לידה שרת מסד, שנדליר 2, מיצב, טכניקה מעורבת, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_213053.jpg

"רוצה לנסות"? מי מאתנו לא שמע פנייה מעין זו בבואה/ו לאחת מחנויות הקוסמטיקה והבישום בארץ ובחו"ל? דיילות עומדות ומזליפות בושם חדש שזה עתה יצא לשוק, לעתים ריחו מאזכר ריחות בשמים מוכרים, ארוז באריזת זכוכית פתיינית, נישא על כף ולעתים כן דמוי שיש. ומיכל הזכוכית היפהפה, קוסם לעיננו, מפעיל את החושים שלנו, והכל על מנת שנקנה!

לידה שרת מסד כותבת על עבודתה 'שנדליר': "העבודה עשויה מכ- 250 בקבוקי בושם אותם פרקתי ושטפתי. הבקבוקים, רובם עשויים מזכוכית קריסטל מאוד משובח. העמוד שנראה תומך בעבודה, הוא בעצם סוג של גבעול שאוחז את כדור הבקבוקים. והפסל מדבר באופן כללי על צרכני המותגים, שהם לרוב מעמד הביניים שמפרנסים את תאגידי האופנה הגדולים".

IMG_20180804_213008.jpg

חוש הריח, אחד מחמשת החושים, פונה אל הזיכרונות שלנו, אל מרכיבי ילדות כאלה ואחרים. זיכרונו של ניחוח כלשהו מלווה בהיקסמות מהמכל היפהפה הפועל את פעולתו על חוש הראייה שלנו.

בקטלוג התערוכה "פיתוי שקוף" בקבוקי בושם אירופאים (1750-1950) כותבת האוצרת אנריאטה אלעזר ברונר: "במאה ה-19 תפס מכל הזכוכית את מקומן של צלוחיות הבושם שעוצבו מחומרים אחרים…" ובהמשך, "המאה ה-20- תור הזהב של בקבוק הבושם – התאפיינה במגוון עצום של בשמים ובקבוקם מעוצבים, כמו גם בכניסתם לתחום – לראשונה – של מעצבי אפנה, תחום שהיה עד כה נחלתם הבלעדית של בשמים מקצועיים…"

ואילו האספן ורנר בכמן: "בקבוקי בושם הנם לכאורה רק בתי קיבול לניחוחות. אך בעיצובם, מרקמם ואיכותם הם פותחים צוהר לאמנות, לאומנות ולאפנה בנות תקופתנו ותורמים להבנתה ולהכרתה". [1]

וכך במיצב של שרת מסד- בקבוקי בושם יפהפיים, ארוכי צוואר, מעוגלים, במגוון צורות, זכוכית שקופה וצבעונית, נושאים את הלוגו בגאון בחזיתם, מנצנצים באור יקרות.

אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970) ניבא: "אנו חיים בעולם הנשלט לחלוטין על ידי מוצרי צריכה,  עד שאפילו היחסים החברתיים שלנו הופכים 'צרכניים' אנחנו מתייחסים לאחרים דרך מכוניות, סטריאו, מוסיקה של צריכת  המונים, תכניות טלוויזיה ואריזות חופשה". [2]

[1] אנריאטה אלעזר ברונר, פיתוי שקוף בקבוקי בושם אירופאיים (1750-1950), מוזיאון ארץ ישראל

[2] אלווין טופלר, הלם העתיד, הוצאת עם עובד, 2001

נגה יודקוביק-עציוני, שמלת חישוק, 2018, חומרי מחזור, ציפוי בניירות, תערוכת Dress Code, מוזיאון חיפה לאמנות, אוצרת: לימור אלפרן-זרד. פתיחה 4.8.2018

IMG_20180804_212246.jpg

על עבודתה כותבת נגה יודקוביק-עציוני: "את העבודה שמלת חישוק, הכנתי במיוחד עבור תערוכה זו לאחר ובהתייחס לטקסטים שנשלחו אלי.

העבודה, שמלת חישוק בגזרת קרינולינה, בנויה כולה מחומרי מחזור שאותם ציפיתי בנירות שונים ומגוונים בצבעי שחור ולבן (פקקים, גלילי קרטון, קופסאות, קשים לשתייה ועוד).

