מלי לסקר, "אקפראסיס", אוצרת: חניתה אליצור, בית האמנים גבעתי 17, ראשל"צ עד 28.11.2020

הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות  בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת:  אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.

קיר ימין   – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.

IMG_20201123_124637

קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.

שכבות הזמן (1)

בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.

DSCN9420

 

תקשורת

ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.דיוקן

לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.חרוט_1

התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.

DSCN9412

לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.

IMG_20201123_124624

בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.

וונוס_2

תודה לאמנית מלי לסקר ואוצרת התערוכה חניתה אליצור על המפגש עמן

[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1

מיכל רכטר לויט, רחוב לורנס, Lawrence street, אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב, עד 28.11.2020

חלום,שמן על נייר 30-40סמ

הטקסט נפתח בווידוי אישי של האמנית מיכל רכטר לויט "לא הרגשתי בלורנס בבית, הייתי שם אורחת, אורחת בארץ זרה", וגם אנו הקוראים הופכים ולו לרגע לאורחים, באותה ארץ זרה ומרוחקת שמיד תתברר זהותה.

הטקסט עוסק בזיכרון אישי ובזיכרון קולקטיבי של לויט רכטר, הכמיהה לימים אחרים, לבית, למקומות הנושאים עמם זיכרונות, "לבתים הדפוקים שהיו מול חלונה", אך גם מעין "דיבור" על השבר. "יש לי היסטוריה של התאהבות בבית ישנים ומוזנחים. בגבעת חביבה הם סימלו את ילדותי את ימי התום, את הצניעות והפשטות, הם סימלו את השבר הגדול שקורה לנו פה בארץ , עם הנהנתנות הבזבזנית וחסרת האחריות, הזלזול בכל ערך ושבירתו של כל מה שהיה יקר לנו".

oil on canvas 75X150cm.

אל רחוב לורנס, בניו הייבן, ניו-אינגלנד, ארה"ב, הגיעה האמנית לביקור משפחתי. לשם כך שכרה בית ברחוב לורנס, וגם ברחוב זה הבתים הישנים הנושאים עמם אותות של הזנחה שבו את ליבה. אך דווקא שם בארץ זרה מצאה את הציירת שבה, "פתאום זה התאפשר, בחושך , בבית, לבד, בארץ זרה, שם זה קרה".

IMG_20201106_131842

רחוב לורנס, רחוב אחד מני רבים, שבתיו נושאים עמם סממני ארכיטקטורה וויקטוריאנית מסורתית האופיינית לחלק מאזוריה של ניו אינגלנד. ולויט-רכטר שואלת מה לי ולו? רחוב טיפוסי, וכפי שאוצר התערוכה יאיר ברק מציין: "לו הייתם שואלים את רחוב לורנס, היה בוודאי מציין שלא תכנן להפוך למושא לציור. הוא עצמו מופתע".

שמן על נייר 30-40סמ

5:00 בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. חשוך בבית. רכטר לויט מציירת באפילה את חזיתות הבתים, את העצים, את כל מה שכמעט ואינה רואה, על גבי מצע ופלטה שכמעט ואינם נראים לעיניה. פעולת הציור מתרחשת קודם הזריחה, קודם מה שהצרפתים מכנים "quotidian" היום יומי. פעולות חוזרות ונשנות, הרחוב על הקולות שבו, המולת ההולכים ושבים, המכוניות, קולות הילדים, לכל אלה כפי שמציין ברק אין זכר ב"ציורים של רחוב לורנס שהם מראות של עיוורון כפול. דימויים של עיר אוניברסיטה שוקקת, טרם פקחה את עיניה".

שמן על נייר 24-34סמ

לויט רכטר מציירת כאחוזת בולמוס. היא עובדת מתוך אינסטינקט שכן לא ניתן לראות אלו צבעים היא מערבבת ושמה על המצע, והאלמנט הבולט הוא תנועת המכחול והחומריות של הצבע. וכמתוך וידוי אישי מרגש היא 'מציירת' במילים: "החשכה בבית שלי והחשכה בחוץ, היתה נעימה לי כמו ליטוף כמו מזור כמו התאהבות, הפסקתי לפחד לא לדייק ולא תיקנתי …זרמתי עם החושך ועם הלב שלי. הרגשתי שמצאתי אוצר שחיכה שנים שאגלה אותו. הוא כל כך פחד מהאפלה שלי הפנימית שלא העז לבוא ולומר שהוא פה. בכלל לא ידעתי מקיומו, אז רחוב לורנס בלילה או בבוקר מוקדם, הוא תמונת ראי של הנפש שלי. אני נמשכת אל החושך ואל הגוונים הנפלאים שהוא מציע, אל הרגע שבו נפתחות העיניים ומתחילים לראות ממש טוב בחושך, אל התגליות וההפתעות שקורות אז. כל אלה מרכיבים את התערוכה הזו".

הרחוב כמרחב אוטופי אך גם דיסטופי בעיר המודרנית מקבל ביטוי ביצירות אמנות, בספרות, שירה ויצירות קולנועיות. הרחוב הינו חלק מהתפיסה המודרנית, יש בו מן הכמיהה לשוויון, לזכות להתהלך בו ללא חת (באוטופיה לפחות). דימויי הרחוב על שלל מראותיו והקולות שלו עולים בצורה משמעותית במאה ה-19 בעבודות של אמני התנועה האימפרסיוניסטית- קלוד מונה, קמי פיסארו, אוגוסט רנואר, ברת מוריסו ואחרים. המראות שלעתים מקבלים ביטוי חוזר ונשנה בעבודות שלהם בשעות היום השונות. או המראות בהם עוסקים אמני הקבוצה הפוטוריסטית באיטליה בראשית המאה ה-20 או אלו שיש בהם מן הניוון והשיקוץ ביצירות של האמנים האקספרסיוניסטים בעשורים (בעיקר) הראשון והשני של המאה ה-20, אך גם לאחר מכן.

תפילה. שמן על נייר 25-35סמ.2020

ואולי דווקא כמו במסה הפואטית של איטלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין", רכטר לוויט נוגעת כאן באותם מחוזות עלומים, ובאמצעות ההתבוננות פנימה אל מחשכי הלב והנפש, מעלה אותם אל קדמת התודעה. "וגם בפנים אתה מגלה דברים רבים שלא הצלחת לשחרר במשך השנים ודווקא בזכות החשכה החיצונית והיכולת לראות בתוכה, לראות בחשכה אותי…". שכן כמו המשוטטים למיניהם אליהם אני מרבה לחזור בכתיבתי – גיום אפולינר, ולטר בנימין מישל דה סרטו, רכטר לויט משוטטת בנבכי הנפש, וקורמת להם עור וגידים בציוריה.

תודה לאמנית מיכל רכטר לויט על הטקסט שלה ושל אוצר התערוכה יאיר ברק.

