סוכָּר, אוצר גיל ריבה, קניון רמת אביב, קומת הכניסה, 23.9.2022-6.9.2022

סוכָּר (סֻכָּר) אותו חומר משכר וממכר מככב בתערוכה של גיל ריבה, העיתונאי ואיש הטלוויזיה ושרה שחק, צורפת ואמנית.

השניים יצרו מהלך מעניין של עשייה משותפת, שיש בו מן הניסוי והטעיה באשר להקפאה והנצחת רגעים העולים בזיכרוננו וזאת באמצעי עיצוב שונים. יציקות צבעוניות בחומרים שונים מתוך רצון לשמר זיכרון אישי, התרפקות על  זיכרונות וחוויות ילדות, בצד עיצוב בברזל והחלדתו, מהלך שיש בו מעין הדהוד ל"סכנה", סוכר כבעל השפעה לא חיובית בהכרח על הגוף.

העבודות מלוות בטקסטים בהם מספרות/ים עשרות כותבות/ים ויוצרות/ים על זיכרונות ילדות והקשרם לסוכר ותוצריו – סוכריות תרנגול, פז, צמר גפן מתוק ועוד ועוד, וביניהם גם אנוכי. טקסטים אלה יופיעו בקטלוג המלווה את העבודות בחודש נובמבר בגלריה בתל אביב.

פסטיבל ״מנופים״ לאמנות עכשווית בירושלים 13.9.2022-17.9.2022

עלינו אתמול ירושלימה לטעום טעימות ממה שמצפה למבקרות והמבקרים בפסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים.

מימין לשמאל: ליהיא שולוב, רינת אדלשטיין
נטע מוזס
ד"ר אלעד ירון, המפעל

הפסטיבל יתקיים במהלכם של חמישה ימים וערבים רצופים ברחבי ירושלים, ובמהלכו תיחשף מארג מרתק ומקורי של יצירות היוצרים והיוצרות הפועלים בירושלים. הן בחללי סטודיו, על גגות העיר, מתחת לגשר ובעליות הגג, בגלריות ובעוד מיקומים מפתיעים.

אלון קדם

במקביל יערכו ייערכו מופעי מוזיקה חיה, אירועי אמנות, כנס ירושלים לאמנות, פתיחות של עשרות תערוכות חדשות בגלריות וחללי תצוגה בכל העיר, מתחם "ארץ יצורי הגשר" מועדון אמנות  דו־לשוני למשפחות וילדים, וחגיגות העשור למגזין הרמה לייב.

מקס אפשטיין

פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים, נוסד לפני 14 שנה ביוזמת האמניות הירושלמיות לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, ומנוהל על ידן עד היום כאשר אדלשטיין אמונה גם על הניהול האמנותי של הפסטיבל. זהו מיזם עצמאי שצמח מהשטח ושותפים לו עשרות גלריות ומוסדות תרבות ומאות אמנים ויוצרים מתחומים שונים. ובנוסף, הופעה נהדרת של ראפרים ב"מפעל"

להלן קובץ התכנית. ובתודה על האירוח לכל המעורבים – עינת כהן, רינת אדלשטיין, ליהיא שולוב, ד"ר אלעד ירון ועוד.

אירוע פתיחת הפסטיבל : מגזין הרמה חוגג עשור!

אוצרות חגיגות העשור: רינת אדלשטיין והדסה כהן

האמנית חגית שחל משיקה את ספר האמן אַיי פִיל פְּרִיטִי, ספריית העיצוב, בית אריאלה, 13 בספטמבר בשעה 18.30

אַיי פִיל פְּרִיטִי – ספר האמן של האמנית חגית שחל חותר תחת המבט הגברי ובוחן ייצוגים חזותיים ותפישות תרבותיות ומגדריות בתקשורת ובחברה העכשווית.

הספר מאגד ארבע סדרות של  יצירות אשר הוצגו בתערוכות יחיד של האמנית במהלך השנים האחרונות, ובאמצעות היצירות המוצגות בו, מודגש ביתר שאת עיסוקה המתמשך בזהות ומגדר, ובחקר ייצוגי נשים בתקשורת לסוגיה והשפעתם על תפישות תרבותיות ומגדריות בחברה העכשווית. 

חגית שחל, אַיי פִיל פְּרִיטִי, חיתוך לינוליאום על נייר, 2018-19

הספר, שהודפס במהדורה מוגבלת וממוספרת, מבטא לדברי שחל את השינוי וההקצנה בנושאי עבודתה שהובילו בין היתר לשימוש בטכניקת חיתוך והדפס לינוליאום – מהלך אמנותי מרכזי בפרקטיקה שלה בעשור האחרון, המשתקף דרך היצירות הנכללות בספר.

שחל מתמקדת ביצירתה בציור וההדפס. תמה רווחת בגוף העבודות שלה – דיוקן בכללותו ודיוקן עצמי בפרט. תמות הנוגעות להוויה ומצבי נפש אישיים, זיכרון ומושאי פנטזיה, ועיסוק בסוגיות מגדריות בהקשרים תרבותיים-חברתיים ובהיבטים פמיניסטיים הנוגעים לזהות ולדימוי הנשי. בעבודותיה היא מבקשת לחתור תחת ייצוגים תקשורתיים סטריאוטיפיים ובה בעת מבקשת להתייחס לשאלות הנוגעות למושגים "נשיות" ו"גבריות".

חגית שחל, תגיד תודה שאתה גבר, חיתוך לינוליאום, 2017

בספר ארבע סדרות: בסדרה הראשונה "המוות לא יפריד ביננו", דימויי חפצים "נשיים". בסדרה השנייה אַיי פִיל פְּרִיטִי, המבט הגברי המחפצן דימויי רקדניות וחשפניות; בסדרה השלישית  "Double Trouble" או "מה את רוצה",  סטריאוטיפים נשיים המוצגים באמצעות פריטי לבוש טעונים כגון מחוכים הדוקים, מגפי עור עם עקבים מחודדים ועוד; ובסדרה האחרונה "נשים קטנות" מגיבה שחל לפרסומות המציגות ייצוגים סטריאוטיפיים ומנמיכים של נשים.

חגית שחל הציגה במהלך השנים תערוכות יחיד ובמסגרת תערוכות קבוצתיות, בין היתר במוזיאון חיפה, בגלריה נלי אמן, בבית האמנים בת"א, בגלריה גורדון, בגלריה הקיבוץ, בגלריה מקום לאמנות, וכן בגלריות ובמוזיאונים באירופה ובארה"ב. עבודותיה נמצאות באוספים בישראל ובחו"ל בין היתר באוספי מוזיאון ישראל, בנק דיסקונט, אוסף חכמי ואוסף המוזיאון הלאומי של סלובקיה. חיה ויוצרת בתל אביב.