הרעיון לשמלה זאת נולד בעקבות האהבה הגדולה שלי מילדות לדמויות הנשים מסיפורי הילדים. כולן לבשו שמלות בגזרה זאת: סינדרלה, שלגיה, היפיפייה הנרדמת וכו'…

השמלה היא פריט לבוש המורכב משני חלקים: התחתון, חצאית בגזרת קרינולינה. בגזרה התייחסתי לצד אחורי ולצד הקדמי בטיפול שונה, התייחסתי לתפרים בצדי הבגד בטיפול שונה ולחגורת החצאית אף היא בטיפול שונה. את המשך השמלה השארתי לצופה להשלים בדמיונו. גזרה זאת היא מגזרת השמלות המטשטשות/מרחיקות את הבגד מהגוף, לא מהמבליטות".(מהטקסט של יודקוביק-עציוני)

ביגוד משתייך לתקופה ויכול לגלות חברה ומאפייניה. בדומה, שפת הביגוד יכולה להיות קשורה לשפות אמנותיות אחרות. נראה שיש בייצור אופנה באספקט המהפכני שלה הקשר לחיפוש של האמנויות הפלסטיות ו"החדשות", אחר צורות, צבעים, חומרים מיוחדים ורגילים. וכמובן, ההקשרים ביניהם קיימים: הגוף והקודים הרבים שלו; יצירות האופנה ועבודות באמנות שורשיהן בפרספציה של הגוף אחורה בהיסטוריה.

מראשיתו, הלבוש תפקד כסימבול של דיפרנציאציה חברתית ומינית; לבוש נשי וגברי התחרו בסגנון ובאקסטרווגנטיות. יש לזכור שאופנה, דרך הביגוד מספקת מודעות עצמית ומאפשרת לכל אדם להביע את אישיותו המיוחדת. המשחק החברתי מבוסס על הופעה ומלאכותיות. בשם ההופעה החיצונית נשים סבלו; לא רק המחוך והקרינולינה אלא גם מדיניות הרזון שהיתה תוצר לוואי של הדמויות הדקיקות של שנות ה-60.

יודקוביק-עציוני בחרה בגזרת הקרינולינה. גזרה זו היתה חלק מהאופנה במהלך המאות. החצאית התומכת היתה עשויה בד כותנה או ליינן בצירוף חישוקי מתכת. השאיפה היתה קרינולינה עצומת ממדים, מקושטת בעיטורים כגון אמרות. לעיתים נוספה תוספת  שיער סוס, בעיקר מאחור, להבלטת הישבן.

יודקביק-עציוני כותבת: "בעבודה שמלת חישוק התייחסתי לנושא שכתבתם בטקסט. 'אני צורך משמע אני קיים' התייחסות לתרבות הצריכה. לכן העבודה בנויה מחומרי מחזור פשוטים הנצרכים בכול בית והרבה מצד אחד ומצד שני הבחירה בדימוי שמלת הקרינולינה שהיא נרכשת כיום בעיקר לשמלות כלה, לאירועים מיוחדים לא כבגד יום יומי.  (קניה למשהו מאוד יחיד ומיוחד).

עניינה אותי ההתמודדות עם הנושא במובנו ובצורתו הפיסולית, המהווה פרט חשוב בעבודותיי. אפשרות ההפשטה בעבודת הפיסול מרתקת אותי ביותר. גם בעבודה זו עניינה אותי בניית הצורות המופשטות היוצרות את השלם". (מהטקסט  של יודקוביק-עציוני)

IMG_20180804_212253.jpg

יש לציין שחלקה העליון של שמלת הקרינולינה היה צר במאוד וצמוד לגוף, מבליט את מדגמי הגוף, בעוד  הכתפיים והזרועות  היו חשופים. נגה בחרה כאמור להשאיר לצופה את השלמת החלק העליון בדמיון..

בנוסף, הבחירה בחומרים ממוחזרים, "נמוכים", מעלה דיון נוסף בעבודה זו באשר לטיבה של תרבות הצריכה בימינו "צרוך, זרוק"… ואף על אמנות "המשחקת" בחומרים נמוכים-גבוהים למטרותיה.

יש לזכור שאופנה מתפקדת כתופעה חברתית, פוליטית ותרבותית, וככזו הקשרים שלה עם האמנויות הפלסטיות רבים ומגוונים. יש המטעימים שביגוד הנו הסימבול של הסוציאליזציה (חִבְרוּת) של הפרט בתוך הקבוצה והוא משקף את תשוקותיו, זהויותיו ודִּיפֶרֶנְצְיַאצְיָה חברתית ואישית. קרינולינה עומדת בגבול שבין מציאות לבין סמליות. בקונטקסט זה הגוף נעלם, מתכחש למורפולוגיה שלו עצמו. מכאן שאופנה הנה תופעה המבוססת על נוהג חברתי וקוד של לבוש.

 

Lafayette Anticipations, קרן אמנות בלב המארה.

