מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

IMG-20180703-WA0046.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.

בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.

IMG-20180703-WA0016.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.

בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.

הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.

האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).

800px-RitrattoMuseoFerranteImperato.jpg
Fold-out engraving from Ferrante Imperato's Dell'Historia Naturale (Naples 1599), the earliest illustration of a natural history cabinet https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.

800px-Musei_Wormiani_Historia.jpg
"Musei Wormiani Historia", the frontispiece from the Museum Wormianum depicting Ole Worm's cabinet of curiosities. https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

 

העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.

מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".

IMG-20180703-WA0010.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.

ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט  נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.

Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)

וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.

זיוה קורט

 

רוני סתר, מה שהיה ומה שעשוי היה להיות, תערוכה, הגלריה העירונית רעננה, אוצרת ארנה פיכמן 12.5.2018-14.7.2018

35064493_1709995692410584_5196807787031560192_n
אתרי העיר ברלין ורחובותיה מעניקים השראה ליצירתה של רוני סתר. המסע אותו עורכת רוני סתר הוא אל ברלין של תקופת רפובליקת ויימאר 1918-1933 שתוצאותיו סדרת עבודה גדולה, אשר הוכנה בהשראת ספרי הילדים של הסופר הגרמני אריך קסטנר: "אמיל והבלשים", "פצפונת ואנטון; "35 במאי"; "אורה הכפולה", ובנוסף הספר "ברלין- אלכסנדרפלאץ" של הסופר היהודי-גרמני אלפרד דבלין.
רוני מנכסת סצנות מספרים אלה שנכתבו בתקופת רפובליקת ויימר ומציגה אותן במדיות שונות – רישומים בחריטה ידנית על גבי שקף משולבים לעתים בהדפסות בתלת ממד של דמויות ואלמנטים נוספים; שילוב של צילום ורישום; רישומים עשויים באופן ידני אותם היא סורקת אל תוך הצילום. העבודה היא מאוד "ידנית" שכן רוני פוצעת לעתים את האמולסיה באמצעות כלי עזר – כלי חרט, מברגים כך שנוצרת צבעוניות שיש בה את הזהוב. את הצילומים רכשה רוני מארכיונים בגרמניה, ויש כאלה שצילמה בעצמה.
35164879_1709995699077250_6652140765038247936_n
אורנה פיכמן, אוצרת התערוכה: "מן הנכון להתייחס לעבודותיה של סתר תוך בחינת סגנונן, בחירת צבעוניותן והקשרן לפן הכלכלי-חברתי-תרבותי-אמנותי של ברלין (וגרמניה בכלל) תחת רפובליקה ווימאר כפי שתועדו בדפי ההיסטוריה… ברלין של ילדים עניים, ברלין של ילדי עשירים, מבוגרים המנסים לשרוד במשברי הזמן והחיים, את כולם תקפיא רוני סתר ביצירותיה. אל כולן היא תכניס את האווירה הנכונה של אותם הימים בעיר שחלפו ועברו. אותם גיבורי הספרים יהפכו, עם השנים, להיות אלה שעיצבו והשפיעו על ילדותה ובגרותה".

וכך ברלין של מעלה ומטה – עושר ועוני, בורגנות בצד דקדנטיות, את הכל מקפיאה רוני סתר ביצירותיה. ואל כולן היא מכניסה את האווירה האופיינית לברלין באותם ימים.

תודה לארנה פיכמן על קטלוג התערוכה, תודה לרוני סתר

31961599_1954450427962152_7954220354916843520_n (1).jpg

מדריך לאמנות בווידאו החדש של ביונסה וג'יי-זי בלובר

victory
A still from the new video for Beyoncé and Jay-Z’s song “Apeshit.”

בהמשך לקונצרט בלונדון, ביונסה וג'יי-זי הכריזו על שיתוף פעולה חדש בשם Everything is Love, טרק נוסף בכותרת "Saludi!", ווידיאו ל"Apeshit", אחד מהטרקים שלהם שצולם בלובר, פריז וכולל צילומים של יצירות מופת מאוסף המוזיאון.

