דוד גרשטיין U TURN אוצרים: ורה פלפול, אריה ברקוביץ בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

 

דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020
דוד גרשטיין, מסדרת המרפסות, 2020

 

U TURN, תערוכת היחיד של דוד גרשטיין המוצגת בבית האמנים, תל אביב, מוצגות עבודות משנים מוקדמות בצד עבודות עכשוויות בממדים גדולים. בתערוכה שתי סדרות  עיקריות – המרפסות והמכוניות הנושאות עמן זיכרונות ילדות ונעורים של האמן.

בסדרת המרפסות מוצגות יצירות משנות ה-70 וה-90 בדרום תל אביב דאז. הציורים נושאים עמם מראה אופייני למרפסות באותה תקופה, נושאות עדות לחלוף הזמן, טיח מתקלף, תריס עץ ישן שחלונו מוגף, וילון מוסט שאינו מאפשר מבט פנימה או אל החוץ. האנשים היושבים על המרפסת, המבט הלאה, האדיש לכאורה, כל אלה מתכתבים עם ארכיטיפ העיר הישראלית על המרפסות הנוכחות בה גם כיום.

חתול במרפסת, 1991 עפרון על נייר
דוד גרשטיין, חתול במרפסת, 1991

בספרו "מרפסות/דוד גרשטיין" כותב יונה פישר: "מלבנים מלבנים, עיצוב חדגוני של זוויות ישרות או קווים מתעגלים, זוגות זוגות לשני צדדיו של גרם מדרגות: מרפסות של תל-אביב הלבנה, עמדות קדמיות בחזיתות באוהאוסיות.

צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה IV- בית האמנים תל אביב יולי 2020

שלוש קומות, קומה מול קומה. שלוש קומות של מרפסות, בית מספר 1 חוסה בצל מול בית מספר 2 חשוף לשמש. כולם שכנים של כולם, כולם מבוצרים מפני כולם. כולם, בסקרנות פאסיבית, מציצים בכולם. ארשת קפואה בין נמנום לנמנום. מבט שלעולם אינו פוגש מבט"

ובהמשך מוסיף פישר תיאור מכמיר לב: "מול העמדות המבוצרות הללו מגויס מבטו של דוד גרשטיין לחקירה דקדקנית של וריאציות על נושא אחד, חשיפת שקיעתה של העיר ודייריה בהזדקנות יגעה, בלתי-נמנעת, ולפרשנות שיש בה גזירה שווה של חמלה ואירוניה".[1]

צילום הצבה - בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין, צילום הצבה – בית האמנים תל אביב יולי 2020

בטקסט התערוכה נאמר: "זה ארבעה עשורים שדוד גרשטיין מנסח את שפתו האמנותית; שפה הומנית של אהבת החיים ואהבת האדם; שפורצת על גבי מצעי הציור והאובייקטים שלו ומזדככת. ציוריו הפיגורטיביים, שרובם מאופיינים בצבעים עזים, מכילים ייצוגים אנושיים הנעים בין המקומי לעולמי, המזרח־תיכוני למערבי והעכשווי לנוסטלגי. מראשית עבודתו בשנות ה-70 כאמן צעיר, בחר גרשטיין להתבטא במדיום הציור הקלאסי, הפיגורטיבי. בחירה מודעת בזמן שהאמנות הקונספטואלית שהיגרה מניו יורק לשדה המקומי לא היוותה עבורו אמצעי ביטוי מספק. גרשטיין מרבה לרשום ביום־יום כחלק בשגרת חייו. בעשרות מחברות האיור שלו ניתן לזהות ניצנים של רעיון שלאחר מכן הבשיל לסדרות פיסול ולציורים…"[2]

צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020
צילום הצבה II- בית האמנים תל אביב יולי 2020

ב"מכוניות", הסדרה השנייה בתערוכה ומוצגים ציורי מכוניות מהתקופה האחרונה בצד כאלו שנוצרו בשנות ה-80. בסדרה זו מיוצג מרחב אורבני אחר, אירופאי. מכוניות החונות ברחובות העיר פריס ובערים אחרות באירופה. בשמשות המכוניות משתקפים מראות העיר פריס, בציורים אותם צייר גרשטיין בעת ששהה בסיטה בפריס בשנים 1991-1990.

צילום הצבה III- בית האמנים תל אביב יולי 2020
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.

דימויים נוספים שהתווספו לאינוונטר של גרשטיין, רוכבי קורקינט ואופניים חשמליות מסמנים את העיר על התזזיתיות שבה בציור המאופיין במשיחות מכחול מופשטות בצד הצבע והכתמים המרצדים בו. בציורי המכוניות, מוקפאים רגעי השתקפות, מעברם של העננים בשמיים, השתקפויות ארכיטקטוניות ועוד. כך, כל ציור מקפיא רגע של השתקפות המציאות סביב "בועת" המכונית והופך לחד פעמי ועשיר מבע, ומציע מבע מציאות מורכב ומרובד, שובב ומאיים בעת ובעונה אחת כמאמר האוצרים.

דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין. מסדרת המכוניות, 2020

דוד גרשטיין אמן פעיל אשר צייר ציור פיגורטיבי בזמן שאחרים ציירו ציור מושגי מאופיין בשפה משל עצמו ובדרך ביטוי ייחודית לו. אוצרי התערוכה מבקשים "להציג את גרשטיין לדור שלא התוודע לרוחב היריעה של יצירותיו ולהציג זוויות ביטוי נוספות לאלו שקיבעו את יצירותיו כאופטימיות, שמחות ודקורטיביות. כל אלה נכונים אגב, גם כן; אולם במהלך העבודה על תערוכה זו ביקשנו להרחיב את זווית הראיה השגורה ביחס לשפה הגרשטיינית ולהציג מפעל חיים רחב יריעה של אמן, צייר ופסל, רב תחומי".[3]

דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.
דוד גרשטיין, מסדרת המכוניות, 2020.

 

 

[1] יונה פישר, מרפסות/דוד גרשטיין, תל אביב? דומינו, 1984.

[2] ורה פלפול, אריה ברקוביץ, טקסט התערוכה

[3] טקסט התערוכה.

תערוכות הסיום של בוגרי מוסררה לשנת 2020, 23.7.2020-6.8.2020 במתחם ביה"ס מוסררה – רחוב הע"ח 9 (בבניין ההיסטורי ובחצר בית הספר), ובקמפוס המקצועי בבית קנדה – רחוב שבטי ישראל 22, קומה 3, ירושלים

בתערוכת הבוגרים של בית הספר מוסררה, מוצגות העבודות של בוגרי/ות המחלקות – צילום, אמנות מדיה-חדשה, תקשורת חזותית, מוזיקה חדשה והתכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד.

בית ספר מוסררה על חלליו השונים הפך למתחם תצוגה רב-תחומי המפגיש בין המחלקות השונות ומראה עבודות "הנושקות" למספר תחומים: בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, תוצרים חזותיים שונים, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד. העבודות בוחנות יחסי אם בת; סבא- נכדה; צילום בצד צילומי ארכיון; מהו זיכרון, ומהו בית ועוד.

בתערוכה

הבוגרים/ות המציגים:

אבישג חכימי, אהוד לקס, אינה אורלי ספוז'ניקוב, איתי תירוש, אלון ירקוני, אלי אוריאן, אלי פריימן, אריאל אלטרץ, בר אלטרס, בר זקן, דניאל טרייסטמן, הדר מרדכי, הילי דוד, ורד צין-קליינמן, חגית פרנקל, טניה שרייפל, יובל זיקוט, ירדן לוי-אלנטק, מירב רוזנברג, מלק מטר, משה סילבר, מטווי שפירא, נועה כרם-בלומנדל, ניר פינחס קליינמן, ניתאי לוי, קוראל יפת, רויה שפירא, רחלי דבורקין, שיר סמואל, תום מאור, תום פרל

בתערוכה עבודות הבוחנות הקשרים, קשרים, יחסים, בין אם יחסי אם (משוררת)-בת (אמנית) – אבישג חכימי;

עבודות סאונד ווידאו המנסות לפרש חוויות עולם- אהוד לקס;

עבודה מול ומ/ארכיון משפחתי  שצילם הסב – אינה אורלי;

עולם הדאטה והמידע –איתי תירוש; איתי תירוש

אלבום מעולם הסאונד – אלון ירקוני;meridian coverr

הצצה לעיר ירושלים כעיר מדומיינת, עירוב פנטזיה ודמיון – אלי פריימן;

