איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, אוצרות: אפי גן, וקרן וייסהוז, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון-לונדון, אחד העם 8 ראשל"צ, 13.8.2022-אוקטובר 2022

עבודותיה של האמנית אורנה בן-עמי בתערוכת היחיד "איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה" נעות בין הציר האישי לבין הקולקטיבי, ובין ימים עברו לזמן הווה. שתי פרקטיקות מובחנות: מהאישי/פרטי אל הכללי. לשם כך היא שואלת דימויים ומרכיבים ממקורות התיעוד ההיסטורי, ובמקרה שלפנינו, צילומים מארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר ראשון לציון החוגגת 140 שנה להיווסדה.

אורנה בן-עמי, איזה אורקסטרה, 2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C, קרדיט צילום אבי חי

"בתערוכה", מציינת אפי גן, "התיעוד ההיסטורי נשען על צילומים תקופתיים שנעשו בידי צלמים, מרביתם אנונימיים מראשית ההתיישבות הציונית בראשון לציון". לקראת התערוכה נעשה שיתוף פעולה בין בן-עמי לבין ארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר המכיל כ-30 אלף צילומים תקופתיים.[1]

אמנות, ארכיון וקשרי הגומלין ביניהם מעסיקים אמניות ואמנים בארץ כשלושה עשורים ואף יותר. באירופה, בריה"מ לשעבר וכיום רוסיה, אנגליה וארה"ב מתקיימים קשרים והקשרים מתחילת המאה העשרים. לשם כך ברצוני להתייחס בקצרה לסוגת הארכיון והמהות שלו – מה הוא מכיל, ומה תפקיד הצילומים בו (ארכיון צילומים הינו פרקטיקה "צעירה" יחסית לארכיון המסמכים ששנותיו אלפי שנים).

הארכיון –   ארכיון[2] הנו אוסף תעודות, מסמכים ואֵפֵמֵרָה (Ephemera)[3] לסוגיהם שנאספו בידי פרט, מוסד, או כל ישות אחרת.

סוגיית-הארכיון רבת פנים היא. הארכיון משמר זיכרון-אישי, מצד וזיכרון קולקטיבי, מצד. הוא מגוון בהרכבו ועשוי למשל, לנוע בתווך של בין היות אוסף מוסדר ותמטי ובין היות מצבור פריטים נעדרי סדר שיטתי, הקולט אליו בכל זמן פריטים חדשים ללא הבחנה. הארכיון מגלם בתוכו שאלות רבות הנוגעות לזיקה של בין מקור להעתק, ובין נוכחות להיעלמות. מטבע הדברים, סוגיית הארכיון העסיקה היסטוריונים וחוקרי תרבות, אמנים בצד פילוסופים, בעיקר מאז ראשית העת החדשה בתולדות המערב.

באולם הכניסה הצופה נחשף לשתי עבודות –"בכרם" ו"איזה אורקסטרה". בן-עמי בחרה שני תצלומים מארכיון ראשון לציון, שיש בהם מן ההדהוד לסיפורה ההיסטורי והייחודי של ראשון-לציון כמניחה של התשתית לתרבות וללאומיות הישראלית. בשתי העבודות פעלה בן-עמי על גבי הצילום ההיסטורי שנבחר מארכיון המוזיאון, הודפס והוגדל. על הצילום המודפס בחרה האמנית לפסל פרטים שונים מהצילום.

אורנה בן-עמי, איזה אורקסטרה, 2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C, פרט

"בכרם", 2022. בצילום האידילי בו בחרה האמנית מוצגים אם ושני ילדיה על רקע יקב ראשון-לציון. האם, ברכה הירשפלד, שבניגוד למוסכמות התקופה, הצליחה לחדור את חומות המגדר הגברי. האם, ברכה הירשפלד היתה בעת הצילום (1924) אלמנה מבעלה, צבי הירשפלד שהלך לעולמו ממחלת הטיפוס בשנת 1917 והוא בן 35 בלבד.

הצילום נושא עמו מסר ציוני לצד מסר מגדרי. בשנת 1913 עת יצא צבי הירשפלד, להקים את אחוזת המטעים ברוחמה שבנגב. טרם נסיעתו הפקיד מכתב יוצא דופן אצל ועד המושבה וזו לשונו: "אתכבד בזה להודיע לכם כי אשתי מרת ברכה … היא היא הממלאה את מקומי כל זמן שהיא תחיה בלי שום מפריע, והרשות בידה לעשות עם הנחלה כחפצה וכרצונה ואין שום רשות למי שהוא … להתערב ולחוות דעה בלי הסכמתה".[4] ברכה הירשפלד זכתה למעמד עצמאי אל מול ועד המושבה, שכולו היה מורכב מגברים בתקופה שבה נשים לא זכו לבחור, להיבחר ולחוות דעתן מעל הבמה הציבורית. עם מותו של צבי הירשפלד (1917), ברכה, אלמנתו, ניהלה במקומו את חוות רוחמה וזאת בנוסף על הטיפול במשק המשפחתי בראשון לציון. כמו-כן היתה פעילה בענייני ציבור בראשל"צ, ומהווה סמל לאישה העברייה העצמאית ושוות זכויות.

אורנה בן-עמי, למעלה, בכרם,2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C ;
למטה, סל קש, 2010, ברזל מרותך

"איזה אורקסטרה", 2022. בשנת 1895 יזמו אנשי המושבה יחד עם פקידות הברון רוטשילד את הקמת התזמורת של ראשון-לציון היא "האורקסטרה" הנודעת. צילום זה בו  בחרה בן-עמי מייצג את הפן התרבותי מוסיקלי שבתרומתה של ראשון-לציון לעיצוב התרבות והלאומיות הישראלית. התזמורת הורכבה מנגנים חובבים וערכה קונצרטים בבית העם של ראשון-לציון, במושבות העבריות, במקווה ישראל וביפו. הפעילות כללה ערבי שירה, נגינה וקריאה.[5] בצילום מוצגות דמויות שונות: נגנים, גברים, נשים, ילדים, ערבים ויהודים, שיח עולץ ומסעיר.

בשתי העבודות שלעיל בחרה בן-עמי בשתי פרקטיקות שונות: האחת, עיבוד פיסולי של פרטי לבוש, כלי נגינה, סלים, הנוצר מתוך ועל גבי צילומים היסטוריים שהוגדלו. וכך תרבוש, או כובעי קסקט בתלת-ממד, משולבים בצילום ומנהלים "שיח" מעניין עם הדו-ממד של הצילום. באחרת, היא בוחרת לפסל אובייקטים המוצגים בחלל התערוכה: "סל קש", 2010, מהעבודה "בכרם" ו"כובע שייטים", 2022, מהעבודה "איזה אורקסטרה". ברם כפי שמציינת אפי גן, אין הכוונה בכך לנאמנות מוחלטת למופיע בצילום. "אופן הטיפול הפיסולי מייחד את מבטו של הצופה, משהה אותו. בן-עמי יוצרת בתלת-ממד על גבי דו-ממד, מחייה באופן מקורי את העבר והופכת אותו למוחשי"… "היא לא מסתירה את מקור הצילום, לא מוחקת את העבר, אלא משאירה אותו ובונה מעליו 'קומה נוספת'. התוצאה משאירה את שני האמנים שמשתתפים בו: הצלם ואמנית הברזל – כנוכחים".[6]

בר-עמי עושה שימוש מעניין בברזל – כופפת אותו לצרכי היצירה – יש שהוא משולב כפי שאנו רואים לעיל, ויש שהוא מופיע כמסה כבדה, או כקו רשום במרחב, שלי לפחות מזכיר את פול קליי באמירתו "לקחת את הקו לטיול" וכך הברזל הינו כחומר ביד היוצר.

מכאן עובר הצופה אל חדרים פנימיים בגלריה שעניינם זיכרון אישי. בעבודות בחללים אלה נעה בן-עמי בין המסה הכבדה והחומרית של הברזל לבין הקו ורישומו במרחב. אחד החדרים מוקדש לאימה של אורנה שנהגה לתפור בבית. ובדומה לאימה אותה היא זוכרת תופרת, רוקמת, נלחמת בקשיי החיים ומרככת אותם. כך האמנית יוצקת רכות בברזל הקשה, ומנציחה את היצירתיות של האם בחומר. בחדר זה דימוי של תופרת הרוכנת על מכונת תפירה מתוצרת 'זינגר'. תך תפירה העשוי ברזל ו'נתפר על הקיר'. על הרצפה שמיכת ברזל ושמלת ילדות עשויה ברזל תלויה על קיר.

אורנה בן-עמי, אימא, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה  ידני, וריתוך
אורנה בן-עמי, שמיכת טלאים, 2022, ברזל חתוך ומרותך

בחלל תצוגה אחר מוצג שולחן אוכל אשר מרכיביו נקטעים ומחייבים הישענות של חלקיו זה על גבי זה כדי ליצור יציבות, בדומה לבני משפחה העוזרים ונעזרים זה בזו. בדומה, כיסא הנדנדה אינו שלם, וגם הוא מצוי בתפר שבין מציאות לרישומה. הספרייה מעין סימולקרה של המציאות, אינה באמת יכולה להכיל את הספרים, מהווה מעין סימן בחלל.

