"אני רוצה שאנשים סביבי יחוו וירגישו כל קו וכתם על הנייר ועל הבד ויתרגשו יחד איתי"
תערוכת היחיד "50 השנים הראשונות, ברכה גיא"[1] המוצגת בבית האמנים ע"ש זריצקי בתל-אביב " מפעימה ומרגשת, מעלה שאלות רבות על יצירה ומהותה, עשייה מבורכת למעלה מיובל שנים, מהותם של זיכרון אישי ומחוזות ילדות, מעגלי חיים, צמיחה ובעיקר געגוע העולה מבין היצירות המוצגות בשתי הקומות במרחב השמאלי של בית האמנים.
קרדיט צילום: דניאל אנוך, דני אבוקסיס, רן ארדה, איריס גיא
ברכה גיא, מימין, געגוע, 2018, טכניקה מעורבת על נייר משמאל, ברכה גיא, נוף ילדות, 2019, טכניקה מעורבת על נייר
עבודת האוצרות המעולה של דליה דנון מאפשרת לשוטט בין החללים ולהתרשם מעשייתה של גיא במהלך השנים. ואכן במהלך שהותי במקום התוודעתי למבקרות/ים שבאו לראות, להתרשם, להתרגש ולרצות להישאר במרחבי התצוגה הנושאת עמה הקשרים שכל אחד ואחת מאתנו יכולים להגיב אליהם, להזדהות ולהרגיש "צביטה" בלב. וכפי שמורה גיא על מהות האמנות לדידה: "באמצעות הציור אני בוראת את עולמי הפנימי ואת העולם שמקיף אותי, ציור שדות געגוע הוא ציור ממעמקים; מתחת לכל הפחם והגירים קיים הסוד של חיי. כל כתם וצבע על הנייר הוא ניסוי ותעייה, רבדים של שכבות גאולוגיות וחיים שלמים מסתתרים מתת לכל כתם".
התערוכה הזו היא מציינת, "באה לחשוף נקודה קטנה גדולה במהלך שנות היצירה שלי. באמנות, תערוכת רטרוספקטיבה היא תערוכה מקיפה שבאה לחגוג את רוח היצירה והחיים. יש הרבה מאד סיפורים וזיכרונות מאחורי כל עבודה ואובייקט. למדתי עם השנים שדווקא כשלא מגבילים את החופש והחשיבה, הסיפורים שעולים על הדף הריק הם הכי מדהימים ומסקרנים, הם פשוט עולים וצפים. צללתי עם דליה לתוך המגירות בסטודיו, הכי עמוק שאפשר לתוך החומרים והניירות. זה היה תהליך מאד מרגש ונוגע. האמנות היא כל כולי, אני מרגישה בה כל כתם וקו. שקעתי עמוק לתוך הסיפור ולא האמנתי לעצמי שאני ציירתי את הציור או פיסלתי את האובייקט.
התערוכה מלווה אותי לאורך כל השנים בהן נגעתי בחומר. חיים של אדם הם דבר שביר ועדין. אני מרגישה את האהבה, הכאב והשבר".
על העבודה עם דליה דנון אוצרת התערוכה: "תערוכה זאת היא הגשמת חלומות. בילדותי הייתי ילדה חולמת ומפנטזת, ידעתי מגיל צעיר מאד שצריך לעבוד מאד קשה כדי להשיג דברים, וזה מה שאני עושה וחושבת לאורך כל שנות חיי. חולמת בלי גבולות ובלי מגבלות, ובמובן הזה התברכתי באוצרת נפלאה, מיוחדת ומדהימה דליה דנון שדחפה וריגשה אותי כל הזמן. לקראת התערוכה דליה שאלה אותי מה חשוב לי ומהן העבודות אותן הייתי רוצה לחלוק עם האחרים. הרצון לחלוק הוא החלק המרכזי במה שאני יוצרת, נוגעת ומפנטזת. אני רוצה שאנשים סביבי יחוו וירגישו כל קו וכתם על הנייר ועל הבד ויתרגשו יחד איתי".
