התערוכה "חוליות במלאכת התיאטרון" משקפת חלק נכבד מעשייה מרובדת ומורכבת של יוצרים שונים בהפקת הצגות ואופרות בתיאטרון ובאופרה הישראלית. תערוכה זו לוותה בחקר ממושך כבן שנתיים של אוצרות התערוכה, והתוצאה המרשימה ניכרת לעין המבקר.
מלאכת הבמה בתיאטרון כותבת אירית לוין היא מארג רחב הבנוי חוליות חוליות ומפגיש יוצרים מדיסציפלינות שונות. לתהליך ההמרה של המילה הכתובה להתרחשות ויזואלית שותפים רבים, אך לא פעם הם נותרים עלומים מאחורי הקלעים.
השפות העיצוביות מגוונות: מינימליזם ורמיזה, אקספרסיה, פואטיקה, קונסטרוקציה או דה-קונסטרוקציה, פיגורציה או הפשטה, חומרים כשווי ערך לתכנים העוסקים ב"גבוה ונמוך".
פריטים מההצגות שנבחרו לתערוכה הנוכחית: דגמי תפאורה, מתווים המתארים מערכות ממחזה, סקיצות המתעדות את תהליך היצירה, מתווים לתלבושות, שמלות מהאופרה הישראלית, אובייקטים, מסכות, תצלומים חומרים תיעודיים.[1]
עיצוב הבמה מציין אריה ברקוביץ, הוא הדבר הראשון, אליו נחשף הקהל שמגיע להצגת התיאטרון. ביכולתו של העיצוב לנתק את הצופים מחיי היומיום ולהניע אותם לעבר מסע פנטסטי, טרם נאמרו המילים ועלו השחקנים על הבמה.[2] המבע התיאטרוני בנוי מהרמוניה בין תפאורה ותלבושות
לתיאטרון θέατρον (ביוונית עתיקה) היתה חשיבות ניכרת בחיי אנשי הכְּרַךְ (העיר הגדולה). חיי התיאטרון, ההכנות להצגה וכל הקשור בכך שימשו כר פורה ליוצרים שונים. התיאטרון המערבי אשר תחילתו בעיר אתונה אשר ביוון העתיקה, הוא היווה חלק ממופעים שונים שנערכו בעיר-מדינה "פוליס" לכבודם של האלים.[3] כיום אין מדובר בחגיגה לכבודם של האלים, אלא לנפש האדם ולרוחו, ולמקום הנכבד שיש לכך בתרבות.
עולם התיאטרון הוא עולם קסום שמכיל פנטזיה, אסקפיזם, טרגדיה, קומדיה ופארסה. ד"ר דורית קדר מציינת בטקסטים על המחזאים אפשרויות שונות למצבים קיומיים, לימינליים, הומור שחור וגרוטסקה באשר לטבע האנושי, לדוגמה, בין ניהיליזם לבין יופי בימתי בהקשר ל-"יאקיש ופופצ'ה" מחזאי חנוך לוין (1943-1999)
ההומור השחור של חנוך לוין כרוך במצב קיומי של בן האנוש ובעיקר במורא של היותו בר מוות. מסתמנת התקדמות איטית לעבר סופיות הצובעת מצבים בגרוטסקה הנובעת מהיעדר משמעות. חנוך לוין הוא ללא ספק אקזיסטנציאליסט אך בו בזמן ובאורח פרדוקסלי הוא ממחיז את הצגותיו בקפדנות יתרה. הדמויות, תפאורה, תאורה זוכות ביופי בימתי מינימליסטי רב יופי ודמיון. הצופה נע בעל כורחו בין מסרים של עצב והתפעמות.
בין מידות טובות לרעות – "תעלולי נישואין" מאת יהודה סומו Leone de Sommi (1525-1590), איטליה מחזאי ובמאי: יוסף מילוא (1916-1997)
המחזה מקבל השראתו מהקומדיה דל ארטה. הגיבורים מייצגים ארכיטיפים אנושיים:
"הלב הדומם" מאפיין את האדם שעוסק אך ורק בקניינו וממונו וכל תאוותו להשיג תמורה כספית ומעמדית. "הידען" או במקרה זה הרב, אינו יודע מאומה, צובר פרטים אך ורק לתועלת עצמית.
"בעל הגוף" מנותק מערכים מוסריים ואסור על ידי הגולם שבתוכו.
