הירושי סוגימוטו, צילום כמכונת זמן, מוזיאון תל אביב לאמנות, אוצרת: רז סמירה 15 בנובמבר 2018 – 8 ביוני 2019

918_Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

Santelia Monument, Giuseppeterragni, 1998

קדושה שבחולין – הכניסה לחלל תערוכת הצלם היפני-אמריקאי הירושי סוגימוטו (יליד טוקיו, 1948) במוזיאון תל אביב לאמנות, נדמית ככניסה להיכל מקודש. צילומים בסקלה שבין שחור ללבן ומה שביניהם, לובן הקירות, שלווה בצד עיצוב מינימליסטי ומדוקדק מקדמים את הבאים. בתערוכה זו בה תפיסת ממד הזמן מהווה יסוד מרכזי ביצירות, עולה תחושה של כניסה להיכל שבו הזמן עמד מלכת. תחושת ההתפעמות שאחזה בי עת נכנסתי לראשונה לחלל התערוכה הדהדה בזיכרוני להיכלות ולכנסיות פרוטסטנטיות מתקופת הבארוק בהן לרוגע ולשלווה, ולמיעוט חפצי הפולחן תפקיד חשוב בקשר שבין המאמין למקום.

IMG_20181120_112931.jpg

לממד הזמן ולממד התנועה, תפקיד חשוב בצילום. רז סמירה, אוצרת התערוכה כותבת בקטלוג: "בצילומיו בוחן סוגימוטו תפיסות זמן שונות: זמן קונקרטי וממשי מול זמן כמושג מופשט, זמן הווה מול זמן היסטורי, זמן אובייקטיבי מול זמן סובייקטיבי, הזמן כרצף לעומת נקודת זמן המוקפאת כנצח. כל אלה נבחנים בתצלומיו הן על ידי טיבו של מעשה הצילום והן באמצעות הנושאים שהוא בוחר לצלם. גוף היצירה שלו עוסק במספר שאלות מהותיות: איך אפשר לייצג זמן באמנות, ובפרט באמנות הצילום? כיצד ממדי זמן שונים מצטלבים וחוצים זה את זה? איך לנסח בצילום את משמעות הזמן, ומה הרלוונטיות של העבר לקיומנו בהווה ובעתיד?

באשר לממד התנועה, סוגימוטו ממיר את התנועה בחוסר תנועה ותצלומיו עטופים בדממה. הדימוי שלו חנוט בזמן, והשקט הקורן ממנו מעורר בצופה מחשבות על אופן ההתבוננות בתצלום, על מה שיש בו ועל מה שלא נראה בו. ההקשבה נעשית אלמנט מרכזי בתהליך הצפייה.

הצילום בשחור–לבן מחדד את הצללים הנוצרים על פני משטחים שונים תוך הדגשת המרקם והפרטים השונים. הוא תורם ליצירת עושר אינסופי של גוונים וגוני–גוונים ומגביר את תחושת הטקטיליות של התצלום. השחור-לבן של עבודותיו של סוגימוטו קורן סוג של שקט המאציל על התצלומים תכונות של קלאסיקה, על–זמניות ונוסטלגיה.

בפתח השער הראשון "מרחב" בספרה מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי כותבת חביבה פדיה על היות המרחב אחד המושגים הרווחים והחשובים ביותר בכל דיון בתרבות. להערכתה שתי הקטגוריות החשובות ביותר לדיון במרחב הן מרחב וזיכרון, מרחב וזמן (אנליזת הזמן המבוססת על פירוק תפיסת הזמן לגורמים של תפיסת עבר, הווה ועתיד); והקטגוריה השלישית, אנליזה מדוקדקת של יחסי מרחב ומקום.

אנליזה של מרחב וזיכרון היא הכרחית לשם הבנת המטען התרבותי, מורכבות ייצוג הזמן ומטען הזיכרון והנכחתם בצילום בתערוכה של הירושי סוגימוטו. [1]

IMG_20181120_112628_HHT.jpg

התערוכה עוסקת במספר תמות: דיורמות, דיוקנאות, תיאטראות, נופ-ים, אדריכלות

דיורמות

בסדרה "דיורמות" (מ-1976 ועד היום) זמן והעדר תנועה הם אלמנטים מרכזיים. סוגימוטו החל לצלם סדרה זו עם בואו לניו יורק. תחילה במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניו יורק ולאחר מכן במגוון מוזיאונים להיסטוריה של הטבע בארה"ב. הדיורמה (diorama, מיוונית: dia=דרך; horama=מראה) היא מודל תלת-ממדי המשחזר את אזורי המחיה של בעלי חיים תוך העמדה אמנותית של החיות המפוחלצות. כשסוגימוטו צילם לראשונה את המודלים במוזיאון הוא התפעל מהאפקט שנוצר: התצלומים נראו כאילו תיעדו סצנות אמתיות בחיק הטבע.

זמן/תנועה, טבע/תרבות  – סוגימוטו מספר: "בפעם הראשונה שראיתי דיורמה (ב-1976),  הייתי המום מהתצוגה העדינה שהצליחו להעביר באמצעותה. הדיורמות, כמודלים לטבע, מכילות מרכיבים רבים, הדבר היחידי שחסר בהן הוא החיים עצמם. […] הבנתי שהמצלמה שלי יכולה לעצור את מהלכו של הזמן בדיורמה, במקום שם הזמן כבר עצר מלכת".

בתצלומים אלה בהם סוגימוטו מפליא לתעתע בעין הצופה, העמידה מול צילומי החיות בנוף טבעי להם לכאורה הזכירה לי את תפיסת הזמן בכתביו של שפינוזה, ואת העובדה שהדבר היחיד הקשור לחלוף הזמן הוא תנועת הגופים כפי שהיא נתפסת על ידינו, כתעתוע של העין. על כך מעיר סוגימוטו: "התצלומים מציגים לנו דבר מה שהוא באופן סימולטני מת וחי, ששופך אור על הקשר שבין חיים למוות. אנשים רבים שמתבוננים בעבודות הדיורמות שלי, בין אם הן מציגות זאבים או דובים, משוכנעים שהם מביטים בתצלום של חיות בתוך סביבת המחייה שלהם [..] התצלום שלי מתקיים בין האובייקט המתעתע לבין האנשים הצופים בתעתוע".