הציירת ארטמיסיה ג'נטילסקי בגלריה הלאומית, לונדון, כניסה לסיור וירטואלי 8 ליש"ט, חוויה מיוחדת במינה

Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second national lockdown across England

Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second nationa lockdown across England Photo: The National Gallery, London

הגלריה הלאומית בלונדון מצאה אפיק הכנסה חדש, תשלום 8 ליש"ט לסיור אונליין בתערוכה המבוקשת המוקדשת לאמנית ארטמיסיה ג'נטילסקי. Letizia Treves, האוצרת של התערוכה עורכת סיורים וירטואליים בני 30 דקות לסיור בתערוכה עד לסיום ב-24 בינואר 2021

טרבס אומרת שאף שהסיור הווירטואלי אינה תחליף להתנסות בצפייה בתערוכה במוזיאון עצמו, הרי שזה מאפשר לנו לחלוק את סיפורה של ארטמיסיה וציוריה עם אנשים רבים ככל האפשר.

כמי שהתמחתה באמנות הרנסנס והבארוק, ושהות כתלמידת מחקר בפירנצה, יצא לי לחות את הדגש המחודש על יצירתו של קרווג'יו ע"י פרופ' נינה גרגורי בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, ושל אמנים/יות מהמעגל הקרוב אליו. ארטמיסיה, בתו של הצייר הורציו ג'נטילסקי, פעלה בתקופת הבארוק באיטליה, ציירת מוכשרת שאף התעלתה על אביה. השניים השתייכו לקבוצת ציירים שקיבלו השראה מסגנונו של קרווג'יו, אף שהיא פתחה סגנון ציור עצמאי שיש בו מן האמירה הפמיניסטית, יוצאת דופן בזמנה.

שלושים עבודות של ג'נטילסקי (1654-1593 ויש אומרים אף 1655) מוצגות בתערוכה. כמחצית מההשאלות מגיעות ממשאילים איטלקיים, ובין נותני החסות Google Arts & Culture and the J Paul Getty Jr Charitable Trust. .

הסיור בווידיאו מטעם ה- Art Newspaper זמין לעת עתה לצופים –The Art Newspaper’s own video tour of the show is meanwhile still available to view and Artemisia devotees can also listen to our in-depth podcast tour.

סיפור האונס שעברה ע"י האסיסטנט של אביה אגוסטינו טאסי וסיוע לדבר עברה של קוסימו קורולי, עזרו. התלונה שאביה הורציו הגיש לרשויות ברומא במארס 1612, כל אלה מהווים חלק מהאוטוביוגרפיה של האמנית, אף שאינם מבטלים כמובן את גדולתה כציירת מחוננת.

Harris, G, (2020, November 20). Re: London's National Gallery charges £8 for virtual tour of blockbuster Artemisia Gentileschi exhibition. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/national-gallery-artemisia-gentileschi-virtual-tour-charges-8

דליה זרחיה ריבת שושנים, אוצרת: דניאל צדקה כהן, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב, עד 28.11.2020

בהזמנה לתערוכה מציינת האמנית דליה זרחיה "אני מזמינה אותך בשמחה גדולה לתערוכה  'ריבת שושנים', בה אני רוקחת בעמלנות רבה את עבודותיי החדשות. "רוקחת" משתלב נכונה עם שם התערוכה "ריבת שושנים".

IMG_20201106_132105

בשיחה עם האמנית דליה זרחיה ועם האוצרת דניאל צדקה כהן, מציינת זרחיה שהשם "ריבת שושנים" בא למקד את שימת הלב בעבודה הסיזיפית שלה, בדומה להכנת ריבת שושנים.[1]

זרחיה מספרת שברצונה לשמר עבודות נכחדות; מצע העבודות שלה, שולחנות קטנים, חלקי ריהוט, מעניין יותר לדידה מנייר ובד. ובשל כך כל נושא עבודת היד הסיזיפית מטרתו להביא לחלל התערוכה דברים שברצונה לשמר.

השולחנות שבחרה כאובייקט והן כמצע לרישום הינם בממדים קטנים, כפי שהיו בימים עברו. ציפוי הפורמייקה הקשור אף הוא לתקופה מוקדמות יותר.

IMG_20201106_132057

האוצרת דניאל צדקה כהן אומרת שמעבר לשימור מסורות ישנה כאן עמדה ביקורתית של זרחיה כאמנית. היא לא מכניסה או מציגה את עצמה בדמות האישה העמלנית ויושבת הבית".

"עבדתי על זה כל כך הרבה זמן וזה לא טעים. כמו ריבת שושנים" אומרת זרחיה, וצדקה כהן מוסיפה: "משמרת תרבות אך באה מתוך המקום החדש שלה כאישה וכאמנית. אין כאן קנבס או ציור כפי שזרחיה ציינה. זרחיה, אמנית, יוצרת ואספנית – אספה את הפריטים והם מוצגים בתערוכה בדומה להצגת ציור. משהו שחוזר על עצמו באופן ההעמדה, הכיסא כמשענת, האמנות כמשענת לאמנית".

IMG_20201106_132120

ומהי פורמייקה? מעין שיעתוק של "האחר" אותו דבר שרכש/ה מי שידו לא היתה משגת לרכוש ריהוט מעץ. מעין "תמונת מראה" לתרבות שהיתה אצלנו בארץ בזמן עבר. הרישום המוצג על האובייקטים, שולחנות מוקטנים, לוחות הנדמים כמעין לוחות ציור לילדי גן וכיתות בי"ס מוקדמות, אינו רישום מדוקדק או אקדמי. מנגד, את הכתוב על מצע הפורמייקה, ניתן למחוק, בלא שיישאר זכר למה שנרשם תחילה. האמנית מציינת ש"לצייר על הפורמייקה זה מאבק, הניסיון לשמר את הרישום, שעשוי להימחק".

IMG_20201106_132105

השולחנות המוקטנים – שהיוו כאמור מעין אזכור לתקופה אחרת של צניעות או הצטנעות בלית ברירה, מסמלים את מרכז הבית. יש בהם מן הסמליות התרבותית. בשולחן טמונות משמעויות רבות: משמש לאירוח, לדיון, לשיח, ונושא עמו מטענים מורכבים – אהבות, שנאות, קנאות…

צדקה כהן מציינת "התערוכה נושאת עמה מרכיב פואטי לכל הג'אנק הזה שזרחיה מוצאת ברחוב". וזרחיה מוסיפה "התערוכה יוצאת מתוך כמיהה לעבר, לתרבות החומרית שלנו".

ומהו חפץ? מהו הוא מסמל עבורנו? – מקור של רגש, של כמיהה לביתיות, להתכנסות, למשפחתיות אך יכול לסמל גם פולמוס. חפץ הינו אזכור לתקופה, לזיכרון. כל זה מרתק מאוד את האמנית.