אלבום שהינו אוסף של הקלטות- אריאל אלטרץ;אריאל אלטרץ

מפגש בין יצירת מחול לעבודת סאונד ניסיונית – בר אלטרס;בר אלטרס

מיצב סאונד ואור בצד תופעות סאונד אורבניות בעיר ירושלים – בר זקן;בר זקן

מיצב אודיו-ויזואלי – חלל של צליל ואור בהשראת תנועת מטוטלת – דניאל טרייסטמן;

תיאור מסע חיים מטלטל של אישה – הדר מרדכי;

אובדן זיכרון אצל הסב, והקשר בין עיבוד לאיבוד – עיבוד תמונה העשוי לגרום לאיבוד פרטים – הילי דוד;הילי דוד

ספר מאויר של שירי עם בלדינו ניסיון להכיר מחדש את הסב – ורד צין-קליינמן;

מה מעצבן אותך. כעסי יום יום והתמודדות מולם באופן הומוריסטי – חגית פרנקל;

הצל האמיתי והאם ניתן להפריד אדם מצילו – טניה שרייפל;

טניה שרייפל

ספר מאויר- הומור בצד טקסטים ביקורתיים באשר למיניות נשית – יובל זיקוט;

יובל זיקוט

לשמוע תדרים ועוד ע"י נשכנים – ירדן לוי אלנטק;

מה בין העין לפרשנות של הצופה – מירב רוזנברג;

יומן אישי המשקף במלל ובאיורים חרדות אישיות – מלק מטר;מלק מטר

פרויקט המבוסס על תכנה ייעודית המנתחת חומרים מוזיקליים המוזנים אליה ומעבדת אותם לכדי יצירה חדשה המוסיפה רבדים חדשים – משה סילבר;משה-סילבר

פרויקט החוקר את הקשרים הפנימיים שבין נופים, ציורים ומוזיקה בסדרות של ציורים – מטווי שפירא;

חיבור באמצעות קולאז'ים דיגיטליים וידניים בין הטבע לעולמה הפנימי של האמנית – נועה כרם-בלומנדל;

הילכו יחדיו מוזיקת מטאל ויהדות? במדיה שונות – איור צילום, שירה, קראפט ועוד – ניר פנחס-קליינמן;

"דיוקנאות" של חרקים – ניתאי לוי;

ביטוי חדש לאבן הירושלמית – לטקסטורה שבה – קוראל יפת;

צילומים באור יום, בבית – רויה שפירא;

בין עבר, ילדות (מצפה רמון) לבין הווה (מושב אורה) בצילומיה של רחל דבורקין;

עריכה של סיפור ילדים על  שני תנינים – שיר סמואל-טרגר;

מהקרטון אל הדמויות המפוסלות בסקלפי – תום מאור;

הבית כחלל פואטי ורציונלי הבנוי מקירות זוכרים – תום פרל.תום פרל

אתר התערוכה

המחלקות המציגות:

המחלקה לצילום: ראשת המחלקה – איילת השחר כהן

המחלקה למוזיקה חדשה: ראש המחלקה – אילן גרין

המחלקה לאמנות מדיה-חדשה: ראשת המחלקה – איילה לנדאו

המחלקה לתקשורת חזותית: ראש המחלקה – גיא גולדשטיין

התכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד: ראש התכנית – דן וינשטיין

 

שעות פתיחת התערוכה:

א' – ה' 10:00-19:00
ו' 10:00-14:00

 

 

www.musrara.co.il

לאתר תערוכת הבוגרים – https://www.musrara.co.il/graduation-2020/

סיון כהן, מצולות, אוצרת ג'ניפר בלוך, בית האמנים על-שם זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 15.8.2020-9.7.2020

IMG_20200722_180530
קיר אמן

ספינות, דימויי גן ובעלי כנף, הם מן המוטיבים המופיעים בקיר האמן של סיון כהן. קיר אינטימי ואישי באופיו כפי שמספרת כהן בשיחה עמה.

ספינת קש, 2019, 30-40 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, ספינת קש, 2019, 30-40 ס"מ, אקריליק על נייר

העבודות, רישומים עדינים בקו דקיק על פי רוב וביד בוטחת, ובשימוש בצבע מתכת – נחושת, כסף וזהב, נעות ברצף שבין הפשטה או הפשטה למחצה לבין עבודות שאופיין קונקרטי יותר.

במצולות 2019, 30-40 סמ, טכניקה מעורבת על נייר sss
סיון כהן, במצולות 2019, 30-40 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר 

הדימויים המתווים כנגד הרקע השחור מבליחים ועולים  כמעין רוחות רפאים. חלקם ניתנים לקריאה ולפרשנות – ספינות, ארכיטיפ של ספינה (ספינות קדומות), שלדי ספינות, זוחלים, צמחייה, וחלקם דו-משמעיים. ( כמו לדוגמה בעבודה "זינוק חופשי" הניתנת לקריאה כזוחל, בעל כנף),

סיון כהן, זינוק חופשי, 2019
סיון כהן, זינוק חופשי, 2019, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

או בעבודה "נדודים", הניתנת לקריאה ככלי שיט או תעבורה כלשהי, והאזכור ל"נוודים"- קו/אדם/ סימן. בקווים האלכסוניים קמעה הנראים כתמצות וכסימן לדמות האדם באשר היא, ולאזכור בני אנוש בימי קדם.

הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, הגן הנסתר 11, 2020, 20-30 ס"מ, טכניקה מעורבת על נייר
נדודים, 2018, 30-20 סמ, טכניקה מעורבת על נייר
סיון כהן, נדודים, 2018, 30-20 ס"מ, אקריליק על נייר

כהן מספרת – "בקיר אמן זה מוצגות עבודות שהינן חשופות יותר, ויש בהן דיבור אישי יותר. במעין אנלוגיה למסע אישי.

לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר
סיון כהן, לשוט, 2020, 20-30 סמ, אקריליק על נייר

 כהן מאמינה שכל דבר שעושים הוא "אכסניה בה דרים באותו זמן". יצירה לגביה, היא עלייה בהר, להתאכסן באכסניה בזמן נתון, רגע שקרה וזהו, מכאן צריך להמשיך הלאה. הדיבור של כהן על משמעות העלייה מהדהד לתפיסות רוחניות באשר לעלייה, שהות, זמן ומקום.

בקיר מוצגות בנוסף לספינות, מכלול של עבודות שיש בהן "הלך רוח". הספינות מסמלות עבור כהן מסע של חיים,  אך גם זיכרונות ילדות שכן גדלה בבת גלים ליד הים, והדימוי של הספינה/ות נצרב בה.

 

Prototype, תערוכת יחיד של Yosef Joseph Dadoune, 29.7.2020-02.7.2020 Galerie Roanne de Saint laurent, 66 Avenue Kleber Paris 75017

15

תערוכת היחיד "Prototype" של יוסף ז'וזף דדון נעה בין הארצי לבין הרוחני, בין הפיזי והממשי לבין הערטילאי, בין הדימוי הקונקרטי לבין זה הנמצא על המופשט.

בתערוכה סדרות שעניינן האם – צלחת אם שבורה, 2020, בצד עבודות המסכים: מסכי הטלוויזיה, המחשב והפלזמה, ומחוות לאמנים.

העבודות מצויות ברצף שבין האישי, האינטימי, הכואב, לבין הכללי – ההתייחסות לאם שאינה והכאב שאינו מרפה, וההתייחסות למסכים הממסכים את חיינו, אך בהיותם מנוטרלים הם חסרי משמעויות של כוח.

דדון מוכר לנו היטב מתערוכות קודמות בארץ ובחו"ל; והיה האמן הישראלי הראשון לצלם את היצירה "ציון" בלובר, פריז. מקום מושבו של דדון בשנים האחרונות בפריז. בתערוכה הנוכחית ניכר המעבר בעבודותיו מאמנות וידאו ומבנים ארכיטקטוניים אל עבודות צנועות ואישיות יותר: במדיה של ציור ורדי מייד.

מן העבודות בתערוכה עולות שאלות באשר לזיכרון, זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי; ממה מורכבים הזיכרונות שלנו, שברירי הזיכרונות. מהם דפוסי ילדות המקועקעים בנו. ובדומה לזיכרונות עולים ומבליחים בעבודות בתערוכה דימויים המוטמעים בהן כמעין רוחות רפאים.

