תערוכת קבע במרחב הציבורי בחיפה

"שתי נקודות דמיוניות, והנוף" השקת התערוכה: חמישי 7.4 החל משעה 11:00, סופ"ש 7-9.4 אירועי חוצות ברובע המדרגות לקהל הרחב

אוצרת: צאלה קוטלר הדרי

לראשונה מזה מספר שנים ניכר נערכה פעולת התערבות אמנותית במרחב הציבורי בעיר חיפה. המרחב הציבורי של עיר זו מרובד ומאתגר: יש בו התייחסות להיסטוריה המקומית, למנעד האוכלוסייה המורכב – בני דתות שונות – יהודים, ערבים – מוסלמים ונוצרים ועוד. חקר היסטורי זה מתחקה אחר עברה המוקדם של חיפה, שמורות טבע בצד חלופות עירוניות, ישן וחדש, העיר התחתית על כל המשתמע בה והעיר העילית.  

לשם כך, הוזמנו אמניות ואמנים מחיפה וסביבותיה לפעול בפעולת קבע במרחב ציבורי זה  ולהגיב אליו. היוזמה לתערוכה נולדה במהלך משבר הקורונה, מתוך רצון לתמוך באמנים ובאמנות המקומית, ומתוך הכרה בחשיבותו של המרחב הציבורי.

תערוכת הקבע ברובע המדרגות מבקשת לעודד שוטטות עירונית ולחבר בין מדרגות חיפה: העיר התחתית, הדר הכרמל והכרמל המרכזי.

סיירנו בהדרכת האוצרת צאלה קוטלר הדרי, בעקבות ההתערבות האמנותית בנוף. שוטטנו כמו "המשוטט" המוזכר במסות של ולטר בנימין, ז'ורז' פרק, מישל דה סרטו ועוד.

ולטר בנימין מציין "לא להתמצא בעיר – אין זה אומר הרבה. אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער – לכך דרוש אימון. כאן צריכים שמות הרחובות לדבר אל התועה כקול התבקעותם של זרדים יבשים, וסמטאות פנים-העיר צריכות לשקף לו את שעות היום בבהירות של גיא-הרים".[1]

מבט מרחוב פנורמה אל העיר, שנות ה-50. צלם לא ידוע. מתוך מחקרה של קולודני

האמנים/יות המשתתפים: איה אורבך, עדן אוריון, אפרת אייל, טליה אליאב, רחל אניו, אלון אקהויז, ייגור אדמוביץ' ולוטם חממה (סטודיו ya), דוד בהר פרחיה, אביטל בר שי, חמודי ג'נאם, דורון גזית, מיטל דנק, לילך ובר, מארק יאשאייב, שירן יצהרי, שמעון כהן, ארז כספין (erck), דורית לבון שטרנפלד, שי לוינשטיין, אנה לוקשבסקי, עידו מרקוס, בעז נוי, שחר סיון, אורית סימן טוב, איריס סינטרה, בלו סמיון פיינרו, נרדין סרוג'י, סנא פרח בשארה, אשרף פואח'רי, אור פיינרו, איל פרידלנדר, חן צרפתי, ינאי קלנר, גיא קפלן, אליזבט קרוגולוב, מור רימר, חן שדמי שרף, סמאח שחאדה, כרמל שפע, תמר שפר.

בעז נוי, למעטה, 2022. רובע המדרגות. צילום באדיבות האמן

השקת התערוכה התקיימה ביום חמישי 7.4 בציר מדרגות גדרה וגמלא בנתיב אלף מדרגות חיפה. מתחם התערוכה נקרא "רובע המדרגות" וחוצה את הרחובות יפה נוף – הנרייטה סולד – החשמונאים – גולומב.

התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" עוסקת בשאלת ייצור הנוף החיפאי האיקוני וחושפת את ההיסטוריה שמאחורי תכנונו – האם הוא אקראי או מתוכנן ומה המבט אל נמל חיפה וצפונה, מסתיר. התערוכה מציעה נקודות מבט אלטרנטיביות ושואלת מתי מרחב הופך לנוף ואיך רואים עיר. עוד מתייחסת התערוכה למתח שבין תכנון לטבע עירוני בעידן של משבר אקלים וסביבה. התערוכה מתייחסת גם לפולקלור של נתיב המדרגות המכונה "שביל החמורים" ומאירה את ההיסטוריה של המקום.

רובן המוחלט של העבודות בתערוכה הן עבודות תלויות מקום (סייט ספסיפיק) המתייחסות למאפיינים של האזור: הטבע העירוני, מרקמי האבן, המעקות, הגדרות וריהוט הרחוב, מבט לנוף המשתנה ושטחים ציבוריים פתוחים. בין המדיה המוצגים בתערוכה: פיסול, צילום, ציור, גרפיטי, רדי מייד, הצבות קונספטואליות, עבודות סביבתיות, רישום בנוף, התערבויות בסביבה ועוד.

יש לציין שחלק מהעבודות מנהלות שיח עם תולדות האמנות; עבודתו של דוד בהר פרחיה, גללים של אתון, נעשתה בעקבות מסע שערך האמן פעמיים לחצי העיר אתוס, אתר קדוש ביותר לאורתודוקסיה הנוצרית.

התנועה בין מקום למקום היא דרך שבילי חמורים, שמשמשים שם כאמצעי להובלת מזון וכמובן להתניידות במרחב של הנזירים עצמם. יש כאן מהלך מדיטטיבי של תנועת הגוף ביחס למקצב שהמדרגות מציעות. אך גם נוכחות הגללים שהחמורים משאירים אחריהם במסע, בדרך.

בעבודה זו של בהר פרחיה יש מן האיזכור לעבודה של האמן פיירו מנצ'וני "מרדה ד'ארטיסטה" משנות הששים. בהר פרחיה מצפה את הגללים לאחר הייבוש שלהם בזהב – על כל המשמעויות שיש לזהב כצבע של קדושה ואור. לעבודה נלווה אליה סאונד.

דוד בהר פרחיה, פיסול, גללי חמור, בטון וסאונד, 2022

בעבודה אחרת של אליזבט קרוגולוב בעקבות אפרים משה ליליֶין. קרמיקה, מוצגת מחווה של האמנית לאמן אפרים משה ליליאן, ממייסדי בצלאל. העבודה מנכסת הדפס של ליליאן משנת 1924 שהופיע בשער עיתון תנועת החשמונאי. קרוגולוב יצרה אריחי קרמיקה בעבודת יד עליהם ציירה את ההדפס של ליליין, שברה את האריחים וחיברה מחדש. ליליֶין, צייר, צלם ותחריטאי יהודי, פעל בגרמניה ובארץ ישראל, והיה ממייסדי "בצלאל". היצירה שלו עסקה בנושאים שעניינם יהדות וציונות, ויש המכנים אותו "האמן הציוני הראשון". האקט של קרוגולוב מאתגר אף הוא דמות אייקונית זו, בעשייה, שבירה של אתוס וחיבורו מחדש.

אליזבט קרוגולוב בעקבות אפרים משה ליליין. קרמיקה

בציר התערוכה נחשפות ונגלות "המדרגות שמאחורי המדרגות" – מדרגות היסטוריות שנבנו טלאים טלאים ומציצות כשריד ארכיאולוגי הנושא מטען נרטיבי על התפתחות המקום. עוד בנושאי התערוכה: תפקידה של אמנות במרחב הציבורי וכיצד אמנים שפועלים בחיפה מגיבים לנוף העירוני ביצירתם, הממשק שבין מרחב ציבורי לפרטי ואיך מקום הופך לבית.

אורית סימן-טוב, עגורוני נמל המפרץ, הדפסת דיו על אלומיניום,202
תמר שפר, כאן גרה אישה שחיפשה את עצמה ומצאה אהבה, מיצב, 2022

לתערוכה נלווה מדריך דיגיטלי המאפשר שיטוט בציר התערוכה בליווי הסבר. 

https://viewer.mapme.com/stairway-quarter/location/2e83231e-8e46-4f81-b7b7-ef21a83ef623

שחר סיון, האבות המייסדים_ סבא לייזר, 2022 צילום_ ליבי קסל

אירועי רובע המדרגות

בסופ"ש 7-9.4 יתקיימו אירועי חוצות ברובע המדרגות וגם בגן אלנבי, מהגנים הציבוריים היפים בחיפה שנתרם על ידי ליידי דאונס בשנות ה-30 לעיריית חיפה, ותוכנן על ידי האדריכל מ' היימר. הגן מיועד לשימור ונשכח מהתודעה הציבורית, יתקיימו בו פעילויות לכל המשפחה: מוזיקה מקורית, פרפורמנס, קבלת שבת במעגל שירה מקודשת, מסיבת סווינג פתוחה לקהל ותצפית אסטרונומית החוצה גבולות בשת"פ עם "אסטרונומים ללא גבולות".

בין התאריכים 7-23.4 יתקיימו סיורים אורבניים ברובע המדרגות והסביבה בשיתוף פעולה עם בלוג "פינת רחוב" מיסודו של האדר' עומרי זילכה.

עוד יפתחו בחודש אפריל תערוכות זמניות בחללים סגורים ברובע המדרגות: 

התערוכה "כחול יפריד בינך וביני" ברחוב החשמונאים 13 מוקדשת לרקדן איימן ספייה שהלך לעולמו בנסיבות טרגיות בשנת 2020. בתערוכה תוצג עבודת וידאו-סאונד שיצר ספייה עם המוזיקאי ריימונד חדד בזמן סגר הקורונה, זוהי עבודתו האחרונה. עוד משתתפים: פולי בלום, אורי ורד, דנה לוי, רוני בן צבי.

ביפה נוף 99 תפתח התערוכה "נשאר בחיפה", העוסקת בייחודה של העיר חיפה כעיר הבנויה על הר, עיר-יער. בהשתתפות: תמר אוסטרוף, יעל אזולאי, דויד באומן,  עידן בק, רויטל לסיק, טליה בנאבו, אלי לירן, אמיר תומשוב, קבוצת סולאר-פאנק. בחלל זה יתקיימו שיחי גלריה והרצאות.

תערוכה נוספת "תגובות ראשונות" תוצג בשילוב סיורים לקהל בהדר הכרמל, במדרגות שמואל (המובילות מגולומב ל"הדריון") של סטודנטים מסטודיו לעיצוב עירוני במחלקה לארכיטקטורה ואדריכלות נוף בטכניון.

עוד יוצגו בקצות רובע המדרגות, בשתי תחנות הכרמלית עבודות וידאו ואנימציה של הסטודנטים/ות לתקשורת חזותית שנה ג' בויצו חיפה, בהנחיית דוד אופנהיים, שנעשו בהשראת הפרויקט ותערוכת קבע.

במהלך חוה"מ פסח יתקיימו סדנאות אמנות בסימן מיחזור בשיתוף פעולה עם חוגי סיירות של קק"ל ומיזם "מאי" לאמנות סביבתית.

טליה בנאבו, טכניקה מעורבת, 2022. צילום באדיבות האמנית

לכל אירועי אמנות, נוף וגוף ברובע המדרגות, אפריל 2022, הקליקו כאן: 

https://www.haifa.muni.il/culture/stairway-quarter/

הצטרפו לאיוונט ועקבו אחרינו באינסטגרם

התערוכה בתמיכת מפעל הפיס, ביוזמת עיריית חיפה, ראש העיר עינת קליש רותם וחבר המועצה ניר שובר, ובניהול בית הגפן.

"משעולי המדרגות היפיפיים בעיר השוכנת על הר הם נכס ייחודי וחד פעמי, שהופך את חיפה לעיר שאין שניה לה", אומרת ראש העיר עינת קליש רותם, "יחד עם הכחול הניבט מכל פינה, הירוק העוטף והשופע, ההיסטוריה המשולבת על כל צעד ושעל, והצעידה לקראת עתיד של העיר הכי שווה בארץ – אני גאה בפרויקט החיפאי היצירתי הייחודי שלנו."

אוצרת ומנהלת אמנותית: צאלה קוטלר הדרי

יועצת אקדמית: אדר' נוף ד"ר זיוה קולודני

סיוע בתחקיר: ד"ר שולי לינדר ירקוני, ארכיון העיר חיפה

פרויקטור רובע המדרגות, עיריית חיפה: טל שדה

יועץ ומתקין התערוכה: נועם בר

צילום המרחב: אורית סימן טוב

ניהול אמנותי סיורים ברובע המדרגות: אדר' עומרי זילכה, "פינת רחוב"

ניהול אמנותי מוזיקה וסאונד ברובע המדרגות: ימית הגר

ניהול אמנותי גן אלנבי: שי אמסלם

הפקה בית הגפן: לימור שיין

עיצוב גרפי: קובי לוי, הליגה


תודת המארגנים ל: תושבי ותושבות רובע המדרגות, חבר מועצת העיר חיפה ניר שובר, עו"ד עידן מרדכי, משפחת פריצקר, בנצי שמש (פתרונות סולאריים), דורון יעקבי (מחלקת תאורה עיריית חיפה), מדעטק חיפה, חוגי סיירות קק"ל בחיפה, דוד אופנהיים והסטודנטים/ות (ויצו חיפה), ארכיון העיר חיפה, המחלקה לארכ' ובינוי ערים בטכניון, אדר' נוף אמיר בלום, עודד ארזי, אדר' אמיר ארז. תודה מקרב לב לעידית עמיחי, מנהלת בית לאמנות ישראלית, לאוצרת גליה בר אור ולאמנית ניבי אלרואי.