IMG_20201106_132115

הרקמה המופיעה על חלק מהאובייקטים אינה רקמה שיש בה מן הקפידה וההוד, הקשרים (punto) המופיעים ברקמה, אינם תקניים, אך גם במעשה זה מבקשת האמנית לציין את רצונה לשמר מלאכות נכחדות. מאידך יש בהן "דוגמאות לרקמה" הלקוחות מתוך אוסף ארכיון האם, ובכך יש בהן מן השימור של זיכרון אישי.

IMG_20201106_132105

בספרו "חפצים, עיצוב תעשייתי" מציין יונתן ונטורה "ברוב החברות בימינו, מוצרי הצריכה ה"סתמיים", היומיומיים, מסמלים את תרבותנו על כל רבדיה. הם המבט במראה. נוסיף את דבריו של מיטשל, אשר מציין את התהליך המואץ של העת האחרונה, שבו חפצים הופכים מ'אובייקטים סתמיים המלווים את חיי היומיום' למוצרים סובייקטיביים, בעלי ביוגרפיה וקשרים פסאודו-חברתיים, ונקבל תיאור מורכב של העולם החומרי שסביבנו".[2]

IMG_20201106_132129

תודה לדליה זרחיה ולאוצרת דניאל צדקה כהן על השיחה עימן


[1] ריבת שושנים, מעדן שהכנתו כרוכה בעבודה עמלנית המתחילה באיסוף עלי כותרת של שושנים והפיכתם במעין מעשה קסם לריבה מדהימה, נושא עמו גם את הגעגועים שלי לריבה זו מעשה ידי סבתי שרינה.

[2] יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, תל אביב, רסלינג, 2014, עמ' 27.

לילי כהן פרח-יה, כל השריטות ורודות, אוצרת: כרמית בלומנזון, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב עד 28.11.2020

הטקסט לתערוכה "כל השריטות ורודות", נפתח בציטוט שיש בו מן המשמעות והרלבנטיות: "איננו רואים דברים כפי שהם, אנו רואים אותם כפי שאנחנו"[1]

לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,150 2020, על86, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,2020, 150 על 86, צבעים מבוססי מים על נייר

העבודות בתערוכה מהוות ייצוג של האמנית לילי כהן פרח-יה, יש בהן מן הפנייה האישית באשר לתמות המוצגות ולאופן ההבעה של הקו וצבע המזוהים עמה בעבודותיה. קו דק על-פי-רוב שיש בו מן הרטט, אינטואיטיבי, לעתים משתבר ומשתבלל שוב בתוך עצמו… זורם, ולעתים קו עבה, שיש בו מן החומריות של השחור הדומיננטי. והצבע, הפלואידיות והטפטוף שלו לאורכו של הדף בצד צבע חומרי במאוד. לכל אלה נוסף חותם נוסף – דפים לעתים בממדים גדולים, מקומטים, קרועים קמעה, מלוכלכים בכתמי שמן, ובצדם הכתב המצורף אף הוא, לעתים ניתן לקריאה, לעתים ממאן להתפענח.

בשיחה עמה ועם האוצרת כרמית בלומנזון עולה סיפור גליל נייר. גליל שכהן פרח-יה רכשה, בשל האפשרות לעבוד על פורמט גדול. גליל הנייר הענק התגלה כמאכזב, כהן פרח-יה, קמטה חלקים ממנו וקרעה דפים. עובדת על הנייר "הלא רצוי". הנייר המקומט, הקרוע, הבלוי שעבר "התעללות" מסמן מעין ייצוג של  הדי.אן. איי, של האמנית, ומעלה על הדעת את אמני הדאדא בראשית העשור השני של המאה ה-20  בפרקטיקות דומות (למשל, שירו של טריסטיאן צארא: "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי").

IMG_20201106_131414

בתערוכה בולטות הדמויות הנשיות, ילדות, נשים בעת שירה, נשים שמבטן ממסמר, מלא בהבעה.  ציור "אלה פרימה", מהיר, בניסיון ללכוד רגעים ומרכיבים מן המציאות. כדברי בלומנזון: "ציור אינטואיטיבי מהיר, ניסיון ללכוד מרכיבי מציאות שונים. רגע אחד בר חלוף שאינו נעצר, אלא ממשיך ומחולל, ממשיך ומתהווה, זורם, נוזל ומטפטף. העבודות אינן מקפיאות רגע אלא ממשיכות ומתהוות, ממשיכות, נוצרות ומתחברות בראשו של הצופה".[2]

העבודות בתערוכה נוגעות בפן האישי, בבני משפחה, באינטימיות, יש בהן ניסיון לתמצת התנסויות, אירועים, חוויות, שנביעתם מזיכרונות, רצונות, חלומות, שאיפות, ניסיונות, אכזבות… כל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום, כדברי האוצרת.

לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר

"אלונה אהובתי", הילדה-נערה בבגד ים ורוד המסמל תום, האם היא עומדת או סיימה לשחות? דמות שיש בה מן החלום והכמיהה, ילדיות ובשלות שעומדת להפציע בה בעת.

המבט שלי כצופה נמשך כבחבלי קסם אל יצירה המוצגת בחלקו התחתון של אחד מקירות התערוכה, אף שבמבט ראשון "נמשכת" העין אל הדמויות הנשיות העוצמתיות בקיר שכנגד לכניסה. בשיחה עם כהן פרח-יה, מוזכרים מקורות ההשפעה. האלילות הקדומות, הצלמיות הקטנות, דמויות נשיות שלי הזכירו ציורי דמויות משלהי המאה ה-19 במבטן העז והבוטח, בעבודות של אמנים סימבוליסטיים ואחרים.

IMG_20201106_131453

המבט גם נמשך אל העבודות המוצגות על רצפת הסטודיו, בהן הצבע מסיבי ודומיננטי ובו מככבים צבעי הוורוד והירוק. הוורוד אשר עליו אומרת האמנית שהינו כמעין עור עבורה. וכדבריה, יש אופי ייחודי לוורוד, שהינו כמעין שפה בעודו מתערבב ומנהל שיח עם הירוק.

כהן פרח-יה מעיזה, הרישום אינו רישום מדוקדק, אקדמי, בחלק מהעבודות הקו מזכיר את הקו העצבני האנרגטי של איגון שילה, והוא חובר אל הצבע, שלעתים הינו שטוח, אוורירי כמעט ויש בו מן השקיפות, ולעתים עז וחומרי.

