות ביניהן קשרי גומלין, ויצירתה של לוין "נושקת" לעיסוקו הענף של הרמן שטרוק ביצירת ספרים.

IMG_20190425_134048.jpg

לוין כתבה בטקסט על פרויקט זה: "מקרה מעצב בחיי האישיים הביא אותי לקרוא את יצירותיו של קפקא מחדש.

IMG_20190425_134134.jpg

חזרתי אל זיכרונותיי מפראג הקסומה והמיסטית ב-2014. הרגשתי שקפקא בכבודו ובעצמו מטייל אתי ברחובות פראג העתיקה. כך נולדה הדמות של "איש קטן", לבוש שחור, שמטייל אתי בסמטאות הצרות של העיר ומסביר לי "שמלחמות גדולות נולדות מתוך מילים  קטנות.

IMG_20190425_134146.jpg

…לא ניסיתי לאייר את יצירותיו של קפקא אלא להעביר לצופים אווירה קפקאית נצחית שהיא אקטואלית גם לתקופתנו."

התחלתי בכתיבה במיקומו של מוזיאון הרמן שטרוק בחיפה. העבודות של לוין בתערוכה מהדהדות לתמות בספריו של קפקא ובין השאר "הטירה" ו"הגלגול". מעניין שדמותו של פרנץ קפקא אשר כתביו עוסקים במצבו הקיומי של האדם בעת המודרנית העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות עוצמה, בניכור ביחסים בינאישיים, ובהשפעת הטכנולוגיה על החברה, מעסיקה את אנשי החברה הישראלית על רבדיה השונים (כשם שבעולם כולו). בהתבוננות במבקרים בתערוכה ניתן היה לראות מעין מיקרוקוסמוס מרתק של כך.

 

RECOMPOSE, אוצרת דליה דנון, הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד

IMG_0367

בחלל הגלריה בקיבוץ גבעת חיים מאוחד מוצגת התערוכה RECOMPOSE המפגישה בין יצירותיה של פנינה רייכמן לבין היצירות של שחר קורנבליט. לעין הצופה נגלות העבודה עתירת הממדים של רייכמן והעבודות האינטימיות של קורנבליט. עבודות שני האמנים מזמנת את עין הצופה להתקרב ולבחון. ואצל שניהם יש מן הסוד הכמוס, הנגלה לעין בהתבוננות מקרוב, ופריו המניב, המהדהד למוזיקה.

עבודותיו של שחר קורנבליט מוצגות חלקן בוויטרינות וחלקן תלויות על הקיר. פעולת האיסוף, המיון והקידוד בדומה לחדרי הפלאות והמוזרויות מימים עברו, מודגשת בעבודות המוצגות בוויטרינות שמגירותיהן פתוחות לעיני הצופה וחושפות פכים מעולמו. דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "פתיחת המגירות חושפת חפצים קטני-ממד ולעתים אניגמטיים, כמו דפים שנלקחו מתוך אלבום תמונות לאחר שהצילומים הוסרו מהם והותירו רק סימנים שמזכירים אותם, ויוצרים מעין נוכחות רפאים. כמו כן, מוצגים שאריות של כלי עבודה, מסוריות ומקלות עץ שקצותיהם נחרכו. אובייקטים אלה מופיעים כסימני פיסוק בין חפצים ואלמנטים מקצביים ההופכים את ההצבה של החפצים בתוך המגירות למעין פרטיטורה".

IMG_0368.JPG

בדפי הפרטיטורה של בטהובן ומוצארט המוצגים על-ידי קורנבליט ניכרת פעולת ההנכחה והמחיקה. האמן טובל את הדפים בדיו, באזכור לטכסי חניכה דתיים-פולחניים, או לחילופין, טבילה של ניירות יקרי ערך בשעווה על-מנת לשמרם, אך הדיו השחור בו הוא משתמש, מאיים להסתיר את התווים ואת רוח היצירה כמעט לחלוטין. קורנבליט מסביר זאת כך: "לשחור יש עוצמה. הוא מכיל בתוכו מסתורין, אופל, את תהום הנפש והיקום, הוא צנוע ומשתלט, זועק ודומם, הוא בלתי אפשרי אך הוא האפשרות היחידה."

IMG_20190424_165527.jpg

IMG_20190424_170047.jpg

פנינה רייכמן מציגה את הסדרה "סונטינות", העבודה המונומנטלית על הצבעוניות המלכותית שבה – כחול, כסף וזהוב אליהם מצוות השחור.

