מריה סאלח מחאמיד, נעה יקותיאלי, ציבי גבע: "לשון אחרת"; גרי גולדשטיין: "רץ במעלה הקיר"; נועה גרוס ואורי נועם: "4 ימים, אופק 1"; רפאלה קריספינו, הנס דמולנארה: "שכן לא משלים"; ענבל הופמן: "בית אמש"; שי זילברמן, האנה הוך: "מיניאטורות"; איילה לנדאו: "בצק-בוץ"; מרדכי מורה: "עולם כמעט שפוי"

אוצרים משתתפים: טל בכלר, אירנה גורדון, דוד פרנקל, רעות פרסטר, סיגל קהת קרינסקי, דניאל צדקה-כהן

מתייחסת לתערוכות בסדר א"ב

ציבי גבע, נעה יקותיאלי, מריה סאלח מחאמיד: לשון אחרת   אוצרת: אירנה גורדון

מריה סאלח מחאמיד, נעה יקותיאלי וציבי גבע מציגים בתערוכה "לשון אחרת" שהינה 'פרי'  של שיח אמנותי בן מספר שנים שהבשיל כעת לכדי תערוכה במוזיאון. מערך העבודות של השלושה מוצב בחלל משותף המשלב רישום וציור עם חומרים מצויים גולמיים כמו בטון וגומי. הדימויים נעים סביב הדמות האנושית, מאבק הקיום, מצבים של פירוק והרס והיחסים הפרומים בין מרחב הפְּנים האישי למרחב חוץ הציבורי.

עבודתה הציורית של מריה סאלח מחאמיד – בת לאם נוצרייה מאוקראינה ולאב ערבי-מוסלמי, שנולדה וגדלה באום אל-פחם – עוסקת בזהוּת ופליטוּת, אימהוּת וגזענות. סלאח מתמידה לצייר בפחם, באזכור לעיר הולדתה, "אֵם הפחם". סלאח מושפעת ישירות ממדיום התחריט. את עבודותיה היא יוצרת במין ציור פעולה; היא דורכת על הבד ומטביעה בו את עקבות רגליה וידיה. הנוכחות האֶפּית של מגילות המתווספות זו לזו, פורשׂת את סיפורה האישי כאשה, כאֵם וכאמנית ואת הסיפור הקולקטיבי של החיים בארץ על רקע המאבק הישראלי-פלסטיני, האלימות והפשע בחברה הערבית והיהודית והמלחמה באוקראינה. בעבודה האם זה בטבענו? מתעבה האפוס ברובד נוסף, כאשר למוטיבים חוזרים ביצירתה  כמו הסוסה ודמותה-שלה, מצטרפים דימויים חדשים של דמויות כפותות, המשייטות במרחבי הבד כאילו ביקשו להתנתק מפני האדמה, ורישומים של תינוקות צפים. אדם וחיה מתערבלים בה ליצורי כלאיים, והציור הופך לראשונה למיצב מרחף בחלל.  

עבודתה של מחאמיד חוברת עם זו של נעה יקותיאלי, שיוצרת חלל מעין בית המעניק לצופים מבטי פְּנים וחוץ בו-זמניים, תוך ערעור וסדיקה של כל המסומן כ"ביתי". יקותיאלי הפועלת בין ארצות-הברית לישראל – יוצרת דגמים החוקרים את התבניות החברתיות-פוליטיות של מלחמות, קונפליקטים ומנגנוני הכחשה. בחיתוך נייר ידני המאפיין את מתודת העשייה שלה, היא יוצרת פנורמות נוף עמלניות, דחוסות ושבריריות כאחת, המשלבות מראות טבע עם הרס מעשה ידי אדם. באמצעותן היא מעלה שאלות על מנגנוני הכחשה והדחקה המשרתים את האדם במצבים של הישרדות, ובוחנת את הדרכים שבהן המציאות מחלחלת לתודעה.