3000
Guillaume Houzé at the Lafayette Anticipations opening day. The foundation has a €21m five-year budget. Photograph: Julien Hekimian/Getty Images

פריז, עיר הבירה של הצרפת במאה ה-19 חווה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל שלטי החוצות המסמלים את הפרסום המודרני, ועל כך כותב אמיל זולא בספרו "גן עדן לאישה" ("Au Bonheur des Dames"), עת בתי הכולבו הגדולים ממירים את החנויות המשפחתיות הקטנות.[1]

וכעת, Guillaume Houzé,, היורש של קבוצת בתי הכולבו גלרי לאפייט, חבר לקבוצה של ברנרד ארנו ופרסוא פינו, אנשי עסקים בעלי שאיפות אמנותיות בפתיחת Lafayette Anticipations, קרן אמנות בלב המארה.

לברנד ארנו, הצרפתי העשיר ביותר העומד בראש LVMH  תאגיד צרפתי בינלאומי בתחום מוצרי מותרות אשר מטהו נמצא בפריז, יש את קרן לואי ויטון, בניין שתוכנן ע"י הארכיטקט פרנק גרי. המקביל אליו, פרנסוא פינו, הנמנה אף הוא בעשיריה הפותחת של עשירי צרפת, בונה חלל תצוגה לאוסף האמנות העכשווית הגדול שלו שיפתח בבירה הצרפתית בשנה הבאה.

בבניין התעשייתי לשעבר בן החמש הקומות, חלק ממה שהיה פעם בית ספר לבנות, הוקם מרכז תרבות מודרני ע"י הארכיטקט רם קולהאס ומשרד הארכיטקטורה שלו שבסיסו ברוטרדם.

המרכז כולל מגדל תצוגה בן 18 מטר עשוי מבטון, מתכת, זכוכית וקומות נעות, בעל אפשרויות ניעות ותפעול ייחודיות.

הבנייה היתה מורכבת ביותר בשל העובדה שהמבנה בצורת U  המקורית, שנבנה ב-1891 כמחסן לבית הכלבו BHV department store שליד, נמצא באזור בו יש חוקי שימור נוקשים.

Houzé, נשיא הקרן וצאצא של מייסד גלרי לאפייט, בית הכלב היוקרתי בשדרות הוסמן, הודה שאכן יש בפריס מוסדות וקרנות רבים. מכל מקום הוא עמד על כך של- Lafayette Anticipations לה יש תקציב עבודה בן 21 מיליון יורו (19 מיליון ליש"ט) לחמש השנים הבאות, אינה עוד גלריה לאוסף המשפחה שלו של אמנות עכשווית, אלא חלל ייחודי לעידוד יצירת אמנות.

6484
The Lafayette Anticipations gallery will give space to many lower-profile artists to create works. Photograph: Delfino Sisto Legnani/Marco Cappelletti

בקומת המסד, אמנים מוזמנים – לא בהכרח ידועים בעולם האמנות ולאו דווקא צרפתיים – יקבלו זמן, מרחב וכלים לעסוק באמנות בסביבת עבודה הייטקית. אוצרים שמקום מושבם בלונדון, ניו יורק והולנד יעודדו ויגלו כישרונות.

6697
 Lafayette Anticipations says it wants to bring about an ‘encounter of creativity and commerce’. Photograph: Delfino Sisto Legnani/Marco Cappelletti

"ב-2012 הקמנו את קרן גלרי לאפייט, והשאלה העיקרית שעלתה היתה איך נוכל למקסם את העזרה שלנו לאמנים", אמר Houzé. "הקמנו צוות חשיבה המורכב מאמנים, פילוסופים, מתכננים ואחרים וניהלנו סדרות של סדנאות על מנת להגדיר את היכולת של הקרן בת המאה ה-21 להביא עמה אמירה שונה".

"היתה הסכמה על תפיסת ה-`production'; הזמנו אמנים לסוג של תכנית מקדימה בנוגע ליצירה של משהו שונה, וכעת אנו בוחנים זאת באופן מעשי בבניין".

 

Willsher, K. (2018, March 7). Re: Galeries Lafayette heir joins French tycoons in opening art foundation Guillaume Houze's  cultural centre will rival that of France's richest man, Bernard Arnault. Retrieved from https://www.theguardian.com/world/2018/mar/07/france-galeries-lafayette-heir-guillaume-houze-art-foundation

 

גלרי לאפייט נפתחה בשנת 1894 על ידי שני דודנים יהודים צרפתיים תיאופיל בדר ואלפונס קאהן כחנות סדקית קטנה בקרבת האופרה גרנייה, ותחנת הרכבת סנט לזר, ברחובות לה פאייט ושוסה ד'אנטין. בשנת 1896הם רכשו את המבנה שברחוב לאפייט 1, ובשנת 1903 את המבנים בשדרות הוסמן ובנוסף מבנה ברחוב שוסה-דאנטין.

