ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021 פתיחה מחדש 1.3.2021 במשוער

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס (Old Masters), מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלנים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

ז'וזף יוסף דדון, Le Kiosque Noir. Espace d’art le Moulin, La Valette, FR אוצרת התערוכה: Isabelle Bourgeois, 2014 ואילך… פרויקט מתמשך

CA-Le-Moulin-2014-Joseph-Dadoune-009

Picture_05

ז'וזף יוסף דדון מספר על הפרויקט החוצה גבולות שבין מזרח/מערב, קולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם, ישראל/מדינות ערב, החל ב-2013 בעת שהות אמן בניו ג'רזי בשם https://www.manacontemporary.com שם צילם את הפרויקט. ב-2014 נע הלוך ושוב בין אופקים לתל אביב, ובמהלכה של שנה זו חקר ו"בנה" את העבודה.

דדון מספר שהחוויה שלו את ישראל כחלק מהלבנט החלה בסרט "עולמים", 2003 ולאחריו ב"ציון", 2006. [1] הפרויקט ממשיך כרגע בהפצה של הספר AN ARAB SPRING. 1975, FAISAL, KING OF ARABIA, 1975, FAISAL-MOSHE 1975-1981, PITTAS (זהו הספר שנשלח אלי ע"י ז'וזף עם ההקדשה). בימים אלו מספר דדון הוא מפתח את החלק של המולטימדיה עם 14 עבודות אנימציה: https://vimeo.com/483080676 המתוכנן לתצוגה בחלל. כך שלמעשה זהו פרויקט בתנועה. 

IMG-20201203-WA0004

בתערוכה מערך של 16 סדרות המכילות 233 תצלומים לא ממוסגרים בגודל A3, אשר אפשרויות התצוגה שלהם נקבעות באורח אקראי ועל-פי קומבינציות מורכבות של לוגיקה מתמטית שנחקרו ע"י האמן יוסף ז'וזף דדון. רציונל הסדרות – הצגת הדימויים בסדרים שונים במעין אסטרטגיה של הוראות הפעלה מחושבות. תחילה הצגת כל דימוי כעומד בפני עצמו; לאחר מכן כחלק מזה המופיע לפניו וזה שלאחריו, ולבסוף כמכלול סדרתי. הרכבים לוגיים אלה מייצרים מתח בין הממד הוויזואלי לבין זה הוורבאלי (הלשוני), בין דימוי העולה ומקבל ממשות ובה בעת מתבטל בשל מעורבות השפה והטקסט המתמללים אותו.

בתצלומים מופיעים דימויי של פיתות שחורות בתפזורת. לפנינו שתי סדרות: האחת מופיעה בכותרת "האביב הערבי, 1959" ובה 20 תצלומים; השנייה, בכותרת "פייסל מלך ערב, 1975" ובה 48 תצלומים. בנוסף לפיתות, מוצגים דימויים מכריכות ספרים על האופן שבו קמו מדינות במזרח תיכון תחת השלטון הקולוניאליסטי, שכתב ההיסטוריון הצרפתי ז'אק בנואה מאשן (Jacques Benoist-Méchin, 1901-1983) לאחר מלחמת העולם השנייה, במהלכה שימש בתפקידים בכירים במשטר וישי. על אחת מעטיפות הספרים מופיעה הכותרת "האביב הערבי, 1959", כותרת מפתיעה שכן מטרימה את גל המחאות הנוכחי, ואת השינויים המתרחשים באזור.[2]

Picture_05_1

בסדרה שלישית "פייסל-משה, 1981-1975", יש 54 תצלומים בהם מופיעות הפיתות אך גם דימויים שהם מיזוג בין פניו של המלך פייסל ודיוקנו של משה דיין. בסדרה הרביעית מוצגות פיתות בלבד ב-72 תצלומים. 

Picture_09

גם הכותרות פיייסל מלך ערב, פייסל-משה מהדהדות לאירועי עבר, לכתובים ואף לדמותו של משה רבנו במרחב המצרי דאז.

jerusalem wall_opt_004

בסדרת הליבה – 39 תצלומי פיתות – כמו במשחק שחמט, קלפים וכדומה, לאוצר, האמן או אורח מוזמן, תפקיד משמעותי. הסדרה תקבע ותקבל את ממשותה לעת קצרה על פי פיזור אקראי של סט קלפים הזהה לתצלומים. כמו בעבודות של תנועת הדאדא מראשית המאה העשרים, יש כאן רמז לסדר ואי-סדר, לאקראיות, לפירוק והרכבה. יש בכך מספר דדון רמז למוקדים של מנגנוני כוח, שליטה, כלכלה, מיפוי משאבים ופיזורם, כשם שלעיסוק במשחקי מזל והימורים., מדיה דיגיטלית ושיעתוק.