נעה יקותיאלי

בתערוכה מעמידה יקותיאלי מיצב תלוי-מקום ושמו – הרצפה לא החזיקה בית.  רצפת הבית אשר במהותו אמור לסמל יציבות, ניכרת בהרס שבה. בקיר המרכזי בבית חיתוך נייר של חלון ענק, שמראות הרס נשקפים דרכו, ועל קירותיו טיח זמני ומרזב הפולט גזירי נייר. בנוסף ב"בית": מדף ספרים עם גבבה של שאריות בנייה ושטיח של נוף חורבות ממגזרת נייר התלויה על מתקן כביסה נייד. בית זה מעלה שאלות באשר למצבים קיומיים. המבקרים מוזמנים לדרוך על הרצפה, לחוש אותה נסדקת תחת רגליהם, ולשלוח מבט קרוב אל פרספקטיבת החורבן שבחלון.

יצירתו של ציבי גבע שנולד וגדל בקיבוץ עין שמר, מתייחסת להיבטים תרבותיים של נוף המקום 'המסוכסך' ומעניקה להם ביטוי פיסולי, חומרי ומושגי. בסדרת עבודות מהשנה האחרונה המוצגת בחלקה בתערוכה, פונה גבע אל ציור גוף האדם בגופניות חריפה ובוטה. בציוריו, דמויות אנושיות-היברידיות מתפרקות ומשתנות ללא הפסקה; לרגע הן מתאפיינות במגדר וצורה מזוהה, וברגע שלאחריו הן מתנערות מכל הגדרה. דמויות נזילות אלה מתעמתות עם עצם קיומן באמצעות החומר שממנו הן עשויות – צבעי אקריליק ותרסיס בשילוב עם קולאז' על מצע גומי שחור, הנקשר לשימוש הנרחב שעשה גבע, בעבודות הפיסול והמיצב שלו, בצמיגים ובחומרי בניין מקומיים, המתפקדים כקפסולת תרבות המספרת היסטוריה.

שם התערוכה, "לשון אחרת", שאול משירו של ברטולד ברכט "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל", העוסק בהרגל המאלחש ובקהות החושים נוכח מעשיהם האיומים של בני האדם. המתריע בשער מנסה לזעוק, אך דבריו אינם נשמעים בדברו לשון אחרת, לשון שאין קשובים אליה. "כשהרֶשע בא כמו גשם נופל, איש אינו קורא עוד:/ עצור!/ כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי נראים./ כשהסבל נעשה ללא-נשוא, אין שומעים/ עוד את הצעקות./ גם הצעקות נופלות כגשם-קיץ" (בתרגומו של בנימין הרשב). שלושת האמנים מנכיחים את הלשון האחרת בצורת מבנים ציוריים, פיסוליים ורב-מדיומליים, שיוצרים מערך חומרי ונפשי בחלל משותף.

במפגש עמם סיפרו האמנים על דיאלוגים מתמשכים בינם לבין האוצרים ובינם לבין עצמם, ועל היכרות ארוכת ימים. כל אחד מהם מביא משהו אחר, ועם זאת יש מן המשותף ביניהם. נעה יקותיאלי: הקו השחור בתוך העבודות שלנו שוזר קשר. הקונטרסט בין הבטון, חומר כיסוי, נייר ועוד היא אומרת, והכל ביחד יוצר הקשרים מענייניים ומסגור נקודות מבט שונות על כל אחד מהם ונוצר ציר מרכזי. ציבי גבע: את המיצב באמצע בנו ביחד וכל אחד כאילו שולח "אצבעות" למשנהו.

תערוכה של שלושתם מוצגת כעת במוזיאון "מקסי" ברומא.

ציבי גבע נולד בקיבוץ עין-שמר, 1951; מתגורר ויוצר בתל-אביב | נעה יקותיאלי נולדה בפאונטין ואלי, קליפורניה, 1989; מתגוררת ויוצרת בניו-יורק ובתל-אביב | מריה סאלח מחאמיד נולדה באום אל-פחם, 1990; מתגוררת ויוצרת בעין-מאהל.

