אינגה פונר קוקוס, 'נפל דבר', אוצרת: דר' סמדר שפי. בית ביאליק. הקומה השנייה, תל אביב, פתיחה מחודשת 20.9.2019 עד 14.12.2019

IMG_20190920_113132

בבית ביאליק מוצגת התערוכה 'נפל דבר' של האמנית אינגה פונר קוקוס. תערוכה מרגשת בטיבה. מודה! ארכיונים, אמנות ארכיונית ואמנות טובה! יקרים לי, מאתגרים ומעניינים אותי. ארכיונים מטבעם דורשים עיון ואורך רוח ומערבים סוגיות של זיכרון פרטי בצד זיכרון קולקטיבי, מורשת ושימורה, בהם עוסקת פונר קוקוס מזה זמן ניכר.IMG_20190920_113112.jpg

בית ביאליק הממוקם בלב מתחם אתרי תרבות היסטוריים ברחוב ביאליק, הנו מעין קפסולת קסמים הנושאת עקבות לביתו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק ואשתו מניה. הבית תוכנן ע"י האדריכל יוסף מינור ומשמש היום מוזיאון, ארכיון ומרכז לתרבות עברית.

פונר קוקוס סיפרה במפגש עמה לאחר הפתיחה ב-20.6.2019 (התערוכה נסגרה לאחר זמן מה לפרק זמן כבן חודשיים בשל שיפוץ מערכת המיזוג במקום) שהתערוכה נוצרה בעקבות ביקורים ומחקר שלה בארכיון ביאליק.IMG_20190920_113016.jpg

במיצב "תהודה" פונר קוקוס מאירה את הקשר המיוחד בין חיים נחמן ביאליק לבין יהושע חנא רבניצקי. הקשר ביניהם החל בשלהי המאה ה 19 כשרבניצקי, כעורך כתב העת הספרותי " פרדס" פרסם את "אֶל הַצִפּוֹר"  שירו הראשון של ביאליק שראה אור בדפוס.  יחסי החברות, האהבה וההערכה בין השניים הניבו מיפעלות שימור תרבות מפוארים ובראשם סֵפֶר הָאַגָּדָה, שכרך ראשון ממנו ראה אור ב-1907 ובו אסופת אגדות מספרי מדרש מתקופת התנאים והאמוראים. עד מותו של ביאליק, ב-1934 הושלמו מפעלי כינוס ותרבות רבים.

70758269_2962373843835153_4100313287881654272_n

לאחר מחקר ממושך והכרות עם ארכיון בית ביאליק בעזרתם של שמואל אבנרי ויהודית דנון אנשי הארכיון, בחרה פונר קוקוס במכתבים וצילומים של ביאליק ורבניצקי. היא הגדילה אותם, ואז גרסה ויצרה את המארג שבו טקסט אחד נכנס לאחר, משפט לתוך משפט, ומתחבר לדיוקנאות. נוצר מארג של מילים שמבטא את הקשר המיוחד ביניהם. המיצב הגולש מקיר לרצפה, פולש למרחב, וחלקיקי מילים סמלי דואר וחותמות לוגו של אניות משא או הוצאות ספרים, מקבלים חיים משל עצמם, ומהדהדים לאז, לזמן עבר.

פונר קוקוס מתבוננת בקשר  ביאליק – רבניצקי  כיוצרת, ומציעה לחשוב עליו במונחי אמן ואוצר על כל המשתמע מכך. שאלת ההנחיה, השיתוף המחשבתי, הנדיבות הנדרשת ופוטנציאל החיכוך, דומים היא אומרת. ובדומה, עולות שאלות על זהות והאוטונומיה של היוצר

"עבודת הווידיאו 'נפל דבר' נהגתה ונבנתה תוך כדי המחקר שלי על ביאליק, מחקר שנעשה בעיקרו בארכיון ובקריאה חוזרת ונשנית בשירי ביאליק ובמאמרים אודותיו. תנועת החיפוש הספירלית בגרם המדרגות המוביל לארכיון נדמתה לי בכל פעם כירידה לתוך הלא נודע".IMG_20190920_111721.jpg

פונר קוקוס רצתה להעביר את החוויה שחוותה בנוגע לארכיון, שאלות באשר למהו ידע ומהו זיכרון, מהלך הבנייה מחדש של הזיכרון בשילוב הידע החדש שנלמד לאחרונה. והוסיפה: "לעתים זהו תהליך מטלטל".IMG_20190920_112624.jpg

בנוסף, אמרה האמנית, קיים החשש מקריסה של ארכיון; נייר הולך לאיבוד. קריסה של ארכיון דיגיטלי "ואין רואה ואין מגיד". "ואין יודע מה נפל".  — והמילים מתייחסות גם למצב פוליטי-חברתי: הכל קורס ואין מישהו שיאמר, שיחזיק ויאגד וימנע את הקריסה.IMG_20190920_112342.jpg

"מעניין אותי", אומרת פונר קוקוס, "הכוח שיש לארכיון ככותב העבר, ההיסטוריה. הוא מאפשר ידע, מידע ובניית זיכרון, טקסט או תיאורה. למעשה הארכיון מתעד את העבר כסוג של  'הקפאת הזיכרון', למען העתיד. ובכוחו לייצר הפרדה בין מה שקיים בו לבין מה שלא נוכח וקוטלג, מה שייזכר לבין מה שיישכח".