[1] ולטר בנימין, מבחר כתבים כרך א' המשוטט עורכים: יורגן ניראד, נסים קלדרון, רנה קלינוב, תירגם מגרמנית: דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד (1992) 2013

גיא גולדשטיין, טעויות העתיד וכיבוד קל, אוצרת: ורדית גרוס, ארטפורט, העמל 8, תל אביב, 21.5.2022-24.3.2022

תערוכת היחיד של גיא גולדשטיין המוצגת בחלל "ארטפורט" מעלה על הדעת אזכור ליקום קסום בו משחקי ילדות, צלילי מוזיקה, מסיבות קוקטייל חוברים יחדיו.

בחלל העליון של התערוכה מוצגים אובייקטים שונים – מזוודת עץ עם פריטים שונים, כוסות, מעמדים, אזכורים לנגיסי קוקטייל, מסלול המזכיר מסלולי רכבות ובו מופיע דימוי העיניים שמלווה אותנו גם בחלק התחתון של התערוכה. שילוב של רדי מייד, בצד שאריות מתועשות, יציקות ופיסול ידני.

החלל התחתון – מיצב קינטי המבוסס על רשת של עמודי תווים היוצרים מערך מורכב של צלילים ופיקוח. גולדשטיין המוכר כאמן המשלב מיצב וסאונד, משלב בין סטטי (מעמדי התווים) לדינמי (האלמנטים הזזים ונעים: מגבי שמשות, אנטנות רדיו, מניפה, מגנט, זכוכית מגדלת שעברו שינוי בתפקודם המקורי) ונותן "מהות" חזותית לצלילים העולים בתערוכה, לתנועה ולמקצבים, ובה בעת מגיב למטרונום, אך גם לאלמנטים המצויים בחלל העליון ומזכירים (לי כאמור) עולם משחקים חלופי, ובו שילוב של תום ילדות ומנגד, ירידים עולמיים, מסיבות קוקטייל בצד מפגשים ביתיים שיש בהם מן האינטימיות. על המשחק והאדם המשחק כתב בזמנו ההיסטוריון יוהן הויזינגה, וכן ז'אק דרידה במאמר מוקדם שלו.[1]

התחושה שעלתה בראשי היתה מעין עולם פלאות ואף חדרי פלאות מימים עברו (אירופה, מאות 18-15). את אלה ואת המיצב של גולדשטיין מאחדת לדידי הנטייה לסקרנות ולפליאה, אותה פליאה מהעולם המודרני והעתידני שהובילה את המדענים בנפולי, בולוניה, ורונה באיטליה אך גם במקומות אחרים באירופה לחקר פלאי היקום ומוזרויות הטבע, ולהצבה של מלאכותי artificiale בצד טבעי naturale יחדיו.[2]

כצופה המשוטטת במרחבי התערוכה אני חווה תחושות של פליאה, רצון לגעת, לחטוף בחשאי נקניקיה, להפעיל את הקטר, לשתות קוקטייל… ולערוך "מסע בזמן" בתוך "ארכיב" אובייקטים, דימויים כתובים ואחרים המאזכר לדידי את אמני הדאדא והסוריאליסטים של העשורים המוקדמים של המאה העשרים ואת המונטאז' הדאדאיסטי. השעון המתפקד – של זמן מדוד ומאורגן ע"י חוקיות, תנועת המחוג, הקשת הנעה, המזוודה מעץ שיש בה מן האזכור או אף הציטוט של המזוודה/ות של מרסל דושאן. העיניים הצופות, בולשות, לקוחות מחד מהאמנים הסוריאליסטים, ומצד שני מאזכרות את הפנאופטיקון.[3]

דן הנדל מתייחס במאמרו "משחקי העולם" למדענים וטכנולוגים שהחלו החל בשנות החמישים של המאה העשרים לעשות שימוש בתיאוריות מתחום תורת המשחקים ותורת המערכות כדי לבנות מודלים לזירה הגאופוליטית הבינלאומית, ולניבוי אפשרי לתרחישים לעתיד.

הנדל מציין את "משחק העולם" של האדריכל באקמינסטר פולר כדרך לבחינת גישות עיצוביות הוליסטיות באשר לבעיות גלובליות, ואת האפשרות שמשחקי עולם כגון זה ואחרים עשויים להדמות לאלו מהמאה העשרים אך עומדים בבסיסם של ניסיונות עכשוויים של גופים המבקשים להציע תמונות מהימנות ותרחישים עתידיים דוגמת משבר האקלים.

"בעבודתו, גיא גולדשטיין מייצר תמונות שהן בעת ובעונה אחת מחווה ופרודיה על משחקי העולם והאמביציות שעומדות מאחוריהן: שדות של אירועים קטנים וסיטואציות מיניאטוריות, ריבוי מופרך של אינפורמציה טקסטואלית וחזותית, עיניים צופיות כמוטיב חוזר, ומכונות אבסורדיות שמזכירות מחוונים שיצאו משליטה"[4]

ב"טעויות העתיד וכיבוד קל" כותבת אוצרת התערוכה ורדית גרוס, מפגיש גיא גולדשטיין שני אירועים שונים – היריד העולמי רב המשתתפים וקוקטייל ביתי קטן ואינטימי. מהשקת כוסות יין להשקת גשר הזהב בסן פרנסיסקו, משיחה בארבע עיניים למערכת כריזת חוצות, מהדרישה שלא להתקהל לכמיהה להיות חלק מהקהל, התערוכה מתבוננת על הצורך הבסיסי במפגש אנושי ועל המקומות בהם הוא מתכופף ומתאים את עצמו לצורך האנושי בארגון, פיקוח ושמירה על הנורמות.[5]

אזכור לירידים העולמיים, שהוקמו במחצית המאה ה-19 ולאחריה חובר אף הוא למהות תערוכה זו. מציינת חלק מהם: קריסטל פאלאס, ("ארמון הבדולח", תוכנן ע"י ג'וזף פקסטון) 1851, בניין זכוכית גדול ממדים, שהוקם כאולם תערוכות עצום במידותיו, במקור בהייד פארק, לונדון, עוצב כך שניתן יהיה לפרקו ולהרכיבו מחדש במקום אחר. (נמצא כיום באזור אחר במטרופולין). קריסטל פאלאס שילב ארכיטקטורה ויקטוריאנית בצד חידושים טכנולוגיים שהוצגו בו.

וישנם שניים ה"פטי פאלה" וה"גרנד פאלה" במרכז פריז, קרוב לשאנז אליזה ונהר הסיין, שנבנו בסוף המאה ה-19 עבור התערוכה הבינלאומית של פריס, 1900. ועוד ירידים רבים וטובים שנבנו במאה העשרים.

ירידים אלה שילבו מיקסם מאפשרויות לתיירות וחילופי מסחר בינלאומיים. הצגת המצאות, חידושים בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות, מעין חזון לעולם אחד גדול קוסמופוליטי המאפשר הוצאה לפועל והנגשה של חלומות ומחשבות על עתיד האנושות והעולם ודאגה לעולם טוב יותר.

"מחשבה עתידנית זו" מציינת גרוס, "באה לכלל מימוש באפריל 1939 עת נפתח היריד העולמי בניו יורק תחת הכותרת "עולם המחר" (World of Tomorrow). בין מבנים מונומנטליים לספינות אויר מרחפות הסתובבו המוני המבקרים עם סיכות הקוראות "ראיתי את העתיד" (I Have Seen the Future), שהשתלבו היטב עם הבטחתם של הירידים לפניו ואחריו להציץ לשחר של יום חדש.

העתיד ההוא, שדמיינו לאורך רוב המאה העשרים, נמצא עכשיו כאן. אנחנו מכירים אותו היטב מסרטים וספרים: מכוניות מעופפות, חדרי בקרה מלאי מסכים, תלבושות כסופות…"(ציטוט מטקסט התערוכה)  ויש בו מן המבט האופטימי והפסימי כאחד, תהיות באשר לגורלו של היקום, עולם דיסטופי, אך גם אפשרות לתיקון!

ארטפורט, מיסודה של הקרן המשפחתית על שם תד אריסון, פועלת מזה עשור ללא מטרות רווח לקידום וטיפוח האמנות העכשווית בישראל. דרך כנסים, תערוכות, סדנאות מקצועיות לאמנים ותכנית הרזידנסי הבולטת בישראל, ארטפורט פועל להשמעת קולם של אמנים במרחב הציבורי ולקידום הקשרים בין אמנות וחברה. במסגרת תוכנית הרזידנסי, משתתפים שישה אמנים ישראלים בתוכנית משכן אמן כבת שנה, במסגרתה הם מקבלים סטודיו, מלגה חודשית ותמיכה וליווי בהפקת פרויקט. לצידם עובדים אמנים ואוצרים בינלאומיים המגיעים לתקופות קצרות יותר. עד כה השתתפו בתוכנית כ 50 אמנים ישראליים וכ 60 אמנים בינלאומיים. 

שעות פעילות התערוכה: רביעי וחמישי 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00. בימים אחרים בתיאום מראש.

www.artport.art


[1] משה ברש, "יוהן הויזינגה ומשנתו", יוהן הויזינגה, האדם המשחק, ירושלים: מוסד ביאליק, 1966. Jacques Derrida, "Structure, Sign, and Play in the Discourse of the Human Sciences," in Derrida, Writing and Difference, Chicago: University of Chicago Press, 1978,. שניהם הינם חלק ממחקר שלי.

[2] חדרי מוזרויות ופלאות וכן חדרי מוזרויות קדמו למוזיאונים ואופיינו בתצוגה שיש בה מן הטבע- קורלים, מינרלים, ואף פוחלצים, בצד מעשה ידי אדם – ציור, פיסול, גמות ועוד. מלאכותי, טבעי (מאיטלקית).

[3] פנאופתיקון – מתקן שהגה ג'רמי בנת'ם, הפילוסוף המדיני, ואליו מתייחס מישל פוקו בספרו "לפקח ולהעניש".., הוצאת רסלינג,

הערות 1-3 מתייחסות למחקרים שלי בנדון במהלך השנים.

[4] דן הנדל; משחקי עולם, בתוך קטלוג טעויות העתיד וכיבוד קל, גיא גולדשטיין, ארטפורט.

[5] ורדית גרוס, ראיתי את העתיד, טקסט התערוכה.

איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל בראש משלחת רשמית המבקרת במרוקו

ICOM Israel

איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל, שמח ונרגש לעמוד בראש משלחת רשמית של אנשי מוזיאולוגיה המבקרת במרוקו.

המשלחת הורכבה יחד עם מר מהדי קוטבי, נשיא המוזיאוניים הלאומיים במרוקו, לפי השאיפות והחזון של שני הצדדים לשיתוף פעולה ודיאלוג פורה בתחום המוזיאונים.

המשלחת שיתפה פעולה עם מר קוטבי כדי להוביל מיזם כה חשוב ומרגש של הקמת מוזיאון יהודי בעיר פאס, שיהפוך למוזיאון הגדול והמרכזי בנושא במרוקו וביבשת אפריקה. זהו המוזיאון היהודי הראשון במדינה ערבית. אנו נרגשים מכך שמלך מוחמד השישי ראה ערך בהקמתו וחשיבתו של המוזיאון, כחלק מהמרקם המסורתי של העבר של מרוקו והחיים בה וחשיבות שמירתו בהווה למען העתיד.

מבחינה לאומית ומדינית זהו אירוע חשוב ביותר וכן מבחינה היסטורית לשני הצדדים, ועל כך אנו מודים.

עוד בשנת 2019, הוד מלכותו המלך מוחמד השישי הניע את המוזיאון לאמנות האיסלאם בפאס ובמקביל פתח בעבודות הבנייה של המוזיאון לזיכרון היהדות בפאס.

זהו מסר חזק שנשלח לעולם מהבירה הרוחנית של מרוקו, שמזכיר לנו שהאחדות של מרוקו שנוצרה על ידי התכנסות מרכיביה הערבים-אסלאמיים, האמזיג'ים והסהרה-חסניים ניזונה והועשרה מיובליה האפריקאים, האנדלוסיים והעבריים. כדי לאפשר לדור הצעיר להכיר את עושר המורשת שלו.

אנו רואים בביקור הזדמנות לראשונה ליצירת קשרי עבודה בין המוזיאונים, של שתי הארצות, אפשרות להחלפת ידע מקצועי, ניוד תערוכות, השאלת פרטים, הוצאת פרסומים משותפים, החלפת משלחות אוצרים ומנהלי מוזיאונים ועוד. דרך כך ניתן ללמוד ולהכיר כל אחד את תרבותו של האחר. ללמוד לא לפחד, לחלום ולהגשים אט אט רעיונות וחזון של ניהול מוסדות תרבות, שיתופי פעולה, העברת ידע בנושאי רסטורציה, הכרות עם האמנות העכשווית של כל צד ועוד.

ב30 במרץ ,2022 כ"ז באדר ב' תשפ"ב, נחתם מסמך הבנות בין הצדדים שיהווה בסיס לשיתופים אלה.

חברי המשלחת הם:

רז סמירה, יו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו"ם ישראל

ד״ר אורית שחם גובר, אוצרת ראשית, מוזיאון אנו, מוזיאון העם היהודי.

ד״ר רחל צרפתי, אוצרת ראשית, האגף לאמנות ותרבות יהודית, מוזיאון ישראל,

שרון תגר, מנהלת מעבדות השימור, מוזיאון ישראל.