גרי גולדשטיין: רץ במעלה הקיר  אוצרים: רעות פרסטר, דוד פרנקל, טקסט: דוד פרנקל

בתערוכת היחיד של גרי גולדשטיין "רץ במעלה הקיר" מוצגות חמש סדרות ציור חדשות, בשפה סיפורית הנראית נאיבית ואופטימית במבט ראשון אף שאל תוכה מתגנבות איכויות של חרדה ושיבוש. אוצר המילים החזותי של גולדשטיין שואב השראה מהתרבות הפופולרית האמריקאית לאורה גדל, מחוברות קומיקס ופרסומות, כרזות קולנוע וקטלוגים מסחריים. ברם בעוד שציורי הקומיקס מצטרפים לכדי יצירת סיפור רציף, אצלו הדימויים מופקעים מהקשרם המקורי ומרחפים בחלל תודעתי, רגשי ותחושתי.

בשיחה עמו אומר גולדשטיין שאין לו מושג בזמן העבודה לאן הדברים יובילו. חלק מעניינו בקומיקס זו היכולת הגלומה בשפה כאמצעי שדרכו ניתן לדבר. שפה דקורטיבית ושטוחה שדרכה ניתן להתייחס לדברים קשים. בשפת הקומיקס שלו ניתן ביטוי למצוקות; הוא מתעד את "הרעש" שיש לו בראש. משחקי מילים, כפל לשון ועוד המהווים סיפור של פרק בחייו.

נהוג לומר "האדם הוא תבנית נוף מולדתו" גולדשטיין מספר שגדל בבית של יוצאי שואה, בית שהיה מלא ברוחות רפאים. הוא מייער את עבודותיו מדמויות שלא הכיר אך הן היו נוכחות בבית שבו גדל, ובמעברים שעשה ממקום למקום. בנוסף, מספר שגדל בשכונה של מהגרים בקונטיקט, חברה אלימה. וקשה. מכאן העבודות אשר במבט ראשון מקרינות תחושה של אופטימיות וחדווה ובמבט נוסף נגלית תמונה מלאה ומורכבת יותר.

שיבוש ודפורמציה- בחלק מסדרות העבודות של גולדשטיין, כגון ציורי מלחמה או כריכות ספרים, עולים ומבליחים דימויים מורבידיים-  איברים כרותים וסצנות מצמררות של מוראות קרב לצד דמויות נזילות מגדר. יער של פָּנים ניבטות אלינו מתוך זמנים ומקומות רחוקים, הנושאים זרוּת של מהגרים ומלֻווים בשברי טקסטים רב-לשוניים.

בשנים האחרונות עבר גולדשטיין לציור על שולחן האוכל בביתו. הוא מצייר על ניירות בפורמטים צנועים, בכלים פשוטים כגון עפרונות, טושים או עטים כדוריים, ומסתפק בפלטת צבעים גולמית. חלק משמעותי ביצירתו מתבסס על פירוק ספרים ישנים, בהם אטלסים וספרי אמנות, שבהם הוא משתמש כמצע מן-המוכן שפגעי הזמן ניכרים בו. בעבודה על הניירות המשומשים הוא נוקט בטכניקה של מחיקה, הדבקה והסתרה, וציור מחדש אשר מרביתו קווי ופיגורטיבי; אבל המחיקות אינן מוחלטות, והתוצר הרב-שכבתי מסגיר את הרבדים הקדומים שאליהם מתייחס הדימוי החדש, ולוּ במרומז. גם בסדרה חפצים, שבה עשה שימוש בחפצים מצויים כמו בקבוקוני טיפקס או יציקות שיניים, כיסה האמן את החפצים בלבן ואז צייר עליהם מחדש בשפה רזה ודקורטיבית, המתובלת בהומור שחור.

גולדשטיין עובד ללא הרף. עשייתו מתאפיינת בחזרתיות קדחתנית עד להשגת השליטה על מלוא שטח הנייר. עשייה זו מהדהדת את "אימת הרִיק" (horror vacui), שהתאפיינה לאורך תולדות האמנות בעבודות עם גודש פרטים העולה על גדותיו – גודש המזמין את הצופה פנימה, להשתקע בתוך הריבוי המסחרר.