101_Wapiti, 1980.jpg
Wapiti, 1980

בדיורמות עולות סוגות של מקור מול צילום. התחקות אחר המקור הצילומי, טבע שקפא בזמן ובתנועה, טבע שתורבת ומציאות מבוימת, שכן החיות מוקפאות לנצח בסביבה מלאכותית ומתעתעת זו. צילומים אלה העלו בדעתי קבינטים של טבע אשר קדמו למוזיאונים של טבע, והיוו חלק מהעניין הגובר בטבע ובמדע בשלהי המאה ה-15 ועד למאה ה-17 באירופה. איסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית בקבינטים המוקדשים לטבע ולמוזרויותיו. תכולת אוספים אלה היתה פועל יוצא של נסיבות הזמן, אופנה וכמובן טעמם האישי של האספנים. שרידי יצורים אגדיים כגון ענקים ולטאות ענק קיבלו דגש בדומה למאובנים, מינרלים, מגנטים ועוד. מסעות לאזורים שזה מכבר נתגלו דוגמת אמריקה והמזרח הרחוק, הביאו לעניין עצום בחפצים מהעולם החדש האוסף נתפס ועוצב כמייצג את הטבע בהתמשכות.[2]

סוגימוטו מנצל את התכונות האשלייתיות של הדיורמות המצויות במוזיאוני ההיסטוריה של הטבע ליצירת מראות צילומיים "אותנטיים". האימז'ים של סוגימוטו בדו-ממד בשחור לבן משכילים להפחית את הנוקשות והמלאכותיות של מערכי התצוגה במוזיאון האמריקאי להיסטוריה של הטבע, ניו יורק כפי שנעשו בזמנו בפרויקט האמנות הפדרלית של עשור 1930. בהמשך סוגימוטו טבע את צמד המילים "Time Exposed" (הזמן הנחשף) כדי לאפיין את יצירתו.[3]

106_Hyena-Jackal_Vulture, 1976.jpg
Hyena-Jackal_Vulture, 1976

דיוקנאות: ניפוץ המיתוס של המקור

מעבר בין מדיומים שונים מתרחש גם בסדרה "דיוקנאות" (מ–1994 ואילך). בסדרה זו סוגימוטו מתמקד במסורת של ייצוג הדיוקן באמנות, ובעיקר בגישה המסורתית של הציור הקלאסי. הוא יוצר צילום "המחקה" ציור. בדומה לצילומי החיות, המצולמים שלו אינם מודלים חיים המצטלמים בסטודיו, אלא מודלים של שעווה המוצגים במוזיאוני השעווה של מאדאם טוסו, בעיקר בפראג, אמסטרדם ולונדון.[4]

סוגימוטו מצלם את בובות השעווה בתנוחת שלושה–רבעים ומייצר דיוקנאות בשחור–לבן. דמויות השעווה מתייחסות לציורי דיוקנאות מהמאות ה-17-15 של אמני מופת כלאונרדו דה וינצ'י, יאן ורמיר, יאן ון אייק או הנס הולביין. בתצלומי הדיוקנאות שבתערוכה סוגימוטו מבודד כל דמות מסביבתה הנרטיבית, התיאטרלית, ומצלם אותה בגודל אדם על רקע שחור, בתאורה דרמטית המחדדת את הניגודים של אור וצל ומבליטה את העושר החזותי של הדמות.

סוגימוטו מצלם בשחור–לבן מתוך בחירה מודעת, מחשש שהצבע יסיח את תשומת הלב של הצופים מאלמנטים צורניים של התצלום: טקסטורות שונות, הבדלי כהויות בגוונים, קומפוזיציה ויחסי אור וצל. לעיתים, הדמות בדיוקן של סוגימוטו נראית בעלת חיות בהשוואה לדמות המפוסלת במוזיאון השעווה. בפעולת הצילום סוגימוטו "מחזיר" את הפסלים שמקורם בציורי שמן למשטח דו–ממדי ומחדש את הדיאלוג, שהתקיים מאז המצאת הצילום בין הציור לבין תוצריו המכניים של הצילום. בכך הוא מנפץ את המיתוס של המקור. הנושא של התצלומים אפוא איננו הדמות הממשית, אלא הדמות התחליפית המגלמת את הממשית.

סוגימוטו בחר לצלם את מושאי שתי הסדרות המרכזיות שלו – דיורמות ודיוקנאות בתוך חללי מוזיאון: המוזיאון להיסטוריה של הטבע ומוזיאון השעווה. "המרחב הקטן ובר–השליטה של המוזיאון", כותב בוריס גרויס  [Groys]בספרו כוח האמנות, "מאפשר למתבונן לדמיין עולם מחוץ לכתלי המוזיאון כמופלא, אינסופי, אקסטטי. זה למעשה תפקידו הראשוני של המוזיאון: לאפשר לנו לדמיין את הקיים מחוץ למוזיאון כאינסופי".[5]

Anne Boleyn, 1999

831_Anne Boleyn, 1999
Anne Boleyn, 1999

היררכיות – גבוה/נמוך – שלא כמו מוזיאונים ממוסדים ציבוריים, מוזיאון השעווה מתעלם מהיררכיות היסטוריות ותרבותיות ואינו מקפיד תמיד על דיוק היסטורי. דמויות היסטוריות, מיתיות ועממיות מוצגות בו בכפיפה אחת: הנרי השמיני ושש נשותיו, ולדימיר לנין ובריטני ספירס זוכים למידה שווה של חשיבות באולמות התצוגה לצד דמויות מהמאה ה–16 המייצגות את העבר הרחוק.

829_Henry VIII, 1999
Henry VIII, 1999

בשתי הסדרות הבאות תיאטראות ונופ-ים סוגימוטו מתמקד בצילום במרחבי פנים ובמרחבי חוץ, נעדרי נוכחות אדם.

תיאטראות: המסך הלבן שואב וחוסם

בסדרה "תיאטראות" (מ–1978 ואילך), סוגימוטו מתמקד באולמות פאר, שנבנו בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20 בסגנון אר–דקו וכללו אולם כניסה מפואר, מושבים מקטיפה ונברשות יקרות, והוקמו בעיקר במזרח ארה"ב כאולמות קולנוע. הסדרה כוללת גם תצלומים של מתחמי דרייב–אין, בתי קולנוע בחלל הפתוח, שהיו פופולריים מאוד בשנות ה–50 וה–60 וביטאו את התשוקה של החברה האמריקאית למכוניות ולמרחב פתוח.

