הומאז' תערוכה קבוצתית – דוד וקשטיין, חגית שחל, טובה אלדד, יונתן גולד, לוסי אלקויטי, לילי פישר, מאיר רקוץ, נועה תבורי, נטלי יששכרי, אוצרת: דליה דנון

שתי תערוכות במקום לאמנות, האחת – תערוכת יחיד לאסד עזי, "אפל הוא היער" והשנייה הומאז' של אמניות ואמנים ליצירתו הברוכה ורבת השנים של אסד עזי.

שתי תערוכות יפות שיש בהן מן הצניעות מחד וההוד וההדר Grandeur מאידך.

בדיוקן עצמי משנת 1655, אחד מני דיוקנאות עצמיים מציג עצמו רמברנדט הבוגר, בעבודה שיש בה מן ההרהור הפנימי על הזמן החולף. תמונת עבודה זו עלתה בראשי עת צפיתי בתערוכה של אסד עזי. וברשותכם אתחיל במה שנושאות עמן המילים ומה שמצוי ב-subtext שמעבר להן;

בטקסט יפהפה המנסה לגשר בין זמנים ומקומות, בין הבנלי לאידיאה ובין סגנונות ומהפכים, בין מה שהיה מיתי והפך לאישי, למעין בבואה של האמן המצייר, שגופו נושא עמו את סימני הזמן ותלאותיו. "זה ארבעים וחמש שנה הוא חותר במים האינסופיים. חיים שלמים הוא חותר – בלילות הקרים, בסערות, בימים הלוהטים בשמש היוקדת – וחוף אין באופק הנראה לעין. הניסיון המצטבר מותיר בידיו שאלות ותהיות רבות יותר, אך חכמת ליבו דוחקת בו להמשיך לחתור עוד שעל, עד האופל האפרפר".

בציטוט זה מתוך טקסט התערוכה, ניכר חשבון נפש, אף שהאמן מדבר אלינו הקוראים ומן הסתם הצופים בעבודותיו בלשון דיבור בגוף שלישי. בהמשך סוקר עזי את חלוף השנים, והשפעות הזמן: "אני ער להפרדות הדימוי החדש מרקעו – הוא מוותר על ההוויה ההיולית, על היותנו התרחשות זמנית במרחב, לטובת זהות אישית, ייחודית ומוגדרת. "צניעות" כתבתי בתחילתה ואכן, יש כן מן ההתכתבות עם מה שהיה, עם הגשמיות ומעבר אל מה שניכר שנושא עמו מן הרוח.

והחלק השני, ההדוניסטי, המעביר אותנו אל מחוזות דיוניסים, לדימויים השאולים ומתכתבים עם יצירות מן העבר, יצירות רנסנסיות בעיקר, בקחנליות, המשלבות יצר ורוח כאחד, נימפות וסטירים, במה שלי מזכיר את התפיסה הניאופלטוניסטית (של פלטוניוס) שרווחה בחצר המדיצי' בפירנצה במאה ה-15.

היצירות נושאות עמן הומאז'ים והתכתבויות עם תימות מהמיתולוגיה היוונית- פאן וקנטוארים, נימפות, חטיפת פרוסרפינה ועוד… ואיזכורים שעולים בראשי להומאז'ים לאמני הרנסנס דוגמת טיציאן, ג'ורג'ונה ואמנים הולנדיים מהמאה ה-17, כרמברנדט, קריצות לעירומות של סזאן, אך גם לפסלים הלניסטיים ורומיים של אלים שרועים, ואף בעבודה בה זוכה לייצוג דימוי של פרש אקזוטי שיש בה מן ההתכתבות עם אקט הצילום.

בתערוכה השנייה, הומאז' ניכרת ההתכתבות עם עבודותיו של אסד עזי, בפרשים, בעבודות שיש בהן אזכור לביוגרפיה האישית של עזי, מזרח ומערב ועוד.

ולסיום, מהו סוד הקסם שמהלכות עלינו יצירות אמנות? מה הוא שעושה יצירה לזו שנתעקש להתבונן בה ולבחון ולהתחקות? אפשר שזהו הקסם שהילך עלי בתערוכה זו.

תודה