לבאים בשערי התערוכה "אל האור" של תרצה אולמן מזומנת הפתעה. טלית תלויה על הקיר, עבודות על בד שהרקע שלהן שחור או לבן המנהלות דיאלוג עם טקסט קריא קמעה או כלל לא. תחושת של קדושה ומדיטטיביות אופפת חלל זה על עבודותיו, המאופיין בעשייה שיש בה שילוב בין מצע לבין הטקסט והמילה, בין פעולת היצירה לבריאת עולם שהינו האקט של היוצר.

טלית שהתבלתה ומוצגת כעת בתערוכה, נמסרה לתרצה אולמן בהצעה שתשמש לה כאפשרות ליצירה. בשיחה עמה סיפרה אולמן: "שאלתי את עצמי מה עושים עם דבר קדוש מעין זה, מאיפה מתחילים". התהליך שעשתה האמנית מעניין, לקחה חפץ מקודש בו מתעטפים בעת תפילה, והמירה אותו לכדי יצירה.  

הטלית שלפנינו מצויה בין הסיפים; היא משמרת את תצורתה כטלית, אותה עוטים בזמן התפילה. עם זאת שיני הזמן ניכרים בה שכן הקרע/שסע באמצע, החוטים המשתלשלים מאזורים שהתבלו נושאים עמם סימנים של האדם שעטה אותה בעת תפילה או אף בדרך אל ההיכל. האמנית כתבה בדיו שחור על המצע הלבן של הטלית טקסט של הזוהר מספר בראשית ובכך העבירה אליה בשנית את הקדושה שהיתה בה, ואפשר בטלה את בלתה. הכתיבה יש לציין נעשתה בכתיבה תמה מימין לשמאל על כל שטח הטלית.

אריה ברקוביץ  אוצר התערוכה מציין: "הטלית שעליו כתבה את הזוהר על בריאת העולם משמשת כמצע בד ועצם הכתיבה עליו, נותנת לו חיים חדשים החומר נהיה רוח מקדושה לקדושה. דרך הכתיבה תרצה מתחברת אל עצמה אל מה שנישכח, משהו בלתי אפשרי ושאינו מפסיק מלהיכתב. לפי לאקאן, המקום שמניע את התשוקה אל התקווה."[1]

אולמן חשבה למתוח את העבודה משני צדדיה ואז לתלות אותה בחלל התערוכה. אריה ברקוביץ הציע לתלות אותה באמצעות שני מסמרים. וניתן לראות את הפתח שנפער במרכז כריק בין פנים וחוץ.

הטלית הנושאת את עקבות הגוף שעטה אותה מעלה בראשי אזכור לגוף כ"משכן" וכ"ארכיב" הנושא עמו את אותות הזמן והזיכרונות הטמונים בו. פול ריקר (Paul Ricoeur 1913-2005) בספרו History. Memory, forgetting מתייחס לכך שהעבר אינו נגיש בעבורנו אלא באמצעות העֲקֵבוֹת (עקיבותיו), שכן באמצעותם יש בכוחנו לנסות לייצג את זיכרון העבר, הפרטי או הקולקטיבי.[2] אולמן היא בבחינת 'העֵד' הפותח את הארכיב, או עֵד שיש לו תשוקה לכך.[3]

אולמן שהתה ארבעים שנה בפריז וחזרה לישראל לפני שלוש עשרה שנה. היא עוסקת בכתיבה, במילה ובטקסט, במדיטציה הנושאת אותה אל הלא מודע, ואף בניסיונות לפענח דימויים המופיעים בעת חלימה. בכך יש מן האזכור לתנועה הסוריאליסטית[4] 

מילה, טקסט – למילה, לטקסט על המצע תפקיד חשוב בעבודות בתערוכה. ניכר כאן השילוב בין טקסטים קנוניים שנלקחו – מ"שיר השירים", "הזוהר" שאותו היא לומדת עם הרב ארביב, תפילת "שמע ישראל" שעבודות שלה, כתיבת הטקסט בדיו שחור  על גזה, תלויות בבית הכנסת, לבין עיסוקה של אולמן בכתיבה אוטומטית ואסוציאציות חופשיות והעלאת הלא -המודע בעת מדיטציה וכתיבה. שכן כתיבה אוטומטית נועדה בעיקרה לרשום את הניתן לשכחה. כפי שאנדרה ברטון (André Breton, 1896-1966) יעץ, "כתוב מהר, ללא נושא שנהגה קודם,  מהר דיו כך שלא תוכל לזכור מה אתה כותב ותתפתה לקרוא מחדש את מה שכתבת". [5]

בעבודה בת שלושת החלקים הטקסט משיר השירים, שטיח תפילה, שתי וערב, אולמן צבעה בצבע שמן שחור את הבדים, ואזי כתבה במכחול דק ביותר אותו הטעינה בצבע לבן.

מימין לשמאל, שיר השירים שטיח תפילה שתי וערב

הצבע הלבן עמו עבדה חומרי ומלא בעת טעינת המכחול- מיכל בצבע, ואט אט נגמר. אולמן שוב טובלת בצבע לבן שאף הוא נגמר וחוזר חלילה. עדות לכך ניתן לראות באותיות הברורות ואלו המאבדות מממשותן. הצבע הלבן יוצר באופן מקרי קצב גלי לכתיבה. הציור הראשון מימין הוא בכתיבה אופקית. בציור השמאלי אולמן כתבה את הטקסט בשורות אופקיות ואנכיות ואז הטקסט הופך לאריגה שתי וערב. הטקסט יוצר תחושה של עומק.