אירוע השקת ספר אמן של האמנית חגית שחל ורב-שיח-

יום שלישי, 13 בספטמבר, 2022, בשעה 18:30

ספריית העיצוב, בית אריאלה, שאול המלך 25, תל אביב

מספר המקומות מוגבל. ההשתתפות היא ללא תשלום אך מותנית בהרשמה מראש בקישור מתחת:

https://forms.gle/Jgxp8uiWu9ryATC97

מציירים את הצין,אוצרת: רויטל סילברמן גרין, מבואות אולם רוזנטל, ספיר, במסגרת אירועי המדברחוב, פתיחה 1.9.2022 עד שלהי חג הסוכות

בתערוכה "מציירים את הצין, מצילים את הצין" אירוע להצלת המעיינות עין צין ועין עקרבים בנחל צין בצפון הערבה מוצגים ייצוגי טבע הנעים בין הנשגבות שלו לבין ייצוגים שיש בהם מן ההרס האקולוגי מעשה ידי אדם.

מציירים את הצין

רויטל סליברמן גרין אוצרת התערוכה, מציינת: "ייצוגים של טבע באמנות גילמו מאז ומעולם את היחסים המשתנים בין בני אדם לסביבה. יחד עם ההתפעמות לנוכח הטבע, לאמנות הכח גם להביע את השבריריות ואת הידרדרות המרחב הטבעי כתוצאה מהתערבות אנושית ומן הנזקים שמסב האדם לסביבת חייו".[1]

אנג'ל כליף, נחל צין, 2022, שמן על בד

דימויי נופים מופיעים באמנות מקדמת דנא, באימפריות הקדומות דוגמת רומי, כנלווים לדימויי קדושים בנוף האמור לסמל את ערש הנצרות, ועוד. ועם זאת ציורי נוף כסוגה מועדפת ניתן למצוא בעיקר בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 בהולנד הפרוטסטנטית כחלק מהמעבר מתמות מקודשות לציור נופים (עם בני אדם ובלעדיהם). האדרת הנוף ברומנטיציזם ונוף נטול אידיאולוגיה בריאליזם במאה ה-19. ציורי נוף מופיעים באופן משמעותי במודרניזם –  באימפרסיוניזם, פוסט אימפרסיוניזם, הגשר, פוב ועוד. (טבע ונופים עירוניים, אף שגם קודם לכן ניתן להם ייצוג באמנות הפלסטית).

אסף רודריגז, נחל צין, 2022, שמן על בד

יש לציין שכבר בעת העתיקה היו געגועים ל"תור הזהב" שבו האנשים חיו עדיין בהרמוניה עם הטבע; אך אין בכתבי אותה תקופה, או בתרבות הנוצרית של ימי הביניים, למיטב ידיעתי זכר לחשש מפני הרס הסביבה.

ליזה קריג, עין עקרבים, 2022, שמן על בד

מודעות אקולוגית המבקשת לגונן על הטבע מפני ההשפעות ההרסניות המתגברות של מעשי ידי אדם עולה במאה ה-18. תיאורטיקנים, סופרים ומשוררים "המחפשים" אחר נופי בראשית חפים מסימנים מעשה ידי אדם; נופים שיש בהם תחושה של הנשגב ושל ריחוק סמבולי ופיזי כאחד. ביטוי לכך ניתן לראות בדמות האידיאלית שטבע ז'אן ז'אק רוסו – "הפרא האציל" העוסק בעבודת אדמה וברעיית הצאן. ארנסט הקל (1919-1834) הגדיר את המושג "אקולוגיה" כמכלול קשרי ויחסי הגומלין בין כלל החיים (בני אנוש, חיות, צמחיה ועוד) בסביבה מסוימת, מתאימים את עצמם אליה ומכירים בכך שהם תלויים זה בזה לצורכי קיום ומחיה.  

רחל נמש, הורעלנו, 2022, שמן על בד

וכאן לענייננו!  ברצוני לציין, בנוף כשם שבישות האנושית ישנו זיכרון המוטבע בו: נופים של קדושה, נופים מיתיים ושל אידיאולוגיה ועוד. סילברמן גרין מציינת: "המעיינות עין צין ועין עקרבים בנחל צין בצפון הערבה היו בעבר נאות המדבר הגדולות בארץ וקשה להפריז בחשיבותן האקולוגית שנבעה ממיקומן בליבו של איזור מדברי צחיח, מרוחק מאתרי יישוב וממקורות מים נוספים. חורשות הדקלים היפות שצמחו ליד המעיינות גוועו כמעט כולן בעקבות זיהום תעשייתי מתמשך שנגרם בארבעים השנים האחרונות מדליפות בבריכת הבוצה במפעלי הפוספטים. האמנים המשתתפים בתערוכה "מציירים את הצין מצילים את הצין" לוכדים את המאפיינים הטופוגרפיים, הגיאולוגים והבוטנים של נאות המדבר הנאבקות על קיומן בטכניקת הציור באוויר הפתוח .(plein air) ביצירות יש מתח בין הרגישות האמנותית לטבע המדברי וההתפעמות ממנו לבין החורבן וההרס האקולוגי שהתרחש בידי האדם. העבודות מוצגות באולם רוזנטל במרכז ספיר שבערבה התיכונה על מנת לחזק את המודעות לחובתם של המפעלים המזהמים לשקם את הנחלים והצמחייה ולהימנע מנזקי טבע נוספים".[2]

שי אביבי, נחל צין, 2022, שמן על בד

לינק לקטלוג התערוכה https://pleinairapp.com/zin/?fbclid=IwAR2463nNE0uZcKJjx6tTs2qPw6XMgQlO7nXo1s2f7SH69tKKLzg8580KV-g

ההכנסות ממכירת הציורים תתרמנה לטובת המאבק לשיקום ושימור נחל הצין.


[1] מצילים את הצין, אוצרת רויטל סילברמן גרין, ציטוט מהטקסט שלה לתערוכה.

[2] שם, ציטוט מטקסט התערוכה.