IMG_0007

IMG_0002

האמנות הישראלית עד לשנות התשעים בקירוב התכתבה על פי רוב עם האמנות המערבית, אפשר בשל תפיסות גיאו פוליטיות, אפשר בשל מגמות אחרות בהן המקסם הוא מן התרבות המערבית, בעוד שהתרבות המקומית והאזורית (הן המזרחית של העולים ממדינות ערב כשם של מדינות ערב) נתפסה כ"אחר", כמאזכרת את השניות הפוליטית המורכבת בה שרויות מדינות האזור. בשנים האחרונות עולה מגמה שונה. בזמן שבאבו-דאבי, דובאי, קטאר וכדומה מוקמים סניפים של הלובר והגוגנהיים, ונרכשות יצירות של "אולד מסטרס" דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י, ואף נרשמת השתתפות בשורה של ירידים וביאנלות. באמנות הישראלית נפתח אשנב הסתכלות "זעיר" עדיין על התרבות הערבית, המזרחית כ"ברת ערך" ו"שווה" לעסוק בה להתדיין עמה, להתכתב עמה.

האלמנטים האמנותיים והקודים הנטועים בעבודה, הן רעיוניים והן טקסטואליים וויזואליים, משלבים מספר ממדים כמו אדריכלות, צילום, אנימציה, אובייקטים והפעלה של משחקי מזל, מכלול המציע בסיס לדיון רב-ערוצי בשאלות של מערב ומזרח, המרחב הגיאופוליטי וריבוד תרבותי.

הפיתות הינן חלק מאוסף מוזיאון פומפידו, להלן הלינק: 

https://www.centrepompidou.fr/en/ressources/oeuvre/cqEgBka

www.josephdadoune.net 

One arty minute

תודה לז'וזף יוסף דדון על השיח המתמשך אתו, ועל הספרים וההקדשה המלבבת!


[1] ציון – תערוכת יחיד של האמן והקולנוען ג'וזף דדון, מציגה טרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז ויוצג בתערוכה בבכורה עולמית. . התערוכה באוצרותה של דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות, הוצגה במוזיאון ב-2007, כשם שבלובר, פריס, מאתר מוזיאון פתח תקוה לאמנות https://www.petachtikvamuseum.com/exhibitions/%D7%96%D7%95%D7%96%D7%A3-%D7%93%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%AA/

[2] האביב הערבי בערביתالربيع العربي,   היה גל של התקוממויותהפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי". מאתר ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

חגית קזיניץ "מה שנשאר", קיר אמנית אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה ND עוזיאל 52, רמת גן

IMG-20201109-WA0012 - עותק

קבוצת העבודות בקיר האמנית חגית קזיניץ בגלריה ND מופיעות תחת הכותרת שנלקחה מאחת היצירות המוצגות בו "מה שנשאר", כותרת מעוררת סקרנות! לשאלתי האם מדובר בשיירים, בהקשר לעבר? אזכרה קזיניץ את מה שמשאיר סימן או זכר באשר להתרחשות שעוצמתה הולכת ומתפוגגת, "ומה שנשאר" הוא הדהוד של זיכרון.

, ללא כותרת, טכניקה מעורבת 3 על ניר

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, ללא כותרת, טכניקה מעורבת 4 על ניר

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר

, ללא כותרת, טכניקה מעורבת 2 על ניר

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר

העבודות המופשטות נושאות בחלקן שמץ של רמזים למציאות, נעות בין קו לכתם, בין תנועה לבין סטטיות, עשויות בקו מתומצת ובמנעד צבעוני הנע בין שחור, לבן, אפור ואדום. וכדברי רונית רוט חדד האוצרת "קבוצת עבודות זו מנהלת דיאלוג עם הרגעים החומקים, מחפשת את המרומז, מנסה להקשיב לדברים שלא נאמרים בקול, לרחש התהליכים שמתרחשים מתחת לפני השטח ומבעד לנראה לעין".

'מה שנשאר', אקריליק על בד, 160X120 סמ

'מה שנשאר', אקריליק על בד, 160X120 ס"מ

, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נירללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר

חגית קזיניץ היא אמנית ישראלית, רב תחומית, יוצרת בסטודיו שבדרום תל אביב.

חגית קזיניץ היא אמנית ישראלית, רב תחומית, יוצרת בסטודיו שבדרום תל אביב.

בוגרת המכללה לאמנות בית ברל (המדרשה)

עוסקת בעיקר בציור – שמן, אקריליק וטכניקה מעורבת על בד, עבודות מיצב פיסולי – יציקות בטון בשילוב טקסט ועבודות בטכניקה מעורבת על נייר.

תודה לחגית על השיחה עמה ועל החומרים

בגלריה ND שלוש תערוכות, רוח הדברים\ תערוכה קבוצתית אוצרת: ג'ניפר בלוך; חגית קזיניץ, מה שנישאר, אוצרת: רונית רוט חדד; פרויקט "סרט לילה"\ עבודות וידאו ארט של האמנית רעות אסימיני, אוצר: דולרון פישביין גלריה ND, רח' עוזיאל 52 רמת גן

רוח הדברים\ תערוכה קבוצתית:  ענת מיכאליס\ חן בללי\ אלחנדרה אוקרט\ ציבי גבע \ רונית רוט חדד\ לילך בר עמי\ סוזי שומוביץ, עתליה שחר\ שאדי טוואפרה\ דפנה שרתיאל\ חגית אונמני רובינשטיין\ דן זהבי\ מוסי ערמון \ אפרת פלג  רויטל לסיק \ מרגו גראן \ דורית גודארד \ יאיר טלמור \ דורון פישביין \ אילנה דותן \ אירית בלוך

