בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועת ציור" – לכל המשפחה, אמנים משתתפים: עמוס אלנבוגן, ניר מולד, אוצרת: רעות פרסטר, מוזיאון פתח תקווה לאמנות, עד 10.9.2019

במוזיאון פתח תקוה לאמנות מוצג אשכול תערוכות חדשות העוסק בהקשרים בין האדם לבין הטכנולוגיה, ובעיקר על "בינה מלאכותית". 'וביניהן וביניהן', כמאמר השיר, שתי תערוכות שהעלו בי חיוך והשתאות. האחת, "בועת ציור" והשנייה "עולם בתוך עולם". שתיהן מופיעות כמיועדות לכל המשפחה!

התערוכה "בועת ציור" של הקריקטוריסטים ניר מולד ועמוס אלנבוגן[1] מציגה סדרת איורים הומוריסטיים, אשר חושפים וממחישים את מורכבות היחסים שלנו עם אמנות וטכנולוגיה; על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל.

ובהחלט, הקריקטורות מצליחות להפתיע ב"טוויסט" ממזרי ומצחיק. הלכתי בתערוכה בהתאם לציר הסירקולציה הידוע או שאולי נפלה עיני על פתיחת תערוכת ציורי מערות פרה-היסטורית, המצחיקה והשנונה. ואז פגשתי "חברים וחברות" מיצירות Old Masters, ממוזיאונים ל"היסטוריה של הטבע" , וגם מרודן,  ממלניקוב, ומהאמנות המודרנית ברגעים גדולים מתולדות האמנות – בקריצה לאמנים סוריאליסטים ולתנועות חשובות במודרניזם (לא מספרת! תבואו לראות! וכמובן את "זה לא נבוט" או הצעת נישואים בין רובוטים. וכמו בפאזל השלמתי את תמונת המראה הכוללת. המבט, כאמור, מבט רווי הומור – גם עצמי – הן על פעילותו של מוזיאון לאמנות, והן על השפעת הטכנולוגיה על האמנות בפרט ועל החיים כיום בכלל ובעיקר אהבתי את החיבור על גבול "החריגה ל…" במשמר הלילה שלא עמד כלל על המשמר…בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (4).jpg

רעות פרסטר , האוצרת, סיפרה בשיחה איתה, שביקשה שהעבודות תתייחסנה למקום, והן תגובה לקשר שבין אמנות לאיור וקריקטורות וגם לבינה מלאכותית.בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (2).jpg

***

 "עולם בתוך עולם" – לכל המשפחה, פרויקט מיוחד בגלריית האוסף בשיתוף חברת אינטל. תכנון וביצוע: יקיר זהר, דימה קנבסקי. הפרויקט נעשה בשיתוף המייקרים של אינטל

בועות ציור, מוזיאון פתח תקוה לאמנות 2019 (5).jpgישעיהו שיינפלד (1909-1979) צייר ישראלי,[2] החל לצייר רק בגיל 62, והתמסר לסגנון האמנות הנאיבית. עולמו האמנותי מאוכלס בתים אווריריים, גבעות וחמורים, ספינות, עצים ופרחים, המצוירים בססגוניות, כאשר הצבעים השונים מתמזגים האחד בשני ויוצרים פסיפס שמקורו באבני החצץ הישראליות הפשוטות למרגלות מגדל צדק.

יצירותיו של שיינפלד מצויות באוסף המוזיאון, בפרויקט שנעשה בשיתוף פעולה עם חברת אינטל, נסרקו העבודות של שיינפלד והוטמעו בתוך מערכת של בינה מלאכותית. התוכנה סורקת אותנו הצופים ומפרקת את הדימוי עפ"י האופן שבו הנוירונים שלנו עובדים, ומציירת אותנו מחדש בסגנון יצירותיו של שיינפלד. מיצב מוצג אינטראקטיבי זה מוצג בגלריה שעצם מיקומה ומהותה מהווה תגובה לאוסף המוזיאון.

