סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים, אוצרות אפי גן, קרן ויסהוז, גלריה עירונית לאמנות, בית גורדון-לונדון, אחד העם 8, ראשון לציון, נובמבר 2022-מרץ 2023

סשה אוקון, בית קלייה "פותחים בקפה", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ, 2020-2022

התערוכה סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים מזמנת הפתעה לבאים בשעריה. תחילה השם מִקְדָשּׁ החיים שמתגלה כהומאז' לשוק "מחנה יהודה" בירושלים. השליטה מעוררת ההשתאות של האמן ברזי הציור ובקריצה לאמני המופת של הרנסנס והבארוק; והשיח שהוא מנהל עם אירועים תנכ"יים, כשם שעם תרבות המערב: הספרות, הפילוסופיה והפסיכולוגיה. עבודות שנעשו בהשפעת מקומיות ישראלית ספציפית- העיר ירושלים על ריבוי הפנים שבה, הדמויות והמורכבות המאפיינת אותה. "הרעיונות הנטועים בבסיס העבודות" כותבת אפי גן, "הן קוקטייל ייחודי, מובהק ומובחן 'אוקוני' במהותו. באמצעות ציור בטכניקה מסורתית 'גבוהה' )ציור בצבעי שמן על עץ), הוא מצליח 'להרים' את היומיומי אל הנשגב ולעיתים פועל באופן הפוך: 'מוריד' את הנשגב אל הארץ. העבודה נעה במרחב מיוחד, רווי הומור ומתוך מודעות לאבסורדיות החיים, מרחב בין קודש לחול. שהייה במחיצת הציורים של סשה, כמוה כשתיית שיכר אלים מעורבב בעראק מקומי. קומי וטרגי, נשגב ונמוך עושים יד אחת."[1]

פרופ' אבי שגיא מציין: "מלאות קיומו של סשה אוקון כאדם וכאמן מתממשת במרחב החיים הישראלי, בו הוא ממזג את ה"שם" וה"כאן". ה"שם" כולל את מקום לידתו וגדילתו, נופיו, צבעיו וערכיו. ה"כאן" מציין את התרבות, הנוף, הצבע, הערכים, המיתוסים והאתוסים הישראליים. אכן, כל אדם הוא מ"שם" ומ"כאן" ואיש אינו רק תבנית נוף מולדתו. רקמת חיינו היא תמיד מארג בו אנו שוזרים את קיומנו הממשי והמדומיין, הריאלי והאידאי, העקבי והסותר. חיינו מתגבשים בתוך הקשרי משמעות שונים, חלקם אוניברסליים וחלקם פרטיקולריים. זהות אנושית היא מסע מתמשך בין ההקשרים האלה כשלעיתים מתבלט יסוד אחד ולעיתים אחר".[2]  

סדרת העבודות 'מקדש את החיים', המוקדשת לשוק מחנה יהודה, ירושלים, העסיקה את אוקון במהלך השנתיים וחצי האחרונות. "סדרה יוצאת דופן במלאותה, חיוניותה, רבדיה, כמו גם בהשפעתה המתמשכת והמתפענחת אט אצל הצופה". במפגש שלי כצופה עם תכני התערוכה עלה בראשי את שאמר אוקון בעבר: "אני מאמין, כפי שאמר (בוריס) פסטרנק, ש"אין טעם לחפש שירה בין פסגות ההרים, היא בתוך הדשא, צריך רק להתכופף. עבורי הערכים היקרים ביותר טמונים בדברים קונקרטיים של שגרת היומיום, כלומר – ז'אנר. בכך אני מוצא דמיון לפילוסופית החסידות. מספיק להרים את הז'אנר סנטימטר אחד מעל הקרקע כדי להיווכח אלו פלאים חבויים בו, באיזה אור מכושף זוהרים הפנים השונים של היומיומי, הרגיל, הבנאלי. אני ז'אנריסט".[3] ההליכה, הגילוי, הקולות הצבעים בשוק צבעוני וייחודי זה, הם הפלא שאוקון מוצא בעת שהוא מתכופף…לי כצופה עת פסעתי במסלול התערוכה זומנה חווית גילוי נוספת – ההקצרות, הפוטים (המלאכים), עם מי מתכתב בעבודה הזו ועם מי באחרת? מנטנייה, מיכאלאנג'לו, פונטורמו, ואולי מודרניסט כמאטיס, יהדות, נצרות, מיתולוגיה…

שוק מחנה יהודה החל להתגבש בשלהי התקופה העות'מאנית בסוף המאה ה-19, כאשר פלאחים ערבים, החלו להביא את תוצרתם החקלאית למכירה בדרך יפו, סמוך לשכונת 'מחנה יהודה'.  בעשרים השנה האחרונות הפך השוק אשר נודע בצבעוניותו הרבה, לאחד מאזורי הבילוי המרכזיים בירושלים, ולצד הדוכנים הוותיקים הוקמו בו מסעדות, בתי קפה ופאבים רבים שפועלים עד שעות הלילה המאוחרות. השוק המפורסם שינה פניו, מה שאפשר לסשה מסע ציורי שתוצאותיו הייחודיות והמורכבות מוצגות בתערוכה.

בתערוכה מוצגים 12 ציורים אחידים בצורתם: ציור בצבעי שמן על מצע עץ, בטכניקה המהדהדת לציורי אמני הרנסנס, (הזרם המוכר כמנייריזם, אפשרי אף הוא, במובנו הטוב כמובן. והבארוק. ציורים קלאסיים באופיים, אך שונים באופן הבאת והצגת הדימוי על המצע, שכן אופן הטיפול בדמויות אינו מציית לאידיאות יופי ומוסכמות חברתיות. הציורים מתאפיינים בפורמט אחיד וקבוע המאזכר את ארונות הקודש בתוך בתי הכנסת, אך גם את צורת ציורי המזבחות הכנסייתיים (טריפטיכון). כל אחד מהציורים מוקדש לדוכן אחר בשוק. במחווה לשוק של פעם ולחנויות והדוכנים הייחודיים שאפיינו אותו, מציג אוקון את הדמויות הבדויות בדוכני השוק. תוך כדי כך הוא מנהל דיאלוג סמוי עם דימויים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, מתולדות האמנות וסיפורי התנ"ך אותם הוא הופך לסצנות מצוירות. לכל ציור כותרת-על המכוונת לשם כביכול של הדוכן ובתחתיתו של כל ציור מופיע דלפק.

שווקים מאפיינים את הציוויליזציה מקדמת דנא. למשל, השוק בפורום טריאנוס, רומא, בו שכנו כמאה וחמישים חנויות בעת העתיקה. השוק הקפיטוליני הגדול בתקופת הרנסנס ששכן בפיאצה נבונה ברומא של היום. שווקים המופיעים בתיאורי אמנים בני מאה ה-19 שהוקסמו מהאוריינט ועוד. שיטוט בשוק דורש התמסרות של העין והנפש לקולות הרוכלים, לצבעוניות ולמגוון העצום.

לצד הציורים הגדולים, מוצגים בתערוכה מספר רישומים בעיפרון על נייר – שהם חלק מעבודת ההכנה לקראת כל ציור. כמו כן נבחרו לתערוכה צילומים קטנים מטופלים, המאירים חלק מתהליך המחקר לקראת כל ציור, תהליך המשתנה עד לקבלת אופיו הסופי.