בציור "כל השריטות ורודות" שכותרתו נוכסה כשם של התערוכה, מוצגת רקפת עדינה, עשויה בכתב יד מהיר. הרקפת מוצגת במרכזה של הקומפוזיציה, ראשה שמוט קמעה והיא מעלה על הדעת את ציורי הרקפות של משה גרשוני, אך גם ציורים של אמניות ואמנים עכשוויים המתכתבים עם הרקפת על שלל משמעויותיה בשירה, באיורים, בדימויים של זיכרון ועוד. לציור נלווה הכתב שאינו מאפשר פיענוח וקריאה מידית.

 בעבודה "הכל פוזה מוצגת הדמות הנשית עומדת בהיפוך, נשענת על כתפיה, רגליה נישאות מעלה. את הדמות הלבושה בבגד הגוף שצבעו ורוד, מקיפים פרחים שצבעם ורוד אף הוא כמעין שלכת. כובדו של הגוף הנשען על הראש הנראה כעומד אוטוטו לכרוע תחת הכובד, מעלה שאלות באשר ל"הכל פוזה"; להשוויץ, להחצין, ואולי דווקא הדיסוננס שעניינו היעדר "גב", אחיזה, תמיכה ותחושת הביטחון.

IMG_20201106_131428

העבודה שלעיל מוצגת בין שתי עבודות המציגות ייצוגי נשים: "למדתי לצעוק" ו"תלמד אותי איך מאמינים" שתי עבודות עוצמתיות בהן עולה הזעקה מן הדמות האחת, בעוד השנייה במעין תמונת מראה הפוכה מציגה את הדמות שיש מן הרכות והעידון. באחת "למדתי לזעוק" הצעקה עולה ומתפשטת, בחלל, והקו השחור המסיבי המאפיין אותה טעון רגשית, באחרת, הקו על אף עוביו, מנהל דיאלוג עם הקו הדק, ומסמן רכות.

לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר

לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר

לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר

IMG_20201106_131522

IMG_20201106_131510

התערוכה כבזמן קורונה, נעשתה כולה בעת הסגר, בזמן של "100 מטרים מהבית"

עבודות ההדפס הקטנות על אחד הקירות מעלות שמחה בליבי. יש בהן מן העונג ומן הכמיהה, והן משמחות את עיני באשר הן.

תודה ללילי כהן פרח-יה ולאוצרת כרמית בלומנזון על השיחה עמן.


[1] אנאיס נין, Anais Nin  (סופרת אמריקאית)

[2] טקסט התערוכה

ורדה כרמלי, 'דימוי העומד בפני שינוי' פוטו ישראל, כיכר המדינה, תל אביב 21.11.2020-9.11.2020 PHOTO IS:RAEL

3. Placard

האמנית ורדה כרמלי מציגה בPHOTO IS:RAEL, צילומים של החוטונגים (אזורים עתיקים) בבֵּייְגִ'ינְג (פקינג), בירת הרפובליקה העממית של סין. התצלומים המוצגים בתערוכה הם דימויים אייקונים של בייג'ינג. כרמלי צילמה בשכונות חוטונג רבות ועיבדה עיבוד דיגיטאלי לשם יצירת תמונה במבט פנוראמי המאפשר לנו לראות את התמונה כולה; בעין המצלמה שלה היא חושפת את רוח המקום, את ההווי וחיי היום-היום רגע לפני התרחשות השינוי.

"בביג'ינג", מספרת כרמלי, "שימשו לי הבניינים החדשים שנבנו כבמה, הפלקטים שכיסו אותם כתפאורה ועוברי האורח לשחקנים המתנהלים ברחובות עירם בתוך הנוף המשתנה".

התצוגה בפסטיבל

דימוי עם הסבר 7. קולי

"הטרנספורמציה הדרסטית שאירעה בעיר בייג'ינג לקראת אולימפיאדת 2008 סקרנה אותי מאוד.

הגעתי לבייג'ינג באביב 2007 במטרה לצלם ולתעד את התהליך המתרחש בשכונות ה'חוטונג' העתיקות, בעלות מסורת, תרבות והווייה המיוחדות למקום מזה מאות בשנים.

בתקופת שהותי בעיר עברו רוב החוטונגים תהליך הריסה אינטנסיבי כדי להכשיר מקום לבניית מגדלי יוקרה שיקבלו את פני המבקרים הרבים בעיר.

במסע מרתק הנצחתי במצלמתי מקומות ואנשים לפני ובמהלך תהליך ההריסה, המפגשים היו מגוונים ולעתים אף נדרשה התמודדות מול צבא ומשטרה".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"תצלומי הפנורמה מורכבים מצילומים אייקונים שצילמתי בשכונות רבות ברחבי בייג'ינג, אשר צורפו וחוברו דיגיטלית לכדי יצירת תמונה רחבה, פתוחה ואלגורית של נופים אורבניים המציגים לצופה את פני המקום העתיקים ואורחות החיים המסורתיים, המדגישים צורת חיים שהוקפאה, עולם ישן שנשתמר עד ימינו אנו, רגע לפני ובזמן התרחשות השינוי".

בייג'ינג ידועה באוצרות האמנות שלה, בארמונות והמקדשים, הגנים והאוניברסיטאות שבה אשר מיצבו אותה כמרכז תרבות ואמנות בסין. וגם בשכונות – החוטונגים אשר נבנו בסגנון סיני עתיק. מרבית המבנים נהרסו עוד קודם  שהותה של כרמלי בעיר (שהות בת חודש בשנת 2007), שינוי מסיבי שעברה בייג'ינג עת גורדי שחקים מודרניים החליפו את המבנים והשכונות הישנות, וגם כחלק מהמאמץ של הקמת האצטדיון הלאומי "עין הציפור"[1] לקראת האולימפיאדה של שנת 2008 שנערכה בעיר.

4. Placard

5. Placard

כרמלי צילמה צילומים רבים וחיברה ביניהם חיבור אשר לא נראה לעין הצופה. אפקטים של אור וצל לא היו משמעותיים בצילומים אלו בשל מזג האוויר האפרפר (בשל זיהום האוויר). הצילומים, במקור במידות של 2.70 מ' X 0.50 מ', מוצגים בתערוכה בממדים מוקטנים יותר.

6. Placard

תודה לאמנית ורדה כרמלי על השיחה עמה, הטקסט והצילומים


[1]  ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A6%D7%98%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%99%D7%92%27%D7%99%D7%A0%D7%92

איה סריג, "ארון בגדים", אוצר: אוֹרי דרוּמר, בית האמנים ע"ש אלחריזי, תל אביב, 5.12.2020-22.10.2020

שלוש קבוצות של עבודות מוצגות בתערוכה "ארון בגדים" של האמנית איה סריג. עבודות המקיימות ביניהן הקשרי מדיה/מצע: עבודות על בד, ניירות שנלקחו מגיליונות של בורדה וצילומים עליהם עבדה. חלק מהעבודות נושאות אזכורים לעבודות מוקדמות יותר של סריג, עבודות בהן לכתב היד, לסימנים הקטנים שמשאיר המכחול, ולמשיכות המכחול האקספרסיביות יש תפקיד. אחרות מעלות על הדעת רשתות, קווי אורך ורוחב, בצד הצבעוניות בצהוב, כתום, אדום ואת הפער בין הנגלה לבין הנסתר. וישנה סדרה בת מספר עבודות קטנות בממדיהן המזמינות את הצופה להתקרב ולהביט מקרוב.

