הביאנלה הארצית השמינית לרישום:  רשמים VIII – יותר מאחד, אוצרת ראשית: אירית הדר 25.2.2023-26.11.2022

הביאנלה הארצית השמינית לרישום, מתקיימת בחסות ובהפקת בית האמנים ירושלים. השנה, מתפרסת הביאנלה בחללי תצוגה במרכז העיר ירושלים: בית האמנים ירושלים, גלריה כורש 14, המפעל, גלריה ברבור, סדנת ההדפס ובית טיכו. בביאנלה מציגים 71 אמנים שנבחרו מתוך למעלה מ-600 יוצרים שנענו לקול קורא. מאות העבודות המוצגות הן פריסה רחבה, מגוונת ורבת עניין של עשייה עכשווית במדיום הקדום והמתחדש תדיר של הרישום.

פתיחה חגיגית:

בבית האמנים ירושלים – מוצאי שבת,  26.11.22, בשעה 18:30

בית טיכו, סדנת ההדפס, גלריה ברבור, המפעל, גלריה כורש 14 – בשעה 19:30

נעילה : 25.2.2023

המכנה המשותף לכל תערוכות הביאנלה השמינית הוא רישומים בסדרות ובמקבצים. כעולה מכותרתה, "יותר מאחד", הביאנלה מתמקדת במופעי רישום המתפרשים על יותר מדף אחד. מוצגים בה סדרות, שצירופם יחדיו ומיקומם בסמיכות זה לזה מכוננים שלם גדול מסך חלקיו.

במאמרה "הביאנלה השמינית לרישום, הכל תלוי" עוסקת אירית הדר אוצרת הביאנלה בניסיונות להגדיר את הרישום על שלל מופעיו, אף שדומה שהרישום חומק מהגדרה. "רישום הוא "המדיום החדש והעתיק ביותר. אפיוניו השונים נצברים בטריטוריה הסִפִּית כאוסף של תכונות, ובעיקר של כוונות ושל כמיהות, שנוסחו בהקשרים תרבותיים פרטניים: הרישום הוא ידני, אקספרסיבי, ואותנטי, פרטי וסובייקטיבי… הרישום הוא שולי ובלתי מסחרי, וככזה הוא משוחרר ממוסכמותיה של האמנות ומהווה מבע מובהק של חופש. הרישום נטול יומרות ופרגמנטרי, לוכד רגע בזמן ומתאים לייצוג הארעי. הרישום דל אמצעים, ותמיד נגיש, מבחינת מבע ראשוני וספונטני, ששפתו אוניברסלית. הרישום קרוב ביותר לאידיאה ומהווה היטל ישיר של מחשבה על הנייר. הרישום נקשר בכתיבה ובספרות. רישום הוא הדקדוק של האמנות". [1]

בתערוכות השונות מוצג מגוון של סדרות ושל מקבצי רישומים על נייר, קולאז', רישום דיגיטלי וידאו ועוד.[2] 

בית האמנים ירושלים:

בתערוכה המרכזית של הביאנלה בבית האמנים ירושלים, מוצגת התערוכה "יותר מאחד"  באוצרותה של אירית הדר. הקול הקורא להגשות לביאנלה השמינית לרישום שכותרתה "יותר מאחד", ביקש סדרות ומקבצי רישום.  סדרות נוצרות בתהליך מודע ומכוון ויש להן נרטיב ומקבצים הם רופפים יותר. התערוכה, בהשתתפות 41 אמנים, מציגה סדרות ומקבצים הנוגעים במנעד רחב של רבדי החיים. 

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בבית האמנים:

יעל אזולאי, עפרה אייל, יואב אפרתי, עדי ארגוב, הילי גרינפילד, דוד דובשני, קארן דולב, עומר הלפרין, יואב וינפלד, אילת זהר, שי זילברמן, הדס חסיד, עלמה יצחקי, תמר לב־און, אתי לוי, נגה לינצ'בסקי, ליאב מזרחי, אבי סבח ומיכל סופיה טוביאס, מלאכי סגן־כהן, יהודית סספורטס, אמי ספרד, אסף עברון, אינגה פונר קוקוס, יונתן צופי, אלכסנדרה צוקרמן, רונית צתרי, לזלי רובין־קונדה, אלי קופלביץ, מורן קליגר, אשחר חנוך קלינגבייל, אפרת קליפשטיין, חביב קפצון, אברהם קריצמן, תומר רוזנטל, פנינה רייכמן, שחף שועה, עירא שליט, עלמה שניאור, הילה שפיצר, אמיר תומשוב

אירית הדר במפגש עמה בבית האמנים, מאחור עבודות של עפרה אייל

העבודות בבית האמנים מייצגות את ריבוי ההגדרות של מדיום הרישום, ובפרט את החופש אותו הוא מעניק הן לאמן והן לצופה.

אינגה פונר קוקוס, בית האמנים

עירא שליט, בית האמנים

ליאב מזרחי, בית האמנים

מלאכי סגן-כהן, בית האמנים

יעל אזולאי, בית האמנים

יואב וינפלד, בית האמנים

תמר לב און על רקע עבודותיה, בית האמנים

המפעל

גלריית המפעל מציגה את התערוכה "חושך זה וזה",  באוצרותו של מידד אליהו. התערוכה עוסקת ברגע דרמטי בעברו של הבית, שבשנת 1948 בעקבות המלחמה, עזבו אותו דייריו ובעליו לבלי שוב. התרחשויות על סף משבר וענן של איום, דיוקנאות של פצועי קרב ומסכות, מחול של שלדים, שברי אדריכלות, אתרי בנייה וחורבן מאפיינים את סדרות הרישומים, המיצבים, עבודות הפיסול והווידיאו המוצגות.

מפגש עם מידד אליהו, המפעל, ברקע עבודה של נטע ליבר שפר

רעיה ברוקנטל, המפעל

המפעל מבט, באמצע, רות צדקא

מבט אל אורית אדר בכר, המפעל

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה ב-המפעל:

אורית אדר בכר, רעיה ברוקנטל, אילנה חמאוי, מיכל לזרוביץ, נטע ליבר שפר, ראובן קופרמן

סדנת ההדפס

בסדנת ההדפס מוצגת התערוכה "רישום ברצף" באוצרותו של אריק קילמניק. האמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה נבחרו על בסיס זיקתם הגרפית להדפס ומתייחסים לנושא הביאנלה השנה, לסדרות או למקבצים המייצרים רצף של עבודות שבאמצעותן מבקש האמן לחקור רעיון ולפתח נושא על פני רישומים מרובים. העיסוק בהכפלה בהדפס שונה מסדרתיות ברישום, שכן במסורת ההדפס הכפלה מדויקת של היצירה המודפסת היא חיונית להשלמת הרצף הממוספר, המכונן סדרה.

עתליה שחר, סדנת ההדפס

מיכאל רורברגר, סדנת ההדפס

נעה הגלעדי, סדנת ההדפס

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בסדנת ההדפס:

דיויד אייזקס, יעל בוברמן־אטאס, מיה בלוך, מיכל בקי, אפרת גל־נור, רותי דה פריס, נועה הגלעדי, יונתן הירשפלד,  מיכאל רורברגר, עתליה שחר.

גלריה ברבור

גלריה ברבור מציגה את התערוכה "ליל חלום" באוצרותם המשותפת של אברהם קריצמן ורעות ישעיהו. בתערוכה מוצגות חמש סדרות רישומים, שנבחרו מתוך מחשבה על טשטוש הגבולות בין חלום למציאות. כל סדרה, בדרכה, מכניסה את הצופה לעולם מרחף, חלומי, מוכר, אך מעט זר.

מפגש עם רעות ישעיהו, עומדת באמצע, גלריה ברבור

טמיר חן, גלריה ברבור

גבריאלה קליין, גלריה ברבור

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בגלריה ברבור: טמיר חן, רון חן, טליה ישראלי, גבריאלה קליין, רחל רבינוביץ

גלריה כורש 14

גלריה כורש מציגה את התערוכה "עניין של זמן" באוצרות דביר שקדו-ורד חד(א)ד. התערוכה עוסקת בזמן – ומערערת על התפישה הלינארית שעל פיה ככל שעובר הזמן, העולם מתקדם ומתפתח ויכולותיה הטכנולוגיות, המוסריות והמחשבתיות של האנושות משתכללות. זוהי תפישה העומדת בניגוד לתפישות זמן קודמות שרווחו לפניה וראו את העולם כגלגל. לפי התפישה המחזורית, הזמן נחלק למקטעים טבעיים, החוזרים ונשנים. התערוכה מציעה לצופה מרחב שאינו עקבי, ואת האפשרות לתפוס בכל פעם סיפור אחר, מנקודת מבט שונה.

מפגש עם דביר שקד, גלריה כורש 14

נעמי טנהאוזר, גלריה כורש 14

אלינור סאם, גלריה כורש 14

יהושע נוישטיין, גלריה כורש 14

נגה פרחי, גלריה כורש 14

האמנים/ות המשתתפים/ות בתערוכה בגלריה כורש 14: טלי בן בסט, אנדרס גורביץ', אירית חמו, נעמי טנהאוזר, אביטל כנעני, יהושע נוישטיין, אלינור סאם, אבנר פינצ'ובר, נגה פרחי

בית טיכו

בבית טיכו מוצגת התערוכה "מוניו גיתאי וינרויב: מחשבות אדריכליות" באוצרות תמנע זליגמן ורמי טריף. האדריכל מוניו גיתאי וינרויב היה סוציאליסט שחלם על חברה יהודית שוויונית בארץ ישראל ומימש את חזונו בעבודה מוקפדת, נאמנה לעקרונות הבאוהאוס. תרומתו לעיצוב מרחב המדינה-שבדרך עצומה. הוא נחשב לאסתטיקן שמיזג עיצוב מוקפד לכדי אדריכלות הרמונית, פשוטה ואנושית. עבודתו זכתה לעדנה מחודשת בתערוכות שהוקדשו לו במוזיאון ישראל, ירושלים ובמוזיאון תל אביב לאמנות. התערוכה מציגה סדרות רישום של שני פרויקטים, "יריד המזרח" ו"יד ושם".