טניה כהן עוזיאלי, מנכ״לית מוזיאון תל אביב לאמנות

יוסי אני, מנכ״ ל מוזיאון מדעטק, מוזיאון למדע, טכנולוגיה וחלל, חיפה

חברי המשלחת מודים לצד המרוקאי, בראש ובראשונה למר קוטבי שיזם את הביקור ותכננו עד הפרט האחרון. תודה למנהלי המוזיאונים ולאוצרים ולכל הצוות שקיבל אותנו בחום ובאהבה . תודה רבה לשגרירות הישראלית במרוקו על הסיוע החם לשגריר ישראל במרוקו מר דוד גוברין, תודה מיוחדת למרים אלמילך לסר, נספחת התרבות, על דאגתה ומסירותה שהביקור יתבצע על הצד הטוב ביותר ועל החיבור ההדוק בין הצדדים.

תודה למשרד החוץ בארץ על התמיכה, לענת גלעד, יוסי בלט ופנינה אל על .

משרד החוץ

משרד התרבות והספורט

מוזיאון תל אביב לאמנות – Tel Aviv Museum of Art

אנו – מוזיאון העם היהודי

מוזיאון ישראל, ירושלים

מוזיאוני חיפה | Haifa Museums

כאן תרבות

mako

Haaretz הארץ

ynet

חדשות 13

כאן חדשות

אהוד פקר "קנה המידה", אוצרת: אירית לוין, 9.4.2022-17.3.2022, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב

בתערוכה אהוד פקר "קנה המידה" בתערוכה בבית האמנים תל אביב מוצג גוף עבודה מגוון של האמן המעניק מבט מקיף על יצירתו במהלך השנים: אובייקטים פיסוליים ומקטים בדיקט בדו-ממד ובתלת-ממד משנות ה-70 המורים על הלכי הרוח של היצירה המינימליסטית המוקדמת, ולצידם עבודות נייר, ספרי סקיצות ויומנים של האמן שיש בהם התייחסות לשנים מאוחרות שבהן עסק ברישום ובציור גאומטרי/ פיגורטיבי/ סוריאליסטי ובדיוקנאות עצמיים. בנוסף, מוצגים בתערוכה חומרים תיעודיים.

אהוד פקר, דיוקנאות עצמיים

מעיון בחומרים עולה דמותו של אהוד פקר, יליד ירושלים (2016-1928) כ"איש אשכולות". וכפי שמצוין בטקסט התערוכה: "עוד בילדותו הרבה לרשום, וכשהיה בן 13 למד אצל הצייר יצחק פרנקל. בלימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" הצטיין בפיזיקה ובמתמטיקה, ומכאן נטייתו למדעים מדויקים. בנעוריו למד זמן ממושך נגינה בכינור אצל יריב אזרחי ואצל ויוסף קמינסקי. בשנים 1956–1957 למד בשיעורי ערב רישום במכון אבני אצל יחזקאל שטרייכמן. בשנים 1970–1971 למד ציור בצבע אצל הצייר חיים קיווה, וב-1972 למד אצל האמן רפי לביא".

גבריאל טלפיר (1973) כתב אודותיו בגזית: ירחון לאמנות וספרות: אהוד פקר "נמנה עם אותו אוונגרד בארץ, המבקש להיאחז באמצעים ובחומרים חדשים, כדי ליצור יחידה ויזואלית חדשה; לזכותו  יש להדגיש שהוא מצטיין ברגישות רבה ובכוח ניתוח אינטלקטואלי שאפשרו לו למצוא אופני הבעה שונים ואף נוגדים […] עסק בציור, מוסיקה, כתב שירים; הוא בוגר הטכניון בחיפה, שם למד הנדסת-בנין.  ובכן, הרגישות לציור, השירה, המוסיקה והיכולת לבנות אובייקטים המורכבים ביותר, אופייניים לדמותו האמנותית".[1]

פקר היה מבאי ביתו של האמן רפי לביא בשנות ה-70, בוגר ממורו ביותר מעשור, למד ועבד בחברת אמנים צעירים כמו תמר גטר, אפרת נתן, נחום טבת ומיכל נאמן.

כשני עשורים לאחר מכן ציין דוד גינתון את שנות ה-70 שלו עצמו באמנות הישראלית ועל המפגש עם רפי לביא שלימד באותה עת בבצלאל, ולקראת סוף 1972 צירף אותו (את גינתון) לאחת הקבוצות שהציג בשם, "פנים חדשות". "באותה קבוצה היו גם אהוד פקר, תמר גטר, דרורה כלפון ויפתח ברקין".[2]

בשיחה שערכה אירית לוין, אוצרת התערוכה עם דוד גינתון, ציין גינתון:

"הפעם הראשונה שהצגתי הייתה עם אהוד פקר, בתערוכה קבוצתית ב'גלריה 220' בתל אביב  בשנת  1973.  נפגשנו בשנים אלו נדמה לי פעמיים. האופן שבו הוא הכניס תוכן לגאומטריה היה בשבילי לא צפוי, האינטנסיביות של המחשבה שלו הרשימה אותי, אין לו משהו דומה בארץ. הדבר שהכי הרשים אותי אצלו הוא היכולת לקשור בין מושגים גאומטריים כמו חתך ומנסרה לעניינים של מחשבה ורגש. אני חושב שהייתה לו תרומה לקבוצה מסוימת של עבודות שעשיתי בסוף שנות ה-70, שאולי לא הייתי עושה בלעדיו".[3]

ברצוני לציין שליצירתו של פקר התוודעתי לראשונה עת הוצגה עבודתו "הגדרת פירמידה" 1972-1970 (2014) שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות עד לאחרונה. עבודה שיש בה מן הצהרת האמן באשר לגופים גיאומטריים.

אהוד פקר, הגדרת פירמידה, מוזיאון תל אביב לאמנות

האוצרת אלן גינתון, באותה עת אוצרת ראשית לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, כתבה בקטלוג האמן שליווה עבודה זו: "במחצית הראשונה של שנות השבעים בנה אהוד פקר קבוצה גדולה של אובייקטים, פסלים, שהייתה יוצאת דופן באופייה הגאומטרי ובבשלותה האמנותית, הטכנית והרעיונית. את העבודות האלה – אחדות מתוך קבוצה גדולה שתכנן – הציג פקר בתערוכות קבוצתיות בכמה גלריות בירושלים ובתל אביב עם אמנים שהיו צעירים ממנו בשנים רבות, רובם אמני הדור הצעיר של אותן שנים, תלמידיו של רפי לביא. הפסלים המינימליסטיים-מושגיים בלטו בייחודם וזכו להערכה גדולה בקרב האמנים הצעירים"[4]

פקר מייצג זמן, תקופה ומסורת  האמנות. שנות השבעים של המאה העשרים הן שנים שבהן באה לכלל הבשלה התפיסה המושגית באמנות, עת הצורה הפכה ל"תוכנה" של העבודה. ראשיתה של תפיסה זו באמנות הקונסטרוקטיביסטית מהעשורים המוקדמים של המאה העשרים והמשכן, החובקת היסטוריה עשירה של עשייה אמנותית במערב אירופה ובמזרחה.

על רציונל העבודות שלו ועל קונטקסט הזמן סיפר אהוד פקר בריאיון. "אני חושב שאם אמן מעניק לצורת החיים שהוא מנהל תרגום בצורה ובצבע, ומדבר על המסורת ההיסטורית והמקומית שלתוכה הוא נולד ובה הוא חי, אז המסר שלו עוסק כמובן בתקופה זו ובמרכיביה […]  לכן עברתי באותה תקופה (שנות ה-70) מציור אסוציאטיבי לעבודות שנוצרו על ידי חיתוך בקרטון ובדיקט. צירופם יחד אִפשר לי לפתור את בעיית הגבולות, שהייתה הבעיה המרכזית לגביי, והיא בעיה חשובה מאוד באמנות בכלל. תמיד היה קיים אצלי קונפליקט בין עשייה מורכבת, שמסתכנת לכן בבעייתיות מבחינת השאיפה שלי לשלמות, לבין עשייה של עבודה פחות מסובכת, שמצמצמת מראש את האפשרויות לשגות. מכל מקום, העיסוק באמנות לא היה פשוט עבורי, והייתי מרוכז בניסיון לקשור קשר נכון בין עומק הרגש ובין החשיבה האנליטית הצרופה".[5]

"האמנות הקונסטרוקטיביסטית המוכרת לנו התפתחה בין השנים 1915 ו-1920 בשתי ארצות, ובכל אחת מהן יצאה מהנחות יסוד מקומיות שונות: בהולנד קמה הקבוצה "דה סטיל".[6] ברוסיה לעומת זאת, אחרי 1912-1910 הובילו הנטיות האנארכיסטיות לניתוץ כל המסורות והמוסכמות, ולמזיגתן לתערובת ייחודית של רעיונות קוביסטיים ופוטוריסטיים. הצעירים הרוסים המהפכנים חשו עצמם "פוטוריסטים", כלומר, מבשריה של חברת העתיד. הם עצמם כינו את יצירתם הנלהבת בשם "פוטורו-קוביסטית".[7]

אחרי מלחמת העולם השנייה התפשטה החשיבה הקונסטרוקטיביסטית במהירות בארה"ב.  עד מהרה הפכו המגמות הקונסטרוקטיביסטיות לתופעה בינלאומית אמיתית- יותר משהיו בשנות העשרים, ובדומה, הן ניכרו בקבוצות אמנים שונות באירופה.[8]

כדי להבין את האמנות הגיאומטרית – קונסטרוקטיביסטית, עלינו לקחת בחשבון שתי הנחות מרכזיות. ראשית, בכל התקופות ניכרת באמנות הנטייה להבין את הרבגוניות והחידתיות של עולמנו, ולהמחישן בעזרת חוקי הסדר הגיאומטרי. מאז התקופה הפרה-היסטורית השתמש האדם בצורות גיאומטריות בנסותו כאמן, לפענח את העולם. אמנות גיאומטרית מכל התקופות והתרבויות מוכיחה כי צורות ודגמים פשוטים ודו-ממדיים עשויים לגלם, להנציח, או לחילופין, להתמודד ולהשביע איתני טבע או כוחות על-טבעיים. והרי אנו מכירים עבודות מזמנים אחרים, המשתמשות בחוקיות הרציונאלית של ארגון פני-שטח, גופים וחלל, כאמצעי להכרת חוקי הטבע. בקצרה, ניתן לראות בגיאומטריה חוויה בסיסית של המין האנושי

על אופן העבודה סיפר פקר: "הכול מתחיל בקובייה ובגליל מעץ מלא אותם חוצה רצועת מסור כאשר משטח מכונת הניסור מוטה על-פי המתכונת שנקבעה על שולחן המשרטט.

כמובן שכאשר עוברים לממדים גדולים, מחליפים את הקובייה והגליל גיליונות עץ לבוד, שנחתכים, מעובדים בקצותיהם ומודבקים וכן לוחות עץ, תומכי ומעצבי מבנה, הבונים מסגרות ושלדה.

וישנם חומרים נוספים. חוטים שזורים, גלילים נקובים, משקולות אנך, בדים ומוטות נחושת. סרגלי עץ למיניהם, עמודי תמיכה לאוהל הודי, אביזרי אינסטלציה, קרסים, טבעות, מותחי כבלים, פלטות פלדה, צינורות מתכת, כולם חומרים פשטים הנמצאים בכל עיר ברובע בתי המלאכה.

ואתם יש להתמודד עם בעיות של הגדרה שבמהלכן אתה נתקל במושגים של נקודה, קו, משולש, תיבה, מנסרה, קווים יוצרים, כבידה, מתח, קמט, ביתור וחיבור. נפחים שליליים, תיחום ואכלוס, האפס והאין סוף, שפה ומגבלותיה, סדר וכאוס, נסתר וגלוי.

כל אלה שהעבודות עוסקות בהן בצורה אירונית של טעימת הנשגב המהול במרירות הקיום".[9]

יש לציין שורה אחרונה זו המטעינה את עבודותיו של פקר, ובעיקר את "הגדרת פירמידה" בתפיסה שיש בה מן המטאפיזיקה. "לעבודה 'התכנסות הסדרה הגאומטרית' הייתה ארומה של פעם. הפסל ששוחזר, נפלא ככל שהיה, כבר היה מחומרים אחרים, כי לאהוד לא היה כל כך חשוב החומר אלא המימוש של עיקרון 'ספק גאומטרי ספק מיסטי', כמו שהוא היה מדבר".[10]

כדי להבין את האמנות הגיאומטרית – קונסטרוקטיביסטית, יש לזכור שבכל התקופות ניכרת באמנות הנטייה להבין את הרבגוניות והחידתיות של עולמנו, ולהמחישן בעזרת חוקי הסדר הגיאומטרי. מאז התקופה הפרה-היסטורית השתמש האדם בצורות גיאומטריות בנסותו כאמן, לפענח את העולם. אמנות גיאומטרית מכל התקופות והתרבויות מוכיחה כי צורות ודגמים פשוטים ודו-ממדיים עשויים לגלם, להנציח, או לחילופין, להתמודד ולהשביע איתני טבע או כוחות על-טבעיים. והרי אנו מכירים עבודות מזמנים אחרים, המשתמשות בחוקיות הרציונאלית של ארגון פני-שטח, גופים וחלל, כאמצעי להכרת חוקי הטבע.[11]

וברוח הדברים שלעיל כותבת אלן גינתון על "הניסיון להצביע על היש הגיאומטרי, המופשט, האידיאלי (אחד הגופים האפלטוניים – טטרהדרון), שהוא הפירמידה, בעזרת אובייקט ממשי. הפסל אינו אלא תשליל של הפירמידה. הוא המרחב, החלל, שבין שתי המנסרות ובין הקו הדמיוני שמייצג החוט המתוח מעל מקצוע המנסרה העליון שהפירמידה הוחסרה ממנה. הפסל מייצג את הפירמידה באמצעות הצבעה על היעדרה. זוהי דרכו המיוחדת של אהוד פקר לקשר בין שהוא מכנה "הנשגב" ובין "הפשוט" או בניסוח אחר שלו "הנשגב המהול במרירות של הקיום".

