"הסוד הוא הצימצום".
עבודותיו החדשות של אריה ברקוביץ מעלות שאלות על מהות שם התערוכה "שארית", אך גם באשר לעבודותיו המצויות בתפר שבין עיצוב לבין פיסול, טבע שתורבת, גבוה ונמוך ואף היברידיות.
העבודות המוצגות בבית בנימיני הן ממחצית השנה האחרונה, עבודות העשויות משאריות. ברקוביץ מלקט חומרים פשוטים, מוכנים, תעשייתיים: שאריות של בתי מלאכה (רגלי שולחן עץ, בדים, חלקי פלסטיק, מסגרות, דיקטים ועוד), שאריות של הטבע (ענפי עץ לא מעובדים) שאריות של ציור (מסגרות עץ למתיחת בדי ציור), שאריות של פיסול (חפצי נוי שנזרקו, פסלים שבורים) וצילום. עבודותיו בתערוכה מוצגות כרישום בחלל, ומאזכרות לדידי את אמירתו של פול קליי "לקחת את הקו לטיול".
"זו תערוכה מינימליסטית המכילה שלושה פסלים גדולים, ושלושה פסלים קטנים המונחים על מדפים. היצירות עוסקות במונחים בסיסיים כמו: בית, פרח, עץ, אגרטל, נמר, דיוקן, פרטי ריהוט. התערוכה היא ברובה מונוכרומטית, בצבעי חום של העץ. בין העבודות נוצר "קו" של נקודות צבע אדומות/כתומות, הבאות כצבע החומר המקורי, המאחד בין העבודות. " כתמי הצבע" מופעים בגדלים שונים, במקומות שונים יחד יוצרים עניין, מתח והקשרים בין העבודות".[1]
בין העבודות בתערוכה – המנורה – 3 רגליים שכל אחת וריאציה אחרת של עץ – ענף, קרש ורגל של שולחן ("עץ מתועש"). יושבת על "רגלי תרנגול" – יציב ולא יציב. אחד מחזיק את השני. אותו שורש אך שונה זה מזה, ועם זאת תומך זה בזה.
באמצע – העבודה הגדולה – המסגרות הריקות – צילום משנות ה-70 – חוסר איזון; יפול או לאו. המסגרות נשענות זו על זו – נופלות ולא נופלות.
ברקוביץ עוסק ב"ריק" של האין, ציור שלדידו זו האמנות, וזה יכול להיות תהליך שעבר שכן התחיל כצייר, עבר להיות פסל וחזר לרישום וציור ואז עבר לעבודות תלת-ממדיות שכן שם מוצא עצמו עם הרקע של תיאטרון, עיצוב במה וכו', אף שיש אצלו "צער" על אבדן הציור.
בשיחה עמו מספר ברקוביץ ש"התערוכה נולדה כתוצאה מכך שהציע לבית בנימיני הצעה לתערוכה המדברת על מַחְבָּרים. בית בנימיני מהותו – עיסוק ואוצרות קרמיקה וחומרים, והרי הוא עוסק בחומרים…
הרציו – המתח שנוצר בעבודות בין מקובע/יציב לבין לא יציב. זהו מתח שנובע מהחומרים השונים, וקשור לכל עבודת פיסול באשר היא: מסה-רִיק (אנטי-מסה), קו/כתם בחומרים השונים וההעמדה שלהם בחלל.
המסר: "כל דבר" אומר ברקוביץ "יכול להיות אמנות, תלוי איפה מציבים אותו". לאלמנט עצמו אין משמעות, וזו נוצרת עת שמים זאת במקום הנכון. לכן הציב עבודות בחומרים שונים: אבן, משחק ילדים שמצא, קליפה, יציקת קרמיקה שקנה בחנות נוי.הוא עוסק בפשטות ובלא שימושי והופך אותו לבעל ערך לא-חומרי ואף כזה הנושא עמו משמעות רוחנית".[2]
בנוסף עולה לדידי בעבודות המתח בין פיסול לבין עיצוב לבין רישום במרחב, בין תלת-ממד כנגד דו-ממד, גבוה מול נמוך וההומור – האלמנט ההומוריסטי הקיים בעבודות; חיוך? אירוניה עצמית? קריצה למרסל דושאן?