"בעל היוזמה והתחבולה" מפלס דרכו תוך הכרת הדמויות והמצבים כדי לממש את מטרה.
"המאהבים הטהורים" כל מעשיהם נובעים מטוהר הכוונות והנחישות לממש את איחוד הלבבות.
בין כסילות גמורה לבין חוכמה מוחלטת – "החייל האמיץ שוויק" מאת Jaroslav Hašek (1883-1923), צ'כוסלובקיה, במאי אילן רונן (-1948)
בני אנוש כגרוטסקה מתמשכת. שוויק מגויס בעל כורחו במלחמת העולם הראשונה. נוהג כטיפש גמור או חכם מוחלט. דרכו חסרת יעד, גדושה במצבים טרגי-קומיים: כומר שתיין, המוכר משרת תוך משחק קלפים, קצין גנדרן תאב בשר נשים, גנרל המהמר בחיי אדם תמורת כלב..
הגיבור שוויק זע לכאן, פוסע לשם, מתבלבל בחילות ומוצא את מותו הצפוי כתלוי על עץ.[4]
רוני תורן דגם תפאורה "הילד חולם"1993 רוני תורן רישום הכנה "הילד חולם" 1993
בתיאטרון ניתן למצוא מפגש של פרקטיקות שונות: אמנות, קולנוע, פסיכואנליזה וצילום. אנשי מקצוע רבים הפועלים מאחורי הקלעים מלווים את המחזאי, הבמאי, מעצב הבמה (סצנוגרף), מעצב התלבושות, מעצב התאורה ומלחין המוזיקה: ביניהם ניתן למצוא תופרים, עובדי מחלקות אביזרים, מאפרים, ואלה האמונים על הפאן, נגרים, מסגרים, פועלי במה ואנשי סאונד – מלאכות רבות הנשזרות לכדי סביבה רעיונית של מחזה אחד.
"ההצגה הגדולה. כשחלקי התפאורה מובאים מבתי המלאכה השונים, מתחילים להרכיב אותם על הבמה. בעגה מקצועית מכונה פעולה זו בשם מונטאז', ומוקדשים לה יום עבודה ולעיתים יותר. הבמה מתמלאת אז נגרים, מסגרים רפדים וטכנאים, בנוסף לפועלי הבמה של התיאטרון […] לכל איש תפקידו והבמה מלאה פעילות ותנועה, בעלי המלאכה עולים על סולמות ויורדים, מסכים משתפלים ומתרוממים, חבלים נמשכים למעלה ואליהם קשורים חלקי תפאורה. פטישים הולמים, מסורים מנסרים, ניצוצות ניתזים מהאלקטרודות של הרתכים, מעופפים ומאירים את הבמה באור מסנוור כזיקוקין די-נור ועשן נפלט ומיתמר כלפי מעלה. גופי תפאורה מוזזים לכל עבר, עד שכל איברי התפאורה מתאחים לתמונה אחת. לא פעם הרהרתי, כמה חבל שאין משתפים את קהל צופי התיאטרון בהצגה מסעירה ובלתי מבוימת זו שמתרחשת ביום המונטאז'. היה זה מין "הפנינג", שהצופה היחיד בו הייתי אני […] עבודה זו שייכת גם היא לקסם ולשיכרון שמביא את אנשי התיאטרון להתמכר לבמה."[5]
דוד שריר מתווה לבמה "פר גינט", 1971
מגוון כישורים נדרשים למלאכת עיצוב הבמה; ראיית המכלול לצד דקדקנות וירידה לפרטים הקטנים. על מעצב הבמה להיות צייר, פסל, ארכיטקט ומהנדס, בעל יכולות התבוננות וחקר אינטלקטואלי וחזותי. עליו לתור ולשלות חומרים משדות תרבות רבים: אמנות פלסטית, קולנוע, ספרות, שירה, אקטואליה, אופנה, מוזיקה, היסטוריה, ארכאולוגיה ושלל תחומים נוספים. מקורות אלו יהיו לחומר ביד המעצב, ישקפו הלכי רוח והיבטים פסיכולוגיים וישרו אווירה באמצעות מערכת יחסים ארכיטקטונית על הבמה, סמליות החפצים, תצורה, צבע, תאורה, דמויות השחקנים ותלבושותיהם.