העבודות מעמתות את מבטו של הצופה עם העירום, העירום שאינו מושלם, הבשר המדלדל, הקמטים, האירוניה, ההזדקנות וכפי שציין בעבר: "החיים הם חיבור של אבסורד, כאב, חוסר משמעות, ייסורים, גועל, יופי – ובדרכם המיוחדת הם גם הרמוניים. ממרכיבים אשר במבט ראשון אינם ניתנים לחיבור, ולעתים קרובות אינם נעימים, אני מנסה ליצר הרמוניה, הרמוניה של דיסוננסים.[4]

הרמוניה זו של דיסוננסים עולה בעין המתבונן/ת בעודם עוברים בין חללי התצוגה. ראשית, המטבח של אברום, עבודה הפותחת את הסדרה, ולוכדת את העין בדימויים המופיעים בה. לכאורה, לפנינו שלושה אנשים מבוגרים, מתארחים במסעדה בשוק, ב"מטבח של אברום. תכול הבגדים שלהם נטמע בתכול השמיים, באופן המאפיין אותם כמעט כחסרי גוף, להוציא את פניהם וידיהם. לראשם מצוירות הילות המזכירות קדושים מהנצרות, ולפניהם כיסא ריק. "כל הרמזים" מציינת אפי גן "מובילים אל הסיפור התנכ"י של אברהם ושלשת המלאכים. וַירֵָּא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹניֵ מַמְרֵא, וְהוּא ישֵֹׁב פֶּתַח הָאהֶֹל כְּחםֹ הַיּוֹם. וַישִָּּאׂ עֵיניָו וַירְַּא, וְהִנֵהּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָבִּים עָלָיו". (בראשית, פרק י"ח, פסוקים א'-ט"ז(. ואולי אולי "הנעדר הנוכח  – הכיסא הריק באמנות הישראלית"?[5]

משני צדי הציור המרכזי מצוירים מיני אוכל: צלחות ועליהן אוכל ביתי, כמספר הסועדים. הרקע: מפה/ שעוונית משובצת. למעלה, כיאה למטבח הביתי – ניצבות בירות מובהקות בישראליותן, כאילו היו לוחות הברית או סימן לברית שנכרתה. ממעל חגות שתי יונים כמבשרות. הציור טעון במשמעויות, שלוש דמויות, שלושת המלאכים המוזכרים לעיל, השלוש כמספר מקודש ביהדות (שלושת האבות), ובנצרות ("השילוש הקדוש"). היונים – אחד מסמליה של ונוס/אפרודיטה אלת האהבה במיתולוגיה היוונית והרומית, אך גם אטריבוט המופיע בציורי "הבשורה" למריה עת היא מתבשרת על לידת הבן. והיונה כמבשרת שלום. ציור טעון ומורכב, שיש בו מן החברותא, שמחת החיים ואנושיות ולי מזכיר את בני משפחתי שנהגו לשבת ב"קווניקה" מעין בית קפה בו ישבו עולי טורקיה ויוון בשכונת שפירא, תל אביב, ולשתות "לחיים" (בד"כ עראק).

סשה אוקון, "המטבח של אברום", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ, 2020-2022

בעודי משוטטת בתערוכה נגלו לעיני הדימויים "האוקוניים" – נשים עירומות שופעות חזה ואגן ירכיים שנעוריהן מאחוריהן; מלאכים/פוטים, גופם תינוקי ופניהם כפני זקנים; ירקות שלעתים מאזכרים דימויים פאליים (אספרגוס, שורש פטרוזיליה, דלעת או בטטה שחציה ניבט אל הצופה באנלוגיה לבטן אדם…). דמויות ודימויים המצוירים ביד מיומנת ובוטחת ובקריצה לאמני מופת מן העבר, מיומנות הניכרת גם ברישומים המלווים חלק מהיצירות המוצגות בתערוכה. עם זאת מציבים אתגר לעין המתבוננת בחתירה שלהם תחת מוסכמות ואידיאות יופי. בנוסף ניכרת הניעות, לפחות לדידי, בין קדושה לחולין, והמתח בין הריאליה לגרוטסקה אך גם החמלה וההומור.

בה בעת מתקיימים הניעות והמתח בין יהדות/נצרות; מיתולוגיה יוונית/רומית – והפרשנות העולה – האם הדמות הדדנית המוצגת בעבודה "ירקות בריאות ופוריות" היא שרה אמנו המתבשרת על לידת יצחק לעת זקנתה?

לעתים שמות העבודות מסייעים לנו בפרשנות האיקונוגרפית של היצירה כך למשל בעבודה "הא לחמא, בייגלה ומיני מאפה". שם הדוכן מחבר אותנו לזיכרון הפסח והמצות: הָא לחְַמָא עַניְאָ )מארמית: "זהו לחם העוני") הפותח את קריאת ההגדה בליל הסדר ומזמין את כל הרעבים לבוא ולהצטרף לסעודה ולתפילה לגאולה. בראש הציור בפורמט המאזכר את לוחות הברית מוצגות עשר לחמניות/עשרת הדיברות, כמציינות את הביטוי "אם אין קמח אין תורה" ("פרקי אבות)".

המלאכים/פוטים מרחפים בשמיים נצמדים/נזונים מחלה עצומה בממדיה, שהגופניות שלה מאזכרת גופניות אנושית, ובמנוגד לה שתי כיכרות לחם שחור – הווי של קדושה/הווי של חולין. ציור הפוטי בהקצרה (הו ההקצרה האלוהית!), באנלוגיה לפוטי שצייר אנדראה מנטנייה בCamera degli Sposi- בקסטלו די סן ג'ורג'יו, מנטובה, ואף לאלו של ג'וליו רומאנו בפלצו דל טה במנטובה. ועם זאת הדיסוננס העולה מפניהם שאין בהן מן התינוקיות או אף העלומים, אלא פנים שיש בהן מן הזקנה והבעה בוגרת ומפוכחת.

סשה אוקון, "הא לחמא, בייגלה ומיני מאפה", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

לעבודה "הא לחמא, בייגלה ומיני מאפים", נלווה רישום סשה אוקון, "פיתה," רישום הכנה, עפרון על נייר,66X50  ס"מ,2022

העבודה "תבליני עז מתוק" מהדהדת לביטוי השגור 'מעז יצא מתוק'. אנו ניצבים מול חנות תבלינים, שבעליה נפקדים. על הדלפק ניצב שלט המורה 'תיכף אשוב'. עם זאת התיאור המרכזי "קורץ" לתיאורי נשים המופיעים במרחצאות בפרברים הציבורים ברומי הקדומה, לציורי קיר שנמצאו בוילה מיסטריה בפומפיי, לאודליסקות של אינגרה, לנשות ההרמון שרווחו בתיאורי האוריינטליסטים דוגמת אז'ן דלקרוא, ז'אן לואי ג'רום ואמנים נוספים שהוקסמו מהמזרח הקרוב במאה ה-19, ולאחריה. הנרגילות, ביניהן מופיעים זרעי אופיום מוסיפות נופך לדימוי המרכזי שעניינו הנאות הגוף, מיניות, גופניות, שכרון חושים והנאות החֵךְ.

