ליאור חורש, צלם, זוכה בפרס ראשון בקטגורית תרבות ואורבניזם – תערוכת "עדות מקומית 2020", אוצר: אלדד רפאלי מתחם מידטאון, דרך בגין 144, תל אביב 22.1.2021-24.12.2020

"עדות מקומית", התערוכה השנתית לצילום עיתונות ותיעוד, התחלות, 2003. מאז היווסדה מציגה תצלומים של צלמים/יות הפועלים באזורנו. השנה מוצגת התערוכה במתחם מידטאון בתל אביב. הכניסה ללא עלות.

 ברציו הזכייה נכתב: החוויה האנושית. בסדרה זו הופשטו המצולמים מסימני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש אל תוך מצבים המשקפים חוויית קיום חמקמקה, מנוכרת ומפתיעה, הנעה בין זהות, בדידות, ניכור, משמעות ובלבול. רחבי הארץ, 2018 – 2020  

מקום ראשון

בתערוכה מוצגים ארבעה צילומים, מתוך 35 עבודות שנעשו בהלך השנה האחרונה.

העבודות של חורש, בוגר מגמת צילום, ויצ"ו, חיפה עוסקות במספר סוגות: טבע מול תרבות, אמן/חברה, זהות אישית, מגדר/מיניות. סוגה חשובה, הטבע ה"פצוע", נופים שעברו שינוי, הפכו לחללים תעשייתיים, כמו במקרה של מפעל "איתנית" באזור העיר נהריה ובגליל המערבי, והשימוש באסבסט, זמן ניכר לאחר שהתוודעו להיותו חומר מסוכן ביותר, ופסולת האסבסט שהצטברה באזור.

omri

בצילומיו הוא מתייחס לניכוס תרבותי, לגישה שמערערת על קודים שגורים. שאלות על יחסים בין המינים, כוח. טבע וההתערבות/הפרעה בתוכו. ומציין: "יש לי עניין לבחון את הקונטרסט והחיבור בין נופים מתועשים ותעשייתיים לבין הגוף האנושי, השברירי והרך. זה חוזר בהרבה עבודות. חיבור בין אדם לבין הסביבה".

תמונה

בשיחה עמו מספר חורש על כך שהוא אוהב "לשחק" בתחום "הדמדומים" של המגדר. להעלות ספק ביחס למיניות ומגדר. שאלות שעולות באשר לכך וקשורות גם לעיסוק בזהות העצמית שלו. כך למשל, דמות המופיעה באחד הצילומים מעלה שאלה האם מדובר בגבר או אישה והייצוג שלו/שלה בנוף.

Leon 2

בהצהרת אמן מצוין: "בסדרה החוויה האנושית עברו המצולמים, מכרים אישיים של הצלם מחיי היום יום שלו, הפשטה מסממני ההיכר שלהם ונוצקו מחדש לתוך סיטואציות מבוימות בקפידה, כמעין ניצבים בתיאטרון אבסורד אנושי שממנו משתקפת חווית הקיום החמקמקה, המנוכרת והמפתיעה.

מעשה אמנותי זה בוחן בעין ביקורתית וחוקרת שאלות של בדידות, ניכור, משמעות ובלבול".

 וכמו שמציין גדעון עפרת: "קיומיותו של האני הפרטי, שהיא תהליך ידיעתו האותנטית של האני את עצמו מקבילה לקיומיות של האני הקולקטיבי. זהות פרטית מקבילה לזהות החברתית, לידיעה עצמית חברתית, ובמילים אחרות: לתרבות.[1]

תודה לליאור על השיחה עמו והחומרים.


[1] גדעון עפרת, זהות, זיכרון, תרבות, מבחר מאמרים 2012-2008, ירושלים, הוצאת כרמל, 1988.

הקפיטול, ההמון ואוסף האמנות

התבוננתי גם אני בחדשות, ואת עיני צדו עבודות האמנות המוצגות בגבעת הקפיטול. תהיתי מה עולה בגורלן, ומסתבר שאוצרי היצירות החלו בהערכת מצב היצירות במקום. בזמן שנשברו חלונות ודלתות, נראה שיצירות האמנות המוצגות בקפיטול לא ניזוקו. Sarah Bahr כותבת ב-New York Times, "זה היה יכול להיות גרוע יותר, אמר אחד מהאוצרים לשעבר בקפיטול. Anthony Veerkamp, מנהל לשעבר של מדיניות הפיתוח של ה-the National Trust for Historic Preservatio הציע שיש נזק שלא ניתן לתקן שכן "המונומנטים שלנו, המוסדות שלנו והערכים שלנו הינם פגיעים, ויש לדאוג לכך".

d794d79ed794d795d79ed795d7aa-d791d7a7d7a4d799d798d795d79c1
Sen. Tim Scott, R-S.C., stops to look at damage in the early morning hours of Thursday, Jan. 7, 2021, after protesters stormed the Capitol in Washington, on Wednesday. (AP Photo/Andrew Harnik)

Editors of ArtNews, (2021, January 8). Re: Curators Assess Damage to U.S. Capitol Art Holdings. Retrieved from https://www.artnews.com/art-news/news/us-capitol-art-assessment-museum-closures-venice-morning-links-123458101

ביקורת עלתה בקרב אנשי אמנות וביניהם האמנים דרד סקוט וגלן ליגון המצביעים על האופן והניגוד שבו החוק מטפל בהמון בהשוואה למוחים באשר ל-Black Lives Matter

d794d79ed794d795d79ed795d7aa-d791d7a7d7a4d799d798d795d79c2

Members of law enforcement rest beneath Robert Walter Weir's painting Embarkation of the Pilgrims (around 1837) in the rotunda of the US Capitol in Washington, DC. Photo: Ting Shen/Bloomberg via Getty Images

Harris, H & and Shaw, A. (2021, January 7). Re: Storming of US Capitol: art world condemns police hypocrisy in pro-Trump riot. Retrieved from  https://www.theartnewspaper.com/news/washington-capitol-trump-artists-react

d792d795d79f-d798d7a8d795d79ed791d795d79c-d794d7a6d794d7a8d7aa-d794d7a2d7a6d79ed790d795d7aa-d7a9d79ed79f-d7a2d79c-d791d793-1817

ג'ון טרמבול, "הצהרת העצמאות", שמן על בד, הזמנה 1817,  נרכשה 1818 מוצגת ברוטונדה משנת  1826

ג'ון טרומבול (1843-1756) היה לוחם ואמן, שתיעד את תקופת העצמאות של ארצות הברית. מוכר בשל ציוריו ההיסטוריים את המהפכה האמריקאית. ארבעה מציוריו תלויים ברוטונדה מתחת לכיפת הקפיטול (נבנתה בין השנים 1824-1818).

יש לציין שברשות הקפיטול אוסף יצירות עצום – פסלים המתארים את אבות האומה, ציורים היסטוריים, רישומים ועוד. (על כך בפעם אחרת…). https://jewiki.org.il/w/index.php?title=%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%98%D7%95%D7%A0%D7%93%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%94%D7%A7%D7%A4%D7%99%D7%98%D7%95%D7%9C&mobileaction=toggle_view_desktop

בזמן שעצר, תערוכה קבוצתית וקיר אמן, סלון משותף לאמנות", אוצרת ד"ר ניר טסלר, שביל המרץ 5, קומה 1, קריית המלאכה, ת"א

הסלון לאמנות שפתחה ד"ר נירה טסלר בפברואר 2020, הפך ל"סלון משותף לאמנות". האמניות והאמנים המשתתפים: אורי גלאון, אתי גדיש דה-לנגה, ויויאן הירש בירקנפלד, חגי ארגוב, לאה טופר, מירי שטראוס טללים, מעיין תדמור ונירה טסלר.