באוקטובר 1912, נחנכה החנות בת חמש הקומות, אותה מסגרה כיפת זכוכית ממוסגרת במתכת ומעוטרת באלמנטים פרחוניים. גובהה של הכיפה 33 מטר. בחנות כמאה מחלקות בקירוב, כולל ספרייה ומספרה. החנות הפכה לחנות יוקרה משגשגת המושכת עד היום לקוחות רבים.

[1] אמיל זולא, גן עדן לאישה, הוצאת כרמל, 2006.

Erwin Wurm: Hot Dog Bus

On View – Jun 9, 2018 – Aug 26, 2018

Brooklyn Bridge Park, Pier 1 (Sat) & Pier 5 (Sun)

הורד.jpg
Installation view of Erwin Wurm, Hot Dog Bus, at Brooklyn Bridge Park, 2018. Photo by Liz Ligon. Courtesy Public Art Fund, NY.

פרויקט אמנות של האמן האוסטרי ארווין וורם, הנקרא "Hot Dog Bus" מגיש נקניקיות חינם בתקופת הקיץ, בכל סוף שבוע בין ה -9 ביוני לבין ה-26 באוגוסט, בין השעות 12 לפנה"ס. עד 6 בערב. "כולנו נשתתף במשחק אם נסכים לאכול נקניקייה". הפרויקט מוצג על ידי הקרן לאמנות ציבורית.

וורם הפך פולקסווגן וינטג' למעין משאית אוכל צבועה בצהוב בוהק ובה מוגשות נקניקיות למבקרים בפרק. כוונתה של עבודה זו להציג נדיבות וגם חשיבה דמוקרטית – נקניקיות היו אהודות מאוד בקרב מהגרים בארה"ב במפנה המאה העשרים. ויש קשר בין רחוב האוכל האייקוני ביותר בניו יורק לבין מולדתו של וורם האוסטרי.

"אוטובוס הנקניקיות מעודד אותנו לחשוב מחדש על אוכל ואמנות כפי שאנו מכירים אותם. המטרה היא לגרום לאנשים לאכול, כן, אבל גם לחשוב מחדש על ההגדרה של גוף האדם כמעין פסל שניתן לשנות, עבוד אתו, לחוות אותו, להתבונן בו, לחשוב על ההתנהגות היום יומית שלנו באותו אופן שאנו מסתכלים על עבודה פיסולית. ויש לזכור, אקט האכילה, מוסיף מסה לגוף שלנו".

"עבודתי היא תגובה ביקורתית על הצרכנות והגלובליזציה ועל כל השאלות המתעוררות", אמר וורם. "לאוטובוס יש שני מרכיבים: הביצועי והחברתי של אקט ההענקה של אנשי השירות".

וורם ידוע בשל עבודותיו המגדירות מחדש את רעיון הפיסול, ובוחנות את הגבולות שבין הצופה לבין היוצר. ב"אוטובוס הנקניקיות", כשם שבסדרות One Minute Sculpture  שלו, זו ההשתתפות של הצופה ש"משלימה" את העבודה. מניפולציות של נפח, צורה וכוח המשיכה אף הן מעניינות מזה זמן רב את האמן, הבוחן חפצי יומיום בדרך שמעוותת ומשנה את צורתם, ובעיקר כלי הרכב שעוברים שינוי בסדרות Fat Car שלו.

"האוטובוס משנה את זהותו בכל מקום – בווינה, נקניקיות פרנקפורטר, וכאן בניו יורק, הוא משרת נקניקיות, פשוט בגלל שזה סמל אוכל לאומי בארצות הברית", הוא אומר.זוהי גרסה נוצצת של "עגלת ההיפים" של שנות ה -60, הידועה כסמל של וודסטוק, על איכותה האייקונית. "זה רכב פולחן ותמיד התעניינתי באייקונים", אמר וורם. "הנקניקייה מקשרת בין המטבח האוסטרי למטבח האמריקאי".

Wurm התחיל בפרויקט בשנת 2015, אז הוקסם ללמוד כי מפעל הרכב פולקסווגן בגרמניה מגיש לעובדיו נקניקיות בקפיטריה. לכן, כאשר היתה לו תערוכה בקונסטמסיום וולפסבורג, שאינה רחוקה ממפעל הרכב, הוא יצר את האוטובוס קארי, ששימש להגשת המצרך הגרמני הפופולרי.

