אנימציה: נעם דבל

ביצירה "טיפת שמיים" במוז"א, יצירה מותאמת חלל, שיש בה מן הליריות בניעות של האלמנטים ובסאונד מופיעים מספר מרכיבים: רישום באור של ענפי שושן צחור המוקרנים מול השער מוארים ובוהקים בלבן ובצהוב, ניצתים בעשן לבן אל כיפת הגלריה המפויחת המוארת ואפופה בדימויים של שמיים זוהרים ומים חיים, הנדמים למעין אוקולוס (Oculus, בלטינית: עין). כל אלו מעניקים ליצירה נופך רליגיוזי. שני הענפים של השושן הצחור או שני העמודים המתייחסים גם לשני השערים שניצבו בבית המקדש, ולמושג מהו עמוד או עמוד תומך או מה המטרה של העמודים שהיו בהיכל המקודש.

יש לציין שבעבודה זו ממשיכה כהן לעסוק בהקשרים שבין האדם למסורות ולפולחנים מקדמת דנא בהקשרים למציאות בת זמננו, ובנוסף בקשר שבין האדם לטבע.

בשיחה עמה מציינת אסתר כהן: "היצירה מוצגת בגלריה שהיתה במקור סדנה של מנפח זכוכית, מקום שבו אדם יצר יום יום כלים שבירים, לשימושם של אנשים אחרים (הכלים נמכרו בעבר בחנות המוזיאון). חומרי היסוד של מנפח הזכוכית הם אש, אבן חול ואוויר. וליתר דיוק- נשיפה. אויר שבוקע מבפנים החוצה.  כשראיתי את תקרת הכיפה המפויחת בגלריה שהתפחמה מרוב שימוש של האש והעשן של עבודת מנפח הזכוכית, מיד הבנתי שאני רוצה ליצור יצירה בעקבותיה. מתוך הפיח חשבתי על מקור אור ראשוני, על מים, כמו כשאני צוללת והשמש מאירה כמו אישון זוהר מבעד למים, או כמו שחווינו לראשונה נקודת אור מתוך רחם אימנו, חיפשתי נקודת מוצא של התחלה".

כהן מוסיפה, "לימים קראתי שעל פי מדרש בראשית רבה האדם הראשון נוצר על ידי האל כשהוא נשף את נשימתו מתוכו אל האדם. כלומר, מעשה בריאת האדם משול למעשה היצירה של מנפח הזכוכית. "ויפח באפיו נשמת חיים". מעשה הנפח, נשיפה של בריאה. פעולת היצירה מקבילה לנשמה, ליצירת חיים, מתוך התכוונות והשקעה פנימית. אין סמלי מזה בעיני. זה כל כך נדרש בתקופה זו. להתייחס לחיים ולא למוות. באשר לחלל עצמו, בגלריה, רציתי שישאר חלל חשוף בלי מסכים או אביזרים מיותרים, מקום קטן של התכנסות סביב יסודות החומר: האבן האש והאוויר, תחת מבנה הכיפה, ושהיצירה כולה תיווצר על ידי הקרנת אור ישיר בלבד, אבן על אבן ואור משני מקורות במקביל. כמו שתי עיניים site specific במובן הכי פשוט וישיר ".

מוטיב השושן עתיר סמליות, ומשויך לקדושה ולטהרה. המילה שושן מוזכרת גם בשיר השירים ולאורך השנים נתנו לה פרשנויות רבות ושונות. ביהדות פרח שימש כדגם לעיטור עמודי בית המקדש והופיע לראשונה במאה הרביעית לפנה"ס על גבי מטבעות, נרות חרס גלוסקמאות ועוד. כיום דגם המכונה שושן מוטבע על גבי השקל הישראלי החדש, שמופיע כאלמנט בעבודה. בתהליך העבודה עם האנימטור נעם דבל במעבר מרישום שחור ללבן נמחקו כמעט לגמרי הסממנים של השקל, שהפך למטבע גנרי. כל מטבע, המושג "שני צדדים לכל מטבע" מקבל כאן משנה תוקף. צבעם של איברי הרביה, השחלות של השושנים הצחורים הוא צהוב. באבקנים ניצתת אש ומתוך האש ישנו העשן שעולה אל עבר כיפת הגלריה הנדמית כאוקולוס המופיע לרוב כחלון עילי במיבנים עתיקים ובכנסיות שמטרתו להאיר את המבנה ולגלות את תוכו, אך גם חושף את החלל לאיתני הטבע, לגשם ורוח.

פרח השושן נע ברוח, וניצת וכבה, ניצת וכבה. הפרחים אינם מחוברים לאדמה אלא תלושים, ללא שורשים וכמו תלויים באוויר. המטבע מפלח את האוויר, נע באיטיות ונופל לתוך מים. הרגע שבו המטבע נופל לאחר שמגלה את שני צדדיו ומתחבר עם החלק העליון של הגלריה, הוא רגע שחוזר על עצמו לאחר התהליך ששני עמודי השושן עוברים שוב ושוב.

השושן בטבע צומח לזמן קצר בלבד בין חג פסח לבין שבועות. וזהו רגע של מעבר בין העונות – מאביב לקיץ, הימים האחרונים של הצמיחה והפריחה. הפרחים בתערוכה נשארים בשיאם, בגובהם הטבעי, כקומת אדם, נותר נוכח, אין עלים נושרים וכו'. בטבע הכל נובל מתייבש והופך צחיח. התערוכה במיקרה נפתחה בעונת הפריחה של השושן, ובמקביל כשהתערוכה תסתיים או כשהאור יכבה גם הם ייעלמו.

בנוסף, יש לציין שהשושן הצחור מופיע כאלמנט איקונוגרפי בנצרות, ומסמל את בתוליה של מריה (מרים) אמו של ישו, ומופיע בעיקר בציורים המתייחסים ל"בשורה" בה מתגלה המלאך גבריאל למריה, לבשר לה על לידת בנה, ומוצג לעתים קרובות, אוחז בשושן הצחור.

וכך בהרבה מובנים לעבודה זו אין התחלה ואין סוף. היא בתוך החלל הזה של מעשה היצירה שבו עבד מנפח זכוכית ערבי מחברון שאת היצירות שלו מכרו בחנות המוזיאון; וזה מתייחס גם לאספקט החומרי של מעשה האמנות. יש פה את המטבע, את הפרוטה ל-artifact. אבל למעשה כשיוצאים מהתערוכה הזו, אין ארטיפקט, לא נשאר כלום. כמו בבואה שנעלמת.
כהן מציינת שהתייחסה למטבע בעבודה זו גם בגלל המלחמה והעיסוק הבלתי פוסק בכסף, למי מגיע ולאן הולך הכסף, גם באשר לרגע הזה שבו המטבע נופל למים, למקור נוזלי, מותך, היולי, ראשוני, כל אחד מהצופים רואה זאת כראות עיניו.

ולסיום מציינת כהן אחד הדברים המרגשים בעיניה לראות את העבודה בלילה, והאופן שבו היא מתקבלת בעיני הצופה מתוך החושך. ובמיוחד כשמסיירים בבוסתן מוז"א בהמשך לעת ערב וריחות הצמחים והפרחים עולים בין השבילים. זו עבודה קטנה בתוך חלל קטן, אבל מאוד משמעותית עבורה, והיא מקווה שגם עבור הקהל.

תודה לאסתר כהן על השיח עמה ועל הדימויים