המקצבים הדחוסים של גולדשטיין מושגים באמצעות רשתות וגרידים בנוסח פופ-ארטי, כאשר הרשתות מאזכרות טכניקות של דפוס תעשייתי, בעוד שהקיווקווים מדמים עבודת תפירה עמלנית של חייט. בסדרה אטלס 3, למשל, גולדשטיין פורשׂ מבנים סבוכים המצטרפים אלה לאלה ועוטפים עד מחנק את הדמות הראשית, הנתונה בסד הרמטי. במקום המפה הגיאוגרפית שהתיימרה לאמת אובייקטיבית, כל ציור מציע כעת מיפוי פרגמנטרי של עולם מקוטע, צפוף ורודפני, כמו פאזל מרובה חלקים שיד נעלמה ערבלה ואז ארגנה מחדש בחיפזון. גם הטקסט בכתב-ידו של גולדשטיין הופך לטקסטורה דחוסה ורועשת, המשתלטת ללא נשימה על כל המרחב שהוקצה לה ופעולתה ממסכת את ניסיונות הפיענוח.

גרי גולדשטיין נולד בנאשוויל, טנסי, 1950, להורים ניצולי שואה, וגדל בהרטפורד, קונטיקט; עלה לישראל ב-1977.

נועה גרוס ואורי נועם: 4 ימים, קו אופק 1   אוצרת: אירנה גורדון

נועה גרוס ואורי נועם עובדים בשיתוף פעולה מ-2016, ויוצרים עבודות תלויות-מקום הקשורות באופן מהותי לסביבה טבעית או מעשה ידי אדם. תערוכתם הזוגית עוסקת בקו האופק החוצה את המבט בין הים לשמים, בעודו אוסף אליו את המתבונן ומסמן את מיקומו היחסי במרחב. קו דמיוני זה של מפגש בין שמים ואדמה או ים מכתיב את הפרספקטיבה האנושית; לפנינו אשליה אופטית המנכיחה את הסופי והאינסופי ומגלמת מושגים של תקווה וכמיהה, חירות והתגלות.

בעבודתם הנוכחית מופנה המבט הצופה אל קווי אופק חדשים הנוצרים באמצעים ידניים. גרוס ונועם גורמים לשמש לשקוע בכנרת, בים המלח ובים סוף, שבהם השמים אינם פוגשים במים, כדי "ליצור תופעות טבע שאינן קיימות במציאות אך נראות הגיוניות".

נועה גרוס ואורי נועם

באמצעות מראה גדולת ממדים שהציבו במים, בתהליך של ניסוי ותהייה, תוך התאמה לתנאי כל מקום ומקום, מופיעות בכל אחת משלוש עבודות הווידיאו וריאציות שונות של קו אופק. העבודה הרביעית במיצב צולמה בים התיכון, שבו השמש אכן שוקעת בים, והיא מוצגת כך שקו האופק המצולם מוקרן על קיר אחד דרך חרך בקיר המקביל. ארבע העבודות מוצבות באותו חלל, כל אחת על קיר נפרד, כאשר קו האופק מחבר ביניהן, ליצירת תנועה הסובבת ומסחררת את הצופה.

בעבודתם יש מעין דיאלוג עם המדע וזאת מתוך הבנה אינטואיטיבית של היבטים פיזיקליים. ושמירה על איזון עדין בין היקסמות מיְפי העולם וטבעו לבין הכרה במרכיביו המלאכותיים, מעשה ידי אדם; בין חיפוש אחר המשכיות ויציבות לבין תחושות של חרדה נוכח תופעות של שיבוש ומסתורין. הטבע אינו מתפקד כרקע אלא כשותף מלא ביצירתם. ברם כפי שנאמר במפגש עמם "לא כל דבר בשליטתנו, ולעתים מקבלים תוצאה שלא התכוונו אליה"?