עתליה שחר ברבור אקריליק על לוח עץ

עתליה שחר

אלחנדרה אוקרט

אלחנדרה אוקרט

אילנה דותן

אילנה דותן

לילך בר עמי

לילך בר עמי

בתערוכה הקבוצתית "רוח הדברים" בגלריה ND עבודות שעיסוקן ביום יומי ולעתים בשיירים, בצמיחה ובקמילה, ומנגד בסימני תרבות, בפשטות, אך גם ביופי, בהרף העין ובמבט החולף, נעות בין הפשטה לקונקרטיות ולתעתוע העין (טרומפלאייל), בין המונוכרומיות לצבעוניות בגרדציות מעודנות. עבודות המבקשות מהצופה רגע של הרהור, של התמהמהות והשתהות.חגית רובינשטיין

למעלה, חגית רובינשטיין, עיצוב ההזמנה, אפרת פלג

ימין מרגו גראן, שמאל, אלחנדרה אוקרט

ימין,  מרגו גראן, שמאל, אלחנדרה אוקרט

ימין, אורית בלוך, שמאל, שאדי טוואפרה

ימין, אירית בלוך, שמאל, שאדי טוואפרה

ימין, דפנה שרתיאל, שמאל, ציבי גבע

ימין, דפנה שרתיאל, שמאל, ציבי גבע

ימין, רויטל לסיק, למעלה שמאל, סוזי שומוביץ,למטה, אירית בלוך

ימין, רויטל לסיק, למעלה שמאל, סוזי שומוביץ, למטה, אירית בלוך

ימין, רונית רוט חדד, שמאל למעלה, אפרת פלג, למטה, רויטל לסיק

ימין, רונית רוט חדד, שמאל למעלה, אפרת פלג, למטה, רויטל לסיק

ימין,דן זהבי, משמאל, דפנה שרתיאל

ימין, דן זהבי, משמאל, דפנה שרתיאל

ימין,סוזי שומוביץ, אמצע, מרגו גראן, שמאל למעלה,רויטל לסיק, למטה, אילנה דותן

ימין, סוזי שומוביץ, אמצע, מרגו גראן, שמאל למעלה,רויטל לסיק, למטה, אילנה דותן

למעלה, אלחנדרה אוקרט, למטה, רויטל לסיק

למעלה, אלחנדרה אוקרט, למטה, רויטל לסיק

למעלה, יאיר טלמור, למטה , לילך בר עמי

למעלה, יאיר טלמור, למטה , לילך בר עמי

למעלה, מוסי ערמון, למטה, רונית רוט חדד

למעלה, מוסי ערמון, למטה, רונית רוט חדד

למעלה, ענת מיכאליס, למטה, דורית גודארד

למעלה, ענת מיכאליס, למטה, דורית גודארד

מרגו גראן, אלחנדרה אוקרט, שמאל,למעלה סוזי שומוביץ,למטה,רונית רוט חדד

מרגו גראן, אלחנדרה אוקרט, שמאל,למעלה סוזי שומוביץ, למטה, רונית רוט חדד

מימין, עתליה שחר, אמצע, דורון פישביין, שמאל, יאיר טלמור

מימין, עתליה שחר, אמצע, דורון פישביין, שמאל, יאיר טלמור

למעלה, רונית רוט חדד, למטה, לילך בר עמי

למעלה, רונית רוט חדד, למטה, לילך בר עמי

למעלה, ציבי גבע, למטה, חן בללי

למעלה, ציבי גבע, למטה, חן בללי

למעלה, עתליה שחר, למטה, אלחנדרה אורט

למעלה, עתליה שחר, למטה, אלחנדרה אורט

עתליה שחר, כתר שורשים אקריליק על נייר

עתליה שחר

דורית גודארד

דורית גודארד

אפרת פלג, שתי עבודות

אפרת פלג

תודה לרונית רוט חדד על החומרים

מלי לסקר, "אקפראסיס", אוצרת: חניתה אליצור, בית האמנים גבעתי 17, ראשל"צ עד 28.11.2020

הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות  בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת:  אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.

קיר ימין   – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.

IMG_20201123_124637

קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.

שכבות הזמן (1)

בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.

DSCN9420

 

תקשורת

ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.דיוקן

לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.חרוט_1

התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.

DSCN9412

לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.

IMG_20201123_124624

בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.

וונוס_2

תודה לאמנית מלי לסקר ואוצרת התערוכה חניתה אליצור על המפגש עמן

[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1

מיכל רכטר לויט, רחוב לורנס, Lawrence street, אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב, עד 28.11.2020

חלום,שמן על נייר 30-40סמ

הטקסט נפתח בווידוי אישי של האמנית מיכל רכטר לויט "לא הרגשתי בלורנס בבית, הייתי שם אורחת, אורחת בארץ זרה", וגם אנו הקוראים הופכים ולו לרגע לאורחים, באותה ארץ זרה ומרוחקת שמיד תתברר זהותה.

