דן בירנבוים, "דרך, ברוש וכוכב", אוצר רוני ראובן, גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, עד 12 בספטמבר 2019

IMG_20190828_165904.jpg

התערוכה "דרך, ברוש וכוכב" מוצגת בחלל גלריית הסדנה לאמנות, יבנה. עבודות רישום מרשימות עשויות ביד מיומנת בצד ציורים.IMG_20190828_165852.jpg

ציורי הנוף עולים במאה ה-19 ביתר שאת הן ברומנטיקה – בציוריו של קספר דויד פרידריך, בריאליזם וכמובן בקרב אמני התנועה האימפרסיוניסטית כהצהרה על ציור בנוף הפתוח ובפוסט מודרניזם בעיקר אצל פול סזאן ווינסנט ואן גוך בברושים הלוהבים שלו כדוקרים את השמיים.[1]

בסקציה זו של ציורי נוף, ציורי ברושים בפרט מהווים הצהרה על גבולות, טריטוריה ושייכות. הברוש המצוי בדומה לשיח הצבר, מסמל בישראל גבולות, פרדסים ושבילים כפריים שהיו ואינם עוד. שורות הברושים שהגנו על הפרדסים מפני רוחות ופגעי מזג אויר נותרו על מקומם שנים רבות גם לאחר שהפרדסים נעקרו ונמוגו אל השכחה. באמנות הישראלית הברוש מסמל מקומיות, וישנה עבודת הפסיפס של האמן האיטלקי אנצו קוקי בגן הפיסול של מוזיאון תל אביב לאמנות, בה הברושים מהווים סמן של העיר תל אביב.  ניתן גם לראות ברושים בבי קברות יהודים ומוסלמים וכמו גם בבתי העלמין הנוצריים, דבר המקשר את הברוש עם המוות ופרידה מהחיים.

רוני ראובן אוצר התערוכה כותב: "המשורר הרומאי הנודע אובידיוס כתב בספרו "מטמורפוזות" על המיתוס של קיפרסיוס, שהתאבל על כך שהרג בטעות את צבי טיפוחיו עד כדי כך שהפך בעצמו לברוש, כאוב לאבלו הנצחי. אולי בשל כך הפך הברוש לסמל של אבל, ואולי בשל קומתו המירה או בשל העובדה שבכל עונות השנה הוא אינו משיר את עליו ושרוי תמידית בתנודה מול הרוח.IMG_20190828_170217.jpg

בירנבוים הוא צייר של רישום נוף שאינו יוצא אל הנוף כדי לצייר. הוא ספון בסטודיו, מבודד מהשפעותיו של הנוף עצמו. את מקורות ההשראה וההתייחסות שלו הוא יונק מתולדות האמנות, ומהתבוננות בדגמים שיצרו אמנים כקספר דוד פרידריך וגרהרד ריכטר. המייחד את הציירים הנודעים הללו, שהם יוצרים פרשנות משל עצמם של הנוף הממשי או המדומיין. אופן הנחת הצבע שלהם מייצג את ההשתנות והדינמיות המתמדת של הטבע. דינמיות זו היא אחד הגורמים הבולטים המושכים גם את בירנבוים בייצוג הטבע והנוף, לצד היסוד המסתורי והמאיים".[2]IMG_20190828_165620.jpg

כתב היד המתומצת של בירנבוים מאזכר תפיסות זניות – "במחי כף יד"… עבודות הרישום שלו מתאפיינות במשיכת מכחול אחת בה ניתן למצוא את דימוי הברוש ואת ההתמשכות שלו ההולכת ונגוזה כלפי מטה. ואילו בציורים, הברושים העשויים בתמצות ניכר נראים כמרקדים ומחוללים בצדי הדרך.IMG_20190828_170111.jpg

בעבודות הרישום בהן ניכר העיסוק בין גילוי והסתר, כאן ושם, אני מוצאת קרבה לעבודותיה של האמנית הסוריאליסטית ליאונורה קרינגטון ולבן זוגה זמן מה, האמן הדאדאיסט והסוריאליסטי מקס ארנסט ולאמנות סוריאליסטית בכלל בעיקר בעבודות בהן מופיע הירח כסימן או העיגול הלבן.IMG_20190828_170202.jpg

 

[1] התמה כעומדת בפני עצמה עלתה בארצות פרוטסטנטיות דוגמת הולנד במאה ה-17, כהצהרה ובחירה בנושאים שאינם עוסקים בדת.