בתערוכה בבית טיכו מוצגות עבודות של מוניו גיתאי וינרויב

תמנע זליגמן ורמי טאריף, בית אנה טיכו

בית אנה טיכו, מבט

מוניו גיתאי וינרויב, בית אנה טיכו

מפגשים ואירועים במהלך הביאנלה לרישום:

רביעי, 14.12.22, מסע ברשמיםVIII  – מפגשי אוצרים:

12:00  בית האמנים: מפגש עם אירית הדר, אוצרת ראשית

13:15  בית טיכו: מפגש עם תמנע זליגמן ורמי טריף

14:15  סדנת ההדפס: מפגש עם אריק קילמניק

15:30  גלריה כורש 14: מפגש עם דביר שקד ו-ורד חד(א)ד

16:00 – 16:30  הפסקה

16:30  גלריה ברבור: מפגש עם אברהם קריצמן ורעות ישעיהו

17:30  המפעל: מפגש עם מידד אליהו

בית האמנים:

מפגש עם אירית הדר אוצרת הביאנלה, ואמנים/ות משתתפים/ות

רביעי 7.12.22 בשעה 17:00 – פנינה רייכמן ויואב וינפלד

שבת 7.1.23 בשעה 12:00 – לזלי רובין־קונדה וליאב מזרחי

שלישי 24.1.23 בשעה 17:00 – חביב קפצון ורונית צתרי

שלישי 14.2.23 בשעה 17:00 – אשחר חנוך קלינגבייל והדס חסיד

בית טיכו

מפגש עם תמנע זליגמן ורמי טריף, אוצרי התערוכה

שישי, 16.12.22 בשעה 11:00

רביעי, 18.1.23 בשעה 19:00

רביעי,  15.2.23 בשעה 19:00

סדנת ההדפס

מפגש עם אריק קילמניק, אוצר התערוכה

רביעי, 28.12.22 בשעה 19:00

שישי, 13.1.23 בשעה 11:00

גלריה ברבור:

מפגש עם אברהם קריצמן ורעות ישעיהו, אוצרי התערוכה

רביעי, 28.12.22 בשעה 18:30

חמישי, 12.1.23 בשעה 18:30

חמישי, 23.2.23 בשעה 19:00 – מפגש גלריה וערב סאונד

המפעל

מפגש עם מידד אליהו, אוצר התערוכה

שישי, 6.1.23 בשעה 12:00 – ראובן קופרמן ורעיה ברוקנטל

שישי, 27.1.23 בשעה 12:00 – אילנה חמאוי ונטע ליבר שפר

שישי, 10.2.23 בשעה 12:00 – מיכל לזרוביץ ואורית אדר בכר

גלריה כורש 14:

מפגש עם דביר שקד ו-ורד חד(א)ד, אוצרות התערוכה

שבת, 29.11.22 בשעה 19:30 – מפגש בנושא התמכרויות

שני, 9.1.23 בשעה 19:30 – ערב קריאת שירה

שישי, 27.1.23  בשעה 11:00

שבת 25.2.23, אירוע נעילה, בית האמנים

תודה לאוצרות ואוצרי התערוכות על מאור הפנים והמפגשים עמן ועמם – אירית הדר – אוצרת רשמים יותר מאחד, הביאנלה השמינית לרישום, רות צדקא מנהלת בית האמנים, מידד אליהו אוצר התערוכה ב-המפעל, דביר שקד אוצר גלריה כורש 14, רעות ישעיהו אוצרת התערוכה בגלריה ברבור, תמנע זליגמן ורמי טאריף, אוצרי התערוכה בבית טיכו. תודה לעינת כהן.


[1] אירית הדר, הכל תלוי, בתוך: רשמים, יותר מאחד: הביאנלה השמינית לרישום, עמ' 21 כפי שמצוטט ממאמרה של Karen Kurczynski, "Drawing is the New Painting," Art Journal (Spring 2011), p. 93.

[2] תודה על חומרי הביאנלה.

התקשטות. אחיעד עובדיה,האולם לתערוכות מתחלפות על שם ביירון ודורותי גרסון, האגף לארכאולוגיה, מוזיאון ישראל 15.4.2023-2.6.2022

מפגש בתערוכה "התקשטות" עם אחיעד עובדיה אוצר התערוכה שעניינה תכשיטים לבגד ולגוף בעולם הפרהיסטורי וההבנה שהאדם באשר הוא בכל זמן, בכל תקופה נהג ונוהג להתקשט.

עובדיה סיפר על כך שההתקשטויות שאנו מזהים עם דפוסי יופי ואופנה שימשו להעברת מסרים ולהגדרה של זהות אישית ומעמדית של בני האדם, הן בחייהם והן במותם.

במסע מרתק כבן שעה שמענו על תכשיטים שנעשו לפני כ-20.000 שנה ונמצאו במערת קפצה שליד נצרת, אחד מבתי הקברות הקדומים ביותר בעולם, באתר מוצא, במערה בנחל חימר (חֵמָר) ובאתרים נוספים.

חקר התכשיטים שנטמנו כמנחות קבורה מתחת לאלו שהלכו לעולמם ואף ככאלה שנתפסו כמלווים אותם בדרכם בעולם הבא מורה על יכולות קוגניטיביות גבוהות שאפיינו את אלו שיצרו אותם. הצצנו לאורחות החיים והתפיסות שאפשר וליוו את האנשים – נשים וגברים כאחד שענדו את התכשיטים על הגוף ואפשרויות הגנה שנקשרו בהם (קמיעות).

התכשיטים נעשו מצדפים, נטיפות פנינה מעצמות צבי, מאם הפנינה ועוד במיומנות רבה, בשיטות ייצור שמן הסתם היו סיזיפיות אז כשם שהיום.

ולסיום שמענו על שיחזור תהליכי יצור ועשייה של חרוזים מהחומרים השונים בעזרתו של מיכה חנונה, מומחה למלאכות קדומות.

התערוכה קטנה בממדיה ומהודקת בחשיבה האוצרותית. לא עמוסה ומעניינת.

המפגש הוא אחד משני מפגשים מרתקים לפורום איקו"ם – אנשי מוזיאונים עם אוצרי תערוכות במוזיאון ישראל.

מעצב: טל גור

"מומו" מאת אוהד נהרין בשיתוף רקדני להקת בת־שבע ואריאל כהן

לפני מספר ימים הוזמנתי לחזרה הפתוחה לעיתונאית ב"מומו" מאת אוהד נהרין ובשיתוף אריאל כהן במרכז סוזאן דלל.

כמי שכותבת על אמנות לרוב (באופן כמעט מוחלט), זו היתה חוויה מסוג אחר ששילבה תנועה, קול, ציווי ומבע של עין.

העין שלי, העין הצופיה הנעה אחר המתרחש על הבמה, חווה, מתרגשת, עושה (כהרגלי) קורלציות לאמנות – ובעיקר לאמנות הרנסנס, לריקוד של הגרציות ב"פרימוורה" של בוטיצ'לי ולמוזות, אך גם לעצב, לשבר ולחוויה שיש בה עירוב של כאוס, כאב ואף מן החמלה שרגשו אותי במאוד.

אז לאחר הקדמה זו…

להקת מחול בת־שבע מציגה בכורה עולמית: "מומו"

Batsheva Dance Company_MOMO_@ Andrea Guermani

שלוש שנים לאחר הבכורה של "2019",  היצירה האחרונה שיצר ללהקת בת־שבע, אוהד נהרין חוזר עם יצירה חדשה בשיתוף רקדני להקת בת שבע ואריאל כהן.

למומו יש שתי נשמות – האחת כמו שאובה ממעמקי האדמה – נשמה שמקפלת בתוכה ארכיטיפים ומיתוסים של גבריות מלוכדת וגולמית, והאחרת מצויה בחיפוש תמידי אחר די-אן-אי אישי ומובחן; האחת פועלת כמעין כוח כבידה עצמאי שאינו תלוי בדבר, והאחרת מורכבת מגופים שנעים סביב אותו כוח – מתרחקים ממנו, נמשכים אליו, מפנים מקום לרכּות הכרחית ולפורקן.

עם פסקול שמורכב ברובו מהאלבום Landfall של לורי אנדרסון ושל Kronos Quartet, מהרכבי המוזיקה הקלאסית החדשה המובילים בעולם, נפרס על הבמה פסיון משותף שבליבו מעגליות של יופי ועצב עמוק. ויתור הופך להתמסרות לחיפוש אחר סדק, ומעידות בקוד התנועתי מתגלות כחומר חופשי, משחקי ונוגע.

היצירה התאפשרה הודות לתמיכתה הנדיבה של קרן צ'לק

Batsheva Dance Company_MOMO_@ Andrea Guermani_10

תומכים: הקרן ליצירות חדשות בבת־שבע, אגודת ידידי בת־שבע בארה"ב, אגודת ידידי בת־שבע בצרפת, קרן משפחת זיטה ומרק ברנשטיין ופקטורי 54

מפיקים שותפים:| ORSOLINA28, Moncalvo  | מפיקים שותפים מציגים: Torinodanza Festival / Teatro Stabile di Torino – Teatro Nazionale / Festival Aperto – Fondazione I Teatri, Reggio Emilia / Fondazione del Teatro Grande di Brescia.