הטקסט עוסק בזיכרון אישי ובזיכרון קולקטיבי של לויט רכטר, הכמיהה לימים אחרים, לבית, למקומות הנושאים עמם זיכרונות, "לבתים הדפוקים שהיו מול חלונה", אך גם מעין "דיבור" על השבר. "יש לי היסטוריה של התאהבות בבית ישנים ומוזנחים. בגבעת חביבה הם סימלו את ילדותי את ימי התום, את הצניעות והפשטות, הם סימלו את השבר הגדול שקורה לנו פה בארץ , עם הנהנתנות הבזבזנית וחסרת האחריות, הזלזול בכל ערך ושבירתו של כל מה שהיה יקר לנו".

oil on canvas 75X150cm.

אל רחוב לורנס, בניו הייבן, ניו-אינגלנד, ארה"ב, הגיעה האמנית לביקור משפחתי. לשם כך שכרה בית ברחוב לורנס, וגם ברחוב זה הבתים הישנים הנושאים עמם אותות של הזנחה שבו את ליבה. אך דווקא שם בארץ זרה מצאה את הציירת שבה, "פתאום זה התאפשר, בחושך , בבית, לבד, בארץ זרה, שם זה קרה".

IMG_20201106_131842

רחוב לורנס, רחוב אחד מני רבים, שבתיו נושאים עמם סממני ארכיטקטורה וויקטוריאנית מסורתית האופיינית לחלק מאזוריה של ניו אינגלנד. ולויט-רכטר שואלת מה לי ולו? רחוב טיפוסי, וכפי שאוצר התערוכה יאיר ברק מציין: "לו הייתם שואלים את רחוב לורנס, היה בוודאי מציין שלא תכנן להפוך למושא לציור. הוא עצמו מופתע".

שמן על נייר 30-40סמ

5:00 בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. חשוך בבית. רכטר לויט מציירת באפילה את חזיתות הבתים, את העצים, את כל מה שכמעט ואינה רואה, על גבי מצע ופלטה שכמעט ואינם נראים לעיניה. פעולת הציור מתרחשת קודם הזריחה, קודם מה שהצרפתים מכנים "quotidian" היום יומי. פעולות חוזרות ונשנות, הרחוב על הקולות שבו, המולת ההולכים ושבים, המכוניות, קולות הילדים, לכל אלה כפי שמציין ברק אין זכר ב"ציורים של רחוב לורנס שהם מראות של עיוורון כפול. דימויים של עיר אוניברסיטה שוקקת, טרם פקחה את עיניה".

שמן על נייר 24-34סמ

לויט רכטר מציירת כאחוזת בולמוס. היא עובדת מתוך אינסטינקט שכן לא ניתן לראות אלו צבעים היא מערבבת ושמה על המצע, והאלמנט הבולט הוא תנועת המכחול והחומריות של הצבע. וכמתוך וידוי אישי מרגש היא 'מציירת' במילים: "החשכה בבית שלי והחשכה בחוץ, היתה נעימה לי כמו ליטוף כמו מזור כמו התאהבות, הפסקתי לפחד לא לדייק ולא תיקנתי …זרמתי עם החושך ועם הלב שלי. הרגשתי שמצאתי אוצר שחיכה שנים שאגלה אותו. הוא כל כך פחד מהאפלה שלי הפנימית שלא העז לבוא ולומר שהוא פה. בכלל לא ידעתי מקיומו, אז רחוב לורנס בלילה או בבוקר מוקדם, הוא תמונת ראי של הנפש שלי. אני נמשכת אל החושך ואל הגוונים הנפלאים שהוא מציע, אל הרגע שבו נפתחות העיניים ומתחילים לראות ממש טוב בחושך, אל התגליות וההפתעות שקורות אז. כל אלה מרכיבים את התערוכה הזו".

הרחוב כמרחב אוטופי אך גם דיסטופי בעיר המודרנית מקבל ביטוי ביצירות אמנות, בספרות, שירה ויצירות קולנועיות. הרחוב הינו חלק מהתפיסה המודרנית, יש בו מן הכמיהה לשוויון, לזכות להתהלך בו ללא חת (באוטופיה לפחות). דימויי הרחוב על שלל מראותיו והקולות שלו עולים בצורה משמעותית במאה ה-19 בעבודות של אמני התנועה האימפרסיוניסטית- קלוד מונה, קמי פיסארו, אוגוסט רנואר, ברת מוריסו ואחרים. המראות שלעתים מקבלים ביטוי חוזר ונשנה בעבודות שלהם בשעות היום השונות. או המראות בהם עוסקים אמני הקבוצה הפוטוריסטית באיטליה בראשית המאה ה-20 או אלו שיש בהם מן הניוון והשיקוץ ביצירות של האמנים האקספרסיוניסטים בעשורים (בעיקר) הראשון והשני של המאה ה-20, אך גם לאחר מכן.

תפילה. שמן על נייר 25-35סמ.2020

ואולי דווקא כמו במסה הפואטית של איטלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין", רכטר לוויט נוגעת כאן באותם מחוזות עלומים, ובאמצעות ההתבוננות פנימה אל מחשכי הלב והנפש, מעלה אותם אל קדמת התודעה. "וגם בפנים אתה מגלה דברים רבים שלא הצלחת לשחרר במשך השנים ודווקא בזכות החשכה החיצונית והיכולת לראות בתוכה, לראות בחשכה אותי…". שכן כמו המשוטטים למיניהם אליהם אני מרבה לחזור בכתיבתי – גיום אפולינר, ולטר בנימין מישל דה סרטו, רכטר לויט משוטטת בנבכי הנפש, וקורמת להם עור וגידים בציוריה.