7f84b32c-2f7f-47a0-a771-95de9068fe0c

האמנים בחרו להציג בתערוכת הפתיחה עבודות שנעשו בעת שהזמן עצר מלכת, ושיבש אורחות חיים ומהלכים. העבודות המוצגות נכתב בדף התערוכה: "משקפות את דרכנו האמנותית, סגנוננו ואמירתנו בעת הזו.

36bb65df-5d56-4601-a467-82168797cc1d

התערוכה הקבוצתית 'בזמן שעצר' היא הזדמנות לערוך חשבון נפש, לבחון מה השתנה בנו ובעבודתנו, להתעכב ולהביט סביבנו על העשייה האמנותית של האחרים, ובתיווכה להבין איך ולאן ממשיכים מכאן.,.."

286ab5b6-87e3-4aef-ad06-c1b9623cd90a

בעבודות המוצגות סגנונות שונים, ציורים פיגורטיביים בצד ציורים הנוטים למופשט, עבודות פיסול בעץ ומתכת, בתמות שהקשרן טבע דומם, דיוקנאות, נופים ועוד".

b36920af-4ea6-449c-af0a-5511c80a2167

בסלון מוצג בחלל נפרד "קיר האמן" של רוז בר-נור, "מרחק נגיעה – כמעט", שעניינו בתחושות שהביאו אתם הקורונה, אי-הוודאות, הסגר, הריחוק, עטית המסכה והגעגועים לשגרה.d896a93e-6954-4f41-b7e7-0827d97677d7

IMG_20201218_141218

IMG_20201218_141256

ומעט על סלונים לאמנות

המינוח "סלון לאמנות" עולה במחצית השנייה של המאה ה-17 בהקשר לתערוכות השנתיות שנערכו על ידי "האקדמיה לאמנויות היפות" בפריס. העבודות בתערוכות אלו נבחרו על ידי חבר השופטים, ולמצוינות שבהן בהתאם לשיפוט   של המארגנים הוענקו מדליות.

בשלבים מאוחרים יותר אנו מוצאים אמנים בסלונים אלטרנטיביים דוגמת "סלון הדחויים", 1863, בו הציגו אמנים כקמי פיסארו, אדוארד מאנה ופול סזאן. וכשני עשורים לאחר מכן בשנת 1884 הוקם "הסלון של הבלתי תלויים", בו הציגו אמנים שהקימו לעצמם ארגון עצמאי במנותק מ"ארגון האמנים הצרפתיים".

בסלון אחרון זה הוצגו תערוכות עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. האמנים שהציגו היו אמני אוונגרד, ולקהל היתה האפשרות והזכות להתוודע ליצירותיהם.

סלון מפורסם נוסף היה זה של גרטרוד שטיין שהתקיים בבית המשותף לה ולאחיה ליאו שטיין ברחוב דה פלרי מספר 27, פריס, לאחר הגעתם לפריס בשלהי 1905-1904 בקירוב. לסלון זה הגיעו אמנים בראשית דרכם דוגמת פבלו פיקסו, אנרי מאטיס ואחרים וכן סופרים חשובים בני הזמן – פ' סקוט פיצג'רלד, גיום אפולינר, עזרא פאונד, ארנסט המינגווי ועוד. סלון זה הפך עד מהרה לאחד הסלונים האמנותיים והספרותיים החשובים בפריס.[1]

היו גם סלונים מפורסמים נוספים דוגמת אלו של מאדם רקמייה, אך על כך בפעם אחרת…


[1] גרטרוד שטיין, האוטוביוגרפיה של אליס ב' טוקלאס, תל אביב: זמורה ביתן, 1986

סודות בין קירות הבית, קבוצת SHEVA: רוזה בן אריה, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר, גלריה בארי, אוצרת: ד"ר זיוה ילין, עד 9.1.2021

בית! מהו? מבנה פיזי על מרכיביו והיחידות שבו, בית כמרחב מגונן, מכיל או שמא מאיים? התא המשפחתי שאמור להיות מן הקרבה והדיאלוג וההתחשבות בפרט ובצרכים האישיים, האם כל אלה באים לביטוי בבית? מסתבר שלא תמיד כל האוטופיות והרצונות שורים בכפיפה ותואמים לרצון ולכמיהת הלב לאידיליה משפחתית.

בתערוכה מעוררת ההדים בגלריה בארי מציגות נשות קבוצת "שבע" אינטרפרטציות אישיות למהות הבית, הטומן בחובו סודות, לחשים, חיים שהיו ופסו, חיים של אנשי ההווה, בית על מרכיביו הרבים- האמור להיות מקום של נוחם, של טוב, אך לעתים יש בו מן המאיים. האם זה מקום אישי, פרטי ומוגן?

אוצרת התערוכה ד"ר זיוה ילין כותבת: "הכל קורה בבית,  בין הכתלים,  בתוך החפצים הדוממים והרהיטים. אלו זוכרים את החיים שחיו בהם, את המילים והלחשים, האנחות והצחוק, הבכי והאימה. הידיים שהחזיקו בספלי הקפה, המילים שנאמרו או שלא נאמרו, כובד הגוף ששקע בספה. הצילומים הישנים, שהפכו לזיכרונות".

בסצנות פנים של ציורים הולנדיים מהמאה ה-17 אנו מתוודעים ל"תיעוד" בן התקופה באשר לחיי אנשי מעלה בצד המשרתות/ים. בציורים אלה מופיע התיאור הנגלה לעיני הצופה- סצנות ביתיות, אינטימיות על-פי רוב, לעתים במטבח, או בחדרי הבית האחרים המציגות מארג אינטימי ולעתים ציבורי של חיי היומיום. ברם בקריאה משנית של ה-sub-text נגלים דברים נוספים, אותם סודות רוחשים, תרחישים של שולט/ת-נשלט/ת, פיתוי וכדומה.

הפרט והכלל, עבודות המשיקות לבית, והבית כיצירת אמנות כוללת. התערוכה כמיצב אחד גדול המורכב מפרטים, אך גם מפיסות של זיכרון, מעבודות שיחדיו מהוות את הסך הכולל? שהרי זיכרון על פניו הרבים הינו דבר מתעתע. כל אחת מנשות הקבוצה נושאת עמה זיכרונות אישיים וקולקטיביים, ומביאה אותם אל העבודות המוצגות בתערוכה. כולן נוקטות בטקטיקת "הריחוק/מרחק" מהבית –הגירה ארצה, לעתים לבד, מפלט אל גינת הבית, מעבר לחו"ל ושיבה הביתה. אל הקירות האוצרים בתוכם את רוחות העבר, המחלחלות עדיין אל ההווה…

"להיות שם"Dasein  בגרמנית, להיות בתוך העולם ("in der Welt sein") הוא מונח שטבע הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר אשר השתמש במושג כדי להצביע על ההוויה הבסיסית של האדם בתוך הישות (בתוך היש של העולם): האדם תמיד מעורב מלכתחילה באופן סובייקטיבי בתוך העולם.