רקדני הלהקה, עונת המופעים 2023-2022: חן אגרון, בילי בארי, יעל בן-עזר, ירדן ברקת, בן גרין, גיא דוידסון, שון האו, צ'יאקי הוריטה, מתן כהן, אדריאן ליפסון, אוהד מזור, ג׳יאני נוטרניקולה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, דנאי פורת, איגור פטשנצ'וק, לונדיווה קוזה, לי-אן שו

יוצרים שותפים: רקדני הלהקה ואריאל כהן / עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)  / עיצוב במה ואביזרים: גדי צחור / עיצוב תלבושות: ארי נקמורה / עזרה בהדרכת רקדנים: יולה גולד / עיצוב ועריכה מוזיקלית: מקסים וואראט / מנהל להקה והצגה: יניב נגר / מנהלי חזרות: גיא שומרוני, רני לבצלטר / עיצוב דימוי: נועה פארן / טקסט על המופע: שירה ויטלי

מוזיקה מאת: לורי אנדרסון ו-Kronos Quartet, מתוך האלבום Landfall / "Metamorphosis II" מאת פיליפ גלאס /  Madre Acapella מאת ארקה.

כוריאוגרף הבית: אוהד נהרין / מנהלת אמנותית: ליאור אביצור / מנכ"לית: דינה אלדור

מנהלת הפקה: דנה כץ נעמן / מנהל טכני ראשי: רוני כהן / מנהל טכני מנהל מח' תאורה: אליאב רפאלי / מנהל מחלקת סאונד: דודי בל / מנהלת מתפרה: חיה גיימן | תופר: דן קלמר / מנהלת הלבשה: שושי אור לביא / מתאמת הפקה: רוני מור הלחמי

Batsheva Dance Company_MOMO_@ Andrea Guermani_15

״מומו״ מאת אוהד נהרין

10.12.22 | יום שבת | 19:00

10.12.22 | יום שבת | 21:00

12.12.22 | יום שני | 19:00

12.12.22 | יום שני | 21:00

20.12.22 | יום שלישי | 21:00

21.12.22 | יום רביעי | 19:00

22.12.22 | יום חמישי | 19:00

22.12.22 | יום חמישי | 21:00

23.12.22 | יום שישי | 14:00

לרכישת כרטיסים

בביצוע רקדני הלהקה

משך המופע: כ-70 דקות ללא הפסקה

Batsheva Dance Company_MOMO_@ Andrea Guermani_9

איתמר ארז הופעות בישראל נובמבר 2022!

איתמר ארז, אמן מוזיקת העולם והג׳אז מגיע לארץ לסדרה של הופעות לראשונה מאז מספר שנים ולרגל השקת האלבום החדש ׳May Song’.

איתמר מלחין וגיטריסט בעל שם בינלאומי משלב ביצירותיו את העדינות של המוזיקה המזרח תיכונית, החופש שנמצא בג'אז והתשוקה של הפלמנקו, ויוצר צליל ייחודי משלו שיש בו שילוב של עומק ורגישות הנוגע ללב המאזינים. בהופעותיו חולק את הבמה עם מוזיקאים כמו עומר פארוק טקבילק, ז'אן-לואי מטינייה, זוהר פרסקו ואחרים.

איתמר ארז

ביו: איתמר ארז הוא חתן פרס אקו"ם להישג מיוחד בג'אז לשנת 2014 ופרס לנדאו היוקרתי לשנת 2014.

מאז 2015 איתמר חי ויוצר בוונקובר קנדה וזו הזדמנות נדירה לשמוע אותו כאן בארץ, לא להחמיץ!
http://www.itamarerez.com

תאריכים ולינקים:

יום שלישי 22.11, 21:30, אלמא (הקיוב) זכרון יעקב
shorturl.at/hmnp3


‎יום רביעי 23.11, 20:30 בשבלול ג'אז, תל אביב
https://shablul.smarticket.co.il/event/2974

‎יום חמישי 24.11 שעה 20:00 מרכז מקאמאת צפת (סולו)
https://fb.me/e/2NOx2U0lX

‎יום שבת ה26.11 ב20:30, הסטודיו חיפה
https://www.hastudio.tr.co.il.events/625/


הרכב המופע:


איתמר ארז- גיטרה ופסנתר
קובי סולומון- כלי נשיפה
דוד מיכאלי- קונטרבס
דני בנדיקט- תופים

———–

http://www.itamarerez.com

Listen to the new album 'May Song' on all digital stores!

ויויאן סהר, CROSS ME X CROSS ME NOT, אוצרת: שרי פארן, גלריה פריסקופ,26.11.2022-27.10.2022, בן יהודה 176 תל אביב

לנכנס בשערי תערוכתה של ויויאן סהר CROSS ME X CROSS ME NOT מזומנת חוויה שיש בה מן הפתיינות – אובייקטים שונים מופזים באור זהוב וטקסטורות "המזמנות" לגעת.

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, קרדיט צילום: אבי שחר

בתערוכה, אובייקטים פיסוליים בתלת ממד, חלקם מוצבים על פדסטלים ויש התלויים/מוצגים על קירות הגלריה, מאתגרים את עין הצופה באשר לתפיסת הממד שבהם, והתנועה הנוצרת בעין המתבוננת. ומנגד בעומקה של התערוכה, פרגוד מוזהב וטריפטיכון.[1]

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה

חלק מהעבודות בתערוכה עניינן שפת האמנות – צורה, קומפוזיציה, חומר; מילון צורות מצומצם לכאורה וחומרי יצירה – מתכת, זכוכית, חיתוכי לייזר. ומנגד, עבודות שיש בהן מן הדימוי וההתכתבות עם צורות שמשמעותן דתית – דוגמת הצלב. בנוסף, תנועת הצופה בחלל התערוכה מלווה באור הנובע מהעבודות ומשתלב בחלונות הזכוכית.

בסדרה המוקדמת – עבודות דו-ממדיות 'לכאורה" המוצגות על קירות הגלריה, מופיע השילוב בין הפלדה שהצבעוניות שלה משתנה (אדום, ירוק בהיר, תכול, צהוב), חיתוכי לייזר שנעשו בכיוונים שונים וזכוכית.

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, קרדיט צילום: ערן אקרמן

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, קרדיט צילום: ערן אקרמן

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, קרדיט צילום: ערן אקרמן

בסדרת עבודות חדשה (אחת משתיים) מוצגים אובייקטים פיסוליים בפורמט מעוגל, בו חוזרים ונשנים חיתוכי הלייזר. העבודות המוצגות על כנים משייטות בחלל מעוררות השתאות באשר לצורה שלהן ולאופן בו נעשו.

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה

בשיחה עמה סיפרה סהר על תהליך העבודה –  צביעה תעשייתית, חיתוך לייזר, עִרְגּוּל (עיגול פסי מתכת לגלילים או צינורות Rolling). את הערגול עושה המכונה – ואת החיתוך – חיתוכי הלייזר עושה סהר בעבודה שדורשת דיוק מקסימלי. התחושה העולה היא של פער בין עבודה מהוקצעת בעלת מראה הייטקיסטי לכאורה, לבין הידיעה שחלק מהיצירות נעשו בעבודה סיזיפית ועמלנית.

העבודות מזמינות להציץ מבעד לחיתוכי הלייזר. וכאן נכונה הפתעה… עומקם של החרכים/חתכים המתכתיים משתקף במראה שמאחוריהם, ובדומה משתקפים בה פניו של הצופה המציץ פנימה והופך לחלק מהיצירה ולשותף פעיל בה. בנוסף, הצבעוניות הנעה בין צבעוניות חמה לקרה בשילוב עם הפלדה והזכוכית מאפשרת השתקפויות של אור טבעי ומלאכותי ומשחקי תנועה ומקצב. מהלך זה מאזכר את אמנות האופ ארט[2] ואת תנועת הצופה אל מול האובייקט המוצג, וההתרחשות – שינוי מתמיד בתפיסה הוויזואלית של העבודה, בצורות המשתנות בעת תנועה מצד אל צד, ההתפעמות מן הגילוי והחוויה הנלווית לכך.

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה

ארנסט גומבריך ציין: "יצירות אמנות אינן ראי, אך בדומה לראי גם בהן מתרחש אותו קסם חמקני של שינוי צורה, שכל כך קשה להגדירו במילים.

ההבחנה בין מה שאנחנו רואים באמת לבין מה שאנחנו מסיקים באמצעות האינטלקט ימיה כימי המחשבה האנושית על התפיסה. אלחאזן (שמו  Alhazen or Alhacen ושמו המלא הוא Ibn al-Haytham – חוקר יליד אזור עירק של היום, חי בשנים 1040-965 בקירוב), הורה למערב הימי-ביניימי את ההבחנה בין חוש, ידיעה והיסק, הנוטלים כולם חלק בתפיסה. "שום דבר נראה לעין אינו מובן באמצעות חוש הראייה לבדו," הוא אומר, "חוץ מאור וצבעים". ג'ון לוק טען שכל הידיעה  מגיעה אלינו דרך החושים. כי אם העין מגיבה אך ורק לאור ולצבע, מאין באה ידיעתנו על המימד השלישי?"[3]

התערוכה מלאה עוד הפתעות בין הגלוי לכאורה לעין, בפסאדה החיצונית לבין המתרחש מעבר לפני השטח וגם באשר לחומריות המתעתעת.