בתערוכה נוכחת שאלת הזיכרון, בעיקר זו הנקשרת לזיכרון אישי. המשורר סִימוֹנִידֶס מקיוס יוון (556 לפנה"ס-468 לפנה"ס) המציא שיטה שנקראה אמנות הזיכרון. "טכניקת הזיכרון על-פי סימונידאס וקיקרו (אשר ראה בזיכרון חלק משמעותי מאמנות הנאום אותה פיתח), התבססה על שני מושגים: מקום ודימוי. על פי שיטה זו, על הזוכר לבחור מקומות ודימויים מנטליים ולאחסנם במקומות, כך שסדר המקומות ישמר את סדר הדברים ודימויי הדברים יציינו את הדברים עצמם. טכניקת הזיכרון התבססה על בניית ארמון מנטלי, שבכל אחד מחדריו ממוקם חלק מהדבר שרוצים לזכור, לצד חפץ בולט". [2] מהות זו אכן נוכחת במרחבי התערוכה – בקומה התחתונה המעניקה מבט אל מתודות העבודה של האמנית, ואל הסטודיו שלה, ובחלל הקטן בקומה זו המאזכר מעין היכל מקודש או שמא אזכור לחדרי פלאות. במרחב העליון ניתן מבט נרחב אל עבודותיה של גיא.
הזיכרון האישי נוכח במרחבי התערוכה הן בעבודות הרקמה, והן בזרי הפרחים המאזכרים התייחסויות נוספות בעבודות שעניינן הניעות שבין יופי, זיכרון ומוות, ובהן היא מעלה זיכרונות מבית הוריה בו אמה בעלת ידי הזהב הייתה מעטרת ומקשטת כל פינה בבית במלאכת יד.
ברכה גיא, פרחים שחורים עם ורד, 2015, שמן על נייר ברכה גיא, 2021, זר, צילום דניאל אנוך
"אמי הייתה תופרת ורוקמת, ממנה למדתי את עבודות המלאכה. הינו יושבות שעות ומדברות על החיים על ילדותה בירושלים העתיקה.
בילדותי אמי הייתה תופרת ורוקמת לי את השמלות. החיים בבית היו קשים, אבל אף פעם לא הרגשנו בחוסר הייתה אהבה וחיבוק.
אבא עבד בבית חולים השרון כאח מוסמך. בתחילת דרכו עבד בחדרי לידה ולאחר מכן ניהל את המכון הפתולוגי, שם למדתי ביולוגיה ועל גוף האדם, ועד היום אני עוסקת במיצבים שלי בבקבוקי תרופה של המוגלובינים שאני אוספת מהמחלקה האונקולוגית בבית החולים".
גיא, מופיעה כאן כאלכימאית הבוראת תמונת עולם ברקמה, בחוטים פשוטים. בעבודות של גיא השימוש ברקמה, המחט "החופרת" בבד הינה באנלוגיה למעין תפר בעור החי ולחיטוט בנפש.
ברכה גיא, חלל תחתון
פרחים והקשרם לזיכרון אישי בעבודותיה של גיא פרחים מופיעים תכופות בעבודותיה של ג'יא בינ'וינידה. לעתים שזורים בזרים או בשדות. "הקאלה, השושנה, הפרח בכללותו מרגש אותי תמיד. פרחי הגינה בחצר בבית הקטן בשכונת התימנים בפ'גה שכונת עולים חדשים קשי יום תמיד פרחה. אבא היה שותל פקעות של קאלות לבנות זקופות. הוא נהג לומר לי 'ונידה שלי [בילדות קראו לי ביינ ונידה] תסתכלי עמוק לתוך הקאלה יש בה חיים שלמים טהורים'.
בגינה פרחו שושנים אדומות משכרות בריחן. אימא היתה רוקחת מעלי הכותרת ריבה, ומכינה גם מי ורדים לאירוח.
בתוך הבית היו פרחים בעציצים על השולחן. לא נוגעים, רק מסתכלים, מחמיאים ונהנים מהיופי הצועק. למדתי לחיות ולהתרגש מפרח – הוא נושא עמו חיים שלמים של התפוררות וצמיחה. גם בפרפורים האחרונים שלו הוא ממשיך לפרכס את עצמו – לשכפל את עצמו, להתגבר על הקמילה ולנבוט מחדש.