סשה אוקון, "תבליני עז מתוק", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

סלון אקסלוסיב גם בעבודה הזו מצוי הפער בין הרובד הנגלה לעין וזה שעולה לאחריו. כמצוין בקטלוג התערוכה, לכאורה רגע סתמי ומוכר: גבר מסתפר בסלון תספורות, אך הספרית עירומה, ומבטו של הקליינט מבועת; נקודת המבט של הלקוח הניבט במראה משמעותית, אך גם המבט והחיוך האמביוולנטי של הספרית. "הקישור האסוציאטיבי לסיפור התנכ"י על שמשון ודלילה מוציא את הסצנה מהקשרה היומיומי והופך את הרגע לאירוע מכונן או לנקודת התפנית בה מבין שמשון כי נפל קורבן בידיה של אהובתו".

למראה, משמעויות ניכרות באמנות, בספרות ובחקר נפש האדם. המראה משקפת אותנו ואת כל מה שסובב אותנו. המראה מציגה השתקפות מהופכת, לעתים מגדילה ויש שמצמצמת את הניבט ממנה. המראה מסמלת בנצרות את השלמות והבתוליות של מריה. יש לה תפקיד ניכר בספרות, לדוגמה, "עליזה בארץ המראה", ובפסיכולוגיה, "שלב המראה" של לקאן ועוד.

כלים המשמשים לתספורת מקיפים את הדימוי המרכזי שלעיל מכל עבריו. ובנוסף מלווה את העבודה רישום "מכונות עתיקות לגזירת שיער".

סשה אוקון, "סלון אקסלוסיב", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

חפצים שונים מוגדרים כנשיים וגבריים מקיפים את העבודה הכל לגבר ולאישה מכל עבריה. במרכז היצירה קופידון שגופו תינוקי, כביצירות אחרות של אוקון, בעוד פניו נדמות לפני אדם או אישה בוגרים. הקופידון היושב על שפת בריכה מחזיק בידיו את האטריבוט שלו קשת וחצים. החפצים המקיפים אותו מסמנים סממני פיתוי המאפשרים ליצור את הדימוי הנחשק: אודם לשפתיים, לק לציפורניים, בושם, גרביוני משי וביריות, כל מה שמייצר לכאורה את הדימוי ׳אישה׳. בדומה, האובייקטים בצד הנגדי מסמנים מגדר גברי: עניבה פאלית, מקטרות וארנק. והקופידון שמבטו עייף מן הסתם ראה הכול מכל.

סשה אוקון, "הכל לגבר ולאישה", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

שפע פיש טריים וקפואים אגדת העם על הדייג ובת הים, בה הם "חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה" מציגה מבט אחר, העלומים בעבודה זו הוחלפו בזוג ותיק ובוגר, אחוזים זה בזרועותיה של זו, מחליפים ביניהם מבט מלא חיבה. אפשר ואת התשוקה שחלפה מחליפות האהבה, ההבנה והתובנות הבאות לרוב עם הגיל.

"הפותחת בקפה" בעבודה בית קלייה "פותחים בקפה" מציג דמות שרווחה ביצירות אמנות בימים עברו. La Buena Aventura מגדת העתידות כפי שמופיעה בעיקר בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17 ביצירות של אמנים כקרוואג'יו, ג'ורג' דה לטור ועוד. באותם ימים, בהם ה"אחר" היה הצועני/ה (וגם היהודי), רווחו דימויים מעין אלה, שמילאו מן הסתם צורך אנושי לחזות את העתיד. המנחשות בקפה, אותן קוראות בקפה שידעו ויודעות לפרש את הצורות שנותרו בספלים לאחר שתיית הקפה.  מעבר לכך הקפה, משקה אהוב על רבים בארץ ובעולם, מהווה תופעה החוצה תרבויות ודתות.

ביצירתו של אוקון הגדת-עתידות נעשית אף היא באמצעות פירוש הסימנים הנותרים במשקע הספל לאחר שתייה הקפה. "הפותחת בקפה", אישה גדולה וצבעונית מוצגת כנגד הרקע הכהה, אוחזת בכוס הקפה ומפנה את מבטה אלינו כבשאלה. יש בדמותה מן הארציות, בעדיים אותם היא עונדת, ומנגד השביס הכחול שמהווה מעין ניגוד לגודש זה, והתהיה "מה היא פתחה שם בקפה?"

למעלה – קלפי טארוט, ומשני הצדדים רישומים בצבעי שחור ולבן ובהם דימויים האופייניים לקלפי טארוט (על פי אמונה עממית ניתן בעזרתם לחזות את העתיד: השוטה, 2 חרבות, 3 מטבעות וכד').

בית מדרש שביל החלב בפנל המרכזי מאחורי הדלפק ניצב איש מבוגר (אפשר אלכימאי, איש דת או שמא מיסטיקן, החוזה עתידות או מנסה לשנות גורלות?) והוא פורש ידיו כמשתתף בטקס נבואי כלשהו. בית המדרש אינו מקום נבואי אבל ה'עין השלישית' המצוירת למעלה כביצה )ומתכתבת עם הביצה שמטגנת על הדלפק) אפשר ומפנה אותנו הצופים אל תורת סוד כלשהי. משני צדיו, מוצגים מוצרי חלב וביצים למכירה.

'העין השלישית' מתייחסת לאיבר בלתי-נראה הקיים, כביכול, בגוף האדם והוא ממונה על הידיעה ועל החזון. משני צדי העין/הביצה מצוירות שתי כפות ידיים. האחת אצבעה מורה כלפי מעלה והשנייה

אצבעה מורה מטה (נכתבו מדרשי חז"ל על אצבע אלוהית ואצבע אנושית). הגולגולת ושעון החול על הדלפק – "ממנטו מורי" ("זכור את יום המוות") מזכירים את הזמן הקצוב לכל חי. משני צידי הטריפטיך מוצרי החלב והביצים הם עדות לתהליך הטרנספורמציה; מפוטנציאל הגלום בביצה למוצר הסופי, מביצה לחביתה, מחלב לגבינה.

סשה אוקון, "בית מדרש שביל החלב", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

אטליז סוף הדרך! עבודה מורבידית ששמה מרמז על סיום מעגל החיים של בעלי החיים. הומור והיפוכו. בפנל המרכזי, במקום הקצב, מקבל את פנינו תרנגול הודו, באיזכור ל"תרנגול כפרות", מאונקל בוו. התרנגול הופשט מעורו, ועדיין הוא מביט בנו כשופט שכן לפניו מונחת פתקה 'מנא תקל ופרסין' ציטוט ששולח אותנו אל ספר דניאל (פרק ה', אף ששם זה מופיע כ"מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין"), כשם שלציורו הידוע של רמברנדט "משתה בלשאצר". במהלך משתה, בו חוללו גביעים קדושים שנשדדו מבית המקדש על ידי בלשאצר, אנשיו ונשות ההרמון שלו.  מופיעה כתובת על הקיר: "מְנֵא מְנֵא תְקֵל וּפַרְסִין". איש מבין חכמי החצר אינו יכול לפרש את הכתובת שעל הקיר למעט דניאל שפירש אותה כנבואת חורבן על בבל: אלוהים, (מְנֵא-מְנָה-אֱלָהָא) מנה את ימי שלטונה של בבל, )תְּקֵל תְּקִילְתָּ בְמאֹזַניְאָ), שקל במאזניים את ערך מלכותה ומצא (וְהִשְׁתְּכַחַתְּ חַסִּיר) אותו בחוסר, ולכן בבל תיפול בידי "פַרְסִין", כלומר הפרסים.. בלשאצר, כך מסופר בהמשך, נהרג עוד באותו לילה והפרסים כבשו את בבל.