הציורים והפסלים המופיעים בווידיאו, מוצגים באופן פתייני ומתמקדים בעיקר בתפיסות של כוח, בתפיסות הנוגעות ליופי נשי, ובתיאורים של סבל. "המונה ליזה" (1503-1516 בקירוב) של ליאונרדו הינה כוכבת התערוכה, וביונסה וג'יי-זי מוצגים צופים בה, ואישה מסרקת את שיערו של גבר בתסרוקת אפרו בעודו יושב בחזית היצירה. (בשירותי הזרמת תוכן כולל Tidal , ששייך בחלקו לביונסה וג'יי-זי, סטיל של אימז' זה משמש בעטיפת האלבום).

הצמד והרקדנים המלווים שלהם שהו גם ליד יצירות אייקוניות כמו "ונוס ממילו" (101 לפנה"ס), ניקי מסמותרקי (190 לפנה"ס), "הכתרת נפוליאון" של דויד (1805-1807), והתנועות והתנוחות שלהם משקפות לעתים את אלו של הדמויות ביצירות האמנות.

בין השירים לבין הציורים יש הלימה כמו שקורה למשל ביצירתו של וורונזה "החתונה בקנה" (1563), וליין הנמזג.

Paolo_Veronese_008-350x238.jpg
Veronese’s The Wedding at Cana (1563).

אפשר שההתייחסות המעניינת ביותר הינה צילום של "דיוקן של אישה שחורה" של מארי-גיימין בנואה (1800) לקראת סוף הווידיאו. אפשר שמוצגת כאן השפחה שהובאה לצרפת מהאנטילים ע"י גיסה של בנואה. היצירה צוירה ב-1800 לאחר ביטול העבדות בצרפת.

Doris Y. Kadish, חוקרת בנושא העבדות בצרפת, כתבה שבעוד שחלק פירשו את האישה בציורה של בנואה כאלגוריה של הרפובליקה (היא מוקפת ע"י הדגל בטריקולור) או בהקשר למבטה הנחוש, היסטוריונית האמנות גריזדלה פולוק השוותה את האימז' לזה של סצנה במכירה פומבית של עבדים, וחוקרת האמנות Darcy Grimaldo Grigsby כתבה שהכותרת המקוממת, עושה דה הומניזציה למוצגת, ו"מציגה את הדמות כשהיא מופשטת-נשדדת כמו שפחה, ממהותה האנושית".

Marie-Guillemine_Benoist_-_portrait_dune_negresse-1.jpg
Marie-Guillemine Benoist, Portrait of a Negress, 1800.

יצירות אמנות אחרות המוצגות בווידיאו כוללות דוגמאות לסבל וצער כמו למשל "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו (1818-1819), "פייטה" של רוסו פיורנטינו (1537-1540) ו"פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה מהוללים ע"י דנטה וויריגיליוס (1835) בציורו של Ary Scheffer.

פרט להצגת אמנות, הווידאו גם מספק סיור קצר בלובר.

צילומי העבודות והווידאו -ARTnews

The Editors of ARTnews (2018, June 17). Re: A Guide to the Art in Beyoncé and Jay-Z's New Music Video at the Louvre. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/06/17/guide-art-beyonce-jay-zs-new-music-video-louvre/

טטיאנה טרובה, "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה”, מוזיאון פתח תקוה לאמנות, אוצרת הדס מאור 7.6.2018-29.9.2018

PTM_014.jpg

מיצבים עתירי ממדים בצד אובייקטים פיסוליים, עבודות רישום גדולות וקרקע שבורה וסדוקה במעין אזכור ל"קטסטרופה" כלשהי מקדמים את פני הבאים לתערוכתה של האמנית טטיאנה טרובה "האטלס הגדול של הדיסאוריינטציה" במוזיאון פתח תקוה לאמנות. התערוכה מוצגת במוזיאון פתח תקוה לאמנות במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת 2018.