למחזאי והבמאי נסים אלוני הייתה דרך עבודה ייחודית: מחזותיו עובדו והתגבשו במהלך החזרות עם השחקנים, וגרסתם הסופית התקבלה על הבמה. שיתוף הפעולה ההדוק בין אלוני לציירים יוסל ברגנר, שלמה ויתקין ואודרי ברגנר החל בשנות ה-60 של המאה ה-20, והיווה תופעה ייחודית שבה לחלל הבמה תפאורה ותלבושות נודע מעמד שאינו נופל בחשיבותו מהטקסט. החוויה התיאטרלית שעיבדו בדמיונם שלושת הציירים, הביאה לבמה עוצמות ביטוי ועושר חזותי מרתק. "היצירתיות שלו הייתה באי-ההבנה. הוא מצא יותר משמעות בסתירה שבתוך המילה מאשר במובנה הגלוי לעין. אבל איך להעמיד אותה על במה? היה עליו להפוך את המילה לוויזואליה", סיפר על אלוני חברו הקרוב יוסל ברגנר.[6]
אמני התערוכה, בני דורות שונים, שיתפו פעולה בהפקות עבר, ולכולם התנסות ארוכת שנים במחוזות היצירה התיאטרלית. חלקם צמחו בקרביים של התיאטרון והם בעלי ידע נרחב בביצוע, אחרים התחילו את דרכם כשוליות של האמנים הוותיקים יותר.
יהודית גרינשפן, מסיכות ל"תעלולי נישואין" מאת יהודה סומו, באדיבות מוזיאון ארכיון הבימה, 1972
בתערוכה שזורים ציטוטים של יוצרים שונים: (להלן חלק מהם)
"[…] עיצוב חלל ובמה בתיאטרון הוא במקרים רבים שחמט בין היוצרים, הבמאי והמעצב מצד אחד ובין הטקסט מצד שני, כשכלי המשחק הם הפעולה, החלל, הצבע, החומר, האור, הזמן, וכמובן, הקהל".
"[…] חנוך לא הרבה בשיחות חולין […] ולא חלק התלבטויות או קשיים. השיח היה מעשי ונקודתי. כל מה שקדם לתהליך העבודה בנינו לא היה חלק מהדיון. לא כתיבת הטקסט, לא איסוף חומרי הרקע וגם לא מחשבות או כוונות שליוו אותו לפני תחילת העבודה המשותפת. השיח התייחס להווה בלבד". [7]
"עבדתי עם הרבה במאים על הרבה הצגות במשך שנותיי כמעצבת תפאורה ותלבושות לתיאטרון, אבל העבודה עם חנוך לוין לא הייתה דומה לשום עבודה עם אף במאי אחר. עבדנו ביחד על אחד עשר ממחזותיו, אותם גם ביים […]. דימיתי לעצמי כל מחזה של חנוך לוין למבוך מורכב ומסובך, כציורי המבוכים בעיתוני סוף השבוע הישנים מפעם. כניסות רבות יש למבוך מכל צדדיו, ובחיפוש אחר העיצוב להצגה חדשה, ראיתי את חנוך ואותי עומדים מבחוץ, ותוהים באיזו כניסה נבחר. אצל חנוך, כל הכניסות טובות, ולכן המשימה כה קשה אך גם כה מלהיבה. וזה סוד הקסם בעבודה עם חנוך – החיפוש".[8]
תודה על חומרי התערוכה!
[1] אירית לוין, חוליות במלאכת התיאטרון, ציטוט מטקסט התערוכה.
[2] אריה ברקוביץ, מעשה מרכבה, ציטוט מהטקסט.
[3] מיכאל אבי-יונה, תולדות האמנות הקלאסית, ירושלים מוסד ביאליק, 1969, עמ' 191.
[4] ד"ר דורית קדר, טקסט על המחזאים, ציטוט מהטקסט.
[5] אריה נבון, "בקו ובכתב", תל אביב: הוצאת עם עובד, תשנ"ו.
[6] נסים אלוני, "געגועים וגרוטסקה", בתוך יוסל ברגנר, ציורים 1938–1980 ירושלים, הוצאת כתר, 1981
[7] רוני תורן, "מטקסט מילולי לטקסט חזותי: חנוך לוין," בתוך: רוני תורן, "בקנה מידה: אחד לאחד. שיחות על שפת במה", תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2021.
[8] רות דר, "על כנפי הדמיון עם חנוך לוין," "מאזנים: דו-ירחון לספרות" 6, כרך צ"ו (דצמבר 2022).
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 