תודה לאמנית מיכל רכטר לויט על הטקסט שלה ושל אוצר התערוכה יאיר ברק.

הציירת ארטמיסיה ג'נטילסקי בגלריה הלאומית, לונדון, כניסה לסיור וירטואלי 8 ליש"ט, חוויה מיוחדת במינה

Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second national lockdown across England

Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second nationa lockdown across England Photo: The National Gallery, London

הגלריה הלאומית בלונדון מצאה אפיק הכנסה חדש, תשלום 8 ליש"ט לסיור אונליין בתערוכה המבוקשת המוקדשת לאמנית ארטמיסיה ג'נטילסקי. Letizia Treves, האוצרת של התערוכה עורכת סיורים וירטואליים בני 30 דקות לסיור בתערוכה עד לסיום ב-24 בינואר 2021

טרבס אומרת שאף שהסיור הווירטואלי אינה תחליף להתנסות בצפייה בתערוכה במוזיאון עצמו, הרי שזה מאפשר לנו לחלוק את סיפורה של ארטמיסיה וציוריה עם אנשים רבים ככל האפשר.

כמי שהתמחתה באמנות הרנסנס והבארוק, ושהות כתלמידת מחקר בפירנצה, יצא לי לחות את הדגש המחודש על יצירתו של קרווג'יו ע"י פרופ' נינה גרגורי בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, ושל אמנים/יות מהמעגל הקרוב אליו. ארטמיסיה, בתו של הצייר הורציו ג'נטילסקי, פעלה בתקופת הבארוק באיטליה, ציירת מוכשרת שאף התעלתה על אביה. השניים השתייכו לקבוצת ציירים שקיבלו השראה מסגנונו של קרווג'יו, אף שהיא פתחה סגנון ציור עצמאי שיש בו מן האמירה הפמיניסטית, יוצאת דופן בזמנה.

שלושים עבודות של ג'נטילסקי (1654-1593 ויש אומרים אף 1655) מוצגות בתערוכה. כמחצית מההשאלות מגיעות ממשאילים איטלקיים, ובין נותני החסות Google Arts & Culture and the J Paul Getty Jr Charitable Trust. .

הסיור בווידיאו מטעם ה- Art Newspaper זמין לעת עתה לצופים –The Art Newspaper’s own video tour of the show is meanwhile still available to view and Artemisia devotees can also listen to our in-depth podcast tour.

סיפור האונס שעברה ע"י האסיסטנט של אביה אגוסטינו טאסי וסיוע לדבר עברה של קוסימו קורולי, עזרו. התלונה שאביה הורציו הגיש לרשויות ברומא במארס 1612, כל אלה מהווים חלק מהאוטוביוגרפיה של האמנית, אף שאינם מבטלים כמובן את גדולתה כציירת מחוננת.

Harris, G, (2020, November 20). Re: London's National Gallery charges £8 for virtual tour of blockbuster Artemisia Gentileschi exhibition. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/national-gallery-artemisia-gentileschi-virtual-tour-charges-8

דליה זרחיה ריבת שושנים, אוצרת: דניאל צדקה כהן, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב, עד 28.11.2020

בהזמנה לתערוכה מציינת האמנית דליה זרחיה "אני מזמינה אותך בשמחה גדולה לתערוכה  'ריבת שושנים', בה אני רוקחת בעמלנות רבה את עבודותיי החדשות. "רוקחת" משתלב נכונה עם שם התערוכה "ריבת שושנים".

IMG_20201106_132105

בשיחה עם האמנית דליה זרחיה ועם האוצרת דניאל צדקה כהן, מציינת זרחיה שהשם "ריבת שושנים" בא למקד את שימת הלב בעבודה הסיזיפית שלה, בדומה להכנת ריבת שושנים.[1]

זרחיה מספרת שברצונה לשמר עבודות נכחדות; מצע העבודות שלה, שולחנות קטנים, חלקי ריהוט, מעניין יותר לדידה מנייר ובד. ובשל כך כל נושא עבודת היד הסיזיפית מטרתו להביא לחלל התערוכה דברים שברצונה לשמר.

השולחנות שבחרה כאובייקט והן כמצע לרישום הינם בממדים קטנים, כפי שהיו בימים עברו. ציפוי הפורמייקה הקשור אף הוא לתקופה מוקדמות יותר.

IMG_20201106_132057

האוצרת דניאל צדקה כהן אומרת שמעבר לשימור מסורות ישנה כאן עמדה ביקורתית של זרחיה כאמנית. היא לא מכניסה או מציגה את עצמה בדמות האישה העמלנית ויושבת הבית".