טרובה אמנית צרפתייה ילידת איטליה, חיה מזה 20 שנה בצרפת. בתום לימודי אמנות בהולנד הגיעה לפריז, ונשארה בה. במהלך שנים אלו הפכה טרובה לאחת האמניות הצרפתיות המוערכות ביותר; היא זכתה בפרסים שונים, והציגה במרכז פומפידו ובביאנלה לאמנות בוונציה ובחללי תצוגה חשובים נוספים.

טרובה החוקרת בעבודתה את היחסים בין זמן למרחב, בונה סביבות אניגמטיות הנעות בין רישום להצבה פיסולית ואדריכלות, ומתאפיינות בשיבושים לוגיים, אדריכליים וחומריים, בהתאם לחללי התצוגה השונים. "התנועה המתמדת בין עבודות הרישום להצבות הפיסוליות והאדריכליות יוצרת תחושה של זליגה ממדיום למדיום, של השתקפות פעולה אחת באחרת, של ערבול עולמות נפרדים לכאורה. החללים השונים הנוצרים בעבודות אוצרים בחובם את מושג הזמן במגוון אופנים – מרחביים, סמיוטיים ופואטיים – וכמו מבקשים למפות את מה שאיננו עוד, אולי אף את השִכחה עצמה".

התערוכה מוצגת בשני אולמות התצוגה הראשיים של המוזיאון וכוללת עבודות פיסול חדשות שנעשו במיוחד לרגל התערוכה, ובנוסף עבודה גדולה, הצבה ספציפית בחלל (site specific).

בחלל הראשון קרקע שבורה, שעליה פזורים מספר אובייקטים פיסוליים. ההליכה בחלל זה דורשת מההולך בו משנה זהירות לבל ייפול בין השברים או יתקל באובייקטים, אותם מבני מחסה מינימליסטיים וארעיים, שנוצקו בברונזה, באלומיניום ובנחושת על בסיס לוחות קרטון משומשים. טרובה מצמידה לדופנות המבנים יומנים ישנים, אובייקטים שונים ואלמנטים חומריים נוספים, ועל חלקם היא מטביעה מפות וסימנים, המתייחסים למגוון זמנים ותרבויות. מהתבוננות באובייקטים אלה עולה תחושה מתעתעת קמעה – יציקת מתכת או קרטון? רך או נוקשה. בנוסף, מבנים מינימליסטיים אלה שאינם סגורים לחלוטין מפני החוץ, אינם מייצרים פְּנים של ממש, אלא מצב שבו חוץ ופנים שלובים זה בזה ומפולשים. בכך מציעות העבודות אפשרות לנקודות מבט חדשות, חלקיות ומשתנות, על העולם, וזליגה ביניהם.

PTM_012.jpg

מכאן שחלל זה האוצר בתוכו את המתח שבין הקבוע לארעי, בין קטסטרופה לאוטופיה, מעלה שאלות של פרספקטיבה, זמן וזיכרון. כמו כן עולות שאלות בנוגע למושג "בית", הבית כמקום של נוחם ומחסה, שכאן מציע תחושה של תלישות וארעיות, פליטות, הגירה וחיפוש אחר הֶקשר ומשמעות תרבותיים רחבים יותר.

"העבודות", כותבת האוצרת מאור, "מתחקות אחר אירועים היסטוריים שאכן קרו, אך מייצרות גם זיכרון לאירועים, שכלל לא ברור אם אי פעם התרחשו. הן נעות בין היסטוריה לפיקציה, בין עמדה כללית לעמדה פרטיקולרית, בין ייצוגים עקרוניים לנשאים נרטיביים".