צלחת אם שבורה 2020 אמי, גביש קריסטל, ליל הבדולח

סדרת עבודות אישיות המהווה אזכור למותה של האם. הזיכרון מוטמע באמצעות שברי צלחות והחומריות של הצבע הלבן "המלוכלך" קמעה.

"אמי עזבה את העולם הזה בשנת 2009. היו לנו אותן צלחות בסגנון מזרחי. כשעזבה את העולם הזה, התחוללה בי רעידת אדמה מאוד איטית וארוכה… שהרעידה אותי בהדרגה, כמו אדמה יבשה וסדוקה במדבר. גופתה החסרה הייתה כמו צלחות שנשברו, שנשברות… אני רואה אותן נשברות עם הנפילה לאדמה, ואני מקשיב לצלילים שלהן. גוף מת הוא גוף שנשבר מאור חייו, ואתו אנו, בניהם ובנותיהם של הורינו, גם אנו, משהו נשבר בנו, לפנות לנו מקום, ולגדל את ההמשכיות, את המימוש שלנו.

היחסים שלי עם זכוכית וקריסטל והעובדה שאימא שלי ירשה כוסות קריסטל מבוהמיה. כוסות הקריסטל הדקות האלו היו דקות במיוחד! כמו נייר שקף! עם מוטיבים של פרחים מגולפים עבודת יד. הם תמיד הרשימו אותי. אבל הקריסטל גם מעורר בי זיכרונות אפלים מההיסטוריה שלנו… ליל הבדולח… שם שוב שוברים חלונות, הכול עולה בבהירות.

אני אוהב את הצלחות השבורות שנשארו. אלה שברי זיכרונות עבורי. שרידי אוצרות או שרידי טראומת ילדות…"

15
Joseph Dadoune, Broken mother plate 20 20, Broken plate, poly(methyl methacrylate), sikaflex crystal, and acrylic on canvas 33 X 24 CM

מסכי טלוויזיה, מחשב ופלזמה:

בעבודות אלה מטמיע דדון מסכים שנלקחו מאלמונים, וככאלה הם כאילו קפאו בזמן, חסרי זיכרון אישי.

"בשנים האחרונות אני מטמיע בציורי הזפת שלי מצלמות, מסכי פלזמה ומסכי מחשב. המסכים האלה – של אלמונים – הופכים למדיום של ציור. המסכים השחורים הללו המונפשים על ידי גבישי פלזמה מאדמות אפריקה, מכוסים בלבן, ובתורם הופכים למסכים לבנים… בראשי אני רואה אותם כמו מראות לבנות… על המשטח הלבן הזה כל אחד יכול לצייר את הווה שלו, או לשכוח את ההווה. הפעולה הזו של הטמעה של חפצים אלקטרוניים בתוככי הציור מחברת אותי לארכיאולוגיה. שם, זיכרון העבר מתערבב עם האדמה… המחווה הזו הופכת את העבודות האלו למצויות על גבול עולם הפיסול. באחד הציורים הגדולים, ערבבתי את החומר המורכב ממים עם אורז… מצרך חיוני, שיחד יחד עם המסך נבלעים בלבן.

הומור לבן או הומור שחור, יש הומור בעבודה. שלי… סוף סוף אחרי כל ההסברים האלה, אני משאיר לכם צופים יקרים לראות או לא לראות.

ציורים אלה נקיים מכלן הפרשנויות, הם שם כדי לראות או אפילו לגעת בהם בקצות אצבעותיך ובעיניים עצומות (הם תלת-ממדיים) ולחוש, לנשום, לצחוק על עצמנו ועל המציאות שלנו"!

בצדו האחורי של אחד המסכים מוטמע Back of monitor ; בעבודה White screen, מוטבע מסך של מסך מוניטור לא ידוע. בעבודה אחרת "מסך לבן" מופיע המשפט                                              I will never know you. You the unknown screen. הומור מורבידי מעט

JD-2019-R1119-peintures-041
Joseph Dadoune, Density harp version IV  2018,  Lave noir et caoutchouc strié sur toile.Black lava and ribbed rubber on canvas 33 X 24 CM

העבודות בתערוכה נעות בין הלבן לבין השחור, שני מרכיבים הנמצאים מחוץ לגלגל  הצבעים. הלבן נוטה לרוחני, השחור נתפס כנוטה לסופי. תנועה מעגלית. הן הלבן והן השחור הינם במנעד של לבן "מלוכלך" במעט אפור, והשחור אף הוא אינו שחור אטום, ויש בו מן הברק שבזפת, השתקפות האור, החום.

בעבודות בלבן מוטמעים הזיכרונות, הכאבים, רדי מייד שהקשרו צלחת אם, וגם מסכים שונים. בעבודות בשחור – יש אזכור לעבודות הזפת, שהאמן עשה קודם לכן, למשל בשהות אמן בורסאי, וכן  לשטיח הקיר המופשט אשר הוצג במוזיאון פ"ת לאמנות, 2013.

המסגרת, הנתפסת כעיטור המקבע, הסוגר, המאפשר שמירה ותלייה של העבודה הופכת לאלמנט נכבד בעבודות המוצגות בתערוכה.

אחת העבודות "Black Mirror" מנהלת דיאלוג עם "ריבוע שחור על רקע לבן" של קזימיר מלביץ, וגם בה מוטמע מסך מוניטור.

5
Joseph Dadoune, Black mirror / Life 20 20, Monitor screen, jesmonite and rice on canvas 175 X 120 CM

בעבודה ""Square fields  מופיע תעתוע עין נפלא.

עבודה אחרת "Gold anonymous"  הנה לזכרו של Peter Schwarze הידוע בשמו Blinky Palermo, חקר ריבוע ומשולש לבן אקרילי ואבן ספוג ופליז מוזהב.

פלרמו נודע  בעבודות הקנבס המונוכרומטיות שלו ו-"fabric paintings" שנעשו מחומרים צבעוניים שנחתכו, נמתחו ונתפרו על מסגרת. הוא צייר על מצעים שונים עץ, נייר, אלומיניום, פורמייקה, פלדה, ולעתים הניח סרטי הדבקה באנלוגיה לצבע. צורה וצבע. אלמנטים מעבודותיו של פלרמו, השפיעו על חקר הצורה, ההשתקפות, תנועה במרחב, היחסים בין דו-ממד לבין תלת-ממד המאפיינים עבודות אלו של דדון.

ולבסוף, יוהנס איטן אחד מהמורים המובילים בבית הספר של הבאוהאוז, עסק במחקריו ביסודות הצבע והצורה בהוראת אמנות. מעניין להסתכל כיום כמעט מאה שנה לאחר מכן, עד כמה התפיסה שלו רעננה ורלבנטית בנוגע לצורה, מדיה וצבע, והייצוג שלהם בעבודותיו של דדון: הבהיר-כהה – "השחור והלבן הם אמצעים יעילים ביותר לייצוג בהירות וכהות. בין הלבן והשחור מצויה ממלכת הגוונים האפרוריים והצבעוניים על דירוגיהם השונים. […]"[1]

 

 

תודה לז'וז'ף יוסף דדון על השיחות עמו

 

 

 

 

[1] יוהנס איטן, יסודות הצורה והצבע, אוצר אחראי: אילה גורדון, מוזיאון ישראל, תרגם מגרמנית: דר' אביגדור פוסק, תל אביב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1987

רפאל, 500 שנה למותו, תערוכה בסקודריה דל קווירינלה, רומא

baldassare-scaled-e1583752090630
Raffaello
Portrait of Baldassarre Castiglione 1513
oil on canvas
Parigi, Musée du Louvre,
département des Peintures
© Musée du Louvre, Dist. RMN –
Grand Palais / Angèle Dequier

התערוכה "רפאל, במלאת חמש מאות שנה למותו" נפתחה מחדש ב-2 ביוני. במרץ שנה זו, רגע לפני סגירה, נפתחה תערוכה מקיפה ומאתגרת זו שהוקדשה לרפאל, נער הפלא של הרנסנס בשיאו. רפאל הלך לעולמו ברומא ב-1520, עלם צעיר בן 37, והתערוכה “Raffaello, 1520 – 1483” חוגגת את "הגאוניות" שלו במלאת 500 שנה למותו. (על מותו דיווח בן האצולה מארק אנטוניו מיקיל ששהה ברומא בלילה שבין ה-6 ל-7,  1520, בו מת רפאל. כ-120 מעבודותיו מוצגות ב- Le Scuderie del Quirinale (האורוות של הקווירינלה), בשיתוף פעולה עם האופיצ'י, פירנצה, גלריה בורגזה ומוזיאוני הוותיקן ברומא, ומוזיאונים נוספים ברחבי העולם.