מילות השיר "דבר" – ההתחלה בשפה מקראית, וכך גם סופו של השיר. שיר פוליטי. מספרת שכשקראה את השיר חשבה כמה שביאליק רלוונטי, ומשתמש בשפה שמייצרת משמעויות שמאוד רלבנטיות כיום ורצתה לדבר על כך.
באמצע השיר מופיע קטע מאוד אישי :

נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָּפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם-זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְאִם שָׁקְעָה –

וְאִם שָׁקְעָה לְעוֹלָמִים.

משפה מקראית (כמו הנביא שמדבר אל העם) ביאליק עובר לשפה אישית.  זהו שיר מאוד אישי ויוצא דופן (זיוה שמיר התייחסה אליו).

תודה לאינגה פונר קוקוס על הפגישה והשיחות, ועל חומרי התערוכה ועל הטקסט שהיה לעזר.

מיזם והרצאה – מתחם קריית המלאכה, תל אביב 25.10, 12.30-10.30

 

הונורה דומייה, אספני ההדפסים, 1860-64, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון
הונורה דומייה,  אספני ההדפסים, 1860-1864, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון https://collections.vam.ac.uk/item/O25403/the-print-collectors-watercolour-daumier-honore/

שלום, אני מתרגשת לספר לכם על המיזם שלי בשיתוף פעולה עם אמניות ואמנים במתחם קריית המלאכה.

קריית המלאכה, תל אביב, "הלב הפועם" של סצנת האמנות על המבנים המאורכים שבה, הגלריות וסדנאות אמנים, מתפקדת כ"מוזיאון ללא קירות", ומאפשרות מבט מגוון ומרובד על התרחשויות בתחום האמנות העכשווית.

440px-Picasso_Portrait_of_Daniel-Henry_Kahnweiler_1910

פבלו פיקסו, פורטרט הדילר דניאל אנרי קהנוויילר, 1910, ש/ב, המכון לאמנות שיקגו  https://www.artic.edu/artworks/111060/daniel-henry-kahnweiler

המיזם כולל הרצאה וסידרת ביקורי סטודיו במתכונת מיוחדת.

ההרצאה "אמנות, הון, שוק" – הרצאה זו שהינה חלק מסדרה הרצאות שלי על פטרוני אמנות ואספנים ,משיקה לחברה, פוליטיקה, דת וכלכלה. בהרצאה אתייחס למקומה של אספנות פרטית ואספנות תאגידית, בתי מכירות ומתן חסויות, ולמירוץ אחר היצירה האולטימטיבית.

סיורי הסטודיו שאנו מציעים – ייחודיים ובעלי ערך מוסף. במהלכם נחשפים אמניות ואמנים במרחב העבודה האישי והאינטימי שלהם. במפגש על נושאים שאינם זמינים וחשופים לכל על פי רוב. בכל מפגש נבקר  3-2 אמנים  בסטודיו שלהם.

ז'אן אנטואן ואטו, שלט החנות של גרסין, 1721, פרט

אנטואן ואטו, החנות של גרסין, פרט, 1720, ש/ב, שלוס שרלוטבורג, ברלין https://en.wikipedia.org/wiki/L%27Enseigne_de_Gersaint

ההרצאה תתקיים ביום ששי 25.10.2016, בשעה 10.30 בקרית המלאכה

יינתנו בה גם פרטים לגבי סידרת סיורי הסטודיו והעלות.

 תשלום: 60 ₪ לאדם להרצאה

פרטים נוספים בטלפון שמספרו 052-3407209     ובאימייל asfan.k@gmail.com

 

ההרשמה במייל  asfan.k@gmail.com: אנא שלחו שם מלא, מספר טלפון ואמייל שלכם על מנת להבטיח את מקומכם, התשלום מראש:  במזומן או באפליקציה Bit או Paper

 

בברכה ובתודה, זיוה קורט

אורה בריל – "מדוע הילדה מצמידה אצבע אל פיה?", אוצר: אילן ויזגן, גלריה דיאגילב, מאז"ה 56, תל אביב עד 14.9

IMG_8874

70820997_404666256860348_9110900565793046528_n.jpg

לאמנית אורה בריל שפה ייחודית ומובחנת משלה: בעבודותיה חוברים יחדיו טקסט ודימוי, קו וצבע לכדי ישות אחת המאפיינת אותה. הקו אותו לוקחת בריל "לטיול", מהווה סמן ביצירתה: לעתים דקיק, לעתים עבה עשוי במחוות יד, מסתלסל או נדמה כחרוט על הבד ומאפשר קריאה של מנעד דימויים חלקם מופשטים וחלקם ברי-זיהוי: סולמות המגדירים מחדש את מהות הטיפוס, שכן חלקם פרומים ולא מושלמים, צורות המאזכרות לולאות, סורג, דימויים ילדיים – פנים? ילד, ילדה? המאזכרים יצירות של אריה ארוך, ואפשר את רפי לביא.IMG_3169.jpg