ציור באור

"האור, כך מתברר, הוא קוסם מוזר ורב כוח, המופיע ונעלם ללא הרף, משנה את לבושו לפי האופן שבו מביטים עליו…"[4]

סדרת העבודות החדשות המוצגות אף הן בתערוכה הינן מחווה לוויטרז'ים כנסייתיים. העבודות, בזהב ובצבעוניות עזה, מפתות להתקרב. ויטרז'ים (חלונות זכוכית צבעונית שהוצמדו זה לזה בחיבורי עופרת ובהם הופיעו דימויים מהנצרות כגון, ה"בתולה מריה והבן", "השילוש הקדוש" ועוד), תחילתם בקתדרלות רומנסקיות, (מאה 12), ושיאם בקתדרלות הגותיות (מאה 13) במערבה של אירופה והדגש שלהן על אור שחדר מבעד לוויטרז'ים והעניק תחושה של קדושה ושמימיות והתמזגות עם האלוהות בקרב המאמינים הנוצרים הנפעמים. בוויטרז'ים השתמשו בצבעים: כחול, אדום, ירוק, צהוב.

בעבודות בסדרה זו ניתן למצוא את הפרגוד המוזהב ואת הטריפטיך התלוי המשמשים כמעין "מלכודת דבש" המפתה את הצופה להתקרב, לבחון ולגלות את הנראה לעין והנסתר ממנה.

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, הפרגוד, מבט מקדימה, קרדיט צילום: ערן אקרמן

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, הפרגוד, מבט מאחור, קרדיט צילום: ערן אקרמן

במרכז התערוכה מוצב הפרגוד המוזהב המורכב מלוחות מתכת בהדפסה דיגיטלית המשולבים בגריד של עיגולים המתווים אייקון של צלב. קטעי הדימויים, נשיים לרוב הנגלים לעין מצוטטים מוויטרז'ים כנסייתיים וכך גם הרקע משני צדי הגריד. הצגתם של דימויים אלה, מנותקים מהקשרם הכנסייתי המקורי, מביאה אותם למרחב האישי כמראה המשקפת חוויה אנושית עכשווית, בה אין אמון באמת אחת, אלא באמיתות המשתנות תדיר.

הטריפטיך התלוי עשוי לוחות מתכת מוזהבים בחיתוך לייזר וחיתוכים החוזרים ונשנים ויוצרים סבכת חרכים בצורת צלב. הטכניקה מאפשרת הצצה לדימויי ויטראז׳ כנסייתי המואר בתאורה אחורית, ומקרין מתוכו השתקפויות ומשחקי תנועה ואור. בטריפטיך, בדומה לפרגוד המוזהב, מוצגים קטעי דימויים בהשראת ויטרז'ים כנסייתיים המשתלבים בגריד ומתווים אייקון של צלב.

ויויאן סהר, מבט לחלל התערוכה, הטריפטיך, מבטים שונים, תלויי אור יום, קרדיט צילום: ערן אקרמן

עם זאת סהר מנטרלת את העבודות מהקשרן הדתי, וממירה את ההוד וההדר האופייניים לקתדרלות ימי ביניימיות והוויטרז'ים המוצגים בהן, בסמלים ואייקונים עכשוויים העשויים בטכנולוגיות מדיה חדשות.  

עבודותיה של סהר מעלותה שאלות באשר לניגוד המתמיד הקיים בין הנגלה לעין לבין המצוי מתחת לפני השטח באנלוגיה לחוויית ילדות צופנת סוד של היוצרת. הניעות בהן משפת האמנות והחומריות אל הנרטיביות מעניקה לצופה חוויה מורכבת ומושכת כאחד.

תודה לויויאן סהר על השיחה והמפגש עמה ועל החומרים


ויויאן סהר, מבט נוסף אל הטריפטיכון

[1] בתערוכה, סדרת עבודות מוקדמות קמעה מורכבת מפלדת אל חלד, זכוכית אקרילית וחיתוכי לייזר במתכת בכיוונים שונים. ובנוסף, שתי סדרות חדשות: האחת עבודות הומאז' לוויטרז' הכנסייתי, והאחרת סדרת העבודות המוצגות על כנים.  

[2] אופ ארט (Op Art) סוג של אמנות מופשטת בעיקר בתבליט, העושה שימוש באפקטים אופטיים היוצרים אשליה של תנועה והשתנות. היצירות עשויות מדגמים החוזרים על עצמם, לרוב בעלי קצוות חדים ומוגדרים היטב, המעבירים תחושת רטט, ולצופה המתבונן בהם נדמה שהם משנים את צורתם. "האמנות האופטית", או "אמנות רשתית העין", כונתה "אמנות האופ", משום שהופיעה בזירת ההתרחשות האמנותית בסמוך לאמנות הפופ, בראשית שנות השישים.

[3] ארנסט ה. גומבריך, אמנות ואשליה, הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי, מאנגלית: דפנה לוי, עריכה מדעית: מנחם ברינקר,ירושלים, כתר 1990. וכן https://fr.wikipedia.org/wiki/Alhazen

[4] פיטר הילמן, אור וחיים, אור, משקפיים7,מוזיאון ישראל, ירושלים.

לדויד מזמור/דוד עדיקא, אוצרת: כרמית גלילי, מגזין III יפו, עולי ציון, 34, 14.4.2023-27.10.2022

"לדוד מזמור"/דוד עדיקא, התערוכה המוצגת בחלל המרווח של מגזין III ביפו, מזמנת לבאים בשעריה חוויה כולית, פתיינית, שכן צילומי הדיוקן והטבע הדומם בגודל ניכר המוצגים על קירות התערוכה מזמנים את העוברים ושבים להיכנס בשעריה. 

"לדוד מזמור/דוד עדיקא, מבטים אל חלל התערוכה

בתערוכה מוצגות 21 עבודות: שנים עשר דיוקנאות של יוצרים ויוצרות בצילום: ביניהם חברים וחברות, קולגות ותלמידים/תלמידות לשעבר, ועוד תשעה צילומי טבע דומם. למבט, לעין האמן המתבוננת ולעינה של הדמות המצולמת המשיבה אף היא מבט, תפקיד חשוב בתערוכה. עולות כאן שאלות מיהו האובייקט ומיהו הסובייקט. מי המתבונן ומיהו הנצפה, ואל שיח מבטים זה נכנס מבט שלישי והוא מבטו של הצופה. המצולמים/מצולמות, חלקם בלבוש מלא, ויש בעירום חלקי  מוצגים במרחב הביתי, חלקם נינוחים ולמרביתם מצוותים דימויי טבע דומם השזורים ביניהם ומעלים שאלות על הנראה והלא נראה בחלק מהדיוקנאות, מה מופיע בטבע הדומם המצולם, ומה נמצא מבעד לדיוקן. ובדומה, צילומי הטבע הדומם מאפשרים בחינה של סוגות ייצוג וטעם, וכפי שמציינת כרמית גלילית אוצרת התערוכה "נותנת ביטוי למחשבות על צילום, על גוף ועל פוליטיקה, חברה וקהילה, תוך שהיא מאתגרת את האופן שבו אנחנו רואים צילום ותופסים אותו".[1]

דוד עדיקא, עלמה שניאור

את עבודותיו של עדיקא מכירה מזה מספר שנים. העיסוק רב השנים שלו בשיח הזהותני – זהות מקומית, עדתית, לאומית, תרבותית. בתערוכה הקבוצתית "שפת אם" אותה אצרה ד"ר טל בן צבי במשכן לאמנות עין חרוד, ובמרכזה עמדה הזהות המזרחית, הציג עדיקא דיוקנאות מצולמים של משתתפות ומשתתפי התערוכה. אחד מהמשפטים שכתב יגאל נזרי בספרו "חזות מזרחית" רלוונטי גם בתערוכה זו בה מוצג מקבץ יוצרים ויוצרות " כיצד איפוא משתייך אדם לקבוצה, לקטגוריה חברתית או תרבותית? מהי השתייכות? כיצד הופכים הפנים למעין תיבת תהודה לחיכוכים שבין דפוסי ייצוג, מערכות ידע ופרקטיקת הצילום עצמה?"[2]

דוד עדיקא, שלומי אלקבץ

דוד עדיקא, יעל ברתנא

"לדוד מזמור", מבטים אל חלל התערוכה

ברם, הדיוקנאות הצילומיים המוצגים במגזין III שונים במשהו מאלו המוכרים לי. ורד מימון במאמרה "פרצוף הוא פוליטיקה"[3] עסקה בתצלומי הפורטרט של עדיקא כמשתייכים ומובחנים מראש כייצוגים של אמנים מזרחיים. בתערוכה שלפנינו, הזהות "המזרחית" פינתה מקומה לדיוקנאות של קולגות – והפעם צלמות וצלמים במנעד גלאים רחב בניסיון לגשר בין מזרח לבין מערב. דיוקנאות אותם הוא "מתווה ומצייר" ביד אמן. כתבתי מצייר אף שכמובן שמדובר בצילום, שכן התחושה הראשונה שעלתה בי למראה העבודות היתה של ציור. ומנגד, כפי שציינה נילי גורן במפגש עמה לרגל תערוכה קבוצתית בה השתתף דוד עדיקא "מה שמיוצג ומה שלא מיוצג. עדיקא מצלם את האובייקט ברגע הכי פחות פונקציונאלי שלו, בדיה ומציאות.[4]

דוד עדיקא, שתי קונכיות

במפגש עמו סיפר עדיקא על הרצון שלו לדבר על צילום גם כאדם שעוסק בחינוך בנדון. מפגש בו הוא מבקש לבחון מהו צילום, מקום, זמן, חלל. הבחירה לצלם את המצולמים בבתים שלהם ולבחון את המקורות האסתטיים בהם הם נמצאים, וכן מה קורה בין המרחב הביתי ואיך הצגה ופריסה מייצגת מרחב חדש.