205_Ohio Theatre, Ohio, 1980.jpg
Ohio Theatre, Ohio, 1980

הטכניקה: סוגימוטו מצלם סדרה זו יותר מארבעה עשורים, מאז היה בן 28, בווריאציות שונות, והיא אחת הסדרות החשובות במכלול יצירתו. הטכניקה שלו לא השתנתה מאז שנות ה–70 של המאה ה–20 : הוא פותח את הצמצם של מצלמת ה–10X8  שלו מתחילת הסרט ועד סופו — חשיפה ארוכה של 90 עד 180 דקות. הצמצם הפתוח מוצף בתמונות הקינמטוגרפיות, תמונה אחרי תמונה, 24 תמונות בשנייה, עד שהסרט מבטל את עצמו בהבזק אור לבן. המסך המבהיק צובר את תמונות הסרט בכללותו, כשהוא מאיר את האדריכלות של האולם ומבליט את הפרטים של המבנה הבלתי נראים במהלך הקרנת הסרט. התוצאה פרדוקסלית: על המסך, שם אמורות להופיע צורות בתנועה, אין דבר מלבד אור לבן; אבל דווקא האולם החשוך בדרך כלל מואר וחושף פירוט אדריכלי עשיר וזוהר.

תצלומיו של סוגימוטו הופכים ל"תיבות אור" משוכללות, זהו אור שאיננו רק פיזי אלא גם מטפיזי. האור אינו מתקיים ללא החושך, הוא יוצא מתוך העלטה והכרחי לקיום חיים.

נופ–ים: זיכרונות קדם–אנושיים

בהמשך לסדרה "תיאטראות", המציגה חללים ריקים מאדם, גם הסדרה "נופ–ים" [Seascape] (מ–1980 ואילך(  עוסקת בתצלומי נוף נעדרים נוכחות אנושית. מהות היקום, נצח ובר-חלוף, רוחניות, התבוננות פנימה, עולים בעת הצפייה בנופי ים אלו.

בצילומי הסדרה, סוגימוטו ממצב את המצלמה לחשיפה ארוכה, כך שקו האופק חוצה את הפריים לשני חלקים שווים בגודלם — שמים וים. הפרויקט צולם בימים ובאוקיינוסים שונים ברחבי העולם, אבל לכל תצלום הרכב קומפוזיציוני זהה בשחור–לבן המדגיש טונליות אפורה, השמים למעלה בהירים יותר מהים שמתחתם, והאופק מתפצל בצורה מושלמת על פני הקומפוזיציה המדויקת. הסדרה מהדהדת את משיכתו המוקדמת של סוגימוטו למינימליזם, אך גם ליסודות של יופי וסימטריה מינימליסטיים הדומיננטיים גם בתרבות העיצוב היפנית.

344_Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990
Ionian Sea, Santa Cesarea, 1990

הסדרה, על מרחביה האינסופיים והעוצמה של הטבע הגלומה בכל פריים שלה, הושוותה לעיתים קרובות לציורים הרומנטיים מהמאה ה–19, ובמיוחד לעבודותיו של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, ומעוררת זיקה גם לעבודותיו של הצייר האמריקאי מרק רותקו, בעיקר משום ההרמוניות המונוכרומטיות, הקומפוזיציות של חציית המשטח לחלקים רבועים, החשיפה ההדרגתית של הפרטים והמעברים הרכים בין הגוונים – המשותפים לשני האמנים.

הנוף כמעורר רגשות של רוחניות, תפילה והתבוננות פנימית מתקשר אצל סוגימוטו לזיכרון ילדות עת ראה לראשונה את הים, והבחין במרחב השקט שלו ובאופק החד על רקע השמים.

אדריכלות: בניינים כסרקופגים

המתח העדין בין הקפאת הדימוי לבין הדרמה הפיוטית של אור וצל דומיננטי גם בסדרה "אדריכלות", שסוגימוטו החל לצלם ב-1997. סוגימוטו מצלם בניינים מפורסמים של אדריכלות מודרניסטית קלאסית מהמאה ה-20, ביניהם מגדל אייפל בפריז, גשר ברוקלין, מוזיאון גוגנהיים, מגדלי התאומים ובניין האמפייר סטייט בניו יורק, כנסיית האור באוסאקה, בניינים עגולים בשיקגו. הדימוי המצולם הוא תמיד מעט מחוץ לפוקוס בניסיון לחשוף  את מהותו. זמני חשיפה ארוכים יוצרים קווי מתאר מטושטשים, שמקשים על זיהוי הבניין המצולם. התצלומים נטולי אדם, ריקים ודוממים בשחור–לבן.

906_World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997
World Trade Center, Minoru Yamazaki, 1997

סוגימוטו מעוניין בטרנספורמציה של הדימוי ובהעשרת ההתבוננות באובייקט המוכר. לשם כך הוא נוקט במספר שלבים: בחירת האתר בעל הרקע ההיסטורי, קביעת זמן הצילום, התאורה, המסגור, זמן החשיפה וטשטוש הדימוי, אלה מצדם, מאפשרים לצופה רגע של ראייה פנימית. כל בניין מוצג בנפרד מסביבתו המיידית, מבודד ומעורפל כאילו בתוך חלום. המראה הרך, המטושטש, מצמצם כל בניין לתמצית מהותו, כמו מראה לא מוחשי הנתפס בזיכרון הולך ונמוג. תצלום בודד, כמעין "כמוסת זיכרון" של המבנה המצולם.

אפרת קנטור כותבת: 'זיכרון' הוא מונח פרטי במהותו, משום שהוא מציין שליפת תמונה פרטית מתוך מאגר האירועים שנשמר בתוך מוחו של היחיד. תופעת ההיזכרות היא אישית, לעתים לא מודעת בשלמותה, והיא מתרחשת בטריטוריה של היחיד.[6]

ולסיום, "באמצעות מדיום הצילום", כותב סוגימוטו, "ניסיתי להציג שלב עתיק של זיכרון אנושי, בין אם זיכרון אישי, זיכרון תרבותי או זיכרון קולקטיבי של האנושות כולה. הרעיון הוא לחזור לאחור בזמן כדי לזכור מאין באנו".