IMG_3170.jpg

69540031_2406987866288063_8177614776646500352_n.jpg

בתערוכה בגלריה דיאגילב מוצגות עבודות על בד מן השנים האחרונות.  עבודות מופשטות ולעתים על גבול המופשט בהן משולב לעתים טקסט קצר. הצבעוניות הפתיינית- תכול, ירוק, טורקיז ומעט צבעי ורוד מתחלפת בחלק מהעבודות באדום חום. הקו הנוכח כאמור בעבודותיה עשוי באמצעות עפרונות, עטים וטושים, ולכך חוברות משיחות מכחול עבות ועסיסיות אותן ממתן לעתים ריבוע מעין מסגרת.IMG_8892.jpg

IMG_8885.jpg

בתערוכה גם דיוקן אישי – צילום דיוקן האמנית כילדה, בתנועת הס! הדיסוננס העולה נוכח הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה, כאומרת שיש לשתוק ולהשתיק מול גג הבית האפל עליו מותווים פרחים בקו דקיק ועדין. הטקסטים המאתגרים את עין הקורא – אחד מהופך והשני בר קריאה בהגדלה ובו מילים כמו מטאטא# סוד# כמוס# ג'ורג'יה אוקיף# חושך#ילדה#פצע ולמטה Me Too,אזכור לקמפיין המדובר. ועולה השאלה, הילדה התמה, האם היתה עדה למעשה שלא יסולח? במה מדובר? שכן בעבודה זו אנו עוברים מציור מופשט העוסק בשפת הקומפוזיציה – קו, צבע ולעתים דימוי וטקסט, לאווירה אחרת צופנת סוד, המשאירה אותנו הצופים בסימן שאלה.  האוצר אילן ויזגן כתב בטקסט התערוכה על יצירה זו: " בציור הזה ארבעה אלמנטים עיקריים: דימוי המזכיר גג של בית, פרחי קאלה, מחרוזת מילים, והדבקה של צילום ישן ומוגדל. להבדיל מיתר הציורים בתערוכה, המתאפיינים בתוכן וצורה 'מסורתיים', הציור הזה קושר יחדיו עולמות תוכן והקשרי זמן שונים: דיוקן אישי (דיוקן האמנית כילדה), פרחים חושניים המאזכרים את הציירת ג'ורג'יה או'קיף, מילים "מתויגות" המאפיינות את המדיות החברתיות… ציור זה הינו חלק מגוף עבודות שנוצר מתוך קשב והזדהות עם תופעות קשות שנחשפות בפנינו בשנים האחרונות, בין אם אלה גילויי הטרדות ותקיפות מיניות מן העבר ומן ההווה (קמפיין Me Too), הטרדות באמצעות רשת האינטרנט, או התעללות בילדים. דיוקן הילדה התמה המצמידה אצבע לשפתיה מדגיש את הסוד וההשתקה שבמעשים האלה, ובה בעת, בהקשר של התערוכה והחלל הספציפי שלפנינו, קורא לנכנסים לחלל התערוכה לשנות 'מוד' ולעבור מהוויית חוץ רועשת וכאוטית להוויה אחרת, שקטה, אינטימית, וקשובה לצלילים דקים מן הדקים".

תודה לאורה בריל על הטקסט והדימויים

IMG_3190.jpg

71065297_2363002780617637_3272606642503417856_n.jpg

אנטון בידרמן ציור מראות זמן/ טופוגרפיה של יד ונפש, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

AVI_5535.jpg

ארבעת התערוכות המוצגות בגלריה משקפות כל אחת בדרכה את האישי לצד 'רוח הזמן' שחלק מאפיוניו היא נזילות, תנועה בין מקומות, זמנים, אנשים, סימנים. נדידה מתמדת.

באשכול תערוכות זה מוצגת התערוכה "ציור מראות זמן/טופוגרפיה של יד ונפש", של האמן אנטון בידרמן. ציוריו של בידרמן, העשויים במחוות יד בוטחת ובעושר צורני וצבעוני, מאתגרים את העין בתהליכי ההתמודדות עם חלל ועם זמן בעבודת המארג המצויה בעבודות.  Picture3.jpg

ביצירתו של בידרמן חוברים יחדיו הישן והחדש – הקלאסי והמודרני, במעין פזל המעמיד את הצופה תהייה – במה הנו צופה, ומהו נושא העבודה, הבמבינו של המדונה, דמות מפומפיי? האל האב, גבירה מאחד מהציורים הוונציאניים?