PTM_016.jpg

בחלל השני, הפנימי מוצגת העבודה "מרחב מוכן" Prepared Space (2018). בעבודה זו שהוצגה בעבר בחללים אחרים בעולם, מתעצמת תחושת הדיסאוריינטציה. החלל צבוע בלבן, ובתוכו מסומנים מסלולים, חריצים ארוכים, שבהם נתונים מְרַווחים (ספייסרים). המסלולים השונים מצטלבים ומתחברים לכדי מפת ניווט מופשטת על פני החלל כולו. פעולת הרישום כאן, כמו התפשטה בחלל, טיפסה אל רצפתו ואל קירותיו, ואופפת באופן טוטאלי את הצופה השוהה בתוכה.

PTM_003- small.jpg

טרובה סיפרה במפגש עמה ועם האוצרת מאור: "אמרתי להדס שיש לי רעיון קצת משוגע, משהו ניסיוני לגמרי. אבל שמחתי לשמוע שהוא מתאים לתכנים בהם עוסקים במוזיאון פתח תקוה לאמנות: בית, אדמה, זהות ושייכות".

PTM_002- small.jpg

תודה על המפגש עם האוצרת הדס מאור והאמנית טטיאנה טרובה.  תודה למירה וקרנית על החומר הכתוב והדימויים הויזואליים.

תודה מיוחדת למנהלת מוזיאון פתח תקוה לאמנות דרורית גור-אריה.

 

Frieze will launch a new fair in Los Angeles, with the inaugural edition set to take place in February 2019

היריד ינוהל ע"י Bettina Borek, שעבדה עבור the Getty Foundation's Pacific Standard ושהינה גם המייסדת של ForYourArt, בו הוצגו מגוון מיצגים ותערוכות. ירידים קודמים כמו Paris Photo and FIAC, לא שרדו. שני ירידים קיימים בלוס אנג'לס, אך הם "מושכים" גלריות מקומיות בלבד, וקורק סוברת שהירידים של Frieze שהחלו בלונדון, 2003 ועברו גם לניו יורק ב-2012, יכולים למקסם את הפניה של שוק האמנות בעיר לאספנים וגלריות בינלאומיים.

ביריד יהיו רק 60 גלריות, וזאת בהשוואה ל-190 גלריות המשתתפות בניו יורק, והוא יפתח ב-14 בפברואר, 2019, ב-Paramount Studios, הוליווד. הודעה זו התקבלה בשבוע חשוב לעולם האמנות בלוס אנג'לס. מוזיאון האמר בעיר הצהיר שקיבל מענק של 30 מיליון דולר מהפילנטרופים Lynda and Stewart Resnick, ותרומה של 20 מיליון דולר מיו"ר של הדירקטוריון Marcy Carsey.

 

אותו הים", דנה אריאלי תערוכה, אוצרת דליה דנון, בית האמנים תל אביב 31.5.2018-30.6.2018

_DAH5612

מהו זיכרון, והאם ניתן לתעד אותו? בתערוכת הצילום "אותו היום" של פרופ' דנה אריאלי "שחקני הזיכרון והעדות" הם בונקרים מבטון, המהווים חלק מ״החומה האטלנטית", מערך הגנה שהוקם על ידי ״הרייך השלישי״ לאורך חופי מערב אירופה בין השנים 1942–1944 בשיאה של מלחמת העולם השנייה. בצילומים אלה נוכחים בונקרים אימתניים עתירי בטון חלקם ניצבים בגאון, וחלקם "נעלמים" מן העין, מצויים לא-מצויים בנוף ובתודעה. השחקנים שהינם בבחינת נוכח-נפקד הן הזוועות שהתרחשו באזורי השליטה של גרמניה הנאצית שעדות "שקטה" להם בגלי הים.

"החומה האטלנטית", אשר בנייתה לא הושלמה, הוקמה במטרה למנוע מבעלות הברית אפשרות פלישה דרך הים לאירופה, והיתה אמורה להתפרש על פני רצועה של כ-2700 קילומטרים, מגבול ספרד צרפת בדרום ועד דנמרק בצפון.