את התערוכה אצר Daniel S. Palmer, מקרן האמנות הציבורית

ארוון וורם - אוטובוס הנקניקיות.jpg
Installation view of Erwin Wurm, Hot Dog Bus, at Brooklyn Bridge Park, 2018. Photo by Liz Ligon. Courtesy Public Art Fund, NY

Indrisek, S.(2018, June 8). Re: Artist Erwin Wurm is Giving out 50,000 Free Hot Dogs from a Beefy Bus. Retrieved from https://www.artsy.net/article/artsy-editorial-artist-erwin-wurm-50-000-free-hot-dogs-beefy-bus

סְפֶרָה Sphere מירב הימן ואילת כרמי, תערוכה, גלריה שכטר, מרכז נווה שכטר, אוצרת שירה פרידמן 13.4.2018-27.5.2018

התערוכה סְפֶרָה פרי שיתוף פעולה זו הפעם השלישית[1] של מירב הימן צלמת ואמנית וידיאו ואילת כרמי, ציירת, מוצגת בגלריה שכטר,  מרכז נווה שכטר, תרבות ואמנות יהודית עכשווית.

בתערוכה המבקשת לבחון את המינוחים "זמן", "זמן נשי", "זמן גברי", מעגליות, נשיות, יחסי כוח והיררכיה, נחשפים הצופים הנכנסים למרחב הגלריה לקול ולדימוי בסרט ווידיאו המוקרן על הקיר. מקהלה בת חמש נשים חן, סמירה, עינב, נעם, אלמה משמיעה יצירה "תלויה בזמן" Time specific, אשר נוצרה בתגובה על מצוות "ספירת העומר". הנשים המוצגות על רקע של חממה נעות ומסתובבות על מתקן שנבנה עבורן.

IMG_20180720_105302.jpg

"ספירת העומר" מתייחסת למצווה שמקורה בספר ויקרא "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה". ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים ט"ו-ט"ז. ספירת ארבעים ותשעת הימים שבין חגי האביב היהודיים: פסח ושבועות.

על היצירה סְפֶרָה  והקשרה בזמן, זמן נשי ושיח פמיניסטי, כותבות האמניות הימן וכרמי: היצירה נוצרה כמענה להדרת נשים מן המצווה, ותוך כדי התייחסות לתופעה של הדרת שיר נשים במרחב התרבותי הישראלי כיום. כמו ב"ספירת העומר", כל אישה מבין הנשים השרות, משלימה ארבעים ותשעה סיבובים תוך כדי ספירה מ-1 עד 49 בשפות עברית, ערבית, אמהרית ואנגלית. המנגינה שהן שרות מבוסס על "מוזיקת הספירות" – התייחסות לאמונה שרווחה ביוון העתיקה שגרמי השמיים – השמש, הריח והכוכבים משמיעים צלילים תוך כדי תנועתם ברקיע. על בסיס אמונה זו יצרה המלחינה מעיין צדקה את 'שירת הספירות' שבפי הדמויות.

IMG_20180720_105237.jpg

המקום בו מתרחשת שירת המקהלה הינו מקום מגונן המצוי מעבר לזמן הרגיל. בספרה זאת מתרחשת ספירת הנשים, המעלה על הדעת הן את הקשר לעולם הביולוגי הנשי ואת העולם שמסביב. בנשים השרות ניכרים בבירור אותות המאמץ, ההתמודדות עם הספירה והשירה תוך כדי הנעת הגלגל".[2]

על הגלגל[3] שנבנה כחלק מהפרויקט בן שלוש השנים, מורכבת מצלמה. הנשים מסובבות עצמן בעזרתו, ותוך כדי כך שרות, פעולה הדורשת מאמץ ניכר בצד מיומנות ווקאלית. המצלמה, מתעדת את המסע שעוברת כל אישה בעת הסיבוב והספירה. הנשים מוצגות על רקע חממה במעין אנלוגיה לרחם מקיף ומגונן. מקום המאפשר את שירת הנשים ללא כחל ושרק.

מושג הזמן, זמן כתודעה שבאמצעותה מייצרים סדר חברתי, נורמות, משטור ואבחנה בין "זמן נשי" לבין "זמן גברי" עומד בלב היצירה. האמניות  מבקשות לבחון את מושגי הזמן המעגלי המיתי המיוחס לעתים ל"זמן הנשי" ואת הזמן הלינארי, ההיסטורי והרציונלי המיוחס לעתים ל"זמן הגברי" במרחב נשי אוטונומי כחלק מתהליך אקטיביסטי תרבותי נשי.

הימן וכרמי מתייחסות למשמעות הדואלית של המילה סְפֶרָה ביוונית עתיקה; מחד, מובנה כדור, ומאידך מסמלת אזור שבו מתרחשת פעילות מסוימת. ועל כך הרציונל של היצירה: הסְפֶרָה המוצגת בתערוכה היא סְפֶרָה נשית, שאינה אוטופית, שכן במרחב הציבורי יש לאפשר לנשים להיכנס למרחבים טקסיים, להשתתף ולהשפיע.