תודה לאירית לוין על טקסט התערוכה.


[1] גבריאל טלפיר, "אהוד פקר", גזית: ירחון לאמנות וספרות ל' (ט'-י"ב): דצמבר 1973. מתוך: אירית לוין, קנה המידה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] דוד גינתון, "ללמד בני יהודה אמנות או סדרה של זינוקי נפל", סטודיו, 40, 1993, עמ' 42.

[3] מתוך שיחה שקיימה אוצרת התערוכה, אירית לוין עם דוד גינתון, פברואר 2022, ציטוט מטקסט התערוכה.

[4] אלן גינתון, "אהוד פקר: הגדרת פירמידה" הגדרות ומצבים בין הפשוט לנשגב עבודות משנות ה-70, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014, עמ' 4.   

[5] רמה וחיים לוסקי, "בחזרה מן הכפור", הארץ" 1984, ציטוט מטקס התערוכה

[6] קבוצה זו פיתחה גישה נוקשה של ארגון הקו ופני השטח בזוויתיות מהוקצעת. יצירותיהם של אמניה נשענו על המשגה פילוסופית של סדר עולם חדש, המושתת על עקרונות רציונליים.  עם חברי הקבוצה נמנו פיט מונדריאן, תאו ואן דויסבורג, גיאורג ואנטונגרלו, בארט ואן דר לק וציירים ואדריכלים נוספים. וולי רוצלר, "היבטים באמנות הקונסטרוקטיביסטית", מגמות באמנות המופשט הגיאומטרי מתנה מאוסף ריקליס של חברת מקרורי, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1986.

[7] ב-1915 בקירוב התפלגו אמנים אלה לשתי קבוצות. האחת, התקבצה סביב קזימיר מאלביץ' שהעלה את הרעיון של "עולם משולל עצמים". אמנות ה"סופרמאטיזם" – אמנות של תחושות טהורות – כפי שכינה זאת: אמנות המורכבת מקווים מרחפים, זוויות ישרות, צורות דמויות קרן, ישרות, ומאוחר יותר קמורות. כל אלה נראים כמערך של צורות המקיימות ביניהן איזון עדין ובלתי תלויות ברקע, כקטעים של מציאות צורנית חסרי משקל לנוכח האין-סוף של הכוליות, המכיל את האין המוחלט. למראית עין היתה זו אמנות רציונאלית, ואף על פי כן היתה ריגשית מאוד, וביקשה לתת ביטוי לרגשות דתיים חדשים. השנייה, בהנהגתו של ולדימיר טטלין התייחסו אל עבודותיהם שנוצרו בכלים רציונאליים, כאל מבנים ממשיים, הקרובים באופיים לקונסטרוקציות הטכניות של מהנדסים מקצועיים. על קבוצה זו נמנו בנוסף על טטלין עצמו – אל ליסיצקי, אלכסנדר רודצ'נקו והפסל נחום גאבו – והפכו למנהיגי ה"קונסטרוקטיביסטים", כפי שכינו את עצמם, בניגוד לסופרמאטיסטים, בני קבוצתו של מאלביץ'. וולי רוצלר, שם.

[8] לתנועה הקונסטרוקטיביסטית היו נקודות מוקד שונות, בעבר ואף בהמשך. כך, במזרח אירופה שלאחר 1960 פעלו מספר רב של אמנים צעירים, שהשתדלו לחדש את האמנות הקונסטרוקטיביסטית המקומית, שהיתה בזמנו בעמדה מובילה. פעמים רבות נעשה הדבר מתוך התקוממות תוקפנית נגד תפישת האמנות הרשמית. אמנים כקרל מאליך, יאן קוביצ'ק, זדנק סיקורה, אטילה קובאקס, רייזר ויניארסקי ואחרים התעניינו במיוחד בפיתוח מבנים, שטחים ודגמי תבליט שיטתיים, שניתן לשבשם או לעוות אותם.

תנועה של אמנות קונסטרוקטיביסטית חדשה החלה מתהווה בהולנד. הדמויות המרכזיות בה היו: יאן סכונהובן, אד דקרס, הרמאן דה וריס, אוורדט הילגמאן והאמן הגרמני גרהרד פון גראבניץ. אצל סכונהובן מדובר בדרך כלל בדגמי תבליט. דקרס, לעומת זאת, מייחס חשיבות לקווים בולטים, המופיעים לעתים גם בתלת ממד. קומפוזיציות של שדות צבע בעבודותיו של בוב בוניס מקיימות זיקה לאסכולה של ציריך (כלומר לביל, גרייזר ואחרים). אל תנועה הולנדית זאת קרובים אורח החשיבה גם מספר גרמנים צעירים. בדגמי התבליט של הארטמוט בהם Hartmut Bohm המתייחסים אליה בעקיפין.

באנגליה עובדת ברידג'ט ריילי באופן עצמאי. עבודותיה, הנעשות לרוב בשחור לבן, עוסקות בצורות קוויות. בנוסף ישנם מרי וקנת מרטין וכן אנתוני היל אשר בלטו בין אלה שהציגו עבודות דו ממדיות ותלת ממדיות, שנתנו ביטוי לבעיות צורניות ברוח הקונסטרוקטיביזם.

גם באיטליה פעלה תנועה חזקה של אמנות קונסטרוקטיביסטית, שהתרכזה בעיקר במילאנו. שורשי התנועה בזרמים המוקדמים של שנות העשרים. אמניה העמידו במרכז שאלות הנוגעות לחלל, כלומר, להיבט התל ממדי של התמונה, כפי שהן מודגמות בתמונות התבליט המונוכרומיות של פיירו מנצוני, ובייחוד אצל לוצ'ו פונטאנה שה"ספאציאליסטמו" Skpazialismo שלו (המניפסט הלבן) עורר רושם עצום. גם הקבוצה "מאק (תנועה לאמנות קונקרטית) היוותה מאגר של סוג חדש של אמנות קונסטרוקטיביסטית.

[9] "בין הפשוט לנשגב עם קמצוץ אירוניה/הקדמה אהוד פקר", אלן גינתון, "אהוד פקר: הגדרת פירמידה" הגדרות ומצבים בין הפשוט לנשגב עבודות משנות ה-70, שם.

[10] משיחה שקיימה אירית לוין עם אלן גינתון, פברואר 2022, ציטוט מטקסט התערוכה.

[11] וולי רוצלר, שם.

פולי אפלבאום, Red Desert, Red Mountain, Red Sea

אוצרת : כרמית גלילי, מגזין III, יפו, עולי ציון 34, נעילה : 15 ליולי 2022

תערוכת היחיד הראשונה בישראל של האמנית פולי אפפלבאום "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", מוצגת במגזין III, יפו. בתערוכה מוצגים ציור, פיסול ומלאכת יד באופן המטשטש את החלוקה ביניהם, ומייצרת סביבה בדיונית המזמינה את הצופה להצטרף  למסע אחר גבולות וצבע.

אפפלבאום, אמנית בעלת שם עולמי חיה ויוצרת בניו יורק, ומציגה מאז שנות ה-80 בארה"ב ומחוצה לה.  היא מוכרת בזכות מיצבים גדולי ממדים בשלל צבעים, בהם היא משתמשת בטקסטיל, עבודות קרמיקה וציור. עבודתה של אפלבאום חוצה מדיה שונות, מרישום להדפס וציור ועד פיסול ומיצב, ועוסקת בין היתר בצבע, הפשטה, פופ ארט, פמיניזם, קולנוע, מלאכת יד ועיצוב. בעבודתה חוצה אפלבאום גבולות בין שדות שהודרו לשוליים או נתפסו כנחותים בעולם האמנות ופועלת כדי לשלבם לכדי יצירה אומנותית אחת החולשת על כל החלל. [1]

 בחלל התערוכה מוצבות שתי עבודות רצפה גדולות מממדים, האחת  "Red Desert", עבודה באורך ששה מטרים מבד קטיפה, מאוסף מגזין III לאמנות עכשווית. השנייה, מיצב חדש, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea", שטיח באורך שמונה מטרים שנארג בעבודת יד מסורתית במקסיקו. לצד שתי עבודות אלה מוצגת עבודת קיר צבעונית "Red Waves" שגובהה חמישה מטרים. 

פולי אפלבאום, מבט אל שתי עבודות הרצפה

הצופה מוזמן לבחון ולחוות את העבודות – על העבודה "Red Desert, Red Mountain, Red Sea" שהינה site specific ניתן ללכת. מופיע בעבודה זו דימוי הכלנית – הפרח הלאומי של ישראל. הכלנית שצבעה השכיח הוא אדום, לעתים סגול, ורוד ולבן, מופיעה כאן בצבעי לבן-כחול, הצבעים שבחרה מדינת ישראל לסמלים המייצגים אותה – דגל ישראל, המנורה, סמל מדינת ישראל.

פולי אפלבאום, "Red Desert, Red Mountain, Red Sea
פולי אפלבאום, הכלנית, פרט
פולי אפלבאום

בתערוכה הנוכחית עוסקת אפלבאום בצבע, נושא מרכזי בעבודתה. הצבע האדום שואב השראה מנופים כמו מדבר בוויומינג או פסגה בדרום קולורדו, ומרפרנסים תרבותיים ביניהם ל"מדבר האדום", סרטו של אנטוניוני מ-1964, בו בחר הבמאי האיטלקי לצבוע חלק מהפילם לאחר הצילומים, או במילותיו: ״אני רוצה לצבוע את הסרט כפי שצובעים קנבס: לשלב בין צבעים שונים, ולא להגביל את עצמי רק לצבעים טבעיים״ או לציטוט של האמן והמעצב יוזף אלברס ״אם מישהו אומר אדום – שמו של הצבע, ושני אנשים מקשיבים לו, אפשר לצפות שבדעתם יעלו חמישים גוונים של אדום״. השימוש שעושה אפלבאום לאורכו ולרוחבו של חלל מגזין III יפו בצבע האדום על כל גווניו, מייצר תחושה עזה של עולם שונה מזה הניבט מבעד לחלונות הענק של חלל מגזין III.

פולי אפלבאום, "Red Waves", פרט
מבט מחלונות המקום

אפלבאום החלה את דרכה כציירת, ולאחר שהות ברומא עברה לעבודות רצפה להן היא קוראת "Fallen Painting". המייחד עבודות אלו, האפשרות לגעת בהן, לשבת עליהן ולצעוד לאורכן, וכן כפי שצוין לעת לחקור את הקו המפריד שבין ציור לפיסול או בין מדיה אחרות.

אפלבאום מחויבת למלאכת היד המסורתית, הן ישירות כמי שעובדת מזה שנים בחומר קרמי, והן בתוצרי עבודת יד של אחרת אותם היא משלבת בעבודותיה. בתערוכה זו שולבו "הסלים", מכלים של קוצ'ינטה ובהם הושמו חרוזי קרמיקה של האמנית. פן זה מהווה אפשרות נוספת לחקר הגבולות שבין אמנות, מלאכת יד ועיצוב, גבולות שכפי שידוע עוברים מאז שלהי שנות ה-80 שינוי משמעותי שכן ההבחנה בין אמנות לאומנות Art and Crafts מטשטשת כל הזמן.

פולי אפלבאום וקוצ'ינטה

תערוכות היחיד של האמנית הוצגו בכל רחבי ארצות הברית ואירופה: מוזיאון ג'ורדן שניצר לאמנות של מדינת וושינגטון,ה-Belvedere 21 בווינה, אוסטריה מרכז ברלינגטון לאמנויות, ורמונט (2014); ה-Art Room במומבאי, הודו (2013) ורבים נוספים. מיצגיה הוצגו במוזיאון המטרופולין, ניו יורק; המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, ומוזיאון Magasin III לאמנות עכשווית, סטוקהולם, שבדיה.

אודות מגזין ווו יפו

מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. ומאיה אטון. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.

פולי אפלבאום, ראיון עמה בזום

אודות מגזין ווו מוזיאון לאמנות עכשווית

המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).

תודה למגזין III, יפו על ההזמנה ועל השיח


[1] תפיסה זו המנסה לשלב בין גבוה לנמוך ובין אמנות לאומנות ומדיה שונות עלתה בשנות השמונים ורווחת מאז בשדה האמנות. כמו למשל אחת התערוכות האיקוניות High and Law שהוצגה ב"מומה" ניו יורק בין השנים 1991-1990.

מוחמד סעיד קאלש, מרקמים של זהות, הגלריה של המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה, אוצרות: בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי, החל מה-7.3.2022

התערוכה "מרקמים של זהות" של האמן מוחמד סעיד קאלש מבקשת לתת מקום וביטוי ל"רב תרבותיות" בחברה הישראלית בכלל ובעיר חיפה, עיר מעורבת בה חיות קהילות שונות – יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים זה לצד זה, בפרט. ואת השאיפה לחיים יחדיו בשלום.