הדגש בצילום הוא על מבטים שנוצרים, מי שולט במבטים, המצלם או המצולם/ת והרצון לייצר כוריאוגרפיה חדשה של מבטים בין דיוקנאות, בינם לבין עצמם לבין ההתייחסות לצילומי טבע דומם בבתיהם

מהו יופי? בצילומיו של עדיקא, דימויי טבע דומם שזורים בין הדמויות המצולמות; ויש צילומים שעניינם טבע דומם. ייצוגים מעין אלה אינם חדשים בגוף העבודות של עדיקא והופיעו בתערוכות עבר שלו. בתערוכה הנוכחית מוצג דימוי מכמיר לב – קטלוג התערוכה – "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד", של יוסי ברגר ז"ל, תערוכה שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות. הכוס והעלה שבה – "חי" וקמל כאחד, מאזכרים את חלופיות החיים באשר הם.

דוד עדיקא, עלה על קטלוג התערוכה של יוסי ברגר

הצילומים צולמו באור יום, במצלמה אנלוגית, צילום שהינו ממושך ומוגבל במספר הפריימים אשר מתאפשר בפורמט זה. המשחק עם התאורה מעורר השתאות ומציג מקצועיות גבוהה מחד ומרגש מאידך. (ואולי אני משוחדת? שכן אצלנו בבית מצלמים מזה שנים במצלמה אנלוגית…בפורמט רגיל ובפורמט בינוני). יש לציין, פילם מחייב עבודה שיש בה מן האיטיות וההשתהות ותהליך הפיתוח וההגשה לצופה ארוך ודורש דקדקנות וידע רב.

"לדוד מזמור", מבט אל חלל התערוכה

באשר לשם התערוכה, ציינה כרמית גלילי "כבר בשמה הלירי של התערוכה, לדוד מזמור, חושף דוד עדיקא את המפתח אל לבה. השם שנגזר מספר תהילים, אוצר בתוכו שאלה שהעסיקה פרשנים בדבר היחסים בין השראה ויצירה – מה קדם למה, האם שרתה על דוד המלך שכינה לפני שאמר שירה, או שמא קודם באה היצירה ורק לאחריה שרתה השכינה. את מערכת היחסים הזו, המורכבת וההדדית מבקש עדיקא להציג".[5]

יש לציין שאין זו הפעם הראשונה שעדיקא פונה אל ספר הספרים. איתן בוגנים ציין בריאיון עם האמן "מספר משלי שאב דוד עדיקא השראה לתערוכתו 'כמים הפנים לפנים', שהוצגה בגלריה ברוורמן בעבר. גוף עבודות שהורכב מצילומי טבע דומם של כלי נחושת".[6]

ב"מחשבות על צילום" כתבה סוזאן סונטאז על הצלם המתבונן בחיי אנשים אחרים בסקרנות, מתוך ריחוק נפשי, במקצוענות – הצלם המצוי בכל נוהג כאילו פעילות זו מתעלה מעל לאינטרסים מעמדיים, כאילו נקודת הראות שלה היא אוניברסלית. אפשר והייתי מורידה את צמד המילים "ריחוק נפשי", שכן אינו רלוונטי באשר לקשר האינטימי הנוצר במבט בין המתבונן שהינו עדיקא לבין האובייקט המצולם. באשר לשאר הכל אפשרי… והן בשל החלל המרשים שהחזון והשפה האסתטית שלו עוצבו עם המעצב והאדריכל אורי כהן, ומאפשר התבוננות והתמסרות לכל צילום וצילום בנפרד.

תודה על האירוח, השיח, תודה לדוד עדיקא על המפגש, למר דיויד ניומן, יושב ראש מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית, לכרמית גלילי, אוצרת התערוכה ולליאן וולף. תודה לעינת כהן על ההזמנה והחומרים

אודות מגזין ווו יפו

מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שלוחת קבע של מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה. התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. ומאיה אטון. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.

אודות מגזין ווו מוזיאון לאמנות עכשווית

המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו, הכולל עבודות מאת אמנים עכשוויים מובילים. בין התערוכות הבולטות שהוצגו בו לאחרונה: טום פרידמן (Friedman), קתרינה גרוסה (Grosse), טוני אורסלר (Oursler), מיקה רוטנברג (Rottenberg), איי וייוויי (Ai Weiwei), אנדריאה זיטל (Zittel) וגונל ואלשטרנד (Wåhlstrand).


[1] כרמית גלילי, לדוד מזמור/ דוד עדיקא, טקסט התערוכה.

[2] יגאל נזרי, פתח דבר, משם עצם לפתח עצמנו, מתוך חזות מזרחית שפת אם/הווה הנע בסבך עברו הערבי, הוצאת בבל 2004. נזרי מתייחס למאמרה של ורד מימון, פרצוף הוא פוליטיקה: על תצלומי הפורטרטים של דוד עדיקא, המופיע בספרו.

[3] ורד מימון, פרצוף הוא פוליטיקה: על תצלומי הפורטרטים של דוד עדיקא, בתוך: חזות מזרחית… לעיל.

[4] נילי גורן, עושים מקום: צילום ישראלי עכשווי", מוזיאון תל אביב לאמנות, 2012-2011.

[5] ציטוט מטקסט התערוכה.

[6] איתן בוגנים, איתן בוגנים, דוד עדיקא: חפצו של החפץ, הארץ, דצמבר 2013.

אתי יעקבי, צילו של קו, אוצרת: ד"ר סמדר שפי, סטודיו גבי יאיר, מוסינזון 3, תל אביב,  12.11.2022-7.10.2022

ביקור בתערוכה "צילו של קו" של האמנית אתי יעקבי אזכר לדידי שיטוט במרחבים בהם האמנית מתחקה אחר סימנים ועקבות בנוף אותם היא רושמת בעבודותיה.

מרחב ומקום בעבודותיה של יעקבי מצויים בין טבע לתרבות ובין טבע שתורבת. ייצוגי טבע בין אזכור למעשה ידי אדם, בתים, גשרים, מוטות מתכת, לבין נוף בו מודגשת פריחה, קמילה, ומחזור עונות השנה. אלה ואלה מופיעים בעבודות בציור בפחם ועפרון ולעתים ספיה וחומרים נוספים על נייר, ולצידם ציורים בצבעי שמן, ועבודות בפורמט קטן, בהן יש מן מהפיגורטיבי והמופשט למחצה.  

אתי יעקבי, ללא כותרת, 2020 קרדיט צילום: אבי אמסלם

"המרחב הוא ספק. אני חייב לסמן אותו, לציין אותו ללא הרף, הוא אף פעם לא שלי. הוא לא ניתן לי אף פעם. אני חייב לכבוש אותו".[1]

השהות בנוף, החקר וההתבוננות הם בלב ליבה של עבודותיה של יעקבי, נופים כמחוזות של זיכרון קולקטיבי, הנושאים עמם אזכורים הידועים ומוכרים לעתים למתי מספר, ליודעי ההיסטוריה המקומית והארץ ישראלית. הדיכוטומיה והפלגנות כמו באשר לקיבוץ הראל[2] והאדמות עליהן קם הקיבוץ. כל אלה נעלמים מעין המתבונן/ת התמימה, הרואה את העבודות באשר הן. עבודות המהלכות קסם בפשטות ובצניעות שבהן, ובנוכחות המרשימה שיש בעבודות בציור פחם ועפרון על נייר, וההרמוניה שחווה האמנית בעת השהייה והציור בחיק הטבע. התבוננות בעבודות על נייר, מורה על השליטה של האמנית ברישום בפחם ובעיפרון, וכפי שהיא מציינת בשיחה עמה: " עבודותיי הן על בסיס רישום, רישום שיש בו מן המדיטטיביות…" "רואים בהן את עקבות האדם וההתערבות שלו בנוף, אך לא את האדם עצמו".

אתי יעקבי, 2020, רישום קרדיט צילום: אבי אמסלם

ואכן נקודת המוצא בעבודות על נייר ובציורים היא כפי שמציינת סמדר שפי, אוצרת התערוכה "הנוכחות האנושית, גופים אדריכליים המתערבים בסדר העולם: גשר הרכבת לירושלים מעל מודיעין מבנים ריקים בקיבוץ הראל, גלגלי טפטפות מוטלים בשדות. ציורי הצמחים הם בעיקר של גפנים, גידול מתורבת".

אתי יעקבי, 20200, רישום קרדיט צילום: אבי אמסלם

אתי יעקבי, גדילנים מול גשר, 2021, שמן על בד קרדיט צילום: אבי אמסלם

גשר הרכבת לירושלים המתאפיין בנוכחות מונומנטלית, ובאזכור לגשרים מימי עברו ואף לנוכחות הצבאות הרומיים בארץ, מופיע בציוריה של יעקבי מספר פעמים, מאזכר את חלופיות הזמן ואף את האור והצבעוניות המשתנים מעונה לעונה.  ואילו בעבודות על נייר, מופיעים מבנים המפוזרים בשטח, בין היעדר לנוכח, עקבות לזמן שנתן בהם את חותמו. המבנים, לעתים ללא גג, או פתח נושאים עמם איכויות שיש בהן מן המסתורין והלא נודע. ואף מן ה"אלביתי" של פרויד.