אייל טבת, רגע ההתמסרות, אוצרת ורה פלפול, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל אביב, 3.9.2022-11.8.2022

התערוכה "רגע ההתמסרות" של הצייר אייל טבת מערבת מרחבים אישיים לצד מרחבים ציבוריים; דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, ביניהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל אזכור של מקום ספציפי. בעבודות אלה עליהן עובד טבת בשלוש השנים האחרונות, הן הזוגות האנונימיים המנהלים שיח ביניהם, והן הדמויות המצויות בתהליך לא מודע שבו השינה משתלטת, אינן מודעות לעין הצייר המתבוננת בהן, מצלמת, צדה את הרגע…

אייל טבת
אייל טבת

תהליך העבודה ראשיתו בצילום. טבת מצלם מספר צילומים בניסיון "לתפוס את הרגע" הרצוי לדידו שלעתים "אורך שעות רבות". את הצילום הוא עורך, ומסיר אינפורמציה שאינה רלוונטית לגביו. לאחר מכן הוא רושם את הדמויות עפ"י הצילום, ואזי עובד בצבע. "כשהוא מתחיל לרשום", מספר האמן, "הוא מתחיל להינות. בזמן העבודה בצבע, אין הוא צריך לחשוב על הרישום, ויכול להתמסר לעבודה".

אייל טבת

במהלך הצילום ובעבודת הציור נוטל לעצמו טבת זמן להתמהמה ולשהות במרחק מה מהעולם מרובה הגירויים והמידע בו אנו חיים. גם אנו הצופים מתבקשים לעצור ולו למספר רגעים, ולהיות נוכחים אל מול הדמויות, לתהות מי הן, מהו השיח שהן מנהלות ביניהן. עירוב של רגעים אינטימיים הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית חוברים יחדיו בעבודות המוצגות.

אייל טבת

ורה פלפול אוצרת התערוכה מציינת: "טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן, פני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. טבת בוחר לצייר, 'רגעים (של) התמסרות'. אותו רגע לדבריו, בו כל השאר נעלם, הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות".[1]

אייל טבת, מבט לתערוכה

אייל טבת למד אצל הצייר והאמן יוסי מרק איש פתח תקווה, כשלושים שנה, המצייר א.נשים במצבי תודעה פנימיים. טבת מציין, שמרק המורה שלו מגיל צעיר, מנהל דיון אמנותי עם תלמידיו, שיח המערב גם עניין באשר לאן כל אחד מהם שואף להגיע, ו"דוחף" תלמידים למה שחושב שעשוי לבנות אותם כאמנים.

תיאורי דמויות ישנות, מופיעים באמנות פלסטית, בספרות ושירה, ובמיתוסים קדמונים, כשם שבטקסטים מקודשים במסורות ביהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם ועוד. אחד הציורים הידועים הוא "ונוס הישנה", 1510 בקירוב מידי ג'ורג'ונה הוונציאני (שיש מייחסים לטיציאן הצעיר). לוסיאן פרויד הציג בעבודותיו נשים גברים במצבי שינה שונים (בגוף מלא, או בחלקו. בין הידועות, סו טילי – בכינויה "סו הגדולה")[2].

דמות המצויה במצב של שינה, הינה פגיעה וחשופה שכן יש כאן חדירה לאינטימיות של הישן/ישנה. פרקטיקה שונה בתכלית נקטה סופי קאל בעבודה מוקדמת מ-1979, בה היא מתעדת מרתון שינה: זרים ומכרים מוזמנים לבוא לישון במיטתה, במשמרות של שמונה שעות כל אחד, במשך שבוע בוויתור זמני על הזכות לפרטיות.[3]

המעבר בין היום ללילה נתפס בימים עברו כמעבר לעולם חלופי בו השינה נדמית ל"מוות קטן". הסיודוס התייחס ב"תאוגוניה", לדמויות היפנוס, אוניירוי ותנטוס – 'שינה, חלום ומוות', ילדיה של ניקְס, אלת הלילה כמסמלים את המעבר למצב של כאוס וא-היגיון.[4]   

האם שינה נחוצה? על  כך אין כמעט עוררין. גבריאל גרסייה מארקס מספר בספרו "מאה שנים של בדידות" על תושבי מקונדו שנתקפו מחלה מסתורית אשר מנעה מהם את הצורך בשינה. בשל כך, הם איבדו לגמרי את זיכרונם וכפרם נידון לחורבן.[5] ואילו אבי ברסטט בספרו "סוד השינה המושלמת" כותב על "איך תשיגו בוסט של אנרגיה מנמנום קצר באמצע היום".[6]    

אייל טבת
אייל טבת

בתיאורי שינה יש מן התום והשלווה, אך גם מן המציצנות והפגיעות. הדמויות המתוארות בציוריו של טבת אינן מודעות לעין המתבוננת. בין הדמויות הנגלות לעין הצופה המבקר בתערוכה דמותו של בן משפחה שנרדם על הספה, מוצג בעירום חלקי, אף שללא התכוונות ארוטית. בנותיו של האמן מתוארות מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיג'מות, המגוננות עליהן; ובאחת מהן מתוארים האמן ובתו הישנים חבוקים בחיבוק אבהי מגונן. ובשונה, בן זוגו של הצייר מוצג בערות מליאה, מתבונן לאן? מכוסה בשמיכה. בתיאורים אלה חובר המבט של האמן למבטו של הצופה הנחשף לדימוי, תר ומשוטט, ומשאיר מקום לפרשנות.

אייל טבת

ומנגד בדימויי הזוגות, או החברים האנונימיים, ניכר קשר עין או שיח אותו הם מנהלים. דימויים קבוצתיים מעין אלו אנו מוצאים אצל אמנים דוגמת אדגר דגה בשלהי המאה ה-19, (אף שניתן למצוא לכך עקבות באמנות המאה ה-17 בעיקר בהולנד). דמויות אלה כשם שהדמויות הישנות, מוגדרות בקו שלעתים נטמע בצבע, ויש שניכרים לעין הצופה עקבות הרישום. טביעת היד של טבת בעבודות המוצגות חומרית מאוד. האור וצל מתורגמים בציור למסת צבע ולכתם ולמשיכות מכחול הנוצרות באמצעות כתמי צבע באדום, ורוד, לבן, חום. וכדבריו: "זהו חיפוש שבו באופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו  היוצרות תחושה טקטילית מאוד". הרקע בעבודות מוצג לעתים חלק וחף מחומריות, כמעט על גבול ההפשטה, ויש שניכרת בו הטקסטורה העזה.

אייל טבת

תודה לאייל טבת ולורה פלפול על השיח עמם.


[1] ורה פלפול, רגע ההתמסרות, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] לוסיאן פרויד, אוצר: מרדכי עומר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1996.

[3] סופי קאל, סיפורים אמיתיים, אוצרת: נחמה גורלניק, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, פברואר-מאי 1996.

[4] הסיודוס, מעשים וימים, תאוגוניה, מגן הראקלס, תרגם שלמה שפאן, מוסד ביאליק, 1956

[5] גבריאל, גרסייה מארקס, מאה שנים של בדידות, תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרי-דן, הוצאת עם עובד, 1967.