"עשה מעשה טוב", "ללא כעס תגיע לגן עדן", "נהל ויכוח רק מתוך חוסן" האמן, קאלש, שילב פסוקים אלה ואחרים מהקוראן בעבודותיו.

בשנת 1908 הצהיר האמן אנרי מאטיס: "קומפוזיציה הינה האמנות של סידור באופן דקורטיבי את האלמנטים השונים שלרשותו של האמן לבטא את רגשותיו". הצהרה זו עולה בקנה אחד עם מטרותיו של מחמוד סעיד קאלש.

בתערוכה, בוחן קאלש את מוטיב הקליגרפיה והערבּסקה, הלקוח מהתרבות המוסלמית, והמשולב ביצירתו, תוך כדי יציקת תכנים עכשוויים וביוגרפיים. בשילוב טכניקות שונות, בעיקר של עבודת עץ וקולאז', הוא אוסף מילים ומשפטים, ואת החלקים החסרים בקומפוזיציה, משלים באמצעות הערבסקה בפעולת עבודה בעץ.

אוצרי התערוכה פיינרו ובר-ישי, מדגישים את הרציו העומד מאחוריה: "אנו מבקשים להציע חלל למפגשי תרבות יצירת מרחב משותף, מקום לדו-שיח, ודיון באמצעות האמנות והחוויה האמנותית. מהות התערוכה היא לתת ביטוי לחזון של פעילות משותפת ושוויונית עם יצירת מרחב קיומי למען חיים ערכיים, אנושיים וסביבה טובה יותר באמונה שחברה צריכה להיות קשובה לצרכי הקהילות שחיות בתוכה במטרה לעורר דיאלוג רחב ומעצים, ליצירת תשתית לחברה סובלנית ודמוקרטית".

קאלש הוא אמן וחוקר ערבסקה וקליגרפיה ערבית, הפועל שנים רבות מתוך תפיסה שפעולת האמנות מאפשרת תקשורת ומפגש בין אנשים. הוא יוצר על מצעי עץ אותם משאיר חשופים, תוך שימוש בפורניר מסוגי עץ שונים. העבודה על מצע עץ, שיש לו טקסטורה וצבעוניות משלו, מאפשרת לאמן לחפש את הדימוי בתוך החומר עצמו. המונוכרמטיות של העץ מאפשרת לו להגביל את פלטת הצבעים למנעד שנע ברובו בין גווני החום. את העץ המונוכרומטי מאכלס קאלש בדגמי הערבסקה.

הערבסקה, מוטיב דקורטיבי, מופיעה בארכיטקטורה, טקסטיל וספרי קודש איסלמיים. היא מתאפיינת באלמנטים צמחיים וגיאומטריים ובקליגרפיה שיש בה דגמים החוזרים על עצמם בלולאת אין סוף. למוטיבים אלה תפקיד רוחני מהותי בתרבות האסלם כמבטאי המבנה המורכב של העולם והשלמות ההרמונית שלו.

קאלש בוחר פסוקים מהקוראן בעיקר כמקור עבודותיו המוצגות בתערוכה. דרך פעולת העיצוב הוא מעניק למשמעות הטקסטואלית ערכים אסתטיים חדשים, המדגישים את האיזון, השלמות והיופי שבתוך הטקסט וברעיון שהוא מייצג. עבורו, הקליגרפיה הינה ביטוי האמנות הגבוה ביותר, המחברת בין שפה, דת, סמלים וערכים צורניים, ודרכם מבטאת רוחניות וחוויה אסתטית.

זהבה אדלסבורג, אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר-הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת, בית האמנים ראשון לציון, גבעתי 17, אוצרת: אוה והבה שטיינר עד 26.23.2022

התערוכה אֲנִי הַמּוֹקֵד חֲסַר-הַתּוֹעֶלֶת שֶׁל כָּל הַמַּמָּשֻּׁיּוֹת עלתה במוצאי שבת שעבר (5.3.2022). תערוכה שהפכה לתערוכת "זכור" באשר לזהבה, האדם והאמנית המשאירה מורשת בעבודותיה בציור, פיסול, רישום, קרמיקה, אסמבלאז' ומיצב במארג של כל מה שאפיין אותה – ידע עצום בתולדות האמנות, ארכיאולוגיה, שירה, מיתוסים קדמונים ועוד… כל אלה עולים הן משם התערוכה והן מהשיר עצמו שיש בו מראות והשתקפויות  – סערות, סתירות, רגש והשלמה, ממשות וא-ממשות, התחלה ואין-סוף וידיעה בהיות האדם בר-חלוף – "אַךְ אֲנִי, שֶׁמִּשְׁתַּקְּפִים בְּנַפְשִׁי כָּל כֹּחוֹת הַיְקוּם…" ציטוט משירו של פרננדו פסואה באדיבות האוצרת אוה והבה שטיינר.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם
זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

העבודות המוצגות בתערוכה נושאות עמן את "כתב היד" הייחודי של אדלסבורג בפורמט הדיפטיך והטריפטיך (פורמט מקובל ביצירות דתיות מימי הביניים והרנסנס, על-פי רוב) בו השתמשה ביצירותיה הקודמות מחד, והרישומים האווריריים שגם בהם יש מן הציטוט וההתייחסות ל"Old Masters" הרנסנסיים, ולימים עברו, מאידך. לצד אלו מופיעים איזכורים אישיים.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

"בתהליך ההעברה", כותבת אוצרת התערוכה אוה הבה שטיינר, "הדימויים נעשו כמו מילים. צירופם השונה מקנה להם משמעויות חדשות ומאיר הדגשים אחרים. הדימויים מצולמים על גבי ניירות שקופים, גודלם משתנה והם מונחים זה על זה וזה לצד זה בקולאז'. בכל יצירה, הקולאז' מלוכד מחדש בתוספת רישום ובצבעים שקופים". (ציטוט מטקסט התערוכה)

רישום מטבעו משקף את כתב יד של הרושם/רושמת. הרישומים נעים בין הקו הדק, העדין, המעוגל, לבין הקו החד, שיש בו מן המקצב, בכיוונים שונים, לעתים מאפיל על הדימוי ומבקש מאיתנו הצופים לאמץ עיניים ולחדור מבעד לסבכת הקווים. מבטן של חלק מהדמויות נוטה מעלה, מדיטטיבי קמעה, ויש שמישיר מבט אלינו הצופים. וביניהם כמעין נבואה המגשימה עצמה – שלדים, שיש בהם ראשית ואחרית, "ממנטו מורי", מסיכות שיש בהן מן ההסתר והגלוי, דיוקנאות של גבירות מתולדות האמנות, מפלצות, דמויות היברידיות, קופים, וצמחייה. שכן גם בלב כל אלה מצויים יחדיו היופי והאימה, זמן עבר וזמן הווה – כמוזכר בציור Et in Arcadia ego (1639, לובר), של ניקולא פוסן.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

בצד הרישום מופיעות נגיעות צבע. הצבע, ככתם, נוכח נפקד בשקיפות שלו בתערוכה זו, בצבעוניות מונכרומטית מעודנת עם נגיעות של צבעי צהוב, כתום, ירוק ואדום …

ואולי נכון יותר לכתוב איקונוגרפיה שכן בצד הקומפוזיציה שיש בה מן ה-horror vacui "אימת הריק", הרי שהאיקונוגרפיה נוכחת. היא נוכחת בציור המתכתב עם יצירות אמנות מימים עברו,  בדימויים – דמויות המצוטטות בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית?

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

מוטיבים השאולים מ"שלושת עלמות החן" המרקדות ב"פרימוורה" של סנדרו בוטיצ'לי, דימויים השאולים מתוך "יום הדין האחרון" של מיכאלאנג'לו – דמויות שריריות, מסיביות, סולמות ושברי הספינות השאולים מתוך ציוריו של פטר ברויגל הבכיר, ומאמני ארצות השפלה, הקופים, המצויים בין טבע לתרבות, (ורווחים גם ביצירות של אמניות ואמנים ישראלים כמאיה אטון, מורן קליגר, גלעד אפרת ועוד) ומזכירים לפחות לדידי את "הקופים האזוקים בשלשלות" של ברויגל הבכיר שיש בהם מן השניות שבחוכמה וערמומיות.

זהבה אדלסבורג, צילום: אבי אמסלם

כאן ושם, אמת ובדיה נוכחים במהלך יצירתה של אדלסבורג. בתערוכה "הסופר והעלמה" אותה אצר ניר הרמט  אלו הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות, "אלטר אגו"? המציגות ניעות בין הגברי לנשי, עידון בצד כוחנות, עלומים וזקנה. הרמט האוצר כתב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".[1]

על תערוכה זו כתבתי בזמנו כ"מייצגת שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה? הקשרים מעין אלו נראים לעין המתבונן בתערוכה הנוכחית".[2]

אותן דמויות בידיוניות הופיעו בתערוכה זהבה אדלבורג, "ימים רבים" באוצרותו של אריה ברקוביץ – מיצב שהורכב מעבודות בדו-ממד ותלת-ממד. תערוכה העוסקת באותם כוחות פנימיים המצויים ופועלים בקרבה בעת פעולת היצירה.[3]

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות על האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה.

זהבה אדלסבורג    פיסול, ציור, מיצב.  חיה ויצרה בתל-אביב.

לימודים:
לימודי אמנות, המדרשה לאמנות.
בוגרת החוגים לתולדות האמנות וארכיאולוגיה באוניברסיטת ת"א.
בוגרת לימודי תואר שני באמנות בהצטיינות יתרה, אוניברסיטת דרום-אפריקה.
לימודים במלגת הצטיינות לתואר שלישי באמנות בת זמננו, אוניברסיטת דרום-אפריקה. 

​בעבודותיה, אדלסבורג מבקשת לעסוק בפירוק ובהרכבה תוך שימור זיכרונות של מקומות, תקופות ומיתוסים. בשנים האחרונות, עבודותיה התלת מימדיות וכן ציוריה הורכבו מחלקי יצירות ישנות יותר עליהן עמלה בעבר. יצירתה מכילה דימויים אותם היא בונה בהשראת תולדות האמנות, תרבות וטבע. 

תערוכות מרכזיות:

ימים רבים, תערוכת יחיד. אוצר: אריה ברקוביץ'. בית האמנים, תל אביב. 2019.

הסופר והעלמה, תערוכת יחיד. אוצר: ניר הרמט. גלריה BY5, תל אביב. 2018.

הסתדרתי בשורה אחת, תערוכת יחיד. אוצר: אריה ברקוביץ'. מקום לאמנות, תל אביב. 2016.

אדלסבורג לימדה אמנות והוראת אמנות במכללת לוינסקי לחינוך, עד פרישתה ב-2016.

המידע מאתר עמותת מקום לאמנות[4]

תודות: לאוה והבה שטיינר על הטקסט, לתמר לדרברג על הדימויים,

הצילומים צולמו ע"י אבי אמסלם.

הטקסט מתייחס בעיקר לעבודות הציור של זהבה אדלסבורג.


[1] זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018  

[2] https://zivakoort.com/2018/09/22/%d7%96%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%93%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%95%d7%a8%d7%92-%d7%94%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%aa%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%94-%d7%92%d7%9c%d7%a8/

[3] זהבה אדלסבורג | ימים רבים, אוצר אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 2.3.2019-7.2.2019

[4] https://www.artspacetlv.org/zehava-eldesburg

מאיר נטיף, הבלתי נראה של הנראה, אוצרת: ד"ר נירה טסלר, סלון משותף לאמנות, קריית המלאכה, שביל המרץ 5, קומה 1 עד 5.3.2022

מהותו האמיתית של היופי אינה ביופיים של החלקים, אלא היופי העל-חושי המתגלה מתוך היופי הנקלט על ידי החושים…".[1]

זאת התחושה שעלתה בי כשנכנסתי לחלל התערוכה בו מוצגות עבודותיו של מאיר נטיף. יצירות המעלות תחושת השתאות אך גם השתהות של העין, שכן כל אחת מהן "לוכדת" את המבט התר ושואל.

מוריס מרלו-פונטי(Maurice Merleau-Ponty, 1908-1961)  כותב: "גוף אנושי בא לכלל קיום, כאשר בין הרואה לנראה, בין הנוגע לננגע, בין עין אחת לשנייה, בין יד ליד, מתרחשת מין הצטלבות מחודשת, כאשר ניצת הניצוץ של החש-מוחש, כאשר נדלקת אש זו שלא תחדל לבעור".[2]

העבודות העשויות בקפידה. "טבע דומם": כדים, אגרטלים בהם מופיע לעתים דימוי צמחי כלשהו מוקף בהילה, כורסאות, גביע,[3] צפים בחלל, נישאים אל על, מהדהדים שיח רוחני, טרנסצנדנטי. סוד צפון בהם, סוד הצמצום", צמד מילים משמעותי המעלה במחשבתי את תורת הצמצום ואת קבלת האר"י. תורת הצמצום, מושג יסוד בקבלה, עניינה במה שקדם לבריאת העולם, עת האלוהות פינתה מקום כדי לאפשר התממשותה של מציאות שהיא "מחוצה לה". האר"י, עסק בכך רבות וכך גם תלמידיו וממשיכי הדרך שלו, וביניהם רבי חיים ויטאל, מבכירי תלמידיו שניסח עיקרון זה.[4]

הקו בעבודות מדגיש שבריריות, חזרתיות, יוצר מתח בין היש והאין – בין המקומות בהם הוא נוכח, לבין אלה שבהם ניכרת "המלאות", העבודה האינטנסיבית בעפרונות.[5]

הצבעוניות במנעד שבין הלבנים ושמץ השחור, לבין צהובים, אדומים מעודנים, נוטה להתכנס בתוך עצמה. והבהירים בצבעים שבעבודותיו, לבן ואף צהוב מופיעים ב"תיאוסופיה", כאזכור להילה האופפת את נפש האדם. וכסמל להארה ורוחניות.