אורנה בן-עמי, ארוחה משפחתית, 2022, ברזל מרותך
אורנה בן-עמי, ספרייה, 2013, ברזל מרותך

ומכאן אל עבר וזיכרון אישי השזורים בהווה, והפעם ברישומי פחם על קנבס. רישום פחם של נכדתה של בן-עמי הרוקדת בקבוצה ומתעמלת, והקשר בינה לבין אבי האמנית- ספורטאי (שהיה אלוף פלשתין בריצה בשנות ה-30 של המאה ה-20).

אורנה בן-עמי, קו התחלה, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה ידני וריתוך
אורנה בן-עמי, קו סיום, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה ידני וריתוך

וכך, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי (הן של האמנית והן של המושבה ראשון לציון) חוברים יחדיו לזיכרונות שלנו הצופים, ולסיפור האתוס הציוני שהינו גם סיפור של רבים מאתנו.

תודה כתמיד על החומרים והשיח


[1] אפי גן, אורנה בן-עמי, מרתכת עבר להווה, איזה אורקסטרה, אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] מקור המושג ארכיון archeion (arkheion) הנו ביוונית, שבה הייתה משמעותו ביתו של הארכון בו נשמרו מסמכים שנמצאו באחריותו.

[3] משמעות המילה "אפמרה" ביוונית היא "בשביל יום". אלה הם פרסומים אשר נועדו מעצם ​טיבם להתקיים זמן קצר. למשל: כרזות, עלוני פרסום והסברה, סטיקרים, כרטיסי כניסה לאירועים ולמופעים, כרטיסי נסיעה, אגרות ברכה לחגים או לשמחות משפחתיות. מסע בזמן: מיטב פריטי האפמרה הישראלית, הספרייה הלאומית https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/digitallibrary/time_journey/pages/default.aspx

[4] יונה שפירא, בציר לצלילי האורקסטרה, על מנהיגות נשית ותרבות עברית, ציטוט מטקסט התערוכה. שפירא מציינת "עבודתה של אורנה בן-עמימוסיפה נדבך למגמת המוזאון המציג בעשור האחרון תערוכות המשלבות היסטוריה עם אמנות כאמצעי נוסףלהמחשת סיפורה של ראשון-לציון ולחשיפתו לקהלים חדשים.

[5] הצילום בו בחרה בן עמי מתעד את התזמורת של ראשון-לציון בחגיגות הפסח ברחובות  (1913), כשהיא צועדת בראש התהלוכה החגיגית ואחריה תלמידי הגימנסיה הרצליה מתל אביב, חברי המכבי שהגיעו מרחבי הארץ והעולם והקהל. יונה שפירא, שם.

[6] אפי גן, שם.

קרול גלאובר, "היסטוריה אישית", סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5, קריית המלאכה, אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר 20.8.2022-29.7.2022

בספרה "הצילום כראי התקופה" מציינת סוזאן סונטאג: "באמצעות תצלומים, כל משפחה מעצבת כרוניקה של דיוקנאות של עצמה, הצילום כמבנה ומייצג של תא משפחתי וחברתי.

ברם הצילום הוא גם שריד, דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות, בדומה לעקבות[1]

התערוכה "היסטוריה אישית" המוצגת בסלון משותף לאמנות, מבוססת על צילומיה של קרול גלאובר צלמת והיסטוריונית צילום שעבודותיה הוצגו בתערוכות בינלאומיות רבות ברחבי העולם. הצילומים שנעשו במצלמה אנלוגית Brownie Hawkeye משנות ה-50, אוגדו לספר אמן הכולל סדרות צילומים של שני הבנים: בן (Ben Glauber) וסאם (Sam Glauber-Zimra) מהשנים 1987- 2016 ומתחקים אחריהם מילדות, לנערות ולבגרות.

קרול גלאובר בן מנגן בפסנתר

הצילומים כפי שגלאובר סיפרה לאוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר נעשו במהלך כשלושה עשורים, בעודם עסוקים בפעילויות יומיומיות ואינם נותנים את הדעת לעצם היותם מתועדים, והצגתם בספר האמן שלה, ממקמת אותם בקטגוריה שנעה מן החלל הביתי אל החלל הציבורי. מעורבותו של המתבונן בספרה פותחת, לדבריה, נתיבים אינסופיים שמקשרים את מקומו של הסובייקט המצולם עם זה של הצופה, ותוך כך גם מאחדת ביניהם.

קרול גלאובר, היסטוריה אישית
קרול גלאובר, היסטוריה אישית
קרול גלאובר, היסטוריה אישית

קרול גלאובר ילידת ארצות הברית, עלתה ארצה בשנת 2017 עם בני משפחתה ומאז מתגוררת ברעננה. ספרה "היסטוריה אישית" – הנמכר כעת בחנות הספרים של Magazine III ביפו, הושק באירוע פתיחת התערוכה – ראה אור בשנת 2020, וקיבל את פרס PX3 Prix de la Photographie, Paris ואת פרסי הצילום הבינלאומיים של בודפשט, טוקיו ומוסקבה.[2]

תודה לקרול גלאובר ולד"ר נירה טסלר על המפגש עמן


[1] סוזאן סונטאג, הצילום כראי התקופה, תל אביב: ספרית אפיקים-עם עובד, 1979.

[2] קרול גלאובר, "היסטוריה אישית", סלון משותף לאמנות, אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר

אסתר כהן, רוח נעמן, ספריית העיצוב והמידע החזותי, בית אריאלה, תל אביב עד 14.8

יוזמה מבורכת – סדרה רישומים שעניינה מפגש בין המילה הכתובה לבין הדימוי החזותי מידי האמנית אסתר כהן, מוצגת בספריית העיצוב והמידע החזותית בבית אריאלה.

אסתר כהן, "רוח נעמן"

הסדרה הינה בהמשך לשיח גלריה שהתקיים בסלון העירוני בבית אריאלה בנושא בוטניקה וספרי אמן, ביוזמתה של מנהלת ספריית העיצוב והמידע החזותי ציפי סובר. הסדרה מבוססת על הפרח נעמן (כלנית מצויה). השם נעמן מקורו במיתוס אודות אל המזון והצמחייה השומרי תמוז, המת כל קיץ וקם לתחייה בחורף, ששמו הפיניקי היה נעמן, ומקביל לאל היווני אדוניס (על פי "מטמורפוזות" של אובידיוס). בערבית נקראת הכלנית המצויה شقائق النعمان שקאא'ק א-נעמאן –פצעי נעמן. שם הנושא עמו כאב, קמילה ותקווה לשלום, התחדשות וצמיחה מחדש. (מטקסט התערוכה)

אסתר כהן, "רוח נעמן"

בסדרה זו ממשיכה כהן ברישומים בהשראת ריטואלים ומיתוסים אשר בוחנים את מערכת היחסים בין הטבע הפראי למעשה ידי אדם. שאלות באשר למסורות מן העבר, ואלו של ההווה. הרישומים בוחנים תפיסות העוסקות בסימון, מיפוי והגדרה של גבולות ממשיים וסמליים, חקר תהליכי ביות של הטבע ומעגל הצמיחה והקמילה כאחד. וזאת גם מתוך שאיפה לקיים דיאלוג עם אמני עבר ומגדירי צמחים מז'אנר הרישומים הבוטניים במבט עכשווי.

אסתר כהן, "רוח נעמן"

דרור בן-עמי, עלמיא, גלריה אשכילה, שמעון בן שטח 2, יפו, אוצרת: דפנה שפירא חסון,   19.8.2022-14.7.2022

התערוכה "עלמיא" של האמן דרור בן-עמי מוצגת בחלל היפהפה של הגלריה החדשה "אשכילה", במרכז "אשכילה" לאמונה ואמנות, יפו (על המרכז בהמשך). העבודות המרשימות שגודלן ניכר, מקיפות את הצופה מכל עבריו במעין הקבלה לאדם וליקום האופף אותו.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"
דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"
דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה אשכילה

"עלמיא" כותבת אוצרת התערוכה דפנה שפירא חסון, "הוא עולם, או עולמות, בארמית, ומכיל בתוכו גם את המילים נעלם, עלום. אותו מבט, המוביל את בן עמי לצייר את העולם/ יקום/ האין סוף, מתאר גם את ההתבוננות פנימה, ואת היחס ביניהם- האדם מול חידת הקיום. החיפוש התמידי אחר הנעלם מהעין ומהחושים".[1]

רציונל זה מועצם בבחירה של שפירא חסון לפתוח את טקסט התערוכה  בפסוק מרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) לפיו הבריאה מסודרת בדמות אדם: "כל העולם כולו בכל מדרגותיו הוא 'אדם גדול' והאדם הוא 'עולם קטן' , ואין בזה אלא מה שבזה".[2]  

בעבודות המוצגות בחלל הגלריה בן שתי הקומות ייצוגים של היקום על משמעויותיו השונות: מרחבי האין סוף, האור והחושך, הירח והכוכבים שהם חלק מגרמי השמיים, ואפשר גם ייצוג של "החור השחור", "המבקש" להטמיע בתוכו את המתבונן. ובנוסף, עקבות לענפי עצים, קורי עכביש ועוד. שכן כפי שציין הרמח"ל האדם הוא עולם קטן, הבריאה מסודרת בדמות האדם "רק שדרך פעולתו היתה להיות אלה שני נמצאים קשורים זה בזה – העולם והאדם; כי הוא ברא אדם, וברא עולם בברוא אדם".[3]   

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

אור כמֵעֵין אור בריאה מבליח מבעד לחשיכה בחלק מהעבודות, כנובע מלובנו של הנייר. בן-עמי מספר על ההחלטה המושכלת שלו (לפני כעשרים שנה) לעבוד על מצע נייר "דל" כדבריו; מצע לבן בחזית, בעוד שמאחור זהו נייר אריזה חום. הסקלה של הלבנים מתעתעת שכן אינו משתמש בצבע לבן, האור הלבן הוא למעשה צבעו של הנייר. באשר לשחור, משתמש בצבע פחם, אותו מורח ביד בתהליך עבודה גופני – פיזי וסיזיפי כאחד.