[2] רוני ראובן, דן בירנבוים, דרך, ברוש וכוכב, טקסט התערוכה.IMG_20190828_165818.jpg

עור שני, SHEVA גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, אוצר אריה ברקוביץ , עד 12.9.2019

IMG_20190828_171309

בתחילת 2018 יסדה האמנית והיזמית ענת גרינברג את קבוצת SHEVA. חברות הקבוצה: רוזה בן אריה, אדית גורן, ענת גרינברג, דליה חי אקו, איה סריג, לילי פישר נפגשות דרך קבע לדיונים אמנותיים, להבנת ומינוף עשייה ומהלכים המקצועיים של כל אחת מהן. החברות בקבוצה שואפות לעורר דיון בנושאים חברתיים ובין השאר דיון ביקורתי על גישות גִּילָנוּת (אייג'יזם) שיש בהן אפליה ודעה קדומה והאתגר העומד בפני אמניות שגילן מעבר לגיל חמישים, ומקדישות את מרבית זמן ליצירה אמנותית כמקצוע.[1]

בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי פעלו ופועלות קבוצות אמנים/ים רבות: אני מעוניינת להתייחס לקבוצה אנונימית של אקטיביסטיות פמיניסטיות עוטות מסכות שכונו "נערות הגרילה". הקבוצה הוקמה כקולקטיב בניו-יורק בשנת 1985. כל חברה קיבלה את שמה של אמנית מתה כפסיאודון; למשל, פרידה קאלו וג'ורג'יה אוקיף. בציבור הן מסתירות את הזהות שלהן מאחורי מסיכות גורילה. "נערות הגרילה" משתמשות במחקר ובהומור על מנת לחשוף אמיתות. הן אינן מיוצגות ע"י גלריה כלשהי והן מוחות נגד מוסדות, כך שיש אירוניה בכך שהן מוצגות במוזיאונים כגון גטי וטייט, והעבודות שלהן מופיעות באוספי הקבע שלהם.

ונחזור לענייננו: בתערוכה בגלריה הסדנה לאמנות, יבנה מוצגת התערוכה "עור שני". עבודות מגוונות במדיה שונות היוצרות אפקט מרהיב בחלל. האוצר אריה ברקוביץ כותב: "התערוכה 'עור שני', נבנתה סביב נושא משותף שניתן לכל אמניות הקבוצה. כל אחת מהאמניות התייחסה לנושא דרך גוף עבודות אופייניות לסגנונה האישי ומנקודת מבט ייחודית לה. התוצאה המוצגת בתערוכה היא רב- גונית ועשירה הן ויזואלית והן בתכנים. תערוכת 'עור שני' מציעה לצופה מבט רחב על בלות והתחדשות, עבר והווה, חומר ורוח". [2] IMG_20190828_171306.jpg

תחת ידיה של רוזה בן אריה הופכים חומרים סינתטיים תעשייתיים: יריעות ניילון עצומות ממדים הטבולות במלחים, דיו, דבקים פלסטיים, פיגמנטים ועוד למארג ששפתו אמנם מופשטת, אך מאזכר נשל של עור טבעי וטבע מלאכותי כאחד. המרקמים התלת ממדיים ספוגי הפיגמנטים הצבעוניים משדרים תחושת יופי והוד.

רוזה בן אריה.jpg
רוזה בן אריה

פניה המצולמות של אדית גורן, ולעתים עיניה בלבד, מבצבצות/עולות מבעד לקימוטי נייר פרגמנט שצבעו כצבע העור. העיניים כידוע הינן ראי הנפש! בעבודות שלפנינו, עיניה של גורן מתבוננות בנו הצופים ישירות, עוקבות, בוחנות, מספרות לנו את סיפורן, לא מניחות לעומדים מולן אפשרות מילוט.

IMG_20190828_171254.jpg
אדית גורן

אדית גורן.jpg

אדית גורן

ענת גרינברג מציגה בעבודותיה בתערוכה התייחסות לנושא המופיע בעבודותיה לאחרונה; עלומים וזיקנה ולמה שהזמן מחולל. סדרת הציורים מוצגת על בדים בגדלים שונים בטכניקה הייחודית לגרינברג- צבע אקרילי מימי ושקוף על בד. המבט החוקר במעין תקריב מציג בחלק מהעבודות את פגמי הגיל והזמן, את הפגיעות ואת הניסיונות מכמירי הלב לטשטש מציאות זו.