יש לציין שיש המפרשים מצווה זו כ"מצוות עשה שהזמן גרמה" ולכן על פי ההלכה נשים פטורות מלספור. הדעות חלוקות באשר לכך ואזכיר דעה אחת, דעת הרמב"ן  שאין זו מצוות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות לספור.[4]

בעבודת החלון, דרך יפו, מוצגות שתי מדעניות זהות בפעולת מדידה. הן יוצרות תמונת מראה בלבן/שחור בעודן ניצבות על גבי שעון אסטרונומי עתיק יומין. הדמויות מוצגות בתוך טבע המהדהד באופן שונה לכל אחת מהן. אדם, חי ופאונה חוברים יחדיו בעבודה זו היוצרת אנלוגיה לעבודת ויטראז'. ענפי הצמחייה וציפור חודרים ודוקרים את הדמויות. פנים וחוץ הופכים לישות אחת; החוץ – חודר אל הפנים ומשתקף בקרני שמש המגיעות המטילות צללים על רצפת הגלריה ומשנות את מהלך היצירה במהלך שעות היום. מכאן שמושג הזמן המסומל באמצעות השעון, אך גם באמצעות האור והחושך, קרני השמש והצללים המסמלים מישכה של היממה, בא אף הוא לידי ביטוי ביצירה זו.

IMG_20180720_105341.jpg

IMG_20180720_105406.jpg

עבודה נוספת, מוצגת בחלל הקטן והיפהפה המאזכר קפלה.

IMG_20180720_105437.jpg

בשיחה עמה, דיברה כרמי על חשיבות הצגת היצירה שהמוטיב המרכזי שבה הוא שירת הנשים במרכז נווה שכטר, המזוהה עם זהות יהודית".

תודה לאילת כרמי על המפגש ועל הטקסט

[1] הימן וכרמי עובדות יחדיו על פרויקט גדול שנקרא "שביל ישראל"; התערוכה הנוכחית הינה חלק מהפרויקט.

[2] מטקסט התערוכה

[3] הגלגל בעבודתן של הימן וכרמי, העלה בראשי מחשבות על קתרינה הקדושה מאלכסנדריה או בשמה האחר קתרינה הקדושה של הגלגל (גלגל העינויים שעמו היא מזוהה בנצרות).

[4] חידושי הרמב"ן, מסכת קידושין דף ל"ג, ספירת העומר, ויקיפדיה;  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%A8

 

"נולדתי לתחרה", אליזבט בניאל ודקלה בניאל, תערוכה, אוצר דורון פולק גלריית מכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, רחוב השומר 7 , גבעתיים פתיחה 12.7.2018

IMG_20180712_205418.jpg

אליזבט בניאל ודקלה בניאל, אם ובת, מציגות תערוכה משותפת "נולדתי לתחרה" במכון המים, הגלריה העירונית ע"ש ויסמן, גבעתיים.

אליזבט בניאל, אמנית פלסטית עוסקת ביצירותיה בעבר שלה – ילדות בבית יתומים בצלה של מלחמת העולם השנייה. דקלה, אמנית ווידיאו ומלחינה, מפיקה ויוצרת מופעם רב-תחומיים.

IMG_20180712_205407.jpg

IMG_20180712_210249

בתערוכותיה הקודמות ובזו הנוכחית חושפת בניאל את המסע האישי שעברה, מסע של איסוף פיסות מידע, דימויים טעונים המעלים אזכור לאירועי העבר, חוויות ילדות ראשוניות כשם שאירועים דרמטיים מאוחרים יותר. דקלה, הבת משתמשת בחומרי היצירה של אמה: ציורים והקלטות, ויוצרת עבודת ווידיאו ומיצב מולטי מדיה, המספרים לצופה סיפור רב-פנים; שיש בו מן הפן האישי, התחקות בעקבות עבר משפחתי משותף ומן הפן האוניברסלי, בת המתחקה אחר עברה הטעון של אמה, התחקות שיש בה מן החקר והלימוד ותוצאותיה בירור והתקרבות, וזאת בדומה לדיונו של ולטר בנימין במושג ההיסטוריה: "היכולת לשמר את תוכנם של מעשים, אירועים, תמונות וסוגיות מן העבר. האופן שבו העבר מאורגן, מיוצג ומַבְנֶה את השיח בהווה מהווה גורם מרכזי המכונן את זהות הפרט והקולקטיב".[1]

IMG_20180712_205531.jpg

הדימויים המוצגים במיצב הווידיאו חומקים ומבליחים בה בעת לעיני הצופה בדומה לזיכרון ולמהות שלו, לעתים מופשטים, פעמים מתארים דמויות ועלווה. אופן ההצבה של המיצב בין רצועות היוצרות מארג מעין מסך מקוטע תורם אף הוא לתחושה זו של שבריריות הזיכרון.