למה התכוון אוקון כששם את הפתקה הזו בידי השוחט /הקצב / השופט? שהרי הסיפור המקראי שלעיל הוא מקור לביטוי: "הכתובת על הקיר". העבודה מתעמתת בעיני הצופה, מאזכרת ומזכירה, מבקרת ומצחיקה בהומור השחור שבה.

סשה אוקון, "אטליז סוף הדרך"!  שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ,2020-2022

את הדימוי המרכזי מלווים נתחי בשר שונים, ורישום הכנה לראש כבש עז בעוצמתו.

קראקלינגז ליכת שוועבעלעך הערינג עבודה זו הסוגרת את מעגל העבודות המוצגות, בולטת בשונותה, בצבעוניות הכהה שלה. מרכז הטריפטיך כהה לחלוטין (להוציא את חלקו התחתון), ומעליו דולק 'נר נשמה' יחידי, כמסמן שהיה פה פעם דוכן ונשמה יהודית פעילה. השם ביידיש שנתן אוקון לדוכן שאיננו – בולט בזרותו מול שאר שמות הסדרה. בתרגום מיידיש פירושו נרות, גפרורים, דג מלוח.

אוקון מייחד את הציור למה שהיה ואיננו: חנויות טיפוסיות בעיירות יהודיות במזרח אירופה בהן מכרו הרינג וקוגל (קיגל כפי שיש קוראים לכך), דגים מלוחים, ממולאים ועוד. גם בשוק מחנה יהודה בירושלים היו בזמנו חנויות כאלו אבל כולן למעט אחת נעלמו, וזו שנותרה – איבדה מצביונה המקורי. בחלקו העליון של הטריפטיך סימן כפות ידיים פרושות בברְכתַּ כהֲֹּניִם (ברכת כהנים מתקיימת פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח. במהלך אמירת הפסוקים על ידי הכוהנים אצבעות ידיהם מתוות סימן מיוחד). באמצעות ציור כפות ידיים מעניק אוקון ממד של קדושה לעולם יומיומי של  העיירה היהודית על מאפייניה השונים – אנשיה, המטעמים, החנויות הזעירות…עולם שפס ונעלם.

סשה אוקון, "קראקלינגז ליכת שוועבעלעך הערינג", שמן על עץ, רוחב 161 ס"מ, גובה משתנה 140-191 ס"מ, 2020-2022

את הציור מלווה הרישום "דוכן של עיירה דאז" ובו סימן כפות הידיים הפרושות בברכת כהנים – שתי אצבעות מכאן ושתיים משם. ניסיתם לעשות זאת בעצמכם?

סשה אוקון, "דוכן של עיירה דאז", רישום הכנה, טכניקה מעורבת על נייר, 48X70 ס"מ,2022

לאוקון יכולת לתאר נסיבות תיאטרליות בהן גלומה הצהרה מרשימה על הארצי ועל הפילוסופי, על כאן ועכשיו ועל הנצח. הציור שלו מכוון אל העולם שמעבר לנגלה, בה בעת, אנו הצופים מביטים במתרחש בדוכן לסיטואציות העשויות להיות חלק מהחיים של כולנו. ובנוסף, יש בו מן הצניעות והאנושיות והשמחה שבעשייה: "אני מערבב צבעים בניסיון למצוא משמעות, ואם יש מי שמוכן לחלוק עמי את מה שלורקה כינה "השמחה המרה הזו", אשרי".[6]

סשה נולד בלנינגרד בשנת 1949 . בשנת 1972 הוא סיים את ביה"ס הגבוה לאמנות ועיצוב בעיר. בשנת 1979, לאחר שהפך לאחת מהדמויות המרכזיות בתנועה האמנותית הנון קונפורמיסטית בלנינגרד, תנועה שנרדפה ע"י השלטון הסובייטי המרכזי, עלה ארצה לירושלים וקבע בה את משכנו. הוא מתגורר בעיר, מצייר בסטודיו ומלמד רישום ב'בצלאל' תוך שהוא מכשיר דורות תלמידים.

תודה לאפי גן וקרן ויסהוז על השיחה עמן וחומרי התערוכה ולסיגל כהן ארזי ובועז סאסי.


[1] אפי גן, סשה אוקון מִקְדָשּׁ החיים, קטלוג התערוכה מִקְדָשּׁ החיים, גלריה עירונית לאמנות ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2022-מרץ 2023.

[2] פרופ' אבי שגיא, "סשה אוקון אמן ישראלי, קטלוג התערוכה, שם.

[3] "סשה אוקון, אני מאמין", עמ'  8-7 בתוך סשה אוקון – ציור, המוזיאון הפתוח, גן התעשייה תפן, 1999.

[4] "סשה אוקון, אני מאמין", שם.

[5] מרדכי עומר, הנעדר הנוכח – הכיסא הריק באמנות הישראלית, הגלריה האוניברסיטאית ע"ש נועה שרייבר, אוניברסיטת ת"א, 1991.

[6] "סשה אוקון, אני מאמין", שם.

אסד עזי, אפל היער, אוצרת: דליה דנון, מקום לאמנות, קרית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב עד 1.1.2022

הומאז' תערוכה קבוצתית – דוד וקשטיין, חגית שחל, טובה אלדד, יונתן גולד, לוסי אלקויטי, לילי פישר, מאיר רקוץ, נועה תבורי, נטלי יששכרי, אוצרת: דליה דנון

שתי תערוכות במקום לאמנות, האחת – תערוכת יחיד לאסד עזי, "אפל הוא היער" והשנייה הומאז' של אמניות ואמנים ליצירתו הברוכה ורבת השנים של אסד עזי.

שתי תערוכות יפות שיש בהן מן הצניעות מחד וההוד וההדר Grandeur מאידך.

אסד עזי

בדיוקן עצמי משנת 1655, אחד מני דיוקנאות עצמיים מציג עצמו רמברנדט הבוגר, בעבודה שיש בה מן ההרהור הפנימי על הזמן החולף. תמונת עבודה זו עלתה בראשי עת צפיתי בתערוכה של אסד עזי. וברשותכם אתחיל במה שנושאות עמן המילים ומה שמצוי ב-subtext שמעבר להן;

בטקסט יפהפה המנסה לגשר בין זמנים ומקומות, בין הבנלי לאידיאה ובין סגנונות ומהפכים, בין מה שהיה מיתי והפך לאישי, למעין בבואה של האמן המצייר, שגופו נושא עמו את סימני הזמן ותלאותיו. "זה ארבעים וחמש שנה הוא חותר במים האינסופיים. חיים שלמים הוא חותר – בלילות הקרים, בסערות, בימים הלוהטים בשמש היוקדת – וחוף אין באופק הנראה לעין. הניסיון המצטבר מותיר בידיו שאלות ותהיות רבות יותר, אך חכמת ליבו דוחקת בו להמשיך לחתור עוד שעל, עד האופל האפרפר".