IMG_20190828_171544.jpg
ענת גרינברג
IMG_20190828_171503.jpg
ענת גרינברג

בסדרת הפסלים והציורים של דליה חי אקו, מוצגת הדמות האנושית, בדמותה של בובה שחלקי גופה מפורקים לאיברים. הדגש אצל חי אקו הוא על הגוף ופחות על הבעות הפנים. הבובה שהינה מטפורה לאדם, עשויה חומר סינתטי, אך ניתנת להשחתה בידי האמנית באמירה שיש בה מן כאב ועם זאת אפשרות לצמיחה מחודשת.

IMG_20190828_171345.jpg
דליה חי אקו
IMG_20190828_171338.jpg
דליה חי אקו

עבודותיה של איה סריג מתחילות על פי רוב בעבודה אופקית על הרצפה, בבניית קו וכתם על מצע הציור, בעוד שהציור המוגמר מהדהד את פעולת הציור הראשונית. בציורים אלה של סריג המתאפיינים בזיקה למופשט האקספרסיבי, הקווים והכתמים שבהם מעלים אנלוגיה לגוף האדם ולהתרחשות תת עורית, לנימים ולוורידים שמזרימים חיוניות המשוחררת מכבלי החומר.

IMG_20190828_171146.jpg
איה סריג
איה סריג.jpg
איה סריג

עבודותיה של לילי פישר, מושתתות על זיכרונות אישיים, בזיקה לילדותה בארגנטינה. הציורים מציגים סצנות המצויות בתפר שבין מציאות לבין דמיון, עת זיכרונות מן העבר חוברים ומתמזגים עם המציאות היומיומית העכשווית כאן בישראל.

IMG_20190828_171225.jpg
לילי פישר

בעבודות אניגמטיות אלו של פישר מופיעות דמויות נשיות וגבריות, ילדה, כלב/שועל, איקונוגרפיה הנושקת לאוטוביוגרפיה של האמנית. האב הדומיננטי והשמרן, והחירות שעלתה עם לכתו. הסצנות המעלות שאלה באשר לפשרן מצויות בתפר שבין מיניות אסורה, קרבה, אינטימיות בין אישה/חיה, פייטה? אישה/ילדה וילדה על חבל. סצנות המעלות שאלה באשר לפשרן ומעוררות אי-נוחות. חומר הגלם בו משתמשת פישר הוא משחת נעליים על ניירי, ויש בה מן הכיסוי והברקת הלכלוך שהצטבר.

IMG_20190828_171158.jpg
לילי פישר

ולסיכום, מהיכרות עם עבודתן של האמניות בקבוצה, אני מוצאת הקשרים והתכתבויות ביניהן. אף שלכל אחת מהן שפה ייחודית משל עצמה, ניתן למצוא דו שיח במרקמי העבודות- יריעות הניילון הסינתטיות של רוזה בן אריה ונייר הפרגמנט של אדית גורן. הנימים והוורידים שכאילו עולים באוב מעבודותיה המופשטות לכאורה של איה סריג. בעוד שהעיניים שסימלו את עין הרע בעבודותיה הקודמות של דליה חי אקו הופכות לעיניים המתבוננות של אדית גורן. ואצל שתיהן ישנה הבחירה בהצגת חלק מהגוף – עיניים, פנים, רגליים, ידיים…

דו שיח נוסף אני מוצאת בין עבודותיהן של ענת גרינברג ודליה חי אקו – ציוריה של חי אקו מאזכרים ציורי ידיים המופיעים בעבודות קודמות של גרינברג ומנהלים עמן שיח.

ואילו עבודותיה של לילי פישר מגלות קרבה תימטית אף שלא סגנונית עם עבודותיה של ענת גרינברג בעיסוק במעגל החיים – מילדות לזיקנה.

[1] האמנות הפמיניסטית היתה חלק או היבט של פעילות פמיניסטית פוליטית, שהלכה והתעצמה בתחילת שנות ה-70. שורה של אירועים, בסוף 1969 ובתחילת 1970, הובילה לקראת פעולות המחאה הראשונות היוצאות נגד גזענות וסקסיזם בעולם האמנות האמריקאי. בתערוכה השנתית ב-1969, במוזיאון הוויטני בNY, השתתפו 143 אמנים, ביניהם רק שמונה נשים. קבוצה של נשים מעולם האמנות, ביניהן המבקרת לוסי ליפארד והאמנית פיית' רינגולד, הפגינו. באותה שנה קמו מספר קבוצות מחאה נגד קיפוח נשים באמנות ב-NY.