אתי יעקבי, 2022, רישום, קרדיט צילום: אבי אמסלם

את התערוכה מלוות עבודות בפורמט קטן – ציורי נוף שהלכו עלי קסם.

בנדטו קרוצ'ה כותב "האמן יוצר דמות או מחזה דמיון, והאדם נהנה מיצירת האמנות ומפנה את עיניו אל הנקודה שהאמן הצביע עליה, מסתכל מבעד לצוהר שהאמן פתח למענו ושב ויוצר בתוכו אותה דמות",[3]


[1]  ז'ורז' פרק, חלל וכו', מבחר מרחבים, תרגום: דן דאור, אוולין עמר, הוצאת בבל, 1998, עמ' 12.

[2] הַרְאֵל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהקימו יוצאי חטיבת הפלמ"ח הראל שנלחמה על פריצת הדרך לירושלים ולשיחרור פרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות. הקיבוץ נוסד ב-27 באוקטובר 1948 על אדמות הכפר הערבי בית ג'יז, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור. האדמות הוכרזו נכסי נפקדים ועליהן הוקם הקיבוץ. שטחו של הקיבוץ – כ-12,000 דונם. רוב המייסדים היו ישראלים, משוחררי פלמ"ח.

בראשית ימיו היה הקיבוץ שרוי בתהפוכות פוליטיות על רקע הקרע האידאולוגי בין תומכי האגף השמאלי במפ"ם בראשותו של משה סנה לבין שאר התנועה. בתחילת 1953  סולקו ממפ"ם ומהקיבוץ הארצי ראשי האגף השמאלי, גירוש שגרר בעקבותיו משבר בקיבוץ הארצי והוביל להרחקתם מהקיבוצים של כ-250 חברים שתמכו בעמדותיו של סנה, בהם מספר חברי הראל. המשבר הביא לבסוף להתפרקותו הזמנית של הקיבוץ ב-1955.  https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%9C_(%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A5)

[3] בנדטו קרוצ'ה, מדריך לאסתטיקה, מתרגם: גאיו שילוני, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983

בלו-סמיון פיינרו, Hold Infinity in the Palm of your Hand and Eternity in an Hour, גלריה Plan B ברלין. 29.10.2022-16.9.2022

מיצב המזרקה

תערוכת היחיד של בלו-סמיון פיינרו נפתחה ב-16 בספטמבר בברלין, במסגרת שבוע האמנות ה-11 של ברלין. שם התערוכה: Hold Infinity in the Palm of your Hand and Eternity in an Hour

בלו-סמיון פיינרו, מיצב המזרקה

בתערוכה מיצב גדול ממדים חדש המשתרע במרחב הגלריה, מיצב מתכת של מזרקה משמן זית (1000 ליטר), שזורם בתעלות מתכת ונשפך בגבהים שונים בכעשרה מכלים שונים באמצעות מערך של משאבות.

בלו-סמיון פיינרו, מיצב המזרקה

ד"ר דניאל ויימן מציין " במיצב 'מזרקה' משלב פיינרו מערכות טכנולוגיות. מערכת מורכבת וסבוכה ממתכת עם משאבות המזרימות שמן זית ללא הפסקה בין חללי הגלריה שהופכים אותה למרחב מתועש, לסדנת ייצור, אשר יעודה ותכליתה אינו לגמרי ברור".[1]

בלו-סמיון פיינרו, מיצב המזרקה

בלו-סמיון משלב בעבודותיו חומרים שונים ומנוגדים המהדהדים אל מערכות טכנולוגיות שעניינן צנרת השקיה או שילוב חומרים כגבס, שמן זית ומלח שיש בהם מן הניגוד והאי-אפשרי.

עץ הזית מסמל בתרבויות שונות שלום! שמן זית נושא עמו משמעויות היסטוריות, סימבוליות עתיקות יומין – אנשי מלוכה נמשחו בשמן זית. שמן זית כמקור למחיה, לתאורה בעתות קדם, פולחנים דתיים ומיסטיים בדתות שונות – ביהדות "שמן למאור" שנתרם בבתי כנסת, הדלקת נרות חנוכה כאיזכור לנס הפך, ולמרפא ולסיכת הגוף ביהדות ובנצרות. באסלם מצוין בסורה אל-נור- חזיון שמיימי השל אור המופק ממנורת שמן זית.


[1] ד"ר דניאל ויימן, מיצב המרקה, גלריה PLAN B, ברלין, ציטוט מטקסט התערוכה

משה וולך   זהות – מושג – מרחב אוצרות וטקסט: ד"ר נירה טסלר, בית האמנים, גבעתי 17, ראשל"צ 5.11.2022-8.10.2022

בתערוכת היחיד שלו  "זהות – מושג – מרחב", מציג משה וולך מספר עבודות במדיה שונות: שתי עבודות וידיאו, הצבה של מספר אובייקטים פיסוליים וצילום אחד. עבודות אמנות כזכור, הן סמן של הזמן, העדפות ונטיות לב של היוצר. בתערוכה שלפנינו ניכרת הפנייה אל אמנות ה"דאדא", סוריאליזם ואמנות מושגית,[1] וביטויה בהתכתבות של האמן בעבודותיו עם אמנים ופילוסופים מודרניים ומרכזיים שפעלו באירופה ובארצות הברית במחצית הראשונה של המאה העשרים, ולאחריה.

"פורטרט עצמי – המחיקה", 2015-2020   עבודת וידאו – 09:43, פרט, צילום מסך

וולך, אמן אינטלקטואל בעל חשיבה פילוסופית, יוצר עבודות שיש בהן מן ההקשר עם מושגים כמו סוג חדש של זמן של אנרי ברגסון (Henri Bergson, 1859-1941) שאותו ברגסון הגדיר כ"משך" (la duree), ובמרכזו תהליכים של קליטה ושימור הזיכרון; ומחוות לאמנים פורצי דרך דוגמת מאן ריי (Man Ray, 1890-1976) (בשמו היהודי עמנואל רדניצקי) ומרסל דושאן(Marcel Duchamp, 1887-1968) , שעבדו יחד במהלך שהותם בפריז ובניו-יורק כחלק מתנועות הדאדא והסוריאליזם. בשילוב הרעיונות של שניהם נוצרת הדדיות מעניינת ומאתגרת, שאותה ביקש וולך להנכיח ביצירותיו.

העבודות בתערוכה נעות בין המילה לבין הדימוי, ובין הספירה האישית/הפרטית (דמות האמן, השתקפות של הדמות והמבט, ואובייקטים המייצגים את "רוח הזמן") לבין הספירה הציבורית/מוסדית (המוזיאון ומרחב התצוגה שלו).

"הזוג ההדדי "  "Reciprocal Couple" מחוה לעמנואל רדניצקי ולרוז סלאווי, 2014

הֶצְרֵף:  קרש גיהוץ, 700 מסמרי פלדה, בד קטיפה, לוח עץ, מגהץ ברזל ישן, חלק מצילום של "משמר הלילה" של רמברנדט.

משה וולך, הזוג ההדדי, מחוה לעמנואל רדניצקי ולרוז סלאווי, 2014

ההֶצְרֵף "הזוג ההדדי" (Reciprocal couple) – הנו מחווה לעבודה "מתנה" ( ( Le Cadeau של מאן ריי משנת 1921, ולעצה שנתן מרסל דושאן ברשימות מתוך "הקופסה הירוקה" משנת 1934.  העבודה מורכבת  מקרש גיהוץ ביתי שבו נקבעו 700 מסמרי פלדה הנעוצים בבד קטיפה שחור שנמתח על גבי לוח עץ, עליו העמיד מגהץ ברזל ישן שמאזכר את העבודה "מתנה"- מגהץ עם שורת מסמרים המודבקים לתחתיתו. בעבודה זו, כמו ב"מתנה", המסמרים הבולטים מקרש הגיהוץ מעקרים את יכולת השימוש בו ובנוסף יוצרים את אותה תחושת איום, אלימות וסכנה במרחב הביתי, שאמור להיות שליו, בטוח מגונן, "האלביתי" עליו מדבר זיגמונד פרויד.[2] הניגוד בין המסמרים החדים, לבין הקטיפה המאזכרת רכות וליטוף, מגביר תחושות אלה, ובדומה את ההומור המורבידי שהיה חלק מארסנל הדימויים והמילים של אמני דאדא בזמנו. 

משה וולך, הזוג ההדדי, מחוה לעמנואל רדניצקי ולרוז סלאווי, 2014, פרט

על תחתית המגהץ מודבק חלק מצילום הציור "משמר הלילה" של רמברנדט משנת 1642. הבחירה בעבודה אייקונית זו מהווה תגובה ישירה לאחת מעצותיו של מרסל דושאן ב"רשימות הקופסא הירוקה" (1934), בה דיבר על סוג חדש של חפץ-מן-המוכן  (ready-made) שאותו הוא מכנה ה"סוג ההדדי"; עבודת אמנות שמסבים אותה לאובייקט "רדי-מייד" המיועד לשימוש יום יומי. דושאן הציע כדוגמא "להשתמש בציור של רמברנדט כקרש גיהוץ".[3] 

משה וולך, הזוג ההדדי, מחוה לעמנואל רדניצקי ולרוז סלאווי, 2014, פרט

דמותי ≠ אני,  2015  צלם: עמי ארליך

העבודה מתייחסת לייצוג הדמות ולמושג ה"אני" באמנות, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה. והיא מתכתבת עם שתי יצירות אמנות: "זו לא מקטרת" ("בגידת הדימויים")  –  ""Ceci n'est pas une pipe, של רנה מגריט (Rene Magrite) משנת 1929; "כיסא אחד ושלושה" "One and Three Chairs"  של ג'וזף קוסות (Josef Kosuth) משנת 1965.