תודות לרז סמירה על הקטלוג ועל מאמריו המרשימים

רז סמירה, הירושי סוגימוטו, קטלוג, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2018

[1] חביבה פדיה, מרחב ומקום מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי, תל אביב, קו אדום כהה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, עמ' 19. פדיה מתייחסת אמנם בדיונה בקטגוריות המרחב לישראל, אך התייחסות זו עשויה להיות רלוונטית לכל מרחב באשר הוא.

[2] עיסוק בקבינטים של טבע, היווה חלק ממחקר בו עסקתי במסגרת לימודי תואר שלישי.     Kristof. Pomian, Collectors and Curiosities, Paris and Venice, 1500-1800 (UK, 1990), pp.45-64.

[3] Kynaston. McShine, The Museum as Muse: Artists Reflect (New-York, 1999), pp. 102-105.

[4] מוזיאוני מאדם טוסו מהווים אטרקציה ומושכים מבקרים רבים. מוזיאון השעווה אינו מציג את הדמויות בלבד, אלא גם את סביבתן ואלמנטים שונים הקשורים בהן, כמו למשל יצירות של ציירים או מדענים.

[5] בוריס גרויס, כוח האמנות (מאנגלית: אסתר דותן), תל אביב, פיתום, 2010, עמ' 36.

[6] אפרת קנטור, בעצמם הם כותבים להם שיר, עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי בקיבוץ המאוחד 1948-1978, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2007, עמ' 8-16

 

 

זהבה אדלסבורג, הסופר והעלמה, תערוכה גלריה B.Y/5 אגודת אמני הקרמיקה, אוצר: ניר הרמט, 6.9.2018-6.10.2018

20180903_143428.jpg

בחלל התערוכה של זהבה אדלסבורג, "הסופר והעלמה", שברים של חן ויופי, מקבילות, קטבים וניגודים – אמת ובדיה, ציור בצד אובייקטים פיסוליים, ציטוט/ניכוס, סדר/כאוס, הרס ובנייה מחדש. המבט משתהה על העבודות כשואל רגע, מה זה? שרידים ארכיאולוגיים, מעבדת רסטורציה? מחווה?

ניר הרמט האוצר כותב: "הסופר והעלמה, שתי דמויות בדויות ופנימיות מוליכות את תערוכת היחיד של זהבה אדלסבורג. הדמויות מחזיקות בשני קטבים המתערבלים יחד לכדי ידע חדש וחוויה מצטברת.. ההליכה בתערוכה מדמה נתיב לא ליניארי המזמין למן טקס התבוננות לא רק באובייקטים ובציורים, אלא גם במה שמעבר להם, ברווחים שבין הדברים".

בעבודות במדיה שונות בתפר שבין אמנות לאומנות (אם בכלל ניתן לעשות כיום הבחנה מעין זו!), ציורים, כדים/פסלים ואובייקטים בממדים קטנים, מחרוזות המשובצות בפיסות קרמיקה ועבודות קרמיות משולבות בציור וברישום ובחומרים נוספים כעץ. כל אלה בצד שבירה, הרס והרכבה מחדש מאפיינים חלק ניכר מהעבודות המוצגות בתערוכה, באופן המעורר את השאלה האם החומר זוכר את שהיה בעת שנוצקו חיים חדשים אליו?

20180903_143732.jpg

בציורים מונוכרומטיות מעודנת עם נגיעות של צהוב, ורוד וצבעים נוספים. ציור המתכתב עם יצירות אמנות מתקופות שונות – ימי הביניים, רנסנס ועוד, דמויות המצוטטות מציורי העבר בתנוחות ובג'סטות של היד המורה ומחוות הפנים, ואף ציטוט של אדלסבורג את עצמה בהכנסה של צילומי יצירות קודמות. כל אלה מאתגרים את העין ומקורות הידע: באיזו יצירה מדובר? עם מי מתכתבת האמנית? הכד כמיכל הצופן בחובו סוד, מעלה על הדעת כדים קנופיים. השולחן העשוי שכבות שיש בהן מן הגלוי והנסתר במעין ארכיאולוגיה של עבודות עבר, עשוי גם להיות מעין שולחן/מזבח ואפשר אזכור לשולחן במעבדת רסטורציה (רפאות).

20180903_143504.jpg

ציטוט, ניכוס ומה שביניהם מופיעים ביצירות אמנות מקדמת דנא. מיכאלאנג'לו "האלוהי" "שאל" מוטיבים, תנוחות ועוד מהרומאים הקדמונים. רפאל "שאל" מכל הבא ליד. ובמודרניזם, ציטוט זו פרקטיקה שכיחה בה האמן/ת מוציא מהקשרה את יצירת המקור ובדרך זו נוצרת יצירה אחרת, חדשה.[1]

שם התערוכה "הסופר והעלמה" אף הוא מתכתב; דמויות הסופר והעלמה בדיוניות אמנם, ועם זאת מאתגרות את המחשבה על יצירות ספרותיות ומחזאות גרמניות ונורווגיות.

ולבסוף, הרהורים ומחשבות של האמנית: הסופר/האמן הבורא, מיתוסים קדמונים של הולדת האדם בחומר, פיגמליון והבריאה בכללותה. התייחסות לכך ניתן למצוא ברישום על גבי כד  המתאר סופר רושם, פרט השאול  מדף מאויר מכתב יד מימי הביניים.[1]  ובאשר לעלמה היא גם בת דמותה של "השכינה" וגם מריה העולה השמימה, ובו בזמן חלק משלושת עלמות החן (הגרציות). וכדברי האוצר הרמט "הסופר והעלמה כמעין אלטר אגואים".

תודה לזהבה על החומרים

 

[1] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

40763827_1761870333923990_4479065159268040704_n

Registrum_gregorii,_san_gregorio_magno_ispirato_dalla_colomba,_983_miniatura,_treviri_stadtbiblithek,_19,8x27_cm.jpg
The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו.

20180903_143527.jpg

 

 

 

 

 

[1] Jean Lipman, Art About Art, New York: E.P Dutton in Assoc. with Whitney Museum of American Art, c.1978.