IMG_0401

רייכמן עוסקת ביחס שבין המילה לבין הדימוי ובמתח שביניהם. מצע העבודה, הנייר, וסימני התווים שבשוליו, משמש לה כחומר גלם מרובד משמעויות: טקסטואלי, גראפי ותרבותי כאחד. לעין הצופה נגלים ציורים מרובדים, דחוסים, שרבה בהן החידתיות, ועליו להתבונן שוב ושוב במעמקי השכבות הנדמות כארוגות זו על גבי זו. דנון כותבת: "התווים יוצרים מבנה סדור, נוקשה שמכתיב מקצב פורמליסטי ללא פרסונה וללא פרטים ביוגרפיים. בו בזמן, לא ניתן להתעלם מהמטען שהם נושאים כמסמנים מובהקים של תרבות. על גבי המצעים הנוקשים, הטעונים והאינטימיים הללו, כעקבות או מצבות אילמות, רייכמן מטביעה סימני דרך באמצעות פרחים  שנלקחו מעבודות קודמות שלה. 'בימים רומנטיים יותר אוהבים היו שולחים אותם האחד לשנייה' מספרת עליהם רייכמן".

IMG_20190424_165750.jpg

סימני הדרך הדומיננטיים שמציגה רייכמן בתערוכה, הם מילים שכתובות באנגלית. מילה כדימוי ומילה כמקצב וכאקט ציורי. דפי המילים המופיעות על גבי מצע כסוף ששוליו זהובים, מאזכרים מנוסקריפטים מימי-הביניים וסימני מלכות שיש בהם מן ההוד וההדר. המילים, הבולטות ונשנות כאן הן YOU, אתה, אף שאין ברור מי נמען הפנייה שאליה מופנית המילה, וכן DON'T מילה שיש בה מן הציווי והאיסור. וכך מתקיים כאן משחק ומתח בין "האני" לבין "אתה", ואין ברור למי הפנייה? איש, אישה? רייכמן מסבירה שהיא מעדיפה להשתמש באנגלית ולא בעברית, כי זה מותיר אותה בעמדה ניטרלית מבחינת יחסה למטען התרבותי והרגשי של השפה המקומית.

IMG_9866.JPG

בטקסט התערוכה נכתב: RECOMPOSE" היא מילה רווייה במשמעויות, וכולן רלוונטיות למפגש החד-פעמי שנוצר בתערוכה הזו בין יצירתם של שני אמנים, היא הלחנה מחדש של יצירה מוקדמת. המשותף לשניהם הוא שימוש בדפי פרטיטורה ומקצבים. עבודותיהם עוסקות בצמדים דיכוטומיים של ייצוג מול הפשטה, גילוי מול כיסוי, הסתרה מול חשיפה ומחיקה מול הנצחה".

ולסיום: הנייר, חומר עתיק יומין משמש בעבודות השניים כמצב לעבודה, אך לא רק הוא. הצבע על משמעויותיו הגלויות והסמויות, המחיקה באזכור  ל-Erased de Koning של רוברט ראושנברג, המלים בזיקה לאמנות המושגית, לפופ ולפוסט פופ הכל נוכח בתערוכה קמרית ונוגעת ללב זו.

 

עבודותיה של פנינה רייכמן מוצגות בתערוכה באדיבות גלריה גורדון, תל אביב

תודה לדליה דנון, דורית קדר, אירית לוין וחנוש מורג על המפגש הפורה עמן.

שיח גלריה: שבת 27.4.2019, שעה 12.00

 

 

 

 

ציור מאוסף המוזיאון, אוצרת: סיגל קהת קרינסקי מוזיאון פתח תקוה לאמנות תאריך נעילה: 29 במאי 2019

 

 

 

 

"גלריית האוסף" מציגה עבודות נבחרות של אמנים מובילים מתוך אוסף המוזיאון: סמי אבוטבול, איזידור אשהיים, אנטון בידרמן, גבי בן-זנו, אברהם גולדברג, מאיר גור-אריה, יהושע גרוסברד, אוזיאש הופשטטר, שמואל טפלר, אסי משולם, לאה ניקל, איתמר סיאני, אבל פן, אווה פרייברגר, מיכאל קארה, ארתור קולניק, משה קופפרמן, בן (בן ציון רבינוביץ'), חן שיש, שמואל שלזינגר.