צורת קיום זו עומדת כנגד צורות הקיום של דברים או של מכשירים. ה-Dasein מגדיר את האדם באופן לא אינסטרומנטלי; האדם איננו אובייקט של הדברים אלא סובייקט שלהם, בזכות קיומו בתוך העולם.[1]

בשיחה עם האמניות עלתה קודם כל תודת הלב לאוצרת זיוה ילין על האופן בו ליוותה כל אחת מהן, עודדה, יצקה משמעות ותוכן נוספים לעבודות. וכפי שצוין בהקדמה לקטלוג : "הזיהוי המדויק של לב היצירה של כל אחת מחברות הקבוצה רקם בחוט מקשר, עדין וגם עבות, את העבודות ליצירה אחת שלמה וספקה להן קורת גג איתנה".

על האמניות והעבודות בתערוכה

כדברי ענת גרינברג מייסדת הקבוצה: "כל אחת מהאמניות בקבוצה עושה את הדרך שלה ונסחפת באופן הרגע הזה. אנרגיה שעוברת בין שני המסלולים – פרטי וקבוצתי. לכל אחד מקום משלו וגם הבנה מה קבוצה נותנת והערכה של כך".

רוזה בן-אריה מספרת על געגועים לבית שהשאירה מאחור באורוגוואי, להורים, לאם שעודה בחיים ולאב שאיננו כבר, ולחברים. במרכז עבודתה של בן-אריה בתערוכה שולחן האוכל מכוסה במפה חגיגית, ועליו צלחות, כוסות וסכו"ם. השולחן מעורר זיכרונות אישיים, שולחן שממרכז סביבו מפגשים עם בני המשפחה, בימים טובים ובימים אחרים. בית כמייצג יש ואין. מספרת שכל התהליך קשור לאימא שלה, וגם לרצון לתת חיים חדשים לדברים שלה. וכך בתערוכה מופיעים גם פורטרטים שלה ושל האח שלה, של אימא שלה כשהיתה קטנה. תהליך עשייה שמאוד ריגש אותה, אך גם חייב אותה להיות מחויבת יותר לתיאור ולשחזור הפריטים – פמוטים, אגרטלים עם פרחים ועוד.

את הדברים יצרה רוזה ממלח; מלח כדבר אורגני, למשל, מפיות מקרושה עשויות במלח. עליהן שמה כלי כסף. לקחה נייר ומשחת נעלים והשחירה את נייר הכסף עליו הטביעה את חותמם של הכלים. החומריות היא אותה חומריות על-פיה נוהגת בן-אריה מימים ימימה, אך כאן היא מקבלת משמעויות נוספות. עבודה בניסוי ותהייה –דבק, אליו מוסיפה מלח, פיגמנטים, חול, סודה לשתייה, צבעי מאכל וכדומה. כל אלה יוצרים מארג דקיק באמצעותו היא מצפה ומעתיקה את הכלים.

בתערוכה הפילה האמנית את הכלים והכוסות על השולחן, כעדות לנוכחות אנשים שישבו קודם לכן לשולחן.

ענת גרינברג ילידת הארץ. "דור שני" לשואה. הוריה שרדו את מוראות השואה, אך נושאים עמם את אותותיה. אמה של גרינברג נולדה בגטו צ'רנוביץ, אוקראינה בשנת 1942 (גדלה שלוש שנים במרתף). אביה יליד יאסי, רומניה ונושא עמו את זכר הפוגרומים. ההורים הקימו בית ומשפחה בארץ, ולא דיברו בבית על ילדותם בצל השואה.

בבית שהתנהל בצל השתיקה, הונהג משטר קשה. ההורים לא אפשרו לענת ולאחיה לצאת לטיולים. בית של כעסים והורים שאף הרביצו. בשיחות עם ענת עולה תמיד משאלה הלב שהיתה לה: חלום על בית נורמטיבי, חם ומכיל, בית עם גינה. בית שהנו מפלט מהבית "החונק", והגינה מהווה מרחב אחר, מקום מפלט.

בתערוכה ציירה על יריעות של ניילון שקוף, שגודלן 2.5X3.5 מ'. העבודות מהדהדות לשיחה של גרינברג עם האוצרת, לפולין, לפרחים מפלסטיק ולמפות הניילון מהבית. מצוירות בהן איזור החוץ, הגינה, עץ, עשבים, כיסא שנשכח. התוצאה – עבודות שיש בהן מן האופטימיות, וכמו שציינה בשיחה "היא הביאה את הרחוב ובנתה עולם משלה. מקום של צמחיה, של אופטימיות. החוץ נכנס פנימה והפנים יוצא החוצה.

דליה חי אקו, ילידת הארץ, בת להורים מעירק. בשיחה עמה מספרת חי אקו על הרגשת בית שחשה בארץ לאחר ששבה עם משפחתה ארצה משהות בת עשרים שנים בארה"ב.

הבית בו גדלה האמנית, בית בו האם אותה היא מאזכרת כאישה חכמה ומיסטיקנית, חששה לבתה הקטנה שמא תדבק בה עין הרע. דליה חזרה ארצה לרגל מחלת אמה ונשארה כאמור. מדי יום התקיים טקס שתיית קפה טורקי עם האם. האם נהגה להפוך את הכוס, לקרוא בקפה בו מצאה בליטה שנוצרה מגרגרי הקפה, שהאם כינתה "עין הרע", ולהסיר אותה. הדימוי השתלטן הופיע בכוס הקפה באופן תמידי וכך החלה אקו חי לחקור את נושא האמונות הטפלות, עין הרע, וטקס הקריאה בקפה נכנסו וחלחלו לעבודותיה.

בתערוכה, קיר גדול של 60 עבודות מתוך מאה עבודות שהיו במקור. חי אקו ציירה את עבודות הקפה בכתמי קפה ואקריליק, ואת עין הרע לכדה בחוטי זהב. סדרת העבודות "לכודה בחוט זהב" היוותה תהליך השתחררות של האמנית ומעין הגנה מהאמונה הטפלה שחלחלה אליה. היצירה שעוסקת במגיה, עבודות רדי מייד ומגוון רב של מוטיבים דוגמת חמסה, "קבר לעין הרע", וודו, סודות שעברו אליה מהאם, מאכלסים את חלל התערוכה.

איה סריג היא ילידת הארץ, ואף היא בת להורים ניצולי שואה מהונגריה ומצ'כוסלובקיה. האם שרדה את המחנות, האב היה פרטיזן.

סריג מספרת שגדלה בבית מכיל, אוהב וחם, ועם זאת מגונן מאוד. ההורים לא הרבו לדבר ולספר על שעברו. איה מספרת: שגדלה במשפחה קטנה בת שלושה ילדים, ובאין קרובי משפחה כסבא, סבתא ודודים, מילאו חברות טובות את תפקיד הדודות. "גדלתי כאתרוג שמור בצמר גפן". החוץ היה לדידם של הוריה מקור הרע, "תישארי בבית במקום הבטוח", אף שתחושת "הבטוח" לוותה בעננת חרדה תמידית.  