2Z3A5335

שם התערוכה "ארון בגדים" מעלה אזכורים לארון הבגדים הפרטי, ארון שעשוי להיות בו סדר, אך אפשר גם אי-סדר, ועשוי לרחוש סודות.

IMG_20201026_174506

בשיחה עמה בסטודיו שלה (2019) סיפרה סריג על השלבים בתהליך העבודה: מניחה את המצע (הבד) על הרצפה, ובמעין אקט "פולחני" סובבת סביבו, מגירה כתמי צבע. באקט זה יש מן המקריות. לאחר מכן תולה האמנית את הבד וממשיכה בפעולת הציור. חשוב לה ציינה למצוא איזון בין כל הדברים.

לדידי, אופן העבודה מעלה בזיכרוני את הפרקטיקות של ג'קסון פולוק, ואת נוהגו בדומה, וגם את האיזכור במודע או שלאו, את אמני האקספרסיוניזם המופשט בניו יורק בשלהי שנות הארבעים ושנות החמישים של המאה הקודמת. לדברי סריג: "הציור הוא מעשה נפשי-גופני של דברים שסיפרו לי ושלא סיפרו לי… הדברים המקופלים בפנים שיקבלו צורה, צבע, חיים".[1]

איה סריג,התמסרות,טכניקה מעורבת על קנווס,200-170,

IMG_20201105_110152

בטקסט התערוכה מצוין: "העבודות בראשיתן מתחילות, כאשר צבע שחור מהווה משטח-הכנה לעבודה, אך לא מהות. גווני-הצבעים שאני משתמשת בהם: אדומים, חומים וצהובים, מזכירים לי את צבעי הבדים הססגוניים בשוק הבדים הבדווי בבאר שבע, שהייתי רגילה לשוטט בו – תחילה עם אמי לאורך הילדות; ולאחר מכן, בגפי, בתקופת הבגרות".[2]

2Z3A5333

בסדרת העבודות על גיליונות מגזין בורדה, הונחו הניירות על הרצפה, וטופלו בלכה ובחומרים נוספים, מה שאפשר דרגות שקיפות שונות. בעבודות אלה כשם שבעבודות בממדים קטנים ניתן לראות על מצע העבודות עקבות לקווים וסימונים, עדות לחלקי נייר גזרות בורדה שהושלכו אל הפח בסמוך לסטודיו של האמנית. סריג צילמה דפים אלו והמשיכה לעבוד על גבי הצילומים, סימון קווים, קיפולים, הצופנים אפשר סוד, ומנהלים שיח בין הפנים לחוץ. הדימויים שנוצרו מאזכרים מעין מפה של הנפש.

avi55927

avi55929

בסדרת הצילומים על נייר פוטוקופי, ממשיכה מתודת העבודה שלעיל; אף שכאן ניכר המעבר מן העבודות גדולות הממדים שיש בהן מן ה-grandeur של מחוות היד, אל עבודות אינטימיות בקנה מידה קטן, המצוירות על נייר. בעבודות אלו שיש בהן מן היופי והליריות, ניכרת תחושה של תלת ממד העולה בעין המתבונן בשל הקיפולים היוצרים שכבות. בקיפול, סידור, קווקוו.

2Z3A2538-cut001

 

IMG_20200831_200807

בשנות ה-60 אך גם בשני העשורים שלאחריהם רווחו גיליונות בורדה בבתים ובסלונים של תפירה. כל אשר חפצה נפשה/ו לתפור השתמש בגזרות הללו. וכך השימוש בהן "זלג" גם ליצירות אמנות.

2Z3A5323

התכתבות עם גיליונות בורדה, גזרות ועוד הפציעה בשדה האמנות הישראלי בשנות ה-80 וה-90. למשל, בעבודותיה המוקדמות של דיתי אלמוג, שאף הוצגו בתערוכות קבוצתיות, בין השאר במוזיאון תל אביב לאמנות (בהן ניתן היה למצוא גזרות של שמלות ועוד…).

בשיחה עמה בסטודיו אמרה סריג: מתחילה עבודה, יודעת מה רוצה לעשות, מה היד רוצה לעשות. רוצה אבל לא יודעת מה תהיה התוצאה. האיזון הפנימי בין כל הדברים, שכל הזמן מטרידים אותה ו"רצים בראש", החיפוש והגילוי הם חלק מתהליך העבודה.


[1] מתוך טקסט התערוכה, הדברים המקופלים בִּפְנִּים: על התערוכה "ארון בגדים" מאת האמנית איה סריג, אוצר: אורי דרומר. תודה לאיה סריג על הפגישה והשיחה עמה.

[2] טקסט התערוכה.

שרה כץ: בכף ידך צמח עץ, אוצרת וכותבת הטקסט: ד"ר ניר טסלר, סלון לאמנות, שביל המרץ 5 קומה 1, קריית המלאכה, תל אביב עד 7.11.2020

בסלון לאמנות מוצגת תערוכתה האינטימית, המפעימה ומכמירת הלבב של האמנית שרה כץ אמנית ורסטילית השולחת ידה בציור, פיסול במדיה שונות.

IMG_20201106_135117

בתערוכה זו ממשיכה האמנית בהתכתבות עם אמה המנוחה, המשוררת מרים חרותי, אישה סמכותית וביקורתית, שוחרת ספרות, אמנות פלסטית, קולנוע ומוסיקה, אך גם אפופה ברגשות אשם על שהותירה מאחוריה עת עלתה ארצה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, את שני אחיה הצעירים.

בתערוכה מוצגים שני דיוקנאות סימבולים של האם: האחד, דיוקן בגבס אותו מעטרים/חוצים/סוגרים חוטי תייל, והאחר באנלוגיה לפרח הקאלה אותו גידלה האם בחצר ביתה ונהגה להזמין את המבקרים להתבונן בפרח נדיר זה. הקאלה הלבנה מוצגת בעוצמתה הלבנה שרועה על רצפת הגלריה, וגבעול ירוק ארוך, דק ורופס משמש מעין אחיזה לא אחיזה.

הבחירה להציג את הקאלה באופן שכזה היתה בחירתה של ד"ר נירה טסלר, בעלת הגלריה ואוצרת התערוכה. בחירה מעניינת ביותר, שכן עבודה זו הכינה שרה כץ האמנית כהומאז' לאמה המנוחה, בחירה שיש בה מן הסמליות, ההפנמה, ואף מן התובנה והחמלה.

