התערוכה המשותפת לאוזיאש הופשטטר 1994-1905 ולחדווה אטלס בן דוד, מציינת טובה אוסמן בטקסט התערוכה, היא תוצאה של תפיסה אוצרותית בת שנים של הגלריה – חיבור בין דורי בין אמנים במטרה להנכיח את עבודתם מפני השכחה וערפל הזיכרון.
חדווה אטלס בן-דוד
מאחורי חדווה אטלס בן דוד, אמנית שניתן להגדירה כפיגורטיבית, עומדת עשייה ממושכת וחשיפה לה זכתה עת הוצגה במספר ניכר של תערוכות יחיד וקבוצתיות[1]
בעבודות מוקדמות יותר – ציורי שמן על בד נוכח הצבע הצהוב. בתערוכה הנוכחית בולט הרישום. רישום אובססיבי, אקספרסיבי, מסתלסל, לעתים דק ולעתים עבה, רישום המנהל שיח עם הדף עליו הוא נעשה. מחוות היד מאוד מודגשות. רישום אומרת אטלס בן דוד הוא כמו כתיבה – מאוד ראשוני וספונטני.
בשיחה עמה מספרת אטלס בן דוד על אהבתה למדיום הרישום – אף שהעבודה בצבע היתה העיקר בזמנו. אמצעי הרישום שלה: פחם סינתטי אך גם עפרון רישום דק. וכדבריה הרישום "נכנס לה לנשמה".
מדיום הרישום משמש כייצוג של תהליך יצירתי של האמן וכביטוי של רעיון, אך גם שימש ומשמש כגיבוש של רעיונות ראשוניים וכמתווה לציור. הקו הוא מרכיב בסיסי ומשמעותי ברישום ויש באפשרותו לרמוז על כיוון ותנועה.
ניתן ללמוד רבות אודות הרישום בהתבוננות ב"מחברות ההערות" של ליאונרדו דה וינצ'י. מכל מקום אטלס בן דוד מציינת שבאשר תלך "נסחב" עמה בלוק הציור.
לשאלתי למה ניתן לקשר את העבודות בתערוכה, האם יש קשר למשהו אישי? משיבה אטלס בן דוד שאם כן הרי שזה לא במודע. יש זיכרונות רבים שהיא מנסה לתמצת, להבין מה קורה, אך פעמים זה יוצא מתת מודע, באופן מאוד ספונטני.
בזמן העבודה מחלחלות אל עבודותיה תמות נוספות. אין בכך אקט של מודעות אלא משהו העולה ממעמקי הנפש ומערב בין ספירות שונות – פרטיות וציבוריות כאחד, וזמנים שונים.
חלק מהעבודות מאתגרות את עין המתבונן. יש בהן כפל דמויות, היברידיות, פגיעות, ולעתים אף חוסר גבולות. וברובן אומרת האמנית בשיחה עמה הן "אלטר אגו" שלה.
יגאל תומרקין כתב בזמנו אודות מהות הרישום: "רישום הוא כמו יומן. רישום הוא כמו התבוננות אל תוך האמן, הוא מגלה את אופיו של האמן יותר מכול […] הוא תחילת המחשבה בצורה, המרשם, פתק הקניות, הוא דף ההערות, נקודת המוצא ליצירת האמנות ולפעמים מעשה האמנות עצמו […] לעתים הוא שרבוט לא-מודע, לעולם הוא הבסיס […] רישום הוא ראי לאישיותו של האמן […] יש בו ישירות או פיתולים או שניהם כאחד […] יש בו את המחווה ולחץ היד, יש חיסכון בחומר, בקו, או השרבוט והלחץ, כובד היד או המחשבה […] רישום הוא המקום בו נוגע חוד האמן במשטח, החוד בו מתנקזים מוח ולב, עין ודמיון, תאוות יצירה ותקוות. רישום הוא התחלה."[2]
ובחזרה לעבודותיה של אטלס בן דוד. אחת הדמויות עירומה בחזה, ולשאלתי האם יש כאן התכתבות עם ציורי המורה והתלמידים, השיבה האמנית שאכן; דמות זו ממשיכה את דמות המורה והתלמידים שהציגה בתערוכה "סלינו על כתפינו" בגלריה הקיבוץ בשנת 2003, ובבית האמנים בירושלים בשנת 2011, ועדיין מופיעה בעבודותיה כהזדהות ואזכור לשנות ההוראה רבות שקדמו לעשייתה האמנותית.