מוזיאון פתח תקוה לאמנות. צילום אלעד שריג (37).jpg
צילום: אלעד שריג

תודה לרעות פרסטר ולאמנים על המפגש, תודה על החומרים

 

[1] עמוס אלנבוגן הוא קריקטוריסט, מאייר, עיתונאי ומנחה סדנאות הומור וחשיבה יצירתית. בוגר בצלאל, לימד איור ב"שנקר" ובמכללת ספיר, כתב טור שבועי ב"לאישה" (מילה של גבר), אייר כתבות ופרסם קריקטורות בעיתונים רבים, ביניהם ידיעות אחרונות, בלייזר, עיניים ועוד. מחבר ומאייר הספר "עשר סיבות לקנות את הספר הזה".

ניר מולד הוא תסריטאי, קריקטוריסט ובמאי אנימציה. פרסם קומיקס וקריקטורות בעיתונים רבים וכתב תסריטים לטלוויזיה ולאנימציה, הוציא לאור את ספר הקריקטורות "צלילי המוסאקה" והעלה את מופע הסטנדאפ "אנטיגיבור". כתב, הפיק וביים את סדרות האנימציה "גוגי ומגוגי", "רפפורט" ו"גויאבות בערפל".

[2] ישעיהו שיינפלד, נולד בקישינייב, מולדוביה, עלה בשנת 1928, התיישב בפתח תקוה ועבד במחצבה.

ברכה ביינ' ונידה גיא, צילום יחיד שלי כילדה, קיר אמן, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי תל-אביב 24.8.2019-1.8.2019

avi52495 (1).jpgגעגוע! לימי הילדות והתום מופיע ב"צילום יחיד שלי כילדה" קיר האמן של ברכה גיא. העבודות המוצגות מקשרות בין עולמות שונים: בין תצלום לבין עבודה שנעשתה על-פיו ולתצלום מטופל, עבודת רקמה והקשריה לעבודות גובלן; בין ילדות לבין זמן עכשיו.

בעבודה המוצגת כמעין איקונה על הקיר המוזהב, עולה שאלה באשר למהות הזיכרון. תצלומים נושאים עמם זיכרונות; אישיים ופרטיים, ציבוריים וקולקטיבים. הזיכרון, בהיטמעו, הנו גמיש למדי, צבעוני ונושא עמו רכיבים שהנם תמונת מראה למה שהיה ואינו עוד, אף שגם רכיבים אלה עשויים להשתנות בחלוף הזמן. יש בהם מן השמחה והדמע והכאב.avi52495 (1)_1.jpg

גיא מנציחה את דמותה כילדה קטנה, שעיניה צוחקות, בזיכרון רחוק. "צילום יחיד של ילדותי משך אותי לרקום את רקמת הגובלן בחוטי צמר ורקמה  שנשארו עוד מבית הורי, על  ראשי  זר פרחי זהב- זיכרון מתוק  לפרחי הגן שגדלו בגינה הקטנה שהייתה צמודה לבית הקטן, ומחווה לעבודת הרקמה של אמי ז"ל

מפלרטטת בעבודות עם נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה , פריחה וגעגוע למנהגים שהולכים ונעלמים עם הזמן, מדברת בעבודה על דימוי החלום , צילום הילדה הקטנה שאיננה עוד …ולא תחזור"[1]

גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הנה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.