[2] אמן איטלקי אנונימי The Master of the Registrum Gregorii- בדף מתואר גרגוריוס הגדול ולצדו סופר הרשום את דבריו. אוסף הכתבים של גרגוריוס הגדול, 983 לספירה, הספרייה הלאומית, טרייר גרמניה. https://en.wikipedia.org/wiki/Registrum_Gregorii

 

מדריך לאמנות בווידאו החדש של ביונסה וג'יי-זי בלובר

victory
A still from the new video for Beyoncé and Jay-Z’s song “Apeshit.”

בהמשך לקונצרט בלונדון, ביונסה וג'יי-זי הכריזו על שיתוף פעולה חדש בשם Everything is Love, טרק נוסף בכותרת "Saludi!", ווידיאו ל"Apeshit", אחד מהטרקים שלהם שצולם בלובר, פריז וכולל צילומים של יצירות מופת מאוסף המוזיאון.

הציורים והפסלים המופיעים בווידיאו, מוצגים באופן פתייני ומתמקדים בעיקר בתפיסות של כוח, בתפיסות הנוגעות ליופי נשי, ובתיאורים של סבל. "המונה ליזה" (1503-1516 בקירוב) של ליאונרדו הינה כוכבת התערוכה, וביונסה וג'יי-זי מוצגים צופים בה, ואישה מסרקת את שיערו של גבר בתסרוקת אפרו בעודו יושב בחזית היצירה. (בשירותי הזרמת תוכן כולל Tidal , ששייך בחלקו לביונסה וג'יי-זי, סטיל של אימז' זה משמש בעטיפת האלבום).

הצמד והרקדנים המלווים שלהם שהו גם ליד יצירות אייקוניות כמו "ונוס ממילו" (101 לפנה"ס), ניקי מסמותרקי (190 לפנה"ס), "הכתרת נפוליאון" של דויד (1805-1807), והתנועות והתנוחות שלהם משקפות לעתים את אלו של הדמויות ביצירות האמנות.

בין השירים לבין הציורים יש הלימה כמו שקורה למשל ביצירתו של וורונזה "החתונה בקנה" (1563), וליין הנמזג.

Paolo_Veronese_008-350x238.jpg
Veronese’s The Wedding at Cana (1563).

אפשר שההתייחסות המעניינת ביותר הינה צילום של "דיוקן של אישה שחורה" של מארי-גיימין בנואה (1800) לקראת סוף הווידיאו. אפשר שמוצגת כאן השפחה שהובאה לצרפת מהאנטילים ע"י גיסה של בנואה. היצירה צוירה ב-1800 לאחר ביטול העבדות בצרפת.

Doris Y. Kadish, חוקרת בנושא העבדות בצרפת, כתבה שבעוד שחלק פירשו את האישה בציורה של בנואה כאלגוריה של הרפובליקה (היא מוקפת ע"י הדגל בטריקולור) או בהקשר למבטה הנחוש, היסטוריונית האמנות גריזדלה פולוק השוותה את האימז' לזה של סצנה במכירה פומבית של עבדים, וחוקרת האמנות Darcy Grimaldo Grigsby כתבה שהכותרת המקוממת, עושה דה הומניזציה למוצגת, ו"מציגה את הדמות כשהיא מופשטת-נשדדת כמו שפחה, ממהותה האנושית".

Marie-Guillemine_Benoist_-_portrait_dune_negresse-1.jpg
Marie-Guillemine Benoist, Portrait of a Negress, 1800.

יצירות אמנות אחרות המוצגות בווידיאו כוללות דוגמאות לסבל וצער כמו למשל "רפסודת המדוזה" של ג'ריקו (1818-1819), "פייטה" של רוסו פיורנטינו (1537-1540) ו"פרנצ'סקה דה רימיני ופאולו מלטסטה מהוללים ע"י דנטה וויריגיליוס (1835) בציורו של Ary Scheffer.

פרט להצגת אמנות, הווידאו גם מספק סיור קצר בלובר.

צילומי העבודות והווידאו -ARTnews

The Editors of ARTnews (2018, June 17). Re: A Guide to the Art in Beyoncé and Jay-Z's New Music Video at the Louvre. Retrieved from http://www.artnews.com/2018/06/17/guide-art-beyonce-jay-zs-new-music-video-louvre/

הלובר משאיל יצירות אמנות לתערוכה בטהרן

c25f4a3fb8c24ae5a89c058e85b8655b

אנשי עיתונות הציפו את המוזיאון הלאומי של אירן לפני כחודש, עם הגעתן של 50 יצירות אמנות מהלובר – תערוכה חשובה ראשונה ע"י מוזיאון מערבי. התערוכה משקפת את השימוש הנחוש של צרפת בדיפלומטיה תרבותית עת היא מנסה לבנות מחדש קשרים מסורתיים עם אירן, אף שיש מחלוקת ומתח בנושאים הקשורים לפוליטיקה ובטחון.

דלתות המוזיאון הלאומי במרכז טהרן החוגג 80 שנה להיווסדו, נפתחו לפני העיתונאים ולאחר מכן לציבור. בין הפריטים שהובלו במטוס היו ספינקס מצרי בן 2,400 שנה, בסט של הקיסר הרומי מרקוס אורליוס ורישומים מידי רמברנדט ודלקרוא. Judith Henon, אחת ממומחיות/מומחי האמנות שנשלחו ע"י מוזיאון הלובר תיארה: "חלק מהפריטים אף היו קלים לשינוע מאשר אחרים. הפרטנרים האירנים שלנו אהבו מאוד את הספינקס, אך הוא שוקל המון והיה מורכב ביותר להציבו במקום שנועד לו".

התערוכה מסכמת שתי שנות עבודה מאז שחוזה החילופין התרבותי נחתם במהלך ביקורו של הנשיא חסן רוחאני בפריס בינואר 2016. "קשרים בין צרפת ואירן הינם עמוקים ורבי שנים שכן צרפת היתה החלוצה בחקר ארכיאולוגי כאן", אמר Jean-Luc Martinez, נשיא הלובר לסוכנות הידיעות הצרפתית (AFP).

"זו תערוכה לא צפויה לחלוטין… היא מאפשרת לנו ליצור קשר בין רגע רב הוד זה ולקשרים שמקורם אי-שם במאה ה-19".

קשרי תרבות

לצרפת יש קשרי תרבות עמוקים עם אירן קודם המהפכה, והמוזיאון הלאומי עצמו נבנה ע"י אדריכל צרפתי, אנדרי גודארד, ב-1938.