האם נהגה לתפור לעצמה בגדים אופנתיים מחוברות בורדה, ותפקידה של איה הילדה היה לשעתק את הגזרות מהחוברת אל הדף. את הבדים נהגו לקנות בשוק הבדואי בבאר שבע. שווקים – צבעוניות, רעש, לחטט, דברים שמשתנים, "הקסם שבאקראי". דברים שלא חושבים וקורים בשוק.

לעבודות בתערוכה בבארי (ובזו ש"בבית האמנים", תל אביב), לקחה סריג גזרות בורדה קטנות שהושלכו. היא החלה לטפל בהן בלכה, שמן, בניסיון לשמר את תחושת השקיפות. בתהליך חשיבה שעירב משחק עם הגזרות, הדבקה וצילום, חיברה גזרות, שמלה, שרוול, ויצרה רצועות ארוכות. עד שבאחד הימים כשהחזיקה רצועה ארוכה, קיפלה אותה  לשניים-שלוש. הרצועה דמתה לשמלה, ואיה אמרה לעצמה, "זה צריך להיות שמלה".

בשנה האחרונה מספרת סריג נסעה לשבדיה לבקר את דודתה בעת שהיתה עדיין בחיים, ואז היא נפטרה, והיה צריך לפנות את הדירה שלה. הדודה היתה פשיניסטית גדולה, אגרנית אך מסודרת.  בארון הבגדים היו שמלות של אימא של איה. שני פריטים דומים- אחד לדודה ואחד לאימא של איה. היו שם שמלות רבות שליוו את ילדותה של איה, הן של אימא שלה והן של הדודה כשבאה לבקר. איה פתחה ארון שמוכר. השמלות נראו כמשהו שמזכיר את האם. חשוב לאיה שהשמלות תהיינה שקופות, ושתיווצר תחושה שהן "זזות" באוויר. השמלות הן קולאז", פיסות של גזרות וסריג חיברה מהן משהו כמעין קולאז' שיש לו נוכחות של שמלה. שילוב של פיסות חיים וזיכרון!

לילי פישר עלתה מארגנטינה בגיל 17, לבדה. עלתה ממניעי ציונות אך גם אולי בשל הרצון להימלט מהבית. היא עזבה את החבר, את התנועה, את החברים והמשפחה. השאירה מאחוריה את הבית שהיה פטריארכלי ודכאני.

עבודותיה של לילי בתערוכה כ-15 עבודות שונות זו מזו, מפוזרות בחלל הגלריה. מוטיב הזאב/זאבה נוכח בכל. זאבים מעיסת נייר אותם פסלה בכל מיני פוזיציות- למשל זאב מתחת לשמיכה, זאב שהראש שלו הוא מעמד בגדים סוריאליסטי. מראה שלקחה מהמחסן בבית, ושילבה עם עיסת נייר צבועה שחור. שני חלקים קטנים מהמראה נשארו גלויים. זאבה נבטת מהמראה. זאב – מתלה של בגדים, זאב שנכנס לפח. כיסא ילדים, צעצועים עם דובון ובובה. כיסא גינה מעץ עליו גם יש את הזאב. בית שאף הוא הפך לזאב. תלת-אופן עם זאב תינוק שרוכב עליו. זאב תמיד מופיע כמטמורפוזה. מסיכות תלויות המדמות חלקי פנים עשויות בפפייה מאשה לא שלמות אף פעם. טביעת האצבע של לילי מופיעה בכל העבודות שלה. שילובים היברידיים המעלים על הדעת כאמור את אמני הדאדא והסוריאליזם כאחד.

פישר כשאר האמניות בקבוצה, רואה צמיחה וגדילה בקבוצה מבחינת החיבורים. סוגי עבודות שונים: פסלים, רדי מייד. ההצבה מדהימה – הכול עובד ביחד.

 הזאב – קשור לילדותה, לסיפורים דוגמת "כיפה אדומה" שסיפרו בבית. סיפורים מפחידים. היא ביקשה להתחבב על הזאב כדי לא לפחד, "לחבק את הזאב". מספרת שאביה הביא כלב זאב – כלב משטרה. פחדה מהכלב, אך למדה להתמודד אתו ולהתחבב עליו. אביה של פישר מופיע בחלק ניכר מהעבודות; זיהוי בין הכלב/זאב לאבא שלה. אבא ששומר, מפחיד, רודן, שתלטן, איש קשה. אהבה אותו אך היה קשה.

וישנה סדרה של הזאבות;  לילי מזדהה עם הזאבה – אוהבת אותה כיום. גם אצלה יש חלקים של זאבה- זאבה מניקה אך גם מפחידה, כזו עם פנים רבות שיש גם ללילי עצמה. מכאן בא הטריגר שלה וההזדהות שלה עם הזאבה. שילוב של מציאות ופנטזיה. מעשה של כיסוי וחשיפה. ברקע נשמע שיר ילדים ישן בספרדית שמתנגן שוב ושוב: "אנו ביער בזמן שהזאב איננו. זאב אתה נמצא?"

בתערוכה יש תמונה של הסבתא רבא שלה – לאה בשמה העברי, לילי, השם הלועזי. לילי נקראת על שם הסבתא. הצילום כנראה מפולין . המסגרת בעיסת נייר אף היא.

ולסיום, לבית תפקיד במרחב, תרבותי-חברתי ופסיכולוגי כאחד. הוא אמור לספק ולהעניק עוגנים כהגנה, מפלט, ביטחון, שליטה, זהות ומעמד. חוויות ילדות ונערות ומאוחרות יותר משפיעות על ההתנהלות, על התת מודע והמודע כאחד. מכאן שבית שיש בו מן "המאוים" של פרויד מהווה גם סמן של אידיאה, משאת נפש והשתוקקות.


[1]  Heidegger, M. [1927] 1980: Being and Time, trans. J. Macquarrie and E. R. Robinson, Oxford, Basil: Blackwell.מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות,  היות שם (בפילוסופיה) Dasein, https://haraayonot.com/idea/dasein/

ענת גרינברג; רון וינטר; נתנאלה אווסלנדר, תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה, אוצר: דר' גלעד פדבה, גלריה עירונית לאמנות – ראשון לציון בית גורדון-לונדון, נובמבר 2020-פברואר 2021

IMG_20201210_105017

ענת גרינברג

בתערוכה בעלת השם מעורר התהיה "תסמינים: ארבעה שמות ושני תאריכי לידה" מציגות האמניות ענת גרינברג ונתנאלה אווסלנדר  לצדו של האמן רון וינטר. שלושתם, בני דור שני ושלישי לשואה, מתמודדים בדרכים שונות, מגוונות ומפתיעות בנוגע לכך, שכן עבור צאצאי השורדים, זיכרונות אישיים שהועברו אליהם מהתא המשפחתי ומהסביבה הסובבת אותם מהווים אלמנט משמעותי בהבניית התודעה שלהם. אופני ההבעה הם במדיה שונות: ציור על קנבס ועל נייר, רישום, מיצב וידיאו, רקמה.