אסד עזי

בציטוט זה מתוך טקסט התערוכה, ניכר חשבון נפש, אף שהאמן מדבר אלינו הקוראים ומן הסתם הצופים בעבודותיו בלשון דיבור בגוף שלישי. בהמשך סוקר עזי את חלוף השנים, והשפעות הזמן: "אני ער להפרדות הדימוי החדש מרקעו – הוא מוותר על ההוויה ההיולית, על היותנו התרחשות זמנית במרחב, לטובת זהות אישית, ייחודית ומוגדרת. "צניעות" כתבתי בתחילתה ואכן, יש כן מן ההתכתבות עם מה שהיה, עם הגשמיות ומעבר אל מה שניכר שנושא עמו מן הרוח.

אסד עזי

והחלק השני, ההדוניסטי, המעביר אותנו אל מחוזות דיוניסים, לדימויים השאולים ומתכתבים עם יצירות מן העבר, יצירות רנסנסיות בעיקר, בקחנליות, המשלבות יצר ורוח כאחד, נימפות וסטירים, במה שלי מזכיר את התפיסה הניאופלטוניסטית (של פלטוניוס) שרווחה בחצר המדיצי' בפירנצה במאה ה-15.

אסד עזי

היצירות נושאות עמן הומאז'ים והתכתבויות עם תימות מהמיתולוגיה היוונית- פאן וקנטוארים, נימפות, חטיפת פרוסרפינה ועוד… ואיזכורים שעולים בראשי להומאז'ים לאמני הרנסנס דוגמת טיציאן, ג'ורג'ונה ואמנים הולנדיים מהמאה ה-17, כרמברנדט, קריצות לעירומות של סזאן, אך גם לפסלים הלניסטיים ורומיים של אלים שרועים, ואף בעבודה בה זוכה לייצוג דימוי של פרש אקזוטי שיש בה מן ההתכתבות עם אקט הצילום.

בתערוכה השנייה, הומאז' ניכרת ההתכתבות עם עבודותיו של אסד עזי, בפרשים, בעבודות שיש בהן אזכור לביוגרפיה האישית של עזי, מזרח ומערב ועוד.

דוד וקשטיין
חגית שחל
טובה אלדד
יונתן גולד
לוסי אלקויטי
לילי פישר
מאיר רקוץ
נועה תבורי
נטלי יששכרי

ולסיום, מהו סוד הקסם שמהלכות עלינו יצירות אמנות? מה הוא שעושה יצירה לזו שנתעקש להתבונן בה ולבחון ולהתחקות? אפשר שזהו הקסם שהילך עלי בתערוכה זו.

תודה

כל המשפחות המאושרות: דיוקן משפחתי בהזמנה, אוצרת: מוניקה לביא, מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, פתיחה 22 באפריל 2021

הצייר דוד ניפו ושתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק מזמינים אותנו הצופים להתוודע למשפחות, מוכרות ואנונימיות המוצגות בחלל מוזיאון נחום גוטמן.

דוד ניפו, מתווה לדיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975
יעל רוזן, משפחת הרצוג, חיים, אורה, יצחק ורונית, 1975, צילום אנלוגי
אלה ברק

דוד ניפו מציג משפחת אצולה אירופאית, משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, ציור המלווה בעבודות רישום. בכך הוא מאזכר מסורות עבר עת מלאכת הציור שימשה בתפקיד  "העין" המתבוננת ומייצגת את מהות המוצג/ת.

ניפו עובד בדרך האופיינית לציירי ה-Old Masters בימים עברו. פורטרט מוזמן, המשפחה לבושה כמתבקש, עבודות רישום המשמשות כהכנה לציור המוגמר. יש בציור זה מן ה""Grandeur כפי שאומרים בצרפתית, מן הגדולה…הדמויות "גדולות מן החיים" ובאידיאליזציה .

יעל רוזן מציגה משפחות ישראליות מוכרות – כאלה שפניהן ושם המשפחה מסמלים עבור רבים ישראליות, מקומיות ועוד. לעומת זאת אלה ברק מציגה מהלך שונה. ייצוג של משפחות ברגעים אינטימיים הנעים בין ממשות לבידיון,

בכל העבודות יש מן המציצנות – הצופה הופך ל"מציצן" מרצון או שלאו, נוכח העבודות המוצגות, תמונת דיוקן חברתית, תרבותית וכמו בצילומיהן של רוזן וברק, מקומית.

ייצוגם של רמי מעלה בדיוקנאות ארוך יומין. אם נחזור אחורה לדיוקנאות של קליאופטרה והפרעונים, ולייצוגים של קיסרים ברומי הקדומה. או לייצוגים נפלאים של אפיפיורים וקרדינלים בעבודות מידי רפאל וטיציאן בין המאות 16-15.

הדיוקן יכול להיות דיוקן המייצג דמות כלשהי- גבר/אישה או ילד/ה ואף של בעלי חיים, וישנם הדיוקנאות הקבוצתיים כפי שניתן לראות בחצרות מלוכה דוגמת זו של משפחת גונזגה ב"קמרה דלי ספוזי", מנטובה, איטליה במאה ה-15או בחצרות מלכי ספרד לדוגמא, במאות ה-16 וה-17.

שינוי בתפיסת הדיוקן כמייצג רמי מעלה או דמויות מהבורגנות הגבוהה אירע בהולנד של המאות 16 ו-17, וזאת מסיבות דתיות. עם המעבר של חלק ניכר מהאוכלוסייה בהולנד לדת הפרוטסנטית, פינו ציורים המייצגים סיפורים מהברית החדשה את מקומם לסוגות אחרות – והדיוקנאות זכו לייצוג ניכר בהולנד הבורגנית, אף שבמקביל עלו סוגות נוספות כגון טבע דומם ונופים. מעניין לציין שבהולנד דאז אנו מוצאים דיוקנאות נפלאים של "עמך" כמו למשל בעבודות של פראנס האלס (למשל, ה-Malle Babbe), בצד ייצוגים של דיוקנאות קבוצתיים בעבודות של האלס, רמברנדט (מציינת עבודה אחת "משמר הלילה") ועוד…

בדיוקנאות אלה ואחרים, קודם להמצאת המצלמה, עמלו האמנים בהעלאת הדמויות ובייצוג שלהן במדיית הציור, לעתים באידיאליזציה, ולעתים פחות. מאפיינים כמו הצגת היררכיה משפחתית או שלטונית, קשרים ויחסים בין הדמויות, מלבושים המעניקים הוד והדר ואף משרתים נלווים, היוו חלק משמעותי בסוגה זו.

עליית הצילום בשנות ה-30 של המאה השמונה עשרה בצרפת ובאנגליה כאחד שימשה מאיץ למעבר לדיוקנאות מצולמים. עם זאת, ניתן להתחקות אחר עלית קרנו מחדש של הדיוקן המצויר– הן של הפרט או של הקבוצה בעיקר משנות שמונים ואילך של המאה העשרים, עת ניתנת החרות! לאמן/ית לייצג דימויים בסגנונות שונים ובמדיה שונות – ציור, פיסול, צילום, וידיאו ועוד.