מרבית ימיו הבוגרים  של רפאל עברו עליו ברומא, כך שיאה העובדה שהתערוכה הגדולה ביותר של עבודותיו מוצגת בעיר זו. "Raffaello" מציגה איך העיר רומא השפיעה על רפאל, ואיך הוא עצמו עזר לשנות את רומא.

מספר מילים אישיות! רפאל היה יליד אורבינו, נסיכות רנסנסית חשובה וקטנה במאות 16-15 בה שלט פדריגו דה מונטפלטרו. נסיכות זו היתה חלק מעבודת המחקר שלי, "פטרוני אמנות בארבע נסיכויות באיטליה במאה 15, אורבינו, מנטובה, פררה ורימיני"  ואילו בלדסרה דה קסטיליונה הידוע בעבודתו "החצרן", מעין מורה נבוכים להתנהגות נאותה ואצילית, המופיע אף הוא בתערוכה, היה אף הוא חלק מעבודה מקיפה ועמלנית זו שלי תחת הדרכתו הקפדנית של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

לזמן בתערוכת "רפאל" תפקיד חשוב ומעניין. הצופים נעים במסלול המתחיל במותו של רפאל ומתקדמים אחורה בזמן, עד לתחילת הקריירה האמנותית שלו. התערוכה נפתחת בבניה מחדש של קיברו של רפאל וה- Altar of Our Lady of the Rockמהפנתאון. הרקונסטרוקציה הינה כה מרשימה שהצופה מאמין שמדובר בדבר האמתי! התערוכה מציגה את ההערצה העצומה שחש רפאל לפנים של הפנתאון, כפי שמראים כתביו, המצוטטים על הקירות. בבירור, רפאל נשאר במקום המנוחה האידאלי עבורו.

בחדרים 4-2 נבחן הקשר של רפאל עם רומי הקדומה, קשר העוזר להבנת האמן אשר בני זמנו האמינו שירש את הגאוניות של גדולי אמני העת העתיקה. הסקיצות שרשם של  העתיקות הרומיות, מוצגות בצד אובייקטים שהתווה, והינן בין המוצגים המקסימים ביותר בחלק זה. מכל מקום המקסם הגדול הוא מהציורים בצבעי שמן "פורטרט בלדסרה קסטיליונה" (1515-1514) ו"פורטרט האפיפיור ליאו ה-10" (1519-1518). מבקרים בסקודריה דל קווירנלה הינם ברי מזל לצפות בפורטרט זה, שכן הוועדה המדעית של האופיצ'י הביעה מחאה לאור ההשאלה.

בחדר 5 המבקרים מתוודעים לחמישה ציורים בצבעי שמן. אלו ההזמנות הגדולות שקיבל רפאל מליאו ה-10, בין השנים 1521-1513, כשזכה לפרסום באיטליה, וברחבי אירופה. "הקדוש יוחנן הבפטיסט" (המטביל) (1518), שהיווה בבירור השראה ל"יוחנן הבפטיסט" של קרווג'יו, או "צעיר עם ראם" (1602) אף הוא של קרווג'יו. "הביקור" (1517) המתאר את ביקורה של הבתולה מריה אצל אליזבט הקדושה, ויש בה מן ה- sprezzatura[1]  שהינה שליטה נונשלנטית בחן. עבודה נוספת "האקסטזה של סנטה ססיליה" (1518) מוצגת לצד ראש של איזיס מהמאה השנייה, ושתי נשים אלו – הקדושה המייצגת את המוזיקה ואלת הקסם והמג'יקה, חובשות את אותו מעטה ראש. חדר 5 משמש משכן לסקיצות הכנה, כמו אלה עבור "המדונה של הורד" (1520-1518) ו"המדונה של האהבה השמימית" (1516).

raphael-exhibition-in-rome2-e1583751144566
Raffaello
Madonna of the Rose 1518-1520
oil on panel transferred to canvas
Madrid, Museo Nacional del Prado
©2020. Copyright immagine Museo
Nacional del Prado

בחדר 6 מוצגים שני שטיחי קיר שליאו ה-10 הזמין עבור הקפלה הסיסטינית, אשר התבססו על רישומים משל רפאל. זו הזדמנות נדירה לראות יצירות מופת אלה מחוץ למוזיאונים של הוותיקן, שם הן נצפות בין יצירות אמנות נוספות. הציור המיניאטורי של רפאל "חזון יחזקאל" (1518) מוצג לצדו של אותו שטיח קיר (1520), כך שניתן להשוות ביניהם. טווח הצבעים המוצג על כנפי המלאכים והחיות בשטיח הקיר הינו עילאי.

מבקרים רבים יראו לבטח בחדר 7 את גולת הכותרת. כאן מוצג רפאל הרומנטיקן, עם הפורטרטים של La Velata (1512 – 1513)  "האישה עטוית הצעיף" ו-La Fornarina (1519 – (1520)  "בתו של האופה" המוצגים בחזית ובמרכז. האגדה מספרת ששני הפורטרטים הינם של מרגריטה לוטי, פילגשו של רפאל, הידועה כ"בתו של האופה". אהבתו הנלהבת של רפאל לפילגשו מרגריטה היתה ידועה היטב כך שוזארי, שכתב את "חיי האמנים" Vitae, הציע שרפאל מת בשל "מעשי אהבים מרובים יתר על המידה…"

raphael-exhibition-in-rome--scaled-e1583751433860
Raffaello
Portrait of a woman in the role of Venus
(Fornarina) 1519-1520 circa oil on wood panel
Roma, Gallerie Nazionali di Arte Antica –
Palazzo Barberini
Gallerie Nazionali di Arte Antica, Roma
(MIBACT) – Biblioteca Hertziana, Istituto Max
Planck per la storia dell’arte/Enrico Fontolan

אוהבי ארכיטקטורה ייהנו בחדר 8, בו מוצגות התכניות של רפאל לבזיליקה סנט פטרוס לצידם של רישומים שביצע של מבנים קלסיים ופרטי הפסדות שלהם. כן מוצגות סקיצות של קפלה קיגי Chigi Chapel ווילה פרנסינה ברומא, בחדר מס' 9 לצד יציקות ברונזה מרשימות של צ'זרה רוזטי (Cesare Rossetti) : "סט. תומס הפקפקן" (1511-1510) ו"ההורדה של ישו אל הקבר"  (1511-1510), המבוססות על הסקיצות של רפאל.

חדרים 11-10 מוקדשים להזמנות שרפאל  קיבלת מהאפיפיור יוליוס ה-2, מ-1508 – כשעבר מפירנצה לרומא – עד 1513. העבודות הגדולות ביותר שרפאל יצר במהלך תקופה זו אינן מוצגות, שכן הן נמצאות ב"חדרים של רפאל" על קירות המוזיאונים של הוותיקן. מכל מקום סקיצות הכנה ליצירות כמו "אסכולת אתונה" (15011-1509) מוצגות לצדם של הצילומים של התוצר המוגמר. הפורטרט של האפיפיור יוליוס ה-2 (1512-1511) מוצג כאן, בהדרת הכבוד והרצינות שבו.

raphael-exhibition-rome-2020-e1583751688177
 Raffaello
Portrait of Giulio II
ante marzo 1512
oil on wood panel
Londra, The National Gallery. Bought, 1824
© The National Gallery, London

ציורים משנותיו המוקדמות של רפאל בפירנצה, מ-1504 ועד 1508, מוצגים בחדר האחרון. התערוכה מדהימה את הצופה בכך שהיא מסתיימת בנעוריו של האמן. מכל מקום ניתן למצוא שתיים מהעבודות הידועות ביותר של רפאל כאן, כך שהפינלה הגדול, הינו מקסם מריר-מתוק. ולסיום פוגשים את "הפורטרט העצמי" הידוע של רפאל (1506), ונראה כאילו האמן הצעיר והנאה מסתכל אחורה מעבר לכתפו, צופה את הגעת הצופים. "אישה צעירה עם חד קרן" (1506-1505), "קורצת" ל"מונה ליזה" (1503) של ליאונרדו דה וינצ'י (1503-1516?) , מוצגת כאן מורה לנו שבגיל 22 בלבד, רפאל כבר היה אחד מגדולי המסטרים של הרנסנס.