IMG_20201106_135127

בתערוכה "דיוקן: אם" כתבה האוצרת אירית לוין על היצירה "אמא" של שרה כץ: "אין בידי לתאר בפנייך יחסים של אם ובת, מלבד מה שראיתי אצל אימי: כמויות לא נדלות של עצב ושל חוסר אמון בעולם ובריחה אל המילים. לאושרי, היא הורישה לי את אהבתה לספרות וכתבה שירים יפים לילדים".[1]

טסלר כותבת בטקסט התערוכה: "בעבודותיה המורכבות פונה כץ לסיפורי התנ"ך, לעולם הטבע, הצומח והחי; לאותיות עבריות עתיקות ואף לדימויים מכמירי לב שמייצגים את השקפת עולמה הפוליטית. הדימויים שייסדו את האלף-בית הראשון, הפרוטו-כנעני, סימני יסוד מוכרים וזמינים, כמו בית, מים, שור, ראש, עשויים מענפי העצים שבחצרה ומחוטי ברזל וגבס".[2]

IMG_20201106_135137

ואכן, בתערוכה ניכרת הניעות של כץ בין הדו-ממד לתלת-ממד, חומרים מצויים- חוטי ברזל חלודים, ענפי עצים שיש בהם מן השבריריות, אנלוגיה ל"עקידה" ולדוד והקלע או שמא בזיקה לאמירה אחרת עכשווית. פיסול בגבס שהינו פעמים רבות חומר ראשוני, אך באמנות המודרנית והעכשווית משמש לפיסול באשר הוא.

IMG_20201106_135215

עבודות בממדים קטנים בצד עבודות גדולות, עבודה שיש בה מן הזיקה ליצירות עבר, הן ליצירות של התנועה הכנענית כשם לפרוטומות מקודשות  ברנסנס המוקדם. בעבודה זו מופיעות אותיות 'נער' בשפת קדומים.

IMG_20201106_135244

ציור דיוקן אישה ממכרותיה של האמנית ולצדו ראש בעל החיים שנוסף מאוחר יותר ואפשר ומעניק פרשנות נוספת ליצירה. ולצדם דיוקנאות בעלי חיים, הכלבים הפראיים-מאולפים.

IMG_20201106_135248

IMG_20201106_135308

הציפור, הכלב, עבודות אינטימיות ועוצמתיות, מתומצתות בחוט מוחלד ובגבס, ולצדן הדמות שיש בה אפשר מן המחווה לדמויותיו המאורכות, השבריריות של אלברטו ג'קומטי. כל אלה מהדהדים אל נימי הנפש, אל הגלוי ואל הנסתר העולה ומבצבץ אל המתבונן/ת.

IMG_20201106_135257

עבודות מצוינות, שמחה שהגעתי "אף שברגע האחרון, קודם סגירה".

תודה לנירה על השיחה עמה ועל המפגש.


[1] אירית לוין וד"ר דורית קידר: דיוקן: אם, תערוכה קבוצתית,  בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, יוני 2019, עמ' 23. לטקסט מצורף גם שיר פרי עטה של אם האמנית.

התערוכה מהדהדת בהתייחסות אל יחסי אם-בת/בן גם אל התערוכה "הו-מאמא, ייצוג האם באמנות ישראלית עכשווית", 1997, אוצרות: יהודית מצקל והדרה שפלן-קצב המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן.

[2] "דר נירה טסלר: אוצרות וטקסט, שרה כץ: בכף ידך צמח עץ", סלון לאמנות, שביל המרץ 5, קריית המלאכה, תל אביב.

אני פורקת את ספרייתי

אני פורקת את ספרייתי – פוסט אישי

B04457111-R1-06-6-2

צילם: עומר קורט

אני פורקת את ספרייתי ואת נימי הנפש…פיזית ומטפורית כאחד. באוגוסט, לאחר שחלפו כחודשיים מאז החזרה מחל"ת, גמלה בלבי ההחלטה. זהו, "יא באסטה" כפי שנהגה לומר אמי בלדינו. המסע ניתן לומר היה מתיש ובעוצמות נפשיות ופיזיות כאחד.

מה זה אומר לפרוק את ספרייתי? במאמרו "אני פורק את ספרייתי", ובמקרה זה הרצאה על האספנות (נושא קרוב ללבי מאז עבודת המסטר שלי) כותב ולטר בנימין: "אני פורק את ספרייתי. כן, כלומר, היא עדיין לא מוצבת על המדפים, והשעמום הקל שבסדר אינו אופף אותה עדיין. גם אין אני יכול לפסוע לאורך שורותיה ולקבל, בנוכחות מאזינים ידידותיים, את מסדר ההצדעה שלהן".[1]

ובדומה, כחודשיים עד שלהי אוקטובר זה מיינתי, בררתי, זרקתי, אספתי פיסות מחיי, מהותיות, מהותיות פחות, מפתיעות, תגליות שעלו מחיפוש וגילוי מחדש של דפים (הוי הדפים הדפים המשמשים אותי במהלך כל שנותיי למחקר, לשרבוט, להערות…), הספרים שהצטברו, ושנשארו עמי  בחלקם בחדר העבודה שלי במוזיאון לצורכי מחקר, ציטוט, וגם על מנת לאוורר קמעה את המדפים העמוסים לעייפה בבית. מאלה חלקתי, העברתי, בלב שלם וחפץ למכרי ומודעי (בלשון נקבה גם!) וזהו! תחושת ההקלה בצד העייפות התהומית שאפפה אותי במהלך חודשיים אינטנסיביים אלה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
OLYMPUS DIGITAL CAMERA ארכיון מחלקת החינוך

שמחה על ההזדמנויות שנקרו בדרכי, שהות בפירנצה כתלמידת מחקר, עבודה במחלקת החינוך במוזיאון, כמדריכה, כמרצה בכירה, פרוייקטית וגם אוצרת. צבירת ידע וניסיון, ולא, לא רבותי, יש לקרוא והרבה! כדי שה"צ'רוולו" יתעשר ויצבור… היכרות עם חברות וחברים שהיו עמי בשעות טובות וקשות כאחד; שיעורי חיים מלמדים ווגם קשים; אינטראקציה עם משתלמות/משתלמים… ולימים משלהי 2011 הקמה מחדש וניהול של הארכיון ההיסטורי של המוזיאון – עבודה בונה, מאתגרת, מלמדת, מתסכלת, במהלכה התעשרתי בידע אין סופי; סגרתי מעגלים אישיים עם בית אבי (שהיה חוקר ומתעד של סיפורי עם, נוהגי חיים וחגים של יהודי אפגניסטן); היוועצות  ביועץ ארגוני מדהים בשלהי 2013 ובחודשים הראשונים של 2014, ההחלטה לפתוח בלוג בתקופה קשה ומאתגרת מאוד ב-2016, אחת משנות עבודתי במוזיאון,  וחזרה ללימודי דוקטור, התוודעות לחומרים חדשים ומיזמים חדשים (על כך בעזרת השם בהמשך).B04457111-R1-00-12

צילם: עומר קורט

B0445711-R1-10-16

צילם: עומר קורט

מודה לבורא עולם, לבני ולמשפחתי האהובות והאהובים ולחברות והחברים המקיפים אותי.