דני דידרו (Denis Diderot 1713-1784), הסופר והפילוסוף הצרפתי מציין "הרישום משווה צורה ליצורים, הצבע הוא הנותן להם חיים; הוא נשיפת אלוה המפיחה בהם רוח".[6]

בשיחה עמו מציין נטיף שבעבודותיו הוא מחפש את ה"סוד", עולם ערטילאי, מיסטי, אפוף בחוויה. העבודה אינה נעשית מתוך התבוננות. התהליך, אינטואיטיבי ואינו מתוכנן מראש. הדימויים עולים ממאגר אסוציאטיבי, מהזיכרון שלו, מתחושות, והדימוי מתפתח תוך כדי עבודה. ההתנשאות אל על של האובייקטים מסמלת את הרוחניות, ואת השאיפה שלו שהציור יהיה "אל זמני".

באחד הראיונות ציין נטיף: "יותר מתאים לי להתבטא בנושא אחד. צמצום נותן כוח. כד הוא חלק מחיפוש אינסופי, חיפוש מתמשך. זה כמו פורטרטים של כדים, אבל כדים שנמצאים בתוכי. לכדים יש צורה של גוף. כדים הם מיכל, וגם גוף הוא מיכל. כד יכול להכיל מטענים אנושיים. כשמסתכלים בעבודות המוצגות בתערוכה, רואים דמות, גוף, אדם, פנים".[7] בתערוכה הנוכחית, יש לציין, צורות הכדים נושאות עמן אזכורים גופניים.

שם התערוכה "הבלתי נראה של הנראה", כותבת אוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר, "הושאל מתוך החיבור 'העין והרוח' שכתב הפילוסוף והפנומנולוג הצרפתי מוריס מרלו-פונטי.

"חיבורו זה מציע עיסוק מטפיזי באמנות ובציור בפרט, ובניגוד לגישתו בכתביו הקודמים, בהם הוא רואה באמן את ניגודו הגמור של הפילוסוף, נקודת המוצא שלו כאן היא דווקא הקונקרטיות של יצירת האמנות, ומכאן גם התייחסות מפתיעה הרואה באמן שותף מלא לדרך החקירה והחיפוש הפילוסופיים. לדברי מרלו-פונטי, בעודה נסתרת מן העין, האמת שהפנומנולוג מחפש אינה נמצאת מעבר למה שהעיניים מסוגלות לראות [תחום התפיסה החושית], אלא היא נוכחת במעבה הנראה עצמו. כלומר, מרחב ההופעה של הדברים שבתוכו מסתתר העומק החמקמק שלהם". [8]

"גישתו הפילוסופית של מרלו-פונטי", מוסיפה טסלר, "מסייעת לרדת לסוף דעתו של נטיף, שבבואו להגדיר את מעשה היצירה שלו מקפיד להדגיש את העובדה שאינו מצייר או רושם 'כלי', 'פרח' או פריט ריהוט כאובייקטים העומדים בפני עצמם, אלא מכלול ציורי שמקרין גם היבטים רוחניים, טרנסצנדנטליים ומדיטטיביים".[9]

לסיום, מכלול ציורי זה נושא עמו אור מסמא האופף את האובייקטים, ולדידי, "כמעט" דוקר בעין המתבוננת, מבליח לרגע, נעלם ושוב עולה, מעניק תחושה של עולמות אחרים… יש בו מן הארציות האפופה בניחוח ארוטי, בצורות הפאליות המזדקרות כלפי מעלה ומנגד, השבריריות שבחלק מהדימויים, והאלמנט הרוחני בצורת ההילה הנושאת אותנו למחוזות הרוח והמיסטיציזם.


[1] אומברטו אקו, תולדות היופי, תל אביב, כנרת זמורה ביתן, מוציאים לאור 2010. ברצוני לציין ששיפוט היופי, לדעת קאנט, אינו מבוסס על הכרה, ואינו נדרש לידיעת מושא השיפוט. ומבוסס (לדידו )לגמרי על הרגש.

[2] מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח, תל אביב, רסלינג, 2004, עמ' 23-22.

[3] סוגת הטבע הדומם שהופיעה בציורי קיר ברומי הקדומה ועולה ביתר שאת בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית, כחלק מתפיסה דתית חלופית לזו הקתולית. במודרניזם וכיום, תימה רווחת זו משוללת על-פי רוב משמעויות רוחניות.

[4] חביבה פדיה, הליכה שמעבר לטראומה, מיסטיקה, היסטוריה וריטואל, תל אביב, רסלינג, 2011

[5] העבודות רובן בעפרון על נייר (עפרון 05 ועפרונות צבעוניים), להוציא שתי כורסאות העשויות בטכניקת שמן על בריסטול, וגביע בשמן על בד.

[6] דני דידרו, כתבים אסתטיים/מבחר, מוסד ביאליק ירושלים, עמ' 150.

[7] דפנה גולן, צמצום נותן כוח, עיתון ערים, 2.1.1998.

[8] ציטוט מטקסט התערוכה  חגי כנען, הקדמה, בתוך מוריס מרלו-פונטי, שם, עמ' 10.

[9] מטקסט התערוכה.

ז'וזף דדון, "אור טבעי", פריס, אוצרת ברברה סובר

      JOSEPH DADOUNE, RUPTURE, 24 rue du vertbois, Paris 02.02.22 – 02.04.22 Fresh Light. Rupture Arts & Books. Paris. FR (commissariat: Barbara Soyer)

הִתְוַדּוּת, ספרים היו תמיד קרובים ללבי, בילדות, ולאחר מכן. עם השנים, ספרי אמן, אמנות, פילסופיה וחקר הפכו לחלק משמעותי ממדף הספרים המנטלי והפיזי שלי. זו הזדמנות לכתוב על תערוכתו השנייה של ז'וזף דדון בחנות ספרים-גלריה בפריז!

חנות הספרים-גלריה Books & Rapture Arts בחרה לתערוכתה השנייה להזמין את האמן ז'וזף דדון, שספרו האחרון, "Fresh Light", המלווה בטקסט מאת מבקר האמנות דונטיאן גראו, מוצג בה.

דדון, יליד ניס, גדל באופקים, ישראל. ובשנים האחרונות חי ופועל בצרפת. פעילותו כאמן מגוונת – צילום, וידיאו, ציור ורישום בעיקר בפסטל, מדיום העבודה האהוב עליו.

דדון, רשם נלהב, רושם במחברות נייר קומפוזיציות ספונטניות בהפשטה הצבעונית. הרישומים הישירים חוברים לזיכרונות ממקומות בהם שהה ושוהה – היום התיכון והנגב.

בתערוכה "אור טבעי", חגיגה של  הצבעים העזים והחמים של הטבע המופז באור שמש, מופיעות הצורות כשם  שהסמלים והמילים שהינם חלק מאוצר המילים של האמן – אינוונטר בו רווחים דימויים מעולם הצומח והחי כאחד – פרחים, עלים, כנפיים ללא גוף, "WE" בצד אותיות עבריות ועוד.

בתערוכה, שלוש סדרות על נייר ועל קנבס המוצגות לצד מבחר מחברות האמן המוצגות בחלון, כמו זו של "Fresh Light". פרחים/ אחרי המלחמה. נקודה עיוורת/ תל אביב (2016-2015), סדרת רישומי פסטל המתארים שדה פרחים שחורים שהקשרם מעגל החיים: חיים ומוות, נוכחות והיעדר; Found You (2019-2018), סדרה של ציורים בפורמט קטן, וריאציות גרפיות, המשמחות את עין המתבונן בצבעוניות שלהן ועוסקות במושגי מפגש ואיחוד; אביב/ אני אוהב אותך עם הגופים המרובים שלך (2022). כמו כן דיפטיך גדול, חדש.

יצירותיו של דדון מגיבות לטבע, לצבע וליופי שבהם. הן מפגישות באופן ייחודי את האישי, הפרטי יחד עם האוניברסלי והפוליטי, מזרח ומערב, אמיתי ומדומיין, את כל עולמות האמן.

https://oneartyminute.com/agenda/fresh-light.html

תערוכות חורף 22 רישום וציור, סיגל צברי / פֶרְמָטָה; מאיה אטון – דמעות בגשם; נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'; אלכס טוביס – משפחה; אריה למדן-'איש-ציפור'. אוצרת: אפי גן, אוצרת משנה: עדי אנג'ל, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון, 30.4.2022-12.2.2022

בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, בית גורדון-לונדון מוצג מקבץ תערוכות חורף 22 – רישום וציור. חמש תערוכות נפלאות של אמניות ואמנים, כל אחת מהן מתאפיינת במבט ייחודי משלה, ציור, רישום ומה שביניהן.

מאפיין חשוב העולה מהתבוננות כוללת בתערוכות הוא הקשרים הפנימיים שנוצרים בהן וביניהן ויוצרים דיאלוג מעניין ופורה – דיוקן היוצר/ת, יצורים היברידיים, מיומנות בציור וברישום המראה על כישרון בצד למידה.

עבור מישל פוקו – התמונה היא ייצוגו המוחלט של מעשה הייצוג. פרישת "מייצגי הייצוג" – חלון, דלת, ראי, תמונות, אור, השתקפות, כן, ציור, עין, יד, ובעיקר נראות וסמיות. זהו האופן בו עולות ברוחי חמש תערוכות אלו.

סיגל צברי / פֶרְמָטָה   

בעבודותיה של סיגל צברי המוצגות בתערוכתה פֶרְמָטָה   עיןהצופה נעה בין מושאי הציור – דמויות במערכי פנים, ציורי תפנים, טבע דומם. יש ומבטו משתהה על פעולת הנגינה של הדמות, הרהור מול מצע הציור, גג הבית, המבנים, הציפורים והצמחייה.

העין המצויה בתנועה בין פנים הבית לחוץ, הופכת אותנו הצופים למציצנים או שמא משתתפים בפעולת הציור, הנגינה… להדהוד תחושת "בין זמנים" זו מוסיפים כתמי הצבע, נפילת האור והאשליה שלו.

אפי גן אוצרת התערוכה מתייחסת לעצם תחושת הצניעות השורה על עבודותיה של צברי.  "כוחם אינו בהכרזתם, יופיים אינו קשור לגודל או לצבע, או לקומפוזיציה ספציפית, אלא למכלול שקט שיש בו עצירה של המבט, לצד זמנים (לא זמן אחד) המתקיימים בו בעת בציור".

סיגל צברי, חבל הטבור של העץ, 209-2020, עיפרון על נייר, 55\67 ס"מ, אוסף פרטי,  צילום: אבי אמסלם

בתערוכה, ציורים בשמן על בד ורישומי טבע דומם המצוירים לרוב בעיפרון. בעבודות אלו – צברי מציירת בדרכה היא, נאמנה לאופן הניסוח הציורי המוכר מתערוכות קודמות, ולכך מתווסף מבט נוסף. בציור "חבל הטבור של העץ" (2020-2019),מערכי פנים וחוץ חוברים כאן בדומה לעבודות אחרות של האמנית. הנערה הפורטת על גיטרה מרוכזת באקט הנגינה, אינה מודעת ליונה הלבנה על משענת הכיסא, או שמא היונה אינה מודעת לה, מעלה בדעתי ציורים של ציירי התנועה הפרה רפאליטית ממחצית המאה ה-19. נערה זו בזמן עכשיו נושאת אותי גם אל "מנגנת בגיטרה" של יוהנס ורמיר מ-1670 בקירוב.[1] כאן, עכשיו ושם, זמן עבר והווה נוכחים כל העת.

הצמחייה המצוירת באנלוגיה למעגל החיים, בפריחה, בצבעוניות עשירה, שיש בה גם מן הכתמיות ומצבים של קמילה. המקומות בהם הנחת הצבע נוטה להפשטה, ההקצרות, והזוויות השונות בהן בוחרת האמנית למקם אובייקטים שונים, והמבט אל מצע הציור עליו מוצגות מספר נגיעות ותו לא (ולא! אין זו הציירת/הצייר בפעולת הציור תימה רווחת בתולדות האמנות).

ברישומי הטבע הדומם, חלקם מפורטים, אחרים ראשוניים, מתוספת לעתים נגיעה צבעונית של צבע פסטל ממוקדת או זולגת, פורעת את הסדר.

סיגל צברי, ענף, עפרון ושמן על נייר, 76/57, אוסף פרטי

סיגל צברי מוזכרת כמי שלמדה אצל ישראל הירשברג בנעוריה, ועם זאת כתב היד שלה שונה מאוד מאלה המזוהים עם אסכלת "הירשברג", (מסייגת, שכן אולי נכון יותר לומר שכל צייר וציירת המיוחסים לכאורה לאסכולה זו, שונים זה מזו) כתב היד שלה כן וייחודי, מעניק תפיסת רגע של המציאות, ועם זאת אינו מנסה לחקות אותה עד תום!