נועה גרוס נולדה ברמת-גן, 1981 | אורי נועם נולד בבאר-שבע, 1980

צילום: איתי גרוס

סאונד: יוני ניב

רפאלה קריספינו והנס דמולנארה: שכן לא משלים  אוצרת: טל בכלר

יוזמת הפרויקט וקונספט התערוכה: נירית נלסון

המוזיקה מאחדת את המְבצע ואת המאזין במרחב ובזמן, בפעולה של היות בעולם, שכן חוויית ההאזנה למוזיקה מקיפה את מכלול הווייתו של המאזין, את הגוף, הנפש והרגשות. ברוח זו, וכדי לקיים דיאלוג בין מוזיקה לאמנות חזותית, נוסדה במוזיאון פתח-תקווה תזמורת. התערוכה שכן לא משלים רוקמת אף היא שיח בין אמנות חזותית ומוזיקה, ומפנה זרקור אל אופני הפעולה של המעורבים בתהליך: האמנים, המוזיאון, התזמורת והמבקרים.

שכן לא משלים הוא מונח תיאורטי במוזיקה קלאסית, המתייחס לצליל שלא תמיד נרשם בתווים אך נוכחותו המרומזת מושלמת מתוך ההקשר של המשפט המוזיקלי השלם, ופותחת מקום לאִלתוּר. התערוכה מתמקדת בפער הזה בין הנעדר לנוכח ובין החזותי לנשמע – פער המפעיל את הדמיון ומְזמן ריבוי של פרשנויות, נקודות חיבור ועוגנים לגישור.

רפאלה קריספינו והנס דמולנארה

האמנים רפאלה קריספינו והנס דמולנארה יזמו דיאלוג עם חברי התזמורת ותקשרו איתם בעקיפין, באמצעות שליחה במייל של קבצי סאונד ובקשות פתוחות לפעולה, שנענו במבעים מוזיקליים. באחת העבודות יזם דמולנארה שיתוף פעולה עם סטודנטים לאמנות בבצלאל, שיצרו כיסאות-פסלים המהווים פרשנות לסדרת כיסאות שהגה הוא-עצמו בעקבות השיחה עם חברי התזמורת.

יחסי הגומלין בין האמנים והנגנים ובינם לבין חלל המוזיאון לבשו צורות מגוונות, שהובילו ליצירת העבודות המוצגות בתערוכה. האפשרויות השונות להשלמת הפער בין המפורש למרומז, מזמינות גם את המבקרים להשתתף במהלך הפרשני המוצע ולהטות אוזן למוזיקה של שפת האחר.

תודות: מיכל אורן, מנהלת נוזיקלית ומנצחת התזמורת, ונגני התזמורת: ריק בוכברגר, תמר דויטש, שירה פינקרפלד ונעמה צרפתי.שגרירות איטליה והמכון האיטלקי לתרבות, תל-אביב; פיטר יעקב מלץ, מרצה במחלקה לאמנות, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב

רפאלה קריספינו נולדה באיטליה, 1979; מתגוררת ויוצרת בבריסל. הנס דמולנארה נולד בבלגיה, 1974; מתגורר ויוצר בברוז'

ענבל הופמן: בית אמש   אוצרת: סיגל קהת קרינסקי

ענבל הופמן יוצרת סביבות חיים תוך מיזוג בין אמצעים מלאכותיים ואורגניים. לשם כך היא עושה שימוש ברדי-מייד ובמוצרי צריכה מצויים, מוּכּרים וזולים, ולצדם צמחייה, אדמה, מערכות גידול וגינון. ביצירתה הרב-תחומית היא מפרקת ומרכיבה מחדש רגעים פרוזאיים פרטיים ומהלכים קולקטיביים, וזאת באופן דאדאיסטי המשלב משחקיות והומור, ומעלה שאלות לגבי מוסכמות חברתיות ותרבותיות.