לאופן הטיפול בנייר, קורא בן-עמי "ארכיאולוגיה": במהלך העבודה הוא משפשף את מצע הנייר הלבן בנייר זכוכית, מגרד, חורט באמצעות הנעצים המשמשים לתלייה, וחושף את  הצבעוניות הזהובה-חומה של נייר האריזה האחורי ההופך לחלק ממארג העבודה. הנייר "משחרר" כדבריו, לא איכפת לו אם נקרע, עושה פץ', וממשיך…

העבודות אינן ממוסגרות, וזאת כדי שהנייר יתגלה על כל המשמעויות שבו, ויאפשר מגע פיזי. מאוד חשוב לו שמתקרבים ושוקעים פנימה. ואכן, והאפקט שנוצר פתייני, מבקש מהצופה להתקרב ולגעת. (ולי באופן אישי שצמחה ועבדה במוזיאון, לקול קריאות "אסור" לגעת… חוויה אחרת, משחררת).

בתערוכה מקבץ יצירות משנים קודמות בצד יצירות חדשות. עבודות הנעות בין הדימוי הקונקרטי לזה שעל גבול המופשט (ובמעין אנלוגיה לניעות של האמן בין תקופת הבארוק באירופה לבין יפן, בין המוחשי לבין המינימליסטי). עבודות שיש בהן מן הנראות החוצה, ומנגד, ההתבוננות והחיפוש פנימה. שפירא חסון כותבת ש"אפשר לכנות שתי גישות אלה גם כהתבוננות ב'אין', בלא נראה, הלא מוחשי, הנעלם, מול ההתבוננות בדימוי, באובייקט, ב'יש'. האמן דומה לאדם העומד משתאה, מוקסם מהטבע והיקום, מרגיש עצמו חלק בלתי נפרד ממנו, וחווה התרחשויות קוסמיות כהד להתרחשויותיו הפנימיות". (ציטוט מטקסט התערוכה)

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

ההתבוננות בעבודות בתערוכה, העלתה בזיכרוני את השיר המופיע בספרו של ג'ון מילטון (John Milton, 1608-1674), "גן העדן האבוד":

אוֹדְךָ אוֹר טָהוֹר אוֹר יָקָר מִמָּרוֹם

רִאשׁוֹן לְכָל נוֹצָר פֶּטֶר רֶחֶם הַשָּׁמָיִם!

אוֹ הַאִם אֶקְרָא שִׁמְךָ אוֹר עוֹלָם

חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל? כִּי אֱלֹהִים או­ֹר הוּא

וּבָאוֹר חֶבְיוֹן עֻזּוֹ חֶבְיוֹן עֻזּוֹ בָּךְ

קַו נָאוֹר וְנֶאֱצָל מִזִּיו אֲבִי הַמְּאֹרֹת![4]

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"
דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

בעבודות שהוצגו בעבר במשכן לאמנות עין חרוד,[5] במחווה לחלונות המשכן ניתן לראות "עקבות" ושאריות של נראות החיים של העבר: ארעיות הטבע, וההשתנות האין-סופית שלו, זלזלים, תצורות הקוצים, קורי עכביש הנדמים לתחרה. וכדברי שיר מלר ימגוצ'י, "ביצירותיו של דרור בן עמי הקיום הוא גשמי וא-גשמי בעת ובעונה אחת. הציור הוא מרחב, שבו סימני חיים מופיעים ונמוגים בהדרגה".[6]

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

ומנגד, בשתי העבודות שנעשו לאחרונה, הצצות רנדומליות לשמיים, מקטעים משתנים, תנועה, אור ומרחב, ניכרת ההליכה לקראת הפשטה.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

העבודה המוצגת בגרם המדרגות מעלה על הדעת ישות כלשהי; דמות קולוסאלית, או שמא דבר אחר, ויש בה מן הבארוק הדרמטי, וכתב יד סוער ומוחצן.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

בקומה השנייה מספר עבודות ובהן דימוי של חור עצום שנפער ועומקו האינסופי המהלך קסם על הצופה, כמבקש שנטמע בתוכו. האור בעבודות אלו הוא אותו אור מטאפיזי המבליח מן החושך, ויוצר את הדרמה שבהן.

ולסיכום, הפילוסוף והמבקר בנדטו קרוצ'ה (Benedetto Croce, 1866-1952) כותב "האמן יוצר דמות או מחזה דמיון, והאדם נהנה מיצירת האמנות ומפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו ושב ויוצר בתוכו אותה דמות".[7]

שעות פתיחה

יום ג' 14-12, ד' 16-12, 22.30-20.30, ה' 22.30-20.30, ו' 16-10

שעות וימים אחרים אפשרי בתיאום מראש עם דרור בן-עמי בטלפון: 050-5737918

תודה לדרור בן-עמי על השיחה עמו

מרכז "אשכילה" לאמונה ואמנות, רחוב שמעון בן שטח 2, יפו

גלריה "אשכילה" לאמנות עכשווית הינה חלק ממיזם חברתי ייחודי שהוקם ביפו על ידי איתי ואימי גבאי, חסידי חב"ד המתגוררים ביפו מזה 16 שנה.

החלל הממוקם במתחם הדואר בין השוק היווני לשכונת נגה הינו מרכז קהילתי ובו סדנאות, ערבי תוכן, שיעורים וסיורים, סטודיו פעיל, בית מדרש וחלל גלריה המציג תערוכות מתחלפות.

המקום יוצר מפגש וחיבור בין אנשים ונשים מכל גווני קשת החברה הישראלית.

בין באי המקום תושבי האזור, תיירים, אמנים, צעירים, אנשי רוח, שחקנים ומוסיקאים.

הקמת הגלריה מספר איתי גבאי בשיחה עמו, הינה חלק מהחזון "ישן" שלו ושל זוגתו, לפתוח מרחב שיחה הממזג אמנות ואמונה כאחד. חזון זה קרם עור וגידים לפני כחודשיים, וחבר לבית מדרש שהקים עם שותף לפני כשלוש שנים.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה

המרכז נמצא בבניין לשימור בן מאה שנה (השני בארץ העשוי מבטון). את הבאים מקדמת חזית ייחודית. חלל הפנים בן שתי קומות מעניק מבט מעניין מטה מעלה. "לאמנות יכולות עצומות לחבר בין אנשים ורעיונות, לקבל שונות ולעקוף קונפליקטים. : "גבולות אפשר להרחיב גם בלי לפרוץ".

המבקשים להיות חלק מפרויקט זה מוזמנים ליצור קשר עם איתי גבאי מנהל המרכז טלפון: 050-2933833

תודה לאיתי גבאי על השיחה עמו


דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

[1] דפנה שפירא חסון, עלמיא, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] "נמצאנו למדים, כי כל העולם כולו בכל מדריגותיו הוא אדם גדול, והאדם הוא עולם קטן, ואין בזה אלא מה שבזה. וכפי החלקים אשר באדם, כך תהיינה ההשפעות הצריכות לו…" רמח"ל, ספר קנאת ה' צבאות, כלל ב' http://www.hebrew.grimoar.cz/luzzato/kanat_h_cevaot.htm

[3] שם.

[4] ג'ון מילטון, גן העדן האבוד, תרגום: יצחק אדוארד זלקינסון, ספר שלישי, פרויקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/21238#ch4038

בתרגום מוקדם יותר מידי ראובן אבינעם, עריכה, מבוא ונספחים: ד"ר אסתר י. בית הלחמי, הוצאת מסדר ועם הספר, 1982, התרגום שונה.

[5] 14 כיוונים לרוח – משכן לאמנות עין-חרוד חמישים גוונים של שחור ואפור ולבן – דרור בן עמי, כתבה: טל גלפר,

[6] שיר מלר ימגוצ'י, "רישומי זמן", רות נורמן ודרור בן-עמי, מוזיאון ע"ש ישראל וילפריד, 2011.