מבט אישי זה ניכר בעבודה "ואלס" (2013-2011), ציור טבע דומם בו העציץ המצוי בין פריחה לקמילה "מתעתע" בעין הצופה, משתלב במראות המבנים ברקע, אך גם נושא את המבט אל מה שמוצג בחלקו התחתון של הציור, שם מבצבץ המסור, קרוב אלינו הצופים ומעורר אי-שקט.

סיגל צברי, ואלס, 2011-2013, שמן על בד, 165\188 ס"מ, אוסף דובי שיף  צילום: אבי אמסלם

אי שקט זה נושא אותי לתערוכות קודמות של צברי, ובעיקר לתערוכה "ניגון של עשב", אך גם לתערוכה בָּבוּאה בַּבּוּעָה שהוצגה בגלריה רוטשילד לאמנות[2] בהן הדיוקנאות העצמיים של האמנית ולא רק הם, איתגרו את עין הצופה בכאב הטמון בהם, באירוטיות, ובקריצה לדמויות "האחר" שניתן למצוא אצל ציירי מופת מן העבר.

ולבסוף ציטוט מדבריה של אפי גן: הייתי רוצה להציע מבט המתייחס למושג בודהיסטי 'שקיטה' (מלשון שקט). עולם התופעות יכול להתברר לנו מתוך האזנה, קריאה, דו-שיח, או התבוננות מדיטטיבית. פועל יוצא מתנאי התבודדות, הוא שמגיעה שתיקה פנימית שהיא האספות מדיטטיבית לשקט של מרחב נטול גבולות. ללא שקט פנימי מצטמצמת האפשרות ליצור. השקט הוא הגיליון הלבן המאפשר לנו להשאיר סימן ועל גביו מתחיל הציור. השקט הפנימי מאפשר להיווכח במוחלט, במרחב האין-סופי, במה שהוא מעבר לאישיות ולהתניות המאפיינות אותה. השקט ריק מאיכויות של “אני”, “עצמי”. נדמה שפעולת ההתבוננות והציור של סיגל כמו גם ההתבוננות שמאפשר הציור לצופה, קשורים אל שקט וריכוז ההפוכים כל כך לרעש המטריד, של הפטפוט הפנימי". (מטקסט התערוכה)

בתוך חלל התערוכה סרט שצילם וערך ערן אקרמן. הזדמנות מיוחדת לשמוע את סיגל צברי 'על ציור' וכן שניים ממושאי ציורי הדיוקן שלה- על החוויה: פרופ' אריאל הירשפלד וערן אקרמן.- צלם ועורך הסרט.

העבודות בהשאלה מגלריה גורדון ומאספנים.


[1] מנגנת בגיטרה או מנגנת בלאוטה, שתי הכותרות רווחות באשר לעבודה זו של ורמיר.

[2] סיגל צברי, זוכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2013. תערוכה באוצרותו של ד"ר דורון לוריא. את התערוכה בגלריה רוטשילד, אצר: דרור בורשטיין, 2011.

מאיה אטון – דמעות בגשם[1]

עבודות המצויות בין זמנים, מופיעות בתערוכה "דמעות בגשם" של מאיה אטון . מחד, העבודות מעלות על דעת שילובי אדם/חיה/צומח, אותן ישויות היברידיות המופיעות בעבודות של Old Masters כגון הירונימוס בוש ופטר ברויגל הבכיר, בדימויי השוליים המוצגים בדפי כתבי היד מימי הביניים ומשלבים בין מציאות לבין מחוזות הדמיון וכמובן בתנועה הסוריאליסטית ואף זו שקדמה לה התנועה הסימבוליסטית של שלהי שנות התשעים של המאה ה-19. בו בזמן, איזכורים לפרנקנשטיין, ולכאן ועכשיו. שכן כפי שאטון מציינת בטקסט התערוכה היא החלה בסדרת רישומי דיו אלה בסגר הראשון, פעילות שהפכה לחלק מהתרגול היומיומי הקבוע. רישומים מהירים יחסית הנעשים בישיבה אחת.

מאיה אטון

ה"קריצה" לזמן עכשיו היא גם כפי שמציינת אטון באיסוף ושמירה של דימויים אותם היא מוצאת באינטרנט וברשתות החברתיות שעניינם עולמות הנושקים למפלצתי, לגבול הדמדומים, לקולנוע ואף ל"גולם". "בתהליך העבודה אני משלבת לעיתים שני דימויים ומצרפת להם משפט הלקוח בד"כ מתוך פריימים של סרטים שונים. אני מחפשת חיבור חדש בין דימוי לטקסט, כזה שמעורר דימוי שלישי מדומיין, קצת כמו מבט דרך העין השלישית".

בתערוכה "מאיה אטון – בין כלב וזאב" במוזיאון תל אביב לאמנות בה השתתפה אטון עת זכתה בפרס נתן גוטסדינר לאמנות ישראל מציינת אוצרת התערוכה אלן גינתון הופעתם של מוטיבים שהפכו עם השנים לחלק ממילון הדימויים והצורות המאפיין את האמנית: "הרישומים, ציורי הקיר והאובייקטים של אטון מתחברים למיצבים שמכילים מוטיבים גופניים ודקורטיביים – חיות, גולגלות, לבבות, כלי דם, חבלים, גבעולים וספלים. המיצבים שלה הם חלק מהמגמה של מיצבים פמיניסטיים המשלבים יופי ואימה, דם ומחלה, גוף ובית. אבל עולם הדימויים של אטון המתגלה גם כקשור למוטיבים צורניים ואיקונוגרפיים אירופיים, בעיקר של מגמות אנטי-מודרניסטיות, אנטי רציונאליות מן המאה ה-18 וה-19: הניאו-גותיקה, הרומנטיקה, האר-נובו, הפרה רפאליזם והארטס-אנד-קראפטס".[2]  

יש לציין שצבעי השחור והלבן ומה שביניהם, האפורים למיניהם, ההצללות ועוד, חוזרים ונשנים בעבודתה של אטון. שחור ולבן אינם חלק ממעגל הצבעים, הם גם באנלוגיה לדיכוטומיה מוגדרת. יצורי הכלאיים, האיברים המנותקים מהקשר, המפלצות שהופיעו בתערוכת הפרס, כל אלה נוכחים בתערוכתה העכשווית בבית גורדון-לונדון כשם שבתערוכות עבר שלה (כגון זו שעסקה בפרנקנשטיין והמקסם ממנו).

הקשרים בין עבודתה של מאיה אטון לחקר בו עסקתי במהלך השנים אני מוצאת בקטע שלעיל: "הדור הסימבוליסטי נראה שנולד תחת השפעת סטורן, כוכב חיוור זה שנתפס מני קדם כקשור עם השבועות וההתנסויות, התנ"ך של האמנים הסימבוליסטים היה ארתור שופנהאואר – World as Will and Idea. עבודה זו פורסמה מוקדם והפכה לפופולארית במחצית השנייה של המאה ותורגמה לצרפתית ואיטלקית רק בעשור 1880. היא השרתה השראה על הפסימיות של קלינגר וקובין; והשרתה השראה על סגנטיני, גוסטב מורו, דה קיריקו. האמן הפריזאי מורו בהיותו מוצג עם מבחר של כתבי שופנהאואר ע"י מתרגם צרפתי, הודה לאחרון ברישום שהציג את הלנה בעצב על חורבות טרויה".[3] 

מאיה אטון

אטון נעה לדידי בין זמן עכשיו לזמן עבר כבתנועת מטוטלת.. במוטיב הגולגולת הרווח אף הוא ביצירתה ומיוצג באחת העבודות בתערוכה מוצגת דמות "המערסלת" גולגולת, דימוי השולח אותנו הן למוטיב ה"ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות"), וה"ואניטס" ("הבל הבלים הכל הבל"), ולדמותה של מריה מגדלנה הרווחת בציורי בארוק במדיטציה מול גולגולת ולאור הנר. אך גם כפי שמציינת אוצרת התערוכה אפי גן: "הבחירה להציג מקבץ אקראי לכאורה, מתוך מאות רישומי דיו שנעשו בשנתיים האחרונות, מאפשר לצופה לחוות באופן נוסף רישומים אותם מעלה מאיה אטון כמעט מדי יום לאינסטגרם. ברשת, זוהי חוויה מהירה הזוכה ל'פיד-בק' מידי אבל גם מוגבלת ע"י גודלו של מכשיר הטלפון. אנחנו מביטים ברישום אחד, פרגמנט בודד הנחווה כשלעצמו. לעומתו תנועת המבט במבחר או במקבץ מאפשרת לזהות שפה, פרקים, הבדלים לצד חיבורים ובעיקר מאפשר לנו לנוע מתוך הפרטיקולרי, האישי- אל עבר המכנה המשותף. המעשה היומיומי מזכיר 'יומן רישומי- קליגרפי', ונעשה בפורמט קבוע על נייר, בבדרך כלל בגודל A3 , בדיו ומים". (מטקסט התערוכה)  

ולבסוף, דימוי ומילה, המופיעים בעבודות לעתים נהירים, ויש ש"סתומים" לעין המתבונן, ממקמים אותנו הצופות והצופים הן בתנועת הדאדא ""יפה כמו פגישתן של מוכנת תפירה ומטריה על שולחן הניתוחים" בה לשילובי מילה/טקסט/דימוי אך גם בתנועה המושגית שהרבתה לשלב בין השניים ועל כך הברכה! [4]

מאיה אטון

וכמו שקורה לי פעמים רבות, לאחר שאני חוזרת שוב לטקסט שכתבתי ובחנתי לאחר יום-יומיים… ניסיתי לחשוב מה עולה בראשי מול הדימויים של מאיה אטון, אז כן! הצבי? (מבט לקרניים מעל) או שמא חיה אחרת ותחושת חוסר האונים העולה מול דימוי זה שמצידו מתכתב עם דימויי חיות ניצודות במאות עברו, ומה לחיה זו באולם אפוף באובך זה בו תלויות תמונות? ויש עוד אסוציאציות אבל נשאיר לפעמים אחרות…

והתחושה שהעבודה "שקופה" לנו המתבוננים ו"חידתית" בה בעת.


[1] all those moments will be lost in time, like tears in rain

ציטוט מהסרט בלייד ראנר, מתוך המונולוג  של הרפליקנט רוי, רגע לפני שתוחלת החיים שלו נגמרת.

[2] אלן גינתון, הקדמה, עמ' 8-7,  בתוך: מאיה אטון, בין כלב וזאב, קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית 2008, מוזיאון תל אביב לאמנות

[3] Pierre-Louis, The Symbolist Generation, 1870-1910, New York: Skira/Rizzoli, 1990.    

[4] "שירי מלדורור" של הרוזן של לוטריאמון  (Isidore Ducasse, 1846-1870)

נטע ליבר שפר- סדרת 'המקוננים'

בחלל תערוכתה של נטע ליבר שפר "המקוננים" מוצגים רישומי פחם גדולי ממדים ובהם דמויות גברים בג'סטות שונות של קינה.

נטע ליבר-שפר

לרישומי 'המקוננים' קדמה סדרה של רישומי חיילים פצועים שתחבושת גדולה מכסה את פניהם, עדות למציאות אלימה וקשה. בסדרה המוצגת בתערוכה הוחלפה התחבושת במטפחת, שיש בה מן האיזכור לכאב ולאבדן. המטפחת מסמנת את מקום הפגיעה ובו בזמן מכסה ומסתירה. המטפחת מציינת אפי גן אוצרת התערוכה מזכירה גם את 'מטפחתה של ורוניקה הקדושה'. ורוניקה אישה אדוקה ומאמינה מירושלים, אשר על-פי האמונה הנוצרית נתנה לישו את מטפחתה, כדי שיוכל לנגב את פניו במהלך מסע הייסורים לגבעת הגולגולתא.[1] ישו מחה את הזיעה וכשהשיב את המטפחת, הוטבעו עליה תווי פניו. הטמעת הדימוי בקפלי המטפחת מזכירה את פעולת המצלמה והתוצר, הצילום, ומעלה שאלה באשר למהות היווצרותו של דימוי, וכדברי אפי גן "רוח הנחקקת בחומר: דמויות הגברים, בשר ודם, מטביעות רישומן בנייר, שחושף אותן ומסתיר אותן. המטפחת היא מחסה ומסתור. היא עוטפת ומגנה אך  גם מעלימה את הפנים. היא מאיינת אותם, מרוקנת אותם מן המבט ומן היכולת להתבונן בהם ולזהותם. בעצם פעולת הכיסוי הופך המוכר לנסתר. הבד המגן מתעתע בכנותו, הסתרת העיניים שומטת את היכולת לפענח את המבט". 

נטע ליבר-שפר, אייל, 2019, פחם על נייר, 300\207 ס"מ , צילום: אבי אמסלם        

מכאן ששאלות באשר לדימוי, ומהו עולות בסדרה זו אך גם פעולות הקשורות לסוגות מיגדריות. בעבודות הרישום המיומנות המוצגות בתערוכה, ואופפות את הצופה מכל עבר, מציגה ליבר-שפר את הגברים המקוננים שהדמויות שלהם נראות כמצויות בעולם משלהן במעין התמסרות והתאחדות עם אקט הקינה. ברם, בתרבויות שונות מן העת הקדומה, האמונות על הקינה היו נשים על-רוב רוב. נשים זרות למשפחה אבלה שזה היה מקצוען. ובל נשכח את סצינות "הפייטה" שהקשרן ישו הצלוב והקינה עליו.