דוד ניפו מציג בעבודה שלו תמונת עולם אישי, דיוקן משפחתי המנהל שיח עם Old Masters, הן במתוות (שאחת מהן מחולקת באופן בו נהגו לרשום רישומי הכנה בימים עברו). יש בעבודותיו הד מן העבר בצד מוסכמות של דיוקן קבוצתי באופן ההצבה, המציע הצצה לאיווי חברתי  ותרבותי של הדמויות המוצגות. ניפו מארגן בקפידה את הדמויות, את היחסים ההיררכיים ביניהן, ומעניק לנו הצופים רמזים גלויים בפיענוח תנוחת ושפת הגוף, המלבושים המפוארים, האותות והאובייקטים הנלווים לכך שמדובר במשפחה נעלה.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132153.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה
חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא img_20210526_132348.jpg
דוד ניפו, דיוקן משפחת הנסיך פייר ד'ארנברג, 2018, מתווה

דיוקן משפחתי זה הינו תמצית 'עולם קטן'. דמות האב כ"Omnipotence" ככל יכול, יושב בלבוש מלכותי – בצבעי אדום וכחול (צבעי מלכות – שמים ואדמה כאחד! וגם צבעי הלבוש של המדונה, אמו של ישו) ומוקף בסמלי סטטוס, כמעין כרטיס ביקור המוצג לעולם החיצוני. היחסים בין הדמויות: האם היוצרת קשר עין עם הצופים, מבטה מלוכסן, הבנות המשירות מבט. ואפרופו דיוקן בגוף מלא לפי הכללים הרנסנסיים/ברוקיים ובעיקר אלה קודם המצאת המצלמה עלותו היתה גבוהה ביותר למזמין!

הדמויות מוצגות על רקע ציור, ים/ימה? צמחיה ודמות אשר פלג גופה העליון חשוף, יצור שחציו אדם וחציו שייך לעולם הדגה?

הנאמר לעיל באשר לדיוקן רלוונטי כמובן לשתי הצלמות – יעל רוזן ואלה ברק שעבודותיהן מוצגות בחללי התערוכה.

בצילומיה של יעל רוזן נעשה הניסיון לשמר עדות לממשותם של המוצגים בני המקום והזמן.

יעל רוזן, צלמת עיתונות, נשלחה בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 לצלם דמויות מייצגות בחברה הישראלית. בין מצולמיה היו משפחות נשיא המדינה חיים הרצוג, הרמטכ"ל רב אלוף מוטה גור, הסופר והבמאי אפרים קישון ושחקנית התיאטרון חנה רובינא.

יעל רוזן, אפרים, שרה, עמיר ורננה קישון, 1975

בתצלומים כותבת האוצרת מוניקה לביא "נשקפת אליטה מקומית בנעלי בית, מקפידה על סגנון חיים פשוט, שאינו מנקר עיניים. בתצלומי משפחות הרצוג וקישון ישובים הילדים למרגלות הוריהם, הממוקמים משני צדיהם, ואם המשפחה יושבת ליד הפסנתר. בשני התצלומים האחרים בני המשפחה צפופים, קרובים, נוגעים זה בזה. בתצלום חנה רובינא, המצולמת עם בתה ועם נכדתה, נראות השלוש כדבוקה מטריארכלית, שעליה חולשת חנה, האם הגדולה. בכל התצלומים תלויות על הקירות יצירות אמנות, ובחללים פזורים חפצי נוי, שטיחים ורהיטים, פרחים".

מעניין לציין הבחירה בה כל משפחה בחרה את אופן הייצוג שלהם בצילומיה של רוזן. הרמטכ"ל גור מופיעה בלבוש לא רשמי בעליל: חלוק בית וכפכפי אצבע. בנו של הנשיא הרצוג נועל נעלי בית משובצות עם רוכסן של חברת "המגפר".

לביא מציינת את הבחירה שהציבו המשפחות המצולמות: ערכי משפחתיות ופשוטות ההליכות!

והשאלה שלי: האם דיוקן יכול בכלל ללכוד את הבלתי ניתן לתפיסה? אני מניחה שכן, אנו מדברים על ישראל דאז, קודם תרבות ה"שופוני", על ערכים של צניעות וכל המשתמע! אף שהבחירה היא במקרה זה בנוגע לשלושת התערוכות בחירה אישית בהצגת מהויות ונטיות הלב.

צילומיה של אלה ברק נעים בספקטרום שבין החגיגיות לבין החצנה של הדמויות המיוצגות. הסטודיו לצילום של ברק, "פוטו ברק", נמצא בסמטה בדרך יפו-תל אביב, ואליו באים להצטלם לכבוד אירוע חגיגי וכחוויה משפחתית מגבשת. טקסיות המעמד כותבת לביא, ניכרת בכל הפרטים: בלבוש, ברקע ובאביזרים. הסטודיו פושט צורה ולובש צורה בהתאם לאופי התצלום המתוכנן: זוגי, משפחתי, היריוני, עם או בלי בעלי חיים.

אלה ברק

ואסיים מדבריו של פרופ' מרדכי עומר שנאמרו באחת ההדרכות שהעביר לנו בזמנו בתערוכות האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות: דיוקן יכול להיות כמאמרו של מרדכי עומר "ניסיון כמעט בלתי אפשרי – ללכוד את הבלתי ניתן ללכידה, להעלות את "מראה הנפש" (אמת אובייקטיבית, "אידיאה") תוך מעקב אחר "מראה הפנים".

הציירת ארטמיסיה ג'נטילסקי בגלריה הלאומית, לונדון, כניסה לסיור וירטואלי 8 ליש"ט, חוויה מיוחדת במינה

Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second national lockdown across England

Artemisia at the National Gallery is currently closed in accordance with a second nationa lockdown across England Photo: The National Gallery, London

הגלריה הלאומית בלונדון מצאה אפיק הכנסה חדש, תשלום 8 ליש"ט לסיור אונליין בתערוכה המבוקשת המוקדשת לאמנית ארטמיסיה ג'נטילסקי. Letizia Treves, האוצרת של התערוכה עורכת סיורים וירטואליים בני 30 דקות לסיור בתערוכה עד לסיום ב-24 בינואר 2021

טרבס אומרת שאף שהסיור הווירטואלי אינה תחליף להתנסות בצפייה בתערוכה במוזיאון עצמו, הרי שזה מאפשר לנו לחלוק את סיפורה של ארטמיסיה וציוריה עם אנשים רבים ככל האפשר.

כמי שהתמחתה באמנות הרנסנס והבארוק, ושהות כתלמידת מחקר בפירנצה, יצא לי לחות את הדגש המחודש על יצירתו של קרווג'יו ע"י פרופ' נינה גרגורי בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת, ושל אמנים/יות מהמעגל הקרוב אליו. ארטמיסיה, בתו של הצייר הורציו ג'נטילסקי, פעלה בתקופת הבארוק באיטליה, ציירת מוכשרת שאף התעלתה על אביה. השניים השתייכו לקבוצת ציירים שקיבלו השראה מסגנונו של קרווג'יו, אף שהיא פתחה סגנון ציור עצמאי שיש בו מן האמירה הפמיניסטית, יוצאת דופן בזמנה.