מתוך הכאב בא היופי. האם הזרים יפרחו יתנו חיים חדשים של אהבה ומרפא? יש בעבודה סוג של היטהרות ומרפא".
פרחים מיצגים מחזוריות, את מעגל החיים, צמיחה, בשלות וקמילה, באנלוגיה לפסוק מקהלת '"הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל' (קהלת פרק י"ב, פסוק 8), ולמושג ה"ואניטס" שרווח בהולנד הפרוטסטנטית בשלהי המאה 16 ומאה 17, באשר להבלות החיים.
ברכה גיא, 2017, התפרצות, צילום רן ארדה ברכה גיא, 2022, בוקה, צילום דני אבוקסיס נמוך
בטקסט היפה הנלווה לתערוכה מציינת ד"ר נאוה סביליה שדה: "בין שושנים צחורות רכות הנתונות בתוך אגרטל זכוכית שקוף באחת מעבודותיה של ברכה גיא מבצבצת אחת אדומה, בודדה, שנראית כאילו היא כמעט נמחצת תחת אחיותיה הדחוסות מעליה. הפרחים באגרטל זה הם בשיא בשלותם, ואולי רגע לפני קמילה. כמו התיאור בשירה של זלדה, השושנה האצילה נבנית ממשחק של כתמים, לאחר שהציירת צדה כביכול את הקו הנכון מתוך סבך של קווים רועדים. אגרטל הזכוכית עולה מתוך אופל שחור, אשר מואר במעט באמצעות מספר עלי כותרת שנשרו, והבהקים בודדים של אור מוזהב. נדמה שאגרטל זה מטמיע בקרבו את מכלול המחשבה האמנותית העומדת מאחורי יצירתה של האמנית ברכה גיא."[3]
גיא מעלה לדידי אפשרות לתיקון – שכן כפי שהיא מציינת "בעבודות ובאובייקטים אני מנסה כל הזמן לחבר בין החלקים שנפגעו במהלך מסע החיים". נושאים הקשורים לזיכרון רחוק – חיים – יופי וקמילה, פריחה.
בחלל התחתון נע המבט מדימוי הסטודיו, אל שתי הנברשות – זו המשתלשלת מהתקרה וזו "השרועה" על הרצפה ומקבלת האנשה בדימוי הציפור – עורב השואף לשאת אותה מעלה. ומהן, אל מקבץ העבודות הקטנות על הקיר ואל צילום הסטודיו העצום בממדיו הנראה כ"עומד לשאוב פנימה את העומדים נכחו".
נברשת, 200 על 85 על 85 ס”מ, קרושה חוטי סריגה, 2020
הליכה בעקבות הזיכרון ואפשרות לגעת ברגעים היקרים שנחרתו בחיי, פורמת חוטים, וקושרת בתנועה הלוך ושוב, סורגת ואורגת בקצב התפילה.
העבודה מציינת גיא נוצרה ונרקמה תוך כדי מהלך הבידוד והסגרים. הסריגה מאפשרת לחוט המשכיות של חיים מפעימים. נטיפי החוטים השזורים מהדדים זיכרון עמוק של ילדות, לקשר עם אבא ואימא. בשארית החוטים מבית אימא מנציחה את ימי הרוגע כשהייתי יושבת וסורגת לידה. אלו רגעים אינטימיים של שיחה מעמיקה על החיים. הדימוי של הנברשת מהדהד לבית הכנסת המואר באור יקרות, כאשר הלכתי עם אבי לתפילות יום שישי וערבי חג.
התחלת העבודה על הנברשת הייתה על אובייקט, עיצוב סימטרי מאורגן, ותוך כדי תהליך העבודה, הנברשת הפכה לאורגן דמוי לבירינת [דימוי מבוך בעל רשת מעברים מסובכת]. התהליך הביא אותי לכאוס – מאובייקט מעוצב שהפך להיות כאוטי וא-סימטרי.