העבודות המוצגות בופסט:  איתמר סיאני, גבי בן זנו, אנטון בידרמן, אווה פרייברג, שמואל טפלר, לאה ניקל, חן שיש, יהושע גרוסברד, שמואל שלזינגר, מאיר גור-אריה, סמי אבוטבול, משה קופפרמן.

אנטון בידרמן

 

 

                               

 

                                   

בתערוכת אוסף עולות שאלות מהותיות באשר לאוסף, מיהו אספן, מוזיאון כאספן, אספנות של פרט או של תאגיד ואף אוסף של אמנים.

 

 

 

                                

המינוח "אוסף" Collection מורה על קיבוץ יחדיו של מספר מסוים של פריטים, ועדיין כמה פריטים נדרשים כדי להיות אוסף? התשובה לשאלה זו מורכבת, שכן מספר החפצים הנדרשים לעיצובו של אוסף תלוי בגורמים שונים: מיהו האספן, מהם הרצונות והתשוקות שלו, מהו המקום בו יוצג האוסף, מהות החברה ואופן ההתנהלות שלה. מכאן שאוסף הינו מיקרוקוסמוס או תקציר מהות האדם האוסף; החצנת "האני" של האספן הנגלית דרך הבחירה באובייקט כלשהו. ניתן למצוא באוספים עולם ומלואו; מחד, האספן/ית, ומאידך הכמיהה להגיע ולהשיג את מושא התשוקה. אוסף של אובייקטים שיוכלו להוות מכלול שלם, ואשר באמצעות הידע שיש לנו על העולם נוכל לקבל תמונה מלאה אודותיהם.

קריטריון משמעותי להגדרת אוסף הנו קריטריון האיכות; אמת מידה זו כוללת היבטים קונספטואליים ואסטרטגיים כאחד היוצרים את הקשר בין מרכיבי האוסף ומעניקים לו את האיכויות והייחודיות שלו.[1]

בשיחה שערכתי עם האוצרת סיגל קהת קרינסקי סופר לי על ברוך אורן המנהל הראשון של המקום אשר הקים את האוסף של המוזיאון, אוסף אקלקטי ומגוון ובהלימה לייעודו של המקום כ"יד לבנים".

 

                                                  

הרציונל של תערוכה זו: התייחסות לכל מיני סוגים של אינטימיות. תיעוד אישי איך כל אמן/אמנית "מספר" את עצמו/ה; מבט אינטימי בצד מבט מחוצן יותר; אמנים שעלו מן המזרח בצד פליטי שואה; מופשט לירי וקונספטואלי; טבע דומם כ"ממנטו מורי" בצד טומאה/טהרה. כל אלה יוצרים אוסף יצירות המתכתבות זו עם זו בנימים דקים ומעודנים.  באוסף עבודות המצויות בו מספר שנים רב בצד יצירות שנרכשו לאחרונה.

משה קופפרמן

   

[1] מתוך חומרי מחקר שלי בנוגע לאוספים פרטיים, תאגידיים ואחרים.

תודה לסיגל קהת קרינסקי, אוצרת התערוכה

An Italian culture minister threatened to refuse a promised loan of Leonardos to France

ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות גלירה אופיצי, פירנצה.jpg
ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות מוזיאוני האופיצי, פירנצה

ב-1911, ויצ'נצו פרוג'ה גנב את ה"מונה ליזה", בזמן של הסחת דעת ובתפר שבין סוף השבוע לתחילתו (זמן ציור משוער 1516-1503, וגם בנוגע לכך יש ויכוחים רבים). פרוג'ה רצה להחזיר אותה לאיטליה. מה שהוא שכח! וזו הערת שוליים שלי לכתוב בפוסט קצר זה הוא שליאונרדו דה וינצ'י כשנסע לעבוד בשירותו של פרנסוא ה-1, מלך צרפת, (בשנת 1516) לקח עמו את המונה ליזה ועוד מספר ציורים אותם אהב מכל. ועם מותו (1519), הם נשארו ברשותה של צרפת, תחילה באוספי מלכי צרפת, ועם הלאמת הלובר בזמן המהפכה הצרפתית, הפכו לחלק מאוסף מוזיאון זה.

למעלה ממאה שנה לאחר הגנבה המתוקשרת, אנו עומדים בשיאה של מחלוקת בין צרפת לבין איטליה, בשל רצון הלובר לערוך רטרוספקטיבה של יצירתו של ליאונרדו, לרגל 500 שנה למותו.

