התערוכהDeconstructing Agripas משקפת את 12 שנות חברותו של דורון אדר בגלריה השיתופית אגריפס 12. ההצטרפות לחברות בגלריה הייתה מעין הכרה עצמית – "אני, דורון אדר – אמן."
אלחנדרה אוקרט אוצרת התערוכה, מתייחסת בשיחה עמה לתערוכה כ"פִּרְקֵי אָבוֹת" – דורון אדר האמן, הגיע לשלב הבשלות בחיים, וזאת באנלוגיה לחז"ל שהפנימו את משמעות ומהות החיים עלי אדמה: שלמות, דרך ארץ ומידות טובות.[1]
התערוכה פורסת לעין הצופה את תהליך החֵקֶר והעשייה של אדר. תצלומי דיוקנאות עצמיים, משפחתיים, זוגיים ולצידם דיוקנאות של עמיתים. תצלומי נוף, עקבות לתערוכות קודמות, וכפי שמציינת אוקרט: "מספר רב של פנים ומצבים שדרכם משתקף מי אנחנו, מי מקיף אותנו ומי מוּכָל בתוכנו. הרהורים על החלקים שלנו, השכבות המפורקות, השורשים והאינטראקציות שלנו. אדם, אמן, בן זוג, אבא, (Pater familias) מלטינית: ראש משפחה, בן, חוקר טבע, עמית, איש צוות, צלם".
דורון אדר הגדיר בשיחה עמו את התערוכה כ"מסע בציר הזמן". בד בבד הדגיש את הסירוב שלו להגדיר את עצמו כ"אמן" במהלכן של שנים רבות.
אורן אדר, בנו של דורון אדר כתב בטקסט הנלווה לתערוכה: "אמן הוא צלם שהחליט ברגע של בשלות שהתמונות שלו הן לא רק שלו, ושיש להן משמעות וזכות קיום. אמן הוא צלם שבחר לבדוק עמוק בתוך הנפש האם הוא באמת בסדר, באיזה נוף הוא עטוף, מה הם הרגעים שמגדירים אותו…"[2]
דיוקן מתחלק לסוגות שונות, דיוקן-עצמי, דיוקן משפחתי, דיוקן קבוצתי, דיוקן מוזמן ועוד. יגאל צלמונה התייחס לדיוקן-העצמי (בציור) ככזה המאפשר ליוֹצֵר לומר משהו על עצמו, על רגשותיו, על יצירתו ועל סוג הקשר שלו עם סביבתו. דיוקן-עצמי הוא במידה רבה מעין תעודת זהות.[3] דורון אדר מצטט על הקיר של התערוכה את אדוארד שטייכן שטען שהפורטרט לא נוצר במצלמה אלא משני צדדיה.
בדיוקנאות העצמיים והמשפחתיים של אדר ניכר המבט המורכב והמתבונן שלו אל עצמו כמושא הצילום ואל בני המשפחה המצולמים (הבן, שני החתנים והצאצאיות/ים) היוצרים קשר עין עמו ועמנו, הצופים.