ברכה גיא, 2023, שנדליר, צילום דניאל אנוך- נמוך
ראש קרח עטור עלי זהב, 65 על 90 ס”מ, רקמה וסריגת קרושה, 2021
דיוקן עצמי בתוך שדה פורח
בחלל מוצג צילום ראשה הקרח של האמנית עליו מונח זר של עלי זית, בדומה להילה השמורה על פי רוב לקדושים באיקונות הנוצריות, אך גם באזכור לזרי הניצחון ביוון וברומי הקדומות. הראש מציג את פגיעותו של הגוף ובוגדנותו.
"בעבודותיי", מציינת גיא, "אני מנסה להזכיר לסביבה את ארעיותו של האושר החומרי המתכלה, מקום שבו היופי צובר דחיסות מחניקה. אני מפשיטה ומצמיחה את הזיכרון שבי, דמותי רקומה על הקיר כאלת ניצחון באריגת חוטים וצמרים צבעוניים. השכפול והחזרה על השחלת החוט במחט מצמיחה את החיים שבי. מתחת לחוטים השזורים, טמון סודם המרתק של החיים, והעבודה היא ביטוי לכאוס בין החיים והמוות, בין חומר לרוח.
הזרים עבורי הם מבנה מדויק שמיצג את חיבוק חלקי הנפש שנפגעו מצער הזיכרונות והאובדן, דקורציה של שברים הכמהים לשלמות, הסתגפות וכאב, הצלבה ופרשת חיים חושניות נשית של יופי מוקפא".
ברכה גיא מלמדת ואוצרת מספר שנים ניכר בבית הלוחם נכי צה"ל, שבו עקבות המלחמה נוכחים בכל, עדות לסבל ומוות. מכאן ייצוגם של הזרים שלי באומנות: דימוי הזר בא להאיר את נוכחות השכול ואת ההנצחה, אך בו זמנית גם את ניצחון היופי והשלמות.
סוס ילדות מצופה במלח. באחד מלילות חורף בלכתי ברחוב מצאתי סוס ילדות זרוק שבור וכואב על המדרכה. אספתי אותו לתוך הסטודיו והצבתי אותו מחדש. בניתי סוס ילדות, עיניו עיני קריסטל בוהקות בסוס יש את הרצון לשמר תמונת ילדות רחוקה . זיכרון עמוק. חיה אלגנטית עוצמתית וחביבה.
ברכה גיא, מדונה ברכה גיא, סוס ילדות, 2015, מלח
המלח מציינת גיא הוא חומר עם נשמה – מפיח חיים – מיפה, מחטא – מנקה – צורב בלובן שלו , בשקט הפנימי שלו יש מצב של התפוררות ונמסות. במלח יש כוח פנימי חזק – יש בו ניצוץ ברק ויופי קריסטלי. "אמי היתה מכשירה את הבשר החי המדמם במלח גס כדי שיספוג את הדם. היתה שופכת מלח לפני כניסת השבת על יד הדלת או בפינות החדר לטיהור הבית מכל פגע רע ומחשבה לא רצויה שתהיה שבת קדושה ונקיה מכל מחשבה רעה"
על הסטודיו – הסטודיו כמרחב עשייה – מהמחשבה, הרגש אל העשייה. הסטודיו נוכח בתערוכה בצילום גדול ממדים חמישה מטר על שלושה ומעביר אל הצופים מעט מעשייתה של האמנית. עשייה מרובה, שיש בה מן היופי והנחמה.