שרת התרבות Lucia Bergonzoni מבקשת לערוך דיון מחודש באשר לעסקה שנעשתה ע"י שר התרבות הקודם להשאיל את כל יצירותיו של ליאונרדו לצרפת, בהעירה: "ליאונרדו הינו איטלקי, הוא רק מת בצרפת".

ברגונזוני, הציעה שהעסקה אינה מאלו הרצויות במיוחד לאיטליה. "ליאונרדו היה איטלקי, ככלות הכל", מסרה לThe Telegraph. למה אין הם משאילים לנו את  "המונה ליזה?"

צרפת מתכננת להשאיל יצירות אמנות לאיטליה בתמורה לאלו של ליאונרדו לרגל תערוכה של רפאל במוזיאון הקווירנלה ברומא בשנת 2020.

ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז.jpg
ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז

Wexelman, A. (2018, November 18). Re. An Italian culture minister threatened to refuse a promised loan of Leonardos to France. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-italian-culture-minister-threatened-refuse-promised-loan-leonardos-france

 

OVERLOAD מוזיאון חיפה לאמנות, מתוך אשכול התערוכות "פייק ניוז", אוצרת: רויטל סילברמן גרין

אלון קדם - יום אחד copy
אלון קדם, סחר חליפין, 2018

התערוכה עוסקת בתופעה רווחת בימינו, הסתמכות יתרה על המדיה החברתית כמקור למידע. אנו אפופים בעידן זה בעומס מידע, באין ספור גירויים המקשים על שיקול הדעת ועל היכולת לזקק מסרים/אמת/בדיה.

במיצב הפיסולי הקירות ידברו של רונית ברנגה מוצג ריכוז גדול וצפוף של פִּיוֹת בפינת החלל. הצגת הפיות על הקירות – הפה המדבר ומפיץ לעתים שלא במודע, מידע, לעתים סוד שרצוי שישמר בין הקירות, והקלות הבלתי נסבלת של "ערעור" הביטחון שאכן ישמר. המיצב מתייחס למאפיין תרבותי שאינו חומרי – מֶם אינטרנטי, שמשתכפל ומתפשט, לעיתים כמו וירוס. ככל שמתרחקים מהמקור של המסר הרווחים בין הפִּיוֹת הולכים וגדלים. המיצב מתפרס ומתפשט כמו הודעת ספאם, באופן המבטא חוסר שליטה.

מוזיאון-חיפה-לאמנות-תערוכה-פייק-ניוז9-רונת-ברנגה-1440x1080.jpg
רונית ברנגה, הקירות ידברו, מיצב

הסדרה "Poly Spam" של כריסטינה דה מידל נוצרה לאחר שנים שעבדה כצלמת עיתונות, ומתוך רצון לערער על קודים של אמת/ ביקורת האמת וערעור על כך. דה מידל בחרה הודעות ספאם מתוך הדואר שקיבלה והשתמשה בהן כבסיס ליצירת תצלומים מבוימים של השולחים. לצידו של כל תצלום (דימוי ויזואלי) מוצג המכתב ששימש השראה ליצירתו (הדימוי הוורבלי).

ציוריו של אלון קדם עוסקים במתח בין המציאותי לווירטואלי, בין בנייה לפירוק, בין התודעה לגוף. קדם בוחן, כהגדרתו, "כיצד בתוך מערכות ידע פתוחות נוצר קשר בינך לבין העולם, בינך לבין עצמך". ציוריו מדמים חוויית שיטוט בין אתרים באינטרנט. הוא מתאר מציאות בלתי מוחשית של הדימוי הדיגיטלי, בעודו בוחר בפעולת הציור שהיא חומרית, חושית וטקטילית. בציוריו חלקי הגוף, המסכים עם הפרצופים, הירחים והשמשות צפים ללא עוגן במרחב כאילו היו פסולת דיגיטלית.

סחר חליפין  2018.jpg
אלון קדם, יום אחד

וכך ה"ספאם" מתפשט כווירוס במיצב הפיסולי של ברנגה, משמש בסיס טקסטואלי לתצלומים של דה מידל ומוצג כפסולת דיגיטלית בציוריו של קדם. כל אלו משקפים את האופנים שבהם הוא הפך לגורם משמעותי מטריד, מאיים ומבזבז זמן ומשאבים! בתקופתנו.

תודה לרויטל סילברמן גרין