תודה לאוצרת אירית לוין על המידע.

 

IMG_20180712_205644.jpg

[1] ולטר בנימין, "תזות על מושג ההיסטוריה, מבחר כתבים, ב (תר': דוד זינגר), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1996, עמוד 313

 

IMG_20180712_205646.jpg

מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב

IMG-20180703-WA0046.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

ביקור במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, אוניברסיטת תל אביב במסגרת כנס למדע שהתקיים במקום עורר בי את אותה תחושת פליאה אודותיה אמר רנה דקרט שהיא "הראשונה מבין התשוקות, פליאה פתאומית של הנפש אודות אובייקטים שנראים נדירים ויוצאי דופן". מוזיאון זה העתיד להיות המרכז הלאומי לחקר, תיעוד ומדע בתחומי המגוון הביולוגי בישראל מאגד בתוכו כ-5.7 מיליון פריטים מאוספיה של אוניברסיטת תל אביב. האוספים מתעדים את עולם החי והצומח בישראל ובמזרח התיכון, כשם שאת ההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של המין האנושי.

בכנס למדע – מרכז מורים ארצי למורי המדע והטכנולוגיה בבתי הספר היסודיים שהתקיים ביום שלישי 3.7.2018, הציג צוות אנשי המוזיאון את הפעילויות לעתיד לבוא במקום בהרצאות הפורשות את המגוון האפשרי לחקר ולימוד בנושאים אלו.

IMG-20180703-WA0016.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

איסוף עתיקות והתשוקה לאובייקטים מן הטבע הופיעו לראשונה באיטליה לפני כל מקום אחר באירופה המערבית. הומניסטים של הרנסנס האיטלקי החלו בפעילויות אלה בו בזמן באוניברסיטאות של פיזה, פדובה ובולוניה, כשם שבחצרות הנסיכים והאקדמיות באיטליה. נוסדו הגנים הבוטניים הראשונים, ומוזיאונים הפכו לחלק סדיר במערך ההוראה להבנת הטבע. הטבע הפך לנושא לחקר עמוק שכמותו לא היה מימיו של פליניוס והעבודה האנציקלופדית הגדולה של אלברטוס מגנוס. שתי הפעילויות – איסוף וחקר של הטבע מופיעות במחקרים של נטורליסטים כמו Ulisse Aldrovandi (1522-1605) ו-Athanasius Kircher (1602-1680), ותוצאותיהן, גישות חדשות כלפי הטבע כ"ישות" שניתנת לאיסוף וקביעת טכניקות חדשות לחקר שבבירור שינו את ההיסטוריה של הטבע.

בני הזמן היו מודעים לעליונותה של איטליה ברנסנס של ההיסטוריה של הטבע. "ולאלה שעוסקים בהיסטוריה של הטבע, ספרים שהוצאו לאור ע"י איטלקים והאוספים הנפלאים שנאספו בזמנים שונים, מורים כיצד הם הצליחו בכך לפני כל אומה אחרת", כתב העורך מן המאה ה-18 Michele Mercati ב-1717.

הכמיהה לטבע היתה חלק ממקסם נרחב יותר באיסוף אובייקטים בעלי חשיבות מדעית. במהלך המאות ה-16 וה-17 הופיעו מוזיאונים ראשונים למדע, טכנולוגיה, מוזרויות אתנוגרפיות ופלאי הטבע. כמיהה זו הופיעה בזמן שבו כל אירופה נראתה כעוסקת באיסוף, מוזיאונים, ספריות, גנים מורכבים, גרוטות וגלריות אמנות. כה רבה היתה עבודת המזכיר ההומניסט אנטוני גיגנטי שהוא קונן על כך שאין לו זמן להנות מעשיית ספר שיהיה שווה דיו שיהיה מכובד למדפי מוזיאון היפוליטו אגוסטיני בסיינה. האציל הטוסקני ניקולו גדי שהיה נאמן על שניים מהדוכסים הגדולים וחבר של אלדרוונדי עמד על זה שהדברים שלו יוצגו לכל האצילים הפלורנטינים והזרים עפ"י בקשה", כה גבוה היה הערך שהוא יחס לכך. אספנות הפכה לפעילות של בחירה בקרב האליטה החברתית והמלומדת. היא מילאה את שעות הפנאי ונראתה כתופסת כל רגע בחייהם. דרך האיסוף של האובייקטים, ניתן היה לרכוש ידע אודותיהם ודרך הצגתם לרכוש כבוד ופרסום שכל המלומדים שאפו לו.

