אוצר: אריה ברקוביץ, בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי, תל אביב 16.9.2023-24.8.2023
"את הטבע, את החורש, ניתן לתפוס אך ורק באותו רגע בו מחשבה ופיוט נושקים זה בזה".[1]
בחלל העליון של בית האמנים מוצגת תערוכה יפה ומקיפה מעבודותיו של יוסף זריצקי (1891, בוריספיל, אוקראינה – 1985, תל אביב, ישראל) אוסף גלריה אנגל. העבודות מתמקדות בעשורים המוקדמים בעשייתו – שנות העשרים עד שנות הארבעים של המאה הקודמת.
גלריה אנגל אוספת ומציגה את יצירותיו של זריצקי החל משנות החמישים של המאה הקודמת, ויצירות האוסף הוצגו בתערוכות מוזיאליות בארץ ובעולם, הן בתערוכות יחיד והן בתערוכות קבוצתיות. ביוזמת אריה ברקוביץ', מנהל בית האמנים בת"א (אשר קרוי על שמו של זריצקי) ואוצר התערוכה, המוקיר את יצירותיו של זריצקי ומכיר את אוסף יצירות האמן בגלריה אנגל, עלתה ההזדמנות לשיתוף פעולה.
לצד ציוריו של זריצקי בתערוכה, מוצגים צילומים נדירים של יוסף זריצקי אשר צולמו ע"י צלם האמנות אברהם חי, שתיעד את פועלו ויצירותיו של זריצקי לאורך תקופה ארוכה. (ציטוט מטקסט ההזמנה לתערוכה).
חלק ניכר מהעבודות עניינן מראות מבעד לחלון, נוף מהחלון, פרחים על אדן החלון. האמן מצייר בנוף, אך גם בפנים – פנים וכיסא, ואפשר לראות בעבודותיו את התמורות שחלו ביצירתו במהלך השנים.
מרדכי עומר כתב: "זריצקי בנה את עולם חזונו הפיוטי במשך שבעים וחמש שנות יצירה. התרגשותו, ששבה והתחדשה לנוכח הנייר החשוף, אל מול הבד המתוח, הולידה מרקם של שדות צבע עשירים, המתחברים לכדי שפה ציורית בשלה".[2] "זריצקי חפץ להישאר 'חלק בלתי נפרד מהטבע הסובב את האדם, להתמזג עם הטבע אך גם להיבדל ממנו'."[3]
יש לציין שכאבִי תנועת המופשט בארץ לחם זריצקי מאוד למען שחרור התמונה מכל הקשר ספרותי. היותו מעוגן במציאות אפשרה לו "נקודת מוצא" שמתוכה חזר ודלה את תחושותיו וביטוי רגשותיו, שהיו לו כוח מניע החוזר ומתחדש בתהליך יצירתו.[4]
ירושלים
ב-1923 עלה לישראל והתיישב בירושלים. למרות מגבלות השפה והתרבות נשבה זריצקי בקסמיה וברוחניותה של העיר, הן הזכירו לו "איזו פואזיה נצחית, ארכאית". הוא ראה ב"מקומות" של ירושלים, המכונסים ברוגע ובשקט של עולמם העתיק, אווירה של "שלווה נטולת זמן, שקט נטול נשימה".[5]
בעבודות מאוסף גבי אנגל העוסקות בירושלים, העלווה והעצים מתלכדים לכדי גוש ירוק נוטה למופשט (ראו למשל "נחלת שבעה"). במבנים מייצגים כ"בית אנה טיכו" ניכרת ההפשטה שעוברת העבודה: תיאור הבית נדחק אל הצד, ובחלק ניכר של הציור יש שרבוט ומחיקה בעיפרון. הדגש ניתן על הטבע – השדרה/השביל, העצים מוצגים כסמן ירוק, מנגד עץ מתפתל משמאל, ועימות בין הקווים הישרים למעוגלים.
מימין, יוסף זריצקי, בית דר' טיכו, 1924, צבעי מים ועפרון על נייר; משמאל, יוסף זריצקי, נחלת שבעה, 1924, צבעי מים על נייר, אוסף גלריה אנגל
מראות תל אביב
מאמצע שנות השלושים עד ראשית שנות הארבעים של המאה העשרים הקדיש זריצקי את זמנו לציור של מראות תל אביב – העיר שבה חי מאז ראשית שנות השלושים ובה המשיך ליצור. מראות תל אביב, לפי מרדכי עומר, חשיבותם מרובה להבנת התפתחות יצירתו של זריצקי. התקופה של שלהי שנות השלושים מציינת את אחד השלבים המהותיים בהתפתחות שפתו האמנותית: המעבר אל סף ההפשטה. מאות הווריאציות שצייר באותן שנים, של אותו הנוף ומתוך שני מוקדי הסתכלות – "מעל הגג" ו"מבעד לחלון" – אפשרו לו לבסס תשתית של תחביר חדש, והוא פיתח אותו בעקשנות ובעקביות למסה אמנותית גדולה וחשובה בתולדות האמנות הישראלית.[6]
תל אביב של זריצקי היא עיר עברית חדשה הקמה ונבנית על חולות חוף הים התיכון. בתיה החדשים והרחובות המעטים הפזורים בחולות עדיין לא קיבלו כל גיבוש עירוני. הרחוב החדש שלו – רחוב מאפו – נבנה זה עתה, והוא היה אחד מבוניו.[7] שם למעלה, מהגג של הקומה הרביעית, נראתה העיר פרושה מנגד, כאילו ממעוף ציפור. לעיתים אפשר לראות מקבצי בתים המופיעים, חוזרים ונעלמים לסירוגין, ובאופק, במבט מרחוק, את המצוי מעבר לגגות העיר: רמת גן על גבעותיה.
