Fake News – Fake Truth, מוזיאון חיפה לאמנות 30.03.19-01.09.19, אוצרת: סבטלנה ריינגולד

IMG_20190328_122316.jpg

מסופר שדִּיוֹגֶנֶס, הפילוסוף היווני (אסכולת הציניקנים) נהג לחפש את האמת ואת האדם האמתי באמצעות עששית. את דברי האורקל מדלפי שאמר לו "להשחית את ההון" פירש תרתי משמע ללכת לאתונה על מנת להשחית ולשבש את יחסי הכוחות הקיימים והידועים בחברה בת זמנו..

במוזיאון לאמנות חיפה נפתח אשכול תערוכות הנוגע בשאלות מהותיות בהיסטוריה של האנושות ולבטח! בימים אלה עת אנו עומדים ערב הבחירות: מהי אמת? מהי בדייה? מהו האופן שבו התקשורת והסוכנים הפוליטיים משתמשים במניפולציות מתוחכמות כדי לשלוט בדיון הציבורי? אמרנו בוטים?  ובכלל תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה לענייננו) מנסה לבחון מהי אמת, האם יש אמת אחת, מי קובע מהי. אנו מרבים לשמוע על המינוח "פייק ניוז", (fake news) ועל "עובדות אלטרנטיביות""(alternative facts) . על טשטוש הגבולות בין בדיה לאמת; האמת כאפשרות אחת מני מספר נקודות מבט בעידן הנשלט ע"י התקשורת – אינטרנט וטלוויזיה; עידן שבו כל ההיררכיות המוכרות מאבדות את אחיזתן במציאות. ובאמנות כמו בחיים, האמנים משתמשים באסטרטגיות של כזב ובדיה – למשל, שימוש בזהות בדויה, התערבות במציאות באמצעות התחזות, משבר אמון ועוד.

IMG_20190328_122341.jpg

אשכול התערוכות בחיפה עוסק בשלושה נושאים מרכזיים:

IMG_20190328_115155.jpg
סווטלנה ריינגולד

התערוכות "מחווה לווידיאו Zero", "שיבוש מידע", ו-"Overload!" באוצרותה של רויטל סילברמן גרין עוקבות אחרי עיסוקם הביקורתי של האמנים, משנות השבעים ועד ימינו, באופנים שבהם המידע מועבר באמצעי ההפצה – מהדפוס המסורתי ושידורי הטלוויזיה ועד הרשתות החברתיות כיום. האמנים מצביעים על היחסיות של האמת המשודרת שמקורה בהטיות ובאינטרסים שונים, וכן בהעדפת הדימוי המפתה, הסיפור המושך והאסתטיקה הבידורית.

IMG_20190328_123937.jpg
רויטל סילברמן גרין

האמנים המשתתפים: מת'יו דיי ג'קסון, קרל הנדל, צילה חסין וכרמל ברנע ברזנר ג'ונס, בלו־סימיון פיינרו, ויליאם אנסטסי, מיכאל דרוקס, ריצ'רד סרה, רונית ברנגה, כריסטינה דה מידל, אלון קדם

במסגרת התערוכות "כוח, אמת ופוסט-אמת" באוצרותה של לימור אלפרן זרד ו"דונלד טראמפ: נער הפוסטר", האמנים חוקרים את הקשר בין מערכי הכוח בחברה לבין סוגיות של אמת ושקר. רבים מהאמנים פועלים בדרך של התחפשות היתולית ומציגים באופן מוקצן את השקר של הגורמים בעלי הכוח, כדי לחשוף זאת באופן חריף ובולט. האמנים מבקשים לייצר מפלט מהדיכוי ולכונן עולם חלופי, כשהם עצמם וסביבתם הם המדיום לבריאה של העולם האמיתי.

IMG_20190328_122759.jpg
לימור אלפרן זרד

האמנים המשתתפים: להב הלוי, מריסה מאסטרה, יוחאי מטוס וחיים ויטלי כהן, פרנסיסקו פז, בלו-סימיון פיינרו, פלסטיק ישו, אוברמורגן, כרמן דוברה־המטנר, ברברה ויסר, לוק טויימנס, ליז מג'יק לייזר, דמיאנטס נרקביציוס, סופרפלוקס, ד"ר פנקס שגריר איראן בירושלים, פאולו צ'יריו, איתמר רוז, יגאל שתיים, HeHe

 התערוכה "האמן האמיתי", המתפרסת על פני קומה שלמה במוזיאון, כוללת אמנים רבים ופרויקטים של אמנים יחידים. העבודות קוראות תיגר על התפיסה של "האמן האותנטי", שיש לו קול אחד יציב, ברוח התפיסה הפוסט-מודרנית שעוסקת בריבוי זהויות, בדיון, זיוף ואחיזת עיניים. האמן החזותי לובש דמויות, בדומה לשחקן, ומציג קולות הטרוגניים שמדגישים את חשיבות הבדייה כנגד מיסוד הסמכות האמנותית וקיבוע הביוגרפיה של האמן.

האמנים המשתתפים: הנה אביתר, דב אור נר, בועז ארד, יעל ברתנא, גדעון גכטמן, יאיר גרבוז, ז'וזיאן ונונו, מיכאל חלאק, רונה יפמן, כרם נאטור, מיכל נאמן, אורי קצנשטיין, יגאל תומרקין

אמנים המציגים פרויקט יחיד: מירי נשרי, רועי רוזן, אייל וייזר ורמי מיימון, דמיאן הירסט.

IMG_20190328_131822.jpg
דמיאן הירסט

תודה לאוצרות סווטלנה ריינגולד, רויטל גרין סילברמן ולימור אלפרן זרד על חומרי התערוכה, תודה לתלמה רוט, מחלקת שיווק וקשרי חוץ על הדימויים

"מפגש עם ליאונרדו", הרצאה מפי פרופ' אייקה שמידט, מנהל גלריות אופיצ'י, פירנצה, מוזיאון תל אביב לאמנות

1506341238117584-leonardo-adorazione-magi-principale
ליאונרדו, "הערצת המגים", 1481, אופיצ'י
800px-Leonardo_da_Vinci_-_Adorazione_dei_Magi_-_Google_Art_Project
ליאונרדו, "הערצת המגים", 1481, אופיצ'י

פרופ' אייקה שמידט, מנהל גלריות אופיצ'י, דיבר במפגש עמו על ליאונרדו דה וינצ'י, על רסטורציה, על קהל המבקרים ועל הנגשת היצירות ולא רק.

IMG_20190402_183337.jpg
פרופ' אייקה שמידט

אחת מהעבודות אליהן התייחס באריכות הנה "הערצת המאגים" (חכמי קדם), 1481 מידי ליאונרדו, ציור שהצייר לא סיים.

הציור הוזמן על ידי הנזירים האוגוסטינים לעטר את המזבח הגבוה בכנסיית סן דונאטו, בסקופטו, בסמוך לפירנצה. "הערצת המגים" הינה נושא חשוב בנצרות שכן מסופר על חכמי קדם, האמגושים, אש ראו את הכוכב מפציע במזרח ובאו להשתחוות לישוע התינוק(הברית החדשה, "הבשורה על פי מתי", פרק ב, 8-1).

ליאונרדו החל לצייר, אך לא סיים; הוא הוזמן למילנו ע"י לודוביקו ספורצה, דוכס מילנו, והעבודה נשארה ללא סיום. מעבר לכך יש לזכור שליאונרדו ביצע מספר קטן של יצירות במהלך חייו, וכילד, נער ואדם בוגר התעניין בפלאי הטבע, המיקרוקוסמוס, גרמי השמיים, בעלי חיים ובעלי כנף, תנועה, ביצורים ועוד, ובשל כך יש אוסף רישומים נפלא פרי עבודתו.

ב-1568 הזכיר ג'ורג'יו וזארי בספרו "חיי האמנים", שהתמונה עברה לבעלותו של אדם בשם אמריגו בנצ'י. בשנת 1621 הועברה העבודה לידי משפחת מדיצ'י והחל ב-1768 הוצגה בחדר המדליות של המשפחה בארמון המשפחה, לימים גלריית אופיצ'י, פירנצה.

IMG_20190402_182649.jpg"הערצת המגים" של ליאונרדו באדיבות https://www.uffizi.it/gli-uffizi

רות שלוס, "זווית ראייה אינטימית", אוצרת אירית לוין, בית האמנים, תל אביב, 30.3.2019-7.3.2019

התערוכה רות שלוס "זווית ראיה אינטימית" בבית האמנים כשמה כן היא. תערוכה בחלל קטן ואינטימי בו מוצגים דימויים שחלקם מוכרים ואחרים מוכרים פחות, בעבודות על נייר, בפורמט הנע בין קטן לבינוני.

את עיני צדה עבודה קטנה ובה דמות שגבה אלינו ופניה אל האופק, אשר השמלה אותה היא לובשת והגלימה המכסה את גופה יוצרים מעין משולש עליו מרצד האור, ויש בו מן השקיפות ובה בעת הצבע כמסה אטומה. ומנגד הדימוי הנפלא של אישה שעלומיה חלפו, בפעולת איפור. ובדומה, שאר העבודות: דימויים שלאחר מלחמה, בית אבות והווי הקיבוץ.

2
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו וצבעי מים על נייר,32X38 ס"מ

כוחה של שלוס ביכולת ההתבוננות לצד מתן העדות וההכלה. ביד בוטחת רושמת ומציירת שלוס המוכרת כאמנית שכוחה באמירה חברתית ופוליטית כאחת – תמות העוסקות בנושאים אוניברסליים: אימהות, זיקנה, אנשים עמלים, דיוקנאות, נופים ועוד.

אירית לוין האוצרת כותבת: "יצירתה של רות שלוס נושאת אופי חברתי-פוליטי המתעד את הקורה סביבה. פעילותה האמנותית במהלך השנים היא תגובה ישירה למתרחש – לעוולות החברה, לחלשים ולנידחים בה – צו השעה באותה עת. עבודותיה המצוירות בקו רישומי ווירטואוזי מנקודת מבט אנושית, הן כעין סיסמוגרף של חברה, זמן ומקום".

רות שלוס- בית אבות.jpg
רות שלוס, "בית אבות", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X60 ס"מ

התערוכה מתמקדת במספר תמות: הווי הקיבוץ; מלחמה; זִקנה המאפיינים את יצירתה של שלוס במשך השנים.

הווי הקיבוץ – שלוס הייתה בין מקימי קיבוץ להבות הבשן והתגוררה בו בשנים 1944–1953 (למעט שנתיים בפריז). היא תיעדה את החיים בקיבוץ – הנוף האנושי, הסביבה והטבע הקרוב. בשנים אלו יצרה בעיקר ברישום, ושיקפה את ההוויה היומיומית במקום.

בתערוכה מוצגים סקיצות ורישומים של אנשי הקיבוץ בחדר האוכל ובאספות הקיבוץ, תיאורים המאופיינים ברישום עדין בעט הציפורן. הדמויות, הן אלו המוצגות כדיוקן קבוצתי בחדר אוכל והן אלו המוצגות בעת מלאכת הסריגה, נטולות סממנים אישיים.

"אני ציירתי ממה שהתרשמתי מהסביבה […] כשהייתי חברת קיבוץ ראיתי את הנוף שם והחיים שלנו […] תמיד רציתי לתאר את החיים, החברה והאדם".[1]

מלחמה – מראות ומוראות המלחמה מופיעים בעבודותיה של רות שלוס משנת 1948. בעבודות אלה שהושפעו מתצלומי אמנות ומדימויים בתקשורת מופיעה שלוס כמתעדת בעלת אמירה הומניסטית ואמיצה. נופים זרועי הרס, תוצאות המלחמה, פליטות, שבי, עוצר, כל אלה מופיעים ביצירתה בקול צלול ונחרץ וללא חת. כוחן של העבודות של שלוס הוא בתגובה המידית שלה והצגתן בסמוך לזמן בו אירעו האירועים; עדות מקומית, מוחה על השלכות המלחמה על שני הצדדים.

RS014.jpg
רות שלוס, "אינתיפאדה ראשונה", דיו וצבעי מים על נייר, 23X16 ס"מ

זִקנה – זקנה על השלכותיה השונות מופיעה בהרחבה ביצירתה של שלוס בין השנים 2009-1993. גם כאן בדומה לתמות אחרות בהן הרבתה לטפל, לעין המתבוננת שלה תפקיד חשוב. שלוס נהגה לבקר חברת משפחה בעת ששהתה בבית אבות. ביקור יומיומי שתוצאותיו ,תיעוד דיירי המקום, חייהם ומצוקות היומיום. אופן הצגת הדמויות הנו במנעד של רגשות: בדידות קיומית בצד עליבות, הגוף הדואב והכואב וחוסר האונים.

RS004
רות שלוס, "ללא כותרת", אקריליק על נייר,32X40 ס"מ
RS015.jpg
רות שלוס, "ללא כותרת", דיו מדולל ואקריליק על נייר, 33X22 ס"מ

המצע לעבודות המוצגות בתערוכה הוא נייר צילום, המשמר את אותות הזמן החולף, תהליך שתוצאותיו הנראות על פני הדף, מנהלות דיאלוג מעניין בעיקר עם העבודות העוסקות בזיקנה; במה שהזמן מעולל, אך גם ברצון הקיים בכל עת לשמר על תאוות החיים, רצון הניכר בעבודות המציגות נשים מתאפרות או מתבוננות במראה. נשיות בכל עת ובכל גיל!

רות שלוס- זקנה מתאפרת.jpg
       רות שלוס, "זקנה מתאפרת", 1998, אקריליק על נייר צילום, 50X47 ס"מ

[1] יובל בן שלוש, מתוך "ראיון עם האמנית רות שלוס", 2.3.95  – מצוטט בדף התערוכה.

 

בתיה רגב, "יד ועין", ארבעים שנות יצירה, תערוכה, גלריית המשכן בית מאירוב, חולון אוצרת זיוה קורט 6.4.2019-16.3.2019

20190316_103255.jpg

העין המתבוננת והחווה נוכחים בעבודותיה מרובות הפנים של בתיה רגב. בעבודות המתפרסות על פני מספר מדיה – רישום, ציור בשמן, פנדה, אקוורל,  קולאז', מנדלות[1] ותכשיטים, ניתן למצוא אלמנטים חוזרים, שמיים, נופים, עצים, אדמה, דמויות, סוסים; בכל אלה ניכרים האהבה והקשב לסובב אותה, לפרט כשם שלמכלול. המבט המהווה דפוס משמעותי ביצירותיה, מזכיר את שכתב מרלו-פונטי: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור…"[2] העבודות הן על מצעים גדולי ממדים בצד פורמטים קטנים.

20190316_103638.jpg

ציורי הנוף של רגב כוללים בדומה ל-Flaneur, המשוטט הצרפתי של ולטר בנימין,[3] את עקבות הפוסעים בשבילים ובדרכים; פינות נסתרות, חילופי העונות ואת הזמן החולף. נוף אשר תורבת בידי אדם, בצד נוף בראשיתי. יצירי אנוש ומרחבי השדות, השכונות, והחצרות, רחובות וסמטאות צרים של ערים ברחבי הארץ ועצים, ביניהם עצי זית וברושים, אקליפטוסים ואחרים. נופים ימיים – מרחבי הים הפתוח, המפרצים והנמלים, אפיקי הנחלים והאגמים, סירות הדייגים והספינות תופסים אף הם מקום משמעותי ביצירותיה של רגב.[4]

IMG-20190311-WA0000

בעבודות הרישום שלה נגלית רגב כרשמת מעולה. בעבודות אלו בין אם מדובר בנוף, ובין אם בתיאור גוף אנוש, ניכר כתב היד האישי של רגב והשליטה בקו. תנועת היד המיומנת העוקבת אחר העין המתבוננת, החווה וקשובה לסובב אותה. ההשתהות בין היד לבין העין, אותו רגע בין לבין… היקום על הפרטים והמכלול שבו, המוכר והנסתר, הנצחי ובר החלוף. מראות נוף שונים, אשר עקבות הזמן ניכרים בהם; נופי קדומים ונופים ימיים בצד נופים אורבניים, מבט מעל בצד התבוננות פרטנית נקיקים ובערוצי נחלים. בתיאורי הנוף כשם שבדמויות ניכר האיזון בין המסה ל"אנטי מסה", הקו הנוכח, המדגיש את מהות העץ, הגוף, והמתח בין הקו שהינו המתאר לבין הריק/מלא שבתוכו שיש בו מן הממשות.

20190316_103652.jpg

הציורים בצבעי פנדה ושמן של רגב נעים בין ריאליה להפשטה. תנועות ומקצבים בהדהוד מוזיקלי בקו וצבע; צבע עז וחם ולעתים קר, כתמי צבע בצד קווי מתאר. הטבע מוצג בהם בהדרו, כאתר של פיוס. תפקיד ניכר בעבודות אלו למהות האור ולשיעור שקיבלו בתיה וחברותיה בקבוצה של הצייר אליהו גת, שיש לערבב את הצבעים  עם הלבן, היות והאור בוהק.[5]

תיאורי העץ הנוכחים בעבודותיה של רגב, וגם בהם ניתן לראות את מצעד הזמן, הצבעוניות המשתנה במעבר העונות באנלוגיה לעונות חיי האדם. מהות העץ כפרט, כגזע, כחלק ומהות העץ כמכלול.

IMG-20190311-WA0013

דורית קידר כותבת: העץ של בתיה רגב נתפס לאור סימבוליקה אישית ואינטימית משלה. רגב מתבוננת בכל סדק, בקע, חריץ או תעלה כאילו היו הם חלק מגופה. היא חשה צורך להוסיף קרעי נייר, לצבוע אותם בפיגמנטים מלאכותיים, מלאי חיות, משמשים כהד לשרף. ההדבקות אינן משתלטות, הן מונחות בסדר מסוים, מתוך יראת העץ.

ואולי הרצון העיקש לחדור לתוך לבו של עץ מסמל, בעקיפין, את הכמיהה לגעת באני היצירתי. רגב בוראת עצים כי באמצעותם היא מתחייה.[6]

רישומי וציורי סוסים נוכחים אף הם ביצירתה של רגב, סוסים במלוא אונם, בתנועה וסטטיים, בזוויות שונות, מתוארים לעתים בהקצרה, בהתבוננות ושליטה באנטומיה בדומה לשליטה ברישומי העץ. עבודות רישום אלו נוגעות בנימי הנפש, וניכרת בהן ההרמוניה בין הקו למצע הנייר אליהם מתווספות לעתים נגיעות הצבע.

[1] המילה מנדלה, מסנסקריט, פירושה "מעגל" או "מרכז". מסמלת את היקום ואת נפש האדם. המנדלות מצוירות בטושים וטוליפים והן בצבעוניות עזה, ובהן צורות גיאומטריות, חיות וציפורים.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22

[3] ולטר בנימין, שובו של המשוטט, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 1996  עמ' 104-100. על דמותו של המשוטט (ה-flaneur הצרפתי) מרבה ולטר בנימין מרבה לעסוק בכתביו ; במיוחד בפרק על המשוטט ב"מפעל הפסאז'ים.

[4] מרים אור, בתי רגב בחיפוש אחר המוחלט, ישראל, 2006, עמ' 15-5.

[5] אירית לוין, אליהו גת מחוות נופים, אוצרת אירית לוין, בית האמנים 28.9.2017-22.10.2017

[6] דורית קידר, בתיה רגב, אנטומיה של עץ, עבודות על נייר, 1990-1989.

יובל דניאלי, אנדרטה Monument אוצר: יוסי וסיד גלריה זוזו להנעה חברתית Zuzu Gallery נעילה: יום שבת 30.3.19

Yuval Danieli 01.jpg
יובל דניאלי, מלאכי שרת, אקריליק על בד, 1987, קרדיט צלם: תמי סואץ

בתערוכה "אנדרטה" של האמן יובל דניאלי בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצג חתך עבודות המורכב מעבודתו הממושכת וארוכת השנים. לפועלו של דניאלי, שחי ופועל בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, התוודעתי בזמנו באמצעות התערוכה המקיפה "דרכי זיכרון" והקטלוג המרשים "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, המשכן לאמנות עין חרוד באוצרותו של יניב שפירא, 2009.

דניאלי כפי שכותב אוצר התערוכה יוסי וסיד, "בונה את פעולתו האמנותית דרך חקירה ואספנות סקרניים של מוטיבים מקומיים ואוניברסליים, סדורים במילון מושגים אישי ומוקפד המשמש כבסיס למתווים ולמחשבה. התערוכה מתמקדת בחמישה מהמושגים:  ניו יורק, א.ד. גורדון, בית עלמין, פרש, דרכים.

Yuval Danieli 05.jpg
יובל דניאלי, מחיר הניצחון, עץ, נחושת ובד, 1987
קרדיט צלם: תמי סואץ

בעבודותיו, פוסע דניאלי לאורך השנים בנתיב רב מהמורות, מרקמים וצבע, שמאפיין את תהליכי ההתהוות וההתפרקות של הרעיון הקיבוצי. פאתוס מהפכנות סוציאליסטי, חתירה להגשמת ערכים של שוויון ושיתוף, תקוות ההומניזם, שאיפות תנועתיות ואתגרים כלכליים וחברתיים של הקהילה, כל אלו משמשים השראה ורקע ליצירתו. דניאלי חוזר ומשתמש באלמנטים מתוך שפת דימויים שיצר, כמו שדרת הברושים, הפׇּרׇש והצבר, סמלים ארצישראליים הטעונים אצלו במשמעות וזיכרון אישי".

עבודה מרשימה, פסל שתכנן דניאלי עבור חלל הגלריה, ומסמל אנדרטה. הפסל, "זיכרון ברושים",  נע על רצף של מגוון תחושות שבין הטקסי לסמלי, וכדברי וסיד: "האנדרטה אינה נעה עם הזמן אלא מציינת אותו כתמרור, לטוב ולרע; מנציחה חלומות שהתגשמו והוחמצו לאורך מסלול חיינו המתקצרים."[1]

ולבסוף, ציטוט מדבריו של דניאלי בקטלוג התערוכה במשכן עין חרוד: "מאז שנות השבעים אני עוסק באספנות או ארכיונאות בהקשרים של עבודתי האמנותית. העבודה הזו כוללת אייקונים, סמלים וכתבי יד שאני רותם ליצירה שלי. מרגע שרתמתי אותם אני מטפל בהם בדרכים שונות. אינני נוטש אותם. מגדל המים יכול לעמוד על תלו, לרחף או להיות שכוב על הקרקע; דמותו של א"ד גורדון מופיעה כדמות פטריארכלית או כאב קדמון…; וכך גם הבית, הברוש או הפרש. גם אם חשבתי שאני עוזב דימוי זה או אחר, יש והוא חוזר, מגלה נוכחות, בשינוי צורה או משמעות". [2]

קיבוץ שוכב קיבוץ עומד.jpg
יובל דניאלי, קיבוץ שוכב קיבוץ עומד

גלריה זוזו, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר

 

 

[1] תודה לתמי סואץ ולרותם על העברת חומרי התערוכה

[2] יניב שפירא, "רק אשר אבד לי – קנייני לעד" יובל דניאלי אמן וארכיונאי, קטלוג התערוכה "דרכי זיכרון", המשכן לאמנות עין חרוד 2009.

"טבע שתורבת" אורית חופשי ומחמוד קייס, נקודת מבט גלריה זימאק, ה' באייר 68 אוצר ירון הרמתי 28.3.2019-14.2.2019

Orit-Hofshi-Deliberation-2019-בהמתנה
אורית חופשי

אורית חופשי ומחמוד קייס מציגים יחדיו בחלל גלריה זימאק. חופשי מזוהה עם מדיום ההדפס הנוכח בעבודותיה, קייס מזוהה במוטיב הערבסקה בעבודות המיצב שלו.

בשני המקרים המדיום הוא עץ – עץ שתורבת. העץ, טבע כתרבות, הן באשר להדפס העץ והן בנוגע לקורות העץ אשר תורבתו אף הן.

IMG_20190218_181506 (1).jpg
מחמוד קייס

רון ברטוש כתב  "על ההבדל בין עץ tree לבין עץ wood האחד צומח גדל, ניכרת בו השתנות לפי העונות ומחזור החיים. השני, הוא חומר גלם שנוצר על ידי האדם למטרותיו".

אורית חופשי, אמנית בכירה הציגה ומציגה בתערוכות במוזיאונים בארץ ובעולם, ולאחרונה נקנתה אחת מהעבודות שלה ע"י מוזיאון המטרופוליטן בניו-יורק. חופשי, מרבה להציג מראות נוף בעבודותיה, לעתים אפוקליפטיים, ועושה זאת בווירטואוזיות.

בשיחה עם אורית: "הדימוי על נייר בעבודותיי מודפס באופן ידני ולא במכבש.  את עבודותיי לא ניתן להדפיס במכבש משום שהלוחות מעץ האורן, אותם אני מייצרת באמצעות הדבקה בסטודיו, אינם מייצרים משטח ישר ואחיד. מכאן שבמכבש לא כל האינפורמציה תועבר מהלוח אל העץ. ובנוסף, מפאת גודלם של הלוחות שמידותיהם גדולות משטח ההדפסה של המכבשים, אני מדפיסה באמצעות כף עץ לאט לאט מספר שעות. חשוב לי גם לציין שהן בעבודות על נייר והן בפלטות העץ משולבים מדיה נוספות כמו רישום וראבינג[1], ולכן התוצאה היא שהעבודות הן יחידניות ולא ניתנות ברובן לשכפול, או יצירת עותקים.

Quest-2016-2.jpg
ארית חופשי

מחמוד קייס, אמן צעיר, הציג בתערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות. קייס מזוהה עם מיצבי הערבסקות[2] נטולי (לכאורה) הממד הדתי-אסלמי. בעבודותיו הערבסקה יוצרת מארג עדין ואוורירי; דפוס החוזר על עצמו. במיצבים שלו ניתן לעתים לטייל, ולהתחקות אחר האלמנטים המעודנים.

IMG_20190218_181538.jpg
מחמוד קייס

וכך בין קטבים – טכניקת ההדפס/מיצב; יחסי מערב/אסלם, העין נעה בין מארג הערבסקות האוורירי של קייס לבין כתב היד הייחודי של חופשי.

Upon-This-Bank-and-Shoal-of-Time-02_Orit-Hofshi.jpg
אורית חופשי

 

תודה לאורית חופשי

[1] ראבינג – שפשוף עיפרון שומני על נייר מעל משטח עץ חרוט (בצרפתית, פרוטאז', בעברית, מיחוי).

[2] ערבסקה – מוטיב דקורטיבי הרווח בעיטורים וארכיטקטורה אסלמית, מתאפיין במדגמים המאזכרים צמחיה בצד הפשטה, שזורים אלו באלו.

ליאור גריידי, "גוף זר", P8 גלריה לאמנות עכשווית, הפטיש 1, תל אביב, אוצרת רווית הררי, עד 16.3.2019

IMG_20190304_184722

בחלל הגלריה P8 מוצגת תערוכת היחיד "גוף זר", של ליאור גריידי, בעבודות שיש בהן מן הצמצום  ומן הגודש. מספרן של העבודות מצומצם ויש בהן הדהוד לתפיסה המינימליסטית האופפת את התערוכה. הן עשויות במגוון מדיה. רקמה בצד רדי מייד, צביעה בצד פעולת המכחול והיד באופן המזכיר את מתודת העבודה של ג'קסון פולוק. חופת פלסטיק בצד מסגרות בהן מוצגת פנינה; מעין מיצב המורכב מסך הכל חלקיו הניתנים לצפייה כעבודות העומדות בפני עצמן, וניתנות בו בזמן לקריאה כמכלול.

IMG_20190304_184652

את העין "לוכדת" העבודה העשויה במעין ח' מהופכת לצופה, המוצגת במרכז הגלריה ויש בה מן ההתכתבות עם הלובן מחד ועם שחור האספלט מאידך. דפנות העבודה חופו באריחי חרסינה אמיתיים המהדהדים במידותיהם ובמראם לציורי החרסינה שעל הקיר. האספלט המצפה את המשטח העליון של העבודה במעין ח' מתקשר לעמל כפיים, לסלילת כבישים. זליגת הזפת המכתימה את האריחים הבוהקים בלובנם מתכתבת עם ה-action painting של ג'קסון פולוק. נוצר דיאלוג מעניין בעבודה שצורתה מעין ח', והמשטח העליון שלה אמור לקרוא לצופה לשבת עליו, אף שאולי יתלכלך מציפוי האספלט המכתים את המשטח, מה גם שפני העבודה הפונות אל הצופה חסומות כאינן מאפשרת כניסה וחדירה. וכך ניגודים מתקיימים להם בתערוכה: לבן-שחור, נקי-מלוכלך,. טהור-בזוי, מיצב-ציור, art & craft.

בקיר הגלריה, מול הכניסה, עבודה מחופה במה שנראה במבט מרחוק כאריחי חרסינה לבנים, המזוהים עם חיפויי קירות בחדרי רחצה. במבט מקרוב, ניכר תעתוע העין; אוסף בדי ציור קטנים, במידות זהות למידות אריחי החרסינה הנפוצים. בדים אלה נצבעו בשכבות רבות של צבעי שמן בגוון לבן-שנהב, ועומדים בפני עצמם כציורים לכל דבר. בהצצה לשולי הריבועים ניתן להתחקות אחר סיכות השדכן המאגד ומותח את הבד. ריבועים אלה מאזכרים את העבודות של רוברט ריימן האמריקאי, מחלוצי הציור המינימליסטי, המזוהה בעבודות בשכבות בצבע לבן. ריימן עסק בסוגיות הקשורות למהות האמנות ולנשגב. בעבודותיו ישנו לעתים ביטול מרכיבי היצירה – צבע ותוכן. ברם גריידי אף שצובע את משטחי הקנבס הקטנים בשכבות צבע לבן, אינו מבקש לעסוק בנשגב, אלא להתייחס לפעולות פרוזאיות גרידא – לכלוך והתנקות.

IMG_20190304_184705.jpg

IMG_20190304_184713.jpgרווית הררי האוצרת כותבת: "גוף זר' יוצרת מיצב תלוי מקום המורכב מאוסף ייצוגים של חומרים ואובייקטים מעולם הרחצה, הניקיון, ההיטהרות והגוף".

על קיר נוסף נבנתה מעין חופה מעוגלת עשויה מווילון ניילון שקוף ורקום, ומאזכרת במידותיה תא רחצה או תא מדידה – מרחב המיועד לגוף עירום? הגוף הנוכח – נעדר, של מי? האמן? הצופה? על החופה מופיעה רקמה שיש בה מן הקדושה, ויש בה מן הקרבה והריחוק לתא רחצה, גוף עירום, בזות וטוהרה כאחד.

IMG_20190304_184558.jpg

IMG_20190304_184604.jpg

עבודה נוספת – שתי מסגרות רבועות שבמרכזה של כל אחת מהן, על המצע מוצמדת פנינה. בוהק הפנינה, מקבל ממד קסום במעין צורת שני פנסים שונים בעוצמתם ובסוגם, המאגפים את הפנינה משני צדיה, מאתגרים את עין הצופה המדמה לראות עבודת ציור; אף שמדובר בצל שנדמה לציור, הנוצר בשל משחק האור מעל, האור כחומר. הפנינה המסמלת בנצרות את תומתה של מריה, מאזכרת לצופים את "נערה עם עגיל פנינה" של ורמיר,שביצירה שלו אין פנינה אלא השתקפות האור ויכולת ציורית, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר!

ולבסוף המילה הרקומה- התכתבות עם האמנות המושגית אך גם עם פסוקים המוכרים למי שגדל בבית דתי/מסורתי; מודה – בחרתי במילה זו. שניתן להמשיכה כמובן בפסוק מתפילת "השחרית"  מודֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם.

IMG_20190304_184642.jpg

52358898_10217134166093897_5709116743138410496_n.jpgתודה לאוצרת על הטקסט, תודה לליאור על המפגש