[6] אבי ברסטט, NAP סוד השינה המושלמת, אגם הוצאה לאור, 2018.;

איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, אוצרות: אפי גן, וקרן וייסהוז, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון-לונדון, אחד העם 8 ראשל"צ, 13.8.2022-אוקטובר 2022

עבודותיה של האמנית אורנה בן-עמי בתערוכת היחיד "איזה אורקסטרה! אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה" נעות בין הציר האישי לבין הקולקטיבי, ובין ימים עברו לזמן הווה. שתי פרקטיקות מובחנות: מהאישי/פרטי אל הכללי. לשם כך היא שואלת דימויים ומרכיבים ממקורות התיעוד ההיסטורי, ובמקרה שלפנינו, צילומים מארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר ראשון לציון החוגגת 140 שנה להיווסדה.

אורנה בן-עמי, איזה אורקסטרה, 2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C, קרדיט צילום אבי חי

"בתערוכה", מציינת אפי גן, "התיעוד ההיסטורי נשען על צילומים תקופתיים שנעשו בידי צלמים, מרביתם אנונימיים מראשית ההתיישבות הציונית בראשון לציון". לקראת התערוכה נעשה שיתוף פעולה בין בן-עמי לבין ארכיון המוזיאון ההיסטורי של העיר המכיל כ-30 אלף צילומים תקופתיים.[1]

אמנות, ארכיון וקשרי הגומלין ביניהם מעסיקים אמניות ואמנים בארץ כשלושה עשורים ואף יותר. באירופה, בריה"מ לשעבר וכיום רוסיה, אנגליה וארה"ב מתקיימים קשרים והקשרים מתחילת המאה העשרים. לשם כך ברצוני להתייחס בקצרה לסוגת הארכיון והמהות שלו – מה הוא מכיל, ומה תפקיד הצילומים בו (ארכיון צילומים הינו פרקטיקה "צעירה" יחסית לארכיון המסמכים ששנותיו אלפי שנים).

הארכיון –   ארכיון[2] הנו אוסף תעודות, מסמכים ואֵפֵמֵרָה (Ephemera)[3] לסוגיהם שנאספו בידי פרט, מוסד, או כל ישות אחרת.

סוגיית-הארכיון רבת פנים היא. הארכיון משמר זיכרון-אישי, מצד וזיכרון קולקטיבי, מצד. הוא מגוון בהרכבו ועשוי למשל, לנוע בתווך של בין היות אוסף מוסדר ותמטי ובין היות מצבור פריטים נעדרי סדר שיטתי, הקולט אליו בכל זמן פריטים חדשים ללא הבחנה. הארכיון מגלם בתוכו שאלות רבות הנוגעות לזיקה של בין מקור להעתק, ובין נוכחות להיעלמות. מטבע הדברים, סוגיית הארכיון העסיקה היסטוריונים וחוקרי תרבות, אמנים בצד פילוסופים, בעיקר מאז ראשית העת החדשה בתולדות המערב.

באולם הכניסה הצופה נחשף לשתי עבודות –"בכרם" ו"איזה אורקסטרה". בן-עמי בחרה שני תצלומים מארכיון ראשון לציון, שיש בהם מן ההדהוד לסיפורה ההיסטורי והייחודי של ראשון-לציון כמניחה של התשתית לתרבות וללאומיות הישראלית. בשתי העבודות פעלה בן-עמי על גבי הצילום ההיסטורי שנבחר מארכיון המוזיאון, הודפס והוגדל. על הצילום המודפס בחרה האמנית לפסל פרטים שונים מהצילום.

אורנה בן-עמי, איזה אורקסטרה, 2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C, פרט

"בכרם", 2022. בצילום האידילי בו בחרה האמנית מוצגים אם ושני ילדיה על רקע יקב ראשון-לציון. האם, ברכה הירשפלד, שבניגוד למוסכמות התקופה, הצליחה לחדור את חומות המגדר הגברי. האם, ברכה הירשפלד היתה בעת הצילום (1924) אלמנה מבעלה, צבי הירשפלד שהלך לעולמו ממחלת הטיפוס בשנת 1917 והוא בן 35 בלבד.

הצילום נושא עמו מסר ציוני לצד מסר מגדרי. בשנת 1913 עת יצא צבי הירשפלד, להקים את אחוזת המטעים ברוחמה שבנגב. טרם נסיעתו הפקיד מכתב יוצא דופן אצל ועד המושבה וזו לשונו: "אתכבד בזה להודיע לכם כי אשתי מרת ברכה … היא היא הממלאה את מקומי כל זמן שהיא תחיה בלי שום מפריע, והרשות בידה לעשות עם הנחלה כחפצה וכרצונה ואין שום רשות למי שהוא … להתערב ולחוות דעה בלי הסכמתה".[4] ברכה הירשפלד זכתה למעמד עצמאי אל מול ועד המושבה, שכולו היה מורכב מגברים בתקופה שבה נשים לא זכו לבחור, להיבחר ולחוות דעתן מעל הבמה הציבורית. עם מותו של צבי הירשפלד (1917), ברכה, אלמנתו, ניהלה במקומו את חוות רוחמה וזאת בנוסף על הטיפול במשק המשפחתי בראשון לציון. כמו-כן היתה פעילה בענייני ציבור בראשל"צ, ומהווה סמל לאישה העברייה העצמאית ושוות זכויות.

אורנה בן-עמי, למעלה, בכרם,2022, ברזל מרותך מוצמד לצילום על P.V.C ;
למטה, סל קש, 2010, ברזל מרותך

"איזה אורקסטרה", 2022. בשנת 1895 יזמו אנשי המושבה יחד עם פקידות הברון רוטשילד את הקמת התזמורת של ראשון-לציון היא "האורקסטרה" הנודעת. צילום זה בו  בחרה בן-עמי מייצג את הפן התרבותי מוסיקלי שבתרומתה של ראשון-לציון לעיצוב התרבות והלאומיות הישראלית. התזמורת הורכבה מנגנים חובבים וערכה קונצרטים בבית העם של ראשון-לציון, במושבות העבריות, במקווה ישראל וביפו. הפעילות כללה ערבי שירה, נגינה וקריאה.[5] בצילום מוצגות דמויות שונות: נגנים, גברים, נשים, ילדים, ערבים ויהודים, שיח עולץ ומסעיר.