[7] בנדטו קרוצ'ה, מדריך לאסתטיקה, מתרגם: גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 13.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", הצבת פסל במרחב הסביבתי של אוניברסיטת חיפה

לאחרונה נחנך פסל גדול ממדים של האמן בלו-סימיון פיינרו באוניברסיטת חיפה. הפסל ששמו "שם", היה שייך בעבר למוזיאון הפתוח תפן.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

המוזיאון הפתוח תפן הוקם על ידי התעשיין סטף ורטהיים בשנת 1983. נכללו בו ארבעה מוזיאונים: גלריה לאמנות להצגת תערוכות מתחלפות מיצירותיהם של אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל;  "המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית" ובשמו הנוסף "מרכז מורשת הייקים"; אוסף מכוניות קלאסיות ובו כ-40 מכוניות, בבעלות התעשיין איתן ורטהיימר;  "מוזיאון אומנות התעשייה" שהציג את התפתחות הכלים ומכונות החיתוך בתעשייה מימי האדם הקדמון ועד לעיבוד השבבי במאה העשרים. בנוסף, בשטח המוזיאון הוקם גן פסלים מהגדולים בארץ, ששטחו היה עשרות דונמים ובו כמאה פסלים.[1]

עם מכירת הקרקעות ע"י משפחת ורטהיים, המוזיאון הפתוח בתפן חדל מלהתקיים. מהלך זה עורר ביקורת ניכרת בעולם האמנות הישראלי, בשל התקדים הבעייתי באשר לפירוק אוספי אמנות חשובים וכתוצאה, פגיעה בנכסי תרבות לאומיים.

הפסל "שם" (עשוי באבן) מידי האמן בלו-סימיון פיינרו, פורק ונבנה מחדש, והועבר לאוניברסיטת חיפה בנובמבר אשתקד כחלק מאוסף האמנות של האוניברסיטה. הוא מוצב כפסל קבוע בטיילת הנופית בסמוך למשכן לאמנויות ומשתלב במערך המרחבי של האוניברסיטה וברציונל של פתיחת המרחב לקהילה עם בנית הרכבלית.

הפסל "שם" הוא מבנה אבן בצורת תיבה בו שני חלונות האחד בצורת האות ש' והשני בצורת האות ם'. דרך כל חלון ניתן לראות את האות השנייה והמילה "שם" מתחברת בראשו של הצופה. פיינרו מרבה להשתמש במילה "שם" ביצירות שונות המקשרות בין השפה העברית בהיבט המיסטי שלה לבין האדם.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

בלו-פיינרו מספר שהמילה 'ספר' בגימטרייה מקבילה למילה 'שם'. הקשר בין המושג 'ספר' למושג 'שם' הוא הקשר בין יכולת האדם לקרוא וכינוי האדם בשם, משמעו שכל אדם הוא ספר. ובהשאלה כאשר מנסים להבין את האחר, למעשה קוראים אותו – האדם הוא ספר פתוח.

הפסל פועל באנלוגיה לשעון שמש כאשר האותיות מוקרנות על גבי הרצפה והקירות כאותיות אור בהתאם לתנועת השמש מזריחה עד שקיעה. האות והחלון הופכים לצוהר של אור אל-חומרי המוקרן גם על הסירה התלויה במרכז החלל הפנימי של המבנה. לסירה משמעות סמלית, כמסע אל מחוזות חדשים אל ה'אין סוף', אל הנשגב. בשלב מסוים מתחברות האותיות של ה-ש וה-ם ויוצרות את המושג "שם".

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה
בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

חלל המבנה סגור; אין בו דלת והוא ללא אפשרות כניסה. בחלל זה אין אפשרות לגעת וזאת  בדומה לחלל הדביר במקדש כאשר רק אותיות האור מוקרנות פנימה, והזמן משתנה בהתאם לשעות היום ולעונות השנה.

תחושת הזמן שונה; אין היא על פי דקות או שניות אלא על-פי אותיות אור שמבטאות את תנועת השמש במעבר בזמן. היצירה מושפעת מהתפיסה היהודית שהעולם נברא מאותיות.

הפסל הוא חלק מעיסוקו של האמן בשימוש באותיות עבריות והקרנת האור דרכן כביטוי לזמן קבלי של בריאת העולם. והדבר מזכיר את שאמר בזמנו סטף ורטהיימר באשר לפסל המוצב בסביבה ומשפיע עליה,[2] כפי שניתן לראות ממהות שמו של הפסל "שם" וההקשרים הקבליסטים שלו לבורא עולם, לאור ולזמן.

קרדיט לצילום: אביטל בר-שי

תודה לבלו-סימיון פיינרו


[1] המוזיאון הפתוח בתפן, ויקיפדיה  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%AA%D7%A4%D7%9F 

[2] למוזיאון הפתוח בתפן, נחשפתי מספר פעמים, במהלך קורסים בהם נחשפו משתלמות במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב לתערוכות ולחללים מחוץ לתל אביב וסביבותיה. המפגש עם ורטהיימר היה במסגרת מפגש של עובדות מחלקת החינוך של המוזיאון עמו ואנשי המוזיאון בשלהי שנות התשעים.

טטיאנה טיז'ננקו,  "מקבילים –  צבעי המים וחפצים", אוצרת: ד"ר דורית קדר, מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש יוסף ויסמן, רחוב השומר 7, גבעתיים, 5.8.2022-14.7.2022

"מקבילים – צבעי מים וחפצים", תערוכה המוצגת ב"מכון המים – הגלריה העירונית" משלבת בין עולמות; חפצים ססגוניים המוצגים על גבי מתקן העץ במרכז, ומנגד ציורים בצבעי מים המוצגים על קירות הגלריה.

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, מבצר עתיק, 2020

שִׁפעת החפצים (רדי מייד מטופל) מממקדת את עין הצופה, מפתה להתקרב, לגעת, לבדוק. צנצנות זכוכית, קופסאות פלסטיק צבועות ומעוטרות באבנים צבעוניות, עוגות ועדיים, חרוזים, פרחי בד, נייר עטיפה וסרטים, מדבקות בצבעי אדום שני, כחול עמוק, אך גם גוונים של צהוב, ורוד ותכלת ואחרים בעבודה שיש בה מן העמלנות. "כל פריט, קופסה וצנצנת, הם גיבורים דינמיים במסע השתנות, מוצבים על פי מקריות מתוכננת – לברוא פסק זמן חזותי, לשחרר דחפים בסיסיים, ליהנות מפרצי יצירה בלתי נדלית ולחבור לרוח המצאה משובב". (ד"ר דורית קדר, ציטוט מטקסט התערוכה).

טטיאנה טיז'ננקו, קרדיט צילום: ד"ר דורית קדר
טטיאנה טיז'ננקו, גשר צ'רנישוב, 2021
טטיאנה טיז'ננקו, קיץ בפבלובסק, 2021

על הקירות מוצגות עבודות הציור שממדיהן צנועים, מתכנסות אל עצמן. האמנית, טטיאנה טיז'ננקו, גדלה בעיר סנט פטרסבורג, רוסיה, אשר נופיה שימשו לה כמקור השראה. העיר השוכנת על שפת הים הבלטי, בשפך נהר הנייבה, משופעת בין השאר בגשרים; אלה מוצאים את מקומם בחלק מהעבודות. ויש ציורים שהמבט בהם מרוחק, ערטילאי, אל נוף שאינו מוגדר, ערפילים תולים בשמיים, ובאופק, מבצר עתיק, מנזר, בעבודת מכחול על גבול ההפשטה.

טטיאנה טיז'ננקו, מנזר, 2021

בציורים ניכרת היד המיומנת של האמנית אשר חולקת את זמנה בין רוסיה לישראל. בעלת תואר שני בתולדות האמנות, ועבדה בעבר במוזיאון ההיסטורי של לנינגרד ובמוזיאון המחקרי של האקדמיה ע"ש א.י. רפין.

מעיין שחר וניתאי חלופ, שתי תערוכות יחיד בארטפורט, אוצרת: נעמה הנמן, 28.8.2022-7.7.2022, רחוב העמל 8 תל אביב

בארטפורט מוצגות שתי תערוכות יחיד לאמנים צעירים, שלקחו חלק בתוכנית שהות (רזידנסי) קצרת מועד במקום. השניים מציגים מיצבי פיסול שנעשו במיוחד לחללה של גלריית ארטפורט, ובמרכזם היחס הגופני-פיזי בין הצופה לפסלים שמולו. אצל השניים, השימוש בחומרים הקשורים למקום – בטון, ומנגד אספלט. ואצל שניהם, הגוף השברירי כמטפורה בעבודותיו של ניתאי חלופ, וחלקי הגוף- ידיים, פנים ועוד, העומדים כאיבר עצמאי בעבודותיה של שחר מעיין – משמשים יחדיו ומשיקים זה לזו. עם זאת, קיים השוני; העבודות המתכנסות אל עצמן בחלל של ניתאי, ומנגד העבודות שיש בהן מן ה"ברוקיות" בחלל של מעיין. דבר והיפוכו, שיחדיו יוצרים שלם.