[2] עור שני הינו גם מושג מתחום התיאוריות הפסיכואנליטיות http://www.gilrach.co.il/2011/02/%D7%AA%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%90%D7%A0%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A4%D7%AA%D7%97%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%99/

מוזיאון פתח תקווה לאמנות DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" , אוצרת: נוהר בן אשר, עד דצמבר 2019

כולנו כבני אדם חווים קשת של רגשות, הנעות בין שמחה, הנאה, עצב, תסכול ועוד. אלה אף באים לידי ביטוי במחוות פנים וגוף, ולעתים אף משפיעים על התנהגותנו במצבים מסוימים. התערוכה  DEEP FEELING" רגשות ובינה מלאכותית" במוזיאון פתח תקוה לאמנות, מבקשת לעמוד על הקשר שבין רגשות אנושיים לבין אלה העוברים עיבוד באמצעות הטכנולוגיה. תערוכה שמאתגרת את המחשבה וגם הרגש ומעלה שאלות באשר לאמנות בעידן האינטליגנציה המלאכותית כיום.

אמנים משתתפים לפי סדר א"ב: איל גרוס וערן הדס, דור זליכה לוי, דניאל סמול, ליאור זלמנסון, ליאת סגל, מאיה מגנט, מירי סגל, ניבי אלרואי, פביו לטאנצי אנטינורי (איטליה), רוני קרפיול 

"בינה מלאכותית" היא ענף מתפתח במדעי המחשב, אשר מאופיין ביכולות שעד כה אפיינו את האנושות בלבד – כמו למידה מתפתחת ועצמאית. מראשית שנות ה-90 התפתחה הטכנולוגיה הדיגיטלית במהירות וגרמה לשינויים מרחיקי לכת בהיבטים הפוליטיים-חברתיים. שינויים אלו, כמו תפיסה ה-"אני" שעברה מהפיזי אל הווירטואלי ולרשתות החברתיות, או תפיסה שונה של ה"מרחב" דרך שימוש בטכנולוגיות עזר בנהיגה, עוררו את השיח על השפעת הדיגיטלי על האנושי.

האמניות והאמנים המשתתפים בתערוכה מבקשים לעמוד על ההיבטים הפילוסופיים והרעיוניים שביצירה עם הדיגיטלי. מקצתם שיתפו פעולה עם מתכנתים, אחרים התבססו בתחום מדעי המחשב והציגו בתערוכות רבות. תוך שימוש בטכנולוגיות שונות הם בוחנים את מקומו של הרגש, בזמנים בהם האינטליגנציה המלאכותית נדמית לעתים גדולה מהאדם.

היצירות עוסקות בשינויים החברתיים והרגשיים בהווה ובעתיד, ונוצרו במיוחד עבור התערוכה. בין הנושאים שעולים ביצירות: "בועות הסינון" המשמשות את ענקיות האינטרנט הגלובליות להתאמה של מידע סובייקטיבי עבור המשתמש, שהופך בעצמו לאלמנט סחיר (כמו בפיד הפייסבוק), אפליקציית תרגום קולי שבו-זמנית מטשטשת ויוצרת תרבות, יצירות הבוחנות נושאים כמו תעסוקה בעידן של בינה מלאכותית ועוד.

 העבודה Pseudotime, 2019 של ניבי אלרואי עוסקת במיון וקטלוג של יצירות אמנות על-ידי בינה מלאכותית, וברגשות הנלווים לתפיסת הזמן הלא-לינארית שביסוד השיטה. העבודה מתבססת על מנוע חיפש ניסיוני של גוגל, Google Experience  המקטלג יצירות אמנות מקדמת דנא ועד ימינו. בעבודה מופיעים רצפים של יצירות אמנות, שחוברו על-ידי קוד בינה מלאכותית ומוינו על פי רגשות, ובכך חותרת העבודה תחת תפיסת הממד הלינארי היסטורי של תולדות האמנות ומציגה מודל דיפוזי של זמן.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (36).jpg
צילם אלעד שריג

העבודה "מצלמת מציאות חלופית", 2019 של ערן הדס ואייל גרוס מהקולקטיב "מחניים 134" מבקשת להדגים איך הבינה המלאכותית חושבת, איך היא יכולה ללמוד עלינו דבר או שניים. הבינה מלאכותית "מצלמת" דימויים שהועלו לרשת, מתייגת אותם, ועל בסיס זה מייצרת עבורנו מציאות חלופית.