"עבדתי על זה כל כך הרבה זמן וזה לא טעים. כמו ריבת שושנים" אומרת זרחיה, וצדקה כהן מוסיפה: "משמרת תרבות אך באה מתוך המקום החדש שלה כאישה וכאמנית. אין כאן קנבס או ציור כפי שזרחיה ציינה. זרחיה, אמנית, יוצרת ואספנית – אספה את הפריטים והם מוצגים בתערוכה בדומה להצגת ציור. משהו שחוזר על עצמו באופן ההעמדה, הכיסא כמשענת, האמנות כמשענת לאמנית".

IMG_20201106_132120

ומהי פורמייקה? מעין שיעתוק של "האחר" אותו דבר שרכש/ה מי שידו לא היתה משגת לרכוש ריהוט מעץ. מעין "תמונת מראה" לתרבות שהיתה אצלנו בארץ בזמן עבר. הרישום המוצג על האובייקטים, שולחנות מוקטנים, לוחות הנדמים כמעין לוחות ציור לילדי גן וכיתות בי"ס מוקדמות, אינו רישום מדוקדק או אקדמי. מנגד, את הכתוב על מצע הפורמייקה, ניתן למחוק, בלא שיישאר זכר למה שנרשם תחילה. האמנית מציינת ש"לצייר על הפורמייקה זה מאבק, הניסיון לשמר את הרישום, שעשוי להימחק".

IMG_20201106_132105

השולחנות המוקטנים – שהיוו כאמור מעין אזכור לתקופה אחרת של צניעות או הצטנעות בלית ברירה, מסמלים את מרכז הבית. יש בהם מן הסמליות התרבותית. בשולחן טמונות משמעויות רבות: משמש לאירוח, לדיון, לשיח, ונושא עמו מטענים מורכבים – אהבות, שנאות, קנאות…

צדקה כהן מציינת "התערוכה נושאת עמה מרכיב פואטי לכל הג'אנק הזה שזרחיה מוצאת ברחוב". וזרחיה מוסיפה "התערוכה יוצאת מתוך כמיהה לעבר, לתרבות החומרית שלנו".

ומהו חפץ? מהו הוא מסמל עבורנו? – מקור של רגש, של כמיהה לביתיות, להתכנסות, למשפחתיות אך יכול לסמל גם פולמוס. חפץ הינו אזכור לתקופה, לזיכרון. כל זה מרתק מאוד את האמנית.

IMG_20201106_132115

הרקמה המופיעה על חלק מהאובייקטים אינה רקמה שיש בה מן הקפידה וההוד, הקשרים (punto) המופיעים ברקמה, אינם תקניים, אך גם במעשה זה מבקשת האמנית לציין את רצונה לשמר מלאכות נכחדות. מאידך יש בהן "דוגמאות לרקמה" הלקוחות מתוך אוסף ארכיון האם, ובכך יש בהן מן השימור של זיכרון אישי.

IMG_20201106_132105

בספרו "חפצים, עיצוב תעשייתי" מציין יונתן ונטורה "ברוב החברות בימינו, מוצרי הצריכה ה"סתמיים", היומיומיים, מסמלים את תרבותנו על כל רבדיה. הם המבט במראה. נוסיף את דבריו של מיטשל, אשר מציין את התהליך המואץ של העת האחרונה, שבו חפצים הופכים מ'אובייקטים סתמיים המלווים את חיי היומיום' למוצרים סובייקטיביים, בעלי ביוגרפיה וקשרים פסאודו-חברתיים, ונקבל תיאור מורכב של העולם החומרי שסביבנו".[2]

IMG_20201106_132129

תודה לדליה זרחיה ולאוצרת דניאל צדקה כהן על השיחה עימן


[1] ריבת שושנים, מעדן שהכנתו כרוכה בעבודה עמלנית המתחילה באיסוף עלי כותרת של שושנים והפיכתם במעין מעשה קסם לריבה מדהימה, נושא עמו גם את הגעגועים שלי לריבה זו מעשה ידי סבתי שרינה.

[2] יונתן ונטורה, חפצים: עיצוב תעשייתי בישראל, תל אביב, רסלינג, 2014, עמ' 27.

לילי כהן פרח-יה, כל השריטות ורודות, אוצרת: כרמית בלומנזון, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב עד 28.11.2020

הטקסט לתערוכה "כל השריטות ורודות", נפתח בציטוט שיש בו מן המשמעות והרלבנטיות: "איננו רואים דברים כפי שהם, אנו רואים אותם כפי שאנחנו"[1]

לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,150 2020, על86, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, כל השריטות ורודות,2020, 150 על 86, צבעים מבוססי מים על נייר

העבודות בתערוכה מהוות ייצוג של האמנית לילי כהן פרח-יה, יש בהן מן הפנייה האישית באשר לתמות המוצגות ולאופן ההבעה של הקו וצבע המזוהים עמה בעבודותיה. קו דק על-פי-רוב שיש בו מן הרטט, אינטואיטיבי, לעתים משתבר ומשתבלל שוב בתוך עצמו… זורם, ולעתים קו עבה, שיש בו מן החומריות של השחור הדומיננטי. והצבע, הפלואידיות והטפטוף שלו לאורכו של הדף בצד צבע חומרי במאוד. לכל אלה נוסף חותם נוסף – דפים לעתים בממדים גדולים, מקומטים, קרועים קמעה, מלוכלכים בכתמי שמן, ובצדם הכתב המצורף אף הוא, לעתים ניתן לקריאה, לעתים ממאן להתפענח.