דורון אדר, ים ואורן נירי ונוי נעמי ורוסו 2021
ז'אן פול סארטר טוען שהמבט הוא נקודת מעבר בין שני מצבי קיום הפוכים: האחד של אובייקט והאחר של סובייקט. כשאנו מביטים על דבר מה אנו רואים בו אובייקט, ברם על מנת להמחיש את עמדת הסובייקט שלנו אין די בכך, שכן אנו זקוק לאישורו החיצוני של סובייקט אחר. לפיכך עלינו למצוא את מבטו של האחר שיתבונן בנו בעודנו מתבוננים, אות מבט שייתן אשרור ליכולתנו להביט באחרים.[4]
דורון אדר 2022 2021
עבודות הווידיאו ארט חוקרות את הארעיות. העבודה הראשונה, Deconstructing Agripas, (ערוץ בודד, 2.5 דק') אשר ממנה נגזר שם התערוכה, מוקרנת על מסך המכסה את חלון הגלריה הפונה אל המרפסת. עבודה זו הלוכדת את מהות פירוק התערוכה "ספירת מלאי 9000 רגעים", מהווה מעין ציר בזמן למבקרים בתערוכה.[5]
דורון אדר, ספירת מלאי 9000 רגעים, 2017
ספירת מלאי 9000 רגעים – תערוכת היחיד של אדר בגלריה אגריפס 12, (אוצרים: דר' רינה פלד ומקס אפשטיין), הוצגה בשנת2017. היה זה מיצב-ארכיון[6] מבוסס תצלומים, שבאמצעותו תיעד אדר במשך חמש שנים את הפעילות וההתרחשות בגלריה. הסרטון משמש כמטאפורה לכל הפעולה האמנותית הייחודית: יצירה, עיבוד, תצוגה, ולבסוף, הסרה. פירוק של תערוכה הוא אירוע מורכב ולא פשוט. לעיתים, שנים של עבודה אינטנסיבית, של חלומות ואירועים, נעלמים במחי יד. התצלומים עוברים לאוספים ולארכיונים, ולעיתים הם מושלכים לפחי האשפה. הווידאו המתעד את פעולת הפירוק וההשלכה אל האשפה, מעניק ממד כמעט מיתי לאקט זה והופך אותו לנצחי.
דורון אדר, ספירת מלאי 9000 רגעים, 2017
תהליך הטרנספורמציה הנוכח בעבודה השנייה, ביער מול הבית מציינת אוקרט, עולה לנוכח עיננו דרך המסתורין של הטבע – צליל ההפשרה הנוטף בהרי האלפים, כמעין שעון מתקתק המרמז על חלוף הזמן ("ממנטו מורי"). הקרח הנמס משתנה מעונה לעונה: חורף לאביב, אביב לקיץ, קיץ לסתיו. זהו יופי בר-חלוף, יופיו של הנצחי שומר אותנו ברגע הנוכחי, נוכחים בכאן ועכשיו יחד עם כל הקסם שבו. בתהליך זה יש מן הוודאות אך גם חוסר הוודאות. שכן אנו מודעים לכך שליבת ההר הקפואה נמצאת בסכנת המסה.
העבודה השלישית, יתמות, מתייחסת להעדר. מה נשאר אחרי שנחדל? כיסא ריק (המהדהד לתמה של הנוכח-נעדר), משב רוח קליל מזיז ברכות שולי וילון בחלון. שקט בתוך רִיק שמצידו מלא בנוכחות. גב’ איצקוביץ (אימו של האמן) הלכה לעולמה, אך הנוכחות שלה מהדהדת. כולנו כותבת אוקרט, נותיר אחרינו כסאות ריקים, אבל האם יהיה מי שישים לב לכך? האם יתגעגעו אלינו? האם מישהו יישאר מאחור לחזות בלכתנו ולתעד את היעדרנו?
בתצלומי הנוף שלו אדר מתמקד מזה זמן רב בחללים כהים הנוכחים בטבע שנים על גבי שנים. הסדרה המוצגת בתערוכה, היא הרהור על "החור הָמָקוּלָרִי" )פגם פיזיולוגי ברשתית של העין שמסכן את הראיה), שהתגלה אצלו לפני שנה. הצילומים חוקרים את היעדר החומר, החור השחור, שקיים כאזור סמוי בשדה הראייה שלנו כמו גם בקְיָארוֹסְקוּרוֹ (אפקט האורצל) של פני השטח, והם מתעתעים בעיננו הצופות – תצלום נוף או החור המקולרי?
דורון אדר
בצילומים אלה עולה דמיון המפתיע ואף מטריד, בין הדימוי שנוצר מסריקת ה-CT של העין לבין דימויי הנוף שאדר מצלם מזה שנים רבות, והוא אף תוהה: "אולי אני מצלם את הפגם שלי כבר שנים"?