 

[1] ולטר בנימין, מבחר כתבים כרך א: המשוטט, עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, תרגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 107

בְּחִינַת שַׁחֲרוּת | אסתר כהן אוצרת: שירה פרידמן, נווה שכטר, פתיחה: לכשיתאפשר!

בחינת שחרות (דיפטיכון)

אסתר כהן, "בחינת שחרות" דיפטיכוון

אסתר כהן מציגה בקיר האמנות סדרת רישומים חדשה, מיצב צמחי בושם ועבודת וידאו. סדרה אישית זו נרקמה במהלך ימי הסגר של מרץ–אפריל 2020 הוצגה לזמן קצר במהלך הימים הנוראים של שנת תשפ"א, ובתקווה לפתיחה מחדש.

כהן מתמסרת לסמליות של לוח השנה היהודי, למוטיבים קבליים, לצמחיה, לרימוני תורה, לאותיות הא”ב, לגוף האדם ובמיוחד ליד הרושמת. שם התערוכה הינו ציטוט מליקוטי הלכות המתייחס לצבע התכלת ולכתיבה בדיו.[1]

אשרי האיש

אסתר כהן, אשרי האיש

כהן ממשיכה במסורת בת מספר שנים, באשר לעיסוק בצמחים. התערוכות שלה, תערוכות יחיד וקבוצתיות כאחד מהשנים האחרונות עוסקות בנושא (פרחים בכחול שחור, בית האמנים, תל אביב; תערוכת המגדירים, בניין הסנט, אוניברסיטת בן גוריון, פיליגרין ומיני בשמים ועוד). מסורת המאפיינת את עבודותיה בסוגה זו. רישום צמחייה, השורשים, הפירות והזרעים, כשלכך מצטרף רובד נוסף, אותיות הא"ב הקדושות, רובד המחבר בין עולמות גשמיים, חומריים לבין עולמות של מעלה. העבודה העמלנית בדיו ובעט כדורי, מוצגת על נייר המחולק לשניים, במעין אזכור לדיפטיך, ומתקיים בה שיח מעניין בין הרישום המשוחרר לכאורה בחלקו האחד, לבין הרישום העמוס והתובעני יותר בחלקו האחר.

כפי שמצוין בטקסט התערוכה הדיו השחורה, מומרת בתערוכה מדיו של סופר סת”ם העוסק בכתיבת ספרי קודש לרישומי אמנות. לכך מתווספים גם הצבעים כחול ואדום בחלק מן העבודות. "…בְּחִינַת שַׁחֲרוּת הַדְּיוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, שֶׁהוּא בְּחִינַת חוֹתָם, כִּי הַדְּיוֹ מְצַיֵּר וְחוֹתֵם עַל הַקְּלָף אֶת אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה". (ליקוטי הלכות)[2]

נעמנים וזמרת זר תזרענו

אסתר כהן, נעמנים, וזמרת זר תזרענו

ספירת העומר-x3-s

אסתר כהן, ספירת העומר

"מלבד הדיו השחורה, הכחול-אינדיגו מרפרר לחוט התכלת של הטלית אשר ניתן לראות בו המשך של תהליך הבריאה והיצירה לצד צבעו הלבן של הדף המבליח כאור בין הקווים והכתמים הכהים של הדיו. אסתר בוחנת מחדש ברישומיה את מרכיבי הדיו השחור אשר בשימוש סופרי סת"ם בשילוב חומרים מן הטבע כגון בלוטי אלון העפצים המכילים טאנין להכנת תרכובת "מי מילין" אשר נועדו לשימור וביסוס הדיו כדי שלא תתפורר מהנייר. בלוטי עץ האלון שימשו גם כקמע בשם "עפצה" שנועד לברכה והגנה על הרך הנולד.[3] צבע התכלת אשר הופק בעבר מחלזון מהים התיכון בשם ארגמון קהה קוצים מופיע ברישום לצד פרחי התורמוס הכחולים. ברישום אחר מופיע צמח הקרוי קלא אילן/ איסטיס הצבעים/כחול אינדיגו כצבע אסור ופסול לשימוש בטלית ובציצית על פי ההלכה". (תודה לאמנית על התוספת החשובה!).

קלא אילן-ק

אסתר כהן, קלא אילן

צבע התכלת  מלא במשמעויות ובסמליות. הצבע הכחול/תכול מייצג בעתות קדומות קדושה, שמיימיות, מלוכה. ראשיתו בלפיס לזולי, אותה אבן נדירה מופיע בפתיל התכלת בציצית. בספר במדבר, הציצית מוזכרת מפורשות: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת." (במדבר, ט"ו, ל"ח). על פי הכתוב, בכל ציצית יש להוסיף פתיל צמר שצבוע בצבע תכלת, וזו נחשבת "מצוות תכלת". וכפי שהרחיב הרמב"ן: "אבל הזיכרון הוא בחוט התכלת שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל ולכן אמר וזכרתם את כל שהיא מצות השם וזהו שאמרו (שם מג) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו' והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא ולפיכך נקרא תכלת".[4]

Tchelet-s

אסתר כהן, התכלת

בספרה "המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה" כותבת חביבה פדיה: במשכן היו שלושה סוגי חציצות המעניינים אותנו: "הכפרת, הפרכת והמסך. הכפרת היוותה למעשה חלק הכרחי במבנה ארון הקדש שכן הארון היה מעין תיבה פתוחה מלמעלה והכפרת – המכסה החותם אותו מלמעלה. תבנית זו אינה רק תבנית ארכיטקטונית המשרתת את מטרות המשכן המטלטל ואת היות הארון נשא בכתף – היא משקפת את רעיון הכלי ואת ההתגלות כחופפת ונכנסת מלמעלה.[5]

החציצה הנוספת היתה הפרכת. הפרכת היתה כיסוי בד אשר כפי הנראה היה דומה מאד במבנהו למעין סוכה או חופה שכן היתה זו יריעת בד הסוככת מלמעלה על הארון אך גם מוצבת על ארבעה עמודים וחוצצת בין כל המשכן לבין תחום הארון. יריעת בד זו היתה מכילה צבעים וכנראה גם מרקמת בכרבים: 'ועשית פרכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש חשב יעשה אותה כרבים: ונתת אתה על ארבעה עמודי שטים מצפים זהב וויהם זהב על ארבעה אדני כסף: ונתת את הפרכת תחת הקרסים והבאת שמה מבית לפרכת את ארן העדת והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים'.[6]