דור זליכה לוי בעבודה "לשונות", 2019, מציג מיצב קולי-חזותי, המבוסס כעל אפליקציות ניהול שיחה וטכנולוגיות המרה של טקסט לקול וקול לטקסט. זליכה יוצר כאן שתי דמויות – מאג'ד וכרמית שיש להן קולות גנריים מסונתזים. שתי הדמויות חוזרות על מילים בשפה העברית ובשפה הערבית במעין דיאלוג. בעבודה, 5 פרקים – איפה נפגשות השפות -היכרות, תפילה, גידופים, נוהל מעצר חשוד, ההמנון וכן שיר אהבה.

ליאור זלמנסון במיצב"פחדים מלאכותיים מלאכותיים", 2019, מתייחס לאתר אמזון Amazon Mechanical Turk בהודו, ולמבצעים עבורנו מטלות שונות. המיצב מתקשר עם האנשים הללו, בוחן את רגשות העובדים הנמצאים "מאחורי המכונה", מבקש מהם לדבר על העתיד התעסוקתי שלהם, עת הבינה המלאכותית תחליף אותם.

העבודה אינטראקטיבית וניתן למיין את הדפים לפחדים רציונליים, שונות, פחדים מוגזמים וכו'. הבינה המלאכותית לומדת אותנו, בני האדם, והשאלה עד כמה הבינה המלאכותית יכולה להרגיש אותנו, ועד כמה רחוק תוכל ללכת. זו טכנולוגיה גמישה ומתפתחת ואין עדיין תשובות.

פביו לטאנצי אנטינורי במיצב "אלים משועבדים זמנית", 2019, משלב מערכת בינה מלאכותית, חיישנים וטקסטים, ובוחן איך חברות גלובליות משתמשות בטכנולוגיה כדי להשפיע באופן רגשי. אנטינורי מעמיד בחלל שלושה פסלים אינטראקטיביים ומוניטור, המייצגים "בועות סינון", שהן ייצוג של גוגל, פייסבוק ואמזון שהאינטרסים הפוליטיים שלהם מתחרים על אופני הצגת המידע לגולשים. "בועות סינון" הינו מינוח שטבע אקטיביסט האינטרנט אלי פאריסר, לתיאור השימוש באלגוריתמים על-ידי מעצמות האינטרנט כדי לנחש את סוג המידע שהגולש מחפש. לדבריו, פרקטיקה זו מבודדת את הגולש במעין "בועה", שאינה חדירה למידע הנוגד את העדפותיו.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (11).jpg
צילם אלעד שריג

הפסלים דוממים בחלל ממש כמו בועות הסבון. רק כאשר הצופה מתקרב ונוגע בפסלים, הוא מתוודע ל"דיון" בין החברות שמסגיר את האינטרסים שלהן. הטכנולוגיה שמפעילה את העבודה מבוססת על חיישנים ותוכנת למידה עמוקה, המאפשרת דיון חי בין הפסלים. במוניטור מוצגים המזגים ה"רגשיים" של כל אחד מהם, המתייחדים על פי המודל הפסיכולוגי של "חמש התכונות הגדולות"[1] בהמשך בשל המוניטור הקטן עם הבועה, נגלה מי משלושת הגופים – גוגל פייסבוק ואמזון גבר על האחר ביצירת "בועת סינון" אידיאולוגית ורגשית סביב הגולשים.

מיה מגנט במיצג האינטראקטיבי AI Love U, 2019, עוסקת בקשרים בין מיצג, אינטימיות וטכנולוגיה באמצעות מיזמים חברתיים שהקימה. במיצג זה היא מגלמת נציגה של חברה פיקטיבית, שמוכרת למשתתפים תוכנת בינה מלאכותית (AI) ומספקת שירותי חברות אפלטונית ורומנטית. היא מאפשרת ללקוחות פוטנציאליים לעצב את הדמות המתוכנתת כראות עיניהם.

