שעות פתיחה: ראשון -חמישי – 11:00-17:00
בימי שישי, שבת בתאריכים: 8-9.9.23 ;22-23.9.23 ;6-7.10.23; 13-14.10.23 20-21.10.23 בין השעות 11:00-14:00
מגדל שלום (מגדל שלום מאיר), גורד השחקים המיתי, משמש מושא לחקר ולהתבוננות של האמנית מלי דה-קאלו בתערוכתה Big Spender. המגדל אשר קם במקום משכנה הקודם של גימנסיה הרצליה בקצהו של רחוב הרצל בתל אביב, הפך סמן של שינוי בתרבות התכנון המקומית. האדריכל יוסי קליין התייחס בכתיבתו ל"מגדל שלום"[1] כסמל לאמריקניזציה.
מגדל שלום, הוקם ע"י האחים מאיר ושותפים נוספים ונקרא על שם אביהם- שלום מאיר. המבנה אשר נחנך בשנת 1965 (חפירת היסודות החלה בשנת 1962) היה באותה עת המבנה הגבוה ביותר באזור המזרח התיכון – מאה עשרים ושלושה מטרים.
במקור נתפס המגדל כסמל של קדמה. המגדל כלל חנות גדולה בשם "כל-בו שלום", שהייתה פופולרית מאוד בשנות השישים והשבעים בטרם קמו מרכזי קניות וקניונים בישראל. [2]
בשיחה עמה מספרת מלי דה-קאלו שעבדה על המחקר לקראת התערוכה כמחצית השנה. הרציו- להיכנס לעבודה ולא לדעת מה מחפשת זה בעיניה אחד העוגנים הבסיסיים ביותר.
התהליך הוא של ניסוי ותהייה, החיפוש מגיע ממקום שממאן לדעת לאן הולכים. דה-קאלו אינה יודעת בתחילת הדרך על מה העבודה אמורה להיות, ועם הזמן, והחיפוש, הדברים נגלים לפניה, במעין ניסוח מחדש.
באשר לארכיון והחומרים שבו – השאלות שעולות – תובנות ויזואליות במקום שאינן כתובת). היא יכולה להביא לארכיון בהקשרים של התבוננות על זמן, מרחב, תרבות ואמנות. מהם החומרים שיש בארכיון ומה הם מזמנים עבורה, ומה מתוך זה מהווה כוח מניע ליצירה.
השלבים החשובים בתהליך העשייה:
א. מה חשוב בעיניה לספר.
ב. באילו אסטרטגיות ויזואליות היא נוקטת, או בוחרת…
דה-קאלו מתבוננת במגדל שלום, אותו פלא שבימים עברו (בעיקר בשנות ה-60 וה-70, סימל חדשנות ומציעה מבט עכשווי המתייחס ל"רוח הזמן" דאז, מבט שיש בו מן השילוב למרחבים הנפרסים בין מעלה ומטה. במרום המגדל ניצב מוזיאון השעווה, שבהיותו אתר שפוקדים אותו תלמידים, משפחות, שועי עולם ואנשי ממשל הציג את התגלמות האתוס הציוני כפי שהשתקף בנרטיב בניית הארץ.[3] תוך כדי עולות שאלות שעניינן קפיטליזם, צרכנות, אמריקניזציה ועוד.
משני צדי הגלריה מוקרנים שני ערוצי וידיאו המדמים מעלית שקופה, בהדהוד למעלית השקופה הראשונה בישראל שהחלה לפעול במגדל שלום בשנות ה-70, והובילה למצפה בגג המגדל. העלייה והירידה במעין "סימולקרה" למעלית שקופה בחלל התערוכה, מספרת את סיפור המגדל כסוג של מכונת עבר שהייתה שוקקת חיים בין 34 הקומות שבה, וקפאה בזמן. בה בעת, עבר זה חובר להווה עת המעלית מתעוררת לרגע לחיים, לצד מגדלי הזכוכית המשקיפים אל הים בעיר הלבנה והאוכלוסיות החדשות המתגוררות בהם.
המיצב המרכזי בתערוכה "שלושת הערוצים" וידאו קולאז' מבוסס על Stop motion שאפשר תנועה מאחר שלא היו חומרים מצולמים בווידאו או קולנוע. דה-קאלו יצרה קולאז' מתצלומים רבים שנלקחו מארכיון הרווארד ומארכיון מאייר. הרעיון היה "גזירה" ו"חיבור" ששירתו את הקצב שה-stop motion מכתיב. תהליך חדש ומעניין לדידה.