בעוד שבריטניה ורוסיה נאבקו להשגת השפעה פוליטית בפרס של המאה ה-19, היו אלה הצרפתים שהובילו ונתנו את הטון במסעות חקר ארכיאולוגיים. "לצרפת היתה הקדימות בנושאים תרבותיים בשלהי המאה ה-19 והיא היתה היחידה ש'חפרה' באירן", אמר ז'וליאן קוני, אחד מהאוצרים של הלובר בתערוכת טהרן, ומומחה בנוגע לאירן. והוסיף שעל מנת לא לאפשר שליטה בכל לבריטניה ורוסיה, השליטים הפרסיים אפשרו בעיקר לצרפת שליטה בנושאי תרבות. "כתוצאה, הצרפתים הם שהקימו את שירות העתיקות בפרס ב-1930", אמר קוני. הדבר הועיל לשימור כוחה של צרפת בקרב האירנים, "ובזמן שאחרים עסקו בחיפוש אחר נפט, אנו התרכזנו בדברים חיוביים", אמר דיפלומט צרפתי.

האירוניה היא שהתערוכה עצמה נפתחת בזמן של מתיחות דיפלומטית בין צרפת לבין אירן. שר החוץ הצרפתי Jean-Yves Le Drian הגיע לטהרן לחנוכת תערוכת הלובר, אך גם על-מנת לקיים שיחות בנושאים קשים הקשורים לטילים הבליסטיים ולהתערבויותיה של אירן באזור.

העיתונות השמרנית של אירן האשימה את לה דריאן בהעלבת העם האירני עם הביקורת שלו על תכנית הטילים וכינתה אותו "מעריץ מתרפס" של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ.

תחום התרבות מציע הזדמנות להתמקד בנושאים חיוביים יותר בין צרפת ואירן, דבר שניתן לראותו במספר קשרי מסחר והשקעה, ביניהם יצרניות המכונית פז'ו ורנו כשם שחברת הגז והנפט Total[1] מאז הסכם הגרעין 2015. בין שתי המדינות אף קשרי אוניברסיטה, שכן 1,700 אירנים לומדים בצרפת.

"תערוכה זו משקפת את האיפה שלנו לחזק את הקשרים שביננו. אנו רוצים לומר שאירן חוזרת לנורמליזציה בינלאומית", אמר דיפלומט המלווה את לה דריאן, שר החוץ הצרפתי.

 

Text by NEWS WIRES. (2018, March 5). Re: Louvre lends art to Tehran for 'unprecedented' show. Retrieved from http://www.france24.com/en/20180305-france-iran-louvre-lends-art-tehran-unprecedented-show-cultural-diplomacy

 [1] "טוטאל" הינה חברה צרפתית רב לאומית העוסקת בנפט ובגז והינה אחת משבע החברות הגדולות בעולם בתחום זה. https://en.wikipedia.org/wiki/Total_S.A.

Iranians visit an exhibition of 50 artworks from French museum the Louvre on March 5, 2018 at the National Museum in central Tehran, the first major show by a Western [2]museum in the n's history. (Photo/Agencies)

[2] http://www.ecns.cn/visual/hd/2018/03-06/155975.shtml

כשאופנה, הכנסייה הקתולית ומוזיאון המטרופוליטן חוברים יחדיו… תערוכה במטרופוליטן 10.5.2018-8.10.2018

4.jpg
Domenico Dolce and Stefano Gabbana for Dolce & Gabbana. Ensemble, autumn/winter 2013–14. Courtesy of Dolce & Gabbana. Digital composite scan by Katerina Jebb

בסרט "רומא" של פליני ניתן לראות תצוגת אופנה של בגדי אפיפיורים, קרדינלים ואחרים המשרתים בקודש בכנסייה הקתולית. האם אתם "חסידי" אופנה? אזי התכוננו לעליה לרגל!

ב-10 במאי 2018 עומדת להיפתח התערוכה "Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination" במטרופוליטן, ניו יורק.

הקרדינל ג'אנפרנקו רווסי (Gianfranco Ravasi) המשמש כנשיא המועצה האפיפיורית של הוותיקן לתרבות, חבר לאנדרו בולטון, האוצר מטעם המטרופוליטן, וסטיפן א. שוורצמן, יו"ר ומנכ"ל בלקסטון, שמסירותו ותמיכתו הכספית מאפשרים העלאת תערוכה זו. לצדם מסייעים כריסטין שוורצמן, אנה וינטור ודונאטלה ורסאצ'ה.

בהתייחסו למפגש עם קהל שכלל את פיירפאולו פיצ'ולי (ולנטינו), ז'אן-צ'רלס דה קסטלבז'אק ותום בראון, אמר בולטון: "חלק עשויים לשקול אופנה כמדיום שאינו ראוי לעסוק ברעיונות שעניינם קדושה או שמימיות; ברם ביגוד הינו מרכזי בכל דיון באשר לדת, ולהבדלים בין דתות. הקרדינל רווסי משמש כנציג רשמי של הכנסייה הקתולית, והוא זה שאפשר לבולטון ולקבוצה שלו גישה לאוצרות הכנסייה והתיר שאילת כ-40 פריטים חשובים מהלשכה הקדושה של הקפלה הסיסטינית.

בהקשר לבולטון, "טווח הפריטים הינו מאמצע המאה ה -18 עד תחילת המאה ה -21 ומתייחס לכ-15 אפיפיורים ואף מעבר לכך. הפריט המוקדם ביותר הוא גלימה אותה לבש בנדיקטוס XIV, ואילו הפריט האחרון הוא זוג נעליים אדומות אותן נעל האפיפיור יוחנן פאולוס השני. חלק מהפריטים לא יצאו מעולם מחוץ לכותלי הוותיקן, כולל סדרה בת 12 מלבושים שהוזמנו על ידי הקיסרית מריה אנה קרולינה מאוסטריה עבור האפיפיור פיוס התשיעי. אלה האחרונים מתוארכים לאמצע המאה ה -19, ולשם כך עמלו מעל 15 נשים ונדרשו 16 שנים ואף יותר לסיים את תפירתם". דגש נוסף, בולטון הוסיף, יכלול נזר אפיפיורי אשר הוענק לאפיפיור פיוס התשיעי, על ידי המלכה איזבלה השנייה מספרד, והוא מכיל 19,000 אבנים יקרות, 18,000 מהם יהלומים.