במתח המתקיים בין הדימויים מהעולמות השונים. הציורים עתירי הממדים נעים בין הנשגב או במילים אחרות ה-Grandeur לבין היומיומי, הטריוויאלי, הנמוך לכאורה. בין ניכוס של דימויים מתולדות האמנות – הרנסנס, הבארוק ואמנות מודרנית, לבין התייחסות לתרבות הצריכה הפופולארית. כל אלה, שורים להם ביחד ביצירה, בקומפוזיציות עמוסות מידע שהינן ביטוי לאקלקטיות בה אנו חיים. וכפי שכותב בידרמן במאמרו לתערוכה: "האקלקטיות בעבודותיי שואבת מזרמים שונים בתולדות האמנות ומהסביבה הקרובה. אני בונה פרזנטציה  של חורבות התרבות בניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. אפשר לראות בסדרת הציורים סוג של מנדלות תחת שם כולל: "מראות זמן", והן כתפאורה, מסך עשן של ההווה, מתקיימות כשלט כניסה מפתה, כמחיצה לפרשנות ולהתכתבות עם אי ההרמוניות של ההווה, עם אי הסדר ואי האנושיות שבעולמנו המנוכר, עם ההיסטוריה המתיישנת מדי יום במהירות האור, בד בבד עם אופיו חסר הסבלנות של האדם המודרני, ריבוי צורות המחשבה וחוסר האחדות שבריבוי… מטען מוסרי עם ספקנות מפעילים אותי כיוצר לערוך שיח בין עבר להווה".[1] 4 תמונה.jpg

 

[1] תודה על הטקסט, ותודה לאפי גן – האוצרת

לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן, תערוכה "נדידה", גלריה עירונית לאמנות בית גורדון-לונדון, ראשון לציון, אוצרת אפי גן 27.7.2019-20.10.2019

בבית גורדון-לונדון, ראשל"צ מוצג אשכול תערוכות בשם "נדידה" באוצרותה של אפי גן. רוח הזמן בצד שיקוף האישי נוכחים בתערוכות 'נדידה', כותבת גן. האמנים/יות המוצגים: אלחנדרה אוקרט, לוסי אלקויטי, אנטון בידרמן, לילך שרג. בנוסף, מוצגים מיצבים בחדר המנציח השנה את גדעון גכטמן.

בפוסט זה אחד ממספר המתייחסים ל"נדידה", ברצוני להתייחס למיצב המשותף של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט, מיצב נדודים בין אור לזמן.

האמניות לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט מנהלות דיאלוג במיצב נדודים: בין אור לזמן המרהיב בצבעי התכול/ורוד/זהוב המוצג בתערוכה. עבודותיהן מוצגות בשני חדרים נפרדים, הניתנים לאפיון אישי/אמנותי, ועם זאת עבודות האחת "זולגות" אל האחרת ולהיפך. עבודות השתיים הפועלות במשותף ובנפרד, שונות אמנם, ועם זאת חוט משותף מקשר ביניהן – הניסיון להתחקות אחר מושג הזיכרון החמקמק. אלקויטי יוצרת הדפסים צילומיים, ובאמצעותם מבקשת לשמר זיכרונות. אוקרט מציגה מיצב של סלילים וורודים וזהובים הנופלים מן השולחן, "מתפקעים מזיכרונות גזורים". 65830721_10219705857861198_8996196175593865216_n (1)

DOR_4875_222.jpg
צילום Doron Adar

שתי האמניות  נולדו באורוגואי ולשתיהן ביוגרפיה דומה. שפת אמן, ספרדית, הן גדלו באותו מקום, ולמדו באותו מקום, כל אחת מהן עלתה לארץ בצעירותה, כאן התעצבה הזהות האמנותית שלהן, והן התוודעו זו לזו ולעשייה האמנותית. יחדיו הן מנסות לטוות הקשרים אל זיכרון המקום ממנו הן באו ובדומה, גם זיכרון הפעולות שנעשות כאן ועכשיו.

שפת האם של לוסי אלקויטי ואלחנדרה אוקרט היא ספרדית. הן נולדו באורוגואי, גדלו באותה שכונה, ולמדו באותם בתי ספר ותנועת הנוער. כל אחת מהן עלתה בצעירותה לארץ, וכאן הכירו האחת את עבודתה של השנייה, כאן התעצבה זהותן כאמניות. מכאן שעבודתן נושאת עמה מובן של זיכרון אישי, פרטי, אך גם זיכרון קולקטיבי שיש בו מן המאחד.

DOR_4862_222
צילום Doron Adar

לוסי אלקויטי – 'זיכרון' מטבעו הנו אישי במהותו. אנו נדרשים לעשות שיום (שליפה) ממאגר הדימויים והאירועים שנשמר במוחו/ה של היחיד. הזיכרון מורכב מפיסות; אזכורים, תמונות, אירועים ומתרחש במרחב של הפרט. ועל פי רוב לא מופיע בשלמותו. באמצעות שברירי זיכרון אנו מנסים ליצור ולחבר סיפור, רצף והיגיון. המיצב המוצג בחדר של אלקויטי "הזחילה הגדולה"- מדגישה אמורפיות. היא עשויה בתנועה ארוכה, באנלוגיה למשפט ארוך שאין בו סימני פיסוק, בזרימה לא אחידה של מחשבות, זיכרונות, המקבלים ממדים משל עצמם. המיצב  ממשיך וזוחל על הקירות, מעלה ומטה ולעברו של החדר הסמוך. המיצב עשוי מעבודות ציאנוטייפ[1] מטופל, חתוך וגזור.