הכותרת הראשית של התערוכה היא "תסמינים"; כל משתתפיה מודים שהם סובלים באופן יומיומי מתסמיני השואה בטראומה משפחתית ואישית. בין התסמינים אגרנות כפייתית, מצוקות הנובעות מחסכים רגשיים, רגישות יתר וחרדת נטישה מחד, והיכולות הניכרות וביניהן רגישות אסתטיות ויצירתיות, מאידך. כל אלה מאפשרים להם ליצור בצל הטראומה, ולהשכיל לנצל מצב תובעני זה באופן שמאפשר השראה וחמלה.

IMG_20201210_110332

רון וינטר

IMG_20201210_105321

נתנאלה אווסלנדר

ענת גרינברג- גרינברג מציירת דמויות בהן יש מן הנוכח/נפקד – חלקי גוף, עיניים ממצמצות/פעורות בכאב, יד עצומה שיש בה מן איכויות הרישום של אמני האולד מסטרס, מושטת בג'סטה של בקשה? תחינה? פטישיזם – רגלי אישה על עקב, או בחלקה העליון המופנה אלינו הצופים. העבודות, בדי קנבס במגוון גדלים במנעד צבעוני שיש בו מן השקיפות בצד משיחות מכחול עזות בהבעתן, מוצגות באופני תליה מעניינים המאתגרים את העין.

IMG_20201210_105034

IMG_20201210_112106

IMG_20201210_105227

נתנאלה אווסלנדר- הנוכח נפקד עולה גם ביצירתה של אווסלנדר, דיוקנאות קטנים ומפתיעים המוצגים בקיר שמנגד. האמנית מטמיעה לתוך דיוקנה העצמי חלקי פנים של קרובי משפחתה אשר חלקם נספו בשואה וחלקם שרדו את התופת. באמצעות תכנת פוטושופ עיבדה צילום "סלפי", הטעינה אותו בתכנה לייצור מתוות לגובלים ואזי רקמה את הדיוקן העצמי העשוי מעשה מארג של דיוקנאות קרוביה. הדיוקנאות הקטנים בעבודת עמלנות המפתה את הצופה לחוות אותם מקרוב, נעים בקשת צבעוניות שיש בה מן הרוגע להתפרצות עזה של כתומים צהובים ואדומים.[1]

IMG_20201210_105234

IMG_20201210_105247IMG_20201210_105254

רון וינטר- המבט של וינטר באשר למערכת היחסים עם אמו הנו רב-פנים; מכיל ואוהב ועם זאת ביקורתי ומפוכח. בעבודות במדיה שונות – ציור, פיסול רישום ועבודת וידאו מתוודע/ת הצופה למערכת יחסים שיש בה מן הסימביוזה- יש בה מן התלות אך גם מן הרצון לעצמאות, התמסרות, תלות וחמלה בצד רצון לפרידה ועצמאות, ובעיקר אהבה שאינה תלויה בדבר. הציור בצבעי אדום/לבן של הבן "העוטף/מגן" על האם, מהדהד את עבודת הווידיאו הנפלאה בה נוצר אקט שיש בו מן הריקוד, המשחק, הילדיות והחמלה.

IMG_20201210_110443


IMG_20201210_110425

IMG_20201210_110412

IMG_20201210_110342IMG_20201210_112614

[1] נתנאלה אווסלנדר סיפרה בזמנו: "לאבא שלי יש שמות הונגריים ועבריים, ניקולאי מיקלוש אצ'ה שמואל, ויש לו שני תאריכי לידה. הוא נולד ב-29 בפברואר 1948 בדרך לבית החולים בהרי הקרפטים ההונגריים, אך עקב סערת שלגים, הוריו הגיעו לרשום את שמו במשרד הפנים ההונגרי רק ב-10 באפריל 1948".

תודה לענת על הסיור וההסברים

ז'וזף יוסף דדון, Le Kiosque Noir. Espace d’art le Moulin, La Valette, FR אוצרת התערוכה: Isabelle Bourgeois, 2014 ואילך… פרויקט מתמשך

CA-Le-Moulin-2014-Joseph-Dadoune-009

Picture_05

ז'וזף יוסף דדון מספר על הפרויקט החוצה גבולות שבין מזרח/מערב, קולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם, ישראל/מדינות ערב, החל ב-2013 בעת שהות אמן בניו ג'רזי בשם https://www.manacontemporary.com שם צילם את הפרויקט. ב-2014 נע הלוך ושוב בין אופקים לתל אביב, ובמהלכה של שנה זו חקר ו"בנה" את העבודה.

דדון מספר שהחוויה שלו את ישראל כחלק מהלבנט החלה בסרט "עולמים", 2003 ולאחריו ב"ציון", 2006. [1] הפרויקט ממשיך כרגע בהפצה של הספר AN ARAB SPRING. 1975, FAISAL, KING OF ARABIA, 1975, FAISAL-MOSHE 1975-1981, PITTAS (זהו הספר שנשלח אלי ע"י ז'וזף עם ההקדשה). בימים אלו מספר דדון הוא מפתח את החלק של המולטימדיה עם 14 עבודות אנימציה: https://vimeo.com/483080676 המתוכנן לתצוגה בחלל. כך שלמעשה זהו פרויקט בתנועה. 

IMG-20201203-WA0004

בתערוכה מערך של 16 סדרות המכילות 233 תצלומים לא ממוסגרים בגודל A3, אשר אפשרויות התצוגה שלהם נקבעות באורח אקראי ועל-פי קומבינציות מורכבות של לוגיקה מתמטית שנחקרו ע"י האמן יוסף ז'וזף דדון. רציונל הסדרות – הצגת הדימויים בסדרים שונים במעין אסטרטגיה של הוראות הפעלה מחושבות. תחילה הצגת כל דימוי כעומד בפני עצמו; לאחר מכן כחלק מזה המופיע לפניו וזה שלאחריו, ולבסוף כמכלול סדרתי. הרכבים לוגיים אלה מייצרים מתח בין הממד הוויזואלי לבין זה הוורבאלי (הלשוני), בין דימוי העולה ומקבל ממשות ובה בעת מתבטל בשל מעורבות השפה והטקסט המתמללים אותו.

בתצלומים מופיעים דימויי של פיתות שחורות בתפזורת. לפנינו שתי סדרות: האחת מופיעה בכותרת "האביב הערבי, 1959" ובה 20 תצלומים; השנייה, בכותרת "פייסל מלך ערב, 1975" ובה 48 תצלומים. בנוסף לפיתות, מוצגים דימויים מכריכות ספרים על האופן שבו קמו מדינות במזרח תיכון תחת השלטון הקולוניאליסטי, שכתב ההיסטוריון הצרפתי ז'אק בנואה מאשן (Jacques Benoist-Méchin, 1901-1983) לאחר מלחמת העולם השנייה, במהלכה שימש בתפקידים בכירים במשטר וישי. על אחת מעטיפות הספרים מופיעה הכותרת "האביב הערבי, 1959", כותרת מפתיעה שכן מטרימה את גל המחאות הנוכחי, ואת השינויים המתרחשים באזור.[2]

Picture_05_1

בסדרה שלישית "פייסל-משה, 1981-1975", יש 54 תצלומים בהם מופיעות הפיתות אך גם דימויים שהם מיזוג בין פניו של המלך פייסל ודיוקנו של משה דיין. בסדרה הרביעית מוצגות פיתות בלבד ב-72 תצלומים. 