תערוכתה הנוכחית של הופמן נוצרה במיוחד לגלריית האוסף, השוכנת מול היכל ההנצחה בבית יד לבנים, שהוא כיום חלק ממוזיאון פתח-תקוה לאמנות. זהו בית יד לבנים הראשון שנוסד בארץ, ב-1953, ושימש מודל למרחבי זיכרון שנבנו אחריו ברחבי הארץ. מראשיתו יועד בית יד לבנים לשמש לא רק להנצחה אלא לתפקד בה-בעת כמרכז תרבות חברתי-קהילתי, חי ופעיל. בהקמתו לקחו חלק אדריכלים ואמנים, וכן משפחות הנופלים שרכשו ותרמו יצירות. הקהילה, מצדה, פקדה את הבית לטקסים בימי חול וזיכרון, ולביקור בתערוכות ובחוגי יצירה.

מימין, ענבל הופמן משמאל, נחום גוטמן, נעליים, תאריך לא ידוע (1956?) צבע מים, דיות ופחם על נייר אוסף מוזיאון פתח-תקוה לאמנות

הופמן תוהה על משמעות ההנצחה במציאות העכשווית, מנקודת מבט של מי שחיי היומיום בבית ילדותה נצבעו בזכר האובדן והשכול (דודה, אחי-אמה, נפל בשירותו הצבאי). את מוסד ההנצחה הטיפולוגי "בית יד לבנים", לב הקהילה, היא ממירה בדימוי מבדר למראית עין, שצורתו טירה מתנפחת – יציר כלאיים של בתי יד לבנים בבאר-שבע, בנתניה ובפתח-תקוה. המבנה-פסל המתנפח הזה מוצב במרכז הגלריה, ועל רצפתו הדפס של פסיפס מאת מרדכי גומפל, המתנוסס בסמוך על אחד מקירות הבית ומתייחס לאידיאלים של הגנה ובניין הארץ. לצד המבנה-פסל מוצג אקוורל מאוסף המוזיאון – נעליים של נחום גוטמן – שנוצר כנראה ב-1956 בעקבות מבצע קדש. לאורך קירות הגלריה מונחים זוגות נעליים, שכמו נחלצו על-ידי ילדים ומבוגרים לפני העלייה למִתקן.

המבנה-פסל עקר, שכן אין אפשרות להשתמש בו ואחריתו התרוקנות מאוויר וכליה. הצפייה בהדפס הפסיפס במלואו אינה אפשרית, וגם נעלי היומיום הריקות נושאות פוטנציאל של משחק לא-ממומש בעודן נדברות עם אינספור מופעי נעליים ופרשנויות באמנות בכללותה, כסמל לתרבות הצריכה, לעבודה, כדימוי של נדודים ועוד. בעצם שיבוש הדימוי, הופמן מעלה שאלות על אופיו ותפקידו הקהילתי של בית ההנצחה; על השתנותם של אתוסים והחלופות המוצעות במקומם; על הזיכרון הפרטי והקולקטיבי ועל תפקידה של האמנות בהבניית הזיכרון, בשימורו ובבחינתו המחודשת.

ענבל הופמן נולדה בחיפה, 1973; בוגרת תואר ראשון ושני מבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים; מתגוררת ויוצרת בתל אביב.

שי זילברמן, האנה הוך: מיניאטורות  אוצרת: אירנה גורדון

שי זילברמן, ללא כותרת, 2023 קולאז' על נייר

האנה הוך, מיניאטורות, 1915-18  אלבום של 16 הדפסים, מהדורה 21/30  חיתוך לינוליאום, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים מתנת מר וגב' גרהרד לוי, ניו-יורק, לידידי מוזיאון ישראל בארה"ב © VG Bild-Kunst, Bonn 2023  צילום: אלי פוזנר, © מוזיאון ישראל, ירושלים  [עותק תערוכה; היצירה המקורית שמורה במוזיאון ישראל, ירושלים]

אמנית הדאדא הגרמנייה האנה הוך היתה בין מְפתחי טכניקת הפוטומונטאז' בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. טכניקה זו מתבססת על יצירת דימויים חדשים מתוך דימויים קיימים, שנלקחו מכתבי-עת, עיתונים ופרסומי דפוס אחרים, כאשר החיבור נעשה – כמו בקולאז' – באמצעות גזירה, הדבקה ומניפולציה. העבודות המזוהות עם הוך, שנוצרו בברלין בשנות ה-20, התאפיינו בביקורת פוליטית אנטי-בורגנית ומגדרית, שכללה עיסוק סוריאליסטי-הומוריסטי בגוף ובמקומה של האישה בחברה הגרמנית של התקופה. שי זילברמן עוסק לאורך שנים בטכניקות הקולאז' המודרניסטי, הפוטומונטאז' הדאדאיסטי וההדפס, המשמשות אותו בפועלו האמנותי כחוקר של התרבות העכשווית.

