שעות פתיחה שלישי -חמישי 19-17, שישי 14-12
נירה חורב ילידת בוסטון, נעה בתערוכתה "מסע הבתים" בגלריה טובה אוסמן בין מושגי זמן ומקום. חורב, למדה במדרשה אצל האמנים רפי לביא, רן שחורי, אוסוולדו רומבורג ואחרים ולאחר מכן למדה תואר ראשון ושני ב-The School of the Museum of Fine Art בבוסטון, השייך למוזיאון בשם זה.[1]
חורב ציירה בזמנו בסגנון פיגורטיבי ריאליסטי, וחיפשה את דרכה. לאחר עבודה בהוראה ומאוחר יותר כגרפיקאית בתע"ש, חזרה ללמוד בלימודי המשך בסדנאות Continuing
Education Program and Workshops, School of the Museum of Fine Art (SMFA), Boston, MA
בשיחה עמה מספרת חורב שבתקופה זו רשמה בפחם, ולאחר מכן עברה לצייר בצבעי פסטל. מאוחר יותר החלה לשלב בעבודותיה צילומים שהיא מצלמת. נייר הצילום מצופה בשכבה מבריקה (אמולסיה) המונעת ציור בפסטל גירי עליו. בתהליך ארוך של ניסוי ותהייה הצליחה למצוא חומר "העולה" על הצילום וממיס שכבה זו, מה שאפשר לה לצייר עליו.
פירוש השם – "מסע הבתים" – נוסעת על הקו – ישראל-בוסטון, והכל הופך להיות לאחד. הבית נוסע איתה, ובדומה גם הנופים, ועץ הברוש מחצר בית אביה שמופיע לעתים קרובות בציוריה. זהו העוגן.
וכך היא כותבת בטקסט הנלווה: "בשנה האחרונה אני עובדת על סדרת עבודות בטכניקה מעורבת בשם "מסע הבתים". השם בא מכמה שירים שכתבה חברתי המשוררת מכבית מלכין, שכמוני חולקת את חייה בין שתי מדינות.
במהלך העשור האחרון, אני נוסעת הלוך ושוב לחו"ל וחולקת את זמני בין בית אבי בישראל לבין הבית שלי בבוסטון. הנסיעה המתמדת נותנת לי נקודת מבט שונות על המרחק והמקום, כך שעם הזמן הבתים, החלונות, הזריחות והשקיעות, העצים והפרחים והשוני ביניהם, כולם נעים ומתמזגים זה בזה והופכים לנוף אחד גדול ללא גבולות".[2]
נירה חורב, מבט אל מרחב התצוגה
העבודות בתערוכה עסקן כאמור זמן, מקום ואף עירוב של שירה המצויה ברקע. מהו בית? הבית הפיזי או זה אותו אנו נושאים בלבנו?
הבית, כמטפורה, כממשות וכדמיון. הבית כמקום של עשייה רוחשת, הבית המכיל והמושא לגעגועים, בצד הבית הצופן סוד, העשוי להיות "מאיים", מוזכר לעתים קרובות בספרות, שירה ואמנות. יש לציין שלבית כמושג תפקיד בהבניה של זיכרון משפחתי, אישי וקולקטיבי ושל מקום, כפי שציין הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר [3] בדבריו על הבית כיקום הראשוני של האדם וכמגלם ביטחון והגנה, סדר ומשמעות.
נופים, עץ הברוש והבתים נוכחים בעבודות בתערוכה, לעתים צורתם ניכרת יותר לעין המתבונן, ולעתים הם נוטים להתמזג במערך הכולל. דימוי הבית בעבודותיה של האמנית, מוצג על פי רוב במרחב הציבורי במהותו ובצורתו הפיזית והחיצונית ללא אפשרות מבט פנימה. 
נירה חורב, מבט אל מרחב התצוגה
בקיר מול הכניסה לגלריה סדרה בת שלוש עבודות בקנה מידה גדול יותר – רוח, אבן, וים. האמנית מספרת על נסיעה למדינה מיין בארה"ב עם חברתה המשוררת מכבית מלכין, במהלכה הן הסתובבו על חוף הים. חורב מספרת שמצאה חלוקי אבן שחורים וכן צדף והציור "קרם עור וגידים" על הבד ומוצג בעבודות לעיל.
[1] בלימודים אלה נעזרה במלגה ללימודי אמנות שהעמיד יעקב אגם בזמנו. במהלך שלוש שנים מתוך חמש השנים שלמדה שם). אגם היה בקשר עם ביה"ס אליו התקבלה, ואף דאג לבדוק איך היא מתקדמת. בלימודיה פגשה את הציירים האמריקאים ג’ק קליפט, בייל פליין והנרי שוורץ.
[2] ציטוט מטקסט התערוכה
[3] גסטון בשלאר, הפואטיקה של המרחב, הוצאת בבל, 2020.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 