אלה ועוד חוברים לדימוי הקָפֵּלָה שעלה בעיני רוחה של האמנית באשר לחלל התצוגה. קפלות מופיעות בכנסיות כחלק מהחללים שבהן, אך לעתים כמבנה עצמאי וייחודי. הן שמשו בימים עברו משפחות רמות מעלה לטקסים דתיים וארציים – נישואין, ציון אירועים חשובים, אך גם לקבורתם של בני משפחה.

נטע ליבר-שפר

ליבר-שפר מציינת בטקסט התערוכה: "בעקבות מפגש עם דיוקן של נשים ויקטוריאניות מתייפחות שנשאר חקוק בליבי, בקשתי ממספר חברים שידגמנו עבורי את דמותם המסתתרת מאחורי מטפחת. בקשתי ליצור מבט עכשווי על הקינה. מבחינתי קינתם היא ביטוי לאבל על קוצר החיים, על הנעורים החולפים ועל אפשרויות שהוחמצו. מבטם האובד בבד המטפחת משדר פגיעות, אבל גם חסימה ואת חוסר היכולת להגיע אליהם. עקב גודלו של הרישום הם מקבלים נוכחות רבה ועוצמה, ועם זאת בעצם מחיקת פניהם הם שבים אל הדף הלבן, אל ההיעדר. במקום הנשים המקוננות, הגברים מבכים את תפקידם"[2].


[1] גולגולתא, שם מקום הגבעה והסלע שבהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבה ישו. המטפחת של ורוניקה עם דיוקן ישו עליה מצויה בסט. פטרוס ברומא.

[2] מתוך שיחה עם נטע ליבר שפר. ינואר 2022

אלכס טוביס – משפחה

לצייר כמו "מוסיקה"

בתערוכה "אלכס טוביס – ציור 2021-2020 שלוש עבודות, שלושה דיוקנאות של משפחת הצייר. הרעייה – שירלי כהן, הבן דוב, והבת אלישבע. שלושה דיוקנאות שיש בהם מן הקרבה והשוני כאחד. ציורים שיש בהם מן התפיסה הריאליסטית, ועם זאת כפי שמסייג האמן "אין לו כוונה להיות היפר-ריאליסטי, מדוקי ונאמן למציאות כצילום"! וזה מה שמקרב אותם לצופה.

בשיחה שלו עם אפי גן אוצרת התערוכה מספר טוביס על תהליך העבודה: "אני עושה סקיצה בעיפרון. בודק עליה את היחס בין הגובה לרוחב, ואז בוחר את הקנבס. מה שקובע את הגודל הוא הנושא והמגבלות של החלל בו אני עובד. ובנוסף מספר על בחירת הפורמט וגודל הבד לציור. וכן על אופן ההתייחסות לציור המוגמר "אחרי שאני מצייר אני כבר לא יכול להיכנס לציור שוב, כי אני בא אחר".                                                                                                                                           

אלכס טוביס, שירלי עם המדונה של אל גרקו,2021, שמן על בד, 110\90 ס"מ

שירלי עם המדונה של אל גרקו (2021). בעבודה זו אשת האמן מוצגת בגבה אלינו בפעולת התבוננות ב"מדונה" של אל גרקו. תמונה בתוך תמונה. עולם קטן בתוך עולם גדול יותר וחידה! המדונה של אל גרקו מצוירת בציורו של טוביס במעשה של מחווה, ניכוס או שמא פרט שנלקח מציור גדול יותר. האם הוא מתעתע בנו, הצופות והצופים או שמתייחס לפעולת ההתבוננות המדיטטיבית כמעט של רעייתו אל מול הציור/פרט. אז וכאן. המדונה הנשגבת אל מול בגדי היום יום והסניקרס שלרגלי שירלי, אשת האמן. ולצד אלה המיומנות בציור "פטרן" המרצפות.

הרהור אישי. כמי שעסקה רבות בציורים מימים עברו, המדונה הזו איתגרה לי העין. מוכרת ולא מוכרת כאחד. מזכירה את דמות המדונה בציור "המשפחה הקדושה" (1599)  אף שניתן לכנותה גם Madonna del Late מדונה המניקה וציורי מדונות אחרות של אל גרקו.

אלישבע יושבת בתקופת קורונה (2021) בשיחה שלו עם אפי גן, מספר טוביס שזהו ציור של בתו אלישבע אותו צייר בסלון הבית. הציור נעשה בתקופת הסגר עת היתה ספונה בחדרה, והוא ביקש לצייר אותה, אולי כדי לתקשר. הבת התרצתה והסכימה לשבת לפניו. "אני מנסה לא להכניס בדים גדולים הביתה. בכל מקרה לא היה לי הרבה מרחק ממנה, והתנוחה היא תנוחת ישיבה, אז הספיק לי גודל של  60/50 ס"מ". […] "בהתחלה הייתה סקיצה במחברת סקיצות ואח"כ היא עברה לקנבס. היו לנו 3-4 ישיבות מודל. סיימתי את העבודה בבית".   

פניה אפשר חתומות, ואפשר נושאות עמן הבעה אחרת של דריכות, אולי דכדוך?. טוביס אינו חש שהן נושאות עמן הבעה ספציפית, דבר המאפשר לו לנהל דיאלוג עם הדמויות ולראות בהן בכל פעם משהו שונה.

אלכס טוביס, אלישבע יושבת בתקופת קורונה,2021, שמן על בד  60/50 ס"מ

דוב עם המעיל והעניבה שלי (2022) באשר לציור של בנו דוב מציין טוביס, הוא נעשה בסטודיו. "דוב מדד את המעיל שלי בבית, וידעתי שאני רוצה לצייר אותו ככה. ידעתי שאני צריך אותו בתנוחת עמידה, כלומר – אני צריך מרחק יותר גדול מהמודל,  על מנת שהעדשה של העין לא תיצור עיוותי פרופורציות, אני צריך קנבס גדול יותר על מנת שהפורטרט עצמו יהיה בגודל סביר. החלטתי להביא את דוב אל הסטודיו. הוא עמד כמה פעמים בשביל הציור ואת השאר השלמתי מצילום".

אלכס טוביס, דוב עם המעיל והעניבה שלי,2022, שמן על בד  120/80ס"מ

טוביס מורה ב"בצלאל" ובמסגרות נוספות לוקח את הדיוקן, אחת מהתמות החשובות בציור הן בימים עברו והן במדיה של הצילום ומציג את הדמויות בפשטות ובצניעות ועם זאת יש בהן מן הגדולה ביכולת הציורית. בשיחה עם גן ניכרת ההצטנעות שלו, בתשובה לשאלה, מה הוא חושב על בחירתה בשלושת העבודותבחרת את שלושת הציורים הפיגורטיביים האחרונים שציירתי, ואני מניח שהם פשוט יותר טובים מציורים יותר ישנים שלי שהראיתי לך. אומנם היו לי כמה הבלחות טובות גם בעבר, אבל אני רוצה להאמין שאני מתקדם כצייר. אני מרגיש שאני מתפתח לאט, תופס את הדברים לאט, והנה אני מרגיש שהגעתי לרמה שאני מסופק ממנה…". תנועת היד הנעה בחופשיות והאנלוגיה של הציור למוזיקה – הנגיעה של הקשת במיתרים, אופי הצליל אותו אני מוציא מהצבע. למרות הדימוי בציור מתקיים בו גם חלק אבסטרקטי. ופעולת הציור יש בה עבורו מן הכאב והשמחה, האופן שבו הצבע והצורה משתלבים, האפשרות שיש באקט הציור לחבור לבדידות למכאוביה, ודרכו להיות חלק מהעולם. "בדידות" שהוא מגלה בציוריהם של אמנים הקרובים ללבו: וורונזה, וולסקאז ואדוארד הופר.

אריה למדן-'איש-ציפור'

אריה למדן, רושם חלום! "יש לי מחברת של חלומות שאני כותב בה את החלומות ואני מצייר מתוך המילים, קורא במחברת ורושם את החלום…גם בלי משקפיים אני רואה נפלא". (מטקסט התערוכה).

ברישום יש מכתב היד המעביר אלינו את כוונת המכוון. הוא יכול להיות ראשוני, בגדר סקיצה, "סקרצו" וכן הלאה. ולעמוד ברשות עצמו, כמדיום חשוב ורב-הבעה כפי שניתן לראות בתערוכה זו של למדן בה מוצגים רישומים שנעשו במהלך ארבעים השנה האחרונות.

התערוכה "איש ציפור" של אריה למדן מעלה על הדעת באיכויות הגרפיות וההבעתיות שלה, עבודות של אמני מופת כרמברנדט ופרנצ'סקו גויה. ואילו המחבר בין דמות אנוש לבין דימוי חייתי ומן הצומח, מאזכר אמנים סוריאליסטים שנטו לכך בחלק מעבודותיהם כחלק מהאמונה במשחקה החופשי של המחשבה ובשלטונו המוחלט והכל יכול של החלום.

אריה למדן, הזעקה, 1982, רישום על נייר, 97\70 ס"מ

הקו, אלמנט מהותי ביצירת אמנות נושא עמו משמעויות שונות – קו מיתאר (קונטור), קו שמסמן וחותם את הצורה, קו שעשוי לבטא תנועה ומקצב. בעבודותיו של למדן, קווים דקים ולעתים עבים קמעה, ישרים, אקספרסיביים, מתפתלים בריתמוס אומרים את דברם. הקו מופיע לעתים כעומד בפני עצמו ולעתים כמקבץ של קווים היוצרים אשליה של תלת ממד ונפח, ומשחקים של אור והצל. כל אלו יוצרים שפה ייחודית לאמן; דימויים מעין חלום, שיש בו מן הבעתה, עבודות שיש בהן כפי שמצוין בטקסט התערוכה מהלך הרוח של האמן, שילוב של עין, נפש ורגש.

עדי אנג'ל אוצרת המשנה וכותבת הטקסט "אריה למדן- 'איש ציפור', מציינת את דבריו של האמן: "אני מצייר בקווים, הקווים מעניינים אותי כל החיים, אני אוהב לעבוד עם קוים דקים, מה שמושך אותי בקו הדק, זה העשייה הגופנית, הפיזית. לעשות קו קטן ועוד קו עד שהצורה יוצאת תחת ידי, לפעמים הקווים עצמם נותנים את הריתמוס, המקצב לרישום. הציורים שלי מאוד אישיים הם עוסקים בהלך הרוח שלי, בתחושות שלי".

בטקסט המופיע בקטלוג "אריה למדן, תחריטים והרהורים" מזכיר למדן את "איש הציפור" הנוכח בחלק מעבודותיו: "קודם גיוסי לצה"ל עשיתי מספר שבועות בקיבוץ במעמד של "לבדניק", ועבדתי שם בעבודות שונות, בשדה, בחדר האוכל וגם בלול, שהיה ענק, כיאה לקיבוץ אמיתי. לפי תפיסה עממית רווחת, כלב נעשה דומה לבעליו, ובלול נכון לי אישור מפתיע. האיש האחראי על הלול מראהו היה כמראה תרנגולת. רזה היה, עיניו מתרוצצות בחוריהן, ואפו מתקמר כמקור, רגליו ארוכות ודקות נתונות תמיד בסנדלים, ציפורני בהונותיו ארוכות אף הן ומעוגלות. בקיצור, איש תרנגולת, איש עוף… וכך נולד "איש ציפור".[1]

איש ציפור זה בדומה ל"לופלופ" של הצייר מקס ארנסט, מלווה את למדן בתערוכה שהרישומים שבה נושאים עמם מעין חותם של דיוקן עצמי. הציפור כדימוי למעוף, לתנועה ולתנופה אך גם כטומנת בחובה משמעויות אחרות מנוגדות, מופיעה באיזכור לעבודה 'ציפור עצובה' (1989) "אני עייף, אין לי כוח ואני רואה את עצמי כציפור שלא יכולה לעוף, רגלי בקושי אוחזות בקרקע, הראש נשען על הזרוע". (מטקסט התערוכה).

אריה למדן

למדן עוסק במדיה שונות: רישום, תחריטים, ציור בצבעי שמן, אקוורל, מים, פנדה ועוד. בעבודותיו עולה המקסם מאנשים שהזמן חרת בהם את "מבוגרים, קשישים, זקנים, הפנים שלהם כמו ספר שניתן לקרוא בו". (מטקסט התערוכה)

עבודותיו מורות על מיומנות רבה, ציור נופי מדבר, סלעים ואבנים וכפי שכתב על רישומים שערך מול נוף מדברי בעת שירות מילואים בסיני במהלכן של שנים רבות: "ואני ציירתי במחברת הרישום את נוף המדבר, את הסלעים, את האבנים, את הצמחייה המדברית. אט אט הרגשתי שאף אני נהפך להר… בודד, בשקט, מתמזג עם הנוף הפראי היפה. כמו דיונה נערמתי… מקבל עלי את דיון המדבר… להיות פה. זקני צמח לו פרא, זרועותי כמו שורשים מתפתלים, וציפורני אצבעותיי חורשות להן תלמים ושבילים בלב הישימון"[2]


[1] אריה למדן, תחריטים והרהורים, ישראל 2009, עמ' 17.

[2] שם, עמ' 20.

תודה לאפי ולסיגל על חומרי הטקסטים