בתערוכה מוצג אלבום חיתוכי לינוליאום (מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים) שיצרה הוך בשלב מוקדם בחייה וההדפסים שבו מייצגים פן אחר ביצירתה: קומפוזיציות שתחילתן בפיגורטיבי ומגיעות למופשט; מיניאטורות אורנמנטליות ואקספרסיביות הלוכדות הרמוניות צורניות של נוף. לצד האלבום מציג זילברמן סדרת עבודות חדשה שיצר בתגובה לחיתוכי הלינוליאום של הוך. עבודותיו, חלקן קומפוזיציות מופשטות משכבות נייר צבעוניות, מהדהדות רקמות ואריגים מודרניים, שדימוי מבצבץ מתוכם מדי פעם. בחלקן האחר אלה קומפוזיציות פיגורטיביות מונוכרומטיות, שבהן האנושי, החייתי והצמחי נארגים אלה באלה.

שי זילברמן נולד ברמלה, 1976. חי ויוצר ביפו | האנה הוך נולדה בגותה, גרמניה, 1889; הלכה לעולמה בברלין, 1978

איילה לנדאו: בצק בוץ  אוצרת: דניאל צדקה-כהן

בתערוכתה "בצק בוץ", איילה לנדאו בונה מציאות חלופית, מרחב שיש בו אלמנטים מן החוץ ומן הפנים, ערבול של זמנים והכלאות של חשקים ואיסורים. מציאות זו נשמעת לקוד חזותי קדמוני המהדהד חללי תפילה בתווך בין קודש לחול, והיא זרועה חפצי מעבר המתווכים בין העולם הגשמי לעולמות הפנטזיה. האמנית, בתפקידה כשמאנית, מארגנת מחדש חפצים שהותקו מחיי היומיום, עוטה עליהם הילה של חד-פעמיות ורותמת אותם למעבר אל עולמות אחרים. 

בחלל התערוכה מפוזרים גושים אמורפיים דמויי גידולים במצבים שונים של התפשטות, התפרצות והיטמעות המעלים שאלה באשר למהות המוצגים, חלקם נוטים להפשטה, אחרים מוגדרים ומובנים בצורתם.

באמצעות חפצים מצויים, בחומרים לא-שגרתיים ובשילוב של טקסטיל ועבודות נייר, לנדאו יוצרת קומפוזיציות מורכבות בדו-ממד ובתלת-ממד. עבודותיה מרחיבות את מִנעד האמצעים האמנותיים ומאתגרות את מושגי היופי המסורתיים בהתבסס על מעין אינדקס של מערכת סמלים שהיא יוצרת בעצמה. אובייקטים-פסלים אלו עשויים מאביזרי נוי מחנויות "סטוק" זולות, חלקם מעוטרים בשכבות טול ותחרה ואחרים נראים כאילו הצמיחו זנבות. דמויות אדמוניות שיער, הנטועות בסביבות "טבע" של נחשים, פרפרים ופרחים מלאכותיים ואורנמנטיקה מתקופות אחרות ומתרבויות שונות, רוקמות מיתולוגיה בדיונית של פולחן נשי אחוז כישוף. בעבודה ידנית עמלנית, לנדאו מפסלת לציוריה כנפיים כדי שיוכלו לרחף והופכת את המרחב למקדש חומרי עכשווי. מציאות חלופית זו, שגבולותיה שבים ונפרצים מחדש.

איילה לנדאו נולדה בירושלים, 1982. חיה ויוצרת בירושלים. 