שתי העבודות זו של רנה מגריט, "בגידת הדימויים" (זו לא מקטרת) – בעבודה מוצגת מקטרת ומתחתיה הכיתוב: "זו אינה מקטרת" ואכן אין זו מקטרת, אלא הציור שלה. יש בכך פרדוקס שכן אובייקט מצויר והייצוג שלו על הבד, אינם היינו הך והמשתמע הוא ערעור הממשות וההיגיון. האחרת, זו של ג'וזף קוסות, "כיסא אחד ושלושה" 1965, עבודה מושגית; מיצב הכולל כיסא, תצלום של הכיסא והגדרה מילונית של המילה "כיסא".[4] 

משה וולך, דמותי ≠ אני,  2015  צלם: עמי ארליך

בתהליך הצילום מופעלות מספר מניפולציות על הדמות: ייצוג הדמות ע"י השתקפותה במראה שמולה היא ניצבת. השתקפות שתי הדמויות בהיפוך, במראת מצלמת הרפלקס והפיכתן שוב באמצעות הפריזמה המחומשת, כמידע המגיע לעינו של הצלם. התרוממות מראת המצלמה, פתיחת התריס וקליטת המידע הוויזואלי ע"י חיישן המצלמה. המרה והעתקת המידע על גבי כרטיס הזיכרון של המדיה הדיגיטלית. הצגת שתי הדמויות על גבי צג המחשב. שליחת המידע למחשב אחר וכן הלאה…

העבודה מעמתת ייצוגים שונים, מה אנו רואים, הדמות של האמן המציג, הממשות שלה, האם הדימוי המוקרן משמש תחליף וייצוג של "האני" של האמן. ייצוג הדמות, ההשתקפות במראה ומושג ה"אני" מקבלים פירושים ופרשנויות מרובים בתיאוריות פסיכולוגיות במהלך 150 השנים האחרונות (לאקאן, פרויד, יונג ואחרים).  בין הפילוסופים שהתייחסו למושגים הנ"ל נמנים: דקארט, קאנט, הוסארל, מרלו-פונטי ואחרים.

"פורטרט עצמי – המחיקה", 2015-2020   עבודת וידאו – 09:43  צילום וידאו: עומר ארמוני

עבודת וידיאו בשם "דיוקן עצמי – המחיקה", בולטת במרחב התערוכה הן בשל ממדיה על המסך והן בשל ההכרח לעצור ולהתמקד במשך דקות ארוכות בתהליך מחיקת בבואתו של האמן המשתקפת במראה עד שהיא נעלמת לחלוטין ובמקומה נחשף המרחב כשהוא ממוסגר במסגרת מראה שקופה. פעולת המחיקה מתכתבת עם עבודתו הנודעת של רוברט ראושנברג "רישום מחוק של דה-קונינג" (1953). ראושנברג, קיבל רישום מוילם דה-קונינג, הצייר המופשט שקדם לו והחל במחיקה. פעולה זו של ראושנברג ארכה כחודש , והדימוי של דה-קונינג אכן נמחק ונעלם, ועדיין, הדף אינו לבן שכן נותרו בו סימנים ועקבות של הנמחק (שיירי רישום וסימני מחיקה לא מפוענחים).  כאן, בעבודתו של וולך, זו הניצבת בצידה האחורי של המראה ומוחקת את דמותו, אינה אלא בתו של האמן.

"תחת מחיקה" הוא מונח ששאלה האמנות מן הפילוסופיה: הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מיקם את המילה "הוויה" תחת קו פוסל שאיפשר את קריאתה מתחת לסימן המחיקה, וטבע את המהלך כאמצעי אסטרטגי: המלה נמחקה כיוון שבמובנה הרווח היא נמצאה לא מתאימה במדויק למושאה ולשדה המובן העכשווי שלה – אך היא נותרה קריאה בהיותה נחוצה עדיין ובהיעדר תחליף הולם.[5]

"פורטרט עצמי – המחיקה", 2015-2020   עבודת וידאו – 09:43  צילום וידאו: עומר ארמוני

לעבודה זו יש הקשרים לדידי עם "זכוכית גדולה" (Large Glass) (1923-1915) של מרסל דושאן אשר השימוש בה בזכוכית יצר אפשרות הסתכלות חדשה בין הצופה לבין היצירה, מושא ההתבוננות. ציור על גבי זכוכית שהינה שקופה מאפשר לאובייקט (ובמקרה שלנו, האמן, משה וולך) לפרוץ אל החלל ההופך לחלק מתיאור העבודה ומתמשך… מה גם שהזכוכית מופיעה גם בתפקיד של מראה בה משתקפות הדמויות הצופות ביצירה והופכות לחלק בלתי נפרד ממנה. 

"חלל "   משה וולך,  2013 ,  הצבה מחתרתית במוזיאון ישראל   צילום וידאו במצלמת טלפון נייד

וולך נקט בשנת 2013 בפעולה חתרנית באגף האמנות המודרנית במוזיאון ישראל בירושלים, אותה תיעד בעבודת הווידיאו "חלל" המוצגת בתערוכה הנוכחית. על כך כתב: "הכנתי שלט זהה לשלטי המוזיאון : פונטים זהים, אופן כיתוב זהה, מודבק על קאפה זהה עם קוד סידורי שמתאים לשאר העבודות שמוצבות בחלל זה. על השלט מופיע שם העבודה "חלל", שמי בראשי תיבות והכיתוב שהעבודה מתייחסת לתפישת החלל והגדרתו על פי אנרי ברגסון ומתכתבת עם עבודות של יוזף אלברס ולוצ'יו פוטנה המוצבות באותו החלל. ביום שישי בבוקר, בסוף חודש יוני הגעתי למוזיאון. כאשר השומרים יצאו מהאולם ונותרתי לבדי הצמדתי את השלט בפינת האולם בגובה עיניו של אדם הצופה מהפינה על כל החלל. ההצבה תועדה. בשבועות הבאים פקדתי את המוזיאון ותיעדתי את נוכחותה של העבודה. שלושה שבועות מיום ההצבה הגעתי והשלט כבר לא היה…"

"באותה עת הוצבו באולם האמנות המודרנית הבינלאומית במוזיאון ישראל עבודות פיסול של ריצ'ארד לונג, מונה חתום ואווה הסה. על קירות האולם  נתלו יריעות הלבד שלרוברט מוריס, עבודת הניאון הצהובה של דן פלאבין, הציורים של אגנס מרטין, רוברט מנגולד, לוציו פונטנה ויוזף אלברס. עבודתו של יוזף אלברס יוצרת אשליה של חלל הנגזרת מהפרספקטיבה וממשחק גוונים וצורות: ריבוע שחור במרכז וסדרת ריבועים אפורים ההולכים ומבהירים כלפי חוץ. מתקבלת אשליה של חלל פנימי שחור השואב את המתבונן לתוכו.

עבודתו של לוצ'יו פונטנה "המשגת החלל" ניצבת על הקיר הסמוך. פונטנה יוצר חלל אמיתי ע"י ביצוע שלושה חתכים אנכיים בקנבס הצהוב שדרכם מבצבץ חלל אפל אשר מאחוריו נמתח קנבס נוסף שחור. שתי עבודות אלו שיוצרות אשליה של חלל אצל אלברס וחלל אמיתי אצל פונטנה הציתו במחשבתי רעיון לעבודת המשך. עבודה זו מתקדמת עוד שלב בהתייחסות לחלל והרציונל שמאחוריה  מתייחס לחלל האולם כולו, תכולתו וכל המתרחש בו כעבודת אמנות בפני עצמה".

וולך מתאר חזרה בזמן, לשנת 1965, שנת פתיחת מוזיאון ישראל. השלט הוא מספר מייצג זוג עיניים בפינת האולם המתבוננות על המתרחש באולם: על החלל שבין קירות, ריצפת ותקרת האולם, תכולתו וכל המתרחש בו. התכנסות של האוצרים ועובדים נוספים, השומרים, האינטראקציה ביניהם לבין העבודות והחלל, ובאשר להחלטה מה יוצג לרגל הפתיחה. עם הצבת יצירות האמנות, המבקרים המגיעים לאירוע הפתיחה, מסתובבים במרחב התצוגה ומתבוננים ביצירות. תהליך זה אומר וולך חוזר ונשנה כל העת. זו הסיבה שעבודה זו שיש לה התמשכות בציר הזמן, אינה מתוארכת. חלל האולם הוא מציין, הוא לא רק מה שרואים, אלא הסך של כל מה שהוא נושא עמו לאורכו של הזמן, "הזיכרונות" שהוא מכיל ושומר. זאת בהתאם לתפיסתו של הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון הכורך בכתביו את המימד הרביעי "הזמן" עם שלושת המימדים האחרים.[6] 

ברגסון השתמש במושג "אינטואיציה של משך". המשך הוא ההוויה שלנו אשר משתנה תדיר, אינה חוזרת על עצמה, ואין ביכולתנו לחלקה לרגעים דיסקרטיים – התודעה חווה את העולם כזרימה מתמדת ולא רצף של אירועים בדידים ונפרדים. אין באפשרותנו להפריד בין ההווה, העתיד והעבר שנדחסו, מכיוון שההווה נוכח תמיד, חיי היקום הם תהליך יצירתו שבו בכל רגע נוצר משהו חדש, בלתי צפוי מראש.[7]  

 

בעבודות  ("ללא כותרת, 1991;  וכן "סחיטה", 1992-93), עולה הבחירה באובייקטים מן המוכן "רדי מייד", חפצים שימושיים במרחב הביתי/אישי להם נוסף המסר  וביטול הפער בין האמנות לחיי היום יום.