"הסטודיו שלי הוא בית התפילה שלי -מקום קדוש זה המקום בו אני רוצה להיות ,בו אני מרגישה חום, מרחב מוגן, בו אני יכולה לחגוג וליצור עם כל החומרים הסובבים אותי , זה החדר הפרטי שלי, בזמן העבודה העולם עוצר מלכת, השקט ,הרוגע משתלט עלי ואני יוצרת. הסטודיו שלי תמיד עמוס בחומרים של ערמות ספרים ומגזינים שאני כל כך אוהבת, בו אני כותבת ויוצרת ,הסטודיו המקום בו אני מוצאת את דרכי בעולם, לאומנות יש כוח ריפוי. בסטודיו, אני חופשיה לעשות כל מה שעולה על רוחי ללא מפריע, הוא המקום בו אני מרגישה את תחושת הפליאה ליכולת שלי להתבטא, להחיות את המחשבות, הצורות החלומות, הצלילים הזיכרונות ולהעלות אותם על הנייר. כאן נוצר הקסם, זה המקום בו מתחילה העלילה, בו אני חווה את היצירה, נושמת ובועטת. זה המקום שאני מנהלת אתו דיאלוג מתמשך שבא לידי ביטוי באובייקטים, בציורים במייצבים בו אני מתפרקת, כואבת ורוקמת את סיפור חיי.
ברכה גיא, חלל תחתון, משמאל, מבט אל הסטודיו, צילום
דיו שחור – מיצב
בחלל הגלריה הפנימי הקטן העמידה האמנית בשורות "ממושטרות" כדבריה, בקבוקים אשר בעבר, נשאו תרופה שמטרת להילחם בפולשים לגוף חולה. בתערוכה זאת מהלתי בבקבוקי התרופה דיו שחור שמחקה את הזיכרון ואת העבר.
החדרון חציו חדר פלאות[4] המעלה באוב זיכרון וחציו מכונת זמן, הזיכרון אינו תמיד של מה שהיה לעיתים הוא דווקא של מה שנעדר, נמוג ונעלם כמו עשן, הזמן הוא בן 55 שנה אולם הוא גם בן הדקה הזאת. אני מקימה את הזיכרון מחדש בפעולה של תיקון וריפוי, משחזרת את השמחה שהתרחשה בעבר בתוך מוחי הקודח ועתה השמחה קפואה ומשומרת, ונבעה בשחור בוהק".
האם אפשר שואלת האמנית לזכור במתיקות את העבר? האם אפשר להשיב את מה שחלף, לשחזר את טעמה של עוגת המדלן?
על הקיר תלויה מסגרת מראה שחורה ריקה ורק הצל של הזיכרון עוטף אותה. החלל הריק אינו מצליח להחזיר את האור ואת הזיכרון.
בפינת החדר מיטת ברזל ומעל המיטה מנורה עם אור חלש וענוג שמאיר את המיטה הריקה לרגע. אם מנדנדים את חבל המנורה המיטה הופכת לעריסה. בנוסף עומדת בפינת החדר המדונה ונושאת תפילה.
במושג זמן מתווה ברכה ציר זמן מילדות עד זמן זה. הפילוסוף והתיאולוג הנוצרי אוגוסטינוס (Augustinus, 354-430) ביקש לברר את מהותו של מושג הזמן. בספרו האוטוביוגרפי "ווידויים" הוא מתייחס ארוכות לשאלה "מהו הזמן". המסקנה שלו היא שהמאפיין הבולט ביותר של הזמן הוא ההבחנה בין עבר, הווה ועתיד. ברם העבר כבר אינו קיים, והעתיד אף הוא עדיין לא קיים. מכאן שאפשר לייחס איזו שהיא משמעות רק לרגע החמקמק של ההווה. (לנקודת זמן שלגביה המושג של "משך זמן" הוא חסר משמעות). אוגוסטינוס טוען אפוא שהזמן איננו אלא תכונה של החוויה הנפשית: העבר קיים בנפש כאוסף של זיכרונות, בעוד שהעתיד קיים בה כתקוות ושאיפות. החוויה הנפשית הממשית של הרגע נתפסת כהווה.[5]
חלל עליון
במרחב תצוגה זה עבודות בקנה מידה גדול ומרשימות באיכותן. נופי נפש המעלים על הדעת נושאים ודימויים שהוזכרו לעיל – שולחן ערוך בימי שישי וחג, הנברשות בבית הכנסת הספרדי אליו נהגה ברכה ללכת עם אביה בילדותה, פרחים ועוד. השולחנות עליהם מוצגות עבודות נוספות מוסיפים משנה תוקף לתערוכה בכללותה. בכולם נוכחים סוגות הזמן והזיכרון ומעגליות החיים.