בקיץ 2017 ביקרה אריאלי ב"חומה האטלנטית" (בצרפת ובבלגיה). בצילומיה המוצגים בתערוכה "אותו הים" היא מציגה התבוננות ומבט על רצועת חוף קטנה יחסית, המשתרעת על פני כמה עשרות קילומטרים. אריאלי מתעדת את הבונקרים הנאציים הנוכחים-נפקדים כיום, מקצתם סמויים מן העין, מן הנוף ומן התודעה, מוסווים בתוך סבך של צמחייה ענפה ואחרים ניצבים גלויים כמצבות בטון לזמן שחלף, כמו מאיימים על רצועות החוף.

_DAH4686

תערוכה זו, היא פרק מפרויקט צילומי רחב היקף של אריאלי העוסק בקשרי הגומלין בין אמנות לבין פוליטיקה בדיקטטורות. אריאלי, שבה וחוזרת, פעם אחר פעם, אל המקומות בהם התקיימה בעבר דיקטטורה ותרה אחר שרידים, עדויות מוחשיות בשטח כבונקרים עצמם, וערטילאיות כגלי הים הצופנים בחובם מראות, קולות, זיכרונות.

דליה דנון אוצרת התערוכה כותבת: "לים בתערוכה תפקיד של עדות להתרחשויות ולתמורות הפוליטיות התרבותיות והחברתיות, שאירעו לאורך השנים;  הוא שזור בין היצירות ומשמש כמעין מצע לזמנים, לזוועות ולהיסטוריה. גלי הים סוחפים את הזיכרונות ונושאים אותם".

Pointe de la Crèche, 2, 2017

מכאן שיש לשאול את השאלה בה פתחתי: מהו זיכרון והאם ניתן לתעד אותו? מהו הים הנושא בגליו את הזיכרונות?

ולטר בנימין כתב: תמונתו האמתית של העבר חולפת ביעף. ניתן להיאחז בעבר רק כבתמונה המבזיקה ברגע שניתן להכירה ונעלמת לבלי שוב […] כי זוהי תמונת עבר שלא תחזור, המאיימת להיעלם עם כל הווה שלא זיהה עצמו כתכלית שאליה מכוונת התמונה". [1]

לזיכרון שתי פנים: זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.[2]  כאן, בצילומיה של אריאלי, הבונקרים הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהינו תוצר, אך גם מטרה של הבניה ומיסוד של סיפור העבר. הבונקרים, מפלצות בטון הנושאים עדות אילמת לניסיון ההשתלטות שלא צלח הם חלק מניסיון ליצור מהות דיקטטורית, בצד ניסיון להשכיח ולהדיר תרבויות אחרות. כמעין "גולם שקם על יוצרו", הבונקרים הופכים לרכיב משמעותי בתהליך אשר מחד מאזכר את המהות דיקטטורית של אותה עלית שלטת, ומאידך נושא עדות דוממת למפלתה, ובכך הוא חותר תחת ומקעקע את התבנית הראשונית.

מסעותיה של אריאלי נושאים עדות לזיכרון זה, שכן מאז החלה בפרויקט הזה, נאספו מעל כ-15,000 תצלומים. הפרויקט שראשיתו בגרמניה, התרחב והתפתח בהדרגה אל מקומות אחרים שנשלטו על-ידי דיקטטורות, באירופה ומחוצה לה, במדינות שהיו חלק מברית המועצות לשעבר ובאחרונה גם במזרח הרחוק.