Re-opening: from 2 June till 30 August

Scuderie del Quirinale

Via XXIV Maggio, 16 (Monti)

Opening hours: Mon-Thu, 8am-11pm; weekends 8am-1am

Entry fee: €13 – 15

scuderiequirinale.it

go on a virtual tour of the exhibition:

scuderiequirinale.it/media/una-passeggiata-in-mostra

Beverley, A. (2020, March).  Re: On the 500th anniversary of his death, Scuderie del Quirinale pays tribute to Raffaello. Retrieved  from https://www.romeing.it/raphael-exhibition-rome/

 

[1] Sprezzatura ([sprettsaˈtuːra]) is an Italian word that first appears in Baldassare Castiglione's 1528 The Book of the Courtier, where it is defined by the author as "a certain nonchalance, so as to conceal all art and make whatever one does or says appear to be without effort and almost without any thought about it".[1] It is the ability of the courtier to display "an easy facility in accomplishing difficult actions which hides the conscious effort that went into them".[2] Sprezzatura has also been described "as a form of defensive irony: the ability to disguise what one really desires, feels, thinks, and means or intends behind a mask of apparent reticence and nonchalance".[3  The word has entered the English language; the Oxford English Dictionary defines it as "studied carelessness",[4] especially as a characteristic quality or style of art or literature. https://en.wikipedia.org/wiki/Sprezzatura]

קוראת לאלה, אוצרות: קורל דביר ומיכל סבר, מוזיאון בית העיר, ביאליק 27, תל אביב, פתיחה מחודשת יוני-נובמבר 2020

IMG_20200617_130208
מבט אל עבודתה של מרים כבסה

בשנת 1929 יצאה לאור המסה "חדר משלך" של וירג'יניה וולף. בתערוכה "קוראת לאלה", תערוכה שהינה כהגדרת האוצרות על טהרת היצירה הנשית וכתב העת החדש 'קמה', מוצג חדר משלהן לכעשרים וחמש אמניות!

בסיור בתערוכה לפני כשבועיים נפגשנו עם אוצרות התערוכה קורל דביר ומיכל סבר, האוצרת הראשית ומנהלת מתחם ביאליק איילת ביתן שלונסקי ואמניות מציגותהסיור במקום התקיים לרגל התערוכה "קוראת לאלה" והשקת כתב-העת "קמה".

ברציו לתערוכה נכתב: התערוכה מהדהדת ומשלימה את חווית הגיליון הראשון והחגיגי: ״מי היא אלה״, דרך עבודות המפרשות וממחישות את הרעיונות העולים בו. בימת התערוכה מאפשרת להציג עבודות פלסטיות וטקסטואליות לצד מדיומים שלא נכנסים בין הדפים כמו: וידאו, פרפורמנס, מחול, מוזיקה ומיצב, אשר יחד מעצימים זה את זה, ואת חווית התערוכה כולה.

האמניות המשתתפות בתערוכה:
חנאן אבו-חוסיין, מיה אגם, מיכל בראור, דניאל ברקת, מיכל גרינפלד, מאי ג׳רפי, כרמי דרור, שגית זלוף-נמיר, מרים כבסה, רותם לבל, רוני לנדה, מירה מיילור, בתיה מלכא, רונית פורת, מיה פרי, מורן קליגר, ליאורה קפלן, תמר קרוון, ליטל רובינשטיין, נעמה רוט, ניל וקארין רומנו, ישראלה שאער-מעודד, רני ששון, Anna Lann x PentHouss.

בין האמניות המוצגות, חלקן הציגו בחללים מוזיאליים כמו מוזיאון תל אביב ומוז"א, מוזיאון הרצליה ומוזיאון חיפה לאמנות עכשווית, בית גורדון לונדון, בראשון לציון ועוד. אנו מוצאים אמניות המציגות זו הפעם הראשונה במרחב ממוסד. חלקן מזוהות עם כתב יד אישי. לחלקן התוודעתי לראשונה.

המפגש היה עם מספר אמניות המציגות בתערוכה: תמר קרוון המציגה שני צילומים: "תום, חדר משלי", בו מוצגת תום בהדהוד, הומאז' לתמה של "שלושת הגרציות" הרנסנסית שמקורה בהעתק של פסל רומי קדום מהמאה השנייה לספירה? בצילום השני, "קיאן, חדר משלי", קיאן מברכת את דמותה היושבת על הכיסא. "חדר משלי" מהדהד כמובן ל"חדר משלך" המסה האייקונית של וירג'יניה וולף המוזכרת לעיל ולזכותה של כל אישה למרחב משלה.

קיאן-מתוך-״חדר-משלי-״-2019.-תמר-קרוון
תמר קרוון

מפגש נוסף היה עם מרים כבסה, הזכורה לטובה מתערוכתה במוזיאון תל אביב. את עבודתה "גחלים לוחשות", עתירת הממדים והקסם, והעשויה אבקת זהב. אבקת הזהב זכורה מציורי איקונות מימי הביניים ומהרנסנס המוקדם בעיקר והינה בעל קונוטציות למלכות שמיים ולעושר ארצי כאחד. את העבודה ניתן לראות מהקומה התחתונה אך גם בקומה בה היא מוצגת, פתיינית כמעין "מלכודת דבש".

IMG_20200617_124640
מרים כבסה מסבירה על עבודתה

מפגש נוסף היה עם מיה אגם, עבודתה "המקימה לתחייה" את "לוסי" מקבלת את פני הצופים בכניסה. "לוסי",מוצגת באנלוגיה למשכן מקודש, מספר מדרגות מובילות אל דמותה המשוחזרת של לוסי. "לוסי", הוא הכינוי שניתן בשנת 1974 לשלד מאובן של הומינין, שנמצא באתר ארכאולוגי באתיופיה. דונלד ג'והנסון, הפלאו-אנתרופולוג שמצא את השלד, וחקר אותו עם אנשי צוות נוספים, שמע בזמן הגילוי את השיר ""לוסי ברקיע היהלומים" של הביטלס, ומכאן השם. במשך יותר משלושה עשורים נחשבו לוסי ובני מינה לאבות הקדומים של מין האדם, מהקדומים ביותר שהלכו הליכה זקופה. אולם מחקר חדש, שנערך באוניברסיטת תל אביב, מערער על הנחה זו.[1]

IMG_20200617_124945
מאיה אגם

אגם מציגה מיצב וידאו לדמותה העתידנית של "לוסי", הכולל בנוסף כמאחה וחמישים פאות שיער המעטרות את גופה, ומשני צדיה אובייקטים שונים – פמוטים, צנצנות זכוכית המעוטרות בשיער מלאכותי.

אגם סיפרה על עיסוקה בנשיות, שיער ודימויי גוף. בחירתה "לוסי", אישה "קופה" קדומה, מציגה מודל שונה ממודל היופי המקובל בימינו אנו. לדידה של אגם, לוסי מעשה ידיה היא ניסיון לשחרר נשים ממישטור הגוף ודיכויו, המוצג באמצעי המדיה השונים, המדבר על גוף חלק, ללא שיער, רזון, פנים משורטטות, ללא פגם, ומאבקן האינסופי של נשים להגיע אל אידיאל היופי המיוחל… בהמשך, מוצגים דימויים נוספים של לוסי

מתייחסת כאן לאמניות נוספות:

רותם לבל, צלמת אופנה מציגה דימוי דוגמנית שהועברה בתהליך עיבוד דיגיטלי מבת אנוש לאלה המאזכרת את פסלים קדמוניים מיוון ורומי הקדומות. בדימוי המוצג לפנינו ראש מדוזה, אותה ישות מפלצתית מהמיתולוגיה היוונית והרומית, אשר הקפיאה במבטה את כל המתבונן בה.

מדוזה-רותם-לבל--628x1024
רותם לבל

רונית פורת, מציגה מספר עבודות קולאז' מתערוכות שהוצגו בחללים שונים, וביניהם מוזיאון הרצליה ומוזיאון תל אביב לאמנות. פורת עוסקת ביצירותיה בנסתר ובנגלה, באמת ובבדיה. בקולאז'ים שהיא יוצרת, ישנה שאילה ממקורות שונים ומתקופות שונות כגון רפובליקת וימאר, ביניהם חומרים ארכיוניים, בכפל מבטים – אישה-גבר, צלם-מודל ועוד.

עותק של רונית פורת , ללא כותרת, 2019
רונית פורת

רני ששון, עוסקת בעבודותיה בנושאים הקשורים למעגל החיים: נשיות, חיים ומוות. עבודותיה מתייחסות לכאב, פגיעות ולקריסת הגוף. ומאופיינות בקונסטרוקציות תלויות המאזכרות לעתים קליפה חלולה , ולעתים איברי גוף פנימיים, ומרחפות בחלל.