המבט בתערוכות המוצגות הוא מאולם הכניסה בו מוצגות עבודותיו של ניתאי חלופ ומשם המבט מעל ובתוך בתערוכתה של מעין שחר.

ניתאי חלופ, "וסיפורים אחרים", זו תערוכת היחיד הראשונה של חלופ בישראל, מערך פיסולי אנושי ושברירי. חלופ יוצר "מבראשית", בורא את הגופים הפיסוליים מאפס, יוצר בחומריות מסיבית אלמנטים גיאומטריים המוכרים לעין הצופה, עמוד, מעין קשת וכדומה, לאחר מכן עם הצבתם, מפיח בהם רוח חיים. הבטון, המשמש אותו בעבודותיו ומזוהה עם כובד, חוסר גמישות ומסיביות מקבל בחלל הגלריה משמעות של קלילות וריחוף. האמן צובע אותו בצבעים עדינים ורכים המייצרים הרמוניה ורוגע לצד המתח הקיים במנחים בהם ניצבים הפסלים. "כבר במבט ראשון קל לזהות בפסלים מאפיינים ותכונות חיים: העבודות דקות ומתנשאות באצילות כלפי מעלה, הן עדינות ופגיעות…" (ציטוט מטקסט התערוכה).

ניתאי חלופ, 2022, צילום הצבה טל ניסים

בשיחה עמו מספר חלופ שכשהוא יוצק חומר, הוא משאיר מרווח לתלות; תלות כפרוטזה – הגופים יוצאים אט אט מתבניות, ויכולים לעמוד רק באמצעות תמיכה (של הקיר וכדומה). מבחינתו אלה יצורים המתקיימים בסטודיו שלו, עם רצונות משלהם ביחד ולחוד. נעמה הנמן האוצרת מוסיפה: "יש לו היכולת לקחת בטון ולתת לו אנושיות, להאניש אותו! הבטון אצלו הוא הבשר של אותם גופים".

ניתאי חלופ,_"ספק בטוח", 2022, צילום טל ניסים

חלופ מאפשר גם לנו לראות מבעד לחומר את הסיפורים המינוריים והפשוטים. הוא חושף אותנו לצורך בזולת, לשבריריות ולסדקים, מדגים לנו היפרדות לצד הכלה ומאפשר לנו לדמיין את המערכה הבאה.

ניתאי חלופ, "ממזר אדום" 2022 צילום טל ניסים

ניתאי חלופ (נ. 1991), בוגר בית הספר לאמנות Metafora בברצלונה. עבודותיו הוצגו בגלריות שונות בספרד, ביניהן  Galeria Carles Tache, Galeria Angels. בשנת 2019 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו ב- Espronceda Center for art. חלופ נבחר לאחד הפיינליסטים בBIG Awards 2018  וזכה במלגה לתכנית Nectar AIR באותה השנה. ב2017 הקים את  Pujo Studios בברצלונה, מרכז לאמנות עכשווית וחשיבה ביקורתית. בין עבודותיו מוצג פסל קבע בעיר אופקים. חלופ חי ויוצר בתל אביב.

מעיין שחר, "אישונים מתרחבים בחושך", יוצאת בתערוכה זו לבחינה מחדש של המציאות המוכרת לה. פנייה של חבר חוקר מוח, הניעה אותה להגיע לביה"ח איכילוב, לניסוי במהלכו שתתה חומרים משני תודעה, ומוחה עבר סריקות. הסריקות עובדו לרישומים ופסלים, והן מוצגות לצד פסלים המבוססים על חומרים אותה אספה ברחוב ובחנויות לחומרי בניין. בתערוכה, קונוסים מחופים אבני אספלט, חלקי פנים וידיים הנעים לכיוונים שונים ופחיות משקה, המזמינים את הצופה לנוע איתם מצד לצד – ממאבק לקרבה, מהמציאות אל הלא נודע.

מעיין שחר, "מאזניים" 2022 צילום טל ניסים

הצבע השחור נגלה לעין הצופה במנעד רחב של מרקמים. מנצנץ באבני האספלט, אותן הפרידה בעמלנות ושיבצה מחדש על גבי קונוסי התנועה. השחור בוהק מבעד לעשרות האזיקונים המהודקים זה אחר זה לחיתוכי הזכוכית האקרילית.

מעיין שחר, "ללוות את היד" 2022 צילום טל ניסים

בשם התערוכה, "אישונים מתרחבים בחושך", שחר מזכירה לנו עובדה מדעית – גם אם יארך להן רגע, העיניים תתרגלנה לראות בשנית גם בחושך. יש בכך הזמנה לאותו רגע שנמצא בין הסיפים – עד שהחושים שבים למקומם…

עבור שחר אי-הידיעה היא ברכה; חוסר ידע הוא מאגר מים חיים של מחקר, אפשרויות ושאלות. דרך התערוכה היא  פוסעת בביטחון אל החשכה, אל מרחב ללא גבול. כחולמת בהקיץ. היא מגששת בעזרת הידיים קדימה באפלה, סומכת על קשר המוח-יד שלה שיוביל אותה נכונה, בטוחה שהעיניים שלה יתרגלו לראות גם שם, בעלטה המוחלטת.

מעיין שחר, "תת מרחבים" 2022 צילום טל ניסים

מעיין שחר (נ. 1988), יוצרת בתל אביב. בוגרת בהצטיינות בתואר הראשון במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית (BFA)  ותואר שני באומנויות (MFA) של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. בנוסף למדה ב-San Francisco Art Institute. שחר הציגה במוזיאונים בארץ ובעולם בניהם תערוכת יחיד בגלריה בקיבוץ בארי ובתערוכות קבוצתיות במוזיאון הנגב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל, זומו נהריה, הביאנלה לאמנות בלרנקה, וMuseum Sztuki of Lodz ועוד.

*

נעמה הנמן (נ. 1987) בוגרת בהצטיינות בתואר הראשון (BFA) של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ותואר שני באמנות בהצטיינות יתרה מהאקדמיה בלונדון The Cass Faculty of Art, Architecture& Design. בשלוש השנים האחרונות עובדת כעוזרת אוצרת ומפיקת אמנות בארטפורט. הנמן לקחה חלק בתערוכות רבות במוזיאונים, גלריות ומוסדות תרבות ברחבי העולם. בנוסף, אצרה תערוכות אמנות ועיצוב בגלריות באנגליה ביניהם תערוכות ב-Studio Fusion Gallery, CASS Gallery  ועוד. זוהי התערוכה הראשונה שהיא אוצרת בישראל.

**

תוכנית שהות קצרת מועד לאמנים ישראליים החלה במהלך הקורונה כדי לתת מענה לאמנים ישראליים השוהים בחו"ל ולאמנים הגרים מחוץ למרכז (100 ק"מ ויותר מחוץ לתל אביב). מעיין שחר, שהתגוררה באותן שנים בצאלים, השתתפה במחזור הראשון של התוכנית, בסתיו 2020, ניתאי חלופ, שחזר לישראל בעקבות הקורונה לאחר שהות ארוכה בברצלונה, השתתף בתוכנית באביב 2021

נעילת התערוכה: 28.8.22

שעות פעילות התערוכה:

רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00. בימים אחרים בתיאום מראש.

הכניסה חופשית בהתאם להנחיות משרד הבריאות

ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב.

www.artport.art

ארטפורט, מיסודה של הקרן המשפחתית על שם תד אריסון, פועלת מזה עשור ללא מטרות רווח לקידום וטיפוח האמנות העכשווית בישראל. דרך כנסים, תערוכות, סדנאות מקצועיות לאמנים ותכנית הרזידנסי הבולטת בישראל, ארטפורט פועל להשמעת קולם של אמנים במרחב הציבורי ולקידום הקשרים בין אמנות וחברה. במסגרת תוכנית הרזידנסי, משתתפים שישה אמנים ישראלים בתוכנית משכן אמן כבת שנה, במסגרתה הם מקבלים סטודיו, מלגה חודשית ותמיכה וליווי בהפקת פרויקט. לצידם עובדים אמנים ואוצרים בינלאומיים המגיעים לתקופות קצרות יותר. עד כה השתתפו בתוכנית כ 50 אמנים ישראליים וכ 60 אמנים בינלאומיים.

**קרדיט לצילומים: טל ניסים Tal Nisim

דבורה לובלסקי  / הכול משתנה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5 קרית המלאכה, תל אביב עד 23.7.2022

התערוכה "הכול משתנה" של האמנית דבורה לובלסקי הינה מעין יומן חיים, מסע אוטוביוגרפי אל נופים, צלילים ומקצבים שמקורם במחוזות הילדות שלה באורוגוואי והייצוג שלהם בעבודות פיסול, ציור, קרמיקה וצלילי המוסיקה המקדמים את פני הבאים.