בשתי העבודות שלעיל בחרה בן-עמי בשתי פרקטיקות שונות: האחת, עיבוד פיסולי של פרטי לבוש, כלי נגינה, סלים, הנוצר מתוך ועל גבי צילומים היסטוריים שהוגדלו. וכך תרבוש, או כובעי קסקט בתלת-ממד, משולבים בצילום ומנהלים "שיח" מעניין עם הדו-ממד של הצילום. באחרת, היא בוחרת לפסל אובייקטים המוצגים בחלל התערוכה: "סל קש", 2010, מהעבודה "בכרם" ו"כובע שייטים", 2022, מהעבודה "איזה אורקסטרה". ברם כפי שמציינת אפי גן, אין הכוונה בכך לנאמנות מוחלטת למופיע בצילום. "אופן הטיפול הפיסולי מייחד את מבטו של הצופה, משהה אותו. בן-עמי יוצרת בתלת-ממד על גבי דו-ממד, מחייה באופן מקורי את העבר והופכת אותו למוחשי"… "היא לא מסתירה את מקור הצילום, לא מוחקת את העבר, אלא משאירה אותו ובונה מעליו 'קומה נוספת'. התוצאה משאירה את שני האמנים שמשתתפים בו: הצלם ואמנית הברזל – כנוכחים".[6]

בר-עמי עושה שימוש מעניין בברזל – כופפת אותו לצרכי היצירה – יש שהוא משולב כפי שאנו רואים לעיל, ויש שהוא מופיע כמסה כבדה, או כקו רשום במרחב, שלי לפחות מזכיר את פול קליי באמירתו "לקחת את הקו לטיול" וכך הברזל הינו כחומר ביד היוצר.

מכאן עובר הצופה אל חדרים פנימיים בגלריה שעניינם זיכרון אישי. בעבודות בחללים אלה נעה בן-עמי בין המסה הכבדה והחומרית של הברזל לבין הקו ורישומו במרחב. אחד החדרים מוקדש לאימה של אורנה שנהגה לתפור בבית. ובדומה לאימה אותה היא זוכרת תופרת, רוקמת, נלחמת בקשיי החיים ומרככת אותם. כך האמנית יוצקת רכות בברזל הקשה, ומנציחה את היצירתיות של האם בחומר. בחדר זה דימוי של תופרת הרוכנת על מכונת תפירה מתוצרת 'זינגר'. תך תפירה העשוי ברזל ו'נתפר על הקיר'. על הרצפה שמיכת ברזל ושמלת ילדות עשויה ברזל תלויה על קיר.

אורנה בן-עמי, אימא, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה  ידני, וריתוך
אורנה בן-עמי, שמיכת טלאים, 2022, ברזל חתוך ומרותך

בחלל תצוגה אחר מוצג שולחן אוכל אשר מרכיביו נקטעים ומחייבים הישענות של חלקיו זה על גבי זה כדי ליצור יציבות, בדומה לבני משפחה העוזרים ונעזרים זה בזו. בדומה, כיסא הנדנדה אינו שלם, וגם הוא מצוי בתפר שבין מציאות לרישומה. הספרייה מעין סימולקרה של המציאות, אינה באמת יכולה להכיל את הספרים, מהווה מעין סימן בחלל.

אורנה בן-עמי, ארוחה משפחתית, 2022, ברזל מרותך
אורנה בן-עמי, ספרייה, 2013, ברזל מרותך

ומכאן אל עבר וזיכרון אישי השזורים בהווה, והפעם ברישומי פחם על קנבס. רישום פחם של נכדתה של בן-עמי הרוקדת בקבוצה ומתעמלת, והקשר בינה לבין אבי האמנית- ספורטאי (שהיה אלוף פלשתין בריצה בשנות ה-30 של המאה ה-20).

אורנה בן-עמי, קו התחלה, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה ידני וריתוך
אורנה בן-עמי, קו סיום, 2022, ברזל, חיתוך פלסמה ידני וריתוך

וכך, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי (הן של האמנית והן של המושבה ראשון לציון) חוברים יחדיו לזיכרונות שלנו הצופים, ולסיפור האתוס הציוני שהינו גם סיפור של רבים מאתנו.

תודה כתמיד על החומרים והשיח


[1] אפי גן, אורנה בן-עמי, מרתכת עבר להווה, איזה אורקסטרה, אורנה בן-עמי מרתכת עבר להווה, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] מקור המושג ארכיון archeion (arkheion) הנו ביוונית, שבה הייתה משמעותו ביתו של הארכון בו נשמרו מסמכים שנמצאו באחריותו.

[3] משמעות המילה "אפמרה" ביוונית היא "בשביל יום". אלה הם פרסומים אשר נועדו מעצם ​טיבם להתקיים זמן קצר. למשל: כרזות, עלוני פרסום והסברה, סטיקרים, כרטיסי כניסה לאירועים ולמופעים, כרטיסי נסיעה, אגרות ברכה לחגים או לשמחות משפחתיות. מסע בזמן: מיטב פריטי האפמרה הישראלית, הספרייה הלאומית https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/digitallibrary/time_journey/pages/default.aspx

[4] יונה שפירא, בציר לצלילי האורקסטרה, על מנהיגות נשית ותרבות עברית, ציטוט מטקסט התערוכה. שפירא מציינת "עבודתה של אורנה בן-עמימוסיפה נדבך למגמת המוזאון המציג בעשור האחרון תערוכות המשלבות היסטוריה עם אמנות כאמצעי נוסףלהמחשת סיפורה של ראשון-לציון ולחשיפתו לקהלים חדשים.

[5] הצילום בו בחרה בן עמי מתעד את התזמורת של ראשון-לציון בחגיגות הפסח ברחובות  (1913), כשהיא צועדת בראש התהלוכה החגיגית ואחריה תלמידי הגימנסיה הרצליה מתל אביב, חברי המכבי שהגיעו מרחבי הארץ והעולם והקהל. יונה שפירא, שם.

[6] אפי גן, שם.

קרול גלאובר, "היסטוריה אישית", סלון משותף לאמנות, שביל המרץ 5, קריית המלאכה, אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר 20.8.2022-29.7.2022

בספרה "הצילום כראי התקופה" מציינת סוזאן סונטאג: "באמצעות תצלומים, כל משפחה מעצבת כרוניקה של דיוקנאות של עצמה, הצילום כמבנה ומייצג של תא משפחתי וחברתי.

ברם הצילום הוא גם שריד, דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות, בדומה לעקבות[1]

התערוכה "היסטוריה אישית" המוצגת בסלון משותף לאמנות, מבוססת על צילומיה של קרול גלאובר צלמת והיסטוריונית צילום שעבודותיה הוצגו בתערוכות בינלאומיות רבות ברחבי העולם. הצילומים שנעשו במצלמה אנלוגית Brownie Hawkeye משנות ה-50, אוגדו לספר אמן הכולל סדרות צילומים של שני הבנים: בן (Ben Glauber) וסאם (Sam Glauber-Zimra) מהשנים 1987- 2016 ומתחקים אחריהם מילדות, לנערות ולבגרות.