Picture_09

גם הכותרות פיייסל מלך ערב, פייסל-משה מהדהדות לאירועי עבר, לכתובים ואף לדמותו של משה רבנו במרחב המצרי דאז.

jerusalem wall_opt_004

בסדרת הליבה – 39 תצלומי פיתות – כמו במשחק שחמט, קלפים וכדומה, לאוצר, האמן או אורח מוזמן, תפקיד משמעותי. הסדרה תקבע ותקבל את ממשותה לעת קצרה על פי פיזור אקראי של סט קלפים הזהה לתצלומים. כמו בעבודות של תנועת הדאדא מראשית המאה העשרים, יש כאן רמז לסדר ואי-סדר, לאקראיות, לפירוק והרכבה. יש בכך מספר דדון רמז למוקדים של מנגנוני כוח, שליטה, כלכלה, מיפוי משאבים ופיזורם, כשם שלעיסוק במשחקי מזל והימורים., מדיה דיגיטלית ושיעתוק.

IMG_0007

IMG_0002

האמנות הישראלית עד לשנות התשעים בקירוב התכתבה על פי רוב עם האמנות המערבית, אפשר בשל תפיסות גיאו פוליטיות, אפשר בשל מגמות אחרות בהן המקסם הוא מן התרבות המערבית, בעוד שהתרבות המקומית והאזורית (הן המזרחית של העולים ממדינות ערב כשם של מדינות ערב) נתפסה כ"אחר", כמאזכרת את השניות הפוליטית המורכבת בה שרויות מדינות האזור. בשנים האחרונות עולה מגמה שונה. בזמן שבאבו-דאבי, דובאי, קטאר וכדומה מוקמים סניפים של הלובר והגוגנהיים, ונרכשות יצירות של "אולד מסטרס" דוגמת ליאונרדו דה וינצ'י, ואף נרשמת השתתפות בשורה של ירידים וביאנלות. באמנות הישראלית נפתח אשנב הסתכלות "זעיר" עדיין על התרבות הערבית, המזרחית כ"ברת ערך" ו"שווה" לעסוק בה להתדיין עמה, להתכתב עמה.

האלמנטים האמנותיים והקודים הנטועים בעבודה, הן רעיוניים והן טקסטואליים וויזואליים, משלבים מספר ממדים כמו אדריכלות, צילום, אנימציה, אובייקטים והפעלה של משחקי מזל, מכלול המציע בסיס לדיון רב-ערוצי בשאלות של מערב ומזרח, המרחב הגיאופוליטי וריבוד תרבותי.

הפיתות הינן חלק מאוסף מוזיאון פומפידו, להלן הלינק: 

https://www.centrepompidou.fr/en/ressources/oeuvre/cqEgBka

www.josephdadoune.net 

One arty minute

תודה לז'וזף יוסף דדון על השיח המתמשך אתו, ועל הספרים וההקדשה המלבבת!


[1] ציון – תערוכת יחיד של האמן והקולנוען ג'וזף דדון, מציגה טרילוגיה של יצירות קולנועיות: "עולמים", "שאנטי" ו"ציון". היצירה המרכזית בתערוכה היא הסרט ציון בכיכובה של רונית אלקבץ , שנעשה בשיתוף מוזאון הלובר בפריז ויוצג בתערוכה בבכורה עולמית. . התערוכה באוצרותה של דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות, הוצגה במוזיאון ב-2007, כשם שבלובר, פריס, מאתר מוזיאון פתח תקוה לאמנות https://www.petachtikvamuseum.com/exhibitions/%D7%96%D7%95%D7%96%D7%A3-%D7%93%D7%93%D7%95%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%AA/

[2] האביב הערבי בערביתالربيع العربي,   היה גל של התקוממויותהפגנות, ומעשי מחאה ואלימות בהיקף חסר תקדים בעולם הערבי, שהחלו ב-17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשטו בכל רחבי מדינות ערב ובשכנותיה. האביב הערבי מתואר פעמים רבות כגל של התקוממויות עממיות נגד השלטון המדכא. בעוד שהגל הראשון של המהפכות ושל המחאות ההמוניות הסתיים באמצע 2012, יש מי שמתייחס לסכסוכים ולמלחמות האזרחים שפרצו מאז במזרח התיכון ובצפון אפריקה כאל המשך האביב הערבי ואילו אחרים מכנים את השתלשלות האירועים "החורף הערבי" או "החורף האסלאמי". מאתר ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99

חגית קזיניץ "מה שנשאר", קיר אמנית אוצרת: רונית רוט חדד, גלריה ND עוזיאל 52, רמת גן

IMG-20201109-WA0012 - עותק

קבוצת העבודות בקיר האמנית חגית קזיניץ בגלריה ND מופיעות תחת הכותרת שנלקחה מאחת היצירות המוצגות בו "מה שנשאר", כותרת מעוררת סקרנות! לשאלתי האם מדובר בשיירים, בהקשר לעבר? אזכרה קזיניץ את מה שמשאיר סימן או זכר באשר להתרחשות שעוצמתה הולכת ומתפוגגת, "ומה שנשאר" הוא הדהוד של זיכרון.

, ללא כותרת, טכניקה מעורבת 3 על ניר

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר, ללא כותרת, טכניקה מעורבת 4 על ניר

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר

, ללא כותרת, טכניקה מעורבת 2 על ניר

ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר

העבודות המופשטות נושאות בחלקן שמץ של רמזים למציאות, נעות בין קו לכתם, בין תנועה לבין סטטיות, עשויות בקו מתומצת ובמנעד צבעוני הנע בין שחור, לבן, אפור ואדום. וכדברי רונית רוט חדד האוצרת "קבוצת עבודות זו מנהלת דיאלוג עם הרגעים החומקים, מחפשת את המרומז, מנסה להקשיב לדברים שלא נאמרים בקול, לרחש התהליכים שמתרחשים מתחת לפני השטח ומבעד לנראה לעין".

'מה שנשאר', אקריליק על בד, 160X120 סמ

'מה שנשאר', אקריליק על בד, 160X120 ס"מ

, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על נירללא כותרת, טכניקה מעורבת על נייר

חגית קזיניץ היא אמנית ישראלית, רב תחומית, יוצרת בסטודיו שבדרום תל אביב.

חגית קזיניץ היא אמנית ישראלית, רב תחומית, יוצרת בסטודיו שבדרום תל אביב.

בוגרת המכללה לאמנות בית ברל (המדרשה)

עוסקת בעיקר בציור – שמן, אקריליק וטכניקה מעורבת על בד, עבודות מיצב פיסולי – יציקות בטון בשילוב טקסט ועבודות בטכניקה מעורבת על נייר.