בעבודה אחרת בתערוכה מוצגת דמות מכונפת שאינה מזוהה באופן גנרי – אין היא גבר או אישה. ובדומה הכנפיים, המסמלות אפשרות למעוף, אך גם מעלות בזיכרוני דימויי מלאכים מכונפים. לדידה של אטלס בן דוד יש בה קשר לעיט.
בתערוכה "ישועה" שהוצגה בגלריה טובה אוסמן[3] הופיעה דמות המלאכית, המשך אסוציאטיבי לדימוי המורה אשר נכח בתערוכה "צילום קבוצתי עם מורה עירומה". ובדומה הופיע בתערוכה זו העיט הפורש כנפיים לגבהים אך גם מצוי במעוף קרוב לאדמה בחיפוש אחר ציד.
באדם בדומה לעיט מתקיים המתח בין הגשמי לרוחני. היכולת לנסוק מעלה וגם ארציות (מטקסט התערוכה ישועה). התייחסות זו מעלה בזיכרוני את התפיסה הניאופלטוניסטית אודות המיינד והאנימה והרוח והיצר בהם עסקתי בזמנו כחלק מהתמחותי ברנסנס ובארוק וגם לאחר מכן.
כפי שציינתי לעיל, הדמויות מאזכרות בחלקן יצירי כלאיים (היברידיות) והן מאוד אקספרסיביות וטעונות. יש בהן מן הגרוטסקיות והמורבידיות, ואף התכתבות עם עבודותיו של גויה הספרדי. בחלק מהעבודות עולות הדמויות מן האוב, מבליחות לרגע ונעלמות…לעתים הן מחוקות. עבודות בהן ניכרת כתמיות הפחם ותוספת צבע קלה בצד קו ריק המתכתב עם קווים הנעים בכיוונים שונים, כנגד קומפוזיציה מאוזנת והשואפת כלפי המרכז. יש ציורים בהם פני הדמויות מנותקות מהגוף, ויש שמחוברות אליו, בחלקן הדמויות יוצרות קשר עין עם הצופה, ובחלק מהעבודות כמו בציור סוריאליסטי, הדברים נגלים לעין המתבונן אט אט.
טובה אוסמן מציינת בטקסט התערוכה: "ב-1988 ערכתי תערוכה ראשונה של ציורי אוזיאש הופשטטר שזכו להד נכבד הן על ידי העיתונות והן על ידי אספנים, למותר לציין כי באותן שנים הופשטטר זכה בפרסים נכבדים למרות אי שייכותו לזרם המרכזי של אמנות ישראל. ציוריו נראים "דיכאוניים" אך זו שפה ייחודית שגיבש לאחר עלותו ארצה 1957.
את חדווה אטלס בן דוד אמנית טוטלית שהחיבור בינה לבין הופשטטר נראה לי טבעי, עבודותיהם כאילו לקוחות מעולם הזוי ואינטנסיבי. הרישומים האקספרסיביים של אטלס בן דוד שונים מהנחות הדיו הרחבות והפיגורטיביות של הופשטטר. הופשטטר וכן אטלס בן דוד שניהם הציגו מספר פעמים בגלריה טובה אוסמן".
[1] רענן חרל"פ, חדווה אטלס בן דוד, סלינו על כתפנו, אוצרת: טלי תמיר, גלריה הקיבוץ, 2003
חדווה אטלס בן דוד, פרימה בלרינה, המשרד, 8.10.2004-7.9.2004
חדווה אטלס בן דוד, דיוקן קבוצתי עם מורה, אוצרת: טלי תמיר, בית האמנים, ירושלים, ספטמבר 2011
שמחה, אוצרת: דר' טל פרנקל אלרואי, גלריה טובה אוסמן, מאי 2010
ישועה, גלריה טובה אוסמן, 24.2.2016-4.2.2016
סימנים מוקדמים אמניות: חדוה אטלס בן דוד / דרורה ויצמן אוצרת: רותי חינסקי אמיתי, גלריה זוזו להנעה תרבותית, 17.11.2018-2.11.2018
חדוה אטלס בן דוד, יונה, אוצרת דר' נירה טסלר, הסלון, 26.11.2020-11.11.2020
ועוד…
[2] יגאל תומרקין, ברישום אינך יכול לשקר, משקפיים, גיליון 1, עמ' 8.
[3] חדווה אטלס בן-דוד, "ישועה", גלריה טובה אוסמן, בן יהודה 100, 24.2.2016-4.2.2016
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 