שולחן ערוך, 260 על 150, צבעי פחם ותחריט על נייר, 2022
השולחן המצויר בצבעי פחם תחריט ועיפרון הוא שולחן ליל ערב יום שישי וערבי חגים בערב בו היינו מתכנסים כל המשפחה הקרובה והרחוקה לארוחת יום שישי וחגים ולשמיעת הקידוש וזמירות החג של אבי לפני הארוחה שאימא טרחה והכינה מטעמים. השולחן תמיד היה מכוסה במפה לבנה צחורה שאימא ז”ל הייתה מעמלנת בעמילן לבן ומגהצת את המפה שתהייה צחורה ומקודשת לקראת השבת [החג]. היום השולחן עומד ריק ומרוקן, המשפחה המורחבת חסרה סביב השולחן והכאב עמוק צורב ומתגעגע. רציתי לצייר את שולחן החג אליו אני מתגעגעת מאד, הוא חסר לי, עליו אני חולמת ומנסה לדמיין לי את הרגעים המאושרים והמחבקים.
ציור השנדליר נושא עמו זיכרון ילדות על אור יקרות ותפילה. רישום על הנייר
התהווה ברגעים המרגשים שלי בילדות תוך העלאת הבזקי זיכרונות מערבי שישי וימי חג, שהלכתי עם אבא לבית הכנסת הספרדי בהם לבשתי שמלת שבת צחורה שאימא תפרה לי.
אהבה. החלל רחב הידיים הוצף בערבים אלו בזוהר אור הנברשת, והישרה תחושה של חגיגיות וקדושה, שהם הקשרי זיכרונות הצפים ועולים ממעמקי התת מודע, מבוכי מחשבות נסתרות, אותם פרמתי אט-אט הפכו למקור של אור. מאור זה שזור בסלסולים ועלי זהב ורווי בזיכרונות על קדושה מימים רחוקים, שחלפו ואינם ולא ישובו עוד, מקור האור הוא מעין תפילה אישית, חזקה ועוצמתית שהרגשתי אותם בעבודה על השנדליר שהיה תלוי בבית הכנסת הספרדי. בתהליך העבודה נדמתה הנברשת בעיני למבוך מסובך של רשת קשרים ונימים שחלחלו עמוק בתוך חלום קודח.
בתערוכה "ברכה בינ'וינידה גיא, שדות געגוע" ציינה אוצרת התערוכה אפי גן: "ההרגשה שלי היא שצריך לעמוד מול העבודות ולהמתין בשקט, תוך מדיטציה עד שהיופי והרכות המסתתרים בין הקווים יהפכו לכוח חסר שקט".[6] זו אכן התחושה שעלתה בי לנוכח העבודות בתערוכה.
תודה לברכה גיא ולדליה דנון על השיחות והחומרים.
ברכה ביינ׳ ונידה גיא ילידת פתח תקוה 1948
חיה ועובדת בתל אביב, אמנית בתחום הציור תחריט ומייצבים, אוצרת וכותבת.
בשנת 2000 הקמתי את סדנאות הציור בבית הלוחם אפקה תל אביב,
אמנית הבית בגלריה רוזנפלד משנת 2005-1989
כיום מנהלת האמנותית ואוצרת ראשית בבית הלוחם נכי צה״ל אפקה.