שלושים עבודות של ג'נטילסקי (1654-1593 ויש אומרים אף 1655) מוצגות בתערוכה. כמחצית מההשאלות מגיעות ממשאילים איטלקיים, ובין נותני החסות Google Arts & Culture and the J Paul Getty Jr Charitable Trust. .

הסיור בווידיאו מטעם ה- Art Newspaper זמין לעת עתה לצופים –The Art Newspaper’s own video tour of the show is meanwhile still available to view and Artemisia devotees can also listen to our in-depth podcast tour.

סיפור האונס שעברה ע"י האסיסטנט של אביה אגוסטינו טאסי וסיוע לדבר עברה של קוסימו קורולי, עזרו. התלונה שאביה הורציו הגיש לרשויות ברומא במארס 1612, כל אלה מהווים חלק מהאוטוביוגרפיה של האמנית, אף שאינם מבטלים כמובן את גדולתה כציירת מחוננת.

Harris, G, (2020, November 20). Re: London's National Gallery charges £8 for virtual tour of blockbuster Artemisia Gentileschi exhibition. Retrieved from https://www.theartnewspaper.com/news/national-gallery-artemisia-gentileschi-virtual-tour-charges-8

ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל, מוזיאון ארץ ישראל, 31.7.2019-31.1.2019, אוצרת: שרה טוראל, יעוץ מדעי: דוד אוחנה, יעוץ אמנותי: רותי חינסקי-אמיתי

 

 

ז'קלין כהנוב 1979-1917, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות יהודייה ילידת קהיר שעלתה ארצה ב- 1954, עומדת במרכזה של התערוכה ז'קלין כהנוב: הלבנט כמשל.

 

התערוכה מציגה התבוננות על חייה של כהנוב ועל צמתים ומקומות בהם יצרה: מצרים, ארצות-הברית, צרפת, ישראל. כהנוב, אינטלקטואלית ופמיניסטית מוצהרת, התייחסה במסות שלה ללבנטיניות כתיאוריה של תרבות, למעמד הנשים, היחס בין מרכז ופריפריה בארץ ישראל במובן הגיאוגרפי והמטאפורי, והחברה הישראלית כזהות מרחבית ומרובדת בכל הנוגע ליחס בין אשכנזים ומזרחים, מזרח ומערב.

 

התערוכה מלווה בטקסטים של כהנוב המוצגים על גבי באנרים גדולים, בתצלומים, ציורים, מסמכים, כתבי יד, מכתבים, כרזות, ובנוסף בקטעי וידיאו המתייחסים אל כהנוב (רונית מטלון משוחחת עם דורי מנור[1]; ריאיון מיוחד עם חיים באר) ועוד.

 

חלק ניכר בתערוכה מוקדש ליצירות אמנות ישראלית עכשווית: יצירות המנהלות דיאלוג בין מזרח ומערב, שיקוף הרב-קוליות של הזהות המקומית המורכבת ולמגדר.

 

במרכז התערוכה מוצג מעין שחזור של חדר העבודה של כהנוב ובו כתבי היד, מכתבים, צילומים אישיים ועוד. בפגישה עם אוצרת התערוכה שרה טוראל נאמר: "הטקסט שלי מופיע כפתיח ולאחר מכן רק כהנוב מדברת. בניתי את התערוכה דרך הביוגרפיה שלה, ההתייחסויות, ראיית העולם. רציתי להשמיע את הקול שלה, ויצרתי הדהוד לחדר עם המחשבות שלה מושמעות ברמקול" (קולה של כהנוב מהדהד בחלל התערוכה כולה).

 

רשימת האמנים:  עליזה אורבך, אליהו אריק בוקובזה, רות קסטנבאום בן-דב, ליאור גריידי, ז'וזף דדון, נבט יצחק, עידו מיכאלי, ורד נסים, מרב סודאי, רוני סומק, שי עבאדי, אסד עזי, זמירה פורן, תמיר צדוק, שולה קשת, פטימה אבו רומיטל שוחט, דפנה שלום, מאירה שמש, פאטמה שנאן.

 

 

 

 

 

ז'קלין כהנוב התייחסה והקדישה מסות לסופרות ומשוררות, (למשל פרנסואז סאגאן) לפילוסופיות (סימון דה בובואר), לאנתרופולוגיות ועוד.

בתערוכה יצירות של אמניות ואמנים, רובן הוצגו בתערוכות במוזיאונים ובגלריות .[2]

האמנים המוצגים: אסד עזי; אליהו אריק בוקובזה , זמירה פורן ציון, דפנה שלום, טל שוחט, ורד נסים, עידו מיכאלי, ליאור גריידי, מרב סודאי, מאירה שמש, שולה קשת, פאטמה שנאן רות קסטנבאום בן-דב, פאטמה אבו רומי, תמיר צדוק, שי עבאדי

[1] ז'קלין כהנוב והמסות שלה חזרו לתודעה הישראלית, בעיקר בעקבות התייחסות לקובץ המסות שלה "ממזרח שמש" ברומן "זה עם הפנים אלינו" של רונית מטלון.

[2] קטלוג התערוכה מלווה בטקסטים של שרה טוראל, אהרן אמיר, דוד אוחנה, קציעה עלון ותרגום מצרפתית של טקסט של ז'קלין כהנוב – דודי מנור.

An Italian culture minister threatened to refuse a promised loan of Leonardos to France

ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות גלירה אופיצי, פירנצה.jpg
ליאונרדו דה וינצ'י, הבשורה, 1472 בקירוב, באדיבות מוזיאוני האופיצי, פירנצה

ב-1911, ויצ'נצו פרוג'ה גנב את ה"מונה ליזה", בזמן של הסחת דעת ובתפר שבין סוף השבוע לתחילתו (זמן ציור משוער 1516-1503, וגם בנוגע לכך יש ויכוחים רבים). פרוג'ה רצה להחזיר אותה לאיטליה. מה שהוא שכח! וזו הערת שוליים שלי לכתוב בפוסט קצר זה הוא שליאונרדו דה וינצ'י כשנסע לעבוד בשירותו של פרנסוא ה-1, מלך צרפת, (בשנת 1516) לקח עמו את המונה ליזה ועוד מספר ציורים אותם אהב מכל. ועם מותו (1519), הם נשארו ברשותה של צרפת, תחילה באוספי מלכי צרפת, ועם הלאמת הלובר בזמן המהפכה הצרפתית, הפכו לחלק מאוסף מוזיאון זה.

למעלה ממאה שנה לאחר הגנבה המתוקשרת, אנו עומדים בשיאה של מחלוקת בין צרפת לבין איטליה, בשל רצון הלובר לערוך רטרוספקטיבה של יצירתו של ליאונרדו, לרגל 500 שנה למותו.

שרת התרבות Lucia Bergonzoni מבקשת לערוך דיון מחודש באשר לעסקה שנעשתה ע"י שר התרבות הקודם להשאיל את כל יצירותיו של ליאונרדו לצרפת, בהעירה: "ליאונרדו הינו איטלקי, הוא רק מת בצרפת".