DOR_4819_222_1.jpg
צילום Doron Adar

"כשהתחלתי להשתמש בציאנוטייפ, נמשכתי אל 'הכחול הרנטגני' שאילו משקף דבר מה שלא נראה בעין רגילה. כחול שמביא רוחות עבר, מעלה באוב זיכרונות או פותח אפשרויות לשמוע קולות. כשהדפסתי את תצלומי המשפחה כאילו נגעתי שוב במתים. חשיפה מבוקרת של אור השמש משאירה סימן, רישום (בדומה לשאיפת האמן: להשאיר חותם, רישום). הדפסות צמחיה ותצלומי משפחה נתנו לי אפשרות למשש את הזמן, להרגיש נוכחות של דברים שאינם. השתמשתי בהדפסי ציאנוטייפ וגזרתי מתוכם דברים שעניינו אותי: דימוי ברור (פנים, יד, פרח) או אזור טקסטורלי שמעניין אותי. חלקים אחרים 'מתנהגים' כקלף ג'וקר ויש שגזרתי כאבני פסיפס ריבועיים. בזרם הארוך בסטודיו נוצרה צורה שהיא כתב היד שלי, המדברת בצורה בה אני מתבטאת באמצעות מדיומים אחרים. עבורי זהו שיקוף של עולם פנימי, פרוס לאורך כבסרט. במיצב בגלריה אני מרחיבה ומעניקה לעבודה תפאורה ונפח ע"י מעברים לצורות תלת ממד  ושימוש בבד (סדיני כותנה לבנה רקומה מבית הורי)".[2]

DOR_4835_222.jpg
צילום Doron Adar

עולם הזיכרונות של לוסי כחול ציאנוטייפי ועשוי פיסות זיכרון מעולמה, מפעילויות בוקר (הליכות), מפריטים שאספה וצברו משמעות בחייה. עבודות הציאנוטייפ מתכתבות באופן סמוי עם הדפסים יפנים מסורתיים בשם איזורי-אי (Aizuri-e): הדפסי עץ כחולים שנעשו ביפן ב-1800 בקירוב ואילך. השם מגיע מהמקום ממנו יובא הפיגמנט הכחול (מפרוסיה – 1820). צבע נוסף יחידי מלבד הכחול שהיה על הדפסי האיזורי-אי הוא חותמת אדומה שלעיתים הופיעה כוורודה במהלך ההדפסה. ומכאן הקשר נוסף לעבודה של אוקרט. הוורוד של אוקרט כמו הכחול אצל אלקויטי: שטוף, ובו בזמן מזכיר בשר, עור, שבירות ופגיעות.

אלחנדרה אוקרט – בשנה שעברה חזרה אוקרט למונטבידיאו, אורוגואי לטיול משפחתי בלוויית ילדיה ובעלה. הטיול היה בבחינת רגע מכונן שכן המקומות בהם הלכה החיו רגשות כמוסים, זיכרונות עבר. קטעים נשכחים, לא בהכרח חשובים, פיסות זיכרון התערבבו עם תמונות חדשות שנצרבו ונוצרה מפה מנטלית חדשה שבה היום ואתמול שוכנים זה לצד זה.

DOR_4911_222.jpg
צילום Doron Adar

בתערוכה מחפשת אוקרט איך להעביר לצופה את תחושת "הנסיעה בזמן", של אירועים קטנים חשובים ושאינם חשובים המרכיבים את מסע/תמונת חייו של אדם. באמצעו של החדר מיצב מרובד עשוי מאות פיסות קרעי נייר פרגמנט, פיסות ארוכות, שקופות, שנצבעו במכחול יפני בגווני וורוד וזהב – צבעים שהופיעו בעבודות קודמות של האמנית. הפעולה שקדמה למיצב בגלריה הייתה כמעט טקסית, אישית, של האמנית בסטודיו. פיסות נייר ארוכות, פריכות שיש בהן מן הלימינליות, סיטואציות מעומעמות, שקשה לאחוז בהן, בדומה לפיסות זיכרון מעורפלות. מה שמייחד את הנייר הוא היותו בה בעת בעל איכויות של שקיפות ועמימות ויש בו מן האנלוגיה לעור המתקלף מעל הבשר. השולחן אף הוא מצוי במעין שלב מעבר בין לבין; מחד יש בו את עודפות של ניירות, שקופים וצבועים, ומאידך הניירות משתלשלים ונופלים אל הרצפה, בדומה לקפיצות בזיכרון ולשברי זיכרון.  הצופה ניצב גם מול שפע וגם מול ריק ובמובן זה פעולת הצפייה יכולה להיות גם מדיטטיבית, להזכיר נהר הפוגש בזרימתו מכשולים, עוקף אותם, במקום ענפים וסלעים, האמנית יצרה גבולות אחרים והוא ממשיך הלאה!

התותים הוורדרדים/אדמוניים מייחדים את עבודותיה של אוקרט; הם נושאים עמם זיכרון לאביה שהיה מביא עמו תותים מחו"ל.

IMG_6885.JPG
צילום Doron Adar

יש בהם מן הגעגוע והכמיהה. הם מוצגים כאלמנט פיסולי, עשויים שעוות דבורים. לאחר פיסולם בשעווה הם מוכנסים לאמבט דיו שחור, השקיפות, והעור החשוף של התות הופכים כאן לעמומים, שחורים כפחם.