האוספים שהוצגו בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של טבע היו על-פי רוב בבעלות פרטית ונגישות מוגבלת; היו בהם אובייקטים מעשה ידי אדם (artificialia) (ציורים, פסלים, ועוד, לצד אוצרות מן הטבע (naturalia). האוספים הוצגו על מדפים, במגרות או נתלו מהתקרה. בין הדימויים המוקדמים הידועים: תחריט בספר Dell Historia Naturale"" "על ההיסטוריה של הטבע", מאת Ferrante Imperato (1525-1615 בקירוב) פרנטה אימפרטו 1599, המציג את אוספי הטבע – יונקים מפוחלצים, אלמוגים, קונכיות, מינרלים ועוד, וזה שלOle Worms אולה וורמס (1588-1654), רופא ואנטיקוואר דני. להם קדמו כמובן הסטודיולו של פרנצ'סקו הראשון דאי מדיצ'י בפלצו וקיו, פירנצה, וסטודיולי (מהמילה סטודיו קטן בנסיכויות אורבינו, פררה ואחרות באיטליה).

800px-RitrattoMuseoFerranteImperato.jpg
Fold-out engraving from Ferrante Imperato's Dell'Historia Naturale (Naples 1599), the earliest illustration of a natural history cabinet https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

אחת מהמטרות במרחבים אלה היתה "לייצר מודל פרטי של היקום" במעין מיקרוקוסמוס הנתון לשליטתם, בהקבלה לאל שבמרומים השולט על היקום, ובאמצעותו לארגן את היחסים בין הנראה לבין הלא נראה. מטרות נוספות: אתגר ועניין מחקרי; להעניק לבעלים הנאה צרופה; להדהים את הסובבים ולמשוך תשומת לב; יוקרה.

800px-Musei_Wormiani_Historia.jpg
"Musei Wormiani Historia", the frontispiece from the Museum Wormianum depicting Ole Worm's cabinet of curiosities. https://en.wikipedia.org/wiki/Cabinet_of_curiosities

 

העניין בחדרי פלאות/מוזרויות ובקבינטים של הטבע פג בשלהי המאה ה-18 בשל שינויים פוליטיים, כלכליים ואחרים באירופה, ובשל הלאמת אוספים פרטיים ובהם גם חלק ניכר מהקבינטים וחדרי הפלאות והמוזרויות שמרכיביהם נטמעים במוזיאונים גדולים הנפתחים לציבור במאה ה-19. במקביל, מתגבשת תפיסה מוזיאלית הדוגלת בתצוגה כרונולוגית ותמטית, במנוגד לתצוגה המגובבת והאקראית הניכרת לעתים בתצוגות בחדרי פלאות/מוזרויות.

מיכה לוין כותב בספרו "יש לזכור שמוזיאונים הינם מוסד חדש יחסית. דעות על תפיסת המוזיאון – מה הוא צריך להכיל, את מי הוא צריך לשרת, וכיצד עליו לתפקד, משקפות שינויים בחברה ובתרבות. יותר מאשר בסוגים מיוחדים אחרים של ארכיטקטורה, מתפקידו של המוזיאון לבטא ערכים וטעמים חברתיים, וליצור הצהרה תרבותית ייחודית. המוזיאון הנו מייצג של הציוויליזציה".

IMG-20180703-WA0010.jpeg
מוזיאון הטבע על שם שטיינהרדט

לסיכום, מהות מוזיאון מתמקדת באיסוף, שימור, חקר, פרשנות, תצוגה. ואני רוצה לשאול מה המילה knowing אומרת במוזיאון? מה נחשב כידע במוזיאון? מה מקובל ומה פחות? האם טעמים והעדפות משתנים במהלך הזמן? מהו תפקיד אנשי מחלקות החינוך במוזיאון? מהו תפקידם של אוצרי מוזיאון ביחס לתצוגות ולמבקרים? ובאשר לתפקידם של מוזיאונים של טבע עלינו לזכור שנטורליסטים אריסטוטליאנים עיצבו את המוזיאון כמקום לסינתזה ביקורתית! "וצו" זה אמור להיות זה שנישא וממשיך במסורת המוזיאלית.

ובאשר לכתוב לעיל: חומרי הפוסט  נלקחו ממחקר שערכתי בין השנים 2002/3-2005 על חדרי מוזרויות/מופלאויות וקבינטים של טבע בין המאות 15-18 וההשתקפויות והביטוי שלהם באמנות מודרנית ועכשווית, במסגרת לימודי במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אוניברסיטת תל אביב.

Michael.D. Levin, The Modern Museum: Temple or Showroom, Jerusalem, Tel Aviv c.1983
Lugli, Adalgisa, Naturalia et Mirabilia: Il Collezionismo enciclopedico nelle wunderkammern d`Europa (Milano, 1983)

וכמובן ספרים ומאמרים נוספים, אך על כך בהזדמנות אחרת.

זיוה קורט