קרול גלאובר בן מנגן בפסנתר

הצילומים כפי שגלאובר סיפרה לאוצרת התערוכה ד"ר נירה טסלר נעשו במהלך כשלושה עשורים, בעודם עסוקים בפעילויות יומיומיות ואינם נותנים את הדעת לעצם היותם מתועדים, והצגתם בספר האמן שלה, ממקמת אותם בקטגוריה שנעה מן החלל הביתי אל החלל הציבורי. מעורבותו של המתבונן בספרה פותחת, לדבריה, נתיבים אינסופיים שמקשרים את מקומו של הסובייקט המצולם עם זה של הצופה, ותוך כך גם מאחדת ביניהם.

קרול גלאובר, היסטוריה אישית
קרול גלאובר, היסטוריה אישית
קרול גלאובר, היסטוריה אישית

קרול גלאובר ילידת ארצות הברית, עלתה ארצה בשנת 2017 עם בני משפחתה ומאז מתגוררת ברעננה. ספרה "היסטוריה אישית" – הנמכר כעת בחנות הספרים של Magazine III ביפו, הושק באירוע פתיחת התערוכה – ראה אור בשנת 2020, וקיבל את פרס PX3 Prix de la Photographie, Paris ואת פרסי הצילום הבינלאומיים של בודפשט, טוקיו ומוסקבה.[2]

תודה לקרול גלאובר ולד"ר נירה טסלר על המפגש עמן


[1] סוזאן סונטאג, הצילום כראי התקופה, תל אביב: ספרית אפיקים-עם עובד, 1979.

[2] קרול גלאובר, "היסטוריה אישית", סלון משותף לאמנות, אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר

אסתר כהן, רוח נעמן, ספריית העיצוב והמידע החזותי, בית אריאלה, תל אביב עד 14.8

יוזמה מבורכת – סדרה רישומים שעניינה מפגש בין המילה הכתובה לבין הדימוי החזותי מידי האמנית אסתר כהן, מוצגת בספריית העיצוב והמידע החזותית בבית אריאלה.

אסתר כהן, "רוח נעמן"

הסדרה הינה בהמשך לשיח גלריה שהתקיים בסלון העירוני בבית אריאלה בנושא בוטניקה וספרי אמן, ביוזמתה של מנהלת ספריית העיצוב והמידע החזותי ציפי סובר. הסדרה מבוססת על הפרח נעמן (כלנית מצויה). השם נעמן מקורו במיתוס אודות אל המזון והצמחייה השומרי תמוז, המת כל קיץ וקם לתחייה בחורף, ששמו הפיניקי היה נעמן, ומקביל לאל היווני אדוניס (על פי "מטמורפוזות" של אובידיוס). בערבית נקראת הכלנית המצויה شقائق النعمان שקאא'ק א-נעמאן –פצעי נעמן. שם הנושא עמו כאב, קמילה ותקווה לשלום, התחדשות וצמיחה מחדש. (מטקסט התערוכה)

אסתר כהן, "רוח נעמן"

בסדרה זו ממשיכה כהן ברישומים בהשראת ריטואלים ומיתוסים אשר בוחנים את מערכת היחסים בין הטבע הפראי למעשה ידי אדם. שאלות באשר למסורות מן העבר, ואלו של ההווה. הרישומים בוחנים תפיסות העוסקות בסימון, מיפוי והגדרה של גבולות ממשיים וסמליים, חקר תהליכי ביות של הטבע ומעגל הצמיחה והקמילה כאחד. וזאת גם מתוך שאיפה לקיים דיאלוג עם אמני עבר ומגדירי צמחים מז'אנר הרישומים הבוטניים במבט עכשווי.

אסתר כהן, "רוח נעמן"

דרור בן-עמי, עלמיא, גלריה אשכילה, שמעון בן שטח 2, יפו, אוצרת: דפנה שפירא חסון,   19.8.2022-14.7.2022

התערוכה "עלמיא" של האמן דרור בן-עמי מוצגת בחלל היפהפה של הגלריה החדשה "אשכילה", במרכז "אשכילה" לאמונה ואמנות, יפו (על המרכז בהמשך). העבודות המרשימות שגודלן ניכר, מקיפות את הצופה מכל עבריו במעין הקבלה לאדם וליקום האופף אותו.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"
דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"
דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה אשכילה

"עלמיא" כותבת אוצרת התערוכה דפנה שפירא חסון, "הוא עולם, או עולמות, בארמית, ומכיל בתוכו גם את המילים נעלם, עלום. אותו מבט, המוביל את בן עמי לצייר את העולם/ יקום/ האין סוף, מתאר גם את ההתבוננות פנימה, ואת היחס ביניהם- האדם מול חידת הקיום. החיפוש התמידי אחר הנעלם מהעין ומהחושים".[1]

רציונל זה מועצם בבחירה של שפירא חסון לפתוח את טקסט התערוכה  בפסוק מרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) לפיו הבריאה מסודרת בדמות אדם: "כל העולם כולו בכל מדרגותיו הוא 'אדם גדול' והאדם הוא 'עולם קטן' , ואין בזה אלא מה שבזה".[2]  

בעבודות המוצגות בחלל הגלריה בן שתי הקומות ייצוגים של היקום על משמעויותיו השונות: מרחבי האין סוף, האור והחושך, הירח והכוכבים שהם חלק מגרמי השמיים, ואפשר גם ייצוג של "החור השחור", "המבקש" להטמיע בתוכו את המתבונן. ובנוסף, עקבות לענפי עצים, קורי עכביש ועוד. שכן כפי שציין הרמח"ל האדם הוא עולם קטן, הבריאה מסודרת בדמות האדם "רק שדרך פעולתו היתה להיות אלה שני נמצאים קשורים זה בזה – העולם והאדם; כי הוא ברא אדם, וברא עולם בברוא אדם".[3]   

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

אור כמֵעֵין אור בריאה מבליח מבעד לחשיכה בחלק מהעבודות, כנובע מלובנו של הנייר. בן-עמי מספר על ההחלטה המושכלת שלו (לפני כעשרים שנה) לעבוד על מצע נייר "דל" כדבריו; מצע לבן בחזית, בעוד שמאחור זהו נייר אריזה חום. הסקלה של הלבנים מתעתעת שכן אינו משתמש בצבע לבן, האור הלבן הוא למעשה צבעו של הנייר. באשר לשחור, משתמש בצבע פחם, אותו מורח ביד בתהליך עבודה גופני – פיזי וסיזיפי כאחד.