דבורה לובלסקי, השכונה, ציור באקריליק על עץ
דבורה לובלסקי, תקשורת, פיסול בחומר, עץ וברזל, גובה 80 ס"מ, מתוך הסדרה "ערכים"

לאורוגוואי השוכנת בדרום-מזרח יבשת דרום אמריקה, הגיעו הספרדים במאה ה-18, ולאחר הקמת הבירה מונטווידאו ב-1764, הובאו לעיר עבדים ממזרח ומערב אפריקה, על מנת לשמש ככוח עבודה זול. התלאות והגעגועים שהיו מנת חלקם בחייהם החדשים, מצאו ביטוי בקנדומבה (Candombe) סגנון מוזיקלי המבוסס על מקצבים אפריקאים ותהלוכות קרנבל צבעוניות המלוות בלהקות של נגנים, מתופפים וריקודי נשים וגברים.

דבורה לובלסקי, הציפייה, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 60 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

השפעתה של תרבות רחוב מקומית זו אליה נחשפה לובלסקי בנעוריה, ניכרת בעיקר בפסלים המוצגים בתערוכה, בייצוגי דמות האישה, הזוגות, המגינים ועוד, במעין הומאז' לתרבות זו שליוותה את ילדותה ונעוריה. וכפי שמציינת ד"ר נירה טסלר, אוצרת התערוכה, "השפעתה של תרבות זו ניכרת היטב ביצירתה גם היום".

דבורה לובלסקי, כאן, פיסול בחומר מזוגג לסטר זהב וברזל, גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית"

בתערוכה פסלים ממספר סדרות: בפסלים מתוך הסדרה "ערכים", הדמויות עשויות מרצועות חומר, עץ ובחלקן ברזל. האמנית עיצבה את הדמויות במנעד מצבים – חשיבה, תהייה, דיבור וקשב, ובחלקן אף ניכרת חשיבה הומוריסטית. בעבודות אלו ואחרות המוצגות בתערוכה, ניכר המתח בין המסיביות של הגוף לבין הראש שתוכו חלול ומנהל דיאלוג עם החלל המקיף אותו.

דבורה לובלסקי, חשבון נפש, פיסול בחומר, ברזל ואבן גובה 80 ס"מ מתוך הסדרה "ערכים"

מנגד, בפסלים מתוך הסדרה "קהילה אפרו-לטינית", ניכרים השוני בצד המכנה המשותף בין התרבות האפרו-לטינית וזו האפריקאית. ניתן למצוא זיקה לפיסול האפריקאי בפסלים שצבעם שחור, בצלליות המעודנות ונישאות אל-על, והדגש ניכר בחלקן על דמות האישה כמטפורה לכלי, מיכל, הנושא ומאפשר בתוכו צמיחה. ועם זאת אין זה פיסול אפריקאי או חפצי פולחן המייצגים תרבויות קמאיות.

 הדמויות מעוטרות בתכשיטי זהב ובהשראת מוטיבים אפרו-לטיניים, וכפי שסיפרה האמנית בשיחה עמה, צעירות שחורות לבושות בבגדיהן הטובים ועונדות צמידי זהב, יושבות על מדרכה ברחוב, ממתינות לנסיך שיבוא ויושיע אותן מחייהן הקשים ויסלול להן את הדרך לאושר ועושר. דיסוננס זה ניכר גם בסדרה "מגינים", פסלים העשויים בהשראה אפריקאית ויעודם הגנה, אך אינם עומדים במטלה זו.

דבורה לובלסקי, שקר היופי, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, מגן שבור, פיסול בחומר צבוע, גובה 65 ס"מ מתוך הסדרה "מגנים"

בסדרה "כדים", שלושה מיכלי חומר מזוגג שעליהם כתבה האמנית את מילותיהן של שלושה שירים פופולריים של הזמרת מרסדס סוסה (Mercedes Sosa, 1935-2009). עבודות אלה יוצאות דופן בגוף עבודות הפיסול של לובלסקי, שכן בנוסף למלל המופיע על פני השטח של המיכלים, בוקעים מתוכם שירים ידועים של סוסה, שרגשו אותה עוד בנעוריה. סוסה, זמרת מחאה ארגנטינאית שהוגלתה מארצה, הינה סמל ל"קולה האחר של דרום אמריקה". בשיחה עמה מספרת האמנית על אהבתה למוסיקה ועל כך ששיריה של סוסה שמשו מקור השראה לבני הדור הצעיר, וביניהם היא עצמה ובני חוגה. שירי מחאה שעודדו חשיבה חופשית והתעוררות, ואפשר שהיוו זרז להחלטה שגמלה בליבה ובלב חבריה ב"שומר הצעיר" לעזוב הכול ולעלות ארצה.

דבורה לובלסקי, הכל משתנה, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

שם התערוכה נלקח מתוך שירה המפורסם Todo cambia (הכול משתנה) שאת מילותיו חיבר המשורר הציליאני חוליו נומהאוזר  (Julio Numhauser) בשנת 1982. השיר מדבר על השתנות מתמדת של היום, האוויר והעולם; הנפש הקטנה השבירה משתנה ומתחסנת כשהיא מתכוונת למחר; האמת, התמימות והשתיקה; חופשיות המחשבה; השנים והפנים… משתנה כל העולם…".  צלילי שיריה של סוסה "הכול משתנה", "תודה לחיים" ו"שנים", בוקעים מתוך כדורי החומר ועוטפים את חלל הגלריה. את המיכלים המזוגגים מכנה האמנית "שירי- כד".[1]

דבורה לובלסקי, תודה לחיים, פיסול בחומר צבוע ומזוגג, גובה 28 ס"מ, מתוך הסדרה "שירי כד"

לדברי לובלסקי, "התערוכה שלי היא אוסף יצירות שנוצרו בתקופות שונות בחיי, ולכן נבחר שירה של מרסדס סוסה, הכול משתנה, לשמש כשמה." התערוכה, על שלל מרכיביה, היא מסע אישי-נשי בזמן ובחומר, והתבוננות פנימית וחיצונית של האמנית בשינוי המתרחש כל העת בה, בעולמה ובטבע הדברים.[2]

הציורים בתערוכה בנוסף לפסלים מהווים רקע של צבעים וצלילים עבורה. בציורים מהדהדים המקצבים האפריקאים של ילדות האמנית ובהם גם משתקפים שברירי זיכרונות של הבית בו גדלה, סמטאות ונופי ילדותה.[3] באחד הציורים כמעין מגילה, מתוארים בני המחזור שלה, "גרעין השומר הצעיר" שעמו עלתה לארץ והוא לדידה המשפחה שלה, המלווה אותה בכל, בחיים ובאמנות. ציורים אחרים מתכתבים עם שפת האמנות המודרניסטית, קו, צבע, מחבר, קולאז' ועוד.

דבורה לובלסקי, החבר'ה, ציור באקריליק על קנבס
דבורה לובלסקי, המחבוא, ציור באקריליק על עץ

מכאן ששאלות של זיכרון זהות ו"האחר" עולות בתערוכה זו. ברצוני להתייחס להיסטוריון היהודי-צרפתי פייר נורה (Pierre Nora, b. 1917) ולמה שציין באשר לאתוס קולקטיבי, ולהשיק מכך לסוגיית הפרט: שירים, ספרים, סרטים… שמתאמצים לאצור חוויות סובייקטיביות וסוננו ונבחרו בקפידה כמשרתים שותפות תרבותית באשר לנרטיבים מאחדים. הם לא בוחנים את העבר כשלעצמו, אלא שולים מתוכו אירועים שישמשו לעיצוב ההווה והעתיד.[4] כך עולה גם מהאופן בו מגיבה לובלסקי לזיכרונות באשר הם.

דבורה לובלסקי, נוף אורבני, ציור באקריליק על עץ

שאלות באשר למהות החמקמקה של הזהות ומחווה לתרבות האפרו-לטינית אותה חוותה כילדה קטנה המתבוננת מהצד, אך לא ממש נמצאת שם. הזהות שלה כיהודייה, כנטע זר; ותחושת הזרות אשר אפפה אותה שם, נוכחת כל העת אצל לובלסקי אשר עלתה ארצה בגיל עשרים. "להיות מהגר, זה להיות ללא שורשים. אני לא יודעת מי אני, עם מי אני מזדהה. אני רוצה ולא רוצה להיות שם". היא תולה זאת במבטא שלה, בזיכרונות ובאהבה שלה לשתי התרבויות. "והתיקון, בא רק עם הילדים והנכדים שלי, והאמנות היא האמצעי לרפא את הפצע…".

תודה לאמנית דבורה לובלסקי על השיחה עמה

תודה לד"ר נירה טסלר אוצרת התערוכה, על החומרים ועל השיחה עמה.


[1] ד"ר נירה טסלר, דבורה לובלסקי/הכל משתנה, אוצרות וטקסט. ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] שם.

[3] ויויאן בירקנפלד, דבורה לובלסקי, "מבט אנושי", אוצרת התערוכה, בית האמנים ראשון לציון, דצמבר 2018.