מרדכי מורה: עולם כמעט שפוי   אוצרת: אירנה גורדון

בתערוכה "עולם כמעט שפוי" מוצגות עבודותיו של האמן מרדכי מורה משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד היום. העבודות הן בטכניקות ציור, רישום והדפס ובעיקר התחריט היבש,[1] שמזוהה איתו לאור הווירטואוזיות יוצאת הדופן שפיתח ביצירותיו. העבודות, מתקופות שונות, מתמקדות בעולמות קרנבליים, אלגוריים ופנטסטיים, ומדגימות את ההתפתחות של שפתו הייחודית, המבוססת על תולדות האמנות המערבית בשילוב עם סמליות ספרותית (מספרי החיות של ימי-הביניים ועד אליס בארץ הפלאות) ואיקונוגרפיה דתית, יהודית ונוצרית.    

בשפת עבודתו העכשווית ממשיך מורה – שלאחר לימודיו בבצלאל השתלם באקדמיה לאמנויות יפות בפירנצה ובבית הספר הגבוה לאמנויות יפות (הבוזאר) בפריז – את יצירתם הציורית והגרפית של אמנים כאלברכט דירר, מתיאס גרונוואלד, פיטר ברויגל, הירונימוס בוש, פרנסיסקו גויא ואודילון רדון, ומתבונן באלימות, בסבל ובאבסורד שסביבו. בחלק ניכר מהעבודות מופיעות חיות – קרנף, פיל, ארנבת, איל, ינשוף, ביזון – המייצגות את בני האדם, תכונותיהם ומצבם הקיומי. הן רדופות, ובה-בעת הן אלה שמובילות את האנשים הסבורים כי עמדת השליטה נתונה להם. אין אלה משלים שבהן החיות מסמלות טיפוסים אנושיים שונים, אלא מִחברים ציוריים, הכלאות בין אדם וחיה. החיה עצמה היא שסובלת, נרדפת או שלווה, היא שמתבוננת על העולם ויוצאת לחיפוש רוחני – ואילו האדם הוא חיה, יציר כלאיים של אדם וציפור. החיות ובני האדם של מורה מוצבות בסיטואציות סוריאליסטיות-קרקסיות, שבהן הכל אפשרי, מתהפך ומוקצן. 

במרכז הציור האחד המוצג בתערוכה – אירוסין – ניצבת דמות הכלה השמימיית, המסמלת את עם ישראל, כעמוד שדרה חזותי, פיזי ורגשי שבידיה עלה זית, מצִדה האחד עץ הדעת והנחש, ומצִדה האחר הגן הזרוע סמלים דתיים: מי טהרה, ויונה לבנה המסמלת את התקווה והשלום (ביהדות) ואת הרוח והנפש (בנצרות). סביב רגלי הכלה כרוך תליון הנקשר בטלית ותפילין, ובקצהו ביצה – סמל של שמחה ואבל ביהדות, והקשריו גם אל הרנסנס, ואל "המדונה של ברֵרה" מידי פיירו דלה-פרנצ'סקה. בין העולמות נטועה דמות האמן, ביצה תלויה מעל ראשו, כמי שמחויב לגעת במהות הסִפִּית של הקיום.

מרדכי מורה נולד בבגדד ב-1937 ועלה לישראל ב-1951. מ-1961 חי ויוצר בפריז ובירושלים.

תודה לאוצרות/ים והאמניות והאמנים על המפגש והחומרים

---

[1] תחריט יבש  (drypoint)היא טכניקת הדפס-שקע מלוח נחושת או אבץ, שעליו חורטים חריטה ישירה באמצעות חרט פלדה או יהלום, ללא שימוש בחומצה. החריטה פוצעת את לוח המתכת, והשבבים המתקבלים משני צדי הקו הנחרץ תופסים את צבע הדפוס ומעניקים אופי קטיפתי לקווים המגוונים והעדינים. טכניקה זו, ששורשיה בגרמניה בסוף המאה ה-15, דורשת מיומנות רבה.