בעבודותיו שעניינן מראות תל אביב, תוך כדי תהליך הציור נעשית העיר רחוקה יותר, פתוחה ומתמשכת אל מחוץ לגבולות מסגרת התמונה, וניכר בה ביטול אשליית העומק הריאליסטי והעירוב בין קרבה לריחוק.
לסדרה "מראות העיר מעל הגג" מקבילה סדרה של העיר תל אביב מבעד ריבוע החלון, שלאדנו הוסיף האמן אגרטלים וזרי פרחים. בעבודות אלו מובלט קו האופק של העיר (גבעות רמת גן) ומקבצי הבניינים שעלו ונבנו בקצות הכרך. לעיתים זרי הפרחים כמעט משתלטים על הנוף הנדחס במסגרת החלון ומעבר לה. במקביל הדגיש זריצקי את היסוד האנכי של מסגרת החלון תוך הפיכתה ליסוד המרכזי של הקומפוזיציה. בעבודות מאוחרות ביטל את ההבחנה בין האובייקטים לחללים, בין הנוף החיצוני של קו אופק – שמי העיר – לחלל הפנימי של החדר, בין הפרחים לאדן החלון שעליו הם מונחים, ואשליית הנפח הלכה ונעלמה.
כתמי צבע הנוגעים אלו באלו, נמהלים ונסוגים, יוצרים צורה בחלק מהעצמים המצויים בפנים החדר ומחוצה לו, וכך גם בנופים כגון הרי ירושלים או בנופיה של העיר תל אביב. מאפיין נוסף הוא הקוויות של העיפרון – מוארכת ומהירה, פעמים רצופה, פעמים מקוטעת – הממחישה חיפוש נרגש אחר קצב בסיסי ונעלם.
בציורים שבהם מוטיב החלון משמש לו נקודת מוצא, תהליך היצירה נע מן העין, דרך החלון, אל הטבע. החלון עבור זריצקי הוא מה שהיה עבור ציירי הרנסנס – אמצעי שדרכו ממוסגר ה"יש". בחלונות שלו מושלך הצופה אל תוכי העולם הפנימי של היצירה, המשתנה בתהליך זרימתה בלי הרף. בנוסף, היסוד המאחד את הקרוב עם הרחוק הוא, ללא ספק, האור – חומר הגלם הבסיסי שעליו מושתתת שפתו האמנותית של זריצקי.[8]
מימין, יוסף זריצקי, נוף מהחלון, שנות ה-40, צבעי מים על נייר, משמאל, יוסף זריצקי, פרחים על אדן החלון, 1937, צבעי מים על נייר, אוסף גלריה אנגל
יוסף זריצקי, צילום: אברהם חי
תודה לאריה ברקוביץ ולגלריה אנגל על הדימויים
[1] מרטין היידגר, "מקורו של מעשה-האמנות", דביר, תל אביב, 1968, עמ' 88, במסתו של מרדכי עומר, זריצקי, מסדה,1987, עמ' 62
[2] מרדכי עומר, שם, עמ' 11.
[3] שם, עמ' 13.
[4] מרדכי עומר, "זריצקי – מראות תל אביב מעל הגג ומבעד לחלון", אוניברסיטת ת"א הגלריה האוניברסיטאית, תשמ"ד
[5] מרדכי עומר, שם, עמ' 28-24
[6] מרדכי עומר, שם
[7] בערב פסח 1930 עברה משפחת זריצקי לתל אביב. כעבור שנה עברו ל"שכונת שכנים" והחלו לבנות את הבית שברחוב מאפו 18. עם השלמתו באמצע שנות ה-30 החל זריצקי לצייר את הסדרה "מראות תל אביב מעל הגג. בהמשך נבנה הבית שבמאפו 18א', ובסטודיו שבקומה העליונה של בית זה צוירה הסדרה "מראות תל אביב מבעד לחלון".
[8] זיוה קורט, יוסף זריצקי, אוסף גלריה אנגל, אקוורלים/צילומים, מתוך מאמר שכתבתי לתערוכה זו המוצגת בבית האמנים ע"ש זריצקי.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 