ביקור בתערוכת היחיד של האמנית דיאנה פומרנץ צוק בחלל היפה והמואר של בית האמנים בראשון לציון.
שם התערוכה, "דרך הגב" מאתגר קמעא את האוזן ("דרך אגב"?), מתייחס לשינוי האנטומי שהתרחש בגבה של פומרנץ צוק במהלך שש השנים האחרונות.
בתערוכה מוצגים רישומים בעלי ממדים ניכרים המאפשרים מבט מציצני אל העיוותים שה- SCLEROSIS גורם לעצמות גבה. הרישומים כפי שכותבת אוצרת התערוכה ויויאן הירש בירקנפלד חושפים את היופי שבאי-השלמות. יש לציין שהבחירה של הירש בירקנפלד להציג מס' עבודות ומצומצם בלבד, מעניקה להן מרחב תצוגה נאות. מרכיב ראשוני לעשיית מעשה האמנות, ציין ג'ורג'יו וסארי בספרו Vitae (חיי האמנים) הוא הרישום – ה-disegno.[1] יש לציין שפעולת הרישום של פומרנץ צוק מיומנת ובוטחת בהתייחסות שלה לדמותה.
בהיסטוריה של האמנות ניכר העיסוק בדימויי גוף. בין אם נחזור אחורה אל הפרה היסטוריה לאלילת הפריון הקדמונית "ונוס מוילנדורף", ובין אם אנו מתבוננים בדמויות אפופות הרזון של לוקאס קראנאך האב, או בדמויותיו הנשיות והמלאות של רובנס, או בדימויי "הקצה" של ג'ורג' גרוס ואוטו דיקס (ויש עוד הרבה…). בשנות הששים של מאה העשרים ובעשורים שלאחר מכן, דימוי הגוף שנתפס כ"שווה ורצוי" היה זה של טוויגי, והרזון האנורקטי שאפף אותה ואת הנערות המתבגרות שביקשו להדמות לה כמודל גוף נכסף.
פומרנץ צוק מתמקדת באומץ ברישומיה בסוגה זו של דימוי הגוף ובאופן שבו הגוף נתפס על ידי החברה. אין היא חוששת לחשוף את קריסת הגוף ולעמת בכך את עין הצופה. "היא מאתגרת תיאורים תרבותיים של נכות וגיל על ידי הצגת הגוף הפגום והעירום בצורה פתיינית, תוך כדי עבודת רישום וצבע וירטואוזית אשר נועדה לדחות את רעיון הרחמים ולעורר דרך חשיבה חדשה על היופי שבנכות. היא יוצרת מבט כפול של גופה: אחד מתוך הגוף של השלד המתעוות והוא זה אשר גורם לנקודת המבט השנייה: זו הנראית מבחוץ, על פני העור. את שני המבטים היא מעטרת בטקסטורות שמדמות רקמה וקפלים המקנים להם יופי מפויס".[2]
בספרו המבט, מתייחס ז'אן פול סארטר ל'גבולות המבט': "המבט הוא נקודת מעבר בין שני מצבי קיום הפוכים: האחד של סובייקט והשני של אובייקט. כשאני מביט על דבר מה אני רואה בו אובייקט, אך כדי לממש את עמדת הסובייקט שלי לא די בכך, שכן אני זקוק לאישורו החיצוני של סובייקט אחר. לפיכך עליי למצוא מבט אחר שיתבונן בי בעודי מתבונן, מבט מבחוץ שיאמת את יכולתי להביט באחרים[3]." ואכן אנו הצופים חוברים לכפל מבטים זה. מבטה ש האמנית המתעמתת עם קריסת הגוף, המבט שלנו הצופים בדימויי הגוף של האמנית היושבת על כיסא עטוי בד ו"רוקמת" הן למענה ועבורה והן למעננו הצופים, משמעות חדשה, פיוס והשלמה.
תודה לדיאנה ולשיח עמה! מקשיבה כעת לירון אנוש, ללינק ששלחה לי אחת מחברותי, והשיר שהתחבר לפתע מאוד הוא שירו של יהודה פוליקר "האור בקצה".
[1] ג'ורג'יו וסארי, חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הגדולים ביותר, עורך:משה ברש, מוסד ביאליק ירושלים, 1985, עמ' י"ב.
[2] ויויאן הירש בירקנפלד, "דרך הגב…"/דיאנה פומרנץ צוק, ציטוט מטקסט התערוכה.
[3] ז׳אן־פול סארטר, המבט, תרגום: אבנר להב, תל אביב: רסלינג, 2007.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 