השימוש בטקסטיל ונגזרותיו לשם עשיית יצירת אמנות מוצג במחזור חודשי השנה, פלאצו סקיפנויה (Palazzo Schifanoia), פררה, איטליה. בחודש מרץ יש תיאור של עמלנות (טוויה), בין השאר גם מוצגת האלה מינרווה שנתפסת בצד היותה אלת החוכמה והמלחמה גם הפטרונית של הטוויה.[2]הוא שכיח ביותר בשטיחי הקיר מהמאות 17-14 בתקופות שהיתה להם פונקציה שימושית בצד קישוטית; בעבודות של אמנים הולנדיים במאה ה-17 (דוגמת ורמיר, אך לא רק!) ובמאה ה-19, תקופה שניסתה לשלב בין אמנות ואומנות Art & Crafts. במאה ה-20 אמנים ואמניות שונים משתמשים בחומרי יצירה שונים ובאמנות העכשווית השימוש תכוף ומעניין מאין כמוהו.[3]

גיא משתמשת בטכניקות המשלבות רקמה, צילום וציור על-מנת לספר סיפור, סיפור של ילדות, של בית ההורים, כדי למנוע שכחה ולהחיות את הזיכרון.

תודה לאמנית ברכה גיא על חומרי התערוכה.

 

[1] מהטקסט של ברכה גיא לתערוכה

[2] פלאצו סקיפנויה בפררה, איטליה הינו חלק מעבודת המ.א שלי בהנחייתו של פרופ' אברהם רונן ז"ל.

[3] בין השנים 2013-2011 עבדתי מול מחלקת עיצוב טכסטיל בשנקר – והמנחים דודו גבריאלי ושסה קאנין, בפרויקט "משהו ללבוש" (נמשך ארבע שנים). במהלכו עבדו יוצרות ויוצרים מהמחלקה מול עבודות אמנות באוסף האמנות המודרנית במוזיאון תל אביב, ובסופו של כל פרויקט, הוצגו העבודות שנוצרו בהשראת יצירות האמנות בחלל האולם ע"ש מיזנה במוזיאון.

ליאור גריידי, ביתלחם, תערוכה, נווה שכטר, רחוב שלוש 42, תל אביב יפו, אוצרת שירה פרידמן, 6.6.2019-22.8.2019

Bethlehem2.jpeg

במבנה הייחודי במתחם נווה שכטר – תרבות ואמנות יהודית עכשווית, מוצגת העבודה "ביתלחם" של ליאור גריידי, עבודה היוצרת הקשרים וגשרים בין עבר והווה, בין גיבורות תנ"כיות לבין כאן  ועכשיו.

לעבודתו רבת הפנים של ליאור גריידי התוודעתי בין השאר בשל יצירות העוסקות בתימני כנרת, וביניהן יצירה בנדון המוצגת באוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות, ובנוסף עבודה שהוצגה במוזיאון פתח תקווה לאמנות, תערוכה בגלריית "הקיבוץ" דאז ועוד, אך לא רק.

בתערוכה הנוכחית, בנווה שכטר ביקרתי לפני מספר שבועות ועדיין הרשמים שורים עמי.

בסוף הפרק הראשון במגילת רות מסופר על שיבתה של נעמי ממואב לבית לחם יחד עם כלתה המואבייה רות. וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב, וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים[1]. פסוק זה מגלם רגעי שיבה/עזיבה מכוננים ומנוגדים בחייהן של שתי הנשים: נעמי שבה אל ביתה לאחר שהיתה זרה במואב, בעוד שרות עוזבת את ביתה במואב ונכנסת בשערי ארץ ישראל כזרה. נקודת הזמן זו שהינה רגע מכונן במגילת רות, נוכחת גם בגוף העבודות של ליאור גריידי ובתערוכה "בית לחם"

גריידי יוצר מיצב site specific המתייחס במרובד לקשת המשמעויות המתכנסות ברגע של עזיבה-שיבה. זמן גלות וזמן גאולה. מקום הולדת דוד (צאצא של רות המואבייה ובעז), והמקום בו נמשח למלך. לשם כך, הוא נדרש להיסטוריה של חלל הגלריה, לבחינת מושג הבית ולדיאלוג עמו, ולעיר בית לחם של ימינו. Bethlehem5.jpg