לאופן הטיפול בנייר, קורא בן-עמי "ארכיאולוגיה": במהלך העבודה הוא משפשף את מצע הנייר הלבן בנייר זכוכית, מגרד, חורט באמצעות הנעצים המשמשים לתלייה, וחושף את  הצבעוניות הזהובה-חומה של נייר האריזה האחורי ההופך לחלק ממארג העבודה. הנייר "משחרר" כדבריו, לא איכפת לו אם נקרע, עושה פץ', וממשיך…

העבודות אינן ממוסגרות, וזאת כדי שהנייר יתגלה על כל המשמעויות שבו, ויאפשר מגע פיזי. מאוד חשוב לו שמתקרבים ושוקעים פנימה. ואכן, והאפקט שנוצר פתייני, מבקש מהצופה להתקרב ולגעת. (ולי באופן אישי שצמחה ועבדה במוזיאון, לקול קריאות "אסור" לגעת… חוויה אחרת, משחררת).

בתערוכה מקבץ יצירות משנים קודמות בצד יצירות חדשות. עבודות הנעות בין הדימוי הקונקרטי לזה שעל גבול המופשט (ובמעין אנלוגיה לניעות של האמן בין תקופת הבארוק באירופה לבין יפן, בין המוחשי לבין המינימליסטי). עבודות שיש בהן מן הנראות החוצה, ומנגד, ההתבוננות והחיפוש פנימה. שפירא חסון כותבת ש"אפשר לכנות שתי גישות אלה גם כהתבוננות ב'אין', בלא נראה, הלא מוחשי, הנעלם, מול ההתבוננות בדימוי, באובייקט, ב'יש'. האמן דומה לאדם העומד משתאה, מוקסם מהטבע והיקום, מרגיש עצמו חלק בלתי נפרד ממנו, וחווה התרחשויות קוסמיות כהד להתרחשויותיו הפנימיות". (ציטוט מטקסט התערוכה)

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

ההתבוננות בעבודות בתערוכה, העלתה בזיכרוני את השיר המופיע בספרו של ג'ון מילטון (John Milton, 1608-1674), "גן העדן האבוד":

אוֹדְךָ אוֹר טָהוֹר אוֹר יָקָר מִמָּרוֹם

רִאשׁוֹן לְכָל נוֹצָר פֶּטֶר רֶחֶם הַשָּׁמָיִם!

אוֹ הַאִם אֶקְרָא שִׁמְךָ אוֹר עוֹלָם

חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל? כִּי אֱלֹהִים או­ֹר הוּא

וּבָאוֹר חֶבְיוֹן עֻזּוֹ חֶבְיוֹן עֻזּוֹ בָּךְ

קַו נָאוֹר וְנֶאֱצָל מִזִּיו אֲבִי הַמְּאֹרֹת![4]

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"
דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

בעבודות שהוצגו בעבר במשכן לאמנות עין חרוד,[5] במחווה לחלונות המשכן ניתן לראות "עקבות" ושאריות של נראות החיים של העבר: ארעיות הטבע, וההשתנות האין-סופית שלו, זלזלים, תצורות הקוצים, קורי עכביש הנדמים לתחרה. וכדברי שיר מלר ימגוצ'י, "ביצירותיו של דרור בן עמי הקיום הוא גשמי וא-גשמי בעת ובעונה אחת. הציור הוא מרחב, שבו סימני חיים מופיעים ונמוגים בהדרגה".[6]

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

ומנגד, בשתי העבודות שנעשו לאחרונה, הצצות רנדומליות לשמיים, מקטעים משתנים, תנועה, אור ומרחב, ניכרת ההליכה לקראת הפשטה.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

העבודה המוצגת בגרם המדרגות מעלה על הדעת ישות כלשהי; דמות קולוסאלית, או שמא דבר אחר, ויש בה מן הבארוק הדרמטי, וכתב יד סוער ומוחצן.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

בקומה השנייה מספר עבודות ובהן דימוי של חור עצום שנפער ועומקו האינסופי המהלך קסם על הצופה, כמבקש שנטמע בתוכו. האור בעבודות אלו הוא אותו אור מטאפיזי המבליח מן החושך, ויוצר את הדרמה שבהן.

ולסיכום, הפילוסוף והמבקר בנדטו קרוצ'ה (Benedetto Croce, 1866-1952) כותב "האמן יוצר דמות או מחזה דמיון, והאדם נהנה מיצירת האמנות ומפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו ושב ויוצר בתוכו אותה דמות".[7]

שעות פתיחה

יום ג' 14-12, ד' 16-12, 22.30-20.30, ה' 22.30-20.30, ו' 16-10

שעות וימים אחרים אפשרי בתיאום מראש עם דרור בן-עמי בטלפון: 050-5737918

תודה לדרור בן-עמי על השיחה עמו

מרכז "אשכילה" לאמונה ואמנות, רחוב שמעון בן שטח 2, יפו

גלריה "אשכילה" לאמנות עכשווית הינה חלק ממיזם חברתי ייחודי שהוקם ביפו על ידי איתי ואימי גבאי, חסידי חב"ד המתגוררים ביפו מזה 16 שנה.

החלל הממוקם במתחם הדואר בין השוק היווני לשכונת נגה הינו מרכז קהילתי ובו סדנאות, ערבי תוכן, שיעורים וסיורים, סטודיו פעיל, בית מדרש וחלל גלריה המציג תערוכות מתחלפות.

המקום יוצר מפגש וחיבור בין אנשים ונשים מכל גווני קשת החברה הישראלית.

בין באי המקום תושבי האזור, תיירים, אמנים, צעירים, אנשי רוח, שחקנים ומוסיקאים.

הקמת הגלריה מספר איתי גבאי בשיחה עמו, הינה חלק מהחזון "ישן" שלו ושל זוגתו, לפתוח מרחב שיחה הממזג אמנות ואמונה כאחד. חזון זה קרם עור וגידים לפני כחודשיים, וחבר לבית מדרש שהקים עם שותף לפני כשלוש שנים.

דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה

המרכז נמצא בבניין לשימור בן מאה שנה (השני בארץ העשוי מבטון). את הבאים מקדמת חזית ייחודית. חלל הפנים בן שתי קומות מעניק מבט מעניין מטה מעלה. "לאמנות יכולות עצומות לחבר בין אנשים ורעיונות, לקבל שונות ולעקוף קונפליקטים. : "גבולות אפשר להרחיב גם בלי לפרוץ".