המיצב מתייחס לחנות הכולבו אשר מוקמה בחלקו התחתון של המגדל, במפלס הרחוב. ובה שפעת מוצרים. החנות נבנתה לפי מודל חנויות הכולבו הגדולות של אירופה וארה"ב, והכילה אינספור מוצרים לבית, שאזכור שלהם נמצא גם בעבודה. בחנות בלט אגף שלם של אופנה שהוגדרה "הצעקה האחרונה". הכולבו החדש שאף להיות "אמריקה בישראל", בדומה ל'מרקס אנד ספנסר', ויתרונו: מדברים בו עברית!", ציינו כתבות שפירטו את חידושי האופנה הישראלית, אופנה עילית לאנשי עסקים. החנות הייתה דגם שפניו מערבה, ויצרה בעצמה ירידי בילוי, כגון "שבוע אמריקה"[4]
דה-קאלו מספרת על חשיפה לחומרים שאינם מוכרים בארכיון הרווארד. דימויי גמלים שהיו חלק מ"שבוע ערב", והוצגו ברחבת הכולבו. (הגמלים הורדו במנוף ליד הכניסה לגלריה ברחוב השחר, בצדו האחורי של מגדל שלום). גילוי זה היווה טוויסט בעלילה.
עצם העובדה שדה-קאלו מאפשרת לעבודה לקחת אותה למקומות סמויים מן העין, אפשרה גילוי חומרים חדשים כמו צילומי מטס של חיל האוויר ביום העצמאות ה-25, זמן מה לפני מלחמת יום כיפור, כשהמדינה היתה עדיין אפופה בשיכרון הניצחון של מלחמת ששת הימים. במטס זה מטוסים והליקופטרים נצבעו בסגול, בעודם חודרים למרחב הצרכני, מהלך שמסמל במבט עכשווי לא רק חגיגת עושר וצריכה ראוותנית אלא גם את חגיגת הכוח.
סטילס מתוך ביג ספנדר קרדיט מלי דה-קאלו
זיקה נוספת שעלתה כתוצאה מהחקר הארכיוני היא תצלומים המדגישים הקשרים בין מקימי מגדל שלום וחנות הכולבו שבו, לבין אנשי הממון והשלטון דאז. קשר שעולה במלוא עוצמתו מתוך תצלומי הירידים החושפים את ביקוריהם של בעלי ההון לצד בכירי הפוליטיקה המקומית בירידי האופנה. תצלומים אלה מדגישים ומשקפים את הפרובינציאליות המקומית והשאיפה לחרוג מהקשרים מקומיים אל המערב הנחשק.
Big Spender – מיוזיקל אמריקאי ושיר פופולרי מאותה תקופה (1967-1966),[5] על אודות הבטחה לעתיד אופטימי. בדומה המוזיקה לעבודה שיצר המוזיקאי בניה רכס שואבת השראתה מהתקופה בה נחנך הבניין, ובבסיס המוזיקה וסימפול של ״סאני״ של להקת בוני אם, המסמל את ההבטחה לעתיד אופטימי ומלא תקווה. רכס יצר מספרת דה-קאלו "שכבת דבק" מעבר לקולאז'. זו מוזיקה מטופלת , מואטת, נחתכת, וכמו נארגת לתוך עולם של "מוזיקת מעליות", נעה בין חלום אוטופי על צרכנות כקידמה לבין עולם של בלהה החוגג את שיכרון המגלומניה ואת העתיד לבוא.
ימין ושמאל: סטילס מתוך ביג ספנדר קרדיט מלי דה-קאלו
עיור ותיעוש, שני תהליכים שצברו תאוצה אדירה במאה ה–19 הובילו בין היתר לשינוי בדפוסי צריכה, ולעלייתם של בתי הכולבו. חנויות כגון Le Bon Marché ואחרות שהיו חלק מתהליך האורבניזציה המואץ, יצור המוני של סחורות שונות לבית וליציאה, שפע שאין דוגמתו וחגיגת צריכה בה השתתפו כעת גם אנשי מעמד הביניים בנוסף לאנשי האצולה.