תודה לחגית על השיחה עמה ועל החומרים

בגלריה ND שלוש תערוכות, רוח הדברים\ תערוכה קבוצתית אוצרת: ג'ניפר בלוך; חגית קזיניץ, מה שנישאר, אוצרת: רונית רוט חדד; פרויקט "סרט לילה"\ עבודות וידאו ארט של האמנית רעות אסימיני, אוצר: דולרון פישביין גלריה ND, רח' עוזיאל 52 רמת גן

רוח הדברים\ תערוכה קבוצתית:  ענת מיכאליס\ חן בללי\ אלחנדרה אוקרט\ ציבי גבע \ רונית רוט חדד\ לילך בר עמי\ סוזי שומוביץ, עתליה שחר\ שאדי טוואפרה\ דפנה שרתיאל\ חגית אונמני רובינשטיין\ דן זהבי\ מוסי ערמון \ אפרת פלג  רויטל לסיק \ מרגו גראן \ דורית גודארד \ יאיר טלמור \ דורון פישביין \ אילנה דותן \ אירית בלוך

עתליה שחר ברבור אקריליק על לוח עץ

עתליה שחר

אלחנדרה אוקרט

אלחנדרה אוקרט

אילנה דותן

אילנה דותן

לילך בר עמי

לילך בר עמי

בתערוכה הקבוצתית "רוח הדברים" בגלריה ND עבודות שעיסוקן ביום יומי ולעתים בשיירים, בצמיחה ובקמילה, ומנגד בסימני תרבות, בפשטות, אך גם ביופי, בהרף העין ובמבט החולף, נעות בין הפשטה לקונקרטיות ולתעתוע העין (טרומפלאייל), בין המונוכרומיות לצבעוניות בגרדציות מעודנות. עבודות המבקשות מהצופה רגע של הרהור, של התמהמהות והשתהות.חגית רובינשטיין

למעלה, חגית רובינשטיין, עיצוב ההזמנה, אפרת פלג

ימין מרגו גראן, שמאל, אלחנדרה אוקרט

ימין,  מרגו גראן, שמאל, אלחנדרה אוקרט

ימין, אורית בלוך, שמאל, שאדי טוואפרה

ימין, אירית בלוך, שמאל, שאדי טוואפרה

ימין, דפנה שרתיאל, שמאל, ציבי גבע

ימין, דפנה שרתיאל, שמאל, ציבי גבע

ימין, רויטל לסיק, למעלה שמאל, סוזי שומוביץ,למטה, אירית בלוך

ימין, רויטל לסיק, למעלה שמאל, סוזי שומוביץ, למטה, אירית בלוך

ימין, רונית רוט חדד, שמאל למעלה, אפרת פלג, למטה, רויטל לסיק

ימין, רונית רוט חדד, שמאל למעלה, אפרת פלג, למטה, רויטל לסיק

ימין,דן זהבי, משמאל, דפנה שרתיאל

ימין, דן זהבי, משמאל, דפנה שרתיאל

ימין,סוזי שומוביץ, אמצע, מרגו גראן, שמאל למעלה,רויטל לסיק, למטה, אילנה דותן

ימין, סוזי שומוביץ, אמצע, מרגו גראן, שמאל למעלה,רויטל לסיק, למטה, אילנה דותן

למעלה, אלחנדרה אוקרט, למטה, רויטל לסיק

למעלה, אלחנדרה אוקרט, למטה, רויטל לסיק

למעלה, יאיר טלמור, למטה , לילך בר עמי

למעלה, יאיר טלמור, למטה , לילך בר עמי

למעלה, מוסי ערמון, למטה, רונית רוט חדד

למעלה, מוסי ערמון, למטה, רונית רוט חדד

למעלה, ענת מיכאליס, למטה, דורית גודארד

למעלה, ענת מיכאליס, למטה, דורית גודארד

מרגו גראן, אלחנדרה אוקרט, שמאל,למעלה סוזי שומוביץ,למטה,רונית רוט חדד

מרגו גראן, אלחנדרה אוקרט, שמאל,למעלה סוזי שומוביץ, למטה, רונית רוט חדד

מימין, עתליה שחר, אמצע, דורון פישביין, שמאל, יאיר טלמור

מימין, עתליה שחר, אמצע, דורון פישביין, שמאל, יאיר טלמור

למעלה, רונית רוט חדד, למטה, לילך בר עמי

למעלה, רונית רוט חדד, למטה, לילך בר עמי

למעלה, ציבי גבע, למטה, חן בללי

למעלה, ציבי גבע, למטה, חן בללי

למעלה, עתליה שחר, למטה, אלחנדרה אורט

למעלה, עתליה שחר, למטה, אלחנדרה אורט

עתליה שחר, כתר שורשים אקריליק על נייר

עתליה שחר

דורית גודארד

דורית גודארד

אפרת פלג, שתי עבודות

אפרת פלג

תודה לרונית רוט חדד על החומרים

מלי לסקר, "אקפראסיס", אוצרת: חניתה אליצור, בית האמנים גבעתי 17, ראשל"צ עד 28.11.2020

הכניסה לחלל התערוכה "אקפראסיס"[1] של האמנית מלי לסקר בבית האמנים ראשל"צ נושאת עמה אזכור לכניסה למעין משכן באופן ההצבה של שני המעמדים מימין ומשמאל הנושקים למעמד האמצעי. בעבודות  בציור ופיסול המוצגות בתערוכה יש מן "ההתכתבות", ההומאז' (מחווה), ציטוט או "אקפראסיס" כדברי חניתה אליצור האוצרת:  אקפראסיס הוא כלי לתיאור יצירת אמנות – ציור, פסול וכדומה, ולהעשרתה באמצעות כלי אמנותי אחר, שירה, פרוזה, יצירה קולנועית או מוזיקלית. ציור עשוי לתאר פסל, שיר יכול לתאר תמונה וכדומה.

קיר ימין   – שדרת ציורים המגיבים ליצירות פיסול.

IMG_20201123_124637

קיר שמאל – מאוורר יותר. עבודות חדשות של האמנית שנעשו כמעט כולן בזמן קורונה, ובהן כתב היד חופשי וחומרי יותר.

שכבות הזמן (1)

בין לבין שזורות עבודות הפיסול של לסקר.

DSCN9420

 

תקשורת

ממד הזמן נוכח בעבודות – עבר והווה, קלאסיקה ועכשוויות, זמן ומקום – ניעות בין תקופות ומקומות שונים, ואזכורים לסיפורי המיתולוגיה היוונית והרומית המקבלים משמעות חדשה. נוכחות הזמן מקבלת משנה תוקף בשעון שזכה "טיפול" בידי האמנית, והוא החותם את התערוכה בקיר שמאל. אזכור לזמן מופיע גם בחלק מכותרות העבודות.דיוקן

לסקר מציירת ומפסלת. כ-40 שנה היא מתייחסת ליצירות פיסוליות בציוריה וחוזרת לכך שוב ושוב, אף שעוסקת גם בתימות אחרות. בשיחה עמה היא מציינת את אהבתה לפיסול, באפשרות "ההעתקה של האנושי אל הפיסול". בעבודות אלו היא מבקשת להציג יחסי גומלין בין הפסל לבין המציאות הנוכחית.חרוט_1

התייחסות לכך באה לידי ביטוי גם בעבודות כגון זו שבה מופיע גלגול הנייר המקבל טוויסט עכשווי. בכל עבודה היא משתדלת לתת "קריצה" עכשווית.

DSCN9412

לאהבה זו יש תימוכין אוטוביוגרפיים. בגיל 12 נסעה האמנית עם הוריה לביקור ברומא. את עתיקותיה של רומא, עיר הנצח הנושאת עמה מטעני עבר וזמן הווה, את גדולתה של האימפריה הרומית, ואת הרנסנס והבארוק ומאות מאוחרות יותר היא מציינת כחוויה מכוננת שהותירה בה את חותמה.