IMG_20200617_130505
רני ששון

רוני לנדה מיצב טבע דומם, הנע בין טבע לתרבות, בין חיים לבין מוות, ומקומו של הזמן במעגל החיים, במעין "ממנטו מורי".

העבודות המעוררות איזכור לבשר "חי" ולגופניות, פתייניות ומרתיעות כאחד. שפע ועושר בצד אנלוגיה לקמילה ולארעיות.

עותק של roni landa-3
רוני לנדה
IMG_20200617_133051
מבט אל עבודותיה של רוני לנדה

שגית זלוף נמיר מציגה עבודת וידאו בשיתוף בתה. עבודה עבורה בחרה את השם "אישה יושבת" על מנעד הקונוטציות העולות מכותרת זו הרווחת ביצירות אמנות איקוניות. זלוף נמיר מאתגרת את הצופה במבטה הישיר למצלמה, הננעץ בו כשואל, לעתים נוקטת פעולת השהייה, בתה הקטנה בחיקה מנסה לחמוק מאחיזתה, ומתייחסת לדיאלוג מרובה התפקידים – אימהות, אמנית, לעתים דיסוננס ולעתים השלמה.

שגית-זלוף-נמיר-מתוך-״אישה-יושבת-״-3
שגית זלוף נמיר
IMG_20200617_130438
כרמי דרור

 

לכו לראות!!!

 

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99

רותי זינגר, טיפות חלב, אוצרת: רויטל בן אשר פרץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב, 4.7.2020-4.7.2020

IMG_20200613_131340

הנכנסים אל חלל התערוכה הקטן של רותי זינגר "טיפות חלב" חווים חוויה האופפת ומעמתת מספר חושים: עיני הצופה מתעמתות באחורי הפרות המוצגות. חוש הריח מאותגר אף הוא בריח החלב חמצמץ, ואזי נגלית העבודה "חמש מאות טיפות חלב", עבודת מלבנים העשויים נייר אורז ויוצרים מארג המדמה לשוקולד פרה מוגדל. בנוסף, עולה שאלה מהו רישום, ובאילו אמצעים ניתן לרשום, שכן על כל יחידה בעבודה זו טפטפה זינגר מאות טיפות חלב שנספגו והתייבשו והותירו את חותמן כמדמות שקערורית מוקטנת.IMG_20200613_131353

בחלל התערוכה הקטן עולה תחושת ה-Horror vacui, "אימת החלל הריק" או אימת הריק"; מרחב התערוכה נראה כלא מסוגל לשאת את גודלן וכובדן של הפרות המוצגות בו.IMG_20200613_131430

עבודות העוסקות בחמשת החושים הנגלים ואופפים את הצופה היו פופולריות במאה ה-17 בתקופת הבארוק.  ציורי חיות באשר הן – בעיקר סוסים אך גם פרות היו פופולריים בציורי נוף הולנדיים מהמאה ה-17 אך גם בציוריו של הצייר האנגלי ג'ורג' סטבס מהמאה ה-18. בתערוכה זו הנעה בין הציר האינטימי לבין הgrandeur של הפרות אנו מתוודעים לציורי הפרות של זינגר, המציירת אותן בעין אוהבת ואפשר אף חומלת, אך גם חוקרת.

זינגר  מציירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף; ציורי פרות כנגד הריבועים הלבנים, ועבודת גרף הצמיחה.  מכאן עולה המתח בין פיגורציה לבין ההפשטה, בין הכתם/כתמיות שיוצר הדיו לבין הקו, ובין כבד לקל.

רויטל בן-אשר פרץ האוצרת  כותבת בטקסט הנלווה לתערוכה: "זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול".

ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה".IMG_20200613_131348

בשיחה עם זינגר בתצוגה קודמת בבית האמנים, ציינה זו את מהלך העבודה שלה: מהלך שיש בו מן האיסוף והאגרנות: איסוף נתונים, צילום, תיעוד וכמובן שמירה כפי שגם בא לידי ביטוי "עקומת גדילה עדר עגלים". מחקרה של האמנית אינו רק צורני-חומרי אלא גם תיאורטי שכן כפי שהיא מספרת היא חוקרת את תהליכי הפקת חלב וגידול העגלים, ואת מקומה של הפרה ומיתוגה בארץ כסממן המייצג את ההתיישבות העובדת הציונית. הפרה כמטפורה לתנובה, חלב כמייצג הזנה ותזונה וגם המקבילה שיש מוצאים בין האמירה הבוטה "פרה שמנה" שיש לבין נשיות. בנוסף עולות סוגות נוספות, כגון פליטת גזי חממה, פגיעה בכדור הארץ ועוד, הרלבנטיות לימינו אנו ולשריפות שאיכלו יערות ולמשבר הקורונה.

הפרות במיצב הווידאו בתערוכה, נראות  כמהדסות, מרקדות בקלילות שבל תאומן. מיצב וידאו זה אופף אף הוא את החושים. בסרט שהעלתה האמנית לערוץ היוטיוב היא מציינת: "הפרות הולכות לחליבה וחוזרות מחליבה. כל המטרה – עשיית חלב. בשום מקום בתערוכה לא רואים את הפרה בשלמותה. זהו חלק מהאמירה של התערוכה".

תודה

 

"אנשהו", אוצר: אמיר שפט, "כשהלכתי באתי", גוני ריסקין, אַרְטוּרָה, קמפוס רופין, עמק חפר עד 30.7.2020

ppic8

אַרְטוּרָה, בית חדש לאמנות, עיצוב וקהילה, בעמק חפר, אזור כפרי טובל בירוק ואפוף איכות ואווירה פסטורלית, ממוקם בלב לבו של קמפוס רופין.

בתערוכה "אנשהו" Someplace,  מציגות/ים: רן ברלב, רן הדרי, עמית קבסה, גדי קוזיץ, ורד נחמני, ענת שטיינדלר ואמיר שפט, אמניות ואמנים ילדי העמק, המוכרים בסצנה המקומית והארצית.

אמיר שפט, לה וידה, שמן על בד, 200 על 160 סמ, 2020
אמיר שפט, לה וידה, שמן על בד, 200 על 160 ס"מ, 2020
רן ברלב, ללא כותרת, שמן על דיקט, 244 על 122 סמ, 2019
רן ברלב, אבא עבר את זה גם אנחנו נעבור את זה, אקריליק ושמן על דיקט, 2019
ורד נחמני, מתוך סדרה כשהלכה לקנות חלון, שמן על נייר, 76.5 על 58 סמ,2016.
ורד נחמני, מתוך סדרה כשהלכה לקנות חלון, שמן על נייר, 76.5 על 58 ס"מ, 2016.

עמית קבסה, עץ, שמן על בד, 170 על 170 סמ, 2020

עמית קבסה, עץ, שמן על בד, 170 על 170 סמ, 2020
עמית קבסה, עץ, שמן על בד, 170 על 170 ס"מ, 2020

במפגש/שיחה עם עפרה ברק, (עפרה אלי ברק הגו ויזמו חזון נפלא זה), קרן קרפ, מנהלת שיווק ותוכן, ואמיר שפט, אמן ואוצר התערוכה, סיפרה קרן על הרציו- חיבור בין-דורי בין אמנות וקהילה.

הקמת גלריה לאמנות – על מנת שאנשים (בני המקום ומחוצה לו), יתוודעו ויראו אמנות טובה

אמיר שפט אוצר התערוכה הראשונה "אנשהו", סיפר: " 'אנשהו', כותרת מופשטת – הרצון היה להתחיל מגרעין ולהתקדם, זאת בהקשר ליקום הסובב אותנו, לסוד, לגורל ולאי-ודאות. שפט מספר על הרצון לתת לאמני עמק חפר מקום מכבד, רציני, לאפשר הכלה של עבודות מוזיאליות בצד הפשטות של הסטודיו.

האמניות/ים לקחו על עצמם מחויבות, והחלטה מה יוצג".

החלל המרהיב, בקומת הכניסה, מנהל דיאלוג בין פנים לחוץ, בין מבני המכללה, והירוק, ומאפשר הצגה טובה של היצירות במרחב. הדגש בתערוכה זו הוא על ציור, ציור פיגורטיבי, הנע קמעה בין ריאליה בעיקרה לבין הפשטה, מעלה שאלות באשר לטיבה של אמנות, והשימוש באמצעים דיגיטליים, פוטו שופ, אך גם אמנות דקורטיבית, ואף כפי שהזכיר שפט האוצר, עיסוק ביופי ובקיטש. מוטיבים חשובים בתערוכה: השביל והדרך!