המשתתפים במופע מתבקשים לענות על שאלות ולבחור את תוכנת ה-AI שתתאים להם באופן מדויק. השאלות מעוררות דילמות מוסריות ורגשיות: האם נהיה מעוניינים בתכנה ידידותית או רומנטית? כזו שמסוגלת לריב ולהיפגע או כזו שלעולם לא תאמר "לא"?

ליאת סגל במיצב FOMO, 2019, מציגה חבורת רובוטים בצורת 'נחום תקום'. המיצב שואב השראה חקר הבינה המלאכותית ותחום המערכות המורכבות, ובוחן התנהגות קולקטיבית בעידן שבו אנו מתווכים בתקשורת שלנו באמצעות אמצעים דיגיטליים.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (19).jpg
צילם אלעד שריג

פומו – חרדת ההחמצה. חרדה זו גורמת לנו כל הזמן לקישוריות עם האחרת. המערכת הינה מורכבת, יש בעבודות משקולות, מנוע וחיישנים; החיישנים גורמים להם להפעיל אחד את השני ונוצר מערך שלם ומשתנה.

מירי סגל – המיצב After Life on Mars,2018-19, מורכב משני חלקים ובוחן רגשות בין עבר ועתיד; הקרנת וידאו קליפ על עשן, והקרנת אנימציה במציאות רבודה על מסך. חלקי העבודה מקשרים בין שני ערוצים של ההתפתחות הטכנולוגית במאה ה-20 ובמאה ה-21: חקר החלל, וחקר הבינה המלאכותית; בשניהם האדם ניצב מל היקום והידע כאינסופיים.

סגל שמה חפצים על כוכב הלכת מאדים, והאנשים שם יכולים לראותם מסתובבים. החפצים כמו נופלים מהשמיים  על חלל המוזיאון הממשי. מאגר חפצים נלקח ממאגר דיגיטלי באוניברסיטת פרינסטון. עשרות קטגוריות של חפצים, ובכל אחת מהן, מאות חפצים.

בחלק השני הקרנה של עשן צבעוני בהמלכה מושמע הווידאו קליפ "חיים על מאדים" Life on Mars (1972) של דויד בואי, והשאלה, האם יש חיים על מאדים? עליה לא ניתן להשיב.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (31).jpg
צילם אלעד שריג

בשתי העבודות הגוף נראה ולא נראה. מבחינתנו זו גם מחשבה שלא משנה עד כמה הטכנולוגיה מתקדמת והבינה המלאכותית לוקחת אותנו למאדים. עדיין לא התקדמנו למחוזות חלל שהאדם לא יוכל לכבוש בגופו הפיזי.

דניאל סמול , וידאו דיגטלי, 2017, מראיין דרך סקייפ בהקלדה, את ישות הבינה המלאכותית BINA4B, ישות וירטואלית המבוססת על קוד בינה מלאכותית ועל מאגר נרחב של זיכרונות, רעיונות ומאפיינים פסיכולוגיים של אישה אמריקאית בשם בינה אספן. Daniel R. Small, Animus Mneme (Interview with Bina48).jpg

בינה אספן ובן זוגה מרטין רותבלט הם מחסידי התנועה הטרנס הומניסטית (Terasem movement) בארצות הברית. הטרנס הומניסטים מאמינים שניתן לקחת רגשות ולהשתיל לאווטר, ושנוכל להתקיים לאחר כלות הגוף שלנו.

רוני קרפיול, מיצב War Assistant, 2019. קרפיול עוסקת בעבודת האנימציה הממוחשבת שלה בשאלות של מוסר ואתיקה בעידן  הבינה המלאכותית. המיצב שלה משלב סרט אנימציה שהוא סימולציה לקרב. ויש גם עפיפון ורחפן. הבינה המלאכותית כאן אומרת "אני עושה סימולציה לקרב עבורכם, תנו לי את השליטה ואני אלחם עבורכם"… מנסה לומר  "רחוק מהעין ומהלב", "לא צריך להתלכלך". "המלחמה הטהורה" – משג של הפילוסוף הצרפתי פול ויריליו.

רוני קרפיול, War Assistant, מיצב אנימציה בתלת מימד, 2019.png (1).jpg

 

 

[1] מוחצנות-מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, יציבות רגשית-נוירוטיות ופתיחות מחשבתית.

בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019

במוזיאון פתח תקוה לאמנות מוצג אשכול תערוכות חדשות העוסק בהקשרים בין האדם לבין הטכנולוגיה, ובעיקר על "בינה מלאכותית". 'וביניהן וביניהן', כמאמר השיר, שתי תערוכות שהעלו בי חיוך והשתאות. האחת, "בועת ציור" והשנייה "עולם בתוך עולם". שתיהן מופיעות כמיועדות לכל המשפחה!