אמיל זולא(Émile Zola, 1840-1902) בספרו "גן-עדן לאישה", מתייחס לעלייתה של חנות כול-בו בפאריס במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. ההקשרים והיחסים הנרקמים בין לקוחות הכול בו לבין המוצרים הנחשקים שהם רוכשים. תרבות הצריכה שהתגבשה באותה עת והפכה למעין דת העומדת בפני עצמה. בילוי משפחתי בעל נופך חברתי, של משפחות, חברים ועוד, וקניות כמסמלות השתייכות חברתית/מעמדית. [6]
ולסיכום, הארכיון והעיסוק בו מאפשר חקר ניכר ונרחב וגילוי חומרים "נסתרים" או אף "מוסתרים" מעין המתבונן. סוגיית-הארכיון רבת פנים היא. הארכיון משמר זיכרון-אישי (אני מניחה שלרבים שחוו את כלבו שלום כפלא דאז), לצד זיכרון קולקטיבי כפי שהוא בא לידי ביטוי בעבודתה המארג של דה-קאלו המוצגת בתערוכה יוצרת נרטיב המבקש להאיר משהו מן העבר המותך בהווית קיום נוכחות עכשווית. דה-קאלו חוזרת אל ההיסטוריה כדי להבין מה היה שם ומה ניתן לראות כאן ועכשיו.
מהות הארכיונים, מני קדם, היתה ועודנה קשורה לכוח ולשימור הכוח הפוליטי. אודות כוחו של ההווה לפקח מה יהיה ידוע אודות העבר. מכאן, מהות הארכיון כמבע של כוחו של הזיכרון על השכחה ושל הצורך לארגן ולסדר את הידע אודות העבר על-מנת שיהיה ניתן לעיין בו שוב בעתיד. בתערוכה עולה סוגיה זו ביתר שאת, שכן האמנית מעלה נרטיב המתייחס לעבר הנקשר להווה ולקיום העכשווי. בעבודת חקר עמלנית ואינטנסיבית היא חוזרת אל מה שהיה – "ההיסטוריה" על מנת להבין הקשרים רלוונטיים לימינו – הדגשי הון-שלטון, בולימית צרכנות ועוד.
ואי אפשר לסיים ללא פוקו והרלוונטיות שלו לתערוכה זו. בספרו, הארכיאולוגיה של הידע (1969), הגדיר הפילוסוף ומבקר התרבות הפוסט-סטרוקטורליסט, מישל פוקו ((Michel Foucault, 1926-1984 את המושג "אוסף", כקיבוץ החומרים שנותרו מתרבותה של תקופה היסטורית.[7] פוקו טען, כי לכל תקופה היסטורית ישנן תת-שכבות של תובנות, שסדרי הידע נבנים עליהן. הוא תיאר את כינונם של הארכיב וההיגד וכן את המתודה הארכיאולוגית.
תודה לדרורית גור אריה ולמלי דה-קאלו על השיח עמן.
אוצרת התערוכה: דרורית גור אריה
אוצרת משנה מיכל שביט
מוזיקה: בניה רכס
עריכת וידיאו: ליטל מונדרר
צילום וידיאו: ברק ברניקר
[1] יוסי קליין בשיחה עם מיכאל יעקובסון, Ynet ידיעות אחרונות, 04.05.11
[2] על המשמר", אתר עיתונות יהודית היסטורית, 23.3.1963, משאב הוראה של אתר החינוך של הספרייה הלאומית
[3] פונקציות נוספות היו: בית מלון, מיני פארק שעשועים "מאירלנד" ומצפה במרומי המגדל.
[4] ציטוט מדרורית גור אריה, טקסט התערוכה.
[5] פגי לי Peggy Lee (1966) היתה הראשונה לשיר שיר זה, ולאחריה שירלי באנסי Shirley Bassey (1967). השיר נכתב ע"י קולמן ודורותי פילדס. https://en.wikipedia.org/wiki/Big_Spender
[6] אמיל זולא, גן-עדן לאישה, מצרפתית: עדה פלדור, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006.
[7] מישל פוקו, הארכיאולוגיה של הידע, תרגם מצרפתית: אבנר להב, עריכה מדעית: אלי שינפלד, תל אביב 2005, עמ' 125-128.
מֵעֵבֶר לַמַּרְאָה 