העבודות של אלקויטי ואוקרט ניתנות לזיהוי בכתב היד הייחודי לכל אחת מהן, ועם זאת כאמור ניכרים בכל אחד מהחדרים, סימני האחת והאחרת. בחדר של אוקרט מופיע סוס עץ ומגזרת של אלקויטי. ואילו בחדרה של אוקרט הוכנסה מריונטה מעשה ידיה של אלקויטי.

DOR_4868_222.jpg
צילום Doron Adar

בנוסף מופיעים סוס העץ אצל אלקויטי, שמלה שלה בהיותה בת שנה, ומזוודה עליה תותים, סמן לעזיבה, מסע, בלוויית צילומים של טיסה אצל אוקרט.

DOR_4864_222.jpg
צילום Doron Adar

העפיפון – לדעתה של לוסי יכול להחזיק חזק כמו החזקת המחשבות שלא תתפזרנה, וגם לעשות סדר ב"בלגן המחשבות". החוט עובר בערמת ספרים שהיא אנציקלופדית ילדות שהביאו משם וגם אלחנדרה מכירה אותה. הרישום הוא של אמא של אלחנדרה – משכילה ומתרגמת, הרגישו שנוח שזה יהיה על האנציקלופדיה.

DOR_4851_222
צילום Doron Adar

בגומחה – אנציקלופדיה – החלק שדיבר על משחקים, אגדות, ואלחנדרה עשתה תותים כחולים.

DOR_4927_222_r.JPG
צילום Doron Adar

הזיכרון של התותים של אלחנדרה, והכחול של לוסי מהציאנוטייפ. [3]

DOR_4835_222
צילום Doron Adar

 

 

[1] ציאנוטייפ היא טכניקת דפוס צילומית העושה שימוש באור שמש כדי לפתח דימוי. הנייר מכוסה תערובת שני חומרים שלאחר חשיפה לאור אולטרה-סגול, מקבל גוון כחול אופייני. (נייר זה היה פופולרי בקרב מהנדסים שהשתמשו בו לצילום שטרוטים ומכאן מקור המונח האנגלי blueprint שמשמעותו בשפם היומיום: 'מזהה', 'מאפיין', 'ייחודי').

[2] הציטוט, מקטלוג התערוכה. תודה לאפי גן על השיחה עמה ועל קבלת הפנים.

[3] תודה ללוסי אלקויטי על השיחה עמה בתערוכה ועל הכל.

דן בירנבוים, "דרך, ברוש וכוכב", אוצר רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 12 בספטמבר 2019

IMG_20190828_165904.jpg

התערוכה "דרך, ברוש וכוכב" מוצגת בחלל גלריית הסדנה לאמנות, יבנה. עבודות רישום מרשימות עשויות ביד מיומנת בצד ציורים.IMG_20190828_165852.jpg

ציורי הנוף עולים במאה ה-19 ביתר שאת הן ברומנטיקה – בציוריו של קספר דויד פרידריך, בריאליזם וכמובן בקרב אמני התנועה האימפרסיוניסטית כהצהרה על ציור בנוף הפתוח ובפוסט מודרניזם בעיקר אצל פול סזאן ווינסנט ואן גוך בברושים הלוהבים שלו כדוקרים את השמיים.[1]

בסקציה זו של ציורי נוף, ציורי ברושים בפרט מהווים הצהרה על גבולות, טריטוריה ושייכות. הברוש המצוי בדומה לשיח הצבר, מסמל בישראל גבולות, פרדסים ושבילים כפריים שהיו ואינם עוד. שורות הברושים שהגנו על הפרדסים מפני רוחות ופגעי מזג אויר נותרו על מקומם שנים רבות גם לאחר שהפרדסים נעקרו ונמוגו אל השכחה. באמנות הישראלית הברוש מסמל מקומיות, וישנה עבודת הפסיפס של האמן האיטלקי אנצו קוקי בגן הפיסול של מוזיאון תל אביב לאמנות, בה הברושים מהווים סמן של העיר תל אביב.  ניתן גם לראות ברושים בבי קברות יהודים ומוסלמים וכמו גם בבתי העלמין הנוצריים, דבר המקשר את הברוש עם המוות ופרידה מהחיים.

רוני ראובן אוצר התערוכה כותב: "המשורר הרומאי הנודע אובידיוס כתב בספרו "מטמורפוזות" על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש, כאוב לאבלו הנצחי. אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו המירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח.IMG_20190828_170217.jpg

בירנבוים הוא צייר של רישום נוף שאינו יוצא אל הנוף כדי לצייר. הוא ספון בסטודיו, מבודד מהשפעותיו של הנוף עצמו. את מקורות ההשראה וההתייחסות שלו הוא יונק מתולדות האמנות, ומהתבוננות בדגמים שיצרו אמנים כקספר דוד פרידריך וגרהרד ריכטר. המייחד את הציירים הנודעים הללו, שהם יוצרים פרשנות משל עצמם של הנוף הממשי או המדומיין. אופן הנחת הצבע שלהם מייצג את ההשתנות והדינמיות המתמדת של הטבע. דינמיות זו היא אחד הגורמים הבולטים המושכים גם את בירנבוים בייצוג הטבע והנוף, לצד היסוד המסתורי והמאיים".[2]IMG_20190828_165620.jpg