בחלל התערוכה  מוצג שטיח פרחוני. גריידי רכש שטיחים בשוק הפשפשים. ואלה הושמו "פטרן על פטרן" על שטיח האריחים שקיים. "השטיח הפרחוני בסגנון עות'מאני", כותבת, שירה פרידמן אוצרת התערוכה, "מאפיין את החלל כמרחב ביתי ומדגיש את הארכיטקטורה העות'מאנית המקורית של מבנה הגלריה באמצעות הדהוד קימורי הקשתות של התקרה בנגזרת השטיח. השטיח הגזור כמו מקפל לתוכו את המהות הארכיטקטונית של המבנה ויכול, כמו החפצים האחרים בתערוכה, לנדוד למקום אחר – אך תמיד יישאר סוכן של המקום".[2] Bethlehem1.jpeg

במרכז החדר, ערם גריידי לערמה רהיטים וספרים שהעתיק מדירתו אל הגלריה. רהיטים אלה קשורים לביוגרפיה של האמן ושימשו אותו בשהייתו בארצות הברית; הוא החזיר אותם לארץ כשהחליט על שיבה הביתה. הם מייצגים עבורו את המהלך הטעון של פרידה מבית אחד והקמה של בית חדש בדומה לסיפור רות ונעמי. ואילו הספרים מגלים טפח מעולמו של גריידי: "חיוך הגדי" של דוד גרוסמן; "גוף שני יחיד" של סייד קשוע; "תת הכרה נפתחת כמו מניפה" של יונה וולך; "רצח בדרך בית לחם" של בתיה גור ועוד.Bethlehem4.jpg

במעבר בין חדרי הגלריה קבועות מעין שתי מזוזות, "מאיפה באתי ולאן אני הולך" (עזיבה-שיבה; בלבול). המזוזה קבועה, כנהוג בקהילות ישראל, בצד הכניסה לבית מגורים. מקור המצווה בשתי פרשיות בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיך   ספר דבריםפרק ו'פסוקים ו'ט'

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם […] וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.    ספר דבריםפרק י"אפסוקים י"חכ"א  [3]

מטרת המזוזה להזכיר את האמונה באל. ואילו אצל חז"ל, בספר הזוהר ובמקורות נוספים מוזכרת גם סגולת השמירה על הבית ויושביו המגולמת במזוזה.  כאן בתערוכה, כפל המזוזות הופך אותן לפסולות.

במעין קיטון צר מוצג בדי ציור (טריפטיך) ועליהם האותיות ב' ת' א', הרקומות בחוטי זהב על הבד ומתייחסות לתשובתה של רות לנעמי: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי, [4] שנאמרה כאשר ניסתה נעמי לשכנע את רות לשוב לבית אימה במואב ולא להיכנס לארץ ישראל כאלמנה ענייה וזרה. רקמת האותיות נראית כקמעות עתיקים, שעליהם נכתבו צירופי אותיות המהווים את שמות האל, שלהם מייחסים כוחות מאגיים ושמירה על בני הבית.Bethlehem3.jpeg

גריידי מתייחס אל העיר בית לחם המוזכרת במגילת רות בתצלום של העיר, המוקרן על גבי קיר הכורכר של הגלריה. בית לחם דאז חוברת אל בית לחם דהיום; מארג של הבתים: הפרטי, המקראי והפוליטי השזורים זה בזה, כמעין תזכורת לאחריות שלנו לבית, בית פיזי ומטפורי כאחד, לתושביו ולרגע הכניסה אליו והיציאה ממנו. מצב סיפי של בין לבין.IMG_7643.JPG

IMG_7669.JPG

תודה לשירה פרידמן האוצרת על השיחה עמה ועל צילומי התערוכה.

 

[1] מגילת רות, פרק א', פסוק כ"ב

[2] שירה פרידמן, בית לחם, אוצרת גלריה שכטר

[3] מזוזה, ויקיפדיה https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%96%D7%95%D7%96%D7%94

[4] מגילת רות, פרק א', פסוק ט"ז.