7.jpg
John Galliano for House of Dior. Evening ensemble, autumn/winter 2000–2001 haute couture. Courtesy of Dior Heritage Collection, Paris. Digital composite scan by Katerina Jebb

הצלמת Katerina Jebb שמקום מושבה בפריס, סייעה לבולטון, ולשם כך שהתה מספר חודשים בוותיקן וערכה ביקורים סודיים במקום על מנת לקבץ פורטפוליו של סריקות דיגיטליות ברזולוציה גבוהה של חלק מהפריטים שיגיעו לניו יורק, כשם שבנוגע לאחרים שהינם עדינים מדי מכדי לטלטל אותם בנסיעה. חלק מפרות עבודתה התגלו כעת וכוללים אימז'ים מדהימים ביופיים.  בולטון הדגיש שהפריטים המקודשים – ישמרו מוגנים בנפרד מעיצובי האופנה המצויים במטרופוליטן בנוסף יוצגו אובייקטים המהווים חלק מאוסף הגלריות הביזנטית והמדייוואלית של המטרופוליטן, בצד יצירות אמנות דתיות שנבחרו באצירתו של C. Griffith Mann, האוצר במטרופוליטן של המחלקה לאמנות ימי הביניים. כל אלה יעניקו עוגן ופרשנות אופנתיים נוספים לתערוכה, שכן ציורים אלה, כפי שהבחין בולטון, יספקו קונטקסט מבאר לקישור שבין אופנה לבין קתוליות. התערוכה תתפרש על 25 גלריות, ותהייה התערוכה הגדולה והשאפתנית ביותר שהתקיימה אי-פעם במטרופוליטן. ארגון התערוכה מכוון להעלות על הדעת התנסות בעלייה דתית לרגל.  בולטון התווה מסלול מתצוגת סתיו 1991 המפורסמת של ג'אני וורסאצ'ה ותצוגת אוסף סתיו 1997 שלו, בהשראת הבזיליקה של סן ויטלה ברוונה, איטליה. הוא הוסיף שנוכל לראות פריטים מתצוגת סתיו 2013 של דולצ'ה וגבאנה, בהשראת הדוואומו במונריאלה בסיציליה, כשם שפריט מתצוגת סתיו 2017 של פיצ'יולי עבור ולנטינו, בהשראת הלבוש הפולחני הכנסייתי.  בולטון התייחס בנוסף לגלימה העליונה חסרת השרוולים של אנשי הכמורה שעוצבה ע"י דה קסטלבז'אק עבור סט. גון פול השני ב-1997, ומספר פריטים שנעשו ע"י רוסלה ג'ארדיני עבור מוסקינו, קריסטיאן לקרוא, טיירי מוגלר, ז'אן פול גוטייה, שיאפרלי וקפוצ'י. חלקה האחרון של התערוכה אמר בולטון, יכלול את שמלת הכלולות המפורסמת של בלסייאגה מסתיו 1967. כל אלה סיכם בולטון יהוו שיר הלל לביטוי העמוק ביותר של המעצבים למסורות קתוליות ולשילוב בין אופנה לבין יצירות אמנות.

 

14
Cristóbal Balenciaga for House of Balenciaga. Wedding ensemble, 1967. Courtesy of Balenciaga Archives. Digital composite scan by Katerina Jebb

  Heavenly Bodies: Fashion and the Catholic Imagination, Retrieved from https://www.metmuseum.org/exhibitions/listings/2018/heavenly-bodies/art-and-fashion-images

רמברנדט, פורטרט של זוג כיצחק ורבקה ידוע כ"כלה היהודייה", 1665-1669 בקירוב, שמן על בד, 166.5X121.5, רייקזמוזיאום, אמסטרדם

SK-C-216

בין היצירות הידועות ביותר של רמברנדט מצוי הציור המוכר בשמו "הכלה היהודייה". הזוג מוצג בחיבוק רך, אינטימי, המשיק למרכזו של ציור זה: הג'סטה האוהבת ואפשר המגוננת מהדהדת בתורה בחיבוק העדין של בת הזוג. הדמויות והתנוחות שלהן מקבילות לרישום הכנה שעשה רמברנדט, בו דמותו של המלך אבימלך צופה בהם.[1]

הציור קיבל את שמו בתחילת המאה ה-19, (1835)אך נושא הציור נשאר בסימן שאלה עד ימינו אנו. האם זהו הזוג מהתנ"ך? או שמא זהו פורטרט כפול של שניים מבני זמנו של רמברנדט? ויתכן שמדובר בשני זוג בני הזמן שזכו לתיאור נצח בבגדים בהשראה של מה שסברו שנתפס כתנכ"י. פורטרט זה ידוע כפורטרט היסטורי, ובמידה וזה המקרה, מרבית חוקרי האמנות מאמינים שהזוג מייצג את יצחק ורבקה (בראשית, פרק כ"ו")[2] ו וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, בִּגְרָר.  ז וַיִּשְׁאֲלוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם, לְאִשְׁתּוֹ, וַיֹּאמֶר, אֲחֹתִי הִוא:  כִּי יָרֵא, לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם עַל-רִבְקָה, כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִוא.  ח וַיְהִי, כִּי אָרְכוּ-לוֹ שָׁם הַיָּמִים, וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים, בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.  ט וַיִּקְרָא אֲבִימֶלֶךְ לְיִצְחָק, וַיֹּאמֶר אַךְ הִנֵּה אִשְׁתְּךָ הִוא, וְאֵיךְ אָמַרְתָּ, אֲחֹתִי הִוא; . הסבר אחר הינו שהאיש מצהיר על אהבתו לאשתו; במקרה זה נושא הציור יהיה "המעלה שבנישואים". בנוסף, שנת הציור אינה וודאית. משיחות המכחול בציור זה טעונות בחומריות. הצבע על שרוולו של הגבר הינו כה עבה עד כי נדמה שרמברנדט השתמש בסכין פלטה על מנת למרוח אותו. [3]

 unnamed (4)

 

[1] מאתר התערוכה Rembrandt The late Works, הגלריה הלאומית בלונדון  https://www.nationalgallery.org.uk/whats-on/exhibitions/rembrandt-the-late-works-15-october-2014-0000

[2] https://www.mechon-mamre.org/i/t/t0126.htm

[3] מאתר Museum Het Rembrandthuis https://www.rembrandthuis.nl/en/rembrandt-2/rembrandt-the-artist/most-important-works/the-

 

שיתוף פעולה בין המותג "פנדי" לבין גלריה בורגזה רומא

galleria-borghese-facciata-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese
The façade of the Galleria Borghese.
Courtesy Image

מה קורה כשמותג אופנה ידוע מחליט להשקיע באמנויות?