דורון אדר
תהליך הריפוי באמצעות קינטסוגי [7] הוא רפרנס לתערוכה אני בסדר (אוצר: יאיר ברק, 2015) המתייחס לצילה (בת זוגו של האמן) שהחלימה ממחלת הסרטן. הצגתה של צילה בעירום מעצימה את הפגיעות כשם שאת ההכלה שלה את המציאות ללא כיסוי וייפוי. העבודה המשותפת של דורון וצילה באמצעות האמנות מעמידה בחזית את הקשר הזוגי.
הזהב מכסה את הפצעים ומחזק אותם. אמצעי זה מהדהד את הייחודיות של כל נושא או חפץ והופך אותו ליקר מציאות. הצלקות "לובשות" צורות שלא ניתן לחזור עליהן ולעיתים אף אינן ניכרות לעין. הן מוסיפות עומק ומשמעות לעצם הקיום שלנו. וכפי שמציינת אוקרט: "התחקות אחריהן באהבה דרך האמנות מקרבת אותנו אל השלם. תחושת פליאה מהחיים עצמם, פגועים ויפים."
ובחזרה אל הדיוקנאות. הפילוסוף והסופר הצרפתי גסטון בשלאר ,(Gaston Bachelard, 1884-1962) במחקרו על "הפואטיקה של החלל" העמיד במרכז הדיון את שאלת הפואטיקה של הבית. הבית נתפס אצלו כמרחב פנימי מוגן, כקוסמוס הראשוני של האדם. והוא מגלם ביטחון והגנה, סדר ומשמעות. התנועה שלנו במרחבים השונים משפיעה על ההכרה שלנו, ועל תחושות המתאפיינות בשייכות וקירבה לבין ניכור ואף איום [8].
בני הבית המוצגים בצילומיו של אדר נראים כחשים בנוח במרחב בו הם מצויים, בין אם הם לבושים או בעירום למחצה ועירום מוחלט. בהקשרים האבהיים והאימהיים העולים לנוכח עינינו במחוות השונות הנוכחות בתצלומים דרכם האב מסתכל גם על עצמו. וכפי שמציינת סוזאן סונטאג "תצלום אינו רק בבואה, אינו רק אינטרפרטציה של הממשי; הצילום הוא גם שריד, דבר מה הלקוח במישרין מהמציאות, בדומה לעקבות".[9]
[1] תודתי באשר ל"פרקי אבות" נתונה לאלחנדרה אוקרט האוצרת, ולמתן שלום, מרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון ומכון רשימו.
[2] אורן אדר, מה הופך אדם לצלם? מה הופך צלם לאמן? מה הופך אמן לאדם?, דורון אדר Deconstructing Agripas, גלריה אגריפס 12, עמ' 10.
[3] יגאל צלמונה, שני ציורים – שתי זהויות, משקפים, גיליון מס' 3, פברואר 1988, עמ' 9.
[4] ז׳אן־פול סארטר, המבט, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2007.
[5] דֵּקוֹנְסְטְרוּקְצְיָה) פֵּרוּק) מזוהה עם הפילוסוף היהודי-צרפתי ז'אק דרידה Jacques Derrida, 1930-2004). דקונסטרוקציה היא פירוק הטקסט והבנייתו מחדש במסגרת קריאה ביקורתית. מתודה זו חותרת תחת משמעות הטקסט עצמו, כדי לפורר כל משמעות יציבה בקרבו. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%A7_%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%94
[6] מקור המושג או הניב התיאורי ארכיון archeion (arkheion) הנו ביוונית, שבה הייתה משמעותו ביתו של הארכון בו נשמרו מסמכים שנמצאו באחריותו.
[7] אמנות יפנית של תיקון כלי חרס שבורים על ידי איחוי השברים עם לכה מאובקת או מעורבת באבקת זהב, כסף או פלטינה.
[8] Gaston Bachelard, The Poetics of Space, Boston: Beacon Press, 1969, p. XXXVI, p. 6.
[9] סוזאן סונטאג, הצילום כראי התקופה, תל אביב: עם עובד 1979, עמ' 151.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 