בשיחה עמה ועם האוצרת כרמית בלומנזון עולה סיפור גליל נייר. גליל שכהן פרח-יה רכשה, בשל האפשרות לעבוד על פורמט גדול. גליל הנייר הענק התגלה כמאכזב, כהן פרח-יה, קמטה חלקים ממנו וקרעה דפים. עובדת על הנייר "הלא רצוי". הנייר המקומט, הקרוע, הבלוי שעבר "התעללות" מסמן מעין ייצוג של  הדי.אן. איי, של האמנית, ומעלה על הדעת את אמני הדאדא בראשית העשור השני של המאה ה-20  בפרקטיקות דומות (למשל, שירו של טריסטיאן צארא: "כדי לכתוב שיר דאדאיסטי").

IMG_20201106_131414

בתערוכה בולטות הדמויות הנשיות, ילדות, נשים בעת שירה, נשים שמבטן ממסמר, מלא בהבעה.  ציור "אלה פרימה", מהיר, בניסיון ללכוד רגעים ומרכיבים מן המציאות. כדברי בלומנזון: "ציור אינטואיטיבי מהיר, ניסיון ללכוד מרכיבי מציאות שונים. רגע אחד בר חלוף שאינו נעצר, אלא ממשיך ומחולל, ממשיך ומתהווה, זורם, נוזל ומטפטף. העבודות אינן מקפיאות רגע אלא ממשיכות ומתהוות, ממשיכות, נוצרות ומתחברות בראשו של הצופה".[2]

העבודות בתערוכה נוגעות בפן האישי, בבני משפחה, באינטימיות, יש בהן ניסיון לתמצת התנסויות, אירועים, חוויות, שנביעתם מזיכרונות, רצונות, חלומות, שאיפות, ניסיונות, אכזבות… כל אותם רגעים קטנים של חיי היום יום, כדברי האוצרת.

לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, אלונה אהובתי, 2020, 150על86, צבעים מבוססי מים על נייר

"אלונה אהובתי", הילדה-נערה בבגד ים ורוד המסמל תום, האם היא עומדת או סיימה לשחות? דמות שיש בה מן החלום והכמיהה, ילדיות ובשלות שעומדת להפציע בה בעת.

המבט שלי כצופה נמשך כבחבלי קסם אל יצירה המוצגת בחלקו התחתון של אחד מקירות התערוכה, אף שבמבט ראשון "נמשכת" העין אל הדמויות הנשיות העוצמתיות בקיר שכנגד לכניסה. בשיחה עם כהן פרח-יה, מוזכרים מקורות ההשפעה. האלילות הקדומות, הצלמיות הקטנות, דמויות נשיות שלי הזכירו ציורי דמויות משלהי המאה ה-19 במבטן העז והבוטח, בעבודות של אמנים סימבוליסטיים ואחרים.

IMG_20201106_131453

המבט גם נמשך אל העבודות המוצגות על רצפת הסטודיו, בהן הצבע מסיבי ודומיננטי ובו מככבים צבעי הוורוד והירוק. הוורוד אשר עליו אומרת האמנית שהינו כמעין עור עבורה. וכדבריה, יש אופי ייחודי לוורוד, שהינו כמעין שפה בעודו מתערבב ומנהל שיח עם הירוק.

כהן פרח-יה מעיזה, הרישום אינו רישום מדוקדק, אקדמי, בחלק מהעבודות הקו מזכיר את הקו העצבני האנרגטי של איגון שילה, והוא חובר אל הצבע, שלעתים הינו שטוח, אוורירי כמעט ויש בו מן השקיפות, ולעתים עז וחומרי.

בציור "כל השריטות ורודות" שכותרתו נוכסה כשם של התערוכה, מוצגת רקפת עדינה, עשויה בכתב יד מהיר. הרקפת מוצגת במרכזה של הקומפוזיציה, ראשה שמוט קמעה והיא מעלה על הדעת את ציורי הרקפות של משה גרשוני, אך גם ציורים של אמניות ואמנים עכשוויים המתכתבים עם הרקפת על שלל משמעויותיה בשירה, באיורים, בדימויים של זיכרון ועוד. לציור נלווה הכתב שאינו מאפשר פיענוח וקריאה מידית.

 בעבודה "הכל פוזה מוצגת הדמות הנשית עומדת בהיפוך, נשענת על כתפיה, רגליה נישאות מעלה. את הדמות הלבושה בבגד הגוף שצבעו ורוד, מקיפים פרחים שצבעם ורוד אף הוא כמעין שלכת. כובדו של הגוף הנשען על הראש הנראה כעומד אוטוטו לכרוע תחת הכובד, מעלה שאלות באשר ל"הכל פוזה"; להשוויץ, להחצין, ואולי דווקא הדיסוננס שעניינו היעדר "גב", אחיזה, תמיכה ותחושת הביטחון.