פנדי (מותג בינלאומי בשליטתו של התאגיד (LVMH  השקיעה לאחרונה במיזם מרשים לתמיכה באמנות בשותפות בת שלוש שנים עם המוזיאון גלריה בורגזה שמושבו ברומא.

כחלק מההסכם, שני הגופים עומדים להקים את מכון המחקר של הצייר קרווג'יו (מיכאלאנג'לו מריסי דה קרווג'יו 1571-1610), שיאצור סדרת תערוכות על הצייר האיטלקי המיועדות להצגה ברחבי העולם. התערוכה הראשונה מוצגת במוזיאון גטי בלוס אנג'לס החל מ-21 בנובמבר  2017 ועד 18 בפברואר 2018.[1] המוזיאון מארח לראשונה שלוש עבודות מקרווג'יו שהגיעו מגלריה בורגזה שמחזיקה בציורים הידועים ביותר של האמן: "דוד עם ראש גוליית", "הירונימוס הקדוש" ו"נער עם סל פירות". התערוכות  מיועדות להיות מוצגות גם במוזיאונים במזרח הרחוק.

giovane-con-canestro-di-frutta-caravaggio-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese.jpg
giovane-con-canestro-di-frutta-caravaggio-copyright-ministero-dei-beni-e-delle-attivitacc80-culturali-e-del-turismo-galleria-borghese

פנדי גם תתמוך בתערוכות שתתקיימנה בגלריה בורגזה במהלך שלושת השנים הבאות. ועל כך אמר Pietro Beccari יו"ר והמנכ"ל של החברה ל: WWD."זהו פרויקט מעניין ביותר לאיטליה ולעיר רומא ולפנדי להציג את יופייה של עיר הבירה האיטלקית ושל קרווג'יו הצייר ברחבי העולם", לבקרי יש באמתחתו תכניות ויוזמות לחזק את הקשר בין פנדי והעיר רומא, בה נמצאים המשרדים הראשיים של הקבוצה, החל מהשיקום של מזרקת טרווי ועד לתרומת יצירת אמנות של ג'יוזפה פנונה ((Giuseppe Penone המוצגת בחזית משרדיו הראשיים של המותג.

Anna Coliva, מנהלת גלריה בורגזה, הגתה את הקמת מכון המחקר של קרווג'יו, ובקרי מסר שהשותפות נובעת מההיכרות ארוכת הימים שלו עם קוליבה והעניין המשותף שלהם באמנויות.

מרכז קרווג'יו ללימודים, דיאגנוזות ומחקר אמנותי-היסטורי של קרווג'יו יוקם בגלריה בורגזה וכוונתו להפוך לנקודת התייחסות עיקרית לחקר אודות עולמו של האמן. לשם כך תוקם פלטפורמה דיגיטלית שתייצג את מכלול הדאטה בייס אודות האמן: מידע ביבליוגרפי, דוקומנטרי, ארכיבי, פילולוגי, היסטוריוגרפי, איקונוגרפי ועדכונים כשם שתיעוד דיאגנוסטי אשר יופיע בצורה דיגיטלית.

"קרווג'יו היה המודרני ביותר ומחדש", אמר בקרי. "אלה הם ערכים שפנדי מאמינה בהם".

בקרי סיפר שהוא ביקר לראשונה בווילה בורגזה כשהיה בן 15 כתלמיד בית ספר, והמקום הותיר בו חותם עמוק. כיום, "הגלריה במרחק קצר מביתי, ומשפחתי ואני אוהבים את המקום, היצירות שבו ואת הפארק שליד." בקרי ציין את איכות העבודות והמודרניות של וילה בורגזה, שהציגה למשל, את התצוגה הגדולה ביותר של האמן אלברטו ג'אקומטי ב-2014 או את the “Couture/Sculpture: Azzedine Alaïa in the History of Fashion” exhibition ב-2015.

כחלק מהשותפות החדשה, פנדי תמכה בתערוכה של אמן הבארוק הגדול ז'אן לורנצו ברניני. בתערוכה המוצגת מ-1 בנובמבר 2017 עד 4 בפברואר 2018 יצירות בהשאלה ממוזיאונים כולל הלובר, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, המטרופוליטן ו-LACMA בלוס אנג'לס.[2]

בקרי אמר שפנדי תציג תערוכה אחרת במשרדיה הראשיים העוסקת בשיפוץ ושימור     the Palazzo della Civiltà Italiana the company has restored שהחברה ממנה וסייעה בכך, מסוף אוקטובר.[3] זאת בהמשך תערוכת "Matrice" של פנונה המוצגת במקום.

"יש לכך ערך מהותי, כשם שמוסרי, עבור פנדי לקדם, לתמוך ולייצא אמנות איטלקית ואת היופי בעולם, את המצוינות והייחודיות שלה ואת הכישרונות של אמניה." אמר בקרי.

"המכון לחקר קרווג'יו הינו פרויקט שאפתני שרוצה לקדם בתוך מוזיאונים את המחקר המתקדם ביותר ולעשותם תוצרים של תרבות ולא בלוקבסטר.

הדימויים נלקחו מהמאמר שלעיל ומגלריה בורגזה

Zargani, L. (2017, September 13). Re: Fendi Inks Partnership with Rome's Galleria Borghese. Retrieved from  http://wwd.com/eye/celebrity-real-estate/fendi-inks-partnership-with-galleria-borghese-10982852/

02BERNINI1-blog427.jpg
“Apollo and Daphne,” a life-size marble statue by Bernini on display at the Borghese Gallery in Rome.CreditGalleria Borghese

 

[1] http://www.getty.edu/art/exhibitions/caravaggio/

[2] https://www.nytimes.com/2017/10/31/arts/borghese-gallery-bernini.html

[3] http://wwd.com/fashion-news/designer-luxury/fendi-new-headquarters-10267781/