בציור המרכזי הדגישה את המרכז כקרן האור בקבלה, או כשטיח תפילה  שיש בו מן הדהוד עם הפתח בטלית. "שיר השירים" שימש לה השראה בסיפור על הזוג שכל הזמן מחזר זה אחרי זה, תמיד קדימה כמו האותיות והמילים וכמו הזמן שתמיד מתקדם.

הרעיון לעבודות מציינת האמנית הוא בהשראת האמן הקונספטואלי רומן אופלקה  [6](Roman Opałka 1931-2011) אשר בעבודותיו התקדם בכתיבת מספרים עוקבים ודרך הבהרת הרקע משחור ללבן כאקט שבסוף ימיו הכתיבה תהיה לבן על לבן.

בעבודות נוספות המוצגות בתערוכה הטקסט כתוב  בדיו שחור על רקע נייר לבן. הכתיבה בשורות במקצב קבוע השואף כל העת קדימה. לעתים מספרת האמנית, היא עובדת כשעיניה עצומות ברצף אסוציאטיבי.

עצם הכתיבה העתקה של כתבי הזוהר בארמית אומרת אולמן, זו מדיטציה יהודית לפי הרב אברהם אבולעפיה (1240, סרגוסה ספרד-1291 קומינו מלטה).

תרצה אולמן מגיעה מחקר הפסיכואנליזה הלקאניאנית, ובהתאמה הרקע של העבודה הוא גם לקאניאני. בעבודות בתערוכה, הכתיבה על הגזה השברירית על גבי מצע הקנבס, העקבות שנוצרים על הבד הם עדות לעקבות שנכתבו או נאמרו. בין המילים, הרווחים בין האותיות, בין המלא והריק, שם נמצא הסוד שיש לפענח. הניסיון לגלות את מקור הטראומות.  

"עקבות כתיבה" – עבודה זו על הגזה הדקיקה, השקופה והשבירה הנושאת עמה את מטען הכתב, דרכה ניתן להתחקות אחר העקבות המופיעים על מצע הבד עליו היא מונחת כזיכרון, כסוד המסתתר בין הדברים שאיננו יודעים (איך) לומר אותם.

בעבודה הקטנה כתבה טקסט מהזוהר  כווילון שנפתח שאפשר יהיה לראות את עקבות הכתיבה, ועל האנליסט המקשיב ומנסה, לפענח את מה שנמצא בין המילים והשורות. זו היתה מלאכת הפירוש של פרויד. לאקאן אינו מפרש אך מנסה להדגיש ולהוציא מאתנו את מה שיש בנו במצב חלימה, נים לא נים. האסוציאציות עולות ואז מושך בחוטים כדי להגיע אל הלא מודע. החוט המופיע תפור בחלקו על העבודה, וחלקו משתלשל מטה, הוא כמו פלונטר של החיים, מציינת אולמן.

בכניסה מוצגת העבודה "שמע ישראל" – השייכת לכאורה לסדרה של בית הכנסת. הגזה הודבקה על הדופן הפנימית של הזכוכית ובקושי רואים את העקבות מאחור.

במרחב זה מצוי פוטנציאל אין סופי של המילים. בעבודותיה של אולמן, הטקסט הופך לטקסטורה, למארג של מילים וקולות. היא מפרקת את הטקסט הקנוני, שיר השירים מצוי בתנועה, קדימה, עד אין סוף. ואצלנו הצופים ההוויה שלנו היא זו אשר משתנה תדיר עת אנו חווים את העבודות ואת הניתן לקריאה ואת הנעלם מעינינו.

---

[1] אריה ברקוביץ, תרצה אולמן, "אל האור", ציטוט מטקסט התערוכה.

[2] Paul Ricoeur, History, Memory, Forgetting, University of Chicago Press, Chicago, 2004, p.50.

[3] ממילותיה של פרופ' חביבה פדיה, מרכז אלישר לחקר יהדות ספרד והמזרח, אוניברסיטת בן גוריון

[4] סוריאליזם – 1924 ואילך – "מעבר לריאליזם" – מונח המתייחס לתנועה האמנותית והספרותית שהוקמה ב-1924 ע"י המשורר אנדרה ברטון, ומיזגה בתוכה את שרידי תנועת הדאדא. תנועה זו השתמשה באותן מתודות סגנוניות – אוטומטיזם, מקריות, התרסה כנגד ההיגיון, כדי לשבור מוסכמות. אמני התנועה הושפעו מזיגמונד פרויד ומתורת החלום שלו, ושאפו לשחרר את עצמם מהמודע, דרך דימוי חלום והזיה. בין האמנים מקס ארנסט, רנה מגריט, סלוודור דאלי, חואן מירו, פול דלוו, ליאונורה קרינגטון.

[5] Breton, Manifestoes of Surrealism, 29. 

[6] האמן הקונספטואלי פולני-צרפתי רומן אופלקה גיבש בשנת 1965, בעת שהתגורר בוורשה רעיון ליצירה חדשה שעוסקת בזמן. הרעיון יהיה ליצירתו המרכזית והיחידה שתלווה אותו למשך כל ימי חייו. היצירה, שנקראה "OPALKA 1965/1–∞"צוירה מציור על בד גדול אשר הרקע שלו נצבע בשחור, ועליו צייר אופלקה מצד שמאל למעלה בצבע לבן את הסיפרה 1, ואחריה את המספרים העוקבים, 2, 3, 4, 5, 6, וכן הלאה, עד שהמספרים כיסו את המצע כולו. בכל ציור חדש המשיך אופלקה במספר העוקב למספר האחרון שבציור הקודם. במהלך כל השנים כמעט ולא השתנתה צורת הציור של אופלקה והוא השתמש במכחול זהה וצבע זהה. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%9F_%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%9C%D7%A7%D7%94