התערוכה "בועת ציור" של הקריקטוריסטים ניר מולד ועמוס אלנבוגן[1] מציגה סדרת איורים הומוריסטיים, אשר חושפים וממחישים את מורכבות היחסים שלנו עם אמנות וטכנולוגיה; על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל.

ובהחלט, הקריקטורות מצליחות להפתיע ב"טוויסט" ממזרי ומצחיק. הלכתי בתערוכה בהתאם לציר הסירקולציה הידוע או שאולי נפלה עיני על פתיחת תערוכת ציורי מערות פרה-היסטורית, המצחיקה והשנונה. ואז פגשתי "חברים וחברות" מיצירות Old Masters, ממוזיאונים ל"היסטוריה של הטבע" , וגם מרודן,  ממלניקוב, ומהאמנות המודרנית ברגעים גדולים מתולדות האמנות – בקריצה לאמנים סוריאליסטים ולתנועות חשובות במודרניזם (לא מספרת! תבואו לראות! וכמובן את "זה לא נבוט" או הצעת נישואים בין רובוטים. וכמו בפאזל השלמתי את תמונת המראה הכוללת. המבט, כאמור, מבט רווי הומור – גם עצמי – הן על פעילותו של מוזיאון לאמנות, והן על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל ובעיקר אהבתי את החיבור על גבול "החריגה ל…" במשמר הלילה שלא עמד כלל על המשמר…בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (4).jpg

רעות פרסטר , האוצרת, סיפרה בשיחה איתה, שביקשה שהעבודות תתייחסנה למקום, והן תגובה לקשר שבין אמנות לאיור וקריקטורות וגם לבינה מלאכותית.בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (2).jpg

***

 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (5).jpgישעיהו שיינפלד (1909-1979) צייר ישראלי,[2] החל לצייר רק בגיל 62, והתמסר לסגנון האמנות הנאיבית. עולמו האמנותי מאוכלס בתים אווריריים, גבעות וחמורים, ספינות, עצים ופרחים, המצוירים בססגוניות, כאשר הצבעים השונים מתמזגים האחד בשני ויוצרים פסיפס שמקורו באבני החצץ הישראליות הפשוטות למרגלות מגדל צדק.

יצירותיו של שיינפלד מצויות באוסף המוזיאון, בפרויקט שנעשה בשיתוף פעולה עם חברת אינטל, נסרקו העבודות של שיינפלד והוטמעו בתוך מערכת של בינה מלאכותית. התוכנה סורקת אותנו הצופים ומפרקת את הדימוי עפ"י האופן שבו הנוירונים שלנו עובדים, ומציירת אותנו מחדש בסגנון יצירותיו של שיינפלד. מיצב מוצג אינטראקטיבי זה מוצג בגלריה שעצם מיקומה ומהותה מהווה תגובה לאוסף המוזיאון.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (37).jpg
צילום: אלעד שריג

תודה לרעות פרסטר ולאמנים על המפגש, תודה על החומרים

 

[1] עמוס אלנבוגן הוא קריקטוריסט, מאייר, עיתונאי ומנחה סדנאות הומור וחשיבה יצירתית. בוגר בצלאל, לימד איור ב"שנקר" ובמכללת ספיר, כתב טור שבועי ב"לאישה" (מילה של גבר), אייר כתבות ופרסם קריקטורות בעיתונים רבים, ביניהם ידיעות אחרונות, בלייזר, עיניים ועוד. מחבר ומאייר הספר "עשר סיבות לקנות את הספר הזה".

ניר מולד הוא תסריטאי, קריקטוריסט ובמאי אנימציה. פרסם קומיקס וקריקטורות בעיתונים רבים וכתב תסריטים לטלוויזיה ולאנימציה, הוציא לאור את ספר הקריקטורות "צלילי המוסאקה" והעלה את מופע הסטנדאפ "אנטיגיבור". כתב, הפיק וביים את סדרות האנימציה "גוגי ומגוגי", "רפפורט" ו"גויאבות בערפל".

[2] ישעיהו שיינפלד, נולד בקישינייב, מולדוביה, עלה בשנת 1928, התיישב בפתח תקוה ועבד במחצבה.

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.