בעלת סטודיו לאומנות בקריית המלאכה בתל אביב משנת 2006
לימודים
1973-1975 מכון אבני
1976-1980 אוניברסיטת ת״א, תולדות האומנות
1981-1988 סטודיו מוטי מזרחי
1998-2001 מדרשה לאומנות בית ברל
חברה בגלריה מקום לאומנות קריית המלאכה
משתתפת בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם
פרויקטים מיוחדים
1997 עבודה ציור 4 מטר מלון ויסטה אילת אוצרת ציונה קידר
2001 –זכיה במקום שני, בתחרות פומבית רעיונית בין אדריכלים ומעצבים, תכנון ועיצוב מתקני חברת החשמל בתחנות טרנספורמציה, בשיתוף עם האדריכל קובי מקמילאן [קטלוג]
2004
פרופיל תל אביב ] דיוקן אמיל זולה [ אוצרת קטי בר
פרסים ומלגות
2006 מלגה ושהות] 6 חודשים [ Cute International des Arts פריז צרפת,
2019-2022 שירה-אלוהים מגיש לי קפה ועוגה –צילום דיוקן ראש קרח עם זר קעקוע פורסם במוסף "המוסך" מוסף לספרות עורכת הדר גד
אוספים נבחרים
עבודותיה של ברכה ביינ ונידה גיא זכו להיכלל באוספים מוזיאלים ובאוספים פרטיים,
בארץ ובעולם
פרופ’ אספן אופניהם חתן פרס נובל לכימיה בעולם
פרופ’ יהודה דנון ופרופ’ יהודה יונה שיקאגו
אוסף בנק לאומי, בנק הפועלים ,
מוזיאון פתח תקוה, גלריה רוזנפלד, מולי שפירא, גלריה טובה אוסמן,
מעצבת ותורמת אומנות למחלקות בבתי חולים ברחבי הארץ – תל השומר, מערך ההמטולוגי פרופ׳ א, זליגסון פרופ׳ פיה רענני מנהל המכון ההמטולוגי, רבין,
פרופ׳ אורי רוגובסקי, אי כלוב, פרופ׳ מירב לידר מנהל מח הראומטולוגיה , תל השומר, מרכז טל, תל השומר, בה”ח אסף הרופא מח' גסטרו בשיתוף עם דליה דנון , מכון לשמיעה דר יהלי הקטין תל השומר
אוצרות
אוצרת בבית הלוחם אפקה תל אביב
תערוכה פנים אל פנים , יום הוקרה לנכי צהל , משכן הכנסת
סטודיו שביל התנופה 4 בנין 5 קריית המלאכה תל אביב-יפו
פרסומים
גיליון מוסף לספרות המוסך, אוצרת הדר גד 2021-2020 2019 2018
פורטפוליו, מעבר למראה, אבל היופי ,
סרטון ביו טיוב על תערוכה שדות געגוע במוזיאון בית גורדון לונדון אוצרת אפי גן
[1] את שם התערוכה הגתה ד"ר נאוה סביליה שדה, במאמרה "50 השנים הראשונות מסע היצירה של ברכה גיא".
[2] ד'. בורסטין, המגלים, תרגום: ד' לוי, ירושלים: כתר, 1983 מתוך: זיכרון, זיכרון קולקטיבי, האנציקלופדיה של הרעיונות https://haraayonot.com/idea/memory/
[3] ד"ר נאוה סביליה שדה, (לעיל הערה 1) .
[4] חדר פלאות/מוזרויות cabinet of curiosities – הוא מונח שציין מקומות תצוגה אידיוסינקרטים (ייחודיים) בגדלים שונים החל משידה ועד לחדר. הם כונו לעיתים בשמות נוספים, כגון: Cabinet de Curiosite`, Kunstkammer, Wunderkammer, Guardaroba.
בחדרי פלאות/מוזרויות הוצבו ללא עקרון של מיון וסידור ציורים ופסלים בצד זיופים, פריטים ארכיאולוגים, אוספי מטבעות, תכשיטים וקמיאות. בנוסף, הם הכילו יצורי כלאיים (היברידים), פוחלצים, מינרלים, קורלים, עוברים שמורים בכוהל, מסיכות מוות, שנהבים, שעונים, כלים מוזיקליים וכלים מדעיים ועוד. חדרי המוזרויות שימשו גם כארסנל של אלכימיה והכילו חומרים שנתפסו כבעלי כוחות מאגיים. Lorraine, Dston and Katharine, Park, Wonders and the Order of Nature 1150-1750 (New-York, 1998), pp.21-66
[5] אוגוסטינוס, וידויים, תרגום מלטינית, הערות, אחרית דבר: אביעד קליינברג, הוצאת: ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, 2001.
[6] ברכה בינ'וינידה גיא, שדות געגוע; ציור, תערוכה, בית גורדון לונדון, אוצרת: אפי גן, נובמבר 2019-ינואר 2020
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 