Arthura-117

קרן קרפ סיפרה על ההיסטוריה של המבנה; זהו מבנה קיים, שעבר שיפוץ והתאמה. בהמלך השיפוץ חשפו את הרעפים המקוריים (גילם כמאה שנה, נעשו במרסיי, צרפת) שהוסתרו ע"י תקרת רביץ, וחזקו אותם. המבנה במהותו הפיזית, נשאר כמו שהיא. הרעיון הוא ניצול הגג מלמעלה עם עבודות Site specific .

עפרה ברק וקרן קרפ סיפור על הרעיון – מימוש אימפקט חברתי; מטרות ויעדים ששמו לעצמם. חינוך, ופתיחות לקהילה, נגישות אמנות לקהילה. לאפשר למקום "להחזיק את עצמו", כדי שיוכלו לממש מטרות ששמו לעצמם. מדובר על פעילות שמתחברת לקהילה, החוצה דורות, אך גם מוסדות כמו בי"ס הניסויי "שורשים" המחבר לצד החקלאי, וגם "בית אקשטיין", יחד עם "ירוק", האח של ארטורה שמייצר קהילה יזמית, וגם כמובן עם מכללת רופין.

במקום מוצגות שתי תערוכות נוספות זו של:

Tino Vacca- צלם אופנה איטלקי. צילומים מרהיבים בשחור לבן.

גוני ריסקין, "כשהלכתי באתי"

הצלמת גוני ריסקין, הגיעה בשיאו של סגר משבר הקורונה, לשהות אמן בת כשלושה שבועות בארטורה. ריסקין שוטטה עם מצלמתה במסעות רגליים אינסופיים באזור, חף מאנשים העשויים לתווך את המציאות שנגלתה לפניה.

על שיטוטים במרחב הציבורי כתבו תיאורטיקנים רבים: ולטר בנימין וז'ורז' פרק ועוד רבים וטובים. ברצוני להזכיר את שכתב בעז נוימן: מיהו המשוטט? בראש וראשונה הוא אנטיתזה לתייר, שלו מותיר המשוטט את הזיכרונות והשרידים ההיסטוריים הגדולים. המשוטט, יתהלך ללא מדריך, ללא יעד, ללא כוונה, עתותיו בידיו ­ הוא אינו אמור להספיק, אינו נמשך לאתרים תיירותיים ידועים ומוכרים ואינו מתעניין במעין אלה. נהפוך הוא: בסופו של דבר ימצא המשוטט את עצמו בפינות צדדיות, זניחות, שכוחות. בניגוד לתייר המתייר בכל מקום, זירת הקיום של המשוטט היא העיר הגדולה.[1] (כאן כמובן זירת השיטוט של ריסקין היא מרחבים כפריים).

בטקס האוצרותי נכתב: בחלק מהצילומים בוחנת ריסקין שרידים המרמזים על קיום אנושי: קלנועיות זנוחות, כסאות שמוקמו כפינת ישיבה זמנית אך נותרו קפואים בזמניותם, שיחים שנגזמו למשעי על ידי יד נעלמה. במבט ראשון, ניכרת נקודת מבטה המוקסמת של הצלמת אל מול הנוף הפסטורלי. בתי כפר מונש והסביבה זוכים להתייחסות ארכיטקטונית נקייה ובמקביל הצמחייה מועצמת, משתלטת, מכסה  ומסתירה".

בחנות –עבודות מעשה ידם של אמניות ואמני העמק.

ובאשר ל "ארטורה", שם המקום המעורר סקרנות, משחק מלים על שמו של ארתור רופין, ובקריצה ל- Art והמיחבר- ארטורה. [2]

במקום מתוכננת פעילות אוצרותית מתחלפת, ובנוסף יש סטודיו שאמניות/ים שוכרים, וסדנאות שבהן לומדים ומלמדים ציור, פיסול, רישום, כתיבה וספרות. רעיון שנולד מצורך במקום לרעיונות יצירתיים.

את הרעיון באשר ל"אנשהו", החלו להגות לפני שנה וחצי, והגיעו לאנשהו כדברי אמיר שפט.

עפרה ברק – "כמו סטרטאפ שמתפתח ודינמי ומתאים עצמו לשטח ולרצונות. למשפחת ברק זו הדדיות שמחזירה את עצמה"

סדנאות – מפגשי טעימה. במקום המשלב בין פנים לחוץ, ומאפשר עבודה במרחבים השונים המקיפים.

 מפגשים קהילתיים משפחתיים – מבוגרים, ילדים, נוער.

וכנאמר בטקסט: "ארטורה" מבקש ליצור מקום לשיח אמנותי מאתגר לצד יזמות ייחודיות בתוך הקהילה, במטרה להוות חממה פעילה לחשיפה ויצירה של אמנות.

"ארטורה" הוא יוזמה חדשה שמטרתה לענות על הצורך של קהילת האזור במקום מפגש של אמנות, חוויה ויצירה משותפת למגוון קהלים, החל מאמנים ותיקים, בעלי מקצוע, שוחרי תרבות, וכלה באמנים מתחילים, בני נוער ותלמידי בית ספר.

ב"ארטורה" יתקיימו סדנאות ופרויקטים מיוחדים, יוצגו תערוכות מתחלפות, כיתות אמן, הרצאות, מפגשים עם יוצרים, הקרנות סרטים ועוד. הבית יעניק קורת גג למגוון תחומים: אמנות פלסטית, אמנות דיגיטלית, עיצוב גרפי, עיצוב תעשייתי, תכשיטים ואופנה, צילום ועוד. בנוסף יציע הבית חדרי סטודיו פרטיים להשכרה, מרחבי עבודה משותפים לאמנים ומעצבים – OPEN SPACE ותכנית "רזידנסי" (שהות אמן)".

 

[1] בועז נוימן, להיות-בעולם, עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים, תל אביב, עם עובד, 2014, תל אביב: 174

[2] ארתור רוּפִּין היה מנהיג ציוני, כלכלן וסוציולוג, מנהל המשרד הארצישראלי ביפו, ממעצבי ההתיישבות הציונית בארץ ישראל. עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית ביישוב והיה יושב ראש הסוכנות היהודית. ויקיפדיה  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%A8_%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9F

אודליה אלחנני, מקור העולם" , עבודת וידאו, 2018 עד 30.6.2020 ההקרנה בכתובת: ZAZ Corner, 10 Times Square, Corner of 7th Ave. and 41st

unnamed

יַם הַמֶּלַח, אגם מלח חסר-מוצא לים, המהווה גבול בין מדינת ישראל לממלכת ירדן, משמש כנושא לעבודת הווידאו של אודליה אלחנני. מיקומו באזור הבקע הסורי-אפריקני, בעירוב של נופים ואתרים בעלי משמעות היסטורית וארכיאולוגית, מקנה לו חשיבות תרבותית, סביבתית וכלכלית.

עבודת הווידאו ״מקור העולם״, 2018 הוצגה לראשונה כחלק מקיר אמן שהוצג ב״מקום       לאמנות״ שעסק במצבו  של ים המלח. האקלים המדברי היבש ועבודות התיעוש בים המלח, פני החוף הנסוגים, הופעת  הבולענים באדמת המלח, "מאיימת" בהרס המבנה הרגיש.

"מקור העולם" מאזכר יצירה אייקונית של האמן הצרפתי גוסטב קורבה, 1866, אך יש בה גם מעין אזכור לאזור המדברי בו נמצאת הימה, אזור טעון במשמעויות של קדושה וחולין בימים עברו, מקום להתבודדות, מקום מקלטם של נרדפים, בצד מתבודדים, וכמובן מרפא לגוף.

קיר האמן כלל, בנוסף לווידאו, פסל עץ ושתי עבודות גובלן שנרקמו על פי צילומי לוויין של ים המלח, ובשיתוף נשים בדואיות מלאקיה שהן חלק מהעמותה לקידום האישה הבדואית.

סרט הווידאו מבוסס על צילום לוויין של בולען בים המלח, שלתוכו "הושתלו" שמי תכלת ועננים לבנים. העבודה מוקרנת בהילוך איטי, המשקף את חלוף הזמן, ועוברות מספר שניות עד שמבחינים שהעננים בתזוזה .