המבקשים להיות חלק מפרויקט זה מוזמנים ליצור קשר עם איתי גבאי מנהל המרכז טלפון: 050-2933833

תודה לאיתי גבאי על השיחה עמו


דרור בן-עמי, "עלמיא", גלריה "אשכילה"

[1] דפנה שפירא חסון, עלמיא, ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] "נמצאנו למדים, כי כל העולם כולו בכל מדריגותיו הוא אדם גדול, והאדם הוא עולם קטן, ואין בזה אלא מה שבזה. וכפי החלקים אשר באדם, כך תהיינה ההשפעות הצריכות לו…" רמח"ל, ספר קנאת ה' צבאות, כלל ב' http://www.hebrew.grimoar.cz/luzzato/kanat_h_cevaot.htm

[3] שם.

[4] ג'ון מילטון, גן העדן האבוד, תרגום: יצחק אדוארד זלקינסון, ספר שלישי, פרויקט בן יהודה https://benyehuda.org/read/21238#ch4038

בתרגום מוקדם יותר מידי ראובן אבינעם, עריכה, מבוא ונספחים: ד"ר אסתר י. בית הלחמי, הוצאת מסדר ועם הספר, 1982, התרגום שונה.

[5] 14 כיוונים לרוח – משכן לאמנות עין-חרוד חמישים גוונים של שחור ואפור ולבן – דרור בן עמי, כתבה: טל גלפר,

[6] שיר מלר ימגוצ'י, "רישומי זמן", רות נורמן ודרור בן-עמי, מוזיאון ע"ש ישראל וילפריד, 2011.

[7] בנדטו קרוצ'ה, מדריך לאסתטיקה, מתרגם: גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמ' 13.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", הצבת פסל במרחב הסביבתי של אוניברסיטת חיפה

לאחרונה נחנך פסל גדול ממדים של האמן בלו-סימיון פיינרו באוניברסיטת חיפה. הפסל ששמו "שם", היה שייך בעבר למוזיאון הפתוח תפן.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

המוזיאון הפתוח תפן הוקם על ידי התעשיין סטף ורטהיים בשנת 1983. נכללו בו ארבעה מוזיאונים: גלריה לאמנות להצגת תערוכות מתחלפות מיצירותיהם של אמנים ישראלים ואמנים מחו"ל;  "המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית" ובשמו הנוסף "מרכז מורשת הייקים"; אוסף מכוניות קלאסיות ובו כ-40 מכוניות, בבעלות התעשיין איתן ורטהיימר;  "מוזיאון אומנות התעשייה" שהציג את התפתחות הכלים ומכונות החיתוך בתעשייה מימי האדם הקדמון ועד לעיבוד השבבי במאה העשרים. בנוסף, בשטח המוזיאון הוקם גן פסלים מהגדולים בארץ, ששטחו היה עשרות דונמים ובו כמאה פסלים.[1]

עם מכירת הקרקעות ע"י משפחת ורטהיים, המוזיאון הפתוח בתפן חדל מלהתקיים. מהלך זה עורר ביקורת ניכרת בעולם האמנות הישראלי, בשל התקדים הבעייתי באשר לפירוק אוספי אמנות חשובים וכתוצאה, פגיעה בנכסי תרבות לאומיים.

הפסל "שם" (עשוי באבן) מידי האמן בלו-סימיון פיינרו, פורק ונבנה מחדש, והועבר לאוניברסיטת חיפה בנובמבר אשתקד כחלק מאוסף האמנות של האוניברסיטה. הוא מוצב כפסל קבוע בטיילת הנופית בסמוך למשכן לאמנויות ומשתלב במערך המרחבי של האוניברסיטה וברציונל של פתיחת המרחב לקהילה עם בנית הרכבלית.

הפסל "שם" הוא מבנה אבן בצורת תיבה בו שני חלונות האחד בצורת האות ש' והשני בצורת האות ם'. דרך כל חלון ניתן לראות את האות השנייה והמילה "שם" מתחברת בראשו של הצופה. פיינרו מרבה להשתמש במילה "שם" ביצירות שונות המקשרות בין השפה העברית בהיבט המיסטי שלה לבין האדם.

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

בלו-פיינרו מספר שהמילה 'ספר' בגימטרייה מקבילה למילה 'שם'. הקשר בין המושג 'ספר' למושג 'שם' הוא הקשר בין יכולת האדם לקרוא וכינוי האדם בשם, משמעו שכל אדם הוא ספר. ובהשאלה כאשר מנסים להבין את האחר, למעשה קוראים אותו – האדם הוא ספר פתוח.

הפסל פועל באנלוגיה לשעון שמש כאשר האותיות מוקרנות על גבי הרצפה והקירות כאותיות אור בהתאם לתנועת השמש מזריחה עד שקיעה. האות והחלון הופכים לצוהר של אור אל-חומרי המוקרן גם על הסירה התלויה במרכז החלל הפנימי של המבנה. לסירה משמעות סמלית, כמסע אל מחוזות חדשים אל ה'אין סוף', אל הנשגב. בשלב מסוים מתחברות האותיות של ה-ש וה-ם ויוצרות את המושג "שם".

בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה
בלו-סימיון פיינרו, "שם", אוניברסיטת חיפה

חלל המבנה סגור; אין בו דלת והוא ללא אפשרות כניסה. בחלל זה אין אפשרות לגעת וזאת  בדומה לחלל הדביר במקדש כאשר רק אותיות האור מוקרנות פנימה, והזמן משתנה בהתאם לשעות היום ולעונות השנה.

תחושת הזמן שונה; אין היא על פי דקות או שניות אלא על-פי אותיות אור שמבטאות את תנועת השמש במעבר בזמן. היצירה מושפעת מהתפיסה היהודית שהעולם נברא מאותיות.

הפסל הוא חלק מעיסוקו של האמן בשימוש באותיות עבריות והקרנת האור דרכן כביטוי לזמן קבלי של בריאת העולם. והדבר מזכיר את שאמר בזמנו סטף ורטהיימר באשר לפסל המוצב בסביבה ומשפיע עליה,[2] כפי שניתן לראות ממהות שמו של הפסל "שם" וההקשרים הקבליסטים שלו לבורא עולם, לאור ולזמן.

קרדיט לצילום: אביטל בר-שי

תודה לבלו-סימיון פיינרו


[1] המוזיאון הפתוח בתפן, ויקיפדיה  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%96%D7%99%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%95%D7%97_%D7%AA%D7%A4%D7%9F 

[2] למוזיאון הפתוח בתפן, נחשפתי מספר פעמים, במהלך קורסים בהם נחשפו משתלמות במחלקת החינוך של מוזיאון תל אביב לתערוכות ולחללים מחוץ לתל אביב וסביבותיה. המפגש עם ורטהיימר היה במסגרת מפגש של עובדות מחלקת החינוך של המוזיאון עמו ואנשי המוזיאון בשלהי שנות התשעים.