כתב היד המתומצת של בירנבוים מאזכר תפיסות זניות – "במחי כף יד"… עבודות הרישום שלו מתאפיינות במשיכת מכחול אחת בה ניתן למצוא את דימוי הברוש ואת ההתמשכות שלו ההולכת ונגוזה כלפי מטה. ואילו בציורים, הברושים העשויים בתמצות ניכר נראים כמרקדים ומחוללים בצדי הדרך.IMG_20190828_170111.jpg

בעבודות הרישום בהן ניכר העיסוק בין גילוי והסתר, כאן ושם, אני מוצאת קרבה לעבודותיה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון ולבן זוגה זמן מה, האמן הדאדאיסט והסוריאליסטי מקס ארנסט ולאמנות סוריאליסטית בכלל בעיקר בעבודות בהן מופיע הירח כסימן או העיגול הלבן.IMG_20190828_170202.jpg

 

[1] התמה כעומדת בפני עצמה עלתה בארצות פרוטסטנטיות דוגמת הולנד במאה ה-17, כהצהרה ובחירה בנושאים שאינם עוסקים בדת.

[2] רוני ראובן, דן בירנבוים, דרך, ברוש וכוכב, טקסט התערוכה.IMG_20190828_165818.jpg

עור שני, SHEVA גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, אוצר אריה ברקוביץ , עד 12.9.2019

IMG_20190828_171309

בתחילת 2018 יסדה האמנית והיזמית ענת גרינברג את קבוצת SHEVA. חברות הקבוצה: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר נפגשות דרך קבע לדיונים אמנותיים, להבנת ומינוף עשייה ומהלכים המקצועיים של כל אחת מהן. החברות בקבוצה שואפות לעורר דיון בנושאים חברתיים ובין השאר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) שיש בהן אפליה ודעה קדומה והאתגר העומד בפני אמניות שגילן מעבר לגיל חמישים, ומקדישות את מרבית זמן ליצירה אמנותית כמקצוע.[1]

בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי פעלו ופועלות קבוצות אמנים/ים רבות: אני מעוניינת להתייחס לקבוצה אנונימית של אקטיביסטיות פמיניסטיות עוטות מסכות שכונו "נערות הגרילה". הקבוצה הוקמה כקולקטיב בניו-יורק בשנת 1985. כל חברה קיבלה את שמה של אמנית מתה כפסיאודון; למשל, פרידה קאלו וג'ורג'יה אוקיף. בציבור הן מסתירות את הזהות שלהן מאחורי מסיכות גורילה. "נערות הגרילה" משתמשות במחקר ובהומור על מנת לחשוף אמיתות. הן אינן מיוצגות ע"י גלריה כלשהי והן מוחות נגד מוסדות, כך שיש אירוניה בכך שהן מוצגות במוזיאונים כגון גטי וטייט, והעבודות שלהן מופיעות באוספי הקבע שלהם.

ונחזור לענייננו: בתערוכה בגלריה הסדנה לאמנות, יבנה מוצגת התערוכה "עור שני". עבודות מגוונות במדיה שונות היוצרות אפקט מרהיב בחלל. האוצר אריה ברקוביץ כותב: "התערוכה 'עור שני', נבנתה סביב נושא משותף שניתן לכל אמניות הקבוצה. כל אחת מהאמניות התייחסה לנושא דרך גוף עבודות אופייניות לסגנונה האישי ומנקודת מבט ייחודית לה. התוצאה המוצגת בתערוכה היא רב- גונית ועשירה הן ויזואלית והן בתכנים. תערוכת 'עור שני' מציעה לצופה מבט רחב על בלות והתחדשות, עבר והווה, חומר ורוח". [2] IMG_20190828_171306.jpg

תחת ידיה של רוזה בן אריה הופכים חומרים סינתטיים תעשייתיים: יריעות ניילון עצומות ממדים הטבולות במלחים, דיו, דבקים פלסטיים, פיגמנטים ועוד למארג ששפתו אמנם מופשטת, אך מאזכר נשל של עור טבעי וטבע מלאכותי כאחד. המרקמים התלת ממדיים ספוגי הפיגמנטים הצבעוניים משדרים תחושת יופי והוד.

רוזה בן אריה.jpg
רוזה בן אריה

פניה המצולמות של אדית גורן, ולעתים עיניה בלבד, מבצבצות/עולות מבעד לקימוטי נייר פרגמנט שצבעו כצבע העור. העיניים כידוע הינן ראי הנפש! בעבודות שלפנינו, עיניה של גורן מתבוננות בנו הצופים ישירות, עוקבות, בוחנות, מספרות לנו את סיפורן, לא מניחות לעומדים מולן אפשרות מילוט.