ברגונזוני, הציעה שהעסקה אינה מאלו הרצויות במיוחד לאיטליה. "ליאונרדו היה איטלקי, ככלות הכל", מסרה לThe Telegraph. למה אין הם משאילים לנו את  "המונה ליזה?"

צרפת מתכננת להשאיל יצירות אמנות לאיטליה בתמורה לאלו של ליאונרדו לרגל תערוכה של רפאל במוזיאון הקווירנלה ברומא בשנת 2020.

ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז.jpg
ליאונרדו דה וינצ'י, מונה ליזה, 1516-1503, לובר, פריז

Wexelman, A. (2018, November 18). Re. An Italian culture minister threatened to refuse a promised loan of Leonardos to France. Retrieved from https://www.artsy.net/news/artsy-editorial-italian-culture-minister-threatened-refuse-promised-loan-leonardos-france

 

"מפגש עם ליאונרדו", הרצאה מפי פרופ' אייקה שמידט, מנהל גלריות אופיצ'י, פירנצה, מוזיאון תל אביב לאמנות

1506341238117584-leonardo-adorazione-magi-principale
ליאונרדו, "הערצת המגים", 1481, אופיצ'י

800px-Leonardo_da_Vinci_-_Adorazione_dei_Magi_-_Google_Art_Project
ליאונרדו, "הערצת המגים", 1481, אופיצ'י

פרופ' אייקה שמידט, מנהל גלריות אופיצ'י, דיבר במפגש עמו על ליאונרדו דה וינצ'י, על רסטורציה, על קהל המבקרים ועל הנגשת היצירות ולא רק.

IMG_20190402_183337.jpg
פרופ' אייקה שמידט

אחת מהעבודות אליהן התייחס באריכות הנה "הערצת המאגים" (חכמי קדם), 1481 מידי ליאונרדו, ציור שהצייר לא סיים.

הציור הוזמן על ידי הנזירים האוגוסטינים לעטר את המזבח הגבוה בכנסיית סן דונאטו, בסקופטו, בסמוך לפירנצה. "הערצת המגים" הינה נושא חשוב בנצרות שכן מסופר על חכמי קדם, האמגושים, אש ראו את הכוכב מפציע במזרח ובאו להשתחוות לישוע התינוק(הברית החדשה, "הבשורה על פי מתי", פרק ב, 8-1).

ליאונרדו החל לצייר, אך לא סיים; הוא הוזמן למילנו ע"י לודוביקו ספורצה, דוכס מילנו, והעבודה נשארה ללא סיום. מעבר לכך יש לזכור שליאונרדו ביצע מספר קטן של יצירות במהלך חייו, וכילד, נער ואדם בוגר התעניין בפלאי הטבע, המיקרוקוסמוס, גרמי השמיים, בעלי חיים ובעלי כנף, תנועה, ביצורים ועוד, ובשל כך יש אוסף רישומים נפלא פרי עבודתו.

ב-1568 הזכיר ג'ורג'יו וזארי בספרו "חיי האמנים", שהתמונה עברה לבעלותו של אדם בשם אמריגו בנצ'י. בשנת 1621 הועברה העבודה לידי משפחת מדיצ'י והחל ב-1768 הוצגה בחדר המדליות של המשפחה בארמון המשפחה, לימים גלריית אופיצ'י, פירנצה.

IMG_20190402_182649.jpg"הערצת המגים" של ליאונרדו באדיבות https://www.uffizi.it/gli-uffizi

הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

מדריך לאמנות בווידאו החדש של ביונסה וג'יי-זי בלובר

victory
A still from the new video for Beyoncé and Jay-Z’s song “Apeshit.”

בהמשך לקונצרט בלונדון, ביונסה וג'יי-זי הכריזו על שיתוף פעולה חדש בשם Everything is Love, טרק נוסף בכותרת "Saludi!", ווידיאו ל"Apeshit", אחד מהטרקים שלהם שצולם בלובר, פריז וכולל צילומים של יצירות מופת מאוסף המוזיאון.

הציורים והפסלים המופיעים בווידיאו, מוצגים באופן פתייני ומתמקדים בעיקר בתפיסות של כוח, בתפיסות הנוגעות ליופי נשי, ובתיאורים של סבל. "המונה ליזה" (1503-1516 בקירוב) של ליאונרדו הינה כוכבת התערוכה, וביונסה וג'יי-זי מוצגים צופים בה, ואישה מסרקת את שיערו של גבר בתסרוקת אפרו בעודו יושב בחזית היצירה. (בשירותי הזרמת תוכן כולל Tidal , ששייך בחלקו לביונסה וג'יי-זי, סטיל של אימז' זה משמש בעטיפת האלבום).

הצמד והרקדנים המלווים שלהם שהו גם ליד יצירות אייקוניות כמו "ונוס ממילו" (101 לפנה"ס), ניקי מסמותרקי (190 לפנה"ס), "הכתרת נפוליאון" של דויד (1805-1807), והתנועות והתנוחות שלהם משקפות לעתים את אלו של הדמויות ביצירות האמנות.

בין השירים לבין הציורים יש הלימה כמו שקורה למשל ביצירתו של וורונזה "החתונה בקנה" (1563), וליין הנמזג.

Paolo_Veronese_008-350x238.jpg
Veronese’s The Wedding at Cana (1563).

אפשר שההתייחסות המעניינת ביותר הינה צילום של "דיוקן של אישה שחורה" של מארי-גיימין בנואה (1800) לקראת סוף הווידיאו. אפשר שמוצגת כאן השפחה שהובאה לצרפת מהאנטילים ע"י גיסה של בנואה. היצירה צוירה ב-1800 לאחר ביטול העבדות בצרפת.

Doris Y. Kadish, חוקרת בנושא העבדות בצרפת, כתבה שבעוד שחלק פירשו את האישה בציורה של בנואה כאלגוריה של הרפובליקה (היא מוקפת ע"י הדגל בטריקולור) או בהקשר למבטה הנחוש, היסטוריונית האמנות גריזדלה פולוק השוותה את האימז' לזה של סצנה במכירה פומבית של עבדים, וחוקרת האמנות Darcy Grimaldo Grigsby כתבה שהכותרת המקוממת, עושה דה הומניזציה למוצגת, ו"מציגה את הדמות כשהיא מופשטת-נשדדת כמו שפחה, ממהותה האנושית".

Marie-Guillemine_Benoist_-_portrait_dune_negresse-1.jpg
Marie-Guillemine Benoist, Portrait of a Negress, 1800.

יצירות אמנות אחרות המוצגות בווידיאו כוללות דוגמאות לסבל וצער כמו למשל "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו (1818-1819), "פייטה" של רוסו פיורנטינו (1537-1540) ו"פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה מהוללים ע"י דנטה וויריגיליוס (1835) בציורו של Ary Scheffer.

פרט להצגת אמנות, הווידאו גם מספק סיור קצר בלובר.

צילומי העבודות והווידאו -ARTnews

 

The Editors of ARTnews (2018, June 17). Re: A Guide to the Art in Beyoncé and Jay-Z's New Music Video at the Louvre. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/06/17/guide-art-beyonce-jay-zs-new-music-video-louvre/