"ללא כותרת"  1991  אסמבלז'

חומרים: עץ לבוד, שפופרת טלפון של חברת בזק, כבל תקשורת.

העבודה מתייחסת לסגידה שלנו לאמצעי הטכנולוגיה.

"העבודה נעשתה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה ואמצעים אלו  קישרו בינינו לבין העולם החיצוני בעת שיבתנו סגורים ומבודדים בחדרים האטומים. שפופרת הטלפון הייתה ה"שליח" נושא הבשורה הטובה או הרעה, וברגעי החרדה שנלוו לטילים נאחזנו בה כטובע הנאחז בקש. תחושת התלות שלנו באמצעים אלה העלו אותם לדרגת קדושים".

משה וולך, "ללא כותרת"  1991  אסמבלז'

הטלפון דאז, נותר כמוצג ארכיוני-מוזיאלי. כיום אנו מוצפים באין סוף אמצעים דיגיטליים להפצת מידע חזותי והבנתו, ואפשרויות שונות וחדשות לצרוך מידע זה. התלות הכמעט מוחלטת שלנו בתקשורת האלקטרונית, ריבוי המידע, הנגישות אליו. היכולת לבחור את המידע הרלוונטי, לנתח ולעבד אותו במשולב עם נתונים נוספים. מרחב המדיה הופך למעין מקבילה של מערכת החישה שלנו – של היוצרים אמנות ושל צרכני האמנות.

משה וולך, "ללא כותרת"  1991  אסמבלז'

וכפי שכותבים מקלוהן ופיורה Mcluhan and Fiore)): המעגל האלקטרוני הביא לקץ שלטון המרחב והזמן… נוצר דיאלוג גלובלי שהמסר שלו הוא שינוי תמידי, וסיום בידוד פיזי, חברתי, כלכלי ופוליטי… המידע זורם אלינו ללא הפסקה…[8]

משה וולך: מהנדס כימיה, עוסק בפיתוח מוצרים וניהול מפעל. בשיחה עמו מספר שהתחיל מהלך אמנותי בשנת 1989. למד פיסול אצל פרדי פביאן ממייסדי המכללה לציור ולפיסול, רמת גן, ומנהלה הראשון..

יש לציין שלמרות אילוצי החלל הקטן, תערוכתו של משה וולך חושפת מהלכים פרובוקטיביים, גישה ביקורתית ועניין עמוק בסוגיות פילוסופיות, אמנותיות וחברתיות, אותם ניתן לאתר בכל היצירות שנבחרו לתערוכתו זו הנושאת את השם "זהות – מושג – מרחב".

תודה לנירה טסלר ולמשה וולך על החומרים והשיחה


[1] דאדא – 1923-1916 – תנועה של אנשי רוח ואמנים שקמה בתגובה למלחמת העולם הראשונה וכמרי נגדה. דרך שירה חסרת משמעות, שימוש ב"רדי מייד" וקולאז'ים, ודגש על ההיבט השרירותי המקרי והאקראי, דחו אמני הקבוצה את התפיסה האסתטית באמנות, והציבו במקומה את האנטי-אמנות ואי-האמנות שבמהותם הינם נטולי משמעות וחתרנים. בין האמנים מרסל דושן, מאן ריי, ראול האוסמן, מקס ארנסט, קורט שוויטרס, ג'ורג' גרוס, אוטו דיקס.

סוריאליזם – 1924 ואילך – "מעבר לריאליזם" – מונח שמגדיר את התנועה האמנותית שהוקמה ב-1924 ע"י המשורר אנדרה ברטון כתנועה ספרותית, אמנותית, אשר מיזגה בתוכה את שרידי תנועת הדאדא. תנועה זו השתמשה באותן מתודות סגנוניות – אוטומטיזם, מקריות, התרסה כנגד ההיגיון, כדי לשבור מוסכמות. אמני התנועה הושפעו מזיגמונד פרויד ומתורת החלום שלו, ושאפו לשחרר את עצמם מהמודע, דרך דימוי חלום והזיה. בין האמנים מקס ארנסט, רנה מגריט, סלוודור דאלי, חואן מירו, פול דלוו.

אמנות מושגית – אמצע שנות ה-60, שנות ה-70 – באמנות מושגית הרעיון ולא האובייקט הוא העיקר. אמנים מושגיים משתמשים בהיבטים של סמיוטיקה, תרבות פופולארית, כדי ליצור יצירות שנות מאלה המסורתיות. מה שראה הצופה בגלריה היו רק דוקומנטים של מחשבת האמן, מלים ומשפטים. מקור התנועה במרסל דושאן וברדי מייד שלו, שהדגישו את המחשבה של האמן כעליונה. ההתמקדות במחשבה גורמת לכך שכל פעילות או מחשבה היא יצירת אמנות פוטנציאלית – מה שעורר פולמוס ניכר בקרב אמנים, מבקרים וצופים. בין האמנים ג'וזף קוסות, אד רושה.

[2] זיגמונד פרויד מתחקה ב"האלביתי" אחר תחושה שהמילה הגרמנית unheimlich  כתואר השם וכשם עצם: (das Unheimliche מיטיבה לבטא. תחושה זו של הזרות השורה בתוך האינטימי עצמו, הצמרמורת  ואי–הנוחות במפגש עם הביתי שהוא בה בעת מסתורי וכמוס, מאיים ומפתה. זיגמונד פרויד, האלביתי, הקדמה: יצחק בנימיני, תל אביב: רסלינג

[3] יש לציין ש"משמר הלילה" יצירה אייקונית של רמברנדט נחשפה בשנים עברו לתגובות של ונדליזם מטעמם של מבקרים במוזיאון (תחילה, עת מורה מובטל חתך מספר חתכים בעבודה, שעברה שחזור לאחר מכן, ופעם נוספת כשמבקר נוסף התיז על פני השטח שלה חומצה). 

[4] המיצב משתנה בכל פעם. קוסות ציין בהוראות שלו: המיצב ניתן לשחזור בכל פעם עם כיסא שונה המלווה בתצלום שלו. מרכיבים קבועים במיצב הם ההגדרה המילונית וכן הסידור של האלמנטים בהתאם לתרשים מפורט.

[5] תחת מחיקה, אוצרת: אירית הדר, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014, עמ' 32-31

[6] משך-la durée

[7] Suzanne Guerlac, Thinking in time: an introduction to Heri Bergson, Cornell University Press, 2006, p.6.

[8] Marshall McLuhan and Quentin Fiore, The Medium is the Message, New York Bantam Books, 1967,p. 16.

ליקוי מאורות | חגי אולריך וזהר אלעזר, אוצר: יאיר ברק, גלריה אחד העם 9 תל אביב 12.11.2022-13.10.2022

פתיחה: 13/10/2022, 20:00

הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים

שעות פתיחה: חמישי – 11:00-17:00, שישי-שבת -11:00-14:00

זו השנה השנייה שאמנים ישראלים פועלים בחודשי הקיץ בתוך חללי העבודה של בית הספר לאמנות בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים וזוכים לסדנאות ולליווי אוצרותי צמוד במסגרת תכנית "רזידנסי", אשר מטרתה ליצור קשר בלתי אמצעי בין שדה האמנות הפעיל בעיר לבין האקדמיה. נוכחותם של אמנים/יות פעילים בסדנאות והצגת תערוכה של תוצריהם האמנותיים בסיום התכנית מעוררות השראה עבור הסטודנטים בפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים אשר הופכת בשנים האחרונות למוסד תרבות משפיע ומרכזי בלבה הפועם של תל אביב.

חגי אולריך
זהר אלעזר
חגי אולריך

התערוכה "ליקוי מאורות", שמסכמת את הפעילות האמנותית של זהר אלעזר וחגי אולריך שפעלו השנה במסגרת התכנית, מציגה צילומים הרחוקים מאוד מייצוג מדויק של מה שבאמת צולם. אלעזר ואולריך עושים שימוש בכלים צילומיים במטרה להפעיל מבט חקרני פנימה, אל תוך הצילום. עבודותיהם הן בבחינת ארס-פואטיקה של המעשה הצילומי, ואילו הסטודיו עבורם הוא מעבדה מחקרית אליה התכנים מיובאים מן החוץ. בניגוד לגישה המסורתית של צלם היוצא אל העולם, אצל אלעזר ואולריך – העולם נכנס אל הסטודיו. עבודותיהם של אלעזר ואורליך נוגעות בסוגיות של קידוד ופיענוח של דימויים.

יאיר ברק, אוצר וראש בית הספר לאמנות: ״במשך שנים האקדמיה מלמדת אמנות בניתוק מטריד מהשדה המקצועי. תכנית הרזידנסי היא חלק ממערך של פעולות שאמורות לחשוף את הסטודנטים לעשייה אמנותית מקצועית, ולחלופין – להכיר לקהילת האמנות בארץ את הפקולטה לאמנויות, שהיא כיום המוסד האטרקטיבי ביותר ללימודי אמנות וחינוך".

גלריה אחד העם 9

רחוב אחד העם 9, תל אביב, הכניסה מרחוב השחר 5

לפרטים נוספים: רביד אורן 0523608853