ההקרנה בטיימס סקוור היא על מסך אלקטרוני עצום במידותיו. שמי התכלת בולטים מאוד על רקע הערב, ובמצב הכאוס בעולם בכללו ובניו יורק בפרט, אפשר ונוסף לעבודה זו ראיה דו-ממדית,  שיש בה מן השילוב בין הצד הדיסטופי של משבר האקלים והשתקפותו באזור ים המלח, אך גם אפשרות של תקווה לימים טובים יותר, מעין "אור בקצה המנהרה".[1]

הפרויקט הרשמי עלה לאתר של ZAZ10TS . Odelia Elhanani: The origin of the world (excerpt) – ZAZ Corner” from ZAZ10TS on Vimeo.

ניתן לצפות בווידאו ארט ב-      https://www.zaz10ts.com/odelia-elhanani

unnamed (1)

וידאו ארט, הוא מדיום אמנותי המבוסס על טכנולוגיות הטלוויזיה והווידיאו, ובה בעת חותר תחת משטר הצפייה שהם מכתיבים. הופעתן של מצלמות הווידיאו באמצע שנות השישים סיפקה לאמנים אפשרויות ביטוי שחסרו באמנות הפלסטית הקונבנציונלית.

התפתחויות טכנולוגיות נוספות והופעת יסודות אינטראקטיביים הביאו לחדירה איטית של התחום אל כותלי המוזיאון ואל הטלוויזיה הציבורית והמסחרית, תוך ניסיון לנהל דו-שיח ביקורתי עם המדיום שהוליד את צורת הביטוי החדשה.

הווידאו ארט עוסק בגבולות שבין הפרטי לציבורי, בין האינטימי למנוכר, בין הצופה לנצפה ובין הזמן האמנותי לזמן הטלוויזיוני. הוא מאתגר את מבטו של הצופה ועוסק באופן ביקורתי בצורות התבוננות ופיקוח בעידן המדיה האלקטרונית.[2]

בלטינית VIDEO פירושו "אני רואה". וידאו היא טכניקה המבטאת את האור, את התנועה ואת הצבע באמצעות תהליכים אלקטרוניים. בעבודת וידאו תופסת המצלמה את מקומם של הכלים המסורתיים של הצייר והפסל. המצלמה ממלאה את תפקיד העין במערכת הווידאו, ודרכה הופכת המציאות למידע הנרשם בצורה אלקטרונית.[3]

 

[1] תודה לאמנית, אודליה אלחנני, על המידע.

[2] דוד גורביץ', דן ערב, האנציקלופדיה של הרעיונות, https://haraayonot.com/idea/videoart/

[3] אמנות בעידן הטכנולוגי, יחידה 6 – הסרט כאמנות, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1981, עמ' 81.

אולגה קונדינה, "קשה עכשיו הקלה אחר כך", גלריה רוזנפלד, אוצרת: מיה פרנקל טנא, שביל המפעל 1, קריית המלאכה, תל אביב 22.05.2020-04.07.2020

IMG_20200613_120944

"קשה עכשיו הקלה אחר כך" הפך למטבע לשון שגורה, המופיעה ומאוזכרת על קירות זמניים באזורי ההקמה של הרכבת הקלה, כשם שבגרפיטי, באמירות משורבטות ועוד. בציורים המוצגים בתערוכה נותנת האמנית אולגה קונדינה ביטוי למרחבי העיר תל אביב – עבודות כריה של מנהרת הרכבת הקלה, הים, הנתיבים ועוד.IMG_20200613_121001

ציוריה של קונדינה מתאפיינים בצבעוניות עזה, בתנועה ובמקצבים, נושאים עדות לסממני העיר המודרנית: אוטוסטרדות, תמרורים, מכוניות ואוטובוסים, כשם שאלמנטים ארכיטקטוניים דוגמת מגדלי עזריאלי, סממן איקוני בחיי העיר. הדמויות מנגד הינן על-פי רוב, מתומצתות, קטנות בממדיהן, ולעתים אינן נושאות מדגמי פנים ברורים.IMG_20200613_121016

העיר המודרנית על תצורותיה המוכרות עולה במחציתה של המאה התשע עשרה באירופה, מאה המאופיינת בתיעוש מואץ ובטכנולוגיה מתפתחת, במעבר של צעירים מהכפר אל העיר והביטוי לכך ביצירות ספרותיות, בשירה ובאמנות הפלסטית ומאוחר יותר, במאה העשרים בקולנוע. לצמיחתה של העיר המודרנית באותה עת תרמה הקמת הרכבת שקישרה בין אזורי הספר לערים הצומחות, כשם שבין המדינות.IMG_20200613_121037

דרשן אנגלי אנונימי, אוהד טכנולוגיה מדבר על הרכבת באהדה: "אי אפשר יהיה להתבונן באפשרויות הנהדרות שייפתחו לעולם [על-ידי הרכבת] בלי להתרגש, אם רק יביאו לידי ביצוע את התכניות לעבודות הענקיות והחשובות שעליהן עובדים עכשיו…"[1]  כמובן שהיו גם דעות אחרות, בוטות בתגובותיהן להתפתחויות הטכנולוגיות המואצות (על כך בפעם אחרת).

באמנות של שלהי המאה ה-19 ניתן למצוא תיאורי רכבות אצל קלוד מונה, וטרנר, תיאורי הנוסעים ברכבות אצל הונורה דומייה, וממאפייני העיר המודרנית ביצירותיהם של וינסנט ואן גוך וטולוז לוטרק. בעשורים המוקדמים של המאה ה-20 ניתן ביטוי לעיר הסואנת  ביצירותיהם של אמני התנועה הפוטוריסטית ובציוריהם של אמני "הגשר"; אלה ואלה נותנים ביטוי בעבודותיהם לעיר המודרנית, לתנועה, להמון הסואן, ויש המעלים ביצירותיהם את הניכור והעליבות המאפיינים חלק מהדמויות ועוד כמו צלמי העיר המודרנית ויג'י (Weegee) ואחרים.

בציוריה של קונדינה, ניתן מקום למרכז העיר ולשוליים. בצד המגדלים המתנשאים אל על והדרכים המהירות, ניתן ביטוי לאותם מקומות ורחובות קטנים, אך גם למראות הים, חלק בלתי נפרד מהעיר תל אביב.‏‏‏‏99425514_2962961183798433_1537675914911940608_o - עותק - עותק

בציור "רחוב הרצל" של אולגה קונדינה מוצג פתח הכרייה של מנהרת הרכבת הקלה נושא את הכיתוב "כאן כורים את המנהרות", עבודות הרכבת הקלה נכנסו לחיינו לפני מספר שנים, משבשות את מהלך החיים, הכבישים הפקוקים, המולה, ונראה שהן עמנו כמעט לנצח.

IMG_20200613_120855

קונדינה נעה בין מרכז לפריפריה, בין מקום מגוריה בראש פינה לבין הסטודיו בתל אביב. במהלכן של שעות הנסיעה הארוכות וההתבוננות הממושכת מחלון האוטובוס מתחדדת הרגישות שלה לדרך, לשינויים המתחוללים, לדמויות. אוצרת התערוכה, מיה פרנקל טנא מציינת: "בכל פעם היא פוגשת בשובה עיר שונה מזו שעזבה לא מכבר. אתרי בנייה הפכו לחלק אינטגרלי מהנוף האורבני. בכל מקום הורסים ובונים. נראה כי ערים מרכזיות בעולם שקועות באופן קבוע בעבודות תשתית, בניית מגדלים וסלילת נתיבי תחבורה. קונדינה מבקשת להפנות את תשומת הלב אל המהפך, רגע היסטורי שיש בו הזדמנות חד-פעמית לחזות בשינוי בעודו מתרחש. לייצר ממד ארכיוני-דוקומנטרי בציוריה".

ולסיום, העיר על מופעיה השונים מככבת במסות סוציולוגיות של מקס ובר וגיאורג זימל. מסות המציגות תפיסות מנוגדות וקשורות כאחד: העיר והמטרופוליס. העיר שיש בה קהילה ושייכות, בצד מתן מקום לפרט, מקום של פרטיות בצד דיפרנציאציה, מעניין לאן תקחנה אותנו עבודות הרכבת השובות את לבנו בציוריה של אולגה קונדינה…

 

תודה לאמנית אולגה קונדינה, תודה על הטקסט

[1] Quoted in J. Francis, A History of English Railways, It's Social Relations & Revelations, 1851, as cited in John Gage, Rain, Steam & Speed, London 1972, p.11. מופיע באוניברסיטה הפתוחה, אמנות בעידן  הטכנולוגי, יחידה 1, 1981, עמ' 22.