IMG_20201106_131428

העבודה שלעיל מוצגת בין שתי עבודות המציגות ייצוגי נשים: "למדתי לצעוק" ו"תלמד אותי איך מאמינים" שתי עבודות עוצמתיות בהן עולה הזעקה מן הדמות האחת, בעוד השנייה במעין תמונת מראה הפוכה מציגה את הדמות שיש מן הרכות והעידון. באחת "למדתי לזעוק" הצעקה עולה ומתפשטת, בחלל, והקו השחור המסיבי המאפיין אותה טעון רגשית, באחרת, הקו על אף עוביו, מנהל דיאלוג עם הקו הדק, ומסמן רכות.

לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר

לילי כהן פרח יה, למדתי לצעוק, 2020, 113על83, אקריליק על נייר

לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר

לילי כהן פרח יה, תלמד אותי איך מאמינים, 2020, 100על80, צבעים מבוססי מים על נייר

IMG_20201106_131522

IMG_20201106_131510

התערוכה כבזמן קורונה, נעשתה כולה בעת הסגר, בזמן של "100 מטרים מהבית"

עבודות ההדפס הקטנות על אחד הקירות מעלות שמחה בליבי. יש בהן מן העונג ומן הכמיהה, והן משמחות את עיני באשר הן.

תודה ללילי כהן פרח-יה ולאוצרת כרמית בלומנזון על השיחה עמן.


[1] אנאיס נין, Anais Nin  (סופרת אמריקאית)

[2] טקסט התערוכה

ורדה כרמלי, 'דימוי העומד בפני שינוי' פוטו ישראל, כיכר המדינה, תל אביב 21.11.2020-9.11.2020 PHOTO IS:RAEL

3. Placard

האמנית ורדה כרמלי מציגה בPHOTO IS:RAEL, צילומים של החוטונגים (אזורים עתיקים) בבֵּייְגִ'ינְג (פקינג), בירת הרפובליקה העממית של סין. התצלומים המוצגים בתערוכה הם דימויים אייקונים של בייג'ינג. כרמלי צילמה בשכונות חוטונג רבות ועיבדה עיבוד דיגיטאלי לשם יצירת תמונה במבט פנוראמי המאפשר לנו לראות את התמונה כולה; בעין המצלמה שלה היא חושפת את רוח המקום, את ההווי וחיי היום-היום רגע לפני התרחשות השינוי.

"בביג'ינג", מספרת כרמלי, "שימשו לי הבניינים החדשים שנבנו כבמה, הפלקטים שכיסו אותם כתפאורה ועוברי האורח לשחקנים המתנהלים ברחובות עירם בתוך הנוף המשתנה".

התצוגה בפסטיבל

דימוי עם הסבר 7. קולי

"הטרנספורמציה הדרסטית שאירעה בעיר בייג'ינג לקראת אולימפיאדת 2008 סקרנה אותי מאוד.

הגעתי לבייג'ינג באביב 2007 במטרה לצלם ולתעד את התהליך המתרחש בשכונות ה'חוטונג' העתיקות, בעלות מסורת, תרבות והווייה המיוחדות למקום מזה מאות בשנים.

בתקופת שהותי בעיר עברו רוב החוטונגים תהליך הריסה אינטנסיבי כדי להכשיר מקום לבניית מגדלי יוקרה שיקבלו את פני המבקרים הרבים בעיר.

במסע מרתק הנצחתי במצלמתי מקומות ואנשים לפני ובמהלך תהליך ההריסה, המפגשים היו מגוונים ולעתים אף נדרשה התמודדות מול צבא ומשטרה".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

"תצלומי הפנורמה מורכבים מצילומים אייקונים שצילמתי בשכונות רבות ברחבי בייג'ינג, אשר צורפו וחוברו דיגיטלית לכדי יצירת תמונה רחבה, פתוחה ואלגורית של נופים אורבניים המציגים לצופה את פני המקום העתיקים ואורחות החיים המסורתיים, המדגישים צורת חיים שהוקפאה, עולם ישן שנשתמר עד ימינו אנו, רגע לפני ובזמן התרחשות השינוי".

בייג'ינג ידועה באוצרות האמנות שלה, בארמונות והמקדשים, הגנים והאוניברסיטאות שבה אשר מיצבו אותה כמרכז תרבות ואמנות בסין. וגם בשכונות – החוטונגים אשר נבנו בסגנון סיני עתיק. מרבית המבנים נהרסו עוד קודם  שהותה של כרמלי בעיר (שהות בת חודש בשנת 2007), שינוי מסיבי שעברה בייג'ינג עת גורדי שחקים מודרניים החליפו את המבנים והשכונות הישנות, וגם כחלק מהמאמץ של הקמת האצטדיון הלאומי "עין הציפור"[1] לקראת האולימפיאדה של שנת 2008 שנערכה בעיר.

4. Placard

5. Placard

כרמלי צילמה צילומים רבים וחיברה ביניהם חיבור אשר לא נראה לעין הצופה. אפקטים של אור וצל לא היו משמעותיים בצילומים אלו בשל מזג האוויר האפרפר (בשל זיהום האוויר). הצילומים, במקור במידות של 2.70 מ' X 0.50 מ', מוצגים בתערוכה בממדים מוקטנים יותר.

6. Placard

תודה לאמנית ורדה כרמלי על השיחה עמה, הטקסט והצילומים


[1]  ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%A6%D7%98%D7%93%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%99%D7%92%27%D7%99%D7%A0%D7%92