[4] פייר נורה, "בין זיכרון להיסטוריה, מחוזות הזיכרון", מצרפתית: רבקה ספיבק, זמנים, 45 (1993)

אתי גדיש דה לנגה | "התגלמות " – אורגניזם מעולמות חדשים, אוצר: אדריכל ירי דה לנגה, גלריה BY5, בר יוחאי 5, תל אביב 30.7.2022-7.7.2022

אתי גדיש דה לנגה

וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם[1]. ביקור בתערוכתה של אתי גדיש דה לנגה "התגלמות" – אורגניזם מעולמות חדשים מעלה בדעתי אזכורים שונים, ימים עברו וציוויליזציות קדומות, נפילים אשר מלאו את הארץ, גלמים, פקעות ייצוגים אורגניים המתנשאים אל על, מוצגים על הקיר, מנהלים שיח אחד עם משנהו, חבוקים, שרועים.

אתי גדיש דה לנגה
אתי גדיש דה לנגה

ייצוגים אורגנים אלה עשויים פורניר אותו קולעת האמנית בקליעה ספונטנית ומעמד ברזל שהעלה חלודה. גדיש דה לנגה יוצאת מחלל הפסל ובונה אותו מן הפנים אל החוץ. בשיחה עמה סיפרה על תהליך העבודה: בונה תחילה שלד מלייסטינג, וברגע שהשלד עומד על כנו, עוטפת באין-סוף שכבות פורניר. זהו הרגע בו "רואה" לאן פניה מועדות – גורעת, מוסיפה, הכל באופן אינטואיטיבי למדי. לעתים, בעבודה על סדרה של אובייקטים/פסלים – מנסה לקבוע איך יהיה הפסל המוגמר, אך משנה תוך כדי עבודה. [2]

אתי גדיש דה לנגה
אתי גדיש דה לנגה

הברזל החלוד חומר שעבר בליה, מתלווה אל הפורניר כשלד המאפשר ליפוף החומר סביבו, כעזר תמיכה והכלה. הברזל החלוד אהוב על האמנית המוצאת בו יופי פואטי, והנו מוכר מעבודותיה הקודמות, למשל ב"סירות".

שאריות פורניר וחלודה מסיימים לכאורה את תפקידם, אך בעבודותיה של האמנית "קמים לתחייה" מחדש. "בעבודות שלי", ציינה בשיחה עמה בעבר, "ברוב המקרים קיים דיאלוג או מתח בין עץ וברזל חלוד." שניהם מנהלים שיח מעניין; הברזל החלוד, נושא, תומך, הפורניר נישא ונתמך. הפורניר קל לשינוע, אך שביר ופגיע. באופן ההצבה שלהם יחדיו כמקבץ של פריטים בסדר גודל שונה, יוצרת גדיש דה לנגה "מקום" שיש בו מן האזכור לימים עברו, לפולחנים קמאיים, ומהדהד אפשר אל העתיד.

אתי גדיש דה לנגה

הפורניר המכיל/מוכל מוצג לעתים משויף, מתוח, בוהק ויש שיש בו מן הקריעה והקצוות החדים, במעין אזכור ל"פצע".

אתי גדיש דה לנגה

מעבר לכך ההצבה מעלה על הדעת מחזורי חיים – מפסלים/אובייקטים קטנים ועד לגדולים והמגושמים קמעה שבהם, הנראים כמרקדים על עוגני הברזל הדקים. כל אלה מאתגרים את מרחב התצוגה, ואת המבקרים בה.

אתי גדיש דה לנגה

מסה ואנטי-מסה, פוזיטיב ונגטיב, הפנים כרִיק והחוץ כמעטפת חוברים להם יחדיו כקופאים בזמן, או כפי שכותב גסטון בשלר "דומה שלהפוך את הפנים למוחשי ואת החוץ לרחב, אלה המשימות הראשונות, הבעיות הראשונות באנתרופולוגיה של הדמיון".[3]

אתי גדיש דה לנגה

אוצר התערוכה ירי דה לנגה כותב בטקסט התערוכה: "בתהליכי עבודתה דה לנגה עוטפת, כולאת אויר ו חללים פנימיים נסתרים כאשר בחיבור בין גופי הפורניר לעוגני הברזל הדקים היא יוצרת מפגש סימביוטי בו לא ברור מי מחיה את מי ומה מהותם?

בהצבה בחלל גלריה BY5 דה לנגה מזמינה את המבקרים להיכנס לתוך המיצב, לנוע בין האובייקטים המהווים המשך למסע אישי, נשי, פנימי. באמצעות נוכחותם העצומה של הגופים, אך בו זמנית תחושת חוסר שיווי המשקל והארעיות שלהם, היא תוהה אודות  מחזורי חיים: חומרים שקיבלו חיים חדשים, עולם חדש ישן עטוף שכבות סוגרות-נפתחות שרוצה לפרוץ החוצה, ובריאה של תצורות/עולמות לא ידועים. מהיכן הם הגיעו? מה מכסות השכבות? מה יגיח או יתפתח מתוכן?"[4]

*הפורניר בתערוכה בחסות מפעל בירמן קדמת גליל


[1] קטגוריה: במדבר, י"ג, ל"ג   https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94:%D7%91%D7%9E%D7%93%D7%91%D7%A8_%D7%99%D7%92_%D7%9C%D7%92

נפילים הם יצורים מיתולוגיים מקראיים, בעלי גודל או צורה חריגה, שעל פי המסופר בפרק ו' של ספר בראשית ובכמה ממדרשי חז"ל אם מקבלים את התיאור כפשוטו, היו מלאכים או צאצאי זיווג של בני-אלוהים או מלאכים עם בנות אדם.  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A4%D7%99%D7%9C 

[2] הפורניר (מגרמנית: Furnier או Wood veneer מאנגלית), הוא ציפוי העשוי משכבת עץ דקה מאוד (פחות מ-1 מ"מ) של עץ, המודבקת על לוחות עץ מעובד: סיבית, שבבית, עץ לבוד וכדומה. ציפוי בפיסות עץ דקות היא אומנות המוכרת כבר ממצרים העתיקה, שבה נהגו לצפות ארונות קבורה ופרטי ריהוט של הפרעונים  בפיסות עץ דקות במיוחד מעצים יקרי ערך שהובאו ממרכז אפריקה. את הפורניר ניתן ללטש ולצבוע כמו כל עץ טבעי. על ידי שימוש בפורניר מסוגי עץ שונים והנחת פיסות הפורניר בצורות שונות ניתן לעצב אובייקט, רהיט ועוד.

פורניר https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%99%D7%A8

[3] גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, תרגמה מצרפתית והוסיפה הערות והאחרית דבר: מור קדישזון, תל אביב: הוצאת בבל, עורכת: עמית רוטברד, 2020, עמ' 308.

[4] ציטוט מטקסט התערוכה

טלי נבון, "ארכיב של זמאן – הזה שהולך", אוצר: יניב לכמן, גלריה אלמסן, רח' הפנינים 1 יפו  13.8.2022-7.7.2022

בתערוכה  "ארכיב של זמאן – הזה שהולך", מתמקדת האמנית טלי נבון בתיעוד וביצירה בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים, בני התקופה המינואית (האלף השני לפני הספירה), באי כרתים.[1] הבסיס לתערוכה זאת הנו אתר ארכיאולוגי, המצוי בכפר הקטן קמילארי אשר בכרתים. האתר כולל מבנה קבורה מעוגל, דמוי כוורת-דבורים, הקרוי Tholos Tomb  או Tholoi Tomb על שום צורת הכוורת שלו.

טלי נבון, Tholos Tomb, מבט על , 2022-2021, שמן וגרפיט על הדפס מוצמד ללוח אלומיניום 80/90 ס"מ

התערוכה הנוכחית הנה תערוכת-המשך לשתי תערוכות קודמות –[2] כולן נסבות על מושג הזמן ומבקשות אחר פשר הניסיון לארכב ולהטיל סדר וארגון, כסוג של שפה, ואופן התקשרות בין-דורי. כמו גם, להעמיד תלי-תלים של משמעויות, ההולכות ומשתנות באופן דינאמי, בחלוף הזמנים. לצד ארכיונים קיימים נוצרו בתערוכות הקודמות ובזו הנוכחית, ארכיונים מומצאים שהונחו במקביל לארכיון הקיים.

הארכיונים המומצאים מבקשים למצוא מכנה משותף לכלל האנושות, ולטשטש או לבטל גבולות אתניים ולאומיים. לשם כך מופשט הארכיון המקורי ממאפייניו הקלאסיים. הארכיון המומצא מביט אל נבכי הקיים  מזכך אותו ומנסה להגיע לסאב-קונטקסט שלו. משנעשה תהליך זה, נבנה על יסודותיו הארכיון החדש.  מנגד, בבסיס הרעיון של הארכיון הקיים מצוי הרצון לשמור לצמיתות.[3] בארכיון החדש נוסף נדבך עכשווי והסתכלות אל עתיד, כשהמחשבה היא שגם ארכיון מומצא זה יהיה פעם ארכיון שהוא כולו "עבר".