IMG_20190828_171254.jpg
אדית גורן

אדית גורן.jpg

אדית גורן

ענת גרינברג מציגה בעבודותיה בתערוכה התייחסות לנושא המופיע בעבודותיה לאחרונה; עלומים וזיקנה ולמה שהזמן מחולל. סדרת הציורים מוצגת על בדים בגדלים שונים בטכניקה הייחודית לגרינברג- צבע אקרילי מימי ושקוף על בד. המבט החוקר במעין תקריב מציג בחלק מהעבודות את פגמי הגיל והזמן, את הפגיעות ואת הניסיונות מכמירי הלב לטשטש מציאות זו.

IMG_20190828_171544.jpg
ענת גרינברג
IMG_20190828_171503.jpg
ענת גרינברג

בסדרת הפסלים והציורים של דליה חי אקו, מוצגת הדמות האנושית, בדמותה של בובה שחלקי גופה מפורקים לאיברים. הדגש אצל חי אקו הוא על הגוף ופחות על הבעות הפנים. הבובה שהינה מטפורה לאדם, עשויה חומר סינתטי, אך ניתנת להשחתה בידי האמנית באמירה שיש בה מן כאב ועם זאת אפשרות לצמיחה מחודשת.

IMG_20190828_171345.jpg
דליה חי אקו
IMG_20190828_171338.jpg
דליה חי אקו

עבודותיה של איה סריג מתחילות על פי רוב בעבודה אופקית על הרצפה, בבניית קו וכתם על מצע הציור, בעוד שהציור המוגמר מהדהד את פעולת הציור הראשונית. בציורים אלה של סריג המתאפיינים בזיקה למופשט האקספרסיבי, הקווים והכתמים שבהם מעלים אנלוגיה לגוף האדם ולהתרחשות תת עורית, לנימים ולוורידים שמזרימים חיוניות המשוחררת מכבלי החומר.

IMG_20190828_171146.jpg
איה סריג
איה סריג.jpg
איה סריג

עבודותיה של לילי פישר, מושתתות על זיכרונות אישיים, בזיקה לילדותה בארגנטינה. הציורים מציגים סצנות המצויות בתפר שבין מציאות לבין דמיון, עת זיכרונות מן העבר חוברים ומתמזגים עם המציאות היומיומית העכשווית כאן בישראל.

IMG_20190828_171225.jpg
לילי פישר

בעבודות אניגמטיות אלו של פישר מופיעות דמויות נשיות וגבריות, ילדה, כלב/שועל, איקונוגרפיה הנושקת לאוטוביוגרפיה של האמנית. האב הדומיננטי והשמרן, והחירות שעלתה עם לכתו. הסצנות המעלות שאלה באשר לפשרן מצויות בתפר שבין מיניות אסורה, קרבה, אינטימיות בין אישה/חיה, פייטה? אישה/ילדה וילדה על חבל. סצנות המעלות שאלה באשר לפשרן ומעוררות אי-נוחות. חומר הגלם בו משתמשת פישר הוא משחת נעליים על ניירי, ויש בה מן הכיסוי והברקת הלכלוך שהצטבר.

IMG_20190828_171158.jpg
לילי פישר

ולסיכום, מהיכרות עם עבודתן של האמניות בקבוצה, אני מוצאת הקשרים והתכתבויות ביניהן. אף שלכל אחת מהן שפה ייחודית משל עצמה, ניתן למצוא דו שיח במרקמי העבודות- יריעות הניילון הסינתטיות של רוזה בן אריה ונייר הפרגמנט של אדית גורן. הנימים והוורידים שכאילו עולים באוב מעבודותיה המופשטות לכאורה של איה סריג. בעוד שהעיניים שסימלו את עין הרע בעבודותיה הקודמות של דליה חי אקו הופכות לעיניים המתבוננות של אדית גורן. ואצל שתיהן ישנה הבחירה בהצגת חלק מהגוף – עיניים, פנים, רגליים, ידיים…

דו שיח נוסף אני מוצאת בין עבודותיהן של ענת גרינברג ודליה חי אקו – ציוריה של חי אקו מאזכרים ציורי ידיים המופיעים בעבודות קודמות של גרינברג ומנהלים עמן שיח.

ואילו עבודותיה של לילי פישר מגלות קרבה תימטית אף שלא סגנונית עם עבודותיה של ענת גרינברג בעיסוק במעגל החיים – מילדות לזיקנה.

[1] האמנות הפמיניסטית היתה חלק או היבט של פעילות פמיניסטית פוליטית, שהלכה והתעצמה בתחילת שנות ה-70. שורה של אירועים, בסוף 1969 ובתחילת 1970, הובילה לקראת פעולות המחאה הראשונות היוצאות נגד גזענות וסקסיזם בעולם האמנות האמריקאי. בתערוכה השנתית ב-1969, במוזיאון הוויטני בNY, השתתפו 143 אמנים, ביניהם רק שמונה נשים. קבוצה של נשים מעולם האמנות, ביניהן המבקרת לוסי ליפארד והאמנית פיית' רינגולד, הפגינו. באותה שנה קמו מספר קבוצות מחאה נגד קיפוח נשים באמנות ב-NY.

[2] עור שני הינו גם מושג מתחום התיאוריות הפסיכואנליטיות http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99/