בתערוכה יש מן המחווה והאזכור לספרו של פול ויריליו ״ארכיאולוגיה של בונקרים״ (1975). ויריליו, פילוסוף צרפתי וחוקר תרבות יצא בשנות הששים למסע של חקר ותיעוד במצלמה שלו את החומה על חופי נורמנדי. תערוכת הצילומים שלו  שימשה מקבילה ויזואלית לספרו;[3] בצילומים מופיעים אותם ביצורי בטון אימתניים, הבונקרים שעמדו חשופים כדי לאיים ולהפחיד. רק הסוללות של הטילים והנשק היו מוסתרות .בספר שכתב מתאר ויריליו את מבנה הבונקר כמונולית, יציקת בטון אחידה, ללא חיבורים, אשר לכוח המשיכה יש משמעות עבורו: "הבונקר הוא דוגמה נדירה של ארכיטקטורה מונוליתית מודרנית. בעוד שלרוב הבניינים יש יסודות שבאמצעותם הם מכים שורשים באדמה, לבונקר אין יסודות. יש לו רק מרכז כובד, שמאפשר לו תנועה מסוימת בשעה שהאדמה מסביב סופגת את מהלומות הטילים". [4]

בצד צילומי הבונקרים, מצלמת אריאלי גם חפצים להם נלווה ממד פרפורמטיבי. חפצים אלה שצולמו ב-Todt Battery, צרפת, מתארים את חיי הגרמנים בתוך הסוללות, ומדומים לסצנות ולרקוויזיטים בתיאטרון אימה סוריאליסטי. ייצוגם כחפצים של דיקטטורה באמצעות הייצוג המוזיאלי שמעניק להם נראות, מייצר תעשיית תיירות שבמוקדה הזוועה ובה בעת ההיקסמות מסממני הדיקטטורה.

Todt Audinghen

 

 

 

[1] ולטר בנימין, 1996ב: "על מושג ההיסטוריה",  בתוך: מבחר כתבים, כרך ב: הרהורים, תרגום: ד' זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 318-309.

[2] שפירא, א' 1996: "השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי", זמנים, 57, עמ' 13-4.

[3] הצילומים, התוכניות והמחקר פורסמו בספר- Paul Virilio, Bunker Archeology , Les Éditions du Demi-Cercle, 1991

הספר עצמו פורסם    לראשונה כאמור ב- 1975.

[4] ויריליו, פ': "המונולית" [1975], תרגום: שרה בליך, סטודיו, מס' 57 (אוקטובר 1994), עמ' 35.

פראדה מַרְפָה, המיצב של אלמגרין ודראגסט

הורד (1)
הInterior view of Elmgreen & Dragset, Prada Marfa, 2005. Photo via Flickr.

פראדה מַרְפָה, המיצב של צמד האמנים  אלמגרין ודראגסט (צמד סקנדינבי המורכב ממיכאל אלמגרין ואינגר דראגסט) הוקם ב-2005 בפאתי  מַ רְ פָ ה עיירה שכוחת אל בטקסס. המיצב הצבוע בלבן, מדמה בוטיק של פראדה מותג האופנה העילי, הוצב לא רחוק מהכביש על שטח אדמה מאובק המוקף משלושה צדיו בגדר. פנים המבנה עוצב בדומה לחנויות של פראדה. בלילה מוקרן אור בוהק על מדפי הנעליים שמאחור, מאיר את התיקים המוצגים מקדימה ואת חזית הזכוכית. הדלת אינה ממלאה את תפקידה כדלת כניסה, ולא ניתן להיכנס בשעריה. המבקרים העומדים מול פראדה מַרְפָה, יכולים גם לראות את הגבעות שמעבר לעיירה. נראה כי חנות יוקרה ריקה, משום מקום, אפופה בהומור סוריאליסטי, "נחתה" באמצע המדבר השומם. זמן ניכר קודם הקמת המיצב הוצב במקום שלט: "פראדה מרפה תיפתח בקרוב". השלט עורר תהייה שכן פראדה ידועה בחנויות שלה הממוקמות בערים גדולות ומרכזיות ברחבי העולם וב"קליינטורה" עתירת ממון.

בשונה מחנויות "פראדה", עתירות הממדים והפאר ברחבי העולם, המיצב מציג חנות בקנה מידה אנושי. כאמור, החנות אינה פתוחה לקהל הצופים, אותם עוברי אורח, שאינם יכולים לעבור את שעריה. המיצב עומד כמעין "כמוסת" זמן שעצר מלכת..