IMG_20201123_124624

בחלק מהציורים מופיעים חיבורים פנימיים – שלושת הגרציות החוזרות ומופיעות ב"להטוטן" בקיר האמצעי. פסל "ונוס ממילו" החוזר שוב ושוב. פרשנויות שונות, זמנים שונים, ונקיטת עמדה אישית בשילוב עם תכנים חדשים בסגנון שיש בו מכתב היד הריאליסטי בשילוב השראה מהעת הקלאסית, ולעתים אף התייחסויות סוריאליסטיות.

וונוס_2

תודה לאמנית מלי לסקר ואוצרת התערוכה חניתה אליצור על המפגש עמן

[1] תיאור רטורי של יצירת אמנות, תיאור בכלי ספרותי או פרשנות מילולית של יצירת אמנות חזותית. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A7%D7%A4%D7%A8%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%A1

מיכל רכטר לויט, רחוב לורנס, Lawrence street, אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות, שביל המרץ, קריית המלאכה, תל אביב, עד 28.11.2020

חלום,שמן על נייר 30-40סמ

הטקסט נפתח בווידוי אישי של האמנית מיכל רכטר לויט "לא הרגשתי בלורנס בבית, הייתי שם אורחת, אורחת בארץ זרה", וגם אנו הקוראים הופכים ולו לרגע לאורחים, באותה ארץ זרה ומרוחקת שמיד תתברר זהותה.

הטקסט עוסק בזיכרון אישי ובזיכרון קולקטיבי של לויט רכטר, הכמיהה לימים אחרים, לבית, למקומות הנושאים עמם זיכרונות, "לבתים הדפוקים שהיו מול חלונה", אך גם מעין "דיבור" על השבר. "יש לי היסטוריה של התאהבות בבית ישנים ומוזנחים. בגבעת חביבה הם סימלו את ילדותי את ימי התום, את הצניעות והפשטות, הם סימלו את השבר הגדול שקורה לנו פה בארץ , עם הנהנתנות הבזבזנית וחסרת האחריות, הזלזול בכל ערך ושבירתו של כל מה שהיה יקר לנו".

oil on canvas 75X150cm.

אל רחוב לורנס, בניו הייבן, ניו-אינגלנד, ארה"ב, הגיעה האמנית לביקור משפחתי. לשם כך שכרה בית ברחוב לורנס, וגם ברחוב זה הבתים הישנים הנושאים עמם אותות של הזנחה שבו את ליבה. אך דווקא שם בארץ זרה מצאה את הציירת שבה, "פתאום זה התאפשר, בחושך , בבית, לבד, בארץ זרה, שם זה קרה".

IMG_20201106_131842

רחוב לורנס, רחוב אחד מני רבים, שבתיו נושאים עמם סממני ארכיטקטורה וויקטוריאנית מסורתית האופיינית לחלק מאזוריה של ניו אינגלנד. ולויט-רכטר שואלת מה לי ולו? רחוב טיפוסי, וכפי שאוצר התערוכה יאיר ברק מציין: "לו הייתם שואלים את רחוב לורנס, היה בוודאי מציין שלא תכנן להפוך למושא לציור. הוא עצמו מופתע".

שמן על נייר 30-40סמ

5:00 בבוקר, שעת בוקר מוקדמת. חשוך בבית. רכטר לויט מציירת באפילה את חזיתות הבתים, את העצים, את כל מה שכמעט ואינה רואה, על גבי מצע ופלטה שכמעט ואינם נראים לעיניה. פעולת הציור מתרחשת קודם הזריחה, קודם מה שהצרפתים מכנים "quotidian" היום יומי. פעולות חוזרות ונשנות, הרחוב על הקולות שבו, המולת ההולכים ושבים, המכוניות, קולות הילדים, לכל אלה כפי שמציין ברק אין זכר ב"ציורים של רחוב לורנס שהם מראות של עיוורון כפול. דימויים של עיר אוניברסיטה שוקקת, טרם פקחה את עיניה".

שמן על נייר 24-34סמ

לויט רכטר מציירת כאחוזת בולמוס. היא עובדת מתוך אינסטינקט שכן לא ניתן לראות אלו צבעים היא מערבבת ושמה על המצע, והאלמנט הבולט הוא תנועת המכחול והחומריות של הצבע. וכמתוך וידוי אישי מרגש היא 'מציירת' במילים: "החשכה בבית שלי והחשכה בחוץ, היתה נעימה לי כמו ליטוף כמו מזור כמו התאהבות, הפסקתי לפחד לא לדייק ולא תיקנתי …זרמתי עם החושך ועם הלב שלי. הרגשתי שמצאתי אוצר שחיכה שנים שאגלה אותו. הוא כל כך פחד מהאפלה שלי הפנימית שלא העז לבוא ולומר שהוא פה. בכלל לא ידעתי מקיומו, אז רחוב לורנס בלילה או בבוקר מוקדם, הוא תמונת ראי של הנפש שלי. אני נמשכת אל החושך ואל הגוונים הנפלאים שהוא מציע, אל הרגע שבו נפתחות העיניים ומתחילים לראות ממש טוב בחושך, אל התגליות וההפתעות שקורות אז. כל אלה מרכיבים את התערוכה הזו".

הרחוב כמרחב אוטופי אך גם דיסטופי בעיר המודרנית מקבל ביטוי ביצירות אמנות, בספרות, שירה ויצירות קולנועיות. הרחוב הינו חלק מהתפיסה המודרנית, יש בו מן הכמיהה לשוויון, לזכות להתהלך בו ללא חת (באוטופיה לפחות). דימויי הרחוב על שלל מראותיו והקולות שלו עולים בצורה משמעותית במאה ה-19 בעבודות של אמני התנועה האימפרסיוניסטית- קלוד מונה, קמי פיסארו, אוגוסט רנואר, ברת מוריסו ואחרים. המראות שלעתים מקבלים ביטוי חוזר ונשנה בעבודות שלהם בשעות היום השונות. או המראות בהם עוסקים אמני הקבוצה הפוטוריסטית באיטליה בראשית המאה ה-20 או אלו שיש בהם מן הניוון והשיקוץ ביצירות של האמנים האקספרסיוניסטים בעשורים (בעיקר) הראשון והשני של המאה ה-20, אך גם לאחר מכן.

תפילה. שמן על נייר 25-35סמ.2020

ואולי דווקא כמו במסה הפואטית של איטלו קאלווינו "הערים הסמויות מעין", רכטר לוויט נוגעת כאן באותם מחוזות עלומים, ובאמצעות ההתבוננות פנימה אל מחשכי הלב והנפש, מעלה אותם אל קדמת התודעה. "וגם בפנים אתה מגלה דברים רבים שלא הצלחת לשחרר במשך השנים ודווקא בזכות החשכה החיצונית והיכולת לראות בתוכה, לראות בחשכה אותי…". שכן כמו המשוטטים למיניהם אליהם אני מרבה לחזור בכתיבתי – גיום אפולינר, ולטר בנימין מישל דה סרטו, רכטר לויט משוטטת בנבכי הנפש, וקורמת להם עור וגידים בציוריה.

תודה לאמנית מיכל רכטר לויט על הטקסט שלה ושל אוצר התערוכה יאיר ברק.