העץ חומר גלם ראשוני וגולמי מופיע בתצורות שונות – כרדימייד[3], כגרוטאה שהושלכה, ענף שיבש, כחפץ מצוי Objet trouvés. במאמרה "עיר מקלט" מציינת ורדה גנוסר את "העיר ברלד שברומניה, אתר ילדות שבו נזרעו זרעי החוויה הראשונית. חצר אחורית ובה מחסן עצים, גרוטאות וחלקי רהיטים אירופיים המייצרים חוויה טקטילית של חומר הגלם על צורותיו השונות, ריחו, בעירתו, כל אלה בונים זיכרון, כנרמזים מתוך העבודות. המטען האסוציאטיבי בעבודותיו של ברקוביץ אינו גלוי לעין; הוא מובלע ונרמז, הן בעבודות התלת-ממד והן באלו שבדו-ממד. גזירי עץ, חלקי ריהוט שלא הגיעו לכלל מימוש, מקיימים דיאלוג בין יש ואין, בין מלא וריק".[4]
כותרת התערוכה "שארית" מציינת רז סמירה, כותבת הטקסט, משקפת את ליקוט החומר שנזנח ונזרק, שארית היום או שארית דבר או שארית החיים. פעולות ההצלה שברקוביץ עושה עם החומר (השארית) כורכות אותו יחד עם חומר אחר, כך שהוא מאחד אותם לאחד אחר וחדש. בנוסף מצטטת סמירה את לאה גולדברג:
שְׁאֵרִית הַחַיִּים", כָּךְ אָמַר,
"שְׁאֵרִית הַחַיִּים הִיא תְּבוּנָה אוֹ סִכְלוּת
וְלָךְ הַבְּרֵרָה".[5]
הניעות היא מהמרחב הציבורי לפרטי וחוזר חלילה. התערבות קלה ועם זאת משאירה עקבות גלויים לעיין. וכפי שמציינת סמירה: "ברקוביץ מסיט את השאריות, מתפקודם המקורי מבלי לרוקן אותם ממהותם החומרית ומקנה להם קיום חדש ולעיתים פרדוקסלי היוצר חיבורים חדשים. הוא עושה פעולות קלות בחומר, שמשאירות עקבות גלויות לעין ועם זאת הוא מאפשר לחומרים להתבטא. זהו תהליך יצירתי אינטואיטיבי. הוא אוסף את החפצים במרחב הציבורי (רחובות העיר), יוצר במרחב פרטי אינטימי (סטודיו האמן) ומציגם במרחב ציבורי (גלריה). המשולש של עיר/רחוב, סטודיו וגלריה חוזר לאורך השנים בעבודותיו . משולש סימביוטי זה, מאפשר לברקוביץ להמשיך לחקור את המושג חומר ותנועה, בדיקת איזונים ובלמים של צורה, חומר וצבע. כל התערוכה לדבריו "עומדת על בלימה, נוצרים איזונים דקים בין יציבות לקריסה סופית".[6]
תודה על חומרי התערוכה
[1] רז סמירה, שארית, טקסט התערוכה
[2] מתוך ריאיון עם אריה ברקוביץ.
[3] את מונח הרדימייד טבע דושאן בראשית המאה העשרים, בהתייחס לשימוש שעשה בחפצים ובאובייקטים, תוך כדי הוצאתם מהקשרם המיידי: המשתנה אותה הציג כמזרקה, גלגל האופניים, מתקן הבקבוקים ועוד. החפץ מן המוכן מופיע ביצירות אמנות כאובייקט העומד בפני עצמו, כפרט מצורף לעבודת אמנות במדיה שונים -מיצב, קולאז', אסמבלאז', ואף כמשועתק.
[4] ורדה גינוסר, אריה ברקוביץ: עיר מקלט, הרצליה, משכן האמנים, 26 במאי- 24 ביוני 2011.
[5]לאה גולדברג, "שארית החיים", בתוך: 'שארית החיים: שירים ורישומים מן העיזבון', ספרית פועלים, 1971. © כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ. מצוטט מתוך טקסט התערוכה, כתבה: רז סמירה
[6] רז סמירה, שם.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 
תודה זיוה, כרגיל הרשימות שלך מרחיבות עוד את מה שנראה ומובן במבט ראשון. אריה יצר לעצמו ולנו שפה ברקוביצ'ית מעניינת.
אהבתיאהבתי