הורד.jpg
Photo by Brandon Burns, via Flickr.

הודות לאינטרנט, הפרויקט צמח מעבר לכוונות המקוריות של האמנים. ב-2001, אלמגרין ודראגסט הקימו את "Opening Soon/Powerless Structures, Fig. 242" בגלריה Tanya Bonakdar בצ'לסי. על פיסת נייר לבן המכסה לחלוטין חלון נכתב: "Opening Soon PRADA" (בפנים, העבודה היחידה ששימשה לתצוגה היתה שעון בפינה). בזמן זה, מותג האופנה האיטלקי עמד לפתוח את החלל המעוצב ע"י הארכיטקט רם קולהאס במוזיאון גוגנהיים במיקום שעבר בסוהו. האמנים עמדו על האירוניה באשר לאופן שבו אופנה ומיתוג חודרים לעולם האמנות. "חשבנו על הרעיון בהקמת בוטיק אופנה יוקרתי, מרוחק ומנותק לחלוטין מכל קונטקסט עירוני".

תחילה אלמגרין ודרגסט רצו להקים את פראדה המדומה במקום אחר; הם אהבו בעיקר את הצליל המשתמע ב"Prada Nevada". הם ניסו לקבל מימון ממשלתי באמצעות קרן אמנות שבסיסה בניו יורק נוצר קשר בינם לעיר הקטנה בטקסס, כולל מכון האמנויות Ballroom Marfa. "מרפה הפכה להיות מקום מושלם לעבודה, כשליד נמצאת קרן ג'אד והמורשת של המינימליזם", צמד האמנים סיפר לעיתון. הם האמינו שהפסלים הפשוטים של ג'אד שנעשו לעתים קרובות בעץ או מתכת ויכולים לדמות לריהוט, חובקים בחובם את האסתטיקה העתידית של פנים מרכזי קניות. הצמד רואה את העבודה שלהם כקפסולה בזמן, חקר באשר לאופן שבו בני אנוש מותירים חותם בעולם.

"פראדה מרפה" צובר מטען של שנים, ועדיין יש בכך את המסר הראשוני. אלמגרין ודרגסט מאמינים שהשינוי הגדול שחל בעבודה הנו הנוכחות המוגברת שלה ברשת (הם מציינים שבשנת 2005, אינסטגרם לא היה בשימוש עדיין). הפעילות של ביונסה, והעובדה שהסמל לפראדה מרפה שבזמנו עיטור את סט Gossip Girl, עזר להביא קהל מבקרם עצום.

בתחילה אלמגרין ודרגסט דימו מיצב הנושא את סימני הזמן ללא התערבות או שימור, אך לאחר מספר אפיזודות של ונדליזם (גרפיטי, ועוד) ולאור רצון אנשי הקהילה, אמן מקומי משמש כעת כמשגיח במקום.

באשר לפארדה, המותג השאיל ברצון את קוד הצבע, עיצוב הפנים, הנעליים והתיקים. "הם היו כה 'קולים' באשר לכך, אף שהם הבינו את הביקורת המוטמעת בכך", אמרו אלמגרין ודרגסט. וכך חנות 'מזויפת' משתמשת בארכיטקטורה לא צפויה על מנת לעורר מודעות לרעיונות אודות העתקה, אודות הקשר בין הפוליטי לבין האסתטי, ובין אמנות לבין החיים, אך גם יש בזה מעין מבט מתבונן אל טריטוריה מעוררת קנאה שלמעשה אינה נגישה לצופה. וכשחושבים על כך יש בכך דומות  לאינסטגרם עצמו.

 

Cohen, A. (2018, May 25). Re: The Fake Prada Store in the Texas Desert That Became an Art Mecca. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-fake-prada-store-texas-desert-art-mecca