החציצה הנוספת היתה המסך. המסך היה יריעת בד כעין וילון, המסך עמד בפתח האהל והכיל את צבעי הפרכת והיה אף הוא רקום (אך ללא כרבים): 'ועשית מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני שש משזר מעשה רקם'.[7] מסך כעין זה בחומריו בצבעיו וברקמתו (אם כי בגודל אחר ובמספר עמודים תומכים אחר) היה גם לשער החצר.[8]

אם נשאל עצמנו מה נראה לעין מבחינת האדם הצופה לכיוון ארון הקדש נאמר כי ראה לפניו פרכת שאחד מצבעיה הבולטים הוא תכלת. למעשה שני צבעים טבעם, או האזור הכללי שלהם, ברור לנו פחות או יותר: תכלת וארגמן, ואילו בהבנת צבעי תולעת, שני ושש רבו הדעות כבר אצל מפרשים ראשונים. הפרשנויות לנושא הכפרת, הפרכת והמסך עשויות לבאר את נושא הצפייה בכבוד מנקודת המבט של זיקת תפיסות מיסטיות אלה לפולחן הקדום".

פדיה מוסיפה: "ברצוני להראות שהפרכת, עליה היתה רקמת צבעים ואשר היתה המראה העיקרי שראה האדם המתקרב אל הארן שתחומו קדש קדשים והמלווה בידיעה שבמקום זה האל נראה בכבודו, פרוכת זו, היתה קשורה בה תפיסה שמראה זה מלמד באופן סמלי על טיבו ומראהו של הכבוד.

מתוך כך הכבוד שהוא מראה אור ואש נתפס כמרוקם, הכבוד שהוא 'מלוא' נתפס כמכיל צורות אור בדומה למסך המכיל צורות מרוקמות. על הפסוק  וַיַּעַשׂ, אֶת-הַפָּרֹכֶת, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים. (שמות לו, לה), מתרגם אונקלוס: 'ועבד ית פרכתא תכלא וארגונא וצבע זהורי ובוץ שזיר עובד אמן עבד יתיה צורת כרובין'.[9]

הצבע האדום הנראה ברישום “פטל רימון ולשון של זהורית” מתקשר לתהליך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אז נקשרה לשון של זהורית אדומה (חוט צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת השני) על ראש השעיר הנשלח למדבר כדי לכפר על חטאי בני ישראל. איזכור לכך ניתן למצוא בציורו של ויליאם הולמן הנט "השעיר לעזאזל", 1854.[10]

פטל רימון ולשון של זהורית

אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית

כהן מוצאת משמעות וסימבוליקה רבה באובייקטים אותם היא מעלה על הדף, בצבעים בהם היא יוצרת ובחלל התצוגה עצמו. רימוני התורה בסגנון מזרחי המתנועעים בדממה בעבודת הווידאו מרמזים על דנדון הפעמונים הנשמע בבית הכנסת בשעת הוצאתו והכנסתו של ספר התורה. אותיות הא"ב ופסוקים בעלי משמעות קבלית חוברים לדיו של סופר סת"ם, והמשרביה (הסורג) הניצבת לפני החלון מופיעה כדגם חוזר בחלק מהעבודות ומשתלבת במרקם הצורני של התערוכה כולה.

לצד העבודות מונחים צמחי הבושם המקראיים מור ולבונה אשר הובאו עבור התערוכה מאזור ים המלח. הם מונחים על מגש נחושת, שהוא נכס משפחתי של האמנית מימים ימימה. ים המוות, היסודות הצבעוניים והפולחניים של צמחי המור והלבונה, החיים והמוות ומגש הנחושת הנחצב מהסלע מהווים את היסוד החי השורשי של התערוכה ומקיימים רובד משלים לרישומים ולעבודת הווידאו.[11]

כפי שכתבתי לעיל העיסוק של כהן בצמחים הינו עיסוק מתמשך. בעבודות קודמות התייחסה לשימוש בלבונה ששימש בפולחן קטורת הבשמים בבית המקדש, כנאמר ב"פיטום הקטורת" "הנה אנחנו באים בשמחה לומר פיטום הקטורת בעבור כלל ישראל", תפילה שיש בה מן ההגנה למי שמכיר.

יש לציין שמעניין המעבר שעשתה כהן מהעיסוק בעבודות שיש בהן מן תעתוע העין – סדרות צלחות האורז והעדשים בצבעי שמן על בד, עבודות שיש בהן מן ה"טרומפלאייל" – "תעתוע העין", ובזיקה לבית הוריה, אל עבודות המצוירות בדיו ובעט כדורי, עבודות שעסקן צמחים: צמחי מרפא, צמחים מקודשים, עיסוק בנרטיבים ובקשר בין בני אנוש לטבע האופף את עולמנו, זהות, מסורות ודיאלוג עם תורת הקבלה, הילכות ועוד

תודה לאמנית אסתר כהן על החומרים.

[1] ציטוט מטקסט התערוכה

[2] הציטוט באדיבות האמנית.

[3] דימוי קמע סגולה נגד עין הרע לרך הנולד/ת. עשוי בעבודת יד, מפסי זהב טהור, עם חמסה במרכז ושני עלים בצדדים המשתלשלים מהקמע ומקושטים באבן כחולה, המרכז למורשת יהדות בבל https://www.bjhc.org.il/product-page/%D7%A7%D7%9E%D7%A2-%D7%9E%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%91-%D7%A2%D7%A4%D7%A6%D7%94-%D7%95%D7%97%D7%9E%D7%A1%D7%94-%D7%9E%D7%96%D7%94%D7%91

[4]

[5]         יש לציין שהמלה ארון יועדה בתורה רק לנושא זה של לחות העדות וייתכן שבטעות דובר העברית המודרנית יטעה ויחשוב כי כפי שיש ארון בגדים יש ארון לוחות הברית. בגמרא מובא כמעט כקללה שמי משתמש בלשון ארון ארוונא לחולין, לוקה. במדרש מנסים להסביר ארן – אור; בעיקר יובן זה על רקע הכתיב החסר.

[6]        שמות כו, לא-לג.

[7]    שם, שם, לו.

[8]    שם, כז, טז.

[9] חביבה פדיה, המראה והדבור, עיון בטבעה של חווית ההתגלות בדת ובמסתורין היהודי, מקורות ומחקרים בספרות הקבלה בעריכת דניאל אברמס ספר שמיני, הוצאת כרוב, לוס אנג'לס, תשס"א, הכבוד והפרגוד, עמ' 231-230.

[10] ויליאם הולמן האנט, "השעיר לעזאזל", 1854, שמן על בד, גלריית האמנות של מנצ'סטר.

[11] מטקסט התערוכה