טלי נבון, Tholos Tomb, מבט מבפנים, 2022-2021, שמן וגרפיט על הדפס מוצמד ללוח אלומיניום 60/180 ס"מ  

האתר בקמילארי, נתגלה בשנת 1959, על ידי הארכיאולוג האיטלקי-יהודי, תיאודור "דורו" לוי  (Teodoro "Doro" Levi, 1899–1991) ותועד בסדרת ספרים ארכיאולוגיים אודות התרבות המינואית, שחיבר לוי (לעתים עם ארכיאולוגים שותפים) מתחילת שנות השישים ועד שנות השמונים של המאה הקודמת.[4] האתר בקמילארי מתוארך לאלף השני לפני הספירה וכוללים ממצאים מגוונים שמעידים על כך שהאתר היה פעיל מאות שנים עד לתקופה המינואית המאוחרת (בשלהי האלף השני לפני הספירה). מבנה הקבורה המעוגל בנוי מחמישה חדרים קטנים עם חצר פנימית. במקום השתמרו שרידים לפעילות אנושית (כוסות ופסלי חימר, המוצגים במוזיאון הארכיאולוגי בהרקליון) מהתקופה הנאוליתית, הנחשבת לחלקה האחרון של תקופת האבן.[5]

טלי נבון, מיצב קפסולה, 2022-2021, תאי מראות, ציור על נייר וזכוכית,  18/26/35 ס"מ

"אתר זה נתפס בעיני", כותבת נבון "כארכיון של זמן". המילה "זמאן" (زمان) בפרסית עתיקה הוראתה: "הזה שהולך". הארכאולוגיה משמשת כשדה מחקר ופרשנות של הממצאים באתר: התרבות החומרית של חברה, שניהלה את חיה במקום ובסמיכות לו; תרבות – המכילה אובייקטים בהם משתמשים בני האדם למחייתם, להגדרת זהות ויחסים חברתיים. מבחינה זאת, בין אם מדובר במקום קבורה ובין אם במקום כינוס, הרי שבני התרבות המינואית בקמילארי עלו לרגל למקום מאות בשנים; מקום שהפגיש בין אלו שהיו ואינם ובין אלו הממשיכים אותם, המגדלים בעצמם את בני הדור הבא, שבבוא עתם, יעלו גם הם, אל מבנה הקבורה המעוגל. המעגל אפוא הוא בן דמות הזיכרון הקולקטיבי-הקבוצתי, ואת המחוג ההולך וסובב על צירו של מחזור החיים האנושי.  

באתר בקמילארי מופיעים כל המבעים הנקשרים במושג ארכיון במשמעותו הנרחבת: השלבים שעניינם השמירה, הסידור והרישום של האתר: תיעוד האתר והממצאים שבו; העוסקים במלאכה, מסמכים וצילומים הנקשרים במהותו. לאתר ערך היסטורי, פוליטי ועוד בהיותו "עקבות" ובעל ערך אינפורמטיבי ועדותי אודות פעילות ענפה שהתהוותה בכרתים לפני אלפי שנים.

מהות הארכיונים, מני-קדם, הייתה ועודנה קשורה לכוח ולשימור הכוח הפוליטי, ועל כוחו של ההווה לפקח מה יהיה ידוע אודות העבר. מכאן, מהות הארכיון כמבע של כוחו של הזיכרון על הַשִּׁכחה ושל הצורך לארגן ולסדר את הידע אודות העבר, על-מנת שיהיה ניתן לעיין בו שוב בעתיד. למין הציוויליזציות העתיקות באזורנו, זכו כפי הנראה מונומנטים של "קברי-אבות" להיות "אתרים מקודשים" של בני תרבויות אחרות או דתות אחרות, אליהם התייחסו בני-התרבות הספציפית בחרדה וביראת קודש, משום שראו באתר דבר-מה המרכז אליו את כוח הזיכרון הרב-דורי הקולקטיבי של בני התרבות המדוברת.  

טלי נבון, מיצב קפסולה, 2022

בספרו, הארכיאולוגיה של הידע (1969), טען הפילוסוף ומבקר התרבות הפוסט-סטרוקטורליסט הצרפתי, מישל פוקו ((Michel Foucault, 1926-1984[6] כי לכל תקופה היסטורית ישנן תת-שכבות של תובנות, שסדרי-הידע נשענים עליהן. הוא תיאר את כינונם של הארכיב וההיגד וכן את המתודה הארכיאולוגית.[7] 

הארכיאולוג של הידע, אליבא דפוקו, נוטה לשחזר ולבנות מחדש את הארכיב, ולגלות היאך זה מעצב את הקשר שלנו לעבר ולבנייה של מובן היסטורי. האנאלוגיה של פוקו למדע הארכיאולוגיה נובעת מניסיונו של הארכיאולוג לחקור מבנים, המסתתרים מתחת לאדמה; כך גם הארכיון במהותו הוא כעין מבנה סמלי, אשר חשיפת מבנהו – שיטותיו, הקשריו וטעמיהם,  מצביעים על שיטותיה וערכיה של חברה נתונה, ובמיוחד על הנהגתהּ. לפיכך מי קובע, ואילו תנאים מאפשרים להיסטוריה להיכתב – תלויים בהגדרה של הארכיב.[8]

הארכיון, הנושק תמיד לסוגיית הזיכרון הקולקטיבי, ולשאלת המודע והלא-מודע החברתיים, נעשה בעיקר בשני העשורים האחרונים לנושא מרכזי של חקר ועשייה באמנות הפלסטית, ביצירות אמנות, המאתגרות את מהות-הארכיון. אני רואה בעבודותיה של טלי נבון נדבך ביצירה הישראלית אודות הארכיון, דרך בחינתה את השאלה: מה אנו זוכרים או בוחרים לזכור בתוך תלי-תלים של שכחה והשכחה.

אם נחזור ל-  Tholoi או Tholos שבקמילארי, שבעקבותיו יצרה טלי נבון את תערוכתה הנוכחית, הרי  שהמקום אוצר בחובו משהו-מטבעו של מרחב רוחני ושל בית עלמין גם-יחד; מרחב רוחני – שכן סט של ריטואלים התקיים שם על ידי בני התרבות המינואית דורות על גבי דורות; בית קברות –  במובן שפרגמנטים של חיים ופרקי הזמן מוטבעים שם, הצללים וטביעות הרגל שלהם מתוארים על ידי העבודות החדשות ונשמרים כמו רליקות (Reliquia) – וכך אנו מגיעים לחומריות שאין מנוס ממנה של הארכיון, אבל גם על הדהודו של זיכרון רב-דורי מזמן לזמן ונדידתו האפשרית ממקום למקום, שכן בסופו של דבר, גם בני התרבות המינואית, הם בני התרבות האנושית, שכולנו משתתפיה וזוכריה.¨

* תודתי לעמיתי, עורך טקסט התערוכה, ד"ר שוֹעִי רז על ההמלצה לכתיבה טקסט לתערוכה זו, והוספת הערות ביבליוגרפיות אודות התרבות המינואית והאתר הארכיאולוגי בקמילארי, ליניב לכמן, האוצר ולטלי נבון על השיחה הטובה והמפרה, והנגשת הטקסט שכתבה אודות התערוכה.


[1] על הארכיטקטורה המינואית במשך כאלפיים שנות ציוויליזציה בכרתים (1,100-3,000 לפנה"ס), ראו בקצרה: Louise H. Hitchcock, “Minoan Architecture”, The Oxford Handbook of the Bronze Age Aegean (3000-1000 BCE), Edited by Eric H. Cline, Oxford 2010, 189-199.

[2] "ארכיון של הרגע": טלי נבון בעקבות הרישומים של זאב תשבי, אוצרת: אירנה גורדון, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, 2018, ו-"אנתולוגיה עונג-שבת", אוצרת: ד"ר סמדר שפי, בית ביאליק, 2019

[3] ארכיון (מיוונית: Arkheion/ (ἀρχεῖον[3] הנו אוסף תעודות, מסמכים ואֵפֵמֵרָה (Ephemera)[3] לסוגיהם, שנאספו בידי פרט, מוסד, או כל ישות אחרת. סוגיית-הארכיון הנה רבת-פנים. מצד, הארכיון משמר זיכרון-אישי, ומצד –  זיכרון קולקטיבי-קבוצתי; הארכיון מגוון בהרכבו ועשוי למשל, לנוע בתווך של בין היות אוסף מוסדר ותמטי ובין היות מצבור פריטים נעדרי-סדר שיטתי, הקולט אליו, בכל עת, פריטים חדשים, בלא-הבחנה.

[4]    ראו רשימת פרסומיו במסגרת    .Institute for Aegean Prehistory Study Center East Crete אתר מקוון:

https://web.archive.org/web/20071010042838/http://www.instapstudycenter.net/L_Library.htm

[5] ראו הפרקים שיוחדו לתקופת הברונזה המוקדמת, הבינונית והמאוחרת בכרתים בספר, The Oxford Handbook of the Bronze Age Aegean (3000-1000 BCE), שהוזכר בפרוטרוט בהערה 4 למעלה.

[6]  מישל פוקו, הארכיאולוגיה של הידע, תרגם מצרפתית: אבנר להב, עריכה מדעית: אלי שינפלד, תל אביב 2005, עמ' 125-128.

[7]  שם, שם.

[8] Charles Merewether, "Introduction, Art and the Archive" ,The Archive